החיפוש אחר איזיס החדשה, סופיה האלוהית – 04

החיפוש אחר איזיס החדשה, סופיה האלוהית – 04

החיפוש אחר איזיס החדשה, סופיה האלוהית

רודולף שטיינר

GA202

4 הרצאות שניתנו בתאריכים: 26-23.12.1920

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר בהוצאת חירות ראו כאן

26.12.1920   דורנאך

הרצאה מספר 4

החיפוש אחר איזיס החדשה

אנו נזכיר לעצמנו כמה מהדברים שהתייחסנו אליהם במשך הימים האחרונים. דיברתי אודות העובדה המהותית שבתוך מסגרת סיפור המיסתורין של גולגותא יש לנו, מצד אחד, את ההכרזה לרועים הפשוטים, ומצד שני ההכרזה למאגים מן המזרח, אנשים שעל פי הרעיונות ששררו באותם זמנים הגיעו לחוכמה הגבוהה ביותר שאפשר היה להשיג. ההכרזה על המסתורין בפני המאגים היתה מתוך הכוכבים והסודות שנקראו מן הכוכבים. כך התגלה גם לרועים הפשוטים והלא-מלומדים, מתוך סוג של ראייה רוחית העלולה להתעורר באותם זמנים אצל אנשי חסד-הלב. אמרתי שכוחות אלה הם שרידי היכולות של חזון, שבזמנים קדומים היו הרבה יותר נורמליים באנושות, ובתקופת המסתורין של גולגותא עדיין היו קיימים בשלב הסופי שלהם בקרב בני אדם יוצאי דופן, גם מלומדים וגם בורים. אם כן, אפשר לומר: בזמן שהשרידים האחרונים של היכולות העתיקות היו עדיין קיימים באנשים אינדיבידואלים, יכולות המסוגלות לתפוס את ההיבט העל-חושי של אירוע גולגותא, התרחש האירוע ממש על פני האדמה.

בואו ונתאר שוב את צורות הידע האלה. בצד אחד יש לנו את הרועים. הם חווים באמצעות החזיונות הנאיביים והאינסטינקטיביים שלהם את מה שקורה בעולם של בני האדם. החזיונות הפנימיים היו כאלה שהגיעו, כפי שאמרתי לכם, מכוחות האדמה אשר פועלים לתוך ישות האדם. כוחות אלה של האדמה לא רק פועלים לתוך הממלכות התחתונות, אלא גם בתוך האדם. לבני האדם המודרניים, במיוחד אלה החיים בזמן הנוכחי, אין כבר התנסות פנימית ישירה של אותם כוחות אדמה העולים מתוך האדמה ואז מופיעים כחזיונות פנימיים. אך ככל שאנו חוזרים אחורה יותר באבולוציה, כך אנו מוצאים את החזיונות הפנימיים האלו, חזיונות שבחזותם ובצורה שלהם שונים בהתאם לתנאי האקלים המשתנים, לאזורים השונים של האדמה, וכן הלאה. מה שניתן לגלות חיצונית בקשר לכך הוא במובנים רבים מטעה עבור בני האדם של הזמנים העתיקים שהיו נודדים. יכולות הידע הפנימי שהגיעו אליהם מכוחות האדמה, שהתפתחו באיזור כלשהו או בטריטוריה כלשהי, ואז, בגלל הגירת העמים ומשק החי לשטחים אחרים, הופצו באמצעות תורשה. אם כן, לא תמיד ניתן לומר שאותם חזיונות פנימיים היו קשורים ישירות לשטח שבו הם הופיעו אצל בני האדם. בדיוק כמו שבעולם החי יש צורה מסוימת בחלק מסוים של האדמה – שאצל בעלי החיים מתבטאת יותר בצמיחה החיצונית ובצורה, במצב החיים וכיו"ב – כך, כאשר בני האדם היו קשורים זה לזה בכוחות הטבע, הם היו מאוחדים במאפיינים הפנימיים שלהם עם הכוחות הפנימיים של האדמה. הכוחות הפנימיים האלה של האדמה אינם, כמובן, עצמאיים לחלוטין מכוחות היקום. במהלך חייו בין לידה למוות, האדם נמסר לכוחות האלה של האדמה, כלומר, הוא נמסר להם בגוף הפיזי ובגוף האתרי שלו, לא בגוף האסטרלי והאני שלו. בגופו הפיזי ובגופו האתרי ניתן האדם לכוחות הפועלים בממלכות האדמה שמתחתיו. וכמו שבזמנים הקדומים האדם היה תלוי הרבה יותר בגופים הפיזיים והאתריים מאשר היום, פעולתה של האדמה בתוכו ביטאה את עצמה יותר בתודעתו, ובתוכו היתה פעילות אינסטינקטיבית מסוימת בהבנתו את עולם בני האדם, את האדמה ובמיוחד את עולם בעלי-החיים. בימים ההם היתה לבני האדם תמונה ברורה, אימגינציה מובהקת של כל המינים של בעלי-החיים. מתוך אימגינציה זו שמרנו לעצמנו רק את המושג המופשט של ה"מינים". אנו מדברים על מין-הזאב, על מין-הנמר, וכן הלאה, וזהו שריד אחרון, מופשט, של התמונות החיות שהיו קיימות בזמנים עתיקים בחזון ובתפיסה האינסטינקטיבית. גם היחס של האדם לחבריו לא היה מורגש בצורה המופשטת שהיא כיום כשאנחנו עוברים על פניהם מבלי להכיר אותם ולהבינם. באמצעות כוחות החיים בתוכו ובאמצעות הקרמה המשותפת שלו, תמונה ברורה, התפיסה הברורה של חברו התעוררה אצל האדם כאימגינציה נאיבית ומוחשית.

בתוך אנושות קדומה זאת היתה גם תפיסה חיה של מה שקשור לאדמה כפלנטה שלמה, או לפחות כך זה היה בקרב עמים רבים בשטחים שבהם הם שכנו. זו היתה תפיסה פנימית של האדמה, של התרחשויות בעולם של בני האדם כפי שהם הביעו את עצמם בחיים החברתיים, וגם בהתרחשויות בעולם החיות. התפיסה הרגשית הרגילה שלנו התפתחה מתוך היכולת הפנימית הזאת. תפיסה פנימית זו, תמונות חזון אלה מופיעות בעידן המודרני לחלוטין על פני השטח של החושים. היא הפכה לצורת התפיסה המוערצת במדעי הטבע שבה בני אדם מוכנים להאמין רק במה שהשכל משלב מתוך תפיסות החושים. תפיסת החושים שבה אנו מתבוננים בעולם החומרי היא צאצא של מה שאנו מוצאים כאשר אנו לומדים זמנים קדומים באבולוציה האנושית עם תובנה אמיתית, ללא הבחנה על ידי הפנטסמגוריה של הפסיכולוגיה המודרנית או האנתרופולוגיה. החזון הפנימי הישן הפך לתפיסה החיצונית שלנו היום.

הסוג האחר של הידע, המיוצג על ידי החוכמה של המאגים מן המזרח, נהייה מופשט. הוא הלך בדרך ההפוכה. חזון פנימי נע לפני השטח ונהיה לתפיסת-החושים שלנו. היכולת של התפיסה החיצונית, המתבטאת בידע האימגינטיבי-אינסטינקטיבי של עולם הכוכבים וסודותיו, באסטרונומיה העתיקה, שגם היא התחשבה במספרים, וכדי להשתמש במונח האפלטוני – "גיאומטריזציה" עם מספרים, צורה זו של תפיסה אשר ראתה ישויות מתמטיקה חיות ממלאות את היקום ואשר לגביה כל כוכב היה מציאות רוחנית – נעה בכיוון ההפוך. סוג אחד של תפיסה נע לפני השטח של החושים והפך למה שאנו מכנים הידע האמפירי שלנו. התפיסה החיצונית של הזמנים הקדומים נסוגה פנימה, אל תוך ישות האדם, והפכה למתמטיקה מופשטת, למכניקה מופשטת או לפור ונומיה – הידע המתמטי-מכני הנובע מתוכנו.

כך, בתפיסה המבוססת על החושים ובתפיסתנו המתמטית של העולם, יש לנו את המורשת המופשטת של חזיונות ישנים ואינסטינקטיביים של האנושות. מאז ימי המסתורין של גולגותא נעלמו השרידים האחרונים של חזיונות עתיקים אלה, שכעובדה הם בלתי מובנים לאנתרופולוגיה רגילה. בקרב רוב העמים על פני האדמה הם כבר נעלמו הרבה קודם לכן; אם ברצוננו באמת להבין את טבען של יכולות חזיון מוקדמות אלה באדם, עלינו לחזור אלפים רבים מאוד של שנים, לשנים מאוד מאוד מוקדמות, לפני מה שהפך לתרבויות המצרית-כלדאית והיווניות מן הרמות הטיראניות. ובכל זאת שרידים אחרונים שלהם נמצאים במסורות כריסטיאניות כמו בחזיונות של הרועים, שדרך ראיה רוחית אימגינטיבית-אינסטינקטיבית הגיעו לידיעה של האירוע הכביר, ובחזון של האנשים החכמים מהמזרח שחוכמת הכוכבים גילתה להם את אותו הדבר. השרידים האחרונים של אופני תפיסה עתיקים אלו ניתנים לנו כנקודת ציון נהדרת במחקר האבולוציה שלנו. מאז המסתורין של גולגותא חלה צמיחה גוברת והולכת של התפיסה המודרנית שכבר הוכנה עבור התרבות היוונית; כי האחד לא עובר בבת אחת לתוך השני, מכינים את הדברים האלה ואז הם נעלמים שוב. מה שהפך אינטנסיבי רק בעידן המודרני, חושף את עצמו מאז אמצע המאה ה-15 והגיע לשיא שלו במאה ה-19, אם כי זה נראה בבירור במאה ה-18, במיוחד במערב אירופה – זה הוכן בתרבות היוונית. החזון מלא-הרוח העתיק, הפך למתמטיקה מופשטת ומכניקה. אנו מביטים בשמיים במובן של גלילאו וקפלר, כאילו ניתן להבינם רק כמתמטיקה ומכניקה, ומה שאנו מכנים תפיסות, מוגבל למה שהחושים לבדם מעבירים אלינו. כוחה של התפיסה שנולדה מכל הווייתו של האדם, שהיתה אינסטינקטיבית בזמנים קדומים, הפכה ללא פעילה.

