היסטוריה אוקולטית – 04

היסטוריה אוקולטית – 04

היסטוריה אוקולטית

רודולף שטיינר

שטוטגרט     30.12.1910     GA126

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

סייע: יוחנן מרגלית

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 4

מרמזים שניתנו בהרצאה הקודמת אתם יכולים להסיק כי מבחינה מסוימת תקופת התרבות היוונית-לטינית נמצאת באמצע התקופה הפוסט-אטלנטית בכללותה. שלוש תקופות התרבות שקדמו לה היו הכנה לפעילות של הנפש האנושית המאפיינת את התרבות היוונית – הפעולה של האני בתוך האני. התרבות של התקופות ההודית, הפרסית והמצרית הקדומות מייצגת ירידה מראיה על-חושית עד לראיה אנושית טהורה בתקופה היוונית. מה שמתחיל בתקופתנו, ויש להשיגו בצורה הולכת וגוברת במהלך המאות ואלף השנים הקרובות, צריך להיות טיפוס מחדש למעלה, השגה מחדש של צורות תרבות מלאות בראיה רוחית. אם כן, יש לראות את התקופה המצרית-בבלית-כלדית כשלב ההכנה האחרון לתרבות האנושית העיקרית של יוון. בתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית, הקודמת, האדם ירד מן המצבים של ראיה על-חושית עתיקה שאיפשרה לו להשתתף ישירות בחיי עולם הרוח, כהכנה לאישי הטהור, לתרבות האנושית הטהורה, המאופיינת בפעילות הנפש העשויה להיות מתוארת כ"אני הפועל באני". מכאן ראינו כיצד ראיית ההתגשמויות הקודמות שהיתה קיימת בתרבות של הראיה הרוחית, בגילגמש, חונך התרבות הבבלית, היא היתה בהתחלה לא ברורה ומעורפלת; ואפילו כאשר איבאני העניק לו יכולות מסוימות על מנת להביט לאחור לתוך התגשמויות קודמות, הוא לא היה ממש בטוח בהתנהגותו. כל מה שאנו רואים מועבר לדורות הבאים באמצעות פעילותן של נפשות בבליות אלו, הוא לגמרי בהתאמה לירידה זו מגבהים רוחניים וכניסה למרכיב האישי הטהור המאפיין באופן מיוחד את הנפש הבבלית.

בחקר ההיבט האוקולטי של ההיסטוריה מוטל עלינו להבין יותר ויותר, כי עם פעילויותיהם והישגיהם התרבותיים, העמים היחידים בשום אופן אינם עומדים מבודדים בהתפתחות העולמית, בהתקדמות הכללית של האנושות. לכל עם יש משימה רוחנית, תרומה מיוחדת לתהליך ההתקדמות האנושית. התרבות שלנו כיום מורכבת ביותר, שכן הרבה זרמי תרבות יחידים התכנסו בה. גם בחיים הרוחניים הנוכחיים שלנו וגם בחיים החיצוניים ישנו מפגש בין תרבויות עמים שונות ומגוונות ביותר אשר התפתחו פחות או יותר באופן חד-צדדי על ידי מספר העמים בהתאם למשימותיהם ואז זרמו לזרם הכללי. מכאן שכל העמים היחידים נבדלים זה מזה; בכל מקרה יחיד אנו יכולים לדבר על שליחות מסוימת. אנו יכולים לשאול: מה נוכל, לאחר שקיבלנו לתרבות שלנו את העבודה שהושגה בתרבות של אבותינו – איך אפשר להצביע על מה שיראה לנו את התרומה שנעשתה על ידי עם זה או אחר להתקדמות הכללית של האנושות.

כאן מעניין מאוד לחשוב על המשימה והשליחות של העם הבבלי. העם הבבלי הציג חידה גדולה למחקר ההיסטורי של המאה ה-19 כתוצאה מפענוח כתב היתדות. ראוי לציון שהמידע השטחי שניתן היה להשיג הוא בדרגה הגבוהה ביותר. כיוון שהחוקר יכול לקבוע היום כי משך הזמן שהיה מקובל בעבר כהיסטורי כמעט הוכפל על ידי המידע שהושג באמצעות פענוח כתב היתדות. הוכחות שסופקו על ידי הרשומות החיצוניות עצמן מאפשרות למחקר היסטורי להסתכל לאחור על חמשת או ששת אלפי השנים לפני התקופה הכריסטיאנית, ולאשר כי לאורך כל התקופה הזו הייתה קיימת תרבות משמעותית וגדולה באזורים שלאחר מכן היו מקום ההתרחשות של הפעילויות של בבל ואשור. שם, מעל לכל בתקופות המוקדמות ביותר, חי עם מדהים ביותר, הידוע בהיסטוריה בשם השוּמרים. הם התגוררו באזורים סביב לפרת ולחידקל, בעיקר במחוזות העליונים אך גם לעבר התחתונים. אין מספיק זמן להיכנס לשאלת התיעודים ההיסטוריים עצמם ומוטב שנעסיק את עצמנו במה שניתן ללמוד מהיסטוריה אוקולטית.

בהגותם ובהישגיהם הרוחניים, וגם בהישגיהם החיצוניים, היה שייך עם זה לשלב מוקדם יחסית של התרבות הפוסט-אטלנטית. וככל שאנו הולכים לאחור בהיסטוריה של השומרים, שאפשר לכנותם האבות הקדומים של הבבלים, כך מתברר שמסורות רוחניות בעלות משמעות גבוהה ביותר חיו בעם זה. אלו היו מסורות שבהן היתה חכמה רוחנית שניתן לתארה באמירה שבהם כל אורח החיים, אורח החיים לא במחשבות בלבד, אלא בנפש וברוח, היה שונה לחלוטין מכל מה שהתפתח בתקופות מאוחרות יותר של ההיסטוריה העולמית. למשל, בבני אדם מהתקופות המאוחרות יותר יש עדויות להפסקה מסוימת בין המחשבה למילה המדוברת. איך מישהו יכול כיום לא להבין שחשיבה ודיבור הם שני עניינים שונים לגמרי, שמבחינה מסוימת הדיבור מורכב מאמצעי ביטוי מקובלים למה שחושבים. זה ניכר מעצם העובדה שדרך השפות הרבות והשונות שלנו אנו מבטאים הרבה רעיונות משותפים. לפיכך, ישנה הפסקה מסוימת בין חשיבה לדיבור. זה לא היה כך אצל השומרים, עם קדום זה ששפתו הייתה קשורה לנפש בצורה שונה לגמרי ממה שנהיה הכלל בכל השפות המאוחרות יותר. במיוחד כשאנו חוזרים לתקופות הקדומות ביותר אנו מוצאים משהו כמו שפה אנושית ראשונית – אם כי כבר אז היא לא נשמרה בטוהר מוחלט. זה נכון שאנו כבר מוצאים בידול בשפות השבטים והגזעים השונים באזורים נרחבים באירופה, אסיה ואפריקה, אך אצל השומרים קיים סוג של טבע-דיבור משותף שהיה מובן בכל רחבי האדמה הידועה אז, במיוחד לאנשים יותר עמוקים מבחינה רוחנית. איך זה היה אפשרי? זה נבע מעצם העניין שטון או צליל עוררו תחושה מוגדרת והנפש נאלצה לבטא באופן חד משמעי את מה שהורגש ביחד עם מחשבה מסוימת ובאותו זמן עם צליל מסוים.

הרשו לי לציין מה משתמע מכך באמירה שגם בשמות שציטטתי מתוך האפוס של גילגמש – אפילו שם עדיין ניתן למצוא צלילים מרשימים: אישתר, אישולאן וכדומה. כאשר צלילים אלה בוטאו וערכם הנסתר ידוע, מבינים שהם שמות שבהם הצלילים לא יהיו אחרים מאשר הם, אם הם נועדו לישויות שבהן מדובר, מכיוון ש-יוּ U, אִי I ו-אָה A יכולים להתייחס רק למשהו די ספציפי. במהלך המשך ההתפתחות של השפה איבדו בני האדם את התחושה כי צלילים – צלילי עיצורים ותנועות – קשורים למציאויות ספציפיות, כך שבזמן העת העתיקה ניתן היה להגדיר דבר רק על ידי שילוב צלילים מוגדר. כמו שיש לנו בימינו אובייקט מוגדר בראשנו, הרעיון שלנו שונה לגמרי מזה שבאנגליה ובגרמניה. אנשים בזמנים ההם יכלו לציין אובייקט כלשהו או ישות אחרת רק על ידי שילוב מסוים של צלילים, מכיוון שהרגש הרוחני המיידי לצלילים היה עדיין חי. כך שהשפה בימי קדם – ובשפה השומרית היה הד לכך – נשאה אופי די מוגדר והייתה מובנת למי שהקשיב לה פשוט בגלל האופי של הנפש. כמובן שזה תקף לתרבויות הפוסט-אטלנטיות המוקדמות ביותר.

הייתה זו משימתו של העם הבבלי להוביל את הקשר החי הזה של האדם עם עולם הרוח אל תוך האישי, אל התחום בו האישיות מבוססת כולה על עצמה בנבדלותה, בייחודיותה. זו הייתה משימתם של הבבלים להוביל את עולם הרוח מטה למישור הפיזי. ולזה קשורה העובדה שהרגש הרוחני החי עבור השפה פסק והשפה התאימה את עצמה לפי גורמים כמו אקלים, מיקום גיאוגרפי, גזע וכדומה. התנ"ך – המספר את הדברים האלה בצורה מדויקת יותר מאשר הפנטזיות של הפילולוג לכאורה פריץ מאוטנר,[1] מתאר אמת משמעותית זו בסיפור הבבלי של מגדל בבל, לפיו אנשים שדיברו שפה משותפת התפזרו על פני האדמה.[2] כאשר אנו יודעים כי הקמת מבנים קדושים בימי קדם הונחתה על ידי עקרונות מסוימים, אנו יכולים גם להבין את מגדל בבל במובן הרוחני. מבנים שנועדו לשמש כמקומות בהם היו אמורים להתבצע מעשים מסוימים המוקדשים לחוכמה המקודשת, או שהיו אמורים לעמוד כסימנים וסמלים לאמיתות הקדושות – מבנים כאלה הוקמו על פי מדדים הנגזרים מהשמיים או מהמבנה האנושי. ביסודו של דבר הם זהים, כי האדם כמיקרוקוסמוס הוא העתק של המקרוקוסמוס. לכן המידות שנמצאות בבניינים כמו הפירמידות נלקחות מגרמיי השמיים ומגוף האדם.

אם היינו חוזרים לתקופות מוקדמות יחסית, עלינו למצוא מבנים קדושים המייצגים באופן סמלי את המידות הכלולות במבנה האנושי או בתופעות השמיים. אורך, רוחב, עומק, צורתו האדריכלית של הפנים – הכל עוצב על פי מידות גרמיי השמיים או אלה של גוף האדם. זה היה אפשרי מכיוון שכאשר הייתה תודעה חיה של הקשר של האדם עם עולם הרוח, המידות הובאו מטה מאותו עולם. אם כך, מה אמור היה לקרות כאשר הידע האנושי הורד מטה מהשמיים אל האדמה, מהרוחני-אנושי האוניברסלי לאנושי-אישי? אפשר היה לקחת מידות רק מהאדם עצמו, מהאישיות האנושית, ככל שהיא ביטוי לאני הבודד. לכן מגדל בבל היה אמור להיות המרכז הפולחני של בני האדם שמעתה מדדו את המידות מהאישיות האנושית. אך יחד עם זאת היה צריך להראות שהאישיות חייבת להתבגר תחילה עד לשלב שבו תהיה מסוגלת לעלות שוב לעולמות הרוח. על בני האדם היה לחיות קודם דרך תקופות התרבות הרביעית והחמישית לפני שהעלייה מחדש תהיה אפשרית – דבר שלא היה אפשרי באותה תקופה. אפשר לראות את הציון לכך שהשמיים עדיין לא היו בהישג יד של כוחות הנובעים מהאישיות האנושית – על ידי העובדה שמגדל בבל היה קשור לאירוע עצוב. עומקים אינסופיים כלולים בסמל עולמי זה של מגדל בבל דרכו בני האדם היו מוגבלים לאישיות ככזו; לְמה שהאישיות היתה יכולה להשיג בתנאים הספציפיים השוררים בקרב כמות מסוימת של אנשים.

