חיי הקהילה, התפתחות פנימית, מיניות והמורה הרוחני – מבוא חלק א

חיי הקהילה, התפתחות פנימית, מיניות והמורה הרוחני – מבוא חלק א

חיי הקהילה, התפתחות פנימית, מיניות והמורה הרוחני

רודולף שטיינר

GA253

תרגמה מאנגלית ומגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר שיצא לאור בהוצאת חירות ראו כאן

מבוא לסדרת ההרצאות

כרך זה הוא חלק מסדרה של "כתבים והרצאות על ההיסטוריה של התנועה האנתרופוסופית והחברה האנתרופוסופית" באוסף העבודות של רודולף שטיינר. רודולף שטיינר מביע כאן את דעותיו על המתקפה האישית נגדו בקיץ של שנת 1915; אז הופנו נגדו האשמות חמורות מתוך חוג החברים שהתאספו סביב הגתאנום, שנבנה אז והיה מוכר בשם יוהנסבאו. הוא חש שנדרשת הבהרה יסודית של הדבר ולא חס על איש בניתוח והערכת המצב.

 

מבוא חלק א'

רודולף שטיינר

דורנאך 21 באוגוסט 1915

דבריי בערב זה מהווים הפסקה בסדרה הנוכחית. הנושא שלי שונה לחלוטין מזה של אתמול. הבוקר קיבלתי מכתב, ואני מרגיש מחויב להביא אותו לתשומת ליבו של כל חבר אינדיבידואלי בחברה האנתרופוסופית. אסביר את סיבותיי אחרי שאקרא את המכתב.

מכתב מהיינריך וגרטרוד גוש לרודולף שטיינר

דר' שטיינר היקר,

לצד עבודתך למען הטוב במסגרת פעילותך בתנועתנו הרוחנית, שמתי לב להתנהגויות מסוימות המשרתות מטרות של רשע. בצד הטוב, אני מוקיר תודה על הידע האזוטרי והתורות שמסרת לנו, על מחזות המיסתורין שנתת לנו, על האוריתמיה, על האמנות של היוהנסבאו. בהקשרים אלה אני ממשיך להכיר בך כשליח של האחווה הלבנה הגדולה, ואני מלא בהכרת תודה לך ולכל מה שאתה עושה שמוקדש לטוב.

אך אני רואה את הדרך שבה אתה מטפח קשרים בינך לבין חברים אחרים בתנועתנו הרוחנית כדרך המשרתת מטרות של רשע, ואני רואה בהתנהגות זו משהו שמסכן באופן חמור את תנועתנו. הקשרים שאתה יוצר עם חברים אחרים הופכים אותם לסתם חלקים מעצמך במקום שהם יהיו ישויות רוחניות עצמאיות הפועליות לצידך. אתה רק עושה רושם שאתה פועל כאדם בין שווים. במציאות, אתה בז לכל קשר אנושי אמיתי ומרשה לעצמך להתערב בחייהם של אחרים בדרך ששייכת רק לאלים ולא לבן אדם מודרני כלשהו.

באופן זה אתה יוצר קשר אנטי-כריסטיאני בינך לבין חברים אחרים של תנועתנו הרוחנית. אנשים אלה התכוננו לפגוש את התורות הרוחניות הגדולות בזמננו, אבל אתה הופך אותם ליותר עניים מהמטריאליסטים העניים ביותר, שלמרות הכריסטיאניות המעוותת שלהם, שהפכה להיפך הגמור מהכריסטיאניות, עדיין מסוגלים לפתח 'אני' חזק. אך אם הדברים ימשיכו כך, אלה שהולכים אחריך יפלו טרף למאגיה שחורה כתוצאה מההחלשה הבלתי פוסקת של ה'אני' שלהם עקב התנהגותך כלפיהם.

כבר היו דוגמאות של חברים מכובדים ביותר שסומכים על המילה שלך במקום על האמת. הם קוטעים כל ביקורת נגד כל חלק מעבודתך, כי לדעתם הביקורת הייתה מעמידה את המבקרים מעליך. הם מרגישים שכאשר מישהו שם את עצמו מעליך, זו פעולה של חוצפה כה מזעזעת שהיא לא יכולה בכלל לבוא בחשבון, ושדרך התנגדותם לביקורת הנושא נפתר אחת ולתמיד. את החברים אי אפשר להאשים על רעיונות שגויים כאלה, אבל אותך כן. מתוך דאגתך להפיץ עוד ועוד מתורותיך, אתה לא מטפח בין התלמידים שלך את הגישה שבתור כריסטיאני, האדם האינדיבידואלי צריך לשים את עצמו לא רק מתחת לכל אדם אחר, אלא גם מעל כל אדם אחר; לא רק שלאדם שהכי פחות חשוב מבין חברינו יש ערך במעמקי ישותו שאין לו תחליף, אלא הוא נושא אחראיות על החברים המתקדמים ביותר, וחייב להתנגד לטעויותיהם. מה שאתה לימדת אותנו חיזק אותי באמונה זו. אך בחיים האמיתיים אתה משתמש באמצעים שפועלים נגד האידיאל הכריסטיאני הזה של קהילה אנושית.

אדוּן כעת בשניים מהאמצעים הללו באופן מפורט יותר כדי שכוונתי תהיה ברורה.

זו עובדה שאתה רגיל להבטיח הבטחות ולא לקיים אותן. אף אחד לא יטען שאין לך מבט מספיק ברור לגבי העתיד או שאתה חלש מידי כדי לקיים את החלטותיך המקוריות, שני דברים שהיו יכולים להוות במידה מסוימת סיבה מוצדקת לאי קיום ההבטחות. לא, אצלך מדובר בגרימת אכזבה בכוונה. מאחר שההבטחות נעשו מיוזמתך, ומבלי שמישהו יבקש אותן, זהו גם מקרה של התערבות מכוונת בחייו של מישהו אחר כדי לעשות משהו שרק הגורל אמור לעשות. אכזבה שבאה אלינו דרך הקארמה משפיעה באופן חיובי על ההתפתחות שלנו. לעומת זאת, אכזבה שהיא מבוימת בכוונה על ידי אדם אחר מהווה מכה קשה, ואם האמון שלנו באדם הנותן את המכה לא נפגם, אז התוצאה היא גם החלשה של ה'אני' שלנו. ההבדל הוא כמו ההבדל בין למות בשריפה כתוצאה מתאונה בבניין שנשרף לבין מוות בשריפה כאשר אחרים העלו מישהו על המוקד בכוונה תחילה.

