היסטוריה אוקולטית – 01

היסטוריה אוקולטית

רודולף שטיינר

שטוטגרט    27.12.1910    GA126

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

סייע: יוחנן מרגלית

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 1

אופיו של מדע הרוח הוא כזה שאמיתות ונתוני הידע הכלולים בו נהיים קשים יותר ויותר ככל שאנו יורדים מעקרונות אוניברסליים לפרטים מוחשיים. אולי כבר שמתם לב לכך כאשר נעשו ניסיונות בקבוצות שונות לדבר על עובדות היסטוריות, למשל על גלגוליו של המנהיג הגדול של הדת הפרסית הקדומה, זרתוסטרא, או על הקשר שלו עם משה, עם הרמס, וגם עם ישוע מנצרת.[1] גם בהזדמנויות אחרות נגענו בשאלות מעשיות של ההיסטוריה. ברגע שאנו יורדים מהאמיתות הגדולות הנוגעות ליקום כפי שהן מתפשטות ונשזרות על ידי הרוח, החל מהחוקים הקוסמיים הגדולים לטבע הרוחני של אינדיבידואליות מסוימת, אישיות מסוימת, אנו עוברים מנושאים שבהם הלב האנושי עדיין יקבל, בקלות יחסית, נקודות מוטלות בספק אלו, לתחומים העוסקים באי-סבירויות. וככלל, אלה שאינם מוכנים מספיק הופכים לספקנים כאשר הם עומדים בפני תהום זו בין אמיתות אוניברסליות לאמיתות ספציפיות.

הלימוד שלנו מיועד להיות מבוא להרצאות השייכות לתחום ההיסטוריה האוקולטית ויציגו עובדות היסטוריות ואישים לאור מדע הרוח. בהרצאות אלה יהיו לי הרבה דברים לומר לכם שייראו מוזרים. תשמעו דברים רבים ותצטרכו להתחשב ברצון להבנה של כל מה שקידם ידע מדע הרוח כפי שהובא לפניכם במהלך השנים. שכן, הרי הפרי המשמעותי והמעולה ביותר של מדע הרוח לגבי העולם הוא, מסובך ומפורט ככל שהידע הוא, סוף סוף לפנינו לא כאוסף של דוֹגמות, אלא בתוכנו, בלבנו וברגשותינו, כך שיש לנו משהו המוביל אותנו אל מעבר לנקודת המבט שאנו יכולים להגיע אליה דרך כל השקפת עולם אחרת. איננו מעניקים כל כך הרבה דוֹגמות, עקרונות או רק מידע, אלא באמצעות הידע שלנו אנו הופכים לבני אדם שונים. מבחינה מסוימת, ההיבטים של מדע הרוח שנשקול כעת מכוונים ליותר מאשר רק הבנה אינטלקטואלית – להבנה של הנפש, שבנקודות רבות עליה להיות מוכנה להקשיב ולקבל הכרזות שתהפוכנה לגולמיות וגסות אם תדחקנה לתיאורים חדים מדי.

התמונה שאני רוצה להעלות בתודעתכם היא שמאחורי כל התהליך האבולוציוני וההיסטורי, דרך אלף השנים האחרונות ועד לתקופתנו, ישויות רוחניות, אינדיבידואלים רוחניים, עומדים כמדריכים ומובילים מאחורי כל ההתפתחות האנושית וההתרחשויות האנושיות, באירועים הגדולים והמשמעותיים ביותר בהיסטוריה, כאשר אדם זה או אחר מופיע עם כל נפשו, כל ישותו, ככלי של אינדיבידואלים רוחניים העומדים ופועלים עם מטרה מוגדרת מאחוריו. אבל עלינו ללמוד להכיר מושגים רבים שאינם ידועים בחיים הרגילים, אם אנו צריכים לקבל תובנה לגבי הקשרים המוזרים והמסתוריים שבין התרחשויות קדומות ומאוחרות יותר במהלך ההיסטוריה.

אם תזכירו לעצמכם דברים רבים שנאמרו במהלך השנים, תוכלו לדמיין שבימי קדם – וגם בתקופות פוסט-אטלנטיות, אם נחזור רק אלפי שנים אחורה לפני מה שמכונה בדרך כלל העידן ההיסטורי – פחות או יותר בני אדם נפלו לתוך מצבים לא נורמליים של ראיה רוחית. בין תודעת העירות העניינית שלנו, שלחלוטין מוגבלת לעולם הפיזי, לבין מצב השינה הלא-מודע, היה פעם תחום תודעה דרכו האדם חדר למציאות רוחנית. ואנו יודעים שמה שמוסבר בימינו כפנטזיות עממיות פיוטיות על ידי חוקרים שהם עצמם המקור של כל כך הרבה מיתוסים ואגדות מדעיות, הן עקבות לראיה רוחית עתיקה, למצב של ראיה רוחית של נפש האדם שבאותה תקופה הביטו רחוק מעבר לקיום הפיזי והביעו את מה שראו בתמונות הכלולות במיתוסים ואגדות. כך שבמיתוסים ישנים, ישנים באמת, ובאגדות, ניתן למצוא יותר ידע, יותר חוכמה ואמת מאשר בלמדנות המופשטת והמדע של ימינו. לכן כשאנו מסתכלים לאחור לתקופות קדומות מאוד, אנו מוצאים בני אדם שהיו רואים רוחיים; אנו גם יודעים שראיה רוחית זו דעכה יותר ויותר בקרב העמים השונים בתקופות השונות. היום, בהרצאת חג המולד[2] סיפרתי לכם שבאירופה, בתקופה יחסית מאוחרת מאוד, עדיין נותרו בשפע שרידים מראיה רוחית קדומה זו. כיבוי הראיה הרוחית והופעת התודעה המוגבלת למישור הפיזי התרחשו בתקופות שונות בקרב העמים השונים.