כך הובלו הבבלים כלפי מטה מעולם הרוח אל האדמה שבה היתה משימתם ותפקידם. אולם, כאמור, בבסיס התרבות הבבלית החיצונית הייתה תרבות-המיסטריות הכלדיות, אשר, למרות שנותרו אזוטריות, בכל זאת בהחלט זרמו לציביליזציה החיצונית. מכאן אנו רואים את החוכמה הקדומה עדיין קורנת דרך האמצעים והדרכים העומדים לרשות הבבלים. אבל אמצעים אלה לא היו בשימוש לצורך העלייה לתחומים הרוחניים; הם יושמו על האדמה. מרכיב זה במשימתם של הבבלים היה כלול בתרבותם וירד לתקופתנו, כפי שניתן להדגים. עם זאת עלינו ללמוד לתת לפחות כבוד מסוים למה שעדיין הייתה אותה ראיה גדולה ועוצמתית אל עולמות הרוח שטיפחו את המסורות הישנות בנפש ושאליהם רק התחילו להתגנב צללי הדמדומים. עלינו ללמוד לכבד את הידע העמוק של השמיים שהיה ברשותם של הבבלים, ואת משימתם הגדולה, שהייתה בהשראת מה שהיה ידוע לאנושות דרך ראיית עולם הרוח, ודרך חוקי המדידה השוררים בשמיים, לגבי כל מה שהיה צריך לשלב בתרבות לצורכי החיים המעשיים החיצוניים. יחד עם זאת זו הייתה משימתם לקשור את הכל לאדם. מעניין שרעיונות מסוימים המשיכו לחיות אל תוך תקופתנו, רעיונות שהם כמו הד לרגשות שעדיין היו התנסויות חיות אצל הבבלים – רגשות של זרימת המקרוקוסמוס פנימה לתוך האדם, לחוקים שמשקפים את החוקים הגדולים של השמיים העושים דרכם פנימה לאדם כאישיות ארצית.

בבבל העתיקה הייתה אמירה: "התבונן באדם שמתנהג לא כזקן ישיש ולא כילד, אלא שמתנועע כישות בריאה, לא כמו חולה, שאינו רץ מהר מדי ולא הולך לאט מדי – ואז תביט במקצב של מהלך השמש." זו אמירה רבת חשיבות היכולה להפנות אותנו לעומק נפשם של הבבלים הקדמונים. שכן הם תיארו שאם אדם עם הילוך טוב ובריא, אדם ששומר על קצב בהליכה שלו התואם לבריאות בחיים, יסתובב סביב האדמה לא מהר מדי ולא לאט מדי, הוא יצטרך ¼365 ימים כדי להשלים את ההקפה, וזה נכון בערך, בהנחה שהוא הולך יום ולילה ללא הפסקה. וכך הם אמרו: "זה הזמן בו אדם בריא יכול להשלים את מעגל האדמה, וזה גם משך הזמן שלוקח לשמש לנוע סביב האדמה" (שכן הם האמינו בתנועה של השמש סביב האדמה). "לכן אם אתה הולך כאדם בריא, לא מהר ולא לאט מדי סביב האדמה, אתה שומר על קצב מסלול השמש." וזה אומר: "הו אדם, זה טמון בעצם הבריאות שלך שאתה שומר על קצב מהלך השמש סביב האדמה."

זה בהחלט משהו שיכול לעורר אותנו מתוך יחס של כבוד לראייה הנהדרת של הקוסמוס שהעם הבבלי אחז בה. שכן על בסיס זה הם חילקו את מסעו של האדם סביב לאדמה, תוך שימוש במדדים חלקיים מסוימים ואז הגיעו לתוצאה השווה בערך למרחק אותו מכסה האדם כשהוא הולך במשך שעתיים: זה מגיע למרחק של כמייל.[3] הם חישבו זאת על בסיס צעד רגיל ובריא ואימצו אותו כסוג של נורמה למדידת הקרקע בקנה מידה גדול יותר. למעשה מדידה זו נמשכה עד לא מזמן – כאשר הכל באבולוציה האנושית הפך למופשט – במייל הגרמני, שניתן לכסות אותו כשעתיים. כך נמשך עד למאה ה-19 משהו שנובע ממשימתם של הבבלים הקדומים, שהורידו אותו מהקוסמוס, וחישבו אותו בהתאם למהלך השמש.

רק בזמננו מידות שמקורן בטבע האדם עצמו הצטמצמו באופן בלתי נמנע למידות מופשטות שנלקחו ממערך כלשהו. שכן ברור מאליו שהמידה כיום היא מופשטת בהשוואה למידות המוחשיות הקשורות ישירות לאדם ועם תופעות השמיים – מידות אשר מקורן באמת בשליחות של העם הבבלי. גם במקרה של מידות אחרות, כמו "רגל", הנגזרת מאיבר אנושי, או "אמה", הנגזרת מהיד והזרוע האנושית, נוכל למצוא בבסיסם משהו שהתגלה כחוק השולט באדם. המקרוקוסמוס, דרך החשיבה הבבלית העתיקה, עדיין עומדת בבסיס מערכת המדידה שלנו עד לזמן לא רב כל כך. שתים עשרה קבוצות המזלות וחמשת כוכבי הלכת נתנו לבבלים 5 כפול 12 = 60 – שהם לקחו כמספר בסיסי. הם ספרו עד 60 ואז התחילו שוב. בכל פעם שהם ספרו דברים מחיי היומיום, הם לקחו את המספר 12 כבסיס, מכיוון שהוא גזור מחוקי הקוסמוס, מכיוון שהוא קשור בצורה מוחשית יותר לכל התנאים החיצוניים. המספר 12 מתחלק להרבה חלוקות. שנים עשר – התריסר – אינו אלא מתנה משליחותם של הבבלים. אנו עצמנו מבססים הכל על 10 – מספר הגורם לקושי רב כאשר יש לחלק אותו לחלקים, ואילו התריסר, הן ביחסו ל-60 והן באפשרויות החלוקה השונות שלו, מתאים באופן בולט להיות הבסיס למערכת המטרית והמספרית.