בגלל אמונם בך, אלה שקיבלו הבטחה כזו ממך ומחכים שתקיים אותה נשארים במצב של מתח וחוסר ביטחון, בזמן שאתה מתבונן בשלווה באכזבתם ההולכת וגוברת. ברגע שהם יבינו שההבטחה לא תקוים, בעתיד הם כבר לא יתייחסו ברצינות למילה שלך ויתרחקו ממך, לפחות במידה מסוימת. אך היות שבאופן כללי הם ממשיכים לשים את אמונם בך, הם יאבדו כל כבוד הראוי לקדושה של הבטחה, ואולי יתחילו להתנהג כמוך. כתוצאה מכך, הם תלויים בך באופן לא הולם וינסו להשפיע על אחרים באותה דרך.

אפשרות אחרת היא שאנשים יגיבו באחת משלוש הדרכים הבאות: הראשונה, בגלל האמון שיש להם בך, הם עלולים להסיק שבהתנהגותך מסתתרת משמעות אוקולטית עמוקה. הם יגיעו למסקנה שיכולות להיות סיבות אוקולטיות עמוקות שמרשות למישהו או אף מחייבות אותו להבטיח הבטחות מבלי להתכוון לקיים אותן. לפעמים ניתן אף לפגוש אנשים שהרגשות שלהם כל כך מבולבלים עד שהם מעריצים התנהגות כזו ומפרשים אותה כסימן למשהו על-אנושי. אך ברור מאליו, ששום דבר לא יכול לתת לאדם מודרני את הזכות להבטיח הבטחות מבלי הכוונה לקיים אותן. לגרום לאכזבה זה משהו ששמור לאלים שמכוונים את הקארמה שלנו.

סוג זה של בלבול מסוכן עוד יותר עבור התלמיד האזוטרי, כי מדע הרוח המודרני פונה ליכולת ההבחנה הבריאה שלנו, אשר נהרסת בגלל דברים כאלה. בצורה מצערת ביותר, המילה שלך מחליפה את האמת. המחשבה ש'אסור לי לשים את עצמי מעליו' מחליפה את ההבנה שעשית משהו רע. הכבוד האנושי של אנשים אלה מתפורר לאט לאט והם הופכים להיות כלים בידיך שתלויים בך מבחינה רוחנית.

האפשרות השנייה היא שכדי לשמר את אמונם בך, אנשים אלה לא מרשים לעצמם להיות מודעים לגמרי לעובדה שמעולם לא התכוונת לקיים את הבטחותיך. הם מפרשים את אי קיום ההבטחות כהתגלות חדשה של ישות שהם לא חווים אותה כישות לגמרי אנושית ולא יכולים להאשים כמו שהיו מאשימים בן אדם רגיל. לנקודת המבט הזו כבר יש נציגים בחברה שלנו, וזה גורם לכך שאתה הופך להיות עוד יותר דמוי צל בתור בן אדם.

האפשרות השלישית והאחרונה היא שאנשים מסוימים יבחרו בדרך קיצונית וישכחו את העובדה שהובטחה הבטחה. גם זה שולל מאנשים קצת מה'אני' שלהם. כתוצאה מכך, החברים שלך בתנועה הרוחנית שלנו יהיו כמו צללים שה'אני' שלהם נחלש, במקום שיהיו אינדיבידואלים עצמאיים. אך אתה בעצמך אשם בכל זה.

דוגמה שניה של רוע בהתנהגותך היא סירובך לקבל כל ביקורת מצד האנשים הפועלים בתנועה שלנו. לעיתים רמזת שביקורת כזה באה מרגשות שליליים. זוהי הנחה שגויה. אני לא מדבר על ביקורת הרסנית. חברים רבים, מתוך חוש אחריות בריא, מסוגלים למתוח ביקורת בונה, ועל זה אני מדבר. הסיבה היחידה להתחמק מביקורת כזו יכלה להיות הידיעה שאנשים בעמדות אחריות אינם מתאימים לעמדות אלה. בתקופה המודרנית שלנו, אנשים אמורים להתאסף ביחד מתוך רצונם החופשי וליצור בחופש את ההיררכיה והסדר שאנו זקוקים להם כדי לעשות את מה שעלינו לעשות, וכמות מסוימת של ביקורת הדדית בונה היא הערבות היחידה להצלחה. בעצם, הדרך היחידה שסדר היררכי אמיתי, טבעי וראוי יוכל לתפקד כיום היא אם מאפשרים ביקורת כזו.

אם האנשים שהביקורת מכוונת אליהם בוחרים לא לנקוט בצעדים על בסיס האשמות מוצדקות – ולמעשה חובתם המוסרית היא לחפש באופן אקטיבי לקבל ביקורת – הם חייבים לוותר על העמדות שלהם בהיררכיה כדי שהאמת תוכל לנצח. הממונים עליהם לא צריכים להגן עליהם כאילו שהכול בסדר. זה מה שהעידן המודרני שלנו דורש. אך אם בדרגה כלשהי בסדר ההיררכי לא רק שלא מבקרים את הטעויות, אלא נותנים להן להמשיך להתקיים, אנו יוצרים היררכיה שקרית, המבוססת לא על יכולות וקשרים אנושיים אמיתיים, אלא על פיקציה – פיקציה שנשמרת דרך טעויות ועוול נוסף. שוב, התוצאה היא חוסר אנושיות וכריסטיאניות בקשרים שלנו, ושוב אתה אשם בכך. אתה משתמש בחוזקות של האנשים כדי להפיק מהם תועלת לעצמך, ואולי לעוד אנשים בולטים בהיררכיה השקרית הזאת. בינתיים העניינים של החברה מנוהלים לא נכון.

רגישות יתר אישית מצד אלה שמותחים עליהם ביקורת היא משהו שיש לנטרל. אולי תרצה לתת על זה הרצאה מתישהו. ככלל, הביקורת, במיוחד אם היא באה ברגע הנכון, יכולה ללבוש צורה מרעננת ומספקת ולהיות נטולת כל מרירות אישית, כך שאין בה קוצים, וזה שמקבל אותה יכול להיות שמח שהוא מקבל עזרת בפתרון הבעיה. לאדם מפותח, עליון באמת, אין כל סיבה לפחד מביקורת; עליונות אמיתית יכולה לעמוד במבחן של הביקורת החדה ביותר. במקרה שאנשים מותחים ביקורת מתוך חוש אחריות אבל הם אינם מכירים את כל העובדות, במוקדם או במאוחר אפשר לגרום להם לראות שהם טועים בלי לבזבז על כך יותר מידי זמן.

