הבשורה החמישית מהכתבים האקשיים – 08

הבשורה החמישית מהכתבים האקשיים – 08

הבשורה החמישית מהכתבים האקשיים

רודולף שטיינר

GA148

שלוש עשרה הרצאות שניתנו באוסלו, ברלין וקלן

בין 1 באוקטובר 1913 ל-10 בפברואר 1914

תרגום מאנגלית ועריכה לשונית: חייה חצב

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

תודה גם לחברי ענף הלל קרית טבעון על הערותיהם ותיקוניהם

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה מספר 8

ברלין, 18 בנובמבר 1913

בהרצאתי האחרונה דיברתי על אירועים שקרו בחייו של ישוע מנצרת משנתו השתיים עשרה עד לטבילתו בירדן, כפי שהם מופיעים בבשורה החמישית. דיברתי על החוויה המשמעותית שהיתה לישוע מנצרת במקום פולחן פגאני, ויכולתי להצביע על כך שעל ידי קריאה בכתבים האקשיים אנו מסוגלים לראות שהיה לו רושם שדמונים מקיפים את המזבח שבמקום הפולחן. הרשו לי להזכיר לכם בקיצור כיצד הוא נפל כמת, כאילו שהועבר לעולם אחר שבו היה מסוגל לקלוט את הסודות הרוחיים והאלוהיים של הדוקטרינות העתיקות שנלמדו במסתריות הפגאניות. זה איפשר לו לקבל מושג חי לגבי מה שהפגאניזם היה פעם ולְמה הוא הפך בימיו.

הזכרתי שבמשך הזמן ההוא – בהיותו במצב התודעה השונה במזבח הפגאני – הוא שמע מילים שכאילו הוכרזו מעולם הרוח. הם סיפרו סוד מהתורה הקדושה והעתיקה ביותר של העמים הפגאניים – הסוד המספר כיצד ישויות אנוש נלכדו בעולם החומרי-פיסי של החושים. הוא שמע קול המגיע מעולמות הרוח, קול שבעבר דיבר אל הנביאים הפגאניים. מה שהוא שמע היה סוג של ‘אבינו’ קוסמי שאמר מה חייב להיות הגורל הפנימי הבלתי נמנע של האדם מאחר והוא כבול לעניינים ארציים מלידה ועד מוות. ‘אבינו’ נכתב שוב באופן שהפכו ל’אבינו’ הארצי. הייתי מסוגל לומר את המילים של ‘אבינו’ הקוסמי בפעם הראשונה כשהנחנו את אבן הפינה בדורנאך. אני הולך להקריא אותם שוב, מאחר ומילים אלה מכילות את התורה המקורית של האנושות הפגאנית. אני הולך להציג אותם בשפה הגרמנית כמיטב יכולתי:

AUM

אמן.

הרישעה השולטת בעולם,

היא העדות לאנוכיות שמשחררת את עצמה.

האנוכיות משפיעה על ידי אחרים,

נחוות בלחם היומי,

שרצון המרומים אינו שולט שם,

כי האדם הפריד את עצמו מממלכתכם,

ושכח את שמותיכם.

אתם האבות שבמרומים.

אלה היו פחות או יותר המילים שישוע מנצרת שמע במקומות הפגאנים – הסוד של הישות האנושית הארצית כפי שהוא הוצג בתורות הקדושות העתיקות. הן הכילו סודות עמוקים על האבולוציה האנושית. ישוע היה מסוגל לשמוע אותן והן חדרו לעומק נשמתו כאשר התקרב לשנתו העשרים וארבע. מאז והלאה הוא ידע מילים שפעם, בימים הקדומים של האבולוציה האנושית, נשמעו מעולם הרוח. הן נראו לו כה עצומות ועוצמתיות שהוא אמר לעצמו, במיוחד לאור הרשמים שקיבל במרכז הפולחן הפגאני הנטוש: “אין היום אף אחד על פני האדמה שיכול להבין אותם.”

ראינו כיצד בשלוש תקופות עוקבות בחייו הצעירים הוא רכש תובנה עמוקה לגבי היהדות, הפגאניזם ומסדר האיסיים. ראינו שכל אחד מהם בתורו התגלה כמקור של סבל עמוק, משום שכל פעם ישוע היה צריך לומר לעצמו: “הם יכלו להיות קיימים עדיין אם התנאים בקרב האנושות היום היו כאלה שניתן יהיה לקלוט אותם; אך לא ניתן ליצור תנאים אלה כעת.”