כאשר נאמר כי האנושות הפליגה להפשטה גם ביחס לחישובים ולספירה, אין הכוונה להעביר ביקורת על זמננו, שכן תקופה אחת אינה יכולה לעשות דבר דומה לתקופה שקדמה לה. אם ברצוננו להציג את מהלך הציביליזציה מהקטסטרופה האטלנטית לתקופה היוונית והלאה עד לתקופתנו, אנו יכולים לומר: התקופות ההודית, הפרסית והמצרית היו תקופות של ירידה; בציביליזציה היוונית מגיעים לנקודה בה ביסודו של דבר האדם מתגלה במישור הפיזי; ואז מתחילה שוב העלייה. אולם עלייה זו היא כזו שהיא מייצגת היבט אחד בלבד של מהלך ההתפתחות בפועל, ובצד השני יש ירידה הדרגתית למטריאליזם. מכאן שבתקופתנו, בצד המאמץ הרוחני, יש את המטריאליזם שקשור עמוקות לחומר. דברים אלה הם מקבילים. באופן בלתי נמנע מגמה זו של מטריאליזם קיימת כמכשול שיש להתגבר עליו כדי שהצד החזק יותר יוכל להתפתח. אך טיבו של הזרם המטריאליסטי הזה הוא להפוך את הכל למופשט. המערכת העשרונית כולה היא מערכת מופשטת. זו לא ביקורת אלא פשוט אפיון. וגם בכיוונים אחרים כל הנטייה היא לדכא את המציאות הממשית. רק חישבו על ההצעות שהועלו – למשל לחגוג את חג הפסחא ביום קבוע באפריל, על מנת להימנע מהאי-נוחות שנגרמת למסחר ולתעשייה! לא ניתנת שום תשומת לב לעובדה ששם יש לנו עדיין משהו שנקבע כפי שהוא בשמיים, המגיע אלינו עוד מימי קדם. הכל צריך להתמקד בהפשטות, והמציאות הממשית הנדחקת שוב לרוח, זורמת בהתחלה לציביליזציה שלנו רק כטפטוף זעיר.

זה מעניין מאוד לראות איך לא רק במדע הרוח, אלא גם מחוצה לו, האנושות מונעת באופן אינסטינקטיבי ללכת בדרך כלפי מעלה, לעלות שוב, למשל לקשר עם מידות, מספרים וצורות הדומה לאלו ששררו בבבל העתיקה ובמצרים. שכן בתקופתנו יש למעשה סוג של חזרה על התרבות הבבלית והמצרית; תקופות הציביליזציה שקדמו לתקופתנו חוזרות על עצמן: המצרית בתקופה שלנו, הפרסית בשישית, ההודית בשביעית. הראשון בהתאמה עם השביעי, השני עם השישי, השלישי עם החמישי, שלנו; הרביעי עומד בפני עצמו ויוצר את האמצע. מסיבה זו, כה הרבה ממה שיוצר את תפיסת העולם המצרית הקדומה חוזר על עצמו באופן אינסטינקטיבי. דברים יוצאים מן הכלל יוצאים לאור. אנשים יכולים להיות מושרשים ביסודיות ברעיונות ומושגים מטריאליסטיים, ובכל זאת באמצעות משקל העובדות עצמן – לא דרך התיאוריות המדעיות, שכולן מטריאליסטיות בימינו – הם יכולים להיות מובלים לתוך החיים הרוחניים. לדוגמה, בברלין יש רופא מעניין שעשה תצפיות ראויות לציון שמבוססות לחלוטין על עובדות, בנפרד מכל תיאוריה. אני אציין זאת על הלוח. נניח שנקודה זו מייצגת את תאריך מותה של אישה. אני לא מדבר על מקרה היפותטי אלא על משהו שנצפה בפועל – האישה היא סבתא של משפחה. מספר מסוים של ימים לפני מותה נולד לה נכד, מספר הימים היה 1,428. מוזר לומר זאת, 1,428 יום לאחר מות הסבתא נולד נכד נוסף, ונינה 9,996 יום לאחר מותה. חלקו את 9,996 ב-1,428, ותקבלו 7.

לאחר תקופה, אם כן, פי שבעה מאורך התקופה שבין לידת הנכד הראשון לבין מותה של הסבתא, נולדה נינה. ועכשיו אותו רופא מראה כי לא מדובר במקרה בודד, אלא שאפשר לחקור מספר משפחות ולגלות באופן קבוע כי ביחס למוות ולידה קיימות עדויות לקשרים מספריים מוגדרים. הנקודה המעניינת מכול היא שאם למשל לוקחים את המספר 1,428, שוב יש לכם מספר שמתחלק בשבע. בקיצור, עצם העובדות מכריחות אנשים היום לגלות מחדש ברצף האירועים החיצוניים סדירות מסוימת, מחזוריות מסוימת, הקשורות למספרים הקדושים הישנים. וכבר כיום מספר הממצאים בכיוון זה שנאסף על ידי פליס – זהו שמו של הרופא בברלין[4] – ותלמידיו, הוא הוכחה לכך שרצף אירועים מסוג זה מוסדר במספרים מוגדרים למדי. נתונים אלה זמינים כבר בכמות אדירה. הפירוש שעולה הוא מטריאליסטי לחלוטין, אך העובדות עצמן מכריחות להאמין בגורם של המספר בהתרחשויות עולמיות. עלי להדגיש כי יישום עיקרון זה על ידי פליס ותלמידיו הוא מטעה ושגוי ביותר. הדרך בה הוא מיישם את המספרים העיקריים שלו, ובמיוחד 23 ו-28 – 28 = 4 פעמים 7 – יש לתקן אותה מבחינות רבות. עם זאת, במחקר כזה אנו יכולים לראות משהו כמו הופעה אינסטינקטיבית של התרבות הבבלית העתיקה בתקופה שבה האנושות נמצאת בנתיב העלייה. כמובן, דברים כאלה מוגבלים למעגלים קטנים; לרוב המכריע של האנשים אין שום רגש עבורם. אבל בהחלט זה ראוי לציון לראות את המחשבות והרגשות הלא שגרתיים שעולים אצל אנשים כמו תלמידיו של פליס, למשל, שגילו דברים אלה. אחד התלמידים האלה אמר: "אם דברים אלה היו ידועים בימי קדם, מה אנשים היו אומרים?" – אבל הם היו ידועים! והקטע הבא נראה לי אופייני במיוחד.