אם במקרה ספציפי, אדם שאני מכיר בו כמתקדם יותר ממני – לא מישהו שמסיבה לא ידועה נמצא בדרגה מעלי בהיררכיה שקרית – יצביע על כך שאני עדיין לא מבין במלואו את הנושא שמדובר עליו, אשמח לדחות את הביקורת שלי עד שניתן יהיה לראות שהנושא נסגר. אך תחת ההשפעה שלך, העיקרון הפועל בתנועתנו הרוחנית הוא שיש לדחות את הביקורת לזמן בלתי מוגבל – למעשה עד שהעובדות נשכחות. העיקרון הזה פועל לא רק במקרים מסוימים, אלא בכל המקרים. זה לא רק לא נכון ומזיק לכולם, אלא גם הורס את כושר ההבחנה שלנו, שהוא כל כך חשוב ושכל כך הרבה תלוי בו.

שוב, עלי להדגיש את הסתירה בין הפנייה של מדע הרוח לכוח השיפוט הבריא של האדם לעובדה שברוב המקרים בתנועתנו, מסיבות בלתי מובנות כוח שיפוט זה חייב להיות פחות חשוב מצעדים מסוימים שננקטים. אך עליך להודות שבנקודת זמן זו, אלפיים שנה אחרי כריסטוס, קיימים סטנדרטים מסוימים שכל אינדיבידואל יכול ליישם וחייב לקבל את האפשרות ליישם אותם כדי לא ללכת לגמרי לאיבוד. ישנם ללא ספק מקרים סגורים רבים שבאמת נתונים לשיפוט שלנו. רק העובדה שהאדם מרגיש דחף לחשוב על מקרה ספציפי בדרך כלל מצביעה על כך שהוא מסוגל להגיע לבהירות מסוימת לגבי העניין, אם כי הוא זקוק אולי לעזרה.

כפי שהדברים עומדים ברגע זה, החברים בתנועה משקיעים חלק גדול מהכוחות שלהם במשימה חסרת התועלת של חיפוש אחרי מניעים מלאי חוכמה להתנהגות הזדונית שלך ושל הקולגות שלך בעמדות גבוהות, בעוד שאתה עומד שם וצופה בשלווה על בזבוז מאמץ זה. או, כדי לא לאבד את האמון שלהם בך, אנשים אלה חייבים להחליט לדכא בתוכם את הכוחות שמחפשים את האמת, וכך הם נכנעים לקהות חושים מסוים. מה קורה אז לכוחות הללו? באמת נורא להמשיך לדמיין זאת! בכל מקרה, אתה מייצג מוקד גדול של כוחות שבו האנשים הם רק הכלים שאתה יכול להשתמש בהם לפי בחירתך למען מטרות בלתי מובנות. בתנועה שלנו לא מדובר בכלל בשיחה או בקשר אמיתי שמתקיים בין אנשים שלמים, שיחה שבה לכל אחד מותר לתרום את מה שהכי טוב בו. אתה לא חבר עם כל החברים. כל הגישה שלך דוחה קשרים ידידותיים. האמת היא שעבור אנשים רבים, אתה האויב הגדול ביותר שהם פגשו אי פעם בחייהם.

כל הדברים האלה שתיארתי אינם רק רשע מבחינה אובייקטיבית, אלא הם גם סותרים ישירות את מה שאתה מלמד. ממך למדתי את הסיבות שגורמות לי לדחות את האופן שבו אתה מתנהג. ככל שעובר הזמן, אתה עושה רושם יותר חזק שאתה פועל אך ורק בהרצאות שלך מתוך הקשר שלך עם אימפולס הכריסטוס. מחוץ להרצאות, אתה מאמץ אימפולסים שהם ההיפך הגמור מאימפולס הכריסטוס. באופן חלקי, נראה לי כבר שמה שאתה מלמד מושפע במידה מסוימת ממה שאתה עושה בחיים האמיתיים – לא התוכן של מה שאתה מלמד, אלא המבנה והצורה. בצורתם, משפטים מסוימים[1] מבטיחים הבטחות שלא מתקיימות אחר כך, ויכולות לשרת רק את המטרה לגרום לקורא לחשוב ולעבוד ללא כל תועלת. אם אנשים מנסים להסביר זאת באומרם שאתה, כמו כל אדם אחר, אולי שינית את דעתך במהלך הזמן, אתה דוחה זאת כביקורת מרגיזה (הקדמה ל"חידות הפילוסופיה" 18GA פסקה אחרונה). שני הקטעים הללו, דרך אגב, מראים שינוי בסגנון הגובל בבלתי מובן.

סוג השיח הבן-אישי שאתה יוצר לא רק סותר את מה שאתה מלמד. התנהגותך סותרת את מה שאתה בעצמך דורש ממורים רוחניים בעידן המודרני. מורים אלה אמורים לפנות רק לתודעה של בני האדם. המחויבות שלהם כלפי תלמידיהם, מחויבות שהם עצמם בחרו בה, היא לעולם לא להפעיל השפעה מאגית על התת-מודע של התלמידים, השפעה שהתלמידים לא הסכימו לקבל או שאינם מסוגלים לשלוט בה. אך אתה עושה זאת באופן בלתי פוסק דרך ההתנהגות שאותה תיארתי ובאמצעים אוקולטיים אחרים. עבורך, כל לחיצת יד, כל שיחה בין חברים, הופכות לאמצעֵי טיפוח של הקשרים השקריים האלה. האושר העילאי שממלא את החברים אחרי שהם פוגשים אותך איננו האושר של שיח בין קדושים, אלא אושר לוציפרי-אהרימני. אתה אשם בכך, ולא החברים עצמם. אתה אפילו משתמש בלחיצות היד ובשיחות הידידותיות האלה כדי למשוך בחזרה את החברים נגד רצונם לאחר שהם זיהו את השקריות של הקשרים שאתה מנסה ליצור. שמתי לב, ללא כל צל של ספק, לכך שאתה מפעיל השפעה לא נכונה בצורה זו על אלה שהולכים אחריך.

בעידן המודרני שלנו, כשיש להימנע מכל השפעה בלתי נשלטת על התת-מודע של אחרים, אין זה מספיק רק לתת הרצאות או להציג רוחניות חדשה. בנוסף לכך, החיים שאתה מנהל ביחד עם חברים אחרים בתנועתנו חייבים להיות מנוהלים על פי אימפולסים כריסטיאניים. הקשרים שלך עם אלה שהולכים אחריך חייבים להיות כמו אלה של בנדיקטוס, שאתה מתאר אותם כל כך יפה במחזה המיסתורין הרביעי שלך. בעצם, עכשיו, כאשר קיבלנו ממך כל כך הרבה מבחינת הדברים שאתה מלמד, זאת חובה עוד יותר דחופה לפתח קשרים נכונים כאלה.