זה היה הפרי של תקופה זו בחייו של ישוע. הבשורה החמישית מראה שלפני שהוא קיבל את הכריסטוס לתוכו יכול היה ישוע לומר לעצמו: “במהלך האבולוציה פיתחו ישויות אנוש יכולות שמערפלות את היכולות של זמנים מוקדמים יותר. ולכן אנשים שוב לא מסוגלים לקלוט את המסרים מעולם הרוח, שהעברים הקדומים והפגאנים היו עדיין מסוגלים לקלוט.”

הקשר שלו עם האיסיים אילץ אותו לומר לעצמו שהדרך, שבה מסוגלים האיסיים להתאחד שוב עם עולם הרוח, היתה פתוחה רק לקבוצה קטנה של אנשים ולא לאנושות כולה. באותה המידה ניתן לומר שדרכם היתה בלתי אפשרית. אנושות מסכנה כל כך, הוא חשב, את לא תהיי מסוגלת להבין את הנביאים הפגאנים של העבר אם הם ידברו שוב; את לא היית מסוגלת להבין את הנביאים העבריים של העבר אם הם היו מדברים שוב, ולא כולכם הייתם יכולים ומסוגלים להתכוון למטרה שהאיסיים מבקשים להשיג; רק חבורה קטנה יכולה לעשות זאת, בְבָקְשה שלמות על חשבון שאר האנושות.

אשים זאת במספר מילים יבשות: בעבורו החיים היו מציאות פנימית כואבת. בחמלה אינסופית הוא חלק את הסבל של כל האנושות. הוא היה מוכרח להרגיש חמלה זו כדי להתבגר עד לנקודה שבה הוא היה מסוגל להכניס את ישות הכריסטוס לתוכו.

אולם, לפני כן היתה לישוע מנצרת שיחה חשובה עם האישיות הידועה לנו כאימו המאמצת או אימו החורגת. אנו יודעים שאימו הביולוגית האמיתית של ישוע מבית נתן, הילד שבשנתו השתיים עשרה קיבל את נשמת זרתוסטרא לתוכו, מתה זמן קצר לאחר מכן, ונשמתה היתה מאז בעולם הרוח במשך זמן רב. אתם גם יודעים מהרצאות שנתתי בשנים קודמות שהאבא של ישוע מבית שלמה נפטר ושתי המשפחות של שני הילדים הפכו למשפחה אחת בנצרת, שהביאה את ישוע והילדים האחרים יחד עם האימא של זרתוסטרא. אנו יודעים שאביו של ישוע מנצרת נפטר כאשר ישוע שב ממסע די ארוך כשהיה בערך בשנתו העשרים וארבע ושכעת ישוע מנצרת התגורר לבד עם אימו המאמצת.

באופן כללי, אימו היתה זקוקה לזמן מה כדי להשיג הבנה פנימית עמוקה לכל החוויות העמוקות שעברו על ישוע מנצרת. עם חלוף השנים נפשותיהם של ישוע מנצרת ואימו המאמצת התמזגו זו בזו.

מיד לאחר שנתו השתיים עשרה נאלץ ישוע להתמודד עם חוויותיו הפנימיות העמוקות רוויות הכאב לבדו. חברי המשפחה האחרים באמת רק ראו סוג של טרוף מתפתח בו. אולם, אימו מצאה דרך להשיג הבנה הולכת וגדלה. וכך קרה שבשנתו העשרים ותשע או השלושים ישוע מנצרת היה מסוגל לערוך שיחה חשובה זו עם אימו. היתה לכך השפעה עמוקה.

עקרונית היתה שיחה זו סוג של סקירה של כל מה שחווה ישוע מנצרת משנתו השתיים עשרה והלאה. הכתבים האקשיים מראים את מהלך השיחה. ישוע מנצרת דיבר תחילה על חוויות שנרכשו בין שנתו השתיים-עשרה והשש-עשרה או השמונה-עשרה, כשהוא נכנס בהדרגה לחוויה פנימית של התורות העבריות העתיקות. הוא לא יכול היה לרכוש ניסיון שכזה בעזרת אף אדם מסביבתו החברתית ואף לא מהחכמים, שדבריו עוררו בהם הפתעה גמורה, כשדיבר איתם בבית המקדש. אבל אינספירציות תמיד עלו בו, והוא ידע שהם הגיעו מעולם הרוח. התורות העבריות התעוררו בו באופן שהוא ידע שהתורות העבריות העתיקות נחוו על ידו, למרות שלאף אחד אז לא היו אוזניים לשמוע אותן. הוא היה לבדו עם תורות אלה וזה הסב לו כאב עצום להיות כך לבד.

לאימו היה הרבה מה לומר כשסיפר לה שאפילו אם הקולות של הנביאים העברים היו נשמעים שוב היום, לא יהיה אף אחד שיבין אותם. היא אמרה שיש אחד – הלל, למשל, מורה גדול של חוק.[1] ישוע מנצרת העריך את הלל בעבור מה שהיה ומשמעותו בעבור היהדות. איני צריך לספר לכם על חשיבותו של הלל – תוכלו למצוא זאת מוכר במלואו בספרות היהודית. הלל החייה את ההתנהגויות המוסריות והתורות הטובות ביותר של היהדות העתיקה. הוא הביא התחדשות ליהדות גם בעצם טבעו האישי, לא בגלל שהיה חכם, אלא בגלל כל מה שעשה; ומעל לכל – רגשותיו, רצונו ותשוקותיו והדרך שבה התנהל עם אנשים הראו בברור את הטרנספורמציה שכל מיני צורות של חוכמה אמיתית יכולות לגרום בנפש האנושית. התנהלות סבלנית עם אחרים היא מידה טובה שמאוד מוערכת ביהדות, אך אנשים שכבר לא באמת הבינו זאת – את הלל, שיבחו על כך ובצדק. הדרך שהגיע בה לעבוד בין העבריים היתה יוצאת דופן. הוא היה במקורו מבבל, אך ממשפחה שהיתה מצאצאי משפחת דוד המלך עצמו שהושתלה שם על ידי היהודים בתקופת הגלות. לפיכך – הלל איחד אלמנטים שהוא הביא עימו מבבל עם הטבע העברי שפעם בדמו. אגדה ידועה מספרת על האופן שזה השפיע על חייו הפנימיים.

הסיפור היה כך: יום אחד, הלל אך הגיע לירושלים, למקום שבו נפגשו המלומדים העבריים בעלי המוניטין הרב ביותר לצורך דיונים שונים ובהם ויכוחים בעד ונגד עניינים הקשורים לסודות התורה העברית. להלל לא היה כלל כסף מאחר והיה איש עני. היה קר מאוד, אף אף-על-פי-כן הוא טיפס על גבעה קטנה שלפני הבית שבו נערכו הדיונים – כך שהוא יוכל לעקוב אחריהם מבעד לחלון. לא היה לו כסף עבור דמי הכניסה. הלילה היה כה קר שהוא כמעט קפא למוות. כשהאנשים מצאו אותו שם בבוקר הם היו צריכים קודם להפשיר את גופו. בעוברו דרך זאת הוא היה יכול, בכל זאת, להשתתף בדיון בגופו האתרי. ובעוד האחרים רק שמעו מילים מופשטות עפות לכל כיוון, הלל קלט עולם של חזיונות מופלאים ששינו את נפשו. ישנם הרבה סיפורים כאלה.

הלל היה מפורסם בסבלנותו שנאמר עליה שהיתה בלתי מותשת. פעם, כך הולך הסיפור, מישהו התערב על זה שהוא יתיש לגמרי את סבלנותו של הלל ויגרום לו לכעס רב. ההתערבות נעשתה והאדם שאמר שהוא יכעיס את הלל – כלומר יתיש את סבלנותו, הסכים ללכת ולבצע זאת. הוא המשיך כך: הוא הלך ודפק על דלתו של הלל, בשעה שהוא התכונן לדרשותיו לכבוד השבת והיה לבוש בבגדיו התחתונים, כשהוא צועק: “הלל, הלל גש לדלת!” הלל שאל: “מה העניין?” “אה, הלל גש לדלת, יש לי שאלה חשובה לשאול אותך.” הלל לבש את גלימתו החיצונית, ניגש לדלת ושאל: “מה אתה רוצה לשאול בני?” הגבר שהתערב אמר: “הלל, יש לי שאלה חשובה לשאול אותך: למה לאנשים מסוימים מבבל יש ראשים מחודדים כאלה?” הלל השיב: “ובכן, תראה בני, לבבלים יש כאלה מיילדות גרועות שהם נולדים בנסיבות קשות. לכן יש לחלק מהאנשים שם ראשים מחודדים. לך עכשיו הביתה. שאלתך קיבלה תשובה.” הלל חזר פנימה והמשיך בהכנותיו לשבת.

לא עבר זמן רב ואותו אדם חזר וקרא שוב: “הלל, הלל, גש לדלת!” הלל ענה: “מה אתה רוצה?” “אה, הלל, יש לי שאלה חשובה והיא חייבת תשובה מיידית.” הלל שוב ניגש אל הדלת ואמר אל השואל: “מה היא שאלתך?” הוא ענה:ספר נא לי הלל, למה יש כל כך הרבה אנשים ערבים עם עיניים צרות מאוד?” הלל ענה: “בארצות הערביות המדבר נמתח למרחבים וניתן להתבונן בו רק כאשר עינייך הסתגלו לכך. לכן הרבה אנשים בארצות ערב מסתובבים כשעיניהם צרות מאוד! לך עכשיו בני, שאלתך החשובה קיבלה תשובה.” והלל נכנס שוב פנימה.

אך לא עבר זמן רב לפני שהאיש שב בפעם השלישית וקרא: “הלל, הלל, גש לדלת!” “מה העניין?” “הלל גש לדלת, יש לי שאלה חשובה שדורשת תשובה מיידית!” הלל ניגש לדלת והאיש אמר: “אה, הלל, אמור לי בבקשה: למה לאנשים כה רבים באזור שמקיף את מצרים יש רגלים כה שטוחות?” הלל ענה: “בני, רגליהם שטוחות משום שהם חיים באזורי ביצות. הם זקוקים לרגלים שטוחות, כמו ציפורים רבות שחיות באזורים ביצתיים, ורגליהם צריכות להיות מותאמות לסביבה. לכן כפות רגליהם שטוחות. וכעת, בני, שאלתך קיבלה תשובה.” ושוב הוא חזר פנימה.

כמה דקות מאוחר יותר הגיע האיש ודפק שוב על הדלת, אך הוא נהיה יותר ויותר אומלל עם כל שאלה, וכעת כשהוא מרגיש אף יותר אומלל מאשר קודם, הוא קרא: “הלל, גש לדלת!” וכשהלל הגיע הוא אמר: “הלל, התערבתי שאוכל להביא אותך לידי כעס. ניסיתי שלוש פעמים בשואלי אותך שאלות. בבקשה, אמור לי, מה עלי לעשות כדי שלא אפסיד בהתערבות.” אך הלל ענה: “בני, עדיף לך להפסיד את ההתערבות מאשר שהלל יגיע לכדי כעס. לך ושלם על ההתערבות!”

כוונת הדוגמא היתה להראות את רמת הסבלנות שהלל השיג בעיניהם ולדעתם של חבריו העבריים. גם ישוע ידע על השפעתו של הלל. אך הוא ידע לא רק מה הלל עשה. אוזנו הפנימית שמעה את בת הקול הגדולה, כלומר – קול מהמרומים, כשהסודות שנודעו בעבר לנביאים התעוררו בתוך נפשו שלו. ולכן הוא ידע שאפילו הלל קלט רק הד חיוור ממה שאבותיהם העבריים היו מסוגלים פעם לשמוע. כעת כבר לא יכלו צאצאיהם לשמוע אפילו את ההד הקלוש שנשמע בקולו של הלל, שלא לדבר על בת הקול הגדולה.

כל זה הכביד על ליבו והוא דיבר על כך עם אימו. הוא סיפר לה על סבלותיו – כיצד משבוע לשבוע הוא הכיר בבהירות הולכת וגדלה את טבעה של התורה הקדושה העתיקה של העברים ושלצאצאי העברים הקדומים כבר אין אוזניים לשמוע את המילים של הנביאים הגדולים: וכעת אימו הבינה והיתה מסוגלת לקבל את דבריו ברגש עמוק ובלב מלא הבנה.

ואז הוא דיבר על החוויה שעבר בשנתו השמונה עשרה בעת שנדד באזורים יהודים ופגאנים. רק עתה הוא סיפר לאימו כיצד הוא הגיע למקום פולחן פגאני שננטש על ידי כוהניו. מחלה מאוד מדבקת וקטלנית, גרמה לייסורים רבים לתושבים המקומיים. כאשר האנשים ראו את ישוע החדשות נפוצו כמו אש בשדה קוצים שאישיות מאוד מיוחדת הגיעה; זה היה אופייני שישוע מנצרת עשה רושם בכל מקום שאליו הגיע, פשוט באופן שהוא נשא את עצמו. הצער הגדול ביותר של אנשים אלה היה שכוהניהם נטשו אותם ומזבחם נותר ללא שימוש. עכשיו הם חשבו שישוע מנצרת הגיע ככוהן לבצע את טקס המנחה. מייד נאסף קהל עצום מסביב למזבח הנטוש. ישוע מנצרת לא היה מוכן לבצע את טקס המנחה, אך הוא הבין את הסיבות העמוקות לסבלם של האנשים. הוא ראה משהו שניתן להביאו כך:

בעבר בוצעו טקסי מנחה ראויים במזבחות הללו – טקס חיצוני ששיקף את ההתגלויות מהמסתריות העתיקות של ארצות פגאניות אלה. בתקופות העתיקות והקדושות ביותר בוצעו טקסים אלה בהלך הרוח הנכון על ידי כוהנים, והרוחות האלוהיות שאליהן היו מחוברים עמים אלה היו משתתפות בטקס. ישוע ידע זאת מתפיסה ישירה. אך טקסי המנחה נפלו בהדרגה לניוון והפכו מושחתים. לכוהנים כבר לא היה את הלך הרוח הנכון, והתוצאה היתה שבמקום רוחות אלוהיות טובות מהעבר שלטו עכשיו דמונים במקומות פולחן אלה. והדמונים הללו היו אחראים לסבלות האנשים. ישוע מנצרת ראה את הדמונים מתאספים במקום. הם אתגרו את עינו העל-חושית, והוא נפל כמת. בעודו נופל האנשים הבינו שהוא לא הגיע כדי לבצע את המנחה במזבח שלהם. הם שבו על עקבותיהם וברגע זה הוא ראה כיצד העולם של האלים הפגאנים הישנים הפך לעולם של דמונים והבין שהם היו הסיבה לסבלות האנשים.

הוא הובל בפנימיותו חזרה אל תקופות פגאניות עתיקות כשהתגלויות אמיתיות של תורות קדושות עתיקות הגיעו אל האנשים. ואז אירע המקרה שבו הוא שמע את ‘אבינו’ הקוסמי שהקראתי לכם. ואז הוא ידע כמה מרוחקת האנושות בזמננו, וגם האנושות בזמנו, הן הפגאנית והן של העברים מהתורות העתיקות וההתגלויות. הוא עצמו רכש את הידע שלו לגבי היהדות דרך הקול הגדול של בת הקול. הפגאניזם הגיע אליו בחזיון נורא שהיה שונה מאוד מכל תקשורת מושגית, משום שהוא שינה את נפשו. ואז הוא ידע שלאנשים אין כבר אוזניים להבין את מה שנשמע ביהדות בקולות הנביאים, וגם לא את מה שהגיע מהפגאניים של העבר. הוא סיפר כל זאת לאימו במילים מרגשות.

ואז הוא סיפר על שהותו בקהילת האיסיים, ובמיוחד על משהו שהיה יכול להיות קשה להבנה אם אימו לא היתה כבר מפתחת הבנה עמוקה שכזו. הוא סיפר לה כיצד במקרה אחד, בעודו עוזב את מפגש האיסיים, הוא ראה את לוציפר ואהרימן נמלטים מהשערים. הוא ידע ששיטות האיסיים לא יוכלו לשמש את ההמונים. הן אפשרו לאנשים להתאחד עם עולם הרוח האלוהי, אך רק על ידי דחייתם של לוציפר ואהרימן. וכשזה נעשה ניתנה ללוציפר ואהרימן הזדמנות אף גדולה יותר ללכת לאחרים וללכוד אותם עמוק יותר בתוך הקיום הארצי, כלומר אנשים אחרים אלה לא התחלקו באחדות עם עולם הרוח. לאור חוויה זו ידע ישוע מנצרת שדרך האיסיים אינה יכולה לשרת את כל האנושות, משום שהיא אפשרית רק לקבוצה קטנה של אנשים. זו היתה ההבנה הכואבת השלישית שהגיעה אליו.

דרכו לספר דברים אלה היתה יוצאת דופן. דבריו לא רק עברו אל אימו אלא הם היו כמו ישויות חיות שנכנסו לליבה. כשהמשמעות העמוקה של מילים אלה – משמעות מלאה בסבל אך גם באהבה עמוקה לאנושות – נכנסו לתוך נפשה, היא הרגישה מחוזקת בפנימיותה על ידי כוח שהגיע אליה ממנו והיא חשה שנפשה משתנה. היה זה כאילו כל מה שחי בנפשו של ישוע עבר לנפש אימו במהלך השיחה. וכך זה גם היה בעבורו.

כאן מגלים הכתבים האקשיים משהו מיסתורי. ישוע מנצרת דיבר באופן כזה שהמילים שנסחטו מנפשו חדרו לתוך ליבה ונפשה של אימו כאשר הן תמיד נושאות איתן פיסה ממנו. ניתן לומר שנראה היה כאילו ה’אני’ שלו עצמו עובר אל אימו על כנפי דבריו, למרות שלמעשה הוא לא עבר; היה זה רק שאימו הרגישה שניתנו לה חיים בעזרת מילים אלה. התוצאה המיסתורית של שיחה זו היתה שהרוח של האישה שהיתה אימו הביולוגית של הילד מבית נתן ירדה מעולם הרוח והתאחדה עם נפשה של האם המאמצת. לאחר שיחה זו, נפשה של אימו האמיתית של הילד מבית נתן התקבלה לתוך נפשה של האם החורגת. הבתולים כמו נולדו מחדש. השינוי, שעוברת נפש האם כשנפש אחרת חודרת לתוכה מעולמות הרוח, הוא מאוד מרגש לצופה הרוחי הקולט שמאז והלאה האם החורגת הפכה לכלי קיבול המחזיק את האם שהיתה בעולם הרוח משנתו השתיים-עשרה של ישוע ועד לשנתו השלושים.

בעבור ישוע עצמו היה זה כאילו שהוא מסר את ה’אני’ שלו לאימו, וכעת חיו בו רק הגוף הפיסי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי, הנשלטים על ידי חוקים קוסמיים. הדחף התעורר בשלוש מעטפות גופו ללכת אל האינדיבידואל שהוא פגש בקהילת האיסיים, שלא היה יותר איסיי ממנו, אבל גם כן התקבל על ידי הקהילה. הדחף התעורר ללכת ליוחנן המטביל. בזמן הטבילה חדרה רוח כריסטוס לתוך גופו של ישוע מנצרת, כפי שאנו יודעים מארבע הבשורות האחרות, גוף ששם את האני שלו – שהיה קשור עם טבעו הבסיסי של גוף זה ועם כל הסבל שנחווה בו – בתוך המילים שעברו לתוך נפש אימו. הגוף בעל שלוש המעטפות קיבל את ישות הכריסטוס לתוכו שתפסה אז את המקום של האני האחר בתוך שלושת הגופים אלה.

הבשורה החמישית, שניתן למצאה בכתבים האקשיים, מספרת לנו גם על הפיתוי שבא מייד בעקבות כניסת ישות הכריסטוס לגוף ישוע. אולם הפיתוי מוצג מהיבט קצת שונה שם, ואני שוב אעשה כמיטבי כדי לספר לכם כיצד מופיעה סצנה זו.

ישוע כריסטוס, כפי שניתן לקרוא לו עכשיו, מתעמת לראשונה עם לוציפר ששואל שאלה באופן ובצורה שמחקר רוחי יכול להבין