העולם האסטרלי – 03

העולם האסטרלי – 03

העולם האסטרלי

רודולף שטיינר

GA107

שלוש הרצאות מאת רודולף שטיינר שניתנו בברלין, באוקטובר 1908. (ההרצאה הראשונה, השנייה והרביעית מתוך סדרה של 19 הרצאות שפורסמו בגרמנית תחת הכותרת Geisteswissenschaftliche Menschenkunde ("ידע האדם במדע הרוח")

תרגום מאנגלית תוך השוואה עם המקור בגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מספר 3

החוק של העולם האסטרלי: ויתור

החוק של עולם הדווכאן: הקרבה

ברלין, 26 באוקטובר 1909

בהרצאה של היום נדון בתנאים שהאדם חייב למלא אם ברצונו לפתח את הכוחות והיכולות הרדומים בתוכו, ולהגיע ליכולת לחוות את העולמות העליונים ולהתבונן בהם. במאמרים שפורסמו בכתב העת "לוציפר-גנוסיס" תחת הכותרת "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?"[1] מוצגת תמונה המתארת חלק גדול מהתנאים שהאדם חייב לקיים כאשר הוא צועד בשביל הידע, ורוצה להתקדם ולחדור לעולמות העליונים. תמונה זו הייתה יכולה לכלול רק חלק מהדברים. גם אם נרחיב את היקף התיאור פי שלושה או פי עשרה – עדיין נשארים אינסוף דברים שיש לומר על נושאים אלה! לכן יהיה זה תמיד מועיל כאשר לגבי נושא זה, או כל נושא אחר, נוכל לתת אינדיקציות נוספות. כל פעם ניתן להאיר את הדבר רק מצד מסוים, ותמיד עלינו לזכור את העיקרון שכל ידע שאותו הישגנו מכיוון אחד יש להשלים כך שמאירים את הנושא מצדדים נוספים. היום אנחנו רוצים להציב לעצמנו את המשימה להאיר היבט מסוים של התנאים הקשורים לעליה אל העולמות העליונים דרך שְׁבִיל הידע.

אתם זוכרים את הרמזים שניתנו בפרשנות לאגדה של גתה.[2] מדובר בעובדה שלבני האדם יש כוחות נפש מסוגים שונים, ומצד אחד העלייה שלנו תלויה בהתפתחות כל אחד מכוחות נפש אלה – החשיבה כשלעצמה, הרגש כשלעצמו, והרצון כשלעצמו – ומצד שני, חשוב שבאמצעות תרגילים האדם יביא את שלושת הכוחות הללו לאיזון נכון. את הרצון, הרגש והחשיבה יש להביא להתפתחות בדיוק ביחס הנכון, מתוך הכרת המטרות הייחודיות של החיים הרוחניים. למען מטרה מסוימת, הרצון, למשל, חייב לסגת, בעוד שהרגש צריך לתפוס יותר מקום בחזית; למען מטרה אחרת, החשיבה חייבת לסגת, ולמטרה אחרת, הרגש. כל כוחות נפש אלה חייבים להתפתח דרך תרגילים אוקולטיים ביחס הנכון. העלייה לעולמות העליונים קשורה בהתפתחותם של החשיבה, הרגש והרצון.

מעל לכול, מדובר בזיכוך וטיהור החשיבה. זה הכרחי כדי שהחשיבה לא תהיה תלויה עוד בקליטה במישור הפיזי באמצעות החושים החיצוניים. אך לא רק החשיבה, אלא גם הרגש והרצון יכולים להפוך לכוחות ידע. בחיים הרגילים, כוחות אלה נעים במסלולים שקשורים לאישיות. סימפתיה ואנטיפתיה מניעות את האדם בהתאם לאישיותו האינדיבידואלית. אך יש ביכולתן להפוך להיות כוחות ידע אובייקטיביים. זה יכול להישמע כלא מתקבל על הדעת מבחינת המדע המודרני! יותר קל להאמין זאת לגבי החשיבה, במיוחד החשיבה הדֶּסְקְרִיפְּטִיבִית או המתארת, שמכוונת להתבוננות דרך החושים, אבל איך אפשר להאמין שהרגש יכול להפוך למקור ידע, כאשר ברור שאדם אחד מרגיש כך ואחר מרגיש אחרת לגבי אותם הדברים? איך אפשר לקבל שמשהו כה הפכפך, כה תלוי באישיות כמו הסימפתיה והאנטיפתיה, יכול להפוך לסמכות מבחינת הידע, ושניתן להחדיר בו משמעת עד כדי כך, שהוא יוכל לתפוס את טבעם הפנימי ביותר של הדברים? אפשר להבין בקלות שהחשיבה יכולה לעשות זאת. אך קשה מאוד להאמין שגם כאשר אנחנו פוגשים משהו, והוא מעורר בתוכנו רגש מסוים, רגש זה יכול להיות נוכח בתוכנו כך, שלא הסימפתיה ולא האנטיפתיה האישית ידברו, אלא הרגש עצמו יוכל להפוך לאמצעי ביטוי עבור הישות הפנימית ביותר של הדבר! ויתרה מזו, שגם הכוח של הרצון והתשוקה יכול להפוך לאמצעי ביטוי עבור המהות הפנימית – זה באמת יכול להישמע לגמרי מגוחך.