אתם יכולים להעלות על הדעת שדרך תקופות-התרבות שלאחר הקטסטרופה האטלנטית הגדולה – דרך התקופות ההודית העתיקה, הפרסית העתיקה, המצרית-כלדית, תקופת התרבות היוונית-לטינית ועד לתקופתנו – ההשפעות שהופקו בתוכנית ההיסטוריה העולמית על ידי פעילויותיהם של בני אדם היו מגוונות מאוד – בהכרח באופן בלתי נמנע, מכיוון שהאנשים חיו ביחסים שונים כלפי עולם הרוח. בפרס הקדומה וגם בתקופה המצרית העתיקה, מה שהאדם חווה וחש בפנימו התרחב כלפי מעלה אל עולם רוח, וכוחות רוחניים פעלו לתוך נפשו. רק בתקופה היוונית-לטינית, נפסק במהותו קשר חי זה בין נפש האדם לעולם הרוח; גם בימינו הוא לא נעלם לחלוטין. בכל הקשור להיסטוריה חיצונית, הקשר קיים בתקופתנו רק כאשר, בעזרת האמצעים הנגישים לאדם כיום, מבקשים במודע את הקשר בין נפש האדם למציאות של עולמות הרוח. לכן בימי קדם, כאשר האדם הביט אל נפשו שלו, נפש זו עיגנה לא רק את מה שלמדה מהעולם הפיזי, תיארה אותו לפי דפוס המושגים של העולם הפיזי, אלא ההיררכיות הרוחניות הנמצאות מעל האדם בעולמות הרוח נחוו כמציאות מיידית. כל זה פעל על המישור הפיזי באמצעות המכשיר של הנפש האנושית, ובני האדם ידעו שהם קשורים לישויות האינדיבידואליות האלה של ההיררכיות הגבוהות. כשאנחנו מסתכלים לאחור, נניח לעבר התקופה המצרית-כלדית – אבל זה צריך להיות על החלקים המוקדמים שלה – אנו מוצאים בני אדם שהם אישים היסטוריים; אך איננו מבינים אותם אם אנחנו חושבים עליהם כאישיות היסטוריות במובן המודרני.

כאשר בני אדם בתקופה המטריאליסטית מדברים על אישים היסטוריים, הם משוכנעים שרק הדחפים והכוונות של האישיות המדוברת הם אלה המשפיעים על מהלך ההיסטוריה. אך עם תפיסה זו ניתן להבין במציאות רק את בני האדם משלושת אלפי השנה האחרונות: כלומר – בערך כמובן – בני האדם של המילניום שנגמר עם לידתו של ישוע כריסטוס, ואלה של אלפיים השנים עד לימינו. אפלטון, סוקרטס, אולי גם תאלס ופריקלס, הם אנשים שיכולים עדיין להיות מובנים כבעלי דמיון כלשהו לנו עצמנו. אך רחוק יותר מכך לא ניתן להבין בני אדם אם ננסה לעשות זאת אך ורק על ידי השוואה עם אלה החיים כיום. כשמסתכלים על האלף שלפני שלושת אלפי השנים האחרונות אז זה נכון, למשל, להרמס, המורה הגדול של התקופה המצרית, גם לגבי זרתוסטרא ואפילו לגבי משה. בשנים שקדמו לתקופה הכריסטיאנית עלינו להתחשב בעובדה שבכל מקום בו אינדיבידואלים גבוהים יותר קשורים לאישים היסטוריים, מאחוריהם עומדות היררכיות גבוהות יותר והמשתלטות על אישים אלה – כמובן במובן הטוב ביותר של המילה. ועכשיו מתגלה תופעה מוזרה, ללא ידיעה עליה לא ניתן באמת להבין את תהליכי ההתפתחות ההיסטורית.

ספרנו חמש תקופות תרבות, כולל שלנו. לפני אלפי שנים רבות אנו מגיעים לתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הראשונה, ההודית הקדומה; אחריה הגיע השניה, הפרסית הקדומה; ואחריה השלישית, המצרית-כלדית; ואז הרביעית, היוונית-לטינית; ותקופתנו היא החמישית. כשאנו חוזרים מהיוונית-לטינית לתקופה המצרית עלינו לשנות את כל הדרך בה אנו לומדים היסטוריה: במקום להסתכל על ההיבט האנושי הטהור – דבר שעדיין ניתן לעשות בקשר לדמויות של העולם היווני עד לתקופת הגיבורים – עלינו להחיל כעת קריטריון שונה על ידי התבוננות מאחורי האישיות הבודדת אחר הכוחות הרוחניים המייצגים את העל-אישי ופועלים דרך האישיות כמכשיר שלה. עלינו לזכור תמיד את האינדיבידואלים הרוחניים האלה, כך שלפעולה מאחורי אנשים מסוימים על המישור הפיזי, נוכל להבחין בישות מן ההיררכיות הגבוהות שאוחזת אותם מאחור ומציבה אותם במקום המתאים באבולוציה. ללא ידיעה זו לא ניתן באמת להבין תהליך של התפתחות היסטורית.

מנקודת מבט זו מעניין מאוד להבין את הקשרים בין ההתרחשויות המשמעותיות באמת – אלה שהיו גורמים מכריעים במהלך ההיסטוריה – בתקופה המצרית-כלדית ובתקופה היוונית-לטינית. שתי תקופות תרבות אלה עוקבות זו אחר זו, ונחזור לשנים 2800-3200-3500 לפנה"ס – שבאופן יחסי הן לא כל כך רחוקות. עם זאת לא נבין את ההתרחשויות – שעליהן ההיסטוריה העתיקה כבר יכולה לספר משהו היום – אלא אם כן מאחורי האישים ההיסטוריים אנו מבחינים באינדיבידואלים גבוהים יותר. אבל אז מתברר לנו שגם בתקופה הרביעית, היוונית-לטינית, יש סוג של חזרה על ההתרחשויות החשובות באמת של התקופה השלישית. זה כמעט כאילו דברים שבתקופה קודמת יותר הוסברו באמצעות חוקים גבוהים יותר, צריכים להיות מוסברים בתקופה הבאה באמצעות חוקים של העולם הפיזי, כאילו שהכל שקע מטה, הפך במדרגה אחת ליותר חומרי, יותר פיזי. יש מעין השתקפות בעולם הפיזי של מאורעות גדולים של התקופה הקודמת.

כהקדמה, אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לאופן בו אחת מההתרחשויות החשובות ביותר בתקופה המצרית-כלדית מוצגת בפנינו במיתוס משמעותי, וכיצד אירוע זה בא לידי ביטוי, אך בשלב נמוך יותר, בתקופה היוונית-לטינית. על כן אדבר על שתי התרחשויות מקבילות, שבמובן הנסתר שייכות זו לזו. האחת מתרחשת כחצי מישור גבוה יותר והשנייה לגמרי על פני האדמה הפיזית אך כמו סוג של דימוי-צללי על המישור הפיזי של אירוע רוחני של התקופה הקודמת. כלפי חוץ הצליחה האנושות לספר פעם רק בצורה של מיתוסים על אירועים שמאחוריהם עומדות הישויות של ההיררכיות הגבוהות. אך אנו נראה מה מסתתר מאחורי המיתוס המתאר את האירוע המשמעותי ביותר בתקופה הכלדית.[3] נתבונן רק במאפיינים העיקריים של מיתוס זה.

פעם היה מלך גדול בשם גילגמש. מהשם עצמו, מי שמבין בעניינים כאלה יכיר בכך שכאן עלינו לעסוק לא רק במלך פיזי, אלא באלוהות העומדת מאחוריו, אינדיבידואליות רוחנית שבה מלך העיר ארך מצא השראה שפעלה ועבדה דרכו. לפיכך יש לנו עניין עם מישהו שבמובן האמיתי יש לקרוא לו איש-אל.[4] הסיפור מספר כי הוא מדכא את העיר ארך. העיר פונה לאלוהות שלה, ארוּרוֹ, והיא גרמה לעוזר לצאת מהאדמה. אלה התמונות של המיתוס. אנו נראה אלו אירועים היסטוריים משמעותיים מאוד עומדים מאחוריו. אלת העיר מצמיחה את איבאני מהאדמה. איבאני [אנקידו] הוא סוג של אדם אשר, בהשוואה לגילגמש, נראה שהוא בעל טבע נחות, שכן נאמר לנו שהוא לבוש בעורות של בעלי חיים, ומכוסה בשיער כמו אדם פראי. אף על פי כן, בטבעו הפראי הייתה השראה אלוהית, ראיה רוחית עתיקה, ידע של ראיה רוחית, תפיסה של ראיה רוחית.

איבאני מתוודע לאישה מהעיר ארך ונמשך על ידה לתוך העיר. הוא הופך לחברו של גילגמש וזה מביא שלום לעיר. גילגמש ואיבאני יחדיו הם כעת השליטים. ואז אישתר, אלת ארך, נגנבת על ידי עיר שכנה. שם על איבאני וגילגמש לצאת למלחמה נגד העיר השודדת, לנצח את המלך ולהחזיר את האלה לארך. גילגמש מתגורר בסמוך לה, וכאן אנו מגיעים לעובדה המוזרה שאין הוא מבין את אופיה המהותי של האלה. סצנה מתרחשת, המזכירה ישירות סצנה מקראית המתוארת בבשורה של יוחנן הקדוש. גילגמש מתעמת עם אישתר, אך התנהלותו שונה מאוד מזו של ישוע כריסטוס. הוא נוזף באלה על שאהבה גברים רבים אחרים לפני שהיא נתקלה בו, ונזף בה במיוחד בגלל ההתקשרות האחרונה שלה. כתוצאה מכך נושאת האלה את תלונותיה לאותה אלוהות, שהייתה מהיררכיה גבוהה יותר מאשר זו שאליה היא שייכת. היא הולכת לאנו. ועכשיו אנו שולח שור מטה לאדמה; גילגמש היה צריך להיכנס לקרב עימו. מי שייזכר במאבקו של מיתרס עם השור יראה כאן את הדמיון. כל האירועים הללו – וכשנסביר את המיתוס נראה איזה מעמקים הוא מכיל – הובילו בינתיים למותו של איבאני. גילגמש כעת לבד. מתעוררת בו מחשבה שמכרסמת בעצם סיבי נפשו. תחת הרושם של מה שחווה הוא מתוודע לראשונה למחשבה שהאדם הוא בן תמותה; מחשבה שלפני כן לא נתן דעתו אליה מגיעה לפני נפשו במלוא אימתה. ואז הוא שומע על האדם היחידי על האדמה שנשאר אלמותי, ואילו כל שאר בני האדם בתקופה הפוסט-אטלנטית התוודעו למותם: הוא שומע על הקסיסותרוס Xisuthros][5]האלמותי הרחק במערב. ומכיוון שהוא מחליט להתקרב לחידת החיים והמוות, הוא יוצא למסע המסוכן למערב.[6] אני כבר יכול לומר לכם שמסע זה למערב אינו אלא חיפוש אחר סודות אטלנטיס העתיקה, להתרחשויות שקדמו לקטסטרופה האטלנטית הכבירה.

גילגמש יצא למסעו. הפרטים מעניינים. עליו לעבור בכניסה ששמורה על ידי עקרבי ענק; הרוח מובילה אותו לתחום המוות; הוא נכנס לממלכת קסיסוטרוס ושם למד כי בתקופה הפוסט-אטלנטית כל האנשים בהכרח יחדרו יותר ויותר אל תודעת המוות. כעת שואל גילגמש את קסיסוטרוס מהיכן יש לו ידיעה על ישותו הנצחית; איך זה שהוא מודע לאלמוות? אחר כך אומר לו קסיסוטרוס: "גם אתה יכול לקבל את התודעה הזו, אבל אתה חייב לעבור את כל מה שחוויתי בכדי להתגבר על הפחד, החרדה והבדידות שהיה בגורלי לעבור. כשהאל אאה החליט לאפשר מוות" (במה שאנחנו מכנים את הקטסטרופה האטלנטית) "אותו חלק מהאנושות שלא היה אמור להמשיך לחיות, הורה לי לסגת לסוג של ספינה. הייתי צריך לקחת איתי את החיות שהיה עליהן להישאר, ואת אותם אינדיבידואלים שבאמת ייקראו המאסטרים. באמצעות הספינה הזו חוויתי את הקטסטרופה הגדולה." לאחר מכן קסיסוטרוס מספר לגילגמש: "את מה שעברתי שם אתה יכול לחוות רק בהווייתך הפנימית ביותר; אבל אתה יכול להשיג את תודעת האלמוות אם במשך שבעה לילות ושישה ימים תמנע משינה." גילגמש שאף לקבל עליו את המבחן אבל במהרה נרדם. ואז אשת קסיסוטרוס אפתה שבע כיכרות מיסטיות שאכילתן מהווה תחליף למה שהיה ניתן להשיג בשבעת הלילות וששת ימים ללא שינה. עם "סם חיים" זה ממשיך גילגמש במסעו, מתרחץ במעיין מזרקת נעורים, ומגיע שוב לגבולות ארצו שלו באזור הפרת והחידקל. נחש מונע ממנו את כוחו של סם החיים ולכן הוא מגיע לארצו בלעדיו, אך יחד עם זאת מתוך תודעה שאכן יש אלמוות, ומלא בכמיהה לפחות לראות את הרוח של איבאני. רוחו של איבאני מופיעה בפניו, ומהשיח שמתרחש אנו נוכל למצוא כיצד עבור התרבות של התקופה המצרית-כלדית יכולה להופיע תודעה של הקשר עם עולם הרוח – קשר זה בין גילגמש לאיבאני מאוד משמעותי. תיארתי כעת תמונות מהמיתוס המשמעותי של גילגמש, שכפי שנראה, יוביל אותנו למעמקים הרוחניים השוכנים מאחורי תקופת התרבות הכלדית-בבלית. תמונות אלה מראות ששני אינדיבידואלים עומדים שם: אינדיבידואליות אחת היא של גילגמש – שאליה חדרה ישות אלוהית-רוחנית; ואינדיבידואליות שהיא יותר אנושית, אך בעלת אופי כזה שהיא נקראת נפש צעירה, שעברה מעט התגשמויות ולכן היא נושאת עימה ראיה רוחית עתיקה לתקופות מאוחרות יותר – איבאני.

איבאני מתואר כלבוש בעורות של בעלי חיים. זהו סימן לטבעו הפראי; אך בגלל הפראיות הזו הוא עדיין ניחן בראיה רוחית עתיקה מצד אחד, ומצד שני הוא נפש צעירה שחיה דרך הרבה פחות התגשמויות מנפשות אחרות שהגיעו לרמה גבוהה של התפתחות. כך מייצג גילגמש ישות שהייתה מוכנה להתקדשות אך לא הצליחה להשיג אותה, שכן המסע למערב הוא מסע התקדשות שלא נישא עד סופו. מצד אחד אנו רואים בגילגמש את החונך בפועל של התרבות הכלדית-בבלית, שמאחוריו פעלה ישות אלוהית-רוחנית, סוג של רוח-אש.[7] ולצד גילגמש יש אינדיבידואליות נוספת – איבאני – נפש צעירה שירדה מאוחר להתגשמות ארצית. אם תקראו את הספר מדע הנסתר בקוויו העיקריים,[8] תגלו שהאינדיבידואלים מכוכבי הלכת חוזרים רק בהדרגה – חילופי הידע שברשותם של שני אלה הם שורש התרבות הבבלית-כלדית, ונראה כי תרבות זו כולה היא תוצאה של מה שנבע מגילגמש ומאיבאני. ראיה רוחית מהאדם האלוהי, גילגמש, וראיה רוחית מהנפש הצעירה איבאני, חודרים לתרבות הכלדית-בבלית. תהליך זה, שנחקק על ידי שתי ישויות שפעלו זו לצד זו, שכל אחת מהן הכרחית בשביל השנייה, משתקף בתקופת התרבות המאוחרת, הרביעית, היוונית-לטינית, ולמעשה משתקפת במישור הפיזי. כמובן, נגיע באופן הדרגתי להבנה מלאה של תהליך כזה. תהליך רוחני יותר הוא זה המשתקף במישור הפיזי כאשר האנושות ירדה מאוד רחוק, כאשר בני אדם כבר לא הרגישו את הקשר של האישיות האנושית אל העולם האלוהי-רוחי.

סודות אלה של העולם הרוחני-אלוהי נשמרו במקומות של המיסטריות. כך, למשל, רבים מהסודות הקדומים והקדושים שהעידו על חיבור הנפש האנושית עם העולמות האלוהיים-רוחניים, נשמרו במיסטריות של דיאנה מאפסוס ובמקדש האפסי. הרבה מאוד מן המיסטריות הללו כבר לא היה מובן בעידן בו האישיות האנושית התבלטה. וכסימבול לעד כמה מעט האישיות החיצונית הבינה את מה שנשאר באופן רוחני, עומדת כאן הדמות המיסטית-למחצה של הרוסטרטוס, שיש לו עיניים רק לפן השטחי של האישיות – הרוסטרטוס אשר השליך את הלפיד הבוער למקדש אֶפֶסוס. מעשה זה הוא כסימן להתנגשות בין האישיות לבין מה ששרד מהרוחניות הקדומה. ובאותו היום ממש בו אדם, רק כדי ששמו יישאר הלאה לדורות הבאים, זרק את הלפיד הבוער לתוך קודש הקודשים של אפסוס, נולד האדם שהשיג יותר מכל האחרים לתרבות של האישיות – ועל עצם האדמה בה תרבות האישיות נועדה להתגבר. הרוסטרטוס השליך את הלפיד הבוער ביום שבו נולד אלכסנדר הגדול – האדם שהוא כולו אישיות! אלכסנדר הגדול עומד שם כדימוי-צללי של גילגמש.[9] אמת עמוקה נחה מאחורי זה. בתקופה היוונית-לטינית, אלכסנדר הגדול עומד שם כתמונת הצל של גילגמש, כהקרנת הרוחני למישור הפיזי. ואיבאני, המוקרן למישור הפיזי, הוא אריסטו, המורה של אלכסנדר הגדול.

כאן אכן מדובר בנסיבות מוזרות: אלכסנדר ואריסטו עומדים, כמו גילגמש ואיבאני, זה לצד זה. ואנחנו רואים כיצד בשליש הראשון של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית זה שנמסר לתרבות הבבלית-כשדית על ידי גילגמש, נישא על ידי אלכסנדר הגדול, אך הפך לחוקים של המישור הפיזי. זה בא לידי ביטוי נפלא בעובדה שכתוצאה ממעשי אלכסנדר הוקמה בזירה של התרבות המצרית-כלדית, אלכסנדריה עצמה, העיר שנוסדה על ידי אלכסנדר בשנת 332 לפנה"ס, על מנת שההישגים הגדולים של תקופת התרבות המצרית-בבלית-כלדית יתאחדו במרכז אחד. ובהדרגה כל זרמי התרבות הפוסט-אטלנטית שהיו מיועדים להתאגד אכן התכנסו באלכסנדריה, העיר הוקמה בזירת התרבות השלישית אך עם האופי של הרביעית.

אלכסנדריה האריכה ימים עד לתחילת הכריסטיאניות. אכן באלכסנדריה התפתחו הגורמים המשמעותיים ביותר בתקופת התרבות הרביעית, כשהכריסטיאניות כבר הייתה קיימת. שם פעלו המלומדים הגדולים ביותר; שם זרמו שלושת זרמי התרבות החשובים ביותר: הזרם הפגאני-יווני הקדום, הזרם הכריסטיאני והזרם העברי של משה. הם התערבבו זה בזה באלכסנדריה. ולא ניתן להעלות על הדעת שהתרבות של אלכסנדריה שנבנתה כולה על יסוד האישיות – הייתה יכולה להיחנך בכל דרך אחרת מאשר דרך הישות שעוצבה בהשראת האישיות – אלכסנדר הגדול. כי כעת, דרך עצם קיומו של מרכז תרבות זה, כל מה שבעבר היה על-אישי, שהשתרע מהאישיות האנושית מעלה לעולם הרוח, עטה על עצמו אופי אישי. לאישים שאנו מוצאים באלכסנדריה יש את הכל בתוכם; יש מעט מאוד עדות לכוחות מההיררכיות הגבוהות המדריכות את האישים ומציבות אותם במקומות שהוקצו להם. נראה שכל החכמים והפילוסופים שפעלו באלכסנדריה הם התגלמות של חוכמה קדומה שהפכה לאישיות אנושית; זה האלמנט האישי שמדבר מתוכם. זוהי עובדה יוצאת דופן שכל דבר בפגאניזם הקדום שיכול היה להיות מוסבר רק על ידי ההוראה כיצד נפלו האלים והתאחדו עם בנות האדם על מנת להוליד גיבורים – כל זה הופך לאישיות רבת עוצמה באנשים באלכסנדריה. את מה שהיהדות, התרבות של משה, הלבישה על עצמה כצורות באלכסנדריה, ניתן לתאר במיוחד במשך התקופה כאשר הכריסטיאניות כבר היתה קיימת. לא ניתן למצוא שום דבר מאותן תפיסות עמוקות של הקשר בין עולם בני האדם לבין עולם הרוח שהיה נוכח בעידן הנביאים ועדיין ניתן למצוא אותו בשתי המאות האחרונות לפני תחילת הספירה שלנו. גם ביהדות הכל הפך לאישי. היו באלכסנדריה בני אדם מחוננים ומוכשרים, אנשים בעלי תובנה עמוקה במיוחד לגבי הסודות של הלימוד האוקולטי העתיק… אבל הכל הפך להיות אישי; האישיות פועלת באלכסנדריה. והנה שם מופיעה תחילה הכריסטיאניות במצב של ילדות מעוותת ומחוללת. הכריסטיאניות, שתפקידה האמיתי הוא להוביל את האלמנט האישי באדם כלפי מעלה אל הלא אישי, הופיעה באלכסנדריה בצורה חסרת רחמים. במיוחד אישים כריסטיאניים פעלו באופן שלרוב נוצר הרושם: מעשיהם הם ציפייה מראש למעשים מאוחרים יותר של בישופים וארכיבישופים שפעלו על בסיס אישי בלבד. זה חל על הארכיבישוף תאופילוס במאה הרביעית והן לגבי קרוב משפחתו ויורשו, קיריל הקדוש.[10] אנו יכולים לשפוט אותם רק על בסיס כישלונותיהם האנושיים. הכריסטיאניות, שהייתה צריכה להעניק לאנושות את הגדולה מכל המתנות, חושפת את עצמה בהתחלה בכישלונותיה הגדולים ביותר ומהצד האישי שלה. אולם באלכסנדריה האות והסימן אמורים היו לעמוד לפני כל ההתפתחות של האנושות.

שוב יש לנו שם השלכה במישור הפיזי של תנאים קודמים ורוחניים יותר. במיסטריות האורפאיות של יוון העתיקה הייתה אישיות נפלאה, כזו שהתקדשה בסודות המיסטריות והיתה בין התלמידים האהובים והמעניינים ביותר של מיסטריות אלה, שהוכנה היטב על ידי הכשרה מסוימת של אימון אוקולטי-קלטי שעברה בהתגשמויות קודמות. אינדיבידואליות זו ביקשה בלהט עמוק את סודות המיסטריות האורפאיות. תלמידי המיסטריות הללו נאלצו לחיות בנפשם שלהם את מה שמתואר במיתוס של דיוניסוס זגראוס, שאיבריו נקרעו על ידי הטיטאנים אך גופו נישא הלאה על ידי זאוס לחיים גבוהים יותר. כיצד, כתוצאה מדרך מסוימת שנעשתה במיסטריות, נמסרו חייו של האדם לעולם החיצוני, כיצד כל ישותו נקרעה לחתיכות כך שהוא לא יוכל עוד למצוא את כיוונו בתוך עצמו – זה היה אמור להיות התנסות אינדיבידואלית ממשית אצל תלמידי המיסטריות האורפאיות.

כאשר בדרך הרגילה אנו חוקרים בעלי חיים, צמחים ומינרלים, מה שאנו לומדים הוא רק ידע מופשט מכיוון שאנו נשארים מחוץ להם; אבל מי ששואף להשיג ידע במובן האוקולטי, צריך לאמן את עצמו להרגיש כאילו הוא נמצא למעשה בתוך בעלי החיים, הצמחים והמינרלים, באוויר ובמים, במעיינות ובהרים, באבנים ובכוכבים, ובבני אדם אחרים – כאילו שהוא אחד עם כולם. על כל פנים, תלמיד של המיסטריות האורפאיות היה צריך לפתח את הכוח הפנימי של הנפש, שיאפשר לו לייסד מחדש אינדיבידואליות המבוססת על העצמי, לנצח את התפוררות ישותו בעולם החיצוני. כאשר כל זה הפך להתנסות אנושית ממשית, זה ייצג במובן מסוים את אחד הסודות הגבוהים ביותר של ההתקדשות. ותלמידים רבים של המיסטריות האורפאיות עברו התנסויות כאלה, חוו התפוררות זו בעולם, וכמעין הכנה לכריסטיאניות, השיגו בכך את החוויה הגבוהה ביותר שהייתה בהישג יד בתקופה שלפני הכריסטיאניות.

בין תלמידי המיסטריות האורפאיות הייתה האישיות האהובה עליה אני מדבר, ששמה הארצי לא הגיע מטה אל הדורות הבאים, אך הוא בלט בבירור כתלמיד של מיסטריות אלה. כבר בגיל הנעורים ואז במשך שנים רבות, אדם זה היה קשור קשר הדוק עם כל האורפאיות היוונית בתקופה שקדמה לזו של הפילוסופיה היוונית – תקופה שאין עליה דיווח ופרשנות בספרים ובתולדות הפילוסופיה. שכן מה שנרשם על תאלס והרקליטוס הוא הד למה שתלמידי המיסטריות השיגו בדרכם בתקופה קודמת. אחד מתלמידי המיסטריות האורפאיות היה האדם שזה עתה דיברתי עליו, אשר תלמידו בתורו היה פרקידס מסירוס, אליו התייחס קורס ההרצאות שנערך במינכן בשנה שעברה: המזרח לאור המערב.[11]

מחקר ברשימות האקשיות מגלה שהאינדיבידואליות של תלמיד זה של המיסטריות האורפאיות התגשמה שוב במאה הרביעית לספירה. אנו מוצאים את הפעילות והחיים של אינדיבידואליות זו בין אלה שנאספו יחד באלכסנדריה, והסודות האורפאיים הפכו עתה לחוויות אישיות מהסוג הנעלה ביותר. זה מדהים מאוד כיצד כל הסודות האורפאיים הפכו לחוויות אישיות בהתגשמות חדשה זו. בסוף המאה הרביעית לספירה, אנו מוצאים כי האינדיבידואליות הזו נולדת מחדש כבתו של מתמטיקאי גדול, תיאון. אנו רואים כיצד מבזיק בנפשה כל מה שניתן היה לחוות מהמיסטריות האורפאיות דרך ראיית המרקם המתמטי הגדול והארוג של היקום. כל זה היה עכשיו כישרון אישי, גאונות אישית. היכולות הללו היו חייבות להיות בעלות אופי כה אישי, עד שהיה צורך שאפילו לאינדיבידואליות זו צריך היה להיות אב מתמטיקאי, על מנת שיתקבל משהו בתורשה.

כך אנו מסתכלים לאחור לתקופות בהן האדם היה עדיין בקשר חי עם עולמות הרוח, כפי שהיתה גם תלמידה אורפאית זו; אנו רואים את הדימוי הצללי של תלמידה זאת בקרב אלה שלימדו באלכסנדריה בסוף המאה הרביעית ותחילת המאה החמישית לספירה. אינדיבידואליות זו עדיין לא חוותה דבר שאיפשר לבני אדם באותה תקופה לראות מעבר לצדדים עוטי הצל של הכריסטיאניות בתחילתה. כי כל מה שנשאר בנפש זו כהד למיסטריות האורפאיות היה עדיין חזק מכדי לאפשר לקבל כל הארה מאור אחר זה, ממאורע הכריסטוס החדש. מה שהתעורר סביבו ככריסטיאניות, המיוצגת על ידי אנשים כמו תאופילוס וסיריל, היה למעשה בעל אופי כזה שלאינדיבידואליות אורפאית זו, העובדת כעת עם יכולות אישיות, היה לומר ולתת דברים גדולים ועשירים בחוכמה הרבה יותר מאלה שייצגו את הכריסטיאניות באלכסנדריה באותה תקופה.

תאופילוס וסיריל התמלאו שניהם בשנאה העמוקה ביותר לכל מה שלא היה כריסטיאני במובן הכנסייתי הצר בו הבינו זאת בעיקר שני הבישופים. הכריסטיאניות קיבלה אצלם אופי כל כך אישי, ששני פטריארכים אלה שכרו שכירים לשירותם; אנשים נאספו מרחוק ומקרוב כדי ליצור עבורם הגנה על ידי שומרי ראש. מטרתם הייתה כוח במובנו האישי ביותר. הם היו אובססיביים לחלוטין בשנאה למה שמקורו בימי קדם ובכל זאת היה גדול בהרבה מהחדש שהופיע בצורת קריקטורה. השנאה העמוקה ביותר היתה מכוונת על ידי נכבדי הכריסטיאניות באלכסנדריה כנגד האינדיבידואליות של התלמידה האורפאית שהתגשמה מחדש. העובדה שהיא מותגה כמאגיה שחורה לא תפתיע אותנו. אבל זה הספיק בכדי להסית את כל ההמון המתפרע של השכירים כנגד הדמות האצילית והייחודית של התלמידה שנולדה מחדש מן המיסטריות האורפאיות. היא הייתה עדיין צעירה, אך למרות גילה, על אף העובדה שהיא הייתה מחויבת לעבור הרבה ממה שבימים ההם כפה סבל ותלאות על אישה במהלך תקופת לימודים ארוכה, היא מצאה את דרכה כלפי מעלה אל האור שזהר על כל החוכמה, על כל הידע שהיה קיים בימים ההם. וזה היה נפלא כיצד באולמות ההרצאות של הִיפָּטִיָה – כי זה היה שמה של התלמידה האורפאית הזו, שהתגשמה מחדש – החוכמה הטהורה והזוהרת ביותר באלכסנדריה הוענקה למקשיבים המשולהבים. עלו אליה לרגל לא רק הפגאנים, אלא גם כריסטיאניים בעלי תובנה עמוקה וחודרת, כמו סינסיוס. [Synesius] הייתה לה השפעה בעלת חשיבות יוצאת דופן וניתן לחוות באלכסנדריה בדמותה של היפטיה את תחיית החוכמה הפגאנית הישנה של אורפיאוס שהפכה לאישית.

הקארמה העולמית פעלה במובן האמיתי ביותר באופן סימבולי. מה שהיווה את סוד התקדשותה הוקרן כעת, השתקף, במישור הפיזי. וכאן אנו מגיעים לאירוע שהוא משמעותי מבחינה סמלית במקרה של דברים רבים שהתרחשו בתקופות היסטוריות. אנו מגיעים לאחד מאותם אירועים שנראה רק כמו מות קדושים, אך במציאות הוא סמל שבו כוחות רוחניים, הצהרות רוחניות באות לידי ביטוי.

ביום מסוים במרץ בשנת 415 אחרי הספירה, היפטיה נפלה קורבן לזעמם של אלה שהיוו את פמליית הפטריארך של אלכסנדריה. הם החליטו להיפטר בעצמם מעוצמתה ומכוחה הרוחני. ההמון הפראי, הבלתי-מתורבת, הסתער פנימה גם מסביבת אלכסנדריה, והצעירה החכמה והענווה נלקחה משם תחת תירוצים כוזבים. היא רכבה על המרכבה, וכשניתן סימן האספסוף הסוער הסתער עליה, קרע את בגדיה, גרר אותה לתוך הכנסייה, וממש קרעו את הבשר מעצמותיה. חלקי גופתה פוזרו אז ברחבי העיר על ידי ההמון, המושחת לגמרי על ידי היצרים תאבי הבצע. זה היה גורלה של האישה הדגולה והפילוסופית, היפטיה.

אם כן, באופן סמלי אפשר לציין כאן משהו שקשור עמוקות להקמת אלכסנדריה על ידי אלכסנדר הגדול – אם כי זה קרה זמן רב לאחר הקמת העיר בפועל. באירוע זה השתקפו סודות חשובים מהתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. תקופה זו, שנועדה לייצג את ההתפוררות, את ההיסחפות של הישן, הכילה כל כך הרבה שהיה גדול ומשמעותי, ועם הוד והדר פרדוקסלי מיקמה לפני העולם סמל מאוד משמעותי בשחיטה – אי אפשר לקרוא לזה אחרת – של היפטיה, האישה הבולטת של מפנה המאות הרביעית והחמישית של תקופתנו.

———————————————————————————————————————-

  1. ראו בין היתר את הרצאות הבאות של רודולף שטיינר: סודות עמוקים יותר של ההיסטוריה האנושית לאור הבשורה מתי הקדוש, הרצאות 3,2; הבשורה על פי מתי הקדוש, בעיקר הרצאות 3-1 – יצא לאור בעברית בשם: מתי, הוצאה פרטית; ההדרכה הרוחנית של האינדיבידואל ושל המין האנושות, הרצאה מספר 3 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות; מישוע לכריסטוס, הרצאה מספר 8 – יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן.
  2. שם ההרצאה: תקופת חג המולד וחג הכריסמס. שטוטגרט 27.12.1910
  3. ראו את הספר של רודולף שטיינר: ההיסטוריה של העולם לאור האנתרופוסופיה, וכיסוד להבנת הרוח האנושית, GA233 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
  4. ראו: Thompson, op. cit., p. 10: "שני שלישים ממנו (גילגמש) הם אלוהיים, ושליש ממנו אנושי…" (מהלוח התשיעי.)
  5. זיאוסודרה בשומרית. ביוונית קסיסותרוס שמשמעותו "חיים ארוכים".
  6. ראו Budge, op. cit., p. 50:

    "אני עצמי אמות ולא אהיה כמו אנקידו (איבאני). הצער נכנס לנפשי, בגלל הפחד מפני המוות שתפס אותי, אני משוטט בכל הארץ …" קסיסוטרוס, אמר לי: "החכם ביותר", היא שחיתות יוונית של ייעוד קדום יותר. הוא זהה לזה של אוּתְנַפִּישְׁתִים [בעברית: מצאתי חיים] בגרסת האפוס שהוזכר למעלה, והוא נח הבבלי. הוא מספר את סיפור המבול לגילגמש.

  7. ראו Langdon, op. cit., pp. 207—8. פירוש השם גילגמש הוא: "אל האש הוא האדון."
  8. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן.
  9. Cp. Jastrow, op. cit., pp. 516–17
  10. תאופילוס הפטריארך של אלכסנדריה, 412-385. עינה את אלו שבאו אחרי אוריגן. קיריל, הפטריארך של אלכסנדריה. מילא תפקיד נכבד במועצה של אפסוס בשנת 431.
  11. הקטע על פרקידס מסירוס מתרחש בהרצאה 4 של המחזור שכותרתו 'המזרח לאור המערב'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *