הבשורה החמישית מהכתבים האקשיים
רודולף שטיינר
GA148
שלוש עשרה הרצאות שניתנו באוסלו, ברלין וקלן
בין 1 באוקטובר 1913 ל-10 בפברואר 1914
תרגום מאנגלית ועריכה לשונית: חייה חצב
תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי
תודה גם לחברי ענף הלל קרית טבעון על הערותיהם ותיקוניהם
ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן
הרצאה 7
ברלין, 4 בנובמבר 1913
מחקרים אוקולטיים מאפשרים לגלות היום משהו שניתן לקרוא לו ‘הבשורה החמישית’. אם תתייחסו לכל מה שאמרתי בהקשר למסתורין של גולגותא במשך השנים, אתם עשויים להיזכר שהיו כמה דברים שאמרתי כדי להסביר את ארבע הבשורות שכוללים הצהרות לגבי חייו של ישוע שלא ניתן למוצאם בבשורות הללו: למשל הסיפור של שני הילדים ששמם היה ישוע. הרבה דברים אחרים שנמצאים בכלל הכתבים הרוחיים הם בעלי חשיבות עצומה בעבור זמננו, ונראה שהגיע הזמן שבו על אלה, שהם בשלים ומוכנים, ללמוד עליהם בהדרגה. כרגע כל דבר הניתן ממקורות אלה רצוי שלא יצא מעבר לקבוצה זו. אבל אתם יכולים להתייחס לכך כמשהו שמיועד לזרום לתוך נפשות אנוש בתקופתנו, כך שאנשים עשויים להשיג תמונה הרבה יותר חיה לגבי הפעילות של ישוע כריסטוס מאשר שהיה ניתן עד כה.
מהרצאת המבוא הראשונה שלי יכולתם להבין שאנו צריכים לתפוס את דמותו של ישוע כריסטוס בצורה הרבה יותר מודעת מכפי שזה היה בזמנים מוקדמים יותר. אם מישהו יתנגד לכך שזה לא בהתאמה עם האבולוציה של הנצרות לומר משהו חדש לגבי החיים של ישוע כריסטוס, הרשו לי להזכיר לכם את הסיום של הבשורה של יוחנן שבה הוא אמר די בברור שהבשורות מציגות רק כמה מהאירועים שקרו ושהעולם בעצמו לא היה יכול להכיל את הספרים המתארים את כל האירועים.[1] זה יכול לתת לנו את האומץ והכוח להציג דברים חדשים לגבי חייו של ישוע כריסטוס בזמן של צורך אמיתי. ואנו יכולים להיות בטוחים שרק צרֵי-אופקים יעלו התנגדות לכך.
הרשו לי להזכיר לכם משהו שאמרתי במספר מקרים, כולל גם כאן – בברלין. שני ילדים בשם ישוע נולדו בתחילת תקופתנו. אנו יודעים גם שבלידה התגשמה המהות הרוחית של זרתוסטרא באחד משני הילדים, שחי מאז עם המהות הרוחית של זרתוסטרא עד בערך שנתו השתיים עשרה – הזמן שבו על פי הבשורה של לוקס ישוע נלקח לירושלים על ידי הוריו, שאיבדו אותו רק כדי למצוא אותו שוב בין מורים, מבאר את הכתובים באופן שהפתיע מורים אלה, שתפקידם היה לבאר אותם, וגם את הוריו. הראיתי שהתיאור שניתן בבשורה של לוקס מגלה כיצד רוח זרתוסטרא – ששכנה באחד הילדים ישוע בערך שתיים עשרה שנים עברה לתוך ישוע הילד האחר, שגם כן היה בן שתיים עשרה אז ושעד אז היה בעל תבנית רגשית לגמרי שונה. כך שלישוע הילד משושלת נתן מבית דוד לא היה את רוח זרתוסטרא בתוכו עד שהוא הגיע לשנתו השתיים עשרה, אך רוח זו היתה בו לאחר מכן.
בעזרת שימוש באמצעי, שעליו דיברתי במספר מקרים, שיטה שניתן לקרוא לה “קריאה בכתבים האקשיים”, אנו יכולים להשיג תובנה נוספת לגבי חייו של ישוע הילד שכעת מכיל בקרבו את רוח זרתוסטרא. ניתן להבחין בשלוש תקופות בחייו: הראשונה נמשכת בערך משנתו השתיים עשרה עד שמונה עשרה, השנייה משמונה עשרה עד עשרים וארבע והשלישית משנתו העשרים וארבע בערך עד הטבילה בירדן, כלומר עד בערך שנתו השלושים.