אך באותו האופן בו ניתן לטהר את החשיבה כדי שהיא תוכל להיות אובייקטיבית, ועל ידי כך היא תהפוך לאמצעי ביטוי של העובדות הן בעולם החושים והן בעולמות העליונים, כך גם הרגש והרצון יכולים להפוך לאובייקטיביים. אך אל תבינו זאת לא נכון. הרגש, כפי שהוא קיים בחיים הרגילים של האדם המודרני, עם תכניו הרגשיים הבלתי אמצעיים שלו, אינו הופך לאמצעי ביטוי של העולמות העליונים. סוג זה של רגש הוא אישי. המטרה של התרגילים האוקולטיים שהתלמיד מקבל היא לאמן את הרגש, לשנות ולהתמיר אותו, כדי שהוא יהיה שונה ממה שהיה במצבו האישי. עם זאת, כאשר מגיעים לשלב מסוים בדרך האוקולטית דרך התפתחות הרגש, אסור לנו להאמין שאנו יכולים לומר מתוך ידיעה מלאה: "לפניי נמצאת ישות, אני מרגיש משהו מישות זו, והרגשה זו היא האמת, היא פיסת ידע אמיתי."

התהליך שגורם לטרנספורמציה של הרגש דרך התרגילים האוקולטיים הוא הרבה יותר אינטימי ופנימי. אדם ששינה את הרגש שלו באמצעות התרגילים מגיע לידע אימגינטיבי, כך שמתגלה בפניו בסמלים תוכן רוחני. סמלים אלה הם ביטוי של עובדות וישויות של העולם האסטרלי. הרגש עובר טרנספורמציה. הוא הופך לאימגינציה, ומופיעות בנו תמונות אסטרליות שהן ביטוי להתרחשויות במישור האסטרלי. איננו רואים כמו בעולם הפיזי ורד, למשל, עם כל הצבעים שלו, אלא אנו רואים תמונות סימבוליות. למעשה, את כול מה שמגיע מולנו במדע הנסתר אנו רואים בתמונות. הצלב השחור המאותר בזר הוורדים, ובעצם כל הסמלים מסוג זה, נועדו לבטא עובדה מוגדרת, והם חופפים לעובדות האסטרליות, כשם שמה שאנו רואים בעולם הפיזי חופף לעובדות הפיזיות. אם כן, אנו מפתחים רגש, אבל הידע מגיע באימגינציה.

אותו הדבר נכון לגבי הרצון. כאשר אנו מגיעים לשלב שאליו ניתן להגיע במידה מסוימת דרך אימון אוקולטי, אז איננו אומרים כשאנו פוגשים ישות: "ישות זו מעוררת בי כוח של תשוקה," אלא, כאשר הרצון מפותח, אנו מתחילים לקלוט את טבע הצליל או הטון בדווכאן.

מתפתח בתוכנו רגש, והתוצאה היא ראייה אסטרלית באימגינציה. מתפתח בתוכנו רצון, והתוצאה היא החוויה של ההתרחשות בדווכאן במוזיקה רוחנית, בהרמוניה של הספירות, שממנה זורם אלינו הטבע הפנימי ביותר של הדבר. כשם שאנו מזככים את החשיבה ומגיעים לחשיבה אובייקטיבית, וזה הצעד הראשון, כך מפתחים את הרגש, ויופיע עולם חדש בשלב האימגינציה. באותו האופן, מאמנים את הרצון, והתוצאה היא הידע של הדווכאן התחתון באינספירציה, עד שבסופו של דבר, באינטואיציה נפתח בפנינו העולם של הדווכאן העליון.

אם כן, אנו יכולים לומר שכאשר אנו מעלים את עצמנו לשלב הקיום הבא, מופיעות בפנינו תמונות, אך הן תמונות שאיננו יכולים להשתמש בהן כמו שאנו משתמשים במחשבות שלנו. אנו לא שואלים: "איך התמונות הללו מתאימות למציאות?" אלא הדברים מתגלים בתמונות המורכבות מצורה וצבע, ודרך האימגינציה עלינו לפתור בעצמנו את החידה של הישויות שנחשפות בפנינו בסמלים. באינספירציה, הדברים מדברים אלינו, ואנו לא צריכים לשאול שאלות או לנסות למצוא את פיתרון החידות ברעיונות, מפני שניסיון כזה יהיה למעשה שימוש לא נכון בתיאורית הידע שתקפות במישור הפיזי. במקום זאת, הישות הפנימית ביותר של הדבר עצמו מדברת אלינו. כאשר אנו פוגשים אדם, והוא מביא לידי ביטוי את טבעו הפנימי ביותר, זה שונה מלעמוד מול אבן. עלינו לפתור את חידת האבן תוך שימוש בחשיבה. עם בני אדם, זה שונה. אנו חווים את ישותם במה שהיא אומרת לנו. היא מדברת אלינו. כך קורה באינספירציה. באינספירציה, לא מתרחשת חשיבה מופשטת אסוציאטיבית, אלא אנו מקשיבים למה שהדברים אומרים; הם עצמם מבטאים את ישותם! אין לזה שום משמעות אם מישהו אומר: "כאשר מישהו מת ואני פוגש אותו שוב בדווכאן, האם אדע את מי אני פוגש?" כי הישויות בדווכאן חייבות להיראות שונה, ולא ניתן להשוות אותן עם מה שנמצא במישור הפיזי. בדווכאן, הישות עצמה אומרת איזו ישות היא, כאילו בני האדם היו אומרים לנו לא רק את שמם, אלא היו מאפשרים לישותם הפנימית לזרום אלינו ללא הרף. זה בא אלינו דרך המוזיקה של הספירות, וכבר לא קיימת שם כל אפשרות לטעות בזיהוי.

יש כאן הזדמנות לענות לשאלה מסוימת. עלולות להופיע אי הבנות מול ההסברים המדעיים-רוחיים השונים, ואפשר להגיע בקלות לרעיון שהעולם הפיזי, העולם האסטרלי ועולם הדווכאן מופרדים זה מזה במרחב. אך אנו יודעים שבמקום בו נמצא העולם הפיזי, שם נמצא גם העולם האסטרלי והדווכאן – הם נמצאים זה בתוך זה. עכשיו יכולה לעלות השאלה: עם הכול נמצא ביחד, זה בתוך זה, אז אני לא יכול להבחין בין שלושת העולמות כמו במרחב הפיזי, שבו הכול נמצא זה לצד זה! אם "הצד השני" נמצא ב"צד הזה" איך אני יכול להבדיל בין העולם האסטרלי לבין עולם הדווכאן? אפשר להבדיל ביניהם בעזרת העובדה שכאשר אנו עולים מהעולם האסטרלי ועוברים לעולם הדווכאן, כל התמונות והצבעים בצורותיהם השונים חדורים בצליל. מה שקודם היה מואר מבחינה רוחנית נהייה כעת הדהוד רוחני של טונים. יש הבדלים נוספים באופן בו אנו חווים את העולמות העליונים, כך שכאשר אנו עולים לעולמות אלה, נוכל תמיד לזהות על פי חוויות ספציפיות האם אנו נמצאים בעולם זה או אחר.

היום אנו נתאר את ההבדלים בין חוויית העולם האסטרלי לבין החוויה של עולם הדווכאן. בנוסף לעובדה שכאמור את העולם האסטרלי אנו יודעים דרך אימגינציה ואת הדווכאן דרך אינספירציה, קיימים עוד הבדלים, שגם בעזרתם אנו יודעים באיזה עולם אנו נמצאים. חלק מהעולם האסטרלי קשור לתקופה בה האדם חי מייד לאחר המוות, שבחוגים של מדע הרוח נקראת תקופת הקמלוקה. מה זה אומר לחיות בקמלוקה? ניסינו לעיתים קרובות להראות זאת דרך הדוגמה הטיפוסית של הנהנתן שמשתוקק אחר העונג שרק חוש הטעם יכול להעניק לו. עם המוות, מפשיטים את הגוף הפיזי ומשאירים אותו מאחור, ובמידה ניכרת זה קורה גם עם הגוף האתרי, אבל הגוף האסטרלי עדיין נוכח, והאדם עדיין מחזיק בתכונותיו וכוחותיו שפעלו בגופו הפיזי במשך חייו הארציים. אלה אינם משתנים מייד לאחר המוות, אלא רק באופן הדרגתי. אם האדם השתוקק למעדנים מיוחדים, השתוקקות זו נשארת, ה"רעב" הזה להנאה ממשיך להיות נוכח, אבל לאחר המוות אין לנפש את הכלי הפיזי שדרכו תוכל לספק אותו, היות שהגוף הפיזי עם כל איבריו כבר אינו נוכח. הנפש חייבת לחיות בלי ההנאה, והיא כמהה לדבר שהיא נאלצת לחיות בלעדיו.

זה נכון במקרה של כל החוויות בקמלוקה שקשורות לאותו מצב בגוף האסטרלי שבו הנפש עדיין כמהה לסיפוק שניתן לחוות רק דרך הגוף הפיזי. ומפני שלנפש כבר אין גוף פיזי, היא חייבת להשתחרר מהכמיהה להנאות אלו: זאת תקופה של גמילה. האדם שמת משתחרר מהכמיהה הזאת רק לאחר שהיא נקרעת מהגוף האסטרלי.

לאורך כל תקופת הקמלוקה חי בגוף האסטרלי משהו שניתן לכנותו חֶסֶר או חסך – חסך מסוגים מגוונים ביותר. זאת מהותה של הקמלוקה. כשם שאת האור ניתן להבחין בגוונים שונים של אדום, צהוב, ירוק, כחול, כך גם החסך הזה יכול להופיע בצורות מגוונות ביותר, ונוכחותו של החסך מעידה על כך שהאדם נמצא בקמלוקה. אך המישור האסטרלי איננו מכיל רק את הקמלוקה, אלא הוא הרבה יותר רחב. עם זאת, אדם שחי רק בעולם הפיזי, וחווה רק את התכנים של העולם הפיזי, בהתחלה אינו יכול לחוות את שאר החלקים של העולם האסטרלי – בין אם דרך המוות או בדרכים אחרות – אם הוא לא עבר הכנה לכך. הוא אינו יכול לחוות את העולם האסטרלי בכל אופן אחר מאשר דרך החסך. אדם שמגיע למעלה לעולמות העליונים ויודע: "נמנע ממני דבר מסוים, ואין שום סיכוי שאוכל להשיג אותו," אדם כזה חווה את התודעה של העולם האסטרלי. גם אם אדם כזה יצליח דרך אמצעים אוקולטיים להיכנס למישור האסטרלי מחוץ לגוף, הוא תמיד יהיה חייב לסבול שם מחֶסֶר.

איך האדם יכול להתפתח כך שהוא ילמד לדעת לא רק את אותו חלק מהעולם האסטרלי שמתבטא בחֶסֶר, את השלב שבו חווים חסך, אלא שהוא יוכל לחוות את העולם האסטרלי גם במובן הטוב ביותר? האדם יכול להגיע לחלק האחר של העולם האסטרלי דרך הפיתוח של הקוטב השני של החסך! השיטות אשר יביאו את האדם לחלק השני של העולם האסטרלי הן השיטות שמעוררות בתוך האדם את הכוחות שביכולתם להתנגד לחסך. אלה הכוחות שהוא זקוק להם. הכוחות האלה הם כוחות הוויתור. כשם שלחסך יש גוונים רבים, כך גם לוויתור יש צורות מגוונות ביותר. עם הוויתור הזעיר ביותר שאנו מוכנים לקחת על עצמנו, אנו עושים צעד קדימה, במובן שאנו מתפתחים כדי להתקרב לצד הטוב של העולם האסטרלי. כאשר האדם מוותר על הדבר הכי קטן וחסר המשמעות, מתפתח בו משהו שתורם באופן משמעותי ליכולתו לחוות את הצד הטוב של העולם האסטרלי.

מהסיבה הזאת במסורות אוקולטיות שמים דגש כל כך גדול על כך שבתור מבחן התלמיד ישלים עם חסך מסוים, שהוא יתרגל ויתור. דרכו, התלמיד זוכה לכניסה לצד הטוב של העולם האסטרלי.

מה נוצר בדרך זו? נחשוב קודם כול על החוויות בקמלוקה. עקב המוות או בדרך אחרת, אדם עוזב את הגוף הפיזי, ואז חסרים לו הכלים הפיזיים של הגוף. לכן אין לו כלל את היכולת לספק תשוקה מסוימת. הוא חש חֶסֶר, וזה עולה כתמונה אימגינטיבית בעולם האסטרלי. למשל, יכול להופיע מְחֻמָּשׁ אדום או עיגול אדום. אין זה אלא הדימוי של מה שנכנס לשדה הראייה של האדם ומקביל לחסך, כשם שבעולם הפיזי אובייקט מסוים מקביל למה שאנו חווים בנפש כמושג של אותו אובייקט. אם לאדם יש תשוקות או תאוות נמוכות במעמקי הנפש, כאשר הוא יהיה מחוץ לגופו, יפגשו אותו חיות מזוויעות. חיות מחרידות אלו הן סמל לתשוקות הנמוכות ביותר. אך אם האדם למד ויתור, אז ברגע בו הוא ייצא מגופו עקב מוות או התקדשות, העיגול האדום יעלם, מפני שהאדם מחדיר לאדום את רגש הוויתור, ובמקומו יופיע שם עיגול ירוק. באופן דומה, הודות לכוחות הוויתור, החיה תיעלם, ותופיע תמונה נשגבה של העולם האסטרלי.

אז את מה האדם פוגש באופן אובייקטיבי – העיגול האדום או החיה המבהילה – הוא חייב להפוך להיפוכו דרך התפתחות הכוחות של ויתור והשלמה. הוויתור מעלה מתוך מעמקים בלתי ידועים את הצורות האמיתיות של העולם האסטרלי. לכן, שאף אחד לא יאמין שהוא אינו זקוק לשיתוף הפעולה של כוחות הנפש שלו אם הוא רוצה להתעלות לעולם האסטרלי בדרך הנכונה. ללא שיתוף פעולה זה, הוא יוכל להגיע רק לחלק אחד בעולם זה. האדם חייב לוותר אפילו על כל אימגינציה. הוויתור הוא זה שמעלה את הצורה האמיתית של העולם האסטרלי.

בדווכאן, האדם מקבל אינספירציה, וגם כאן יש הבדל פנימי בין החלקים של הדווכאן, שהנפש אינה יכולה לחוות אותו באופן פסיבי כאשר היא חווה אותו לאחר המוות. עקב קשר קוסמי מסוים, עדיין לא נעשה נזק כל כך גדול בדווכאן. בעולם האסטרלי קיימת הקמלוקה המבהילה, אבל בדווכאן עדיין לא קיים חלק זה. הוא ייווצר לראשונה במצב יופיטר ובמצב וונוס, כאשר דרך השימוש במגיה שחורה וכדומה, ייווצר מצב של הידרדרות והתנוונות. אז, בדווכאן יתפתח אלמנט דומה למה שקיים היום בעולם האסטרלי. כאן בדווכאן, בשלב זה של האבולוציה, המצב הוא שונה. מה מופיע קודם כול בפני האדם העולה על שביל הידע מהעולם האסטרלי לדווכאן, או כאשר כאדם רגיל מובל לשם לאחר המוות, מה חווה אדם כזה בדווכאן? הוא חווה אושר עילאי טהור! זה אשר מתחיל להופיע מתוך גווני הצבע כטונים שונים, הוא תמיד אושר עילאי. בשלב האבולוציה הנוכחי, בדווכאן הכול הוא בריאה, יצירה, וקשור לידע של שמיעה רוחית. האושר העילאי הוא ליצור את הכול, האושר העילאי הוא לשמוע את ההרמוניה של הספירות. האדם יחווה בדווכאן רק אושר, אושר עילאי טהור.

כאשר אדם מובל לתוך הדווכאן באמצעות השיטות של הידע הרוחני על ידי המנהיגים של האבולוציה האנושית, המָאסְטֵרִים של החוכמה וההרמוניה של הרגשות, או במקרה של האדם הרגיל לאחר המוות, הוא תמיד יחווה שם אושר טהור. זה מה שחווה המקודש כאשר הוא הגיע עד כאן על שביל הידע. אך באבולוציה העתידית של העולם, המצב לא יוכל להישאר כפי שהוא. כי אילו הדברים היו נשארים כפי שהם, משמעות הדבר הייתה התגברות של אגואיזם רוחני צרוף. האינדיבידואליות האנושית הייתה תמיד מפנימה רק את חום האושר העילאי, אבל העולם לא היה מתקדם. במצב זה היו מתפתחות ישויות שמתקשות בנפשן. לכן, למען הרווחה וההתקדמות של העולם, חייב להיווצר מצב שבו האדם הנכנס לדווכאן דרך תרגילים יוכל לחוות לא רק את כל הגוונים של האושר הטהור במוזיקת הספירות, אלא יהיה עליו לפתח בתוך עצמו גם את הרגש שהוא ההיפך מהאושר. כשם שהוויתור הוא הקוטב השני של החסך, כך רגש ההקרבה קשור לאושר: ההקרבה בה הנפש מוכנה לרוקן מתוך עצמה את מה שהיא מכילה כאושר – לתת לו לגלוש החוצה לתוך העולם.

הישויות האלוהיות שאנו מכנים בשם כתרים חוו רגש של הקרבה-עצמית כאשר הן החלו לקחת חלק בבריאה. כאשר הן הזרימו בשבתאי את הסובסטנציה הייחודית שלהן, הן הקריבו את עצמן למען האנושות שזה עתה החלה להתפתח. מה ששייך לנו היום כחומר, הוא אותו חומר שהן הזרימו מתוכן בשבתאי. ובאותו האופן, ישויות החוכמה הקריבו את עצמן בשמש הקדומה. הישויות האלוהיות האלו עלו לעולמות גבוהים יותר, הם הפנימו את חוויות האושר העילאי לא רק באופן פסיבי, אלא במעברן דרך הדווכאן הן למדו להקריב את עצמן. דרך הקורבן הן לא נעשו עניות יותר, אלא עשירות יותר. רק ישות החיה לגמרי בחומר מאמינה שדרך הקרבה היא מאבדת את עצמה. לא, אין זה כך. התפתחות גבוהה ועשירה יותר קשורה להקרבה בשירות האבולוציה האוניברסלית.

אם כן, אנו רואים שהאדם עולה לאימגינציה ולאינספירציה, ונכנס לתוך הספירה בה כל ישותו חדורה בגוונים של אושר עילאי המתחדש ללא הרף, בה הוא חווה את כל סביבתו לא רק כך שהיא מדברת אליו, אלא כול מה שנמצא סביבו הופך להיות ספוג בטונים הרוחניים של אושר עילאי.

העלייה ליכולות ידע גבוהות יותר מושגת דרך הטרנספורמציה של כל חיי הרגש של האדם, והמטרה היחידה של האימון האוקולטי היא שדרך הכללים והשיטות שאותם העניקו המָאסְטֵרִים של החוכמה ושל ההרמוניה של הרגשות, ושנבחנו והוכיחו את עצמם במשך אלפי שנים, הרגש והרצון של האדם יעברו טרנספורמציה כזו, שהוא יוכל להיות מובל לידע ולחוויה גבוהים יותר. כאשר התלמיד מפתח ומתמיר בהדרגה את תכני הרגש והרצון שלו דרך שיטות אוקולטיות, הוא מגיע לאותן יכולות גבוהות יותר.

מבחינת האדם הנמצא בתנועה של מדע הרוח, אין זה עניין של מה בכך האם הוא שייך אליה שלוש או שש או שבע שנים. יש לכך משמעות רבה. ההרגשה של חוויה משותפת של צמיחה פנימית דרך החוק הפנימי הטמון בה צריכה להפוך לממשית עבור התלמיד. עלינו להפנות אליה את תשומת ליבנו; אחרת, השפעותיה יחלפו על פנינו.

———————————————————————————————

  1. יצא בעברית בהוצאת מיכאל.
  2. מדובר על הרצאה שנתן רודולף שטיינר בנושא של: האגדה על הנחשה הירוקה והחבצלת היפיפייה. יצא בעברית בהוצאת חירות (האגדה של גתה והרצאה של שטיינר) בשם: מהות רוחו של גתה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.