כשאני שואל את עצמי איך זה אפשרי שאתה, שמשימתך הייתה ללמד את הדברים האלה, יכול לפעול בדרכים שסותרות בצורה כה בוטה את מה שאתה מלמד, אני יכול לחשוב על שתי תשובות. מצד אחד, אני יכול לנחש את הסיבות שבגללן האחווה הלבנה הגדולה הייתה חייבת לבחור בשביל משימה זו באדם שעדיין לא עבר טרנספורמציה כריסטיאנית מלאה, ובתפקיד שלך כמורה אני עדיין מקבל אותך כשליח של האחווה. מצד שני, נראה לי שהמוטיבציה העמוקה ביותר שלך איננה רעה באופן אקטיבי, למרות שאפשר להסיק זאת ממה שהיה עלי לומר אם מפרשים את דבריי לא נכון. לא, מדובר פשוט בעניין יותר מידי חד-צדדי בחידוש התורות הללו בדרך המתאימה לזמננו, ומעל לכל בפחד מהחיים האמיתיים. על ידי התחמקות מהחיים האמיתיים וחסימתם, ועל ידי יצירת תחליפים לחיים האמיתיים, אתה מרשה שיתפתח כוח של רוע. בכך אני רואה את הסכנה הגדולה ביותר לתנועתנו הרוחנית ולך עצמך.

אוקולטיסטים שהם כריסטיאנים במלואם לעולם לא מסתפקים רק להעביר הלאה את התורות שלהם. הם חייבים גם להיכנס לשותפות חיים עם תלמידיהם. קשר אמיתי מאדם לאדם במובן הכריסטיאני דורש מכל אחד מאיתנו להיות כמו ספר פתוח מול כל שאר החברים עד כמה שהכוח האינדיבידואלי שלנו מאפשר זאת. כל אדם חייב להתמסר לזולת במידה שבה הזולת יכול לקבל אותו. זה הבסיס לכל היררכיה מודרנית. אלה שלמעלה בהיררכיה חייבים לפנות לאלה שמתחתיהם עם כל מה שיש להם לתת. אך מה שאתה עושה הוא אנטי-כריסטיאני ובדיוק ההיפך מכך. כל פעם שזה אפשרי אתה מסדר את הדברים כך שהכוונות שלך נשארות באפלה, ומתייחסים לאירועים כאילו שהם לא קרו. זה לא מספיק להודות שכמו לכל אדם אחר גם לך יכול להיות רגע של חולשה. כל פעם שאנו פוגשים אדם אחר (אדם שהוא במובן הכריסטיאני חיוני בדיוק כמונו), אנו עושים זאת כאנשים שעדיין אינם מושלמים ועדיין חייבים ללמוד. לא רק שחייבים להודות בעובדה זו, אלא כל הזמן לשקף אותה במעשים שלנו כבני אדם. מוכרחים באמת לחפש קשר עם הזולת, לא משנה עד כמה האוקולטיסט מהאסכולה הישנה מפחד מקשר זה. לא מספיק רק להשתמש במילים כדי למחות נגד הערצה עיוורת. אנו גם חייבים לחפש ולהיות פתוחים לביקורת אובייקטיבית.

בקהילות מסוג זה, המורים הרוחניים חייבים לוותר על כל העזרה שהייתה ברשותם בזמנים הטרום-כריסטיאניים כדי לפתוח את התלמידים למה שהם מלמדים. מעל לכול הם חייבים לוותר על הסמכות המרוחקת והבלתי נגישה של המורה המלא בחוכמה אלוהית, שלימד תלמידים שבהם עדיין לא נולד ה'אני'. חייבים לוותר גם על ההתבודדות המוחלטת של המורים והתלמידים ועל הניתוק מכל קשר אנושי. הבעיה שאני מצביע עליה כאן לא הייתה קיימת מבחינת המורים הטרום-כריסטיאנים. ה'אני' האינדיבידואלי עדיין לא נולד, והישות האלוהית שפעלה דרך המורים יכלה להתערב בגורלם של התלמידים בדרכים שאחרת שמורות רק לקארמה. אבל בתור כריסטיאנים, עלינו לראות את המקודשים המודרניים קודם כול כבני אדם והאמון שלנו בהם תלוי בכך שהם לא יפעילו השפעה על-אנושית על גורלנו.

עבור מי שמכוון את כל האנרגיות שלו להתחדשות התורות האוקולטיות עבור זמננו, קיים פיתוי גדול לדחות את המשימות הקשות של הקהילה הכריסטיאנית ולהקל על ההוראה באופן מלכותי בכל האמצעים שהיו מתאימים לזמנים הקדומים. אך בזמננו דברים אלה הפכו להיות רשע, ועדיף יהיה שהמורה יישאר בלתי נראה בזמן שהוא לא מלמד, מאשר שהוא יתייחס כמוך לתלמידים. לשמור על ה'אני' של כל תלמיד ולחזק אותו הרבה יותר חשוב מאשר להעביר ידע – כי הרי הידע מופנה ל'אני' האינדיבידואלי. כל הגבלה של זכויות ה'אני' תגרום ללא ספק גם לכך שהתורות יופנמו וישתרשו בתלמיד באופן שגוי. כל החלשה של ההבחנה האישית מסכנת בצורה חמורה את אלה ששואפים לרוח.

אני מודה שבמובן מסוים, לחיות חיים נכונים כאלה היא משימה הרבה יותר קשה בשבילך מאשר בשביל אחרים. אוקולטיסטים כריסטיאניים חייבים להתמודד עם אתגר שאחרים יצטרכו להתמודד איתו רק בעתיד: האתגר גם לחיות וגם להיות רואה רוחי. הם חשופים לסכנה מתמדת של בלבול בין המישורים השונים האלה ובין החוקים השונים ששולטים בשני המישורים הללו. אך הם אינם יכולים להימלט מהסכנה על ידי סירוב להתמודד עם האתגר. כי מבלי לקבל כיוון מאימפולס הכריסטוס, הם עדיין יתבלבלו בין שני המישורים הללו בכל מיני אופנים לא מוצדקים. כשזה קורה במפגש עם תלמיד, התלמיד יהיה הראשון שיחווה את התוצאות ההרסניות, למרות שתוצאות אלה יחזרו במהרה גם נגד המורה.