אם כן, אנו מבינים שישוע הילד, שבשנתו השתיים עשרה קיבל לתוכו את רוח זרתוסטרא, הופיע בפני המורים של העברים כמישהו בעל ידע בסיסי לגבי טבעה של מערכת העיקרים היהודית ולגבי טבעו של החוק העברי הקדום, ויכול היה לדבר עליהם בצורה ראויה. העולם העברי העתיק קם כך לתחייה בנפש הילד. כל מה שהיה ידוע לגבי היחסים שבין העברים לאלוהים שלהם – שזה באופן כללי מדבר על המסר שהאמינו שניתן למשה על ידי האלוהים העברי – חי בו. במונחים כלליים אנו יכולים לומר שאוצר עצום של תורת העברים הקדושה שכן בקרבו של ישוע בזמן שהוא גר בנצרת, הולך בעקבות המקצוע של אביו, נתון לידע זה ומאפשר לו לשכון בנפשו.
מחקר של הכתבים האקשיים מראה שכל מה שהוא ידע כך, הפך בעבורו למקור של כאב רב וספק פנימיים. עמוק בתוך נפשו הוא סבל עמוקות כאשר הוא חש שלפני זמן רב, בזמנים שונים לגמרי באבולוציה האנושית, מסר מרשים של התגלות הגיע מעולמות הרוח לנפשות של האינדיבידואלים שיכלו אז לקבלו כי כוחותיהם הפנימיים היו מאוד שונים אז. במיוחד הגיע ישוע להבנה שהאנשים ההם יכלו להסתכל על הכוחות הרוחיים שהגיעו לכדי התגלות, ושהיתה להם דרך שונה מאוד של הבנת ההתגלויות ההן מאשר בדורו שלו. הכוחות הפנימיים של דורו ירדו מהכוחות של הדורות שקדמו לו; הם לא היו מכוונים כלפי מעלה באותו האופן והם היו כל מה שיכול היה להיות לאנשים אלה כאשר הם חיפשו להבין את הנעלה מהם. הרבה פעמים הוא היה אומר לעצמו: כל זה היה פעם ידוע; אנחנו עדיין יכולים לדעת על כך היום, אבל לא נוכל עוד להבין זאת במלואו כפי שהבינו האנשים שקיבלו אותו במקור.
ככל שהתגלה לו יותר וחדר לתוך ליבו ונפשו – כמו במקרה שבו הוא עמד לפני המורים היהודים וביאר להם את החוקים שלהם עצמם – הוא הבין עד כמה זה בלתי אפשרי בעבור אנשים בני זמנו לחדור לתוך ההתגלויות העבריות הקדומות. נראה היה לו שהאנשים, הנפשות של זמנו היו כמו צאצאיהם של אנשים שפעם קיבלו התגלויות גדולות, אך היום הם כבר לא מסוגלים להגיע לגבהים של התגלויות כאלה. פעם הם היו נכנסים לתוך הנפשות כשלהבות בוהקות עם חום אדיר. כעת היה עליו לומר לעצמו שהתהילה, שהיתה נחווית כה עמוקות בזמנים קדומים, נמוגה, ומהרבה בחינות נראתה כריקה. זה מה שהוא חש בקשר להרבה דברים שנכנסו כעת לנפשו דרך אינספירציה.
משנתו השתיים עשרה עד השמונה עשרה נפשו נכנסה עמוק יותר ויותר לתוך התורות היהודיות, כשהוא חש שהן פחות ופחות יכולות לענות על צרכיו ובכך גרמו לו לסבל ולכאב הולכים וגוברים. זה ממלא את הנפש ברגש העמוק ביותר של טרגדיה כשקולטים כמה צריך היה ישוע מנצרת לסבול בגלל מה שנהיה מהתורות הקדושות בדורות מאוחרים יותר. והוא היה אומר לעצמו בעודו יושב שם בשקט חולם ותוהה: “התורות ירדו פעם ממעל, התגלות ניתנה לבני אנוש; אולם עכשיו קשה למצוא עוד אנשים שיכולים להבין אותן.”
זה נותן התרשמות כללית לגבי הלך הנפש הפנימי שהורגש על ידי ישוע מנצרת. זה היה פעיל בהרהורים שלו ברגעים הקצרים הפנויים שנותרו לו במשך הימים שבהם עבד כסוחר, נגר בניין, בנצרת.
משנתו השמונה עשרה עד לשנתו העשרים וארבע הוא ערך מסעות באזורים קרובים וגם רחוקים יותר. במשך שנות הנדודים הללו הוא עבד וביקר בכל מיני מקומות בארץ ישראל ובסביבותיה. היו אלה ימים בהם הלב והנפש האנושיים היו צעירים ופתוחים והוא הכיר הרבה אנשים ואת דרך חשיבתם, איך הם חיו עם תורות קדושות עתיקות, או לפחות כמה שהם יכלו להבין מהן. אנו יכולים כמובן להבין כיצד כל השמחות, הסבל והאכזבות הפנימיות במשך שש שנים אלה הכבידו על נפשו והטביעו את חותמן בתודעתו של אדם צעיר זה באופן שונה לגמרי ממה שהיה קורה לכל אדם אחר. כל נפש היתה בעבורו חידה שעליו לפתור. כל נפש גם אמרה לו שהיא מחכה למשהו שעתיד לבוא.
הרבה מהמחוזות שבהם ביקר כללו כמה מקומות שבהם חיו אנשים פגאנים. סצנה אחת בולטת בנוף הרוחי של נדודיו בארץ ישראל ובארצות הסובבות אותה, כשהיה בין שנתו השמונה-עשרה לעשרים וארבע, משום שהיא עשתה עליו רושם עמוק ביותר. רואים אותו מגיע לאחד ממקומות הפולחן הפגאניים שהוצבו למען האלים הפגאניים, יהיה שמם אשר יהיה, באסיה, אפריקה ואירופה. הטקסים שקוימו בהם דמו לאלו שנחגגו במסתריות. שם אנשים הבינו אותם, אבל במקומות הפגאניים האלה הם הפכו לטקסים חיצוניים בלבד. ישוע מנצרת הגיע לאחד מהמקומות האלה. הכוהנים נטשו אותו והטקסים כבר לא נערכו. היה זה אזור שבו חיו אנשים בדלות ובאומללות, במחלה וקושי עצום. מקומות הפולחן שלהם נעזבו על ידי הכוהנים. כשישוע מנצרת הגיע הם נאספו סביבו – אנשים נגועים במחלות ובמצוקות העוני אבל מעל לכל במחשבה: “זהו המקום שבו נהגנו להתכנס, היכן שהכוהנים ביצעו את טקסי הקורבן איתנו והראו לנו את עבודתם של האלים. כעת המקום ריק ונטוש.”
הרואה הרוחי מבחין כאן בתכונה מיוחדת בנפשו של ישוע. היה כבר ברור ממסעותיו הקודמים שאנשים תמיד קיבלו אותו באופן מאוד מיוחד. הלך הנפש הבסיסי שלו היה כזה שמשהו עדין ואדיב יצא אל האנשים שביניהם הוא מצא את עצמו. הוא הלך ממקום למקום, עובד כנגר בניין בבתי-מלאכה פה ושם. לאחר העבודה היה יושב ומדבר עם האחרים. כל מילה שהוא אמר התקבלה באופן מאוד מיוחד משום שהיא נאמרה באופן מיוחד – מלאה ברוך ובטוב לב. זה לא היה כל כך מה הוא אמר, אלא איך הוא אמר זאת כך שזה הזרים קורטוב של קסם לתוך לבבות האנשים. הוא התקבל בחום בכל מקום. אנשים לא ראו אותו כפי שהם רואים אנשים אחרים – הם ראו קרינה מיוחדת מעיניו ויכלו להרגיש שמשהו מיוחד מדבר אליהם מלבבו.
בעבור האנשים האומללים והסובלים שעמדו ליד המזבח שלהם וראו איש זר הבא ביניהם היה זה כאילו קמה לתחיה המחשבה שבלבבם: כוהן הגיע אלינו שיבצע שוב את טקס הפולחן במזבח. זה היה הלך הרוח שהתעורר עם בואו.
אך בעומדו לפני קהל המאמינים הגיע רגע שבו הוא הרגיש כאילו נלקח אל מחוץ לעצמו כשנפשו במצב לא רגיל – והוא ראה דברים מגעילים. הוא ראה ישויות שניתן לקרוא להם דמונים גם על המזבח וגם בקרב הקהל הנאסף, והוא הבין מה מציינים דמונים אלה. הוא הבין שזבחים פגאניים הפכו בהדרגה למשהו בעל כוח משיכה מאגי לדמונים כאלה. כשישוע הגיע למזבח אנשים התחילו לזרום לשם, אבל כך גם הדמונים שהתאספו מסביב למזבח בטקסי הפולחן הקודמים. הוא הבין שהטקסים הפגאניים שנבעו מהזבחים שנעשו בעבר במקומות טובים לאלים אמיתיים, ככל שניתן לדעת, ושטקסים אלה התדרדרו בהדרגה. הידע הסודי נהפך למושחת ובמקום לזרום אל האלים – המינחות ומחשבות הכוהנים משכו דמונים – את הכוחות הלוציפרים והאהרימנים שהוא ראה כעת מסביבו במצב התודעתי השונה שלו. כאשר האנשים שהתגודדו סביבו ראו שהוא במצב תודעתי שונה ולכן הוא נפל ארצה הם ברחו מהמקום. אולם הדמונים נשארו.
ישוע מנצרת התוודע להתדרדרות של התורות היהודיות וכעת בצורה עוד יותר אמפתית להתדרדרות המסתריות הפגאניות. בין שנתו השתים עשרה לשמונה עשרה הוא רכש חוויה פנימית לגבי האמת – שמתנות רוחיות שבעבר חיממו והאירו את הלבבות והנפשות האנושיות כבר לא יכלו עוד להתעורר בהם, וזה הוליך לריקנות פנימית ההולכת וגדלה. הוא ראה שהשפעתם הישנה והמבורכת של האלים הוחלפה על ידי פעילויות של דמונים לוציפריים ואהרימניים. בגלל מה שהוא ראה מסביבו ברוח בעומדו ליד המזבח הוא הבין שהפגאניות הידרדרה.
כנסו עם לב ונפש לתוך חוויות פנימיות אלה, לתוך הדרך שבה הוא גילה מה נהיה עם ההשפעה של האלים העתיקים והקשר הקרוב האנושי עם אותם אלים. היכנסו לתוך הרגש שהיה מתעורר בתהליך: האנושות חייבת להיות צמאה למשהו חדש, משום שנפשות אנושיות חייבות להתמלא באומללות אלא אם כן משהו חדש נכנס לתוכן.
הדמונים שמו לב אליו לפני שהם הלכו בעקבות הקהל הנס על נפשו. ישוע מנצרת נשאר מאחור ואז היה לו מין חזיון. חזיון שנדבר עליו במלואו בהמשך. היה זה כאילו תהליך האבולוציה האנושית הדהד בדרך מיוחדת בשבילו מהמרומים הרוחיים. היה לו חזיון שעליו אדבר בהרצאה אחרת, כשהוא קולט משהו כמו ‘אבינו’ מקרוקוסמי. הוא נכנס לתוך מה שפעם הוכרז לאנושות ‘כמילה’ טהורה, כלוגוס הטהור.
ישוע מנצרת שב הביתה ממסעו בערך בזמן – על פי מה שמחקר רוחי מספר לנו – שאביו נפטר. בשנים שלאחר מכן, משנתו העשרים וארבע עד הזמן שידוע בדרך כלל כטבילה בירדן, הוא התוודע לתורת האיסיים ולקהילת האיסיים. הקהילה התיישבה בעמק בארץ ישראל. מקום מושבם המרכזי היה במקום מבודד, אך היו להם התיישבויות בכל מקום, כולל מין התיישבות בנצרת. הם שמו להם כמטרה לפתח אורח חיים מיוחד, שבו החיים הפנימיים התפתחו במיוחד אבל נשארו בהרמוניה עם החיים החיצוניים. זה איפשר לפתח רמה גבוהה יותר של חוויה, וכניסה לצורה של קירבה עם עולם הרוח. אלה שהגיעו לרמות מסוימות של התפתחות התעלו למתנה העליונה ביותר שקהילת האיסיים יכלה להציע לחבריה: סוג של אחדות עם העולם העליון.
כך יצרו האיסיים תכנית לימודים שפיתחה את הנפש האנושית, והביאה משהו להישג יד שבדרך כלל הוא היה מחוץ להישג ידם של נפשות אנושיות בשלב הזה של האבולוציה: הקשר הישן עם העולם הרוחי והאלוהי. הם ביקשו להשיג זאת באמצעות חוקים נוקשים השולטים על חיי היומיום. הם ביקשו להשיג זאת על ידי התנתקות מלאה מהעולם החיצוני. לאיסיי לא היה שום רכוש פרטי. האיסיים הגיעו מכל קצווי תבל, כפי שהיא היתה אז. אולם כדי להיות איסיי היה עליך לתת כל מה שבבעלותך לקהילה האיסיית, שלה בלבד היה רכוש. אם למישהו שרצה להיות איסיי היה רכוש באיזה שהוא מקום הוא היה נותן את ביתו וכל אדמה שהיתה קשורה אליו לקהילת האיסיים. כך היו להם נכסים במקומות רבים ושונים. זה היה עיקרון מוזר שבוודאי היה מעורר התנגדות כיום, אך זה היה חיוני כדי שהאיסיים ישיגו את מטרותיהם. הם פיתחו את החיים הפנימיים על ידי הקדשת עצמם לחיי טוהר, התמסרותם לחוכמה ולצדקה המבוססת על אהבה. הם היו אלה שעשו מעשים טובים בכל מקום שאליו הגיעו, ושליחותם לקחה אותם לכל מקום. ריפוי אנשים היה חלק מהאתוס שלהם, אך הם גם עזרו לאנשים בדרך חומרית. עיקרון אחד, שהם השתמשו בו שאנו איננו יכולים ואולי גם לא כדאי שנחקה בסדר החברתי של תקופתנו הנוכחית, היה – שאיסיי יכול היה לעזור ולתמוך בכל אחד שהוא חושב שזקוק לעזרה אבל לא לחבר מבני-משפחתו.
האידיאל של האיסיים היה להביא את הנפש לשלמות – כך שהיא שוב תוכל להתקרב לעולם הרוח. הכוונה היתה להרחיק את הפיתויים של לוציפר ואהרימן. דרך אחרת להגדרת האידאל של האיסיים תהיה לומר: איסיי יעשה כל דבר אפשרי כדי להרחיק מעליו את הפיתויים הללו. הוא ינסה לחיות באופן כזה שנטיות אהרימניות, הגוררות אנשים מטה אל העולם החיצוני של החושים והחומרנות, לא תוכלנה לגעת בו. הוא גם יבקש לחיות בטוהר הגוף, כך שהפיתויים והגירויים הלוציפריים לא יגעו בנפשו. האיסיים פיתחו אורח חיים שבו לוציפר ואהרימן לא יכלו לגעת בהם.
צמיחתו והתפתחותו של ישוע מנצרת היתה כזו שהוא יכול היה ליצור קשר טוב עם האיסיים באופן שהיה בלתי אפשרי לאנשים אחרים בזמנו, אלא אם הם הפכו למעשה לאיסיים בעצמם. לישוע מנצרת ניתנה הרשות להיכנס למרכז מסדר האיסיים, לחדרים הקדושים ביותר שבהם שלטה הבדידות. הוא יכול היה לעשות זאת ככל שהתירו הכללים הנוקשים בצורה קיצונית. והוא יכול היה לדבר עם האיסיים באופן שהם היו מדברים כרגיל בינם לבין עצמם. הוא יכול היה להכניס את עצמו בסוד החוקים העמוקים ביותר של מסדר האיסיים. כך הוא למד להכיר כיצד איסיים יחידים הרגישו, מה הם ביקשו להשיג וכיצד הם חיו. מעבר לכל הוא למד להכיר מניסיונו – וזהו אחד ההיבטים שחשובים – את ההישג הפנימי האולטימטיבי שהיה אפשרי בימיו: לפתח את עצמך עד לנקודה שבה זה שוב יהיה אפשרי להיות בקשר עם ההתגלות הקדושה והקדומה ביותר.
יום אחד היתה לו חוויה משמעותית בעת שעזב את הקהילה האיסיית. בעוברו דרך השער של מקום מגורי איסיים מבודד, הוא ראה שתי דמויות שנראו כבורחות, נסות משני צידי השער. היתה לו הרגשה שלוציפר ואהרימן נוכחים. החוויה חזרה על עצמה מספר פעמים, תמיד בסוג דומה של חיזיון. מסדר האיסיים כלל מספר רב של אנשים. היו להם התיישבויות בכל מקום, כפי שאמרתי, והם קיבלו כבוד באופן מסוים למרות העובדה שחייהם החברתיים היו מאוד שונים מאלה של אנשים אחרים. בערים שהם ביקרו בנו שערים מיוחדים בשבילם, משום שאסור היה לאיסיים לעבור דרך שערים שהיו עליהם פסלים ודמויות. אם הם רצו להיכנס לעיר והגיעו לשער עם דמות עליו הם היו פונים לאחור ונכנסים לעיר דרך נקודה אחרת, היכן שלא היו דמויות. היתה לכך סיבה בדוקטרינה האיסיית לשלמות, והחוק היה: ששום נושא מאגדה, סיפור מסתורין או דת לא צריך אי פעם להיות מוצג בצורת תמונה. כך ביקשו האיסיים להימלט מהאלמנט הלוציפרי ששוכן באימפולס של יצירת תמונה.
ישוע מנצרת למד להכיר את שערי האיסיים נטולי הדמויות ממסעותיו. שוב ושוב הוא היה קולט את לוציפר ואהרימן כדמויות בלתי-נראות על השערים שבהם דמויות גלויות היו אסורות. אלה היו חוויות משמעותיות בחייו של ישוע מנצרת.
מה היתה התוצאה של החוויות המשמעותיות שהיו לישוע מנצרת בשיחותיו הרבות עם האיסיים שהגיעו לרמה עליונה של שלמות? משהו – שדיכא אותו עמוקות וגרם לו סבל וכאב לאין ערוך, משום שהיה עליו לומר לעצמו: זוהי קהילה המבודדת בקפדנות; והנה אנשי העת הנוכחית מבקשים ליצור קשר עם כוחות הרוח, עם עולם הרוח והאלוהות. כך שאפילו בתקופה הנוכחית משהו קיים בתוך האנושות המבקש לשחזר את הקשר. השאלה היא: באיזה מחיר? במחיר קהילת האיסיים הזו המנהלת חיים שאחרים אינם יכולים לנהל. משום שזה היה בלתי אפשרי למעשה שכל האנשים יחיו את חיי האיסיים. הוא ראה משהו שהכביד על ליבו. לאן נמלטים לוציפר ואהרימן כאשר הם בורחים משערי האיסיים? הם נמלטים למקומות שבהם נמצאים נפשות של אנשים אחרים.
זאת, אם כן, היתה הנקודה שאליה הגיעה האנושות. קהילה היתה צריכה לנתק את עצמה כדי למצוא את הקשר עם עולם הרוח והאלוהות. בעשותם כן יכלו לפתח את הליכוד החברתי שלהם רק על ידי ניתוק מאנשים אחרים. הם גינו את אלה האחרים שנפלו עמוק יותר ויותר לתוך האלמנט שהם, כקהילת האיסיים, ביקשו להימלט ממנו. ככל שקהילת האיסיים הגיעה לרמות התפתחות גבוהות יותר, האחרים היו צריכים ליפול עוד יותר עמוק. מאחר והאיסיים חיו חיים שלא התירו ללוציפר ואהרימן לבוא במגע איתם, אהרימן ולוציפר התחזקו בפיתויים ובגירויים של אחרים.
זה היה אז הניסיון של ישוע מנצרת בקשר עם מסדר אזוטרי. בשנים המוקדמות יותר הוא הפך לשלו כל מה שניתן היה לדעת על החוק היהודי בימיו. כשעולם הדמונים הופיע בחזונו הפנימי ברגע משמעותי הוא רכש ניסיון חי של הרמה שאליה שקעו הטקסים הפגאניים. כעת הוא למד שצריך לשלם מחיר בזמנו אם ישויות אנושיות מבקשות להתקרב אל המסתריות של העולם הרוחי והאלוהי. הוא למד מניסיונו המר שהאנושות חיה בתקופה שבה אלה המבקשים ליצור קשר עם העולם הרוחי והאלוהי צריכים לעשות זאת על ידי חיים בקהילות סגורות ועל חשבון אחרים. הוא הבין שזאת היתה תקופה שבה לבבות האנשים זעקו בתשוקה לקשר עם עולם הרוח והאלוהות שיהיה בעבור כל האנשים. כל זה דיכא אותו מאוד.
בהלך נפש זה היתה לו פעם שיחה בתוך הקהילה האיסיית עם נשמתו של הבודהא. כל אופן החיים בקהילה זו הצביע על דמיון עצום עם תורתו של בודהא. ישוע ראה את עצמו פנים מול פנים עם הבודהא ושמע את הבודהא בעצמו אומר: “הדרך שהראתי לאנושות אינה מציעה קשר לעולם הרוח והאלוהות בשביל כל האנשים. אני ייסדתי גוף ידע שיוצר צורך באנשים לנתק את עצמם אם הם רוצים לתפוס את ההיבטים העליונים יותר ולהיכנס לתוכם”.
לפיכך זה נהיה ברור וגלוי לגמרי לישוע מנצרת שבודהא ייסד גוף ידע שהניח מלכתחילה שחוץ מהאנשים שילכו בדבקות בעקבות תורתו יצטרכו להיות כאלה שלא יוכלו ללכת בעקבותיה בדבקות כזו. כיצד היו יכולים הבודהא וחסידיו להלך בדרכים, קערה בידיהם – כדי לאסוף נדבות, אם לא היו אנשים כדי לתת להם נדבות אלה? וכעת הוא שמע שהבודהא אומר שגוף הידע שלו היה כזה שלא כל ישויות אנוש, ללא התחשב במצבים בחיים, היו יכולים ללכת בעקבותיה.
בשלוש תקופות החיים שקדמו לטבילתו של ישוע מנצרת בירדן הוא תפס כך את הפוטנציאל להתפתחות שהיה קיים בזמנו: הוא לא למד זאת בדרך מופשטת אלא מתוך חוויה אישית ישירה. הוא היה במגע העמוק ביותר האפשרי עם התורה של החוקים היהודיים העתיקים, שאורה זרח הלאה בתוכו כאינספירציה ואיפשר לו להתנסות בהד של התגלות שניתנה למשה והנביאים. הוא הבין גם שבעבור אנשים עם מבנה פיסי של זמנו זה כבר לא היה אפשרי להפנים דברים כאלה במלואם. הזמנים השתנו מאז היום שבו החוקים היהודיים העתיקים היו באמת בעלי משמעות. הוא ראה כיצד ניוון במסתריות הפגאניות משך אליהן עולם של דמונים. גם את זה הוא למד ממגע אישי ישיר, ניסיון בעולם העליון בתקופה שבה הוא משך אליו לא רק את האנשים שנפלו לאומללות וכאב בגלל שמקומות הפולחן שלהם התדרדרו לניוון, אלא גם את הדמונים שנאספו במקום הפולחן, כשהם מחליפים את הכוחות הפגאניים הטובים של העבר. בשש השנים שקדמו לטבילה שלו בירדן הוא גם גילה שלמרות דרישות העתיד זה היה בלתי אפשרי לאנשים רגילים ללמוד משהו מהידע הכי עמוק וסודי שהיה בידי המסדר האיסיי.
מחקר בכתבים האקשיים בתחום זה גורם לנו להבין שהתנסות נפשית פנימית גרמה לסבל מסוג שאף נפש אחרת על פני האדמה לא היתה יכולה לסבול. יכול מאוד להיות שהמילים שאך אמרתי אינן יכולות להיות מובנות בקלות, בייחוד בימינו ובתקופתנו. הניחו לי להביא, אם כן, משהו נוסף. בספרי לכם עוד על הבשורה החמישית אצטרך לדבר על האופן שבו הייסורים גדלו למימדים עצומים בתקופה שבין הטבילה בירדן והמסתורין של גולגותא. היום מישהו עשוי לשאול מדוע בכלל היה צורך שכזו נפש עילאית תסבול. לאנשים יש היום רעיונות מוזרים בקשר לנושא. אם אני רוצה לדבר על מלוא העומקים של הסבל שנשא ישוע ומאוחר יותר הכריסטוס יהיה עלי ליידע אתכם בהבנות מוטעות רבות שעשויות להתעורר בהקשר לכך.
הזכרתי מספר פעמים, גם כאן בברלין, שכדאי שתקראו את הספר שיצא לאור לאחרונה על טבע המוות על ידי מוריס מטרלינק[2] משום שהוא מצביע על סוג האבסורדים שנכתבו על ידי מישהו שיצר גם עבודות ספרותיות טובות. אחד האבסורדים הוא ההצהרה – שנשמה אינה יכולה לסבול אלא אם היא נמצאת בתוך גוף; רק גוף פיסי הוא בעל יכולת לסבל. מטרלינק מסיק את המסקנה שמישהו שעזב את גופו אינו יכול לסבול בעולם הרוח. כל מי שחושב כך יכול בקלות גם להסיק שהכריסטוס שנכנס לתוך גופו של ישוע מנצרת לא היה מסוגל לסבול. אני אצטרך בכל זאת להתייחס לסבל העמוק שהכריסטוס עבר בגופו של ישוע מנצרת בפעם הבאה שאדבר אליכם.
אבל זה מוזר שמישהו עם היגיון בריא יכול להאמין שגוף פיסי הוא בעל יכולת לסבל. זאת רק הנפש שבתוך הגוף הפיסי שסובלת משום שהגוף הפיסי אינו יכול לדעת כאב וסבל. כאב וסבל ממוקמים בנפש ובהיבטים רוחניים של הגוף, וכאב פיסי נגרם בגלל אי-סדירות באורגניזם הפיסי. כל עוד הגוף הפיסי הוא אורגניזם, אי-סדירויות עלולות לקרות. אולי מתיחת שריר או משהו כזה; אבל הגוף הפיסי, האורגניזם הפיסי אינו סובל, אפילו אם מושכים חומר פיסי ממיקום אחד למישנהו. באותו האופן גם שק של קש לא יסבול אם תזרוק את הקש בסביבתו. אך רוח ונפש קיימות בגוף החי והן סובלות כאשר דבר מה איננו כפי שהוא אמור להיות. ככל שיסוד הרוח והנפש נשגב יותר כן גדולה יותר היכולת לסבול; וככל שנשגבותו עצומה יותר כן גדולה יותר יכולתו לסבול תחת הרשמים שהושגו ברוח ובנפש.
אני מספר לכם על כך כדי שתנסו אולי לפתח תחושה לגבי הסבל של נשמתו של זרתוסטרא בשנים ההם כשהיא למדה שההתגלויות הישנות כבר לא סיפקו את הצרכים של הנפש האנושית. זה היה הסבל האינסופי שאינו ניתן להשוואה עם שום סבל אחר על האדמה. אנו פוגשים בו כאשר אנו חוקרים את הכתבים האקשיים של התקופה בחייו של ישוע מנצרת שאליה התייחסנו היום.
בסיום התקופה שדיברתי עליה לאחרונה היתה לישוע מנצרת שיחה עם אימו. שיחה זו הובילה אז לצעדו הבא. הוא הלך למישהו שאיתו כבר היה לו קשר דרך קשריו עם המסדר האיסיי – ליוחנן המטביל. שיחה זו עם אימו, שהיתה קריטית בעבור מה שבא בעקבותיה בחייו של ישוע מנצרת, תהיה הנושא של הרצאתי הבאה.
הרשו לי לומר לסיכום, שעליכם להתייחס לכל דבר שנאמר כאן לגבי הבשורה החמישית כך שהוא הוצג על פי מיטב יכולתי, משום שהכוחות הרוחיים של תקופתנו דורשים שמספר אנשים בימינו צריכים לדעת דברים אלה. אנא גשו למה שנאמר כאן ברמה מסוימת של יראת כבוד. כפי שכבר אמרתי במספר מקרים – חיי התרבות והספרות בגרמניה התפראו כשמשהו יצא לראשונה לאור לגבי שני הילדים ישוע. חברים מהציבור הנמצאים מחוץ לתנועה שלנו עדיין אינם יכולים לסבול דברים אלה שהורדו מעולמות הרוח. כל מיני דברים מתעוררים אז, כמו התשוקה הפראית והרצון להדוף משהו שמגיע כבשורה חדשה מעולמות הרוח. ואין צורך בשיחה רשלנית כדי להוריד דברים אלה לרמה לא מכובדת ומגוחכת שאליה הגענו כשהסיפור על שני הילדים ישוע סופר. דברים אלה צריכים להיות מקודשים בעבורנו.
זה רחוק מלהיות קל לדבר על דברים אלה בזמן הנוכחי, בדיוק בגלל שההתנגדות היא עוצמתית בצורה יוצאת דופן בהקשר זה. באופן בסיסי, זה עקב משהו שהזכרתי לעיתים קרובות: עצלות אינסופית של הנפשות והמוחות האנושיים של זמננו, שאינם רוצים להיכנס לפרטים המדויקים שמסופקים דרך מדע הרוח, ולכן הם מסרבים לקבל שניתן לדעת דברים כאלה. המצב הנוכחי הוא כזה שמצד אחד אנשים צמאים וממעמקי נפשם קוראים להתגלויות מעולם הרוח, ומצד שני החלק המודע בתוך נפש האדם מתנגד נמרצות בימינו אלה לידיעות כאלה מעולם הרוח.
חישבו על מילים מסכמות אלה וקחו אותן כאינדיקציה לאופן שבו עלינו לגשת לדברים אלה כשאנו מדברים על הבשורה החמישית.
——————————————-