לעיתים קרובות נאמר שהאנושות חייבת להפוך למסוגלת שוב לחשוף חזיונות אמיתיים. הידע המכני והמתמטי שעלה בישות הפנימית חייב שוב להתפתח לאימגינציה. עולם-החושים שהפך לאובייקט של ספקולציות ואיפשר לעלות כל מיני תיאוריות אודות תפיסת-החושים, גלי-רטט וכדומה, חייב שוב להתמלא שוב בתפיסה האינספירטיבית. כך, בני האדם ימצאו את הקשר עם מוצאם, עם הרוחני אשר הוא הישות האמיתית שלהם. פיתחנו תפיסות מתמטיות ותפיסת חשיבה חיצונית כשרידים אחרונים של זמנים קדומים אלה. ומה קרה באבולוציה של האנושות כתוצאה מכך?

הבה נחשוב על המאה ה-18 ועל הפילוסוף האנגלי, לוק, שהשפיע על התפתחות המדעים. לוק מדבר על הצורה היחידה של ידע תקף – הידע המועבר, בהתחלה, על ידי החושים. זוהי רק שאלת שילוב תפיסת-חושים עם תפיסה מתמטית, משום שבמערב – אף שהמזרח תמיד התנגד לכך – האדם שמר רק על תפיסת חושים חיצונית זו, והחזון הפנימי נעשה מופשט לחלוטין ומתמטי.

ובצרפת, במאה ה-18, נמצא שנעשו מאמצים להבין את הישות האנושית, כדי לענות על השאלה: מהי הישות האנושית במציאות? נעשו מאמצים להבין את האדם דרך כוח הידע שהוא עצמו גילה. אנו מוצאים עבודה כזו כמו 'האדם כמכונה' שנכתב על ידי דה לה מטרי [De la Mettrie]. היא לא היתה התוצאה של רעיון פתאומי של אדם אחד, אלא נחיצות היסטורית-עולמית של האבולוציה. התופעה המקבילה בימי קדם היתה שהאדם היה מובן באמצעות כל הידע האסטרונומי שאפשר להשיג על השמיים – הוא היה מובן לאור כל המקרוקוסמוס כולו, באמצעות אותה "איכות" מתמטית "אשר אינה אלא אסטרונומיה עתיקה או, אם תרצו, אסטרולוגיה. היתה תפיסה מוחשית של ישות האדם, שלא נרכשה עם היכולות המודעות של הידע שלנו, אלא עם הכישורים האינסטינקטיביים של בני האדם באותם ימים. ומה נשאר מזה? קווים מתמטיים וכוחות מתפשטים בהפשטה טהורה על היקום. תמונת האדם היא של מכונה. ספר מתוחכם שמצייר את האדם כמערך של כוחות מתמטיים-מכניים שצץ במאה ה-19 והציף את כל ההשקפות המדעיות. הועלו התנגדויות תיאורטיות. אנשים אמרו: "זה לא יכול להיות כך, אחרי הכל, משהו אחר חייב לפעול בבני אדם", אך אף כי בני האדם הודו באופן תיאורטי, שהדברים אינם יכולים להיות כפי שהם מתוארים ב'אדם כמכונה', הכוח שיושם לשם הבנת האדם הוא הכוח המשמש להבנת המכונות. בני אדם היו חייבים לעבור התפתחות זאת של הרוח – של הרוח שהיא כאן מופשטת להפליא, ולכן יכולה להבין רק את מה שהוא מתמטי. רק כך הגיעה תודעת החירות אל האדם. כמו שלדחף הסוער לחופש במערב אירופה במאה ה-18, היה קשר פנימי בין הידע הדל של האדם, שבא לידי ביטוי ב'אדם כמכונה', לבין הדחף לחופש האנושי שהתבטא במהפכה הצרפתית. מצד אחד היתה הדקדנטיות הגרועה ביותר של ידע הנובעת מכוחות פנימיים, ומצד שני, הדרישה העקשנית להכרה בכבוד האדם על ידי מתן חופש.

החזון שפעם התעורר בתוך האדם נדחף החוצה אל החושים, נמוג לתפיסת החושים החיצונית. לא נשאר דבר ממה שפעם חיבר אנשים עם החזון: נותרה רק תחושה כמוטיבציה בחיים החברתיים. ובמאה ה-19, במיוחד במרכז אירופה, במערב כבר במאה ה-18, אנו מוצאים אנשים כמו דופויס [Dupuis] במערב ולודוויג פוירבך [Ludwig Feuerbach] ואחרים במרכז אירופה, אשר עם המנטאליות המוזרה שהובאה לאחר מכן על דברים אלה, הזכירו לעצמם שבמהלך ההתפתחות האנושית ראו פעם את הרוח במקרוקוסמוס, ראו אלים או, בסופו של דבר, את אלוהים. אבל אז התעורר האינסטינקט החזק הזה: "במבט אל העולם החיצוני יש לי רק את מרבד החיים החומריים, רק את מה שמתגלה לתפיסת החושים." האנשים האלה אמרו לעצמם: "מסורות אלה, כל מה שזרח מהכוכבים שגם זה דברים חושיים, הרוחני בתוך עולם המינרלים והצמחים – כל זה היה פנטזיה, זה היה האנשה [אנתרופומורפיזם]. בני אדם הטילו פנטזיה זו לתוך העולם החיצוני. לא האלים הם שיצרו את האדם, אלא האדם הוא זה אשר, מתוך חיי נפשו, יצר את האלים. "זה היה מה שהוצב לפני האדם באמצע המאה ה-19, תחילה על ידי דופויס ולאחר מכן על ידי לודוויג פוירבך.