הקהילה של הגביע הקדוש היא אולי המקום היחידי שבו הייתה התמודדות מוצלחת עם אתגר זה. אתה בעצמך מודה שאתה לא מרוצה לגמרי עם מה שיכולת לספר לנו על הגביע הקדוש, ותיארת באופן ברור את הקשיים שלך בחקירת המיסטריות של הגביע הקדוש, למרות שאתה קורא למקודשים החדשים "מקודשים/חניכים של הגביע הקדוש." אולי הגביע הקדוש יעניק לנו גאולה בשעה קשה זו.

עקב האירועים שתיארתי, אשתי ואני מוצאים את עצמנו מולך במצב שאינו מאפשר לנו לפגוש אותך שוב כמו שאשתי פגשה אותך בפעם האחרונה בנגרייה ביום ראשון, 25 ביולי, ואני פגשתי אותך ביום חמישי, 5 באוגוסט, במדרגות המובילות לחדר האוריתמיה. שנינו כבר ידענו את כל זה באותה שעה. ובכל זאת לחצת לנו את היד ומשכת אותנו לשיחה כאילו ששום דבר לא קרה. טאקט בריא היה הופך דבר זה לבלתי אפשרי מבחינת כל מי שאינו רואה רוחי, כך שבמקרה שלך עלי לזהות שמדובר בניסיון להתערבות אסורה בישותי הפנימית. אמנע מלהסביר זאת באופן מפורט יותר בנקודה זו, כי זה היה לוקח אותנו רחוק מידי.

אני עדיין יכול לברך אותך מרחוק בכל הכבוד המגיע לך כמי שנושא ידע גדול, כמו שניסיתי לעשות זאת באותו ערב. אבל אני לא יכול להתמסר ללחיצות יד ושיחות ידידותיות איתך כאילו ששום דבר לא קרה, במיוחד אחרי שראיתי באופן ברור שלחיצות יד ושיחות אלה הם אחד מהאמצעים שאתה משתמש בהם כדי להפעיל השפעה בלתי מתקבלת על הדעת על התלמידים שלך, וגם מפני שאינני יכול להסכים עם הדעה של חבר מכובד מסוים הטוען שדברים אלה קיימים כדי לבחון את הכוח שלנו מול השפעות חיצוניות.

מבחינת הדברים שקשורים לשנינו באופן אישי, המטרה של מכתב זה היא לעדכן אותך לגבי הצורך שלי להימנע מכל קשר אישי בעתיד.

בכל מה שקשור אליך, מטרתי כאשר אני כותב על עניין חמור זה היא לוודא שאני עושה את המעט שאני יכול כאדם כלפי אדם, כלומר אני מעמת אותך עם העובדה שאדם במישור הפיזי ובאמצעים הפיזיים הצליח להצביע על הרוע במעשים שלך. אילו אף אחד לא היה פונה אליך באופן זה, היית נידון לקיום מעורפל. אני מקווה שהעובדה שלפחות מספר אנשים מסוגלים בימינו לזהות את הטעויות שלך, לזכור אותן ככאלה, ולנקוט עמדה נגדן, תעזור לך בתהליך ההכרחי של בנייה מחדש של החיים בתנועתנו הרוחנית. יש כמה חברים נוספים שאני מצפה שיבינו את העניינים שדנתי בהם כאן, ואעדכן אותם לגבי התוכן של מכתב זה.

אך הכרחי שאתה תתחיל לשנות מקצה לקצה את הקשר בינך לבין חברים אחרים בתנועה, כפי שציינתי זאת. המטרה האובייקטיבית שלי היא לבטא זאת בתקווה שתנועתנו תמשיך לפעול בהתאם לכוונות האבולוציה. מה תהיה התוצאה אם תדחה אתגר זה? לפחות במקרים מסוימים, כבר נכשלת בפעילות שבוודאי הפקידו בידיך המאסטרים של האחווה הלבנה – בהוראה האישית של אינדיבידואלים. כי כפי שאמרתי, מוצדק שיהיה אי אמון עמוק באופן שבו אתה מתייחס לגורלות אנושיים אינדיבידואליים. אינני יכול לדמיין לעצמי איך יכול להתקיים שיעור בכיתה אזוטרית בתנאים הקיימים.

אם תגביל את עצמך להפצה של יותר ויותר היבטים של התורות, אך תיתן לכל דבר אחר להימשך כמו קודם, ואם לא מספיק חברים יצליחו להגיע לתכונות הנדרשות, החברה תדרדר ובמקרה הטוב תהפוך לארגון אקזוטרי. כבר יש סימנים שזה קורה, ביחד עם הנטיות לרוע ולקהות חושים. או זה, או שאם אלה שהולכים אחריך יהיו מודעים לאחריותם, הם יצטרכו להביא לידי הפרדה מוחלטת בין המורה לבין מה שנלמד, ואתה תבצע את תפקידי המשרה הקדושה שלך כמו אמפורטס, אשם ומיוסר בין תלמידים רעבים ומלאי צער.

אני מגיע עכשיו לסיומם של הדברים שרציתי לומר בעת זו. לא הצלחתי להלביש את התובנות הללו – שהשגתי תחת ההדרכה של שומר החותם של ה"החברה לאמנות התיאוסופית",[2] שנמצאת תחת החסות של כריסטיאן רוזנקרויץ – בצורה האידיאלית שדמיינתי לעצמי. המכשולים היו עדיין גדולים מידי עבור מישהו שרק עתה השתחרר מהכישוף שלך. אבל למרות זאת החלטתי לשלוח את המכתב, מפני שהתנועה דורשת זאת.

כשאני תוהה לגבי הרגשות שבהם תקבל מכתב זה, מעיקה עלי במיוחד השאלה האם תמצא את דרכך לאנשים שאיתם תוכל לעבור את החוויה הזו ולהתחיל בשינויים הנדרשים. זהו תחום שבו, בעידן הכריסטיאני הזה, האוקולטיסט כאוקולטיסט בלבד חייב להיכשל וחייב להיות פשוט בן אדם בין בני אדם אחרים, בדיוק כמו שישוע כריסטוס היה צריך לחוות על האדמה דברים שהוא לא היה יכול לחוות בתור ישות אלוהית. מי ייתן ותפנה לרוח זו כדי לקבל עזרה!

