רודולף שטיינר

GA129

מס’ שמידט S-2427

תרגום מאנגלית: מרים פטרי

עריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מס’ 6

מינכן, 23 באוגוסט 1911

טבע-האני והצורה האנושית. דיוניסוס והשיירה שהתלוותה לו

בהרצאות אלו הקדשנו תשומת לב רבה לנושא שעלה מתוך המופעים הדרמטיים שקדמו להרצאות. נושא זה קשור באופן אינטימי גם למטרה אותה הצבנו לעצמנו לסדרת ההרצאות של שנה זו. אני מתכוון לעולם של האלים היווניים ולצורה אותה לבש עולם זה. מאחר שהנושא האמיתי שלנו הוא פלאי העולם, מבחני הנפש והתגלויות הרוח, עולה השאלה: מדוע הקדשנו זמן כה רב לתיאור של עולם האלים היווניים? אחת הסיבות היא שדרך התבוננות כזו אנו יכולים ליצור את הבסיס הנדרש לבחינה מדעית-רוחית של העולם. ציינתי שאנשי יוון העתיקה לא הכירו כלל את התפיסה המקובלת כיום לגבי הטבע והקיום הטבעי. אם אנו חושבים על האופי האמיתי של החשיבה והרגש של יוון העתיקה, איננו פוגשים שם אף חוק כימי, פיזי או ביולוגי, כפי שאנו מבינים חוקים אלה היום. מה שנדלק בנפש של אנשי יוון העתיקה, מה שניצת ברוח של התרבות היוונית המופלאה הזאת כאשר העיניים – הניחנות בראייה רוחית או לא – הופנו לפלאי העולם, הופיע מולם כמו ידע, כמו חוכמה; ואנו רואים חוכמה זו בתמונה הנפלאה של עולם האלים של היוונים. כל מי שרואה את העולם הזה כחסר קוֹהֶרֶנְטִיּוּת פנימית, וזאת הגישה הרווחת, אינו יודע דבר על מה שטמון בו. העולם הזה של האלים היווניים, בצורתו מלאת החוכמה, הוא למעשה התשובה היוונית לשאלה “מה מתעורר בנפש האדם לנוכח פלאי העולם?” התגובה היוונית לחידת העולם לא התבטאה בחוקי טבע, כפי שאנו מבינים אותם, אלא באופן בו הוצגה קבוצה זו או אחרת של ישויות אלוהיות או כוחות אלוהיים. לכן, ברמזים הנפלאים שהתבוננו בהם בהרצאות האחרונות – רמזים שלעתים הפתיעו והדהימו אותנו כל כך, רמזים שמביאים אלינו את עולמם של האלים היוונים כאשר מצליחים להרכיב מהם תמונה שלמה – איננו יכולים שלא לראות תמונה שוות ערך לחוכמה המופשטת, הפרוזאית, היבשה והאפורה שלנו. ואם ברצוננו להשיג התקדמות אמיתית במדע הרוח, עלינו ללמוד להרגיש שאפשר לחשוב ולהרגיש בצורה שונה לחלוטין מהדרך האינטלקטואלית המודרנית שלנו.