ואז אנשים כמו דרווין ואחרים עם מנטליות דומה, העניקו משקל אדיר לרעיון שלאדם יש רק תפיסות חיצוניות של החושים. הם ייסדו תורות המבוססות לחלוטין על תפיסה זו. אבל אז התברר כי האדם לא יכול להיות מובן באמצעות תורות אלה. במבנה מופלא של רעיונות יש לנו תיאוריה של האבולוציה מן האורגניזמים הפשוטים ביותר ועד לאורגניזמים המורכבים ביותר, והאדם מוקם בפסגת עולם החי. מה היה מובן באדם? את מה שהיה ניתן לראות מבחוץ באמצעות תפיסת-החושים.

בצרפת, במאה ה-18, האדם נתפס כמכונה; במאה ה-19 הוא נראה רק מבחוץ, ולא הגיעו לטבעו הפנימי. רק המעטה סביב האדם היה שם. מעטה זה אכן עומד בפסגה של עולם החי. אבל מה שמעטה זה מקיף מגיע מעולמות שונים לגמרי, שלגביהם לא היתה עוד שום תובנה, כי כל מה שנשאר זה תפיסת החושים שאליה התפתחה הראייה העל-חושית העתיקה, והמתמטיקה והמכניקה שאליהם התפתח מדע הרוח העתיק של האסטרונומיה. באמצעות המדע הנובע מבפנים, האדם יכול להיחשב רק כמכונה; ועם המדע הקשור לעולם החיצוני, לא ניתן היה להעלות על הדעת את האדם, אלא רק את מעטהו החיצוני. כמו כן, אין כיום הבנה עד כמה איבד האדם את עצמו. בני אדם חוקרים את האנטומיה ואת הפיזיולוגיה של בעלי החיים ועם שינויים מסוימים מעבירים ידע זה לישות האדם. אך במאמץ המודרני לידע אין הבנה אמיתית של ישות האדם. מהמדע – הסמכות הגבוהה ביותר המוכרת כיום – אין להשיג הבנה מודעת של האדם. ה'אדם כמכונה', הבנת העולם החומרי שבו האדם אינו נמצא – אלה היו מבשרי המנטליות המדעית שלנו.

באחד הספרים האחרונים (שהופיע אחר כך, שכן החוברות שמטרתן להפריך את האנתרופוסופיה צומחות כעת לכרכים שלמים) – בספר גדול למדי, אנו מוצאים כי נאמר כי באנתרופוסופיה מזכירים די הרבה מיתולוגיות עתיקות. הסיבה לכך היא כי המחבר פשוט לא מבין אנתרופוסופיה. הוא מדען של תיאולוגיה, ג'נטלמן מאוד למדן… כולם ג'נטלמנים מלומדים. בצורה מאופקת אפשר לחשוב על הנאום המפורסם של יוליוס קיסר של שייקספיר: "אז הם כולם בני אדם מכובדים…" הם כולם אנשים מלומדים ובמיוחד זה שכתב את הספר ובכלל לא מבין אנתרופוסופיה, מוצא אותה כמשהו הדומה למיתולוגיות עתיקות.

אתם יודעים שבאנתרופוסופיה זוהי שאלה של הבנה מודעת לחלוטין של העולם, הבנה עם תודעה שמתרחשת בדרך אחרת רק במתמטיקה עם חדירתה הפנימית למציאות, כך שזה בהחלט לא עניין של שירה מיתולוגית. אף על פי כן, דווקא באמצעות אנתרופוסופיה אנו מגלים לעיתים קרובות שאנו מתעוררים עמוקות בתוכנו כדי להבין את המשמעות של המיתולוגיות העתיקות ותמונות מהמיתולוגיות העתיקות. מיתולוגיות עתיקות אלו אינן 'שירה' במובן שבו אנו חושבים על שירה היום; הם תוצאה של אימגינציה נאיבית של תכנים מסוימים של העולם. אבל תכנים אלו של העולם באים לידי ביטוי בתמונות. ואם ניתן למשמעות העמוקה של תמונות אלו לפעול עלינו אזי נמצא מידה רבה של ודאות של ידע בהם. תנו לי להזכיר לכם היום שיר מהודו העתיקה המופנה אל האלוהים ורונה (Varuna):

ורונה הוא הכוח המניע בכל היצורים.

ורונה הוא המפיץ את האוויר דרך היערות.

ורונה הוא מי שנותן לבעלי החיים המהירים את רגליהם.

ורונה הוא מי שמייצר חלב בפרות נושאות החלב.

ורונה הוא מי שמאיץ את הרצון בלב האדם.

ורונה הוא מי שמדליק את הברק באוקיינוס העננים.

ורונה הוא מי אשר גורם לאור השמש לזרוח בכיפת השמיים.

ורונה הוא מי שמייצר את משקה-הסוֹמָה על ההרים.

בשפה נפלאה השיר הזה לורונה מכיל את מה שתיארתי לכם אתמול. חישבו על מה שנכנס מהכוחות הפנימיים של האדמה לגופים הפיזי והאתרי של האדם; כוחות אלו פעלו לתוך התודעה והפיקו, באותם זמנים קדומים, כוחות של חזון פנימי. ואז חישבו על השיר הזה ועל המשמעות העמוקה שבאותה אינדיקציה לכך שהוא ורונה, אלוהי השינויים, שגורם לאוויר לנשוב ביערות (האדמה עם המעטה שלה). אותה ישות נותנת-כוח, הפועלת מהאדמה דרך בעלי-החיים, גורמת למהירות הסוסים, לחומר-החי ביצורים נושאי-חלב, הממריצה בלב האדם את אימפולס הרצון, שממנו באה ההתבוננות העל-חושית הפנימית העתיקה. באינדיקציות האלה יש לנו משהו שמבין את סוג החזון של הרועים בשדה. ואז, מן הדברים בהמשך, אנו יכולים להבין את סוג החזון החי בחכמים מן המזרח. כי זהו ורונה אשר מדליק את אש הברק באוקיינוס העננים – אנו מסתכלים לתוך המקרוקוסמוס ומוצאים שם את הכוחות אשר הבינו את הידע שאחזו בו המאגים. זהו ורונה אשר גורם לאור השמש לזרוח בשמיים ולייצר את משקה-הסוֹמָה על ההר – אלה הם הכוחות המאפשרים לאדם לקבל חזון של העולם.

עם זאת, חייבים לערוך תצפית. השיר מגיע מעידן שבו צורת הראייה הקדומה והטהורה ביותר של העולם החיצוני כבר לא היתה קיימת, כאשר החזון של החלל הקוסמי כבר לא היה כמו בזמנים המוקדמים ביותר, כשהושג על ידי מניפולציות רוחניות בלבד של השאיפה או על ידי משיכה של חזיונות מן הנשיפה. השיר הגיע מזמנים שבהם, כפי שהיה מקובל מאוד במיסטריות המאוחרות, נלקח משקה מסוים שהוכן מצמחים כדי לעורר את חזון העולם החיצון, וכמו מאוחר יותר, כאשר אבד החזון הפנימי, והאדם ניסה לעורר כוחות פנימיים על ידי נטילת חומרים מסוימים. בני אדם במזרח ניסו להאיץ את הראייה של המקרוקוסמוס על ידי שתיית מיצים מסוימים מצמחים; במערב, נלקחו חומרים מסוימים. במזרח, באמצעות אמצעים חיצוניים, על ידי נטילת חומר שהם כינו משקה-סומה, אנשים ניסו להאיץ את היכולת שהופיעה בשאריות האחרונות שלו, במאגים. במערב, עד ימי הביניים המאוחרים ואף אל תוך התקופה המודרנית, מה שנלקח פנימה כדי להשיג את החוכמה המעוררת את התפיסה הפנימית, נקרא "אבן החכמים".

בספרים המנסים להסביר חיים מזרחיים תמצאו סימנים רבים על משקה-הסומה, מיץ-סומה. כל מיני הסברים מתוחכמים ניתנים משום שהחוכמה האמיתית לעולם לא מספרת מהו החומר של משקה-הסומה. ספרים רבים יספרו לכם שלא ידוע מהו החומר של אבן-הפילוסופים. גם אני עצמי לא מציע לדבר על שני החומרים אלו. אני רק רוצה לציין את ההומור של ההצהרה שנעשתה על ידי הלמדנים שאי אפשר לדעת מה הוא באמת מיץ-סומה, אם כי מספר גדול של אנשים שותים את מיץ-הסומה בכמויות. כמו שהשיר של ורונה אומר, הוא גדל על ההרים. כמו כן נאמר כי אבן-הפילוסופים היא חומר מסוים הקיים, אך לא ידוע באמת למה התכוונו האלכימאים המלומדים באבן-הפילוסופים. אבל יש אנשים בעידן המודרני שצורכים את אבן הפילוסופיה הזאת בכמויות. זה רק עניין של ראיית הדברים באור הנכון.

זה מדהים שמשהו מוכר מאוד צריך להיות מוצג כלא ידוע, כי אנשים לא מבינים את הקשר של המצב הנוכחי של חזונם עם זה של הזמנים הלא מאוחרים, יחסית.

אבל יש להבין כי היום למרות הפיתוח המדעי שלנו אנו רואים את העולם דרך משקפיים פגומים מאוד ולא מבינים את מה שעומד קרוב בהישג ידנו; אנחנו לא יודעים את פעולתם של חומרים רבים שאנו משתמשים בהם בחיי היומיום. אנו עומדים בתוך אותן פעולות וחווים אותן. הלמדנות המודרנית אינה יודעת מהו משקה-הסומה, או אבן-הפילוסופים, אם כי יש מעט מאוד אנשים שאינם מכירים את החומרים האלה (הם פשוט לא יודעים מה הם). באותה מידה אפשר לומר: אנשים של היום מבינים שמדובר במידה רבה ביחסי הגומלין בין הבנקים למפעלים תעשייתיים ורוב בני האדם תולשים את הקופונים שלהם מהניירות שהם מקבלים, אבל הם יודעים מעט לגבי מה זה אומר בתחום החיים החברתיים כפי שהם יודעים מעט על החומרים שהוזכרו לעיל. צורת התפיסה שלנו היא מן הסוג המתעתע בנו ומטעה אותנו; יש לנו את סידורי היומיום שלנו מבלי לדעת שום דבר אמיתי על הקשרים הפנימיים של העולם.

זה מוזר שאנשים מנסים לשמור על מושגים שהם כל כך שטחיים, שאין הם רוצים לרדת לידע פנימי חדש בצד אחד ולחתור לידע חיצוני חדש מצד שני. לפעמים, מתוך רגשות עמומים, מה שרוב בני האדם באמת רוצים בתודעתם הוא להיאבק כדי להרגיש את עצמם, אבל הם מפחדים להעלות את הרצון הזה לתוך התודעה.

ידיד נתן לי לאחרונה עותק של Rheinische Musik und Theater Zeitung. המאמר מבוסס על חוויותיו של מוזיקאי. הוא כותב מתוך ניסיון מיידי בנסיבות מסוימות ומה שהוא אומר מעניין מאוד. אקרא כמה משפטים:

"עם התהפוכות הכלכליות והחברתיות נוספה הבעיה החיצונית לבעיה הפנימית של המוזיקה – זו של הציבור החדש שמגיע לא מוכן לאמנות. לאיזו אמנות יש ערך קבוע וכיצד יש להביא יחדיו אמנות ואנשים? אלה שאלות בעלות חשיבות מיוחדת כרגע".

רוב האנשים עדיין לא ערים למשקלם של שאלות אלו: שם הם חשו את משקלם, כי הם שם כנטל נורא בעולם.

"הרבה, הרבה מאוד בעיות היו נפתרות יותר בקלות אם המקצוע המוזיקלי היה מאורגן. אבל אנחנו עדיין ללא כל לשכת מוזיקה אשר יכולה לייצג את האינטרסים המשותפים של כל המוזיקאים המקצועיים. אפילו קבוצות אינטרסים בודדות עדיין אינן באמת מאוחדות זו עם זו."

הכותב מתחיל לחשוב על ארגון מתאים, ואומר:

"כמעט כל האסוציאציות כוללות את כל אנשי המקצוע. הטוב ביותר הוא אולי איגוד המוזיקאים הגרמני, הכולל בעיקר את נגני התזמורת, ואת איגוד סוחרי המוזיקה שבו יש בסיס משותף בגלל המטרות הכלכליות שלהם. לאחר פער גדול מגיעים קבוצות שונות של מורים אקדמאיים למוזיקה, מורים השרים בבתי ספר למוזיקה, נגני עוגב, דירקטורים ומבקרים, כמו גם מלחינים ומוזיקאים. אינטרסים הכוללים יריבות אישית או כללית דחו אנשים רבים מלהצטרף לאגודות הללו. ככלל, עובדים במקצועות תרבותיים רחוקים מאוד ממימוש הצורך באיגוד. כך התרחש הדבר בעולם המוזיקה, אשר מי שעומדים בראש ענייניו הציבוריים אינם מומחים שמבינים את הצרכים האמיתיים. בהסכמי המדינה הגדולים, כמו בגופים המצומצמים, הפרובינציאליים, יש סמכות לחובבים לפי כוחם של המפלגות, ולפוליטיקאים שלגביהם האמנות היא רק עניין משני, שלמרות שלעיתים קרובות יש להם רצון טוב, בדרך כלל חסר להם ידע הדורש מומחיות וחופש מנטיות. וכך קרה שהמדינה כמעט ולא עמדה בדרישות המוצדקות של המוזיקה. זה לא נוגע למוזיקה בלבד; זה אופייני בכל ענייני התרבות. מתוך הכרה כי הבעיות הכלכליות של האנשים אינן יכולות להיות מטופלות כראוי על ידי הנציגים הפוליטיים בעלי העמדות, הוקמה לאחרונה "המועצה הכלכלית". מתוך כ-400 מושבים, רק 3 כללו אמנות – כך העריכו את חשיבותה. וכאשר אנו יודעים שקול אחד או שניים אינם מסוגלים לייצג את האינטרסים של איגוד המוזיקאים הגרמניים אפילו בשאלות כלכליות ופיננסיות גרידא, אין אנו יכולים אלא לשאול: אם כן, היכן מתחשבים באינטרסים התרבותיים של האנשים? דיונים פרלמנטריים אינם באים בחשבון. אין מומחה אחד של המקצוע שלנו ברייכסטאג וגם אם היו עשרה או עשרים, הם לא יכלו לעשות שום דבר במקום שבו אנשים מדברים ומצביעים לפי השקפות מפלגתיות.

יש רק דרך אחת שהיא הגיונית וברורה, ולכן היא תאומץ יום אחד לרווחת האנשים. לצד הפרלמנט הפוליטי המנהל את עמדתו הצודקת של היחיד כלפי הכלל ושל העם כלפי העולם הבינלאומי, ולצד המועצה הכלכלית, שעניינה היסודות החומריים של חיי האנשים, אנו זקוקים למועצה תרבותית לקידום ענייני הרוח.

הרעיון של השילוש אינו חדש. זה נוסח במונחים מדויקים על ידי ד"ר רודולף שטיינר ועכשיו עובדים על זה בקבוצה של "האורגניזם החברתי המשולש". ניתן להשיג מידע על כך ב: Champignystrasse 17, שטוטגרט.

"זה יהיה קשה לכל מי שנכנס לזה, להוציא את הרעיון מראשו, הוא כל כך חד-משמעי ופיתרון בטוח לבעיות שעימן אנו מתמודדים זה זמן רב כל כך ללא תקווה. מימושו חייב להביא בריאות לכל חיי עמנו."

קראתי את זה בפניכם כי זה מראה את הכמיהה לאורגניזם המשולש במקצוע אחד. אז יש דעות שאנחנו חייבים לדחות, דעות של אלה שיש להם רק חינוך פוליטי וחושבים כי האורגניזם החברתי המשולש הוא אוטופיה. בשום אופן הוא לא אוטופיה; הוא גדל מן החוויה הפנימית ביותר של כל מקצוע בודד. הכותב של מאמר זה הוא עורך העיתון וזה לעיתים רחוקות שעורכי עיתונים כותבים בצורה כזו. כל אינדיבידואל בכל מקצוע יכול להרגיש כי התפיסה המעשית ביותר של החיים גורמת לו סוף סוף לומר לעצמו: "זה יהיה קשה לכל מי שנכנס לזה, להוציא את הרעיון מראשו, הוא כל כך חד-משמעי ופיתרון בטוח לבעיות שעימן אנו מתמודדים זה זמן רב כל כך ללא תקווה. מימושו חייב להביא בריאות לכל חיי עמנו."

"מועצת התרבות" נוסדה לפני כשנה במאי והיא כבר נמוגה ונשכחה. אלה שהבינו את זה פחות מכל, היו האנשים בעמדות הרשמיות ובעלי הסמכות במדע ובאמנות. מה שיש להדגיש שוב ושוב הוא הצורך שיש היום לקחת דברים ברצינות רבה. זה הולך נגד הכיוון. אנשים בוחרים להאמין שהדברים ימשיכו באותה דרך. לא, הם לא. אם החיים יימשכו ללא הגירויים שמגיעים מעולם הרוח, התעשייה יכולה להמשיך, הבנקים יכולים להתקיים, והאוניברסיטאות שבהן מלמדים את כל המדעים, וניתן לפתח מקצועות אחרים – אבל הכל יוביל לדקדנטיות, לברבריות, לנפילת הציוויליזציה. אלה שאינם מוכנים ליישם בחיים המעשיים את מה שיכול לצאת ממדע הרוח, פועלים לא לעלייה אלא לירידה. רוב האנשים כיום רוצים ירידה ופשוט להשלות את עצמם ולהאמין כי העלייה עדיין יכולה להגיע מזה.

זה מה שרציתי להדגיש באירוע חג-מולד זה. תנו לאחרים להמשיך, אם הם ירצו, לאורך השביל הישן והמוכר, שהוא כמו שקר גדול בחיים המודרניים. התעמתי עם השקר הזה כשהייתי צעיר. הרגשתי בבית באשר לאמיתות ולמציאות החיים והייתי באווירה בינלאומית בדברים שאין להם כל קשר לסימפטיה או לאנטיפתיה לגזע מסוים, כי לימדתי בבית של משפחה יהודית במשך שנים רבות. מדי שנה, כאשר חג המולד היה מתקרב, כל קרובי המשפחה, רחוקים וקרובים, החלו לקנות מתנות לחג המולד ועץ חג המולד – וכולם היו חברים בדת היהודית. הם עשו הכל כמו אנשים שקוראים לעצמם כריסטיאניים, לכבודו של מי שנאמר עליו: "המושיע נולד לנו היום." במידה כזו הפכו הדברים לפראזה, חברים יקרים שלי. אבל אנשים לא מודים בזה, לא מודים שהדברים האלה איבדו כל משמעות. היום הכל אותו דבר, וזה היה כך לאורך זמן רב, באם אדם אשר לבו מאוחד וחי עם המושיע מניח מתנות מתחת לעץ חג המולד או אם זה נעשה על ידי מישהו הדבק בדרך החשיבה שדוחה את המושיע. אלה דברים שמראים לנו את השקר באנושות שהפך למציאות, את הפראזה שהפכה למציאות בתוך הציוויליזציה שלנו. את הדברים האלה יש לראות בכל הרצינות, ידידיי היקרים. אין טעם לומר היום כי לא צריך להיות קיצוני בעניינים אלה… כי לא להיות רדיקלי משמעו לקחת חלק בהתקדמות לקראת הירידה.

זה מה שרציתי להשמיע בחג-מולד זה, במקום שבו לא נמצא דבר בסגנון הישן. בארכיטקטורה שלנו בגתהאנום אין עקבות של סגנונות אדריכליים עתיקים. גם דברים אחרים בגתהאנום אינם מכילים שום דבר הקשור למנהגים מיושנים. מכיוון שאין שום מנהג ישן בגתהאנום, כלפיו מופיעה שנאה רבה במקומות רבים. לא צריכים להיות מנהגים ישנים, כי חייב להיות לפחות מקום אחד היום – לא משנה כמה שונאים אותו וכמה הוא מחריב את מה שחושקים בו – שבו תשומת הלב נקראת למה שנדרש עבור האנושות בימינו.

הגתהאנום אינו מכיל שום דבר מן הישן. המדע של גתה המעובד כאן אינו מכיל כמעט דברים ישנים. ואם אנחנו מייסדים משהו בחיים המעשיים… התגובה אליו מראה בבירור שזה לא בסגנון הישן. בין אם בהרגלים של כל החברים האנתרופוסופים שהתגברו על הסגנון הישן… בנקודה זו המרצה ישתוק למען הנימוס. אבל הוא יבטא את התקווה שהרגלינו, עד לדרך שאנו מטפלים בילדינו, יינטו יותר ויותר למה שאנו מכירים כצורך בהתפתחות האנושות.

התחלת השנה בחג-מולד זה, תהיה לא קלה עבור ההתפתחות האנתרופוסופית שלנו. אדרבא, זו תהיה שנה קשה. האופוזיציה נגדנו לא תצטמצם אלא תגבר. כי הכוחות שיש להם עניין להרוס את האנתרופוסופיה הם מאוד פעילים וערניים, כפי שאמרתי לעיתים קרובות. אני רוצה במיוחד להזכיר היום דבר אחד. כאשר נוסדה חברת "פוּטוּרוּם" [Futurum] כאן בדורנאך, דיבר ידידנו הטוב, מר מולט, על כל מה שצריך להיכנס ולהיות מיושם בענייני החיים המעשיים. הוא צדק בכל מה שאמר. כאשר דיברתי אחר כך אמרתי שאני לא מודאג מהשתלבותם של מחשבות ורעיונות אנתרופוסופיים במוסדות מעשיים – אבל מה שגרם לי דאגה היה אם אנחנו נמצא מספר מספיק גדול של בני אדם המסוגלים ואנרגטיים מספיק, כדי לשאת את הדברים האלה הלאה.

מה שחיוני מאוד, ידידיי היקרים, הוא שתמיד עלינו לנסות להפגיש יחד בני-אדם, שהם אנרגטיים דיים ומסוגלים להפוך את האנתרופוסופיה למעשית באמת. המאות האחרונות לא רק עמעמו את הידע האנושי, אלא גם דיכאו למעשה את היכולות המעשיות של בני האדם. וזה חיוני שאנשים ינסו לדלות כוחות אלו מתוך היסודות העמוקים של הווייתם – כי הכוחות הדרושים נחים בכל אדם. אנו זקוקים להתחדשות גם של היכולות החיצוניות והמעשיות של האדם, מתוך יסודותיו העמוקים ביותר. לידה זו צריכה לרחף לפנינו – לידתה של אנרגיה שניתן להביאה פנימה כדי להתמודד מול חוסר האנרגיה שקיים בעולם החיצון כיום. לידה זאת צריכה לרחף לפנינו בכל מה שאנחנו מרגישים בקשר לחג-המולד.

חישבו גם על המדע. לפני כמה ימים היה איתי סטודנט צעיר לרפואה ודיבר על לימודיו. כל מה שיכולתי לומר הוא שהדבר הגרוע ביותר שקורה כיום במדעים החשובים ביותר הוא שכוחות המחשבה של בני האדם אינם מתפתחים. קחו כל ספר מודרני על תרפיה או פתולוגיה – לעיתים כה קרובות אנו מוצאים לב, ריאה, איברים במערכת העיכול וכן הלאה, המיוצגים על פי תצפיות חומריות גרידא עם חיסול רב ככל האפשר של אלמנט החשיבה. וכאשר מוצעת חשיבה אמיתית אנו מוצאים, כמו בספר שכתב קורט ליזה, 'רישיון לתיאולוגיה', שנאמר בו: "זה בלתי נסבל, מעצבן; כי כאן יש מישהו שמדבר על ישות האדם כבעלת שלושה חלקים, ומצפים מאיתנו להאמין כי שלושת האיברים אינם זה לצד זה, אלא מתמזגים. כל כך הרבה להטוטי מחשבה .." זוהי דעתו של קורט ליזה בספר 'רישיון לתיאולוגיה'.

להיות מורשה לתיאולוגיה באוניברסיטאות שלנו פירושו כי החשיבה הושמדה ביסודה על ידי מחקרים. כאשר האדם מאותגר לחשוב, זה בלתי נסבל, מעצבן, לא נעים בקיצוניות. זה הגיע למצב שבו הדברים שמגיעים מן הישות הפנימית ביותר, האמיתיים שביניהם, מופיעים בצורה שהם מופעים, אפילו בקרב מנהיגי הכריסטיאניות. לדוגמה ישנו איש דת שמספר כי כמה שיכורים סיפרו לו על פסל של ישוע שנעשה עם תכונות לוציפריות מעל ומאפיינים חייתיים מתחת… אבל הוא לא מביא זאת כמשהו שהוא יודע בוודאות. הוא מכניס שקר אובייקטיבי לספר שבו הוא מנסה לתאר את האנתרופוסופיה. ואנשים מקבלים דברים כאלה ללא ביקורת או גינוי. האם אתם חושבים לרגע שריפוי כלשהו של החיים החברתיים אפשרי כאשר דברים כאלה קורים? אם יש לכם אמונה כזו, זוהי תקוות שווא. מה שנדרש הוא לפתח מבט שפוי השלילי והחיובי בחיים המוסריים. הנקודה היא לא אם האנתרופוסופיה מותקפת או לא, אלא שהספר הופיע עם מספר רב של שקרים. אדם שכתב שקרים כאלה בספר זה יכלול אותם באופן טבעי גם בכתבים אחרים. זה הרגל. דבר דומה קיים גם בהוראה שניתנת לצעירים. אסור לנו להיכשל ולא להתעמת עם הדברים האלה, ידידיי היקרים.

הילד בעריסה אומר לנו כי הדברים העמוקים ביותר בבני אדם זקוקים להתחדשות בריאה. מה שאנחנו צריכים הוא הכרזה חדשה של מה שניתן לרועים בשדה ולאנשים החכמים מהמזרח; עלינו להבין מהיסוד מה יביא ריפוי לתוך התפתחות האנושות. אז, ורק אז, אנחנו ראויים לומר: המושיע נולד לתוכנו.

אלה הדברים שרציתי לומר לפני שנצטרך לעשות כאן הפסקה קצרה בהרצאות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.