היינריך גוש

גרטרוד גוש

 

הקראתי בפניכם מכתב זה, חברים, מפני שהוא קשור לכל אחד מכם בדיוק כמו שהוא קשור אלי, ומפני שברור מאליו שכל אחד מכם חייב להחליט בשביל עצמו באיזה מידה אתם מאמינים שהטענות בו מתארות באופן מדויק את מה שקורה בפועל בחברה שלנו. אחרת, אנשים עלולים לחשוב שאני פוחד מההאשמה הזאת, שאני תורם ל"קהות החושים" של חברינו, ושאני לא רואה אתכם כעצמאיים מספיק כדי לאפשר לכל אחד מכם לשפוט את המצב כפי שאתם מוצאים לנכון.

אך אתם חייבים להבין שאי אפשר לראות מכתב כזה כתופעה בודדת; הוא סימפטום למה שקורה בחברה שלנו. לכן אני לא אשתתף בכל דיון לגבי מכתב זה או לגבי מה שיש לעשות כתוצאה ממנו. ברור שהחברים הם אלה שצריכים להחליט מה וכיצד יש לעשות, לפחות בהתחלה. במיוחד, אמנע מלומר משהו על הקטע עם הטענה שהבטחות לא קוימו. אם כל אחד ישפוט בעצמו, כל אחד מכם יידע איך עומדים הדברים, מאחר שכל אחד מכם בוודאי יודע מה הובטח לו והאם ההבטחות קוימו. אך הייתי מצפה ומבקש מהחברה בתור חברה, או מהחברים שגרים באזור של הבניין בדורנאך, לנקוט בעמדה החלטית לגבי הנושא הזה בעתיד הקרוב מאוד.

אני בעצמי לא אשתתף בדיונים האלה כלל. יש רק מספר דברים שאני רוצה לומר לכם, ואני מבקש מכם שתתייחסו להערות שלי כדברים שיש לי לומר בקשר למה שהקראתי לכם, במיוחד מפני שברור מסימפטומים אחרים, ולא רק ממכתב זה, שלא הייתה כל השפעה לדברים רבים שאמרתי לחברים בהרצאות כאן במהלך השבועות והחודשים האחרונים.

קודם כול, יש דבר אחד שהייתי רוצה להדגיש. חברים, אני לא יכול להרשות לאף אחד להכתיב לי כיצד להתנהג עם החברים בחברה האנתרופוסופית. אני, ורק אני, יכול להחליט באיזה קשר אני מוצא לנכון להיות עם החברים. אין להתייחס לזה כקווים מנחים עבורכם, אני מדבר רק בשם עצמי.

יש סיבה עמוקה וכבדת משקל לכך שהדברים חייבים להיות כמו שהם. לא רק המכתב הזה, אלא הרבה דברים נוספים שהופיעו מידי פעם בחברה לאורך השנים, ולאחרונה מופיעים לעיתים קרובות יותר ויותר, מראים שאנשים רבים פשוט לא משקיעים מאמץ להבין את סוג האחריות שנושא אותה מישהו שמעביר אמיתות אזוטריות. נראה שחברים רבים לא רוצים אפילו לנסות להבין מה זה דורש לפעמים לדבר אפילו משפט אחד מהסוג הזה. עם כל ההכנה הרוחנית שנדרשת כדי להעביר הרצאה, פשוט אין לי אפשרות לשבת עם קבוצות קטנות של חברים עד שתיים בכל לילה ולפטפט על כל מיני דברים חסרי תועלת ומיותרים. אנשים לא מבינים זאת מספיק טוב. יש דברים שהם מצפים ממני, ואז, כשזה לא קורה, זה נחשב לחטא של אי-עשייה מצידי. אני זקוק לזמן שלי, ואני זקוק לו בצורה שונה ממה שאנשים רוצים להבין. אילו לא הייתי משתמש בזמן שלי באופן שאני משתמש בו, הייתם שומעים ממני את אותן דעות אזוטריות מטופשות שאתם יכולים לשמוע לעיתים כה קרובות בשאר העולם. זה לגבי החטאים של אי עשייה.

אני גם לא מבין איך האמירה שהקשרים שלי עם חברים אינדיבידואלים ועם קבוצות של חברים אינם מספיק כריסטיאניים, תואמת את הטענה שאני מפעיל עליכם השפעה לא נכונה באמצעות מאגיה שחורה כל פעם שאני מרשה לעצמי ללחוץ לאחד מכם את היד או נכנס לשיחה איתכם. אני בוודאי פתוח לשנות הרגל זה אם החברה האנתרופוסופית תביע את דעתה בעניין, כי כמובן תלוי בכם אם אתם רוצים שנלחץ את היד זה לזה או אם אתם רוצים שננהל שיחה ידידותית.

אם דעה זו הופכת להיות הדעה הרווחת, יש להביע אותה, ואז כמובן אפשר להימנע בעתיד מלחיצות יד. מסיבות שציינתי קודם, לא אכנס יותר לנושא זה, אבל יש עוד דבר שעלי לציין כי הוא מאוד אופייני.

יש קטע במכתב שבו נאמר: "עקב האירועים שתיארתי, אשתי ואני מוצאים את עצמנו מולך במצב שאינו מאפשר לנו לפגוש אותך שוב כמו שאשתי פגשה אותך בפעם האחרונה בנגרייה ביום ראשון, 25 ביולי, ואני פגשתי אותך ביום חמישי, 5 באוגוסט, במדרגות המובילות לחדר האוריתמיה. שנינו כבר ידענו את כל זה באותה שעה. ובכל זאת לחצת לנו את היד ומשכת אותנו לשיחה כאילו ששום דבר לא קרה. טאקט בריא היה הופך דבר זה לבלתי אפשרי מבחינת כל מי שאינו רואה רוחי, כך שבמקרה שלך עלי לזהות שמדובר בניסיון להתערבות אסורה בישותי הפנימית." הרשו לי לציין רק שביום שישי לפני אותו יום ראשון, 25 בחודש, ניגש אלי חבר עם שאלה מצד גברת גוש לגבי הילד שלה שנפל ונפגע. תשובתי הייתה שאם היא רוצה, אני יכול להסתכל על מה לא בסדר עם הילד. זמן קצר לאחר מכן אותו חבר חזר אלי והביא אלי את גב' גוש ואת הילד. ביום ראשון לאחר מכן, כאן בנגרייה, התערבתי בישותה הפנימית של הגב' גוש על ידי כך שלחצתי לה את היד ושאלתי מה שלום הילד.