אחרי שהתלמיד הזה של פליס אסף חומרים רבים שכאלה, הוא אמר: "תקופות שנבנו על העקרונות המתמטיים הברורים ביותר, נגזרות כאן מהטבע, ודברים כאלה היו בכל עת מעבר להישג ידם של מוחות מחוננים הרגילים לבעיות הרבה יותר קשות. דרך אהבת החישוב שלהם חקרו הבבלים תחום זה בלהט דתי, ובאיזה קסם היו אפופים אותם שאלות". כך שאתם רואים כמה אנשים כבר התקרבו למושג של מה שלמעשה התרחש! עד כמה נכון פועל שוב האינסטינקט האנושי בכיוון חיי הרוח! אבל בדיוק במקום בו המדע העכשווי של זמננו פועל בעיוורון, ניתן למצוא הרבה אור גדול שמוקרן על הכוח האוקולטי שאנשים לגמרי לא מודעים אליו. אלו הנותנים תשומת לב לחוק המספרים הראוי לציון, מסבירים זאת באופן מטריאליסטי לחלוטין; אך משקל העובדות עצמן כבר משכנע אנשים היום להכיר פעם נוספת בחוק הרוחני והמתמטי השורר בדברים של העולם. אנו רואים איזו אמת עמוקה היא שכל מה שבא לידי ביטוי בצורה אישית במהלך המאוחר של ההתפתחות האנושית הוא דימוי-צללי של מה שהיה נוכח בעבר בהוד והדר יסודי ומקורי, מכיוון שהקשר עם עולם הרוח היה עדיין ללא פגע.

בכדי שזה ייחרט עמוק בנפשכם, אני רוצה להדגיש שהיו אלה הבבלים שבמעברם לתרבות הרביעית, רעה כפי שהיתה, הורידו את השמיים לתוך מידה, מספר ומשקל, שבימינו אנו חווים את ההד של זה; אנו נמצא שוב את דרכנו לטכניקה זו של מספרים אשר בהכרח תתבלט יותר ויותר. אם כי בתחומים אחרים, מטבע הדברים, מתאימה בחיים מערכת מופשטת של מידה ומספר. כאן שוב אנו יכולים לראות כיצד על השביל היורד מגיעה נקודה מסוימת בתקופה היוונית-לטינית של אנושיות טהורה ומהותית, של ביטוי האישיות על המישור הפיזי, וכיצד מתחיל הטיפוס מחדש כלפי מעלה. כך שלמעשה התקופה היוונית נמצאת באמצע כל מהלך התרבות הפוסט-אטלנטית.

אך עלינו לזכור שבתקופה יוונית זו הגיע אימפולס הכריסטיאניות שאמור להוביל את האנושות כלפי מעלה לאיזורים אחרים. כבר ראינו כיצד בשלב הראשון של התפתחותה כריסטיאניות זו לא הופיעה בבת אחת במלוא משמעותה, עם תוכנה הרוחני ומהותה. התנהגותם של אנשי אלכסנדריה כלפי היפטיה נתנה לנו תמונה של הכישלונות והצדדים האפלים שהיו כרוכים עם הכריסטיאניות בתחילתה. אכן הודגש לעיתים קרובות כי טרם הגיעה התקופה בה הכריסטיאניות תובן במלוא עומקה, שעדיין יש עומקים אינסופיים ללא שיעור בכריסטיאניות, שבאמת שייכים יותר לעתיד מאשר להווה – קל וחומר לעבר. אנו רואים כיצד בכריסטיאניות משהו שעדיין נמצא בחבלי-הלידה ממקם את עצמו בתוך מה שנכנס למורשת של חכמת עולם קדומה ורוחנית. שכן, מה שקיבלה תרבות יוון, מה שהיא נשאה בתוך עצמה, היה למעשה כמו מורשת של כל מה שבאינספור התגשמויות נרכש על ידי בני האדם באמצעות הקשר החי שלהם עם עולם הרוח. כל הרוחניות שנחוותה בתקופות הקודמות שקעה בלבם ובנפשם של היוונים וחיה מתוכם. מכאן ניתן להבין, במיוחד לאור מה שנבע מהאימפולס הכריסטיאני במאות הראשונות, שהיו אנשים שלא יכלו לשים לב לבואה של הכריסטיאניות כשוות ערך לכל מה שהועבר לתרבות היוונית עם גדולה מהממת ועומק של רוחניות, כמורשת קדומה של אלפי שנים.

הייתה אישיות אופיינית במיוחד שחוותה כביכול בתוך החזה שלה קרב זה של הישן עם החדש, הקרב הזה בין אוצרות של חכמה רוחנית בראשיתית לבין מה שהיה רק בתחילת דרכו כזרם חלש מאוד. אישיות זו של התקופה היוונית-לטינית במאה הרביעית, שחוותה את הדברים האלה בזירת נפשה, הייתה יוליאנוס הכופר.[5] מעניין במידה הגבוהה ביותר לעקוב אחר חייו של הקיסר הרומאי יוליאנוס. הוא היה אחיין של הקיסר השאפתני, הנקמני, קונסטנטינוס, שהתכוון להרוג אותו ואת אחיו בילדותם. הותר לו לחיות רק מכיוון שחששו שמותו יגרום למהומה גדולה מדי, ומכיוון שצפו כי כל נזק שהוא עלול לגרום יכול לאחר מכן להיות מנוטרל. יוליאנוס היה מחויב לרכוש את השכלתו דרך נדודים רבים בקרב קהילות שונות, וטיפול קפדני ננקט על מנת להבליט את מה שהיה באותה התקופה התפתחות כריסטיאנית, מסיבות אופורטוניסטיות, ברומא ועל ידי רומא, על ידי האימפריה הרומאית. עם זאת, זו הייתה תמצית של מה שלבש צורות בהדרגה ככנסיה הקתולית ומה שהיה קיים כאריאניזם. הרצון היה שאף יסוד לא ייפגע על ידי השני. וכך באותה תקופה העוינות כנגד האידיאל ההלניסטי-פגאני הישן, האלים הקדומים והמיסטריות העתיקות, הייתה חריפה למדי מכל הצדדים. כאמור, נעשה כל מאמץ להבטיח שיוליאנוס, שאפשר היה לצפות שבסוף יצליח לרשת את כתר הקיסר, יהפוך לכריסטיאני טוב.

אך דחף מוזר התבטא בנפש זו. נפש זו לא היתה יכולה באמת אי פעם להשיג רגש עמוק לכריסטיאניות. לאן שהנער נלקח ובכל מקום בו שרדו לא רק פגאניזם קדום, אלא גם רוחניות קדומה, התחמם לבו של הנער אליהם. בכל מקום שהוא מצא משהו מהמסורות והמוסדות הקדושים הישנים שחיים את התרבות של התקופה הרביעית, הוא שתה אותו פנימה. וכך קרה שבנדודיו הרבים, אליהם הונע על ידי הרדיפות של דודו הקיסר, הוא בא במגע עם מורי בית הספר המכונה ניאו-אפלטוני ועם תלמידי אנשי אלכסנדריה, שקיבלו את המסורות הישנות שנמסרו שם. זה היה אז שלראשונה ניזון ליבו של יוליאנוס בזה שאליו הוא נמשך כל כך עמוקות. ואז הוא התוודע לאוצרות כאלה של חוכמה קדומה שעדיין היו קיימים ביוון עצמה. ועם כל מה שיוון העניקה לו, עם כל מה שהעולם הישן נתן לו בדרך של חוכמה, יוליאנוס לא יכול היה אלא לגלות רגש חי עבור שפת השמיים, עבור הסודות שבכתב הכוכבים המדברים אלינו מטה מהספירה הקוסמית. ואז הגיע הזמן בו הוא התקדש לתוך המיסטריות האלוסיאניות על ידי אחד הכוהנים האחרונים; יוליאנוס מייצג את המראה המוזר של מי שהתקדש במיסטריות העתיקות, מי שעומד במלואו במה שניתן לקבל כאשר החיים הרוחניים הופכים למציאות דרך המיסטריות – שמתקדש כזה יושב על כס הקיסרות. ואף על פי שתפיסות שגויות רבות התגנבו בכתביו של יוליאנוס נגד הכריסטיאניות, אנו יודעים איזו גדולה הייתה בתפיסתו את העולם כאשר דיבר מתוך החוויות המלכותיות של התקדשותו.

אך מכיוון שכתלמיד של המיסטריות שכבר נמצאו בניוון, הוא בצדק לא ידע כיצד למצוא את ההתנהגות הנכונה בזמן הנכון, הוא הפנה את הופעת מות הקדושים לפני מישהו מלא בהשראה אך שכבר לא היה מודע איזה סודות צריכים להישאר חבויים ואלו בצדק צריך להעביר. מתוך הלהט וההתלהבות שנדלקו ביוליאנוס על ידי השכלתו ההלניסטית ובאמצעות התקדשותו, מתוך החוויות הנשגבות שהכוהן איפשר לו לעבור, נוצרה בו הנחישות לבסס מחדש את מה שהוא ראה כחיים פעילים ואורגים של הרוחניות העתיקה. וכך אנו רואים אותו משתדל בדרכים ובאמצעים רבים להכניס שוב את האלים הישנים לתרבות שכבר נחדרה על ידי הכריסטיאניות. הוא הרחיק לכת מדי בעניין של הדיבור הגלוי לגבי סודות המיסטריות וגם בגישתו לגבי הכריסטיאניות. וכך קרה שבשנת 363, כשהיה צריך לנהל מערכה צבאית נגד הפרסים, הוא נלקח במפתיע על ידי גורלו. כפי שהגורל משיג את מי שאמר שלא כדין את הדברים שאינם ניתנים להיאמר ללא אישור, כך היה במקרה של יוליאנוס, ויש הוכחה היסטורית שבמשלחת זו נגד הפרסים, הוא נפל מידיו של כריסטיאני. שכן לא רק שהחדשות הללו התפשטו בהרחבה זמן קצר לאחר מכן ומעולם לא הוכחשו על ידי אף אחד מהכותבים הכריסטיאניים, אלא זה היה מפליא מאוד אם הפרסים היו מביאים למותו של האויב הראשי שלהם מבלי להתפאר בכך. מייד לאחר מכן גם בין הפרסים היתה הדעה כי יוליאנוס נפל בידי כריסטיאני. זה היה באמת כמו סערה שיצאה מנפש מלאת השראה זו, מההתלהבות היוקדת שהושגה מהתקדשות לתוך המיסטריות האלוסיאניות שכבר התקרבו לתקופת השקיעה שלהן. כזה היה גורלו של אדם בן המאה הרביעית, של אישיות אנושית לחלוטין אשר הקארמה העולמית שלה כללה, בעיקרו של דבר, חיים בתוך זעם אישי, טינה אישית והתלהבות אישית. זוהי המורשת שהוא קיבל. זה היה החוק הבסיסי ששרר בחייו.

לצורך חקר ההיסטוריה האוקולטית, מעניין להתבונן במסלול המרתק שעברו החיים הספציפיים הללו, האינדיבידואליות הספציפית הזו. במהלך המאה ה-16, בשנת 1546, נולד אדם יוצא דופן בבית אצילים בצפון אירופה, ובעצם עריסתו, הכל כבר הונח – כולל עושר משפחתי – שיכול היה להוביל אותו לתפקידים גדולים ומכובדים בחיים המסורתיים של אותה תקופה. מכיוון שמעצם המסורת המשפחתית שלו הוא נועד למלא במובהק תפקיד רם-מעלה או משרה גבוהה אחרת, הוא סומן למקצוע המשפטי ונשלח עם מורה לאוניברסיטת לייפציג ללמוד משפטים. המורה ייסר את הנער במשך כל היום – שכן הוא עדיין היה נער כשנאלץ ללמוד משפטים. אבל בלילה, בזמן שהמורה ישן וחלם על תיאוריות משפטיות, התגנב הנער מהמיטה וצפה בכוכבים בכלים הפשוטים ביותר שהוא עצמו תכנן. מהר מאוד הוא ידע לא רק יותר מכל אחד מהמורים על סודות הכוכבים, אלא אף יותר ממה שהוא מצא באותה תקופה בכל הספרים. לדוגמה, מהר מאוד הוא הבחין בעמדה מוגדרת של סטורן ויופיטר בקבוצת הכוכבים של האריה. הוא פנה לספרים וגילה שהם תיעדו אותה בצורה שגויה למדי. עלתה בו כמיהה לרכוש ידע מדויק ככל האפשר על כתב-כוכבים זה, לתעד עד כמה שיותר מדויק את מהלך הכוכבים. אין פלא שלמרות כל ההתנגדות של משפחתו הוא במהרה הוציא את האישור להפוך לפילוסוף טבעי ואסטרונום, במקום לחלום את חייו על ספרי חוק ותיאוריות. ומכיוון שהיו לרשותו אמצעים ניכרים, הוא הצליח להקים מוסד שלם.

כל זה הסתדר בדרך ראויה לציון. בקומות העליונות היו מכשירים המיועדים להתבוננות בסודות הכוכבים; במרתפים היה ציוד להבאת שילובים שונים והמסה של חומרים. שם הוא עבד, מחלק את זמנו בין תצפיות שבוצעו בקומות העליונות של הבניין לבין הרתיחה, ההתססה, הערבוב והשקילה שהתרחשו במרתפים שלמטה. שם הוא עבד, על מנת, לאט לאט, להראות כיצד ניתן למצוא את החוקים הכתובים בכוכבים, חוקי כוכבי הלכת וכוכבי השבת. על החוקים המקרוקוסמיים להימצא שוב באופן מיקרוקוסמי במספרים המתמטיים שבבסיס הצירופים והמסת החומרים. את מה שהוא גילה כחיבור חי בין השמיימי לארצי הוא יישם באמנות הרפואה, והפיק תרופות שהיו הגורם לאיבה המרה סביבו מכיוון שהוא נתן אותן בחופשיות לאלו שביקשו עזרה. הרופאים באותה תקופה, שהתכוונו לסחוט שכר טרחה גבוה, השתוללו מכעס כנגד האיש הזה שהואשם בכך שהוא ביצע כל מיני "זוועות" במה שהוא ניסה להוריד מהשמיים אל האדמה.

למרבה המזל, כתוצאה מהתרחשות מסוימות, הוא מצא אהדה אצל המלך הדני, פרדריק השני, וכל עוד נשמרה אהדה זו, הכל הלך כשורה: תובנה אדירה התקבלה לתוך העבודה הרוחנית של החוקים הקוסמיים במובן שתיארתי זה עתה. אדם זה אכן ידע משהו על המהלך הרוחני של החוקים הקוסמיים. הוא הכה בתדהמה את העולם עם דברים אשר לכל הדעות כיום כבר לא מוצאים את אותה האמונה. באחד המקרים, כשהיה ברוסטוק, הוא ניבא, מהמצב של קבוצות הכוכבים, את מותו של הסולטאן סולימאן,[6] שהתגשם תוך מספר ימים מהתאריך אותו חזה. החדשות על כך הפכו את שמו של טיכו ברהה[7] למפורסם באירופה. העולם הגדול כיום אינו יודע כמעט דבר על טיכו ברהה, שחי זמן כה קצר לפנינו, מאחר שהוא היה מעט תימהוני ומעולם לא הגיע למצב הגאה והיהיר של המטריאליזם המודרני. הוא תיעד בפעם הראשונה כאלף כוכבים במפות השמיים וגם גילה את התגלית שפתחה עידן חדש לגבי סוגי הכוכב, "נובה", אשר הבהיקו ונעלמו שוב, ותיאר אותם. אבל דברים אלה עברו לרוב בשתיקה. העולם באמת לא יודע עליו דבר מלבד העובדה שהוא עדיין היה די "טיפש" בכדי לתכנן תוכנית של הקוסמוס שבה האדמה עומדת דוממת והשמש יחד עם כוכבי הלכת מסתובבים סביבה. זה מה שהעולם בכללותו יודע היום. העובדה שאנו עוסקים כאן עם אישיות משמעותית של המאה ה-16, עם מי שהשיג כמות אינסופית שאפילו היום עדיין מועילה לאסטרונומיה, שעומקים של חוכמה לאין שיעור כלולים במה שהוא נתן – דבר מזה לא נרשם, מהסיבה הפשוטה שבהצגת המערכת לפרטיה, מתוך ידיעתו העמוקה, ראה טיכו ברהה קשיים שקופרניקוס לא ראה. אם נעז לומר דבר שכזה – שכן זה אכן נראה פרדוקסלי – אפילו עם השיטה הקוסמית של קופרניקוס המילה האחרונה עדיין לא נאמרה. והסכסוך בין שתי השיטות עדיין יעסיק את מוחם של האנשים באנושות המאוחרת יותר – עם זאת, רק דרך אגב, זה פרדוקסלי מדי לתקופה הנוכחית.

רק תחת יורשו של המלך שהיה ידידותי אליו, שאויבי טיכו ברהה צצו מכל הצדדים. הם היו רופאים ופרופסורים באוניברסיטת קופנהגן, והם הצליחו להסית את היורש של פטרונו כנגדו. טיכו ברהה גורש ממולדתו ונאלץ לנסוע שוב דרומה. באוגסבורג הוא הקים במקור את הפלניספרה[8] הגדולה הראשונה שלו ואת הגלובוס המוזהב שתמיד סימן בו את הכוכבים החדשים שגילה – שהסתכמו לבסוף באלף. אדם זה נועד למות בגלות בפראג. עד עצם היום הזה, אם נפנה לא לספרי הלימוד הרגילים, אלא למקורות בפועל, ונלמד למשל, את קפלר, אנו עדיין יכולים לראות שקפלר הצליח להגיע לחוקיו בגלל התצפיות האסטרונומיות המוקפדות שנעשו על ידי טיכו ברהה לפניו. כאן אכן הייתה אישיות שנשאה את החותם, בסגנון מפואר, של מה שהייתה חוכמה גדולה ומשמעותית לפני זמנו; כזה שלא יכול היה להתפייס עם סוג הידע שהפך לפופולרי מיד לאחר מכן בצורת השקפת העולם המטריאליסטית. באמת שזה גורל מוזר, הגורל הזה של טיכו ברהה!

ועכשיו, תוך הצבת שני הגורלות זה לצד זה, חישבו כמה זה מאלף בלי סוף, כאשר אנו לומדים מתוך הכרוניקה האקאשית כי האינדיבידואליות של יוליאנוס הכופר מופיעה שוב בטיכו ברהה, שטיכו ברהה הוא התגשמות של יולאנוס הכופר. כך באופן מוזר ופרדוכסלי, חוק ההתגשמויות החוזרות נכנס לתוקף כאשר הקשר הקארמתי של האינדיבידואל משתנה על ידי הקארמה של היסטוריית העולם; כאשר הכוחות הקוסמיים עצמם משתמשים באינדיבידואליות האנושית ככלי שלהם.

בואו ונדגיש במפורש שאני לא מדבר על דברים כמו הקשר בין יולאנוס הכופר לטיכו ברהה, על מנת שידונו בהם בראש-חוצות, בכל ארוחת ערב ובכל שתיית קפה, אלא כדי שהם ישקעו לתוך נפשות רבות כלימוד של חכמה אוקולטית, ושנלמד להבין יותר ויותר כיצד בכל מקום מציאות על-חושית מונחת ביסוד האדם ובגילוייו הפיזיים.

——————————————————————————————————————

  1. פריץ מאוטנר, 1923-1849. סופר, עיתונאי ומחבר של עבודות פילוסופיות, במיוחד על הנושא של שפה. הוזכר לעיתים קרובות על ידי רודולף שטיינר.
  2. בראשית פרק 11.
  3. הערה מאת המתרגם: מייל גרמני שווה כחמישה מייל אנגלים.
  4. ווילהלם פליס, נולד 1858, המחבר של:

    Der Ablauf des Lebens: Grundlagen zur exakten Biologie, Leipzig and Vienna, 1906; also Das Jahr im Lebendigen, Jena, 1919.

  5. פלאוויוס קלאודיוס יוליאנוס – בלטינית: – Flavius Claudius Iulianus המכונה יוליאנוס הכופר (331 או 332 – 26 ביוני 363 לספירה), היה קיסר רומא בין השנים 361 ל-363. יוליאנוס, הקיסר הרומאי הפגאני האחרון, היה דמות ייחודית בהיסטוריה של הקיסרות הרומית, רפורמטור שניסה לשנות את מהלך ההיסטוריה של רומא הכריסטיאנית ושל מערכות השלטון הרומאיות. איש אשכולות, פילוסוף וסופר. הרפורמות שיזם והספיק לממש נעשו מתוך אמונה עמוקה, כי התלאות ומלחמות האזרחים, שאפיינו את האימפריה מאז המאה השלישית, נבעו מאבדן דרך וזניחת המסורת הרומאית העתיקה. ראו התייחסויות של רודולף שטיינר: אבני יסוד להבנת המיסטריה של גולגותא – הרצאות 8,7. יצא לאור בעברית בהוצאת חירות – GA175. חיי האדם על האדמה ובעולמות הרוח – הרצאה ראשונה. יחסי קארמה כרך 4 – הרצאות 6,5 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות – GA238. ההיסטוריה של העולם לאור האנתרופוסופיה – הרצאה 6, יצא לאור בהוצאת חירות – GA233.
  6. סולימאן המפואר – 1566-1496, שלט מ-1520. מגדולי הסולטאנים העותומאניים ושליט קיסרותם בשיאה. ימי שלטונו הארוכים היו רצופים מלחמות.
  7. טיכו ברהה, נולד בסקונה שבדנמרק 1546. היה אסטרונום דני. ידוע בשל תצפיותיו האסטרונומיות המדויקות והנרחבות. ברהה היה מפורסם כבר בזמנו כאסטרונום ואלכימאי. כשהיה אך בן 17 כבר גילה ותיקן כמה טעויות בלוחות האסטרונומיים שהיו מקובלים עד ימיו. ראו התייחסויות של רודולף שטיינר אליו: יחסי קרמה כרך 4 הרצאות 6,5 יצא לאור בעברית בהוצאת חירות – GA238. וגם בנספח א'.
  8. מפת כוכבים מסתובבת או פלניספרה – באנגלית Planisphere – היא מפת כוכבים המורכבת משני חלקים המורכבים זה על זה ועל ידי סיבובם האחד ביחס לשני היא מציגה את כיפת השמיים, שאותה ניתן לראות ממקום מסוים על כדור הארץ. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.