כאשר בהרצאה האחרונה התבוננו בדמותו של דיוניסוס, הצבענו על עוד דבר נוסף. אם שאר האלים מייצגים את מה שהשתקף בנפשו של היווני כשהוא ניסה להבין את פלאי העולם, אנחנו גילינו שבדמותו של דיוניסוס היוונים החביאו את מה שניתן לכנות הסתירה המהותית של החיים. לא נוכל להתקדם הלאה, אלא אם כן נקדיש מחשבה להיבט זה. ההיגיון המופשט, החשיבה האינטלקטואלית המופשטת, תמיד מנסה לגלות סתירות, חוסר עקביות, בתפיסות העולם הגבוהות יותר, כדי שאז יהיה ניתן לומר: “השקפת עולם זו מלאה בסתירות, ולכן אין לקבל אותה כברת תוקף.” אך האמת היא שהחיים, המבנה החי של הפלאים הקוסמיים שלנו, מלאים בסתירות, ולמעשה שום התהוות חדשה, שום התפתחות חדשה, לא הייתה מתאפשרת אילו הסתירה לא הייתה קיימת בעצם מהותם של הדברים. כי מדוע העולם שונה כיום ממה שהוא היה אתמול? מדוע דברים מתהווים ללא הרף, מדוע לא נשאר הכול כפי שהוא היה? מפני שבמצב של אתמול היה אלמנט הסותר את עצמו, והמצב החדש של היום נוצר דרך ההכרה בסתירה של אתמול וההתגברות עליה. אף אחד שרואה את הדברים כפי שהם באמת אינו יכול לומר: “את השקר ניתן לחשוף על ידי כך שמוכיחים שקיימת סתירה בדבר”… מפני שהסתירה טבועה במציאות. איך הייתה נראית נפש האדם אילו הייתה חופשיה מסתירות? כל פעם שאנו מתבוננים במסלול חיינו, אנו רואים שהדברים הופעלו מתוך הסתירות. אם במועד מאוחר יותר אנחנו יותר מושלמים מכפי שהיינו קודם, הדבר קורה מפני שגילינו שמצבנו הקודם עמד בסתירה למהותנו הפנימית, ובכך נוצר בטבע הפנימי שלנו מציאות העומדת בסתירה מול מה שקיים. הסתירה נמצאת בכל מקום בבסיס כל הישויות. בייחוד כשאנו מתבוננים באדם השלם, האדם המורכב מארבעה היבטים, כפי שאנו רגילים להתבונן בו לאור האוקולטיזם, אנו מוצאים את הסתירה הזו, סתירה שפונה לא רק לחשיבה שלנו, לפילוסופיה שלנו, אלא גם ללב, לטבע הנפשי שלנו כולו.

עלינו להזכיר לעצמנו כל הזמן את היסודות המרכזיים של מדע הרוח שלנו, שהאדם כפי שעומד בפנינו מורכב מגוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני. הישות שלנו מורכבת מארבעה עקרונות אלו. וכעת נתבונן בהם באופן בו הם פוגשים אותנו קודם במישור הפיזי, בעולם הפיזי. לעת עתה נתעלם מהשאלה העוסקת באופן בו האדם מופיע בפני הראייה הרוחית, ונשאל רק כיצד ארבעת המרכיבים של האדם מופיעים מול העיניים הפיזיות, מבחינת העולם הפיזי. נתחיל עם המרכיב הפנימי ביותר של האדם, האני, או אם נקרא לו בשם מדויק יותר, “נושא האני”. כפי שידוע לכם אנו רואים בו את המרכיב הצעיר ביותר באדם. המאפיין הבולט ביותר של האני של האדם מופיע מייד לכל מי שבוחן את העולם במידה מסוימת של הבנה. לא משנה לאיזה מרחקים נגיע עם חיפושינו, לעולם לא נמצא את האני הזה באמצעות החושים הפיזיים, באמצעות היכולת שלנו לרכוש ידע אודות העולם הפיזי. האני אינו נראה לעין, ולא נתפס בשום אופן דרך יכולת כלשהי להכרת העולם החיצוני. לכן, כשאנו פוגשים אדם אחר, אם נתבונן בו אך ורק מבחינה פיזית, במכשירים פיזיים, אם לא נגייס את העזרה של הראייה הרוחית, אנו לעולם לא נוכל להבחין באני שלו. אנו חיים בין אנשים, אבל בעזרת האיברים לקליטה של העולם החיצוני, איננו רואים את האני שלהם. אם מישהו חושב שהוא יכול לראות את האני, הוא משלה את עצמו לחלוטין. באמצעות יכולות פיזיות לרכישת ידע אודות דברים חיצוניים איננו יכולים לראות את האני כשלעצמו. אנו יכולים לראות רק את התופעות בהן הוא מתגלה לאיברים של הגוף הפיזי. אדם יכול להיות שקרי לחלוטין באופיו הפנימי, אך כל עוד הוא אינו מבטא את השקר כך שהוא ייצא לעולם החיצוני, איננו יכולים לראות אותו באני שלו, מפני שבאני לא ניתן לצפות באמצעות כלים פיזיים חיצוניים. אם כן, לא משנה עד כמה נחקור בעזרת יכולות ההכרה הפיזיים החיצוניים, אנו פוגשים את האני הזה רק בסיטואציה אחת. למרות שאנו יודעים שקיימים ‘אני”ים’^[1] רבים עלי אדמות, אנו קולטים רק אחד מהם, והוא האני שלנו. בעולם הפיזי, או דרך כלי ההכרה הפיזיים, לכל אדם יש אך ורק אפשרות אחת לקלוט את האני, והוא האני שלו עצמו. כך שנוכל לומר שהייחודיות של המרכיב הצעיר ביותר והגבוה ביותר של האדם היא העובדה שאת קיומו, את מציאותו, ניתן לקלוט אך ורק בדוגמא אחת, בתוך עצמי. האני של כל בני האדם האחרים מוסתרים מאיתנו במעטים הגופניים שלהם.

מהאני, החלק הפנימי ביותר, הצעיר ביותר, אך גם הגבוה ביותר של האדם, נעבור כעת לחלק החיצוני ביותר, הגוף הפיזי. כפי שאתם יודעים מדברים שכתבתי או אמרתי בהזדמנויות שונות בשנים האחרונות, רק התודעה המבוססת על ראייה רוחית יכולה להכיר את הגוף הפיזי בישותו הפנימית האמיתית. מנקודת המבט של התודעה הרגילה, של יכולות הידע הפיזי המבוססים על המימד הפיזי, הגוף הפיזי מתגלה רק כמאיה או כאשליה. כאשר אנו פוגשים אדם, מה שאנו רואים כגופו הפיזי הוא מאיה, אשליה. אך מספר המקרים, הדוגמאות, בהם קיימת אשליה כזו של גוף פיזי, גדול כמספר בני האדם החיים על האדמה. ובמובן הזה, כל עוד הוא מאיה, הגוף שלנו הוא כמו זה של אנשים אחרים. יש הבדל גדול בין תפיסת האני שלנו, שקיימת ממנו רק דוגמא אחת, לבין קליטת הגופים הפיזיים האנושיים, שמספרם כמספר בני האדם עלי אדמות. אנו לומדים להכיר את האני רק כאשר אנו מפנים את כוחות ההכרה הפיזיים שלנו לעצמנו. אם אנו רוצים ללמוד להכיר את האני שלנו, עלינו להתבונן בעצמנו בכוח הכרה אותו רכשנו במישור הפיזי.

מאחר וקיימת בעולם כל כך הרבה חשיבה לא בהירה, אולי כדאי להוסיף שכאשר אני מדבר על האני שאותו קולטים עם כוחות ההכרה הפיזיים שלנו, אני מתכוון למה ששייך לגמרי לעולם הפיזי. תהיה זו שטות גמורה לומר שמה שהאדם מוצא בתוך עצמו כאני בעזרת יכולותיו הקוגניטיביות הרגילות יכול להשתייך לעולם אחר מהעולם הפיזי. תהיה זו טעות גדולה לחשוב שהאני, כאשר מתבוננים בו עם יכולות רגילות ולא בעזרת ראייה רוחית, שייך לעולם אחר מאשר העולם שבמישור הפיזי. בעולמות העליונים, הדברים נראים שונים לחלוטין. בעבור התודעה המבוססת על ראייה רוחית, האני הוא משהו מאד שונה ממה שהאדם מוצא בתוך עצמו בתודעה רגילה. האני שעליו מדברת הפסיכולוגיה הרגילה והמדע הרגיל אינו שייך אלא למישור הפיזי. אבל אנו מתבוננים בו מבפנים, והיות שאנו עומדים בתוכו, כביכול, היות שאיננו פוגשים אותו מבחוץ, אנו יכולים לומר: “נכון, אנו לומדים להכיר את האני הזה רק במישור הפיזי, אבל לפחות אנו לומדים להכיר את ישותו הפנימית, באמצעות ידיעה ישירה. מצד שני, את הגוף הפיזי, שאותו ניתן לראות בדוגמאות רבות כמספר האנשים בעולם, אנו יכולים להכיר רק כמאיה.” כי ברגע שהראייה הרוחית מופנית לגוף הפיזי, הוא מתמוסס כמו ענן, נעלם, וחושף את עצמו כמאיה. ואם אנו רוצים להכיר את הגוף הפיזי בצורתו האמיתית, עלינו לעלות לא רק למישור האסטרלי, אלא לספירות הגבוהות ביותר בעולם הרוח, לדווכאן. נדרשת ראייה רוחית מדרגה גבוהה מאוד אם ברצוננו ללמוד להכיר את הגוף הפיזי בצורתו האמיתית. כאן למטה, בעולם הפיזי, הגוף הפיזי אינו אלא העתק אשלייתי, ואת הדימוי האשלייתי הזה אנו רואים כשאנו מסתכלים על הגוף הפיזי מבחוץ. אם כן, בשני החלקים הללו של האורגניזם האנושי, בחלק הגבוה ביותר ובחלק הנמוך ביותר, אנו פוגשים עובדה תמוהה, שטומנת בחובה סתירה מובהקת. כאן, בעולם הפיזי, אנו רואים את האורגניזם הפיזי האנושי כמאיה, כלומר הוא בכלל לא תואם את ישותנו הפנימית ביותר. אבל את האני, בצורה בה הוא מופיע במישור הפיזי, אנו רואים כאן למטה, בעולם הפיזי, כמתאים היטב לישותנו הפנימית. אני מבקש מכם לשים לב לכך, כי זו עובדה חשובה מאוד. הרשו לי לנסח זאת בצורה אחרת, חצי סימבולית, ועדיין בכל הרצינות הנדרשת. כן, תהיה זאת תמונה חצי סמלית, אך דרך גישה תמונתית זו נתקרב ליכולת להביע את האמת יותר מאשר דרך מושגים מופשטים כלשהם.

אם כן, בצורה חצי סמלית וחצי רצינית, אני שואל אתכם איך אנחנו צריכים לדמיין את אדם וחוה בגן עדן לפני הנפילה. אנו יודעים שלפי התנ”ך הם לא יכלו לראות את הגופים הפיזיים אחד של השנייה לפני הנפילה. כשהם כן התחילו לראות אותם הם התביישו. הדבר הוא ביטוי של סוד עמוק ביותר. התנ”ך נותן אינדיקציה לגבי הסיבה שבגללה אדם וחוה התביישו בגופם לאחר הנפילה. לפני הנפילה, הגוף של אדם וחוה היה גוף פחות או יותר רוחני, גוף שנתפס רק בתודעה של ראייה רוחית, שונה לחלוטין מהגוף הפיזי, גוף שביטא את האני בצורתו האמיתית. אנו רואים שאפילו התנ”ך מכיר בכך שצורה שונה לחלוטין, צורה שניתן לקלוט אותה רק בראייה רוחית, התאימה לישותו העמוקה ביותר של האדם, ושהגוף הפיזי החיצוני שלנו של היום אינו מתאים כלל לישותו הפנימית של האדם, איננו ברמה של ישותו הפנימית של האדם. אם כן, מה הרגישו אדם וחוה כאשר הקשר ביניהם כבר לא היה קשר בו הם לא ראו את הגופים הפיזיים אחד של השנייה, אלא להפך, הם כן ראו אותו? הם הרגישו שמתוך העולם אליו השתייכו מקודם הם נפלו לתוך חומר, שהוחדר בהם חומר צפוף יותר ממה שהיה להם קודם. הם הרגישו שהאדם עם גופו הפיזי הועבר ונשתל בתוך עולם שהוא אינו שייך אליו, אם מביאים בחשבון את טבעו האמיתי של האני שלו. אין ביטוי מתאים ומרשים יותר מאשר הבושה שהציפה אותם כדי לתאר עד כמה חסרה התאמה בין הביטוי החיצוני של ישות האדם, המציאות החושית, לבין האני האלוהי.

אך ניתן להסתכל בדבר גם מהיבט אחר, שמאיר אותו באור שונה לגמרי. אילו האדם לא היה יורד לתוך גופו הפיזי, אילו האדם לא היה מפנים לתוכו את החומר הדחוס יותר, הוא לא היה יכול לרכוש את תודעת-האני שלו, או במונחים של הנפש היוונית, הוא לא היה מסוגל להשתתף בכוחות של דיוניסוס. גם היוונים חשו זאת. הם הרגישו שהאני של האדם, כפי שהוא חי במישור הפיזי, מכיל לא רק את אותם כוחות שהוא הכיל לפני הנפילה, כוחות ששייכים לעולם רוחי עליון, על-חושי, כוחות שזורמים לתוכו מלמעלה, מעולמות הרוח, אלא שהאני הזה תלוי גם בכוחות שבאים מכיוון אחר לחלוטין, מהכיוון הנגדי.

אנו יודעים שלפני שהאדם רכש את תודעת-האני הנוכחית, הייתה לו, כמצב רגיל, תודעה מבוססת על ראייה רוחית. אך תודעה זו הייתה תודעה תמונתית, חלומית, לא תודעה בה נדלק אור אינטלקטואלי אמיתי. האדם רכש זאת רק מאוחר יותר. כדי שתוכל להיווצר התודעה החדשה, היה על האדם לאבד את התודעה הקדומה של ראייה רוחית. לשם כך, הצורה הקדומה של האני, דיוניסוס זגראוס הקדום, היה צריך למות.

אתמול ראינו בתמונה מרשימה כיצד זה קרה, כיצד בשפה של המיתולוגיה היוונית דיוניסוס הקדום בותר על ידי הטיטאנים, והופיע מחדש כדיוניסוס הצעיר, כלומר, כתודעת-האני הנוכחית שלנו, התודעה שנולדה באבולוציה של האנושות כהישג של זמן. אך כדי שדיוניסוס הצעיר יוכל להיוולד, אמו האנושית, סמלה, הייתה צריכה למלא את תפקידה. גם הדמות של סמלה מהווה דוגמא לאופן החכם ולביטחון בו פעל האינסטינקט של היווני הקדום מול הפלאים האמיתיים של העולם.

תנאי הכרחי לכך שהאני הצעיר יותר של האדם יוכל להיוולד, היה שהתודעה הרוחית הקדומה חייבת למות, לשקוע מתחת לאופק התודעה. כל מי שידע זאת – והיוצרים של המיתולוגיה היוונית ידעו זאת – אמר לעצמו: “פעם נפש האדם ניחנה בתודעה של ראייה רוחית אשר הביטה למעלה אל עולם מלא בישויות רוחיות ומעשים רוחיים, אל תוך עולם בו האדם עדיין היה אזרח יחד איתם. אך לאורך הזמן, האדם נסוג מעולם רוח זה, והפך לישות שונה לחלוטין, ישות חדורה באני.” מה היה קורה לאדם של היום אילו, מבלי שהוא יעבור כל הכנה לכך, מבלי כל התאמנות אזוטרית, פתאום היה מופיע מולו ברגע מסוים, במקום העולם הפיזי כפי שהוא מופיע מול העיניים הפיזיות והאוזניים הפיזיות, אותו עולם שהשתרע מול התודעה הקדומה של ראייה רוחית? נדמיין שבאורך פלא במקום העולם המופיע בשמיים מלאי הכוכבים, בזריחה ובשקיעה של השמש, בהרים ובעננים, במינרלים, בצמחים ובבעלי החיים, פתאום היה עומד בפני התודעה הנורמלית של היום העולם של אטלנטיס הקדומה… האדם היה מתרסק. כל כך נוראי, כל כך מפחיד היה נראה לו העולם שהיה מופיע פתאום לפניו, אותו עולם שלמעשה נמצא בכל מקום סביבנו. עולם זה נמצא מאחורי כל דבר, הוא נמצא בכל מקום סביבנו… אך הוא מצועף בעולם של האני שלנו. יש סביבנו עולם שהיה ממלא באימה את האדם של היום, היה גורם לו להתרסק מרוב פחד, אילו היה פוגש אותו לפתע. אך גם היווני הקדום חש זאת. גם דבר זה נוכח בצורה המופלאה, מלאת החוכמה, של הסאגה של דיוניסוס. דיוניסוס היה צריך להגיע מהכיוון הנגדי, ולא מהכיוון של פלאי עולם שבהם התודעה היוונית הציבה את זאוס ואת שאר הדמויות של האלים העליונים. היווני הקדום חש שבעולמם של בני האדם חי משהו שונה ממה שחי בעולם של האלים של זאוס.

היווני חש את העובדה שבעולם בו אנו חיים ישנו מרכיב בעל מבנה רבגוני. הוא הרגיש שבקיום הפיזי האנושי שלנו יש אלמנט שאינו קיים בעולם העל-חושי. מכאן, דיוניסוס הצעיר, הנציג המקרוקוסמי של תודעת-האני המודרני שלנו, לא יכול היה להיות דומה לדיוניסוס הקדום, הבן של פרספונה ושל זאוס, אלא היה צריך להיוולד כבנה של אם ארצית – הוא היה הבן של סמלה ושל זאוס. אך עלינו לזכור מה הוסיפה התודעה היוונית בהמשך התפתחותה של סאגה זו. עקב התככים של הרה קרה, שסמלה ראתה את זאוס בצורתו האמיתית, לא כגיבור אטלנטי, אלא כפי שהוא היה במציאות. זה היה יכול לקרות רק דרך תודעה של ראייה רוחית. אם כן, מה המשמעות של העובדה שסמלה הייתה צריכה לראות את זאוס לרגע כפי שהוא במציאות? זה אומר פשוט שלרגע סמלה ניחנה בראייה רוחית. היא מתה בתוך להבות מפני שהיא ראתה, בראייה רוחית, את זאוס בלהבות של העולם האסטרלי. סמלה מראה את הטרגדיה האנושית הזו, הטרגדיה שהייתה מתרחשת מייד, אילו האדם, ללא הכנה מתאימה, היה נכנס לעולם הרוח עם ראייה רוחית.

כל האמיתות הגדולות אודות פלאי העולם נמצאות מוסתרות במקום זה או אחר באוצר האגדות היווניות. מוסתר שם גם האופן בו דיוניסוס, הנציג המקרוקוסמי של האני – האני שאף אדם בעל תודעה רגילה אינו יכול לראות ביותר מדוגמא אחת – בא במקור מישות של העולם הפיזי; כלומר בדיוניסוס היה גלום מה שפוגש את העיניים מבחינת תודעה פיזית נורמלית כמאיה. במילים אחרות, אנו רואים שדיוניסוס היה צריך להשתתף באשליה הגדולה, במאיה. היום, כשאנו דנים בפלאי העולם בדרך הפרוזאית והיבשה שלנו, אנו מדברים על חוקים פיזיים, כימיים, ביולוגיים. היוונים השתמשו בתמונות נפלאות שבאמת חודרות יותר עמוק לפלאים אלו מאשר החוקים שלנו, שרק נוגעים בפני השטח. זה נכון לגבי כל העולם של האגדות היווניות והמיתולוגיה היוונית.

כך אנו רואים כמו בכתב אוקולטי רב עוצמה את השאלה העולה מתוך המיתוס היווני הזה: כדי שהאני האמיתי של האדם יתבטא בצורה גופנית, האם נוכל לצפות שנראה אותו בצורה האנושית שאנו פוגשים בעולם הפיזי? לא, כי צורה זו היא מאיה, היא אינה כלל ביטוי של האני האמיתי, היא באמת כזו שהאני האמיתי של אדם והאני האמיתי של חוה התביישו בה בצדק. למעשה, הצורה אותה אנו פוגשים היום היא סתירה אמיתית, וגם היוונים חשו זאת. למרות שנאמר לעתים קרובות, באופן שטחי מאוד, שהיווני שם לב רק ליופי החיצוני של הטבע, גם היווני חש את הסתירה העצמית בצורה החיצונית של האדם. הוא לא היה נטורליסט במובן שהאדם המודרני מייחס לו זאת, אלא הרגיש באופן עמוק שהצורה האנושית המתהלכת על האדמה כיום היא פשרה, ומשום בחינה אינה נראית כמו מה שהיא הייתה צריכה להיראות במציאות.

נניח לרגע שהצורה האנושית הופיעה רק כתוצאה של השפעתם של הגוף הפיזי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי, נניח ששום אני לא נכנס לצורה אנושית זו. בעבר הקדום היא הייתה בנויה כפי שהיא הייתה כשהיא הגיעה מההתגשמויות הקודמות של האדמה שלנו, כפי שהיא באה משבתאי הקדום, מהשמש הקדומה ומהירח הקדום. צורת האדם הייתה שונה ממה שהיא כיום. אילו האדמה לא הייתה מעניקה לאדם את האני שלו, בני האדם היו מתהלכים על האדמה בצורות פיזיות הנראות שונות מאוד. במעמקי נפשו, בסתר, היווני הקדום תהה איך היתה נראית צורת האדם אילו בני האדם הארציים של היום היו נטולי אני, אילו בני האדם לא היו משתתפים בברָכות אותם מעניקה האדמה, אילו בני האדם לא היו משתתפים בלידת האני, אילו לא היו מפנימים לתוכם את דיוניסוס! אילו היו בקרבנו, עלי אדמות, בני אדם שהתפתחו אך ורק תחת השפעתם של הכוחות של הגוף הפיזי, האתרי והאסטרלי, היווני תהה איך הם היו נראים.

בהשראת הרוח, ובמעמקי רגש בל יתואר, היווני שאל את עצמו גם את השאלה השנייה: “אילו היה רק האני, אילו האני לא היה נמשך לתוך הגוף הפיזי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי, איך הוא היה בנוי?” בעבר הקדום האני לא היה מחובר לגוף פיזי כמו היום, אלא היה לו גוף רוחי שהיה שונה לחלוטין מהגוף האנושי החיצוני שלנו. הגוף הרוחי הזה אכן קיים, אבל רק עבור התודעה המבוססת על ראייה רוחית, ואי אפשר לראות אותו באף מקום בעולם הפיזי.

אם כן, מה הוא האדם שמתהלך באופן ממשי עלי אדמות? הוא אינו אדם נטול אני, שקיים רק תחת ההשפעה של הגוף האסטרלי, האתרי והפיזי, והוא גם לא האדם-אני, אלא פשרה בין השניים, משהו שנוצר כתוצאה משילוב של שניהם. האדם אותו אנו רואים מולנו הוא ישות מורכבת. אנשי יוון העתיקה חשו זאת ואמרו לעצמם: “היות שדיוניסוס, דיוניסוס הצעיר, הוא למעשה המורה הראשון של התרבות האינטלקטואלית, עלינו לדמיין אותו כאינו נמצא עדיין בתוך גוף שכבר מושפע מהאני, כי על האדם לרכוש קודם את האני האינטלקטואלי דרך השפעת התרבות של דיוניסוס. לכן יש לתאר את דיוניסוס כאני שעדיין נמצא מחוץ לגוף האדם.” לכן כאשר היוונים תיארו את התהלוכה של דיוניסוס, שקראתי לה מסע של תרבות, הם יכלו לתאר אותה נכון רק מתוך הבסיס שהאני המהותי של דיוניסוס עדיין לא נכנס לגוף אדם, אלא רק עמד להיכנס אליו. הם יכלו רק לדמיין שלדיוניסוס ולכל המלווים שלו היו גופים מאותו סוג שנוצר ללא אני בתוכם, אם גופם היה רק תחת השפעת הכוחות הנובעים מהגוף הפיזי, האתרי והאסטרלי. הם אמרו לעצמם: “דיוניסוס והחבורה שלו לא צריכים להיראות כמו האדם של היום, שגופו הוא התוצאה המשולבת של האני הבלתי נראה והגוף הנראה, אלא האני הבלתי נראה צריך לרחף מעל הצורה הגופנית כמו הילה, והגוף צריך להיות בנוי בצורה כזאת שהייתה מופיעה באופן בלתי נמנע בהשפעתם היחידה של הגוף הפיזי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי, כלומר בצורה בה היה בנוי האדם באופן בלתי נמנע אילו היה ממשיך לפתח את הכוחות אותם הוא הביא עימו מהירח, מבלי להיות חדור באני הארצי.”

מאחר והנפש היוונית נתנה תשובה מוחשית אובייקטיבית לחידת-עולם זו, היא תיארה בדמותו של דיוניסוס, ובמיוחד באלה שהתלוו אליו, דמויות אנושיות שהאני שלהן נמצא מחוץ להן, ושצורותיהן החיצוניות מראות באמת אך ורק את הכוחות של הגוף הפיזי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי. אלה הן הדמויות המוזרות של הסאטירים והסילנים, שצעדו אחרי דיוניסוס במסעו, יצורים נפלאים שאותם היוונים דמיינו בצורות תמונתיות סמליות לחלוטין. כך היה נראה האדם אילו היינו יכולים להפריד בין החלקים המרכיבים את צורתו. דמיינו לרגע שדרך קסם מסוים היה מתאפשר לפעול על הגוף הפיזי, האתרי והאסטרלי של האדם כך שהגוף הבלתי נראה, העל-חושי של האני היה מתנתק ויוצא מתוכם. אז האדם היה הופך לדמות הדומה לאלו שצעדו בשיירה אחרי דיוניסוס.

אך במיתולוגיה הנפלאה שלהם, היוונים הפנו את תשומת הלב למשהו נוסף. אנו יודעים שהאני נמשך אל תוך הצורה של האדם רק באופן הדרגתי, ושבתקופת אטלנטיס הוא עדיין לא היה בתוך הגוף. אז איך נראו אותם גופים אטלנטיים? כפי שנראה זאת מאוחר יותר, דרך דמויות הסאטירים והפאונים והאל פאן, הפנטזיה והאינטואיציה היוונית פיתחו תמונות של האדם האטלנטי הרגיל, הממוצע. כמובן, בתנאים הארציים הנוכחים, צורות כאלה של בני אדם כבר אינן יכולות להיווצר. הדמויות של הסאטירים והפאונים וכל השיירה של דיוניסוס מייצגות יצורים שעדיין שימרו בצורה נאמנה ביותר את הצורה האטלנטית הקדומה. דיוניסוס היה צריך לקחת איתו במסעו דווקא את אלה שנשאו בתוכם והפנימו הכי פחות מהאני, מפני שהוא היה אמור להיות המורה הראשון של האני.

אם כן, אנו רואים שבדמויות שצעדו אחרי דיוניסוס היוונים ביטאו את הצורות של אנשי אטלנטיס הרגילים. אנשי אטלנטיס היו בנויים כך שלא היה להם שלד כמו לאדם של היום. במהלך הזמן גוף האדם נהייה מוצק יותר. הוא היה הרבה יותר רך בתקופת אטלנטיס. מסיבה זו, אי אפשר היה לשמר אותו, ולגיאולוגיה ולפליאונטולוגיה של היום יהיה קשה למצוא עקבות של האדם האטלנטי האמיתי. אך גיאולוגיה ופליאונטולוגיה מסוג שונה לחלוטין שימרו עבורנו את האדם האטלנטי! עלינו לחפש לא בשכבות הגיאולוגיות של האדמה אם ברצוננו להכיר את האדם הפרהיסטורי, האדם שגופו הגבוה יותר היה עדיין מחוץ לגוף הפיזי. מגוחך לחפור באדמה כי באדמה לעולם לא נמצא עקבות של האדם הפרהיסטורי האמיתי. אבל בשכבות של חיי הרוח של האדם, בשכבות של הגיאולוגיה הרוחנית אותן שימרה עבורנו המיתולוגיה היוונית הנפלאה, שם נמצא את האדם הרגיל של אטלנטיס, כשם שבשכבות הגיאולוגיות של האדמה אנו מוצאים קונכיות של חלזונות וצדפות. נתבונן בצורות של הפאונים, של פאן, ושל סילנוס. שם נמצא את המאובנים הרוחניים שיובילו אותנו לאנושות הפרהיסטורית של האדמה. שם אנו יכולים לראות איך לתודעה היוונית הקדומה הייתה תשובה לפלאי העולם שהיום אפשר לקרוא לה סנטימנטלית, חולמנית, דמיונית, אך היה חדור בה סוג של מדע יותר עמוק מהמדע המודרני, המופשט, הפרוזאי, האינטלקטואלי של היום. נפוצות היום השערות רבות לגבי המראה של האדם הפרהיסטורי, השערות שמסכימות עם תורתו של דרווין, והשערות שמתנגדות לה. היוונים הניחו חידת-עולם זו בפנינו באופן שיכול לספק את הנפש. לא תורתו של הקל, ולא כל ענף אחר של הדרוויניזם, ולא החפירות הגיאולוגיות, יכולים לספר לנו משהו אודות המראה החיצוני של האדם הפרהיסטורי. אך המיתולוגיה היוונית סיפקה את התשובה לשאלה זו באופן בו מופיעים באמנות הפלסטית היוונית אלה שהתלוו לדיוניסוס.

עלינו להתחיל להרגיש שהמיתולוגיה היוונית באמת מספקת תשובה רצינית לשאלות אודות פלאי העולם. אז נוכל להיכנס יותר ויותר עמוק לסודותיהם. רק מי שאינו מבין את היסודות העמוקים של דברים אלו יכול לטעון: “אני לא יכול לקבל את הפרשנות הזאת, היא יותר מידי הזויה.” כל מי שמכיר את הסיפור במלואו, עם כל הפרטים וההשלכות שלו, בנוסף לכך שהוא יודע את ההתפתחות האמיתית של האדם כפי שהיא מתגלה בכרוניקה האקשית, יודע שאין שום דבר הזוי או סנטימנטלי במה שמדע הרוח מלמד היום. הפנטזיות והסנטימנטליות שייכות דווקא למדע המופשט, האמפירי של היום, שמאמין שמשכבות האדמה הפיזית ניתן להוציא דרך חפירות ולבחון משהו שאינו נמצא שם, בעוד שהוא מתעלם מהכתב הנפלא של הגיאולוגיה הרוחנית שעדיין עומד בפנינו באותיות כה נפלאות במיתולוגיה המרשימה של יוון העתיקה, למען התפתחותה של חוכמת האדם.

————————————————————————————

1. איך אפשר לדבר על אני ברבים? העובדה שבעברית אין צורת רבים למילה אני מעידה על חוכמת השפה העברית בשיקוף המציאות ששטיינר מדבר עליה. (הערת המתרגמת). ↑