המפגש שלי עם מר גוש על המדרגות המובילות לחדר האוריתמיה ביום חמישי, 5 באוגוסט, הכיל את תשובתי למר גוש, ששאל אותי האם זה יהיה בסדר עבור הילד (שאותו ראיתי עומד למטה ליד הדלת) להשתתף שוב בתרגילי אוריתמיה. אמרתי שכמובן זה לגמרי תלוי בהורים, כי מה שההורים רוצים הוא הדבר היחיד שיש לקחת בחשבון בהחלטה האם הילד יבוא או לא לאוריתמיה. באותה הזדמנות עשיתי את הטעות שהושטתי את ידי למר גוש. אלה שני המקרים שבהם התערבתי בישותו הפנימית של אדם אחר באמצעות מאגיה שחורה.

הרשו לי עוד הערה לגבי קטע נוסף מסוף המכתב הזה: "אני מגיע עכשיו לסיומם של הדברים שרציתי לומר בעת זו. לא הצלחתי להלביש את התובנות הללו – שהשגתי תחת ההדרכה של שומר החותם של ה"חברה לאמנות התיאוסופית", שנמצאת תחת החסות של כריסטיאן רוזנקרויץ – בצורה האידיאלית שדמיינתי לעצמי. המכשולים היו עדיין גדולים מידי עבור מישהו שרק עתה השתחרר מהכישוף שלך." אני מאמין שכולכם יודעים מי זו שנושאת את התואר "שומר החותם" הזה וכל מה שיש לי לומר על כך הוא שאישה זו כתבה מספר מכתבים גם לי ולאשתי בחודשים האחרונים, כולל אחד שגב' שטיינר קיבלה רק היום. אני לא רוצה לדון עוד בנושא של "שומר החותם" היום. אני רק רוצה לציין שמכתביה החלו להגיע באופן מסתורי למדי דווקא בסביבות חג-המולד.

יכול להיות שיהיה לי משהו לומר על כך בשלב מסוים, אבל אני באמת לא רוצה לעשות זאת היום. אני רוצה שתגיעו למסקנה משלכם ללא כל השפעה מצידי. אין ספק שזה כמעט בלתי אפשרי להיות מודע לקשר המסתורי בין המכתב הזה ו"שומר החותם" ולא להמשיך לדבר יותר על קשר זה, אבל אולי היום זה לא הזמן הנכון לכך.

אולם הייתי רוצה להוסיף שלפני כמה שנים בסתיו, הודעתי שעקב סימפטומים מביכים מסוימים שהופיעו בחברה שלנו, נראה הכרחי שנייסד חברה יותר מצומצמת,[3] בהתחלה ניסיתי לבקש ממספר חברים ותיקים שקרובים אלי למלא תפקידים מסוימים, מתוך ההנחה שהם יהיו פעילים באופן עצמאי בהתאם לתפקידם החדש. באותו זמן, אמרתי שאם משהו ייצא מזה, החברים ישמעו על כך עד לחג-ההתגלות ((Epiphany. אף אחד לא שמע על כך יותר, וזה אומר כמובן שה"חברה לאמנות התיאוסופית" אינה קיימת. זאת מסקנה לגמרי מוצדקת, מאחר שאף אחד לא שמע משהו שיסתור אותה, ובאותה מידה אפשר להניח גם שאילו כוונותיי היו מתממשות, הייתה יוצאת הודעה על כך. אך הדרך שבה התקבלו התוכניות שלי לא אפשרו הקמת חברה כזו. זה היה פשוט ניסיון.

חברים, אמרתי לעיתים קרובות שהחברה האנתרופוסופית חייבת להיות משמעותית כחברה אם אנו רוצים שהיא תהיה משמעותית בכלל. כי אחרי הכול, אפשר היה להגיע לסידורים אחרים כדי להעביר הרצאות על תורות אזוטריות. אני גם ציינתי פעמים רבות שאם סימנים וסימפטומים מסוימים ימשיכו להופיע בתוך החברה, יהיה זה בלתי נמנע שנמצא צורה אחרת, מפני שהצורה הנוכחית והסידורים הנוכחיים אינם משרתים את המטרה. ניסיתי למנוע דברים מסוימים שהופיעו בחברה התיאוסופית כאשר הקמתי את החברה האנתרופוסופית, שאני לא רוצה להיות חבר בה, כי הדבר חיוני למה שאני צריך לעשות עבור תנועה רוחנית זו.

החברה שלנו מוצאת את עצמה לעיתים קרובות תחת מתקפה מבחוץ, ומתקפות אלה מכוונות כמובן גם נגד המורה והמרצה של החברה. אם החברים הפעילים שלנו מתייחסים לרעיון של החברה שלנו ברצינות הראויה, זה היה אמור לגרום להם לקחת על עצמם את האחריות להגן על עקרונותינו. אך לאחרונה הופיעו כל מיני עלונים מלאים בהשמצות מהסוג הנתעב ביותר, ואני נותן לכל אחד מכם לשפוט האם כל מי שהיה יכול לעשות משהו בנדון אכן התייחס לעניין ברצינות הנדרשת כדי שהחברה תעמוד איתנה מול המתקפות הללו מבחוץ.

חברים, אין זה אפשרי או הגיוני שאלה שיש להם עניין בהישרדות החברה האנתרופוסופית יבואו קודם אלי כדי לדון במה הם צריכים לעשות כדי להגן על החברה שלנו. חייבים לשים לזה קץ. אם לא, מה שמשתמע מכך הוא שזה נכון שאנשים כאן מקבלים את התפקידים שלהם ממני. עליי לכבד את עצמאות החברים, גם אם זה אומר, כפי שזה קורה לצערי בהרבה מקרים, שאני לא נענה לבקשתם. האמת היא שלפי הדרך שהדברים מתנהלים, הייתי באמת יכול לעשות הרבה יותר אילו לא הייתי צריך להתערב בהרבה דברים, שבעצם לא הצדיקו התערבות מצידי. לפחות בעניינים הקשורים לרווחת החברה שלנו, זה מגוחך לרצות לקבל על כל דבר אישור מראש ממני. כדי שאוכל לפעול את מה שאני נדרש לעשות למען החברה, בבקשה תנו לי את הזמן לעשות זאת. אנשים אינם מבינים נכון את החברה אם הם תמיד פונים לאינדיבידואל אחד. חייבת להיות יוזמה אינדיבידואלית במה שיש לעשות למען החברה.

מסיבה זו, חברים, יש להבין שהמקרה של היום חשוב ואף מכריע. לכן קראתי בפניכם את המכתב הזה, שהוא רק סימפטום אחד של מה שמתלקח פה ושם, ובכל מקום. אחכה בסבלנות לראות מה אתם, כחברים בחברה האנתרופוסופית תעשו בקשר לזה. בינתיים אמשיך למלא את התחייבויותיי. התוכנית תמשיך מחר כמתוכנן. אך ברור מאליו שכל מה שיקרה לאחר מכן יהיה תלוי בעמדה שהחברה תנקוט בה לגבי מה ששמעתם היום. אין זה משהו שאפשר להתייחס אליו כמקרה בודד. הוא נוגע לשאלות בסיסיות רבות שאני מצביע עליהן בדיונים רבים[4] כבר במשך חודשים.

* * *

לאחר שרודולף שטיינר סיים את דבריו, התקיים דיון. אין רישום סטנוגרפי של תוכן הדיון. כנראה שהיו חברים שהגנו על הדעות שהובאו במכתבו של גוש, כי לפי מה שזכור לאחד המשתתפים, רודולף שטיינר אמר "לא יכול להיות לי עוד כל קשר עם חברה כמו זאת!" ועזב את החדר ביחד עם מרי שטיינר. הרוב הגדול של הנוכחים בוודאי חשו בושה עקב המצב, ובאותו ערב הביעו את אמונם ברודולף שטיינר:

דורנאך, 21 באוגוסט 1915

דר' שטיינר היקר,

כחברים בחברה האנתרופוסופית, ברצוננו להביע את הכעס המוצדק ואת רגש הבושה שלנו על כך שאדם בעל השקפה שקרית ובלתי מוסרית, כפי שזה מתבטא באופן כה בולט במכתבו של מר היינריך גוש, העז לפנות אליך בדרך הנובעת משיגעון גדלות מהסוג המבהיל ביותר.

עלינו להוכיח את עצמנו בכאב רב ביותר על כך שלא הבנו איך יש למנוע את מה שקרה, ועל אי היכולת שלנו עד כה ליצור חוג של אנשים שבו לא היו יכולים להופיע המחשבות והרגשות שמובעות במכתב זה.

אנו מבקשים את סליחתך בתור מורנו האהוב והמוערך. אנו מבקשים גם שלא תאבד את אמונך בנו, או נכון יותר, שתאמין בנו שוב, כי אנו נחושים להגשים את האידיאל של החברה האנתרופוסופית בצורה טובה יותר ולהיות יותר מודעים לאחריות שלנו בעתיד.

עקב נקודת המבט שאותה הם מייצגים, מובן מאליו שאיננו רוצים לראות את האלמה אליס שפרנגל, את מר היינריך גוש ואת גב' גרטרוד גוש כשייכים עוד לחברה שלנו.

אנו מבקשים ממך, דר' שטיינר היקר, לקבל את החתימות שלנו כהבטחה לאמון הבלתי מותנה והמתמיד שלנו בך ולהוקרת התודה שלנו הכנה ביותר.

חתום על ידי מיכאל באואר[5] ומעל 300 חברים אחרים.

* * *

הצבעת אמון זו היתה ביטוי ספונטני ואנושי של הקשר של החברים החתומים עליה עם רודולף שטיינר. לעובדות של המקרה התייחס רודולף שטיינר בדבריו. ההערות המקצועיות של דר' אמן[6] שופכות אור על כמה מהקשיים שאיתם היו צריכים להתמודד החברים בהערכת המצב:

"בין החברים, הדעה הרווחת היא עדיין שמר גוש איננו חולה נפש, אלא הוא רק נמצא תחת השפעה שלילית.

כאשר למישהו יש חום, קל יחסית לאבחן את מצבו. לעומת זאת, אפילו לאנשי המקצוע קשה מאוד לאבחן מחלה נפשית, חוץ מאשר במקרים קיצוניים.

מהתגובות של האנשים, ברור שהם לא מבינים שמר גוש חולה נפשית, ושיש להם דעות שגויות לגבי סוג זה של מחלה. הם מאמינים שחולי הנפש הם בהכרח מפגרים שלא יודעים לכתוב בצורה אינטליגנטית.

מפגר הוא רפה שכל, איטיות המוח שלו איננה מאפשרת לו לחשוב בכלל. אנשים מפגרים נולדים כך, אלא אם כן יש מחלה אורגנית כלשהי שגורמת לפיגור כמחלה משנית. ההיפך הגמור נכון במקרה של אנשים שהם חולי נפש. כאן מדובר במצב נפשי מלנכולי והיגיון מעורפל. ויש להבדיל בין מצב זה לבין חוסר שפיות – אנשים לא שפויים הם מסוכנים!

אנשים שהם חולי נפש אינם מוותרים על שום תכונה של האינטלקט שלהם. למעשה היכולת האינטלקטואלית שלהם גדלה, מפני שהם בלתי נלאים כשמדובר בעבודה אינטלקטואלית. בעצם, הם פעילים מבחינה אינטלקטואלית יום ולילה. מחלתם קשורה בעובדה שהם נהיים אובססיביים ומהופנטים מהחשיבה הכפייתית שלהם ושום ביקורת מבחוץ לא יכולה לחדור אליהם. אנשים אלה סובלים בסתר בגלל המחשבות שמטרידות אותם עד שהם מגיעים איתן למסקנות שמספקות אותם והם יכולים להציג אותן בפני הציבור."

רודולף שטיינר המשיך בדבריו בערב למחרת, 22 באוגוסט 1915.

———————————————————————————-

  1. Rudolf Steiner, “Gedanken während der Zeit des Krieges” (“Thoughts during the Time of War”), essay of July 5, 1915
  2. Society for Theosophical Art and Style
  3. Address in Berlin, December 15, 1911, in Zur Geschichte und aus den Inhalten der ersten Abteilung der Esoterischen Schule 1904 bis 1919 (“On the History and Contents of the First Class of the Esoteric School, 1904–1919”), GA 264, (Dornach, Switzerland: Rudolf Steiner Verlag, 1984).
  4. יכול מאוד להיות שרודולף שטיינר מתכוון לתיאור שלו על סוגים שונים של ראייה רוחית, ובמיוחד להבדל בין ראייה רוחית של הראש, לבין ראייה רוחית אינסטינקטיבית. ראו את סדרת ההרצאות "דרכים להכרה רוחית והתחדשות של השקפת העולם האמנותית" 161GA ו"שאלות של אמונות וחיים לאור מדע הרוח" 162GA, יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
  5. Michael Bauer, 1871–1929, leader of the Albrecht Diirer Branch in Nürnberg. He was a member of the Vorstand of the Anthroposophical Society from 1913 until his retirement for health reasons in 1921.
  6. Dr. Amann (Basel, September 14, 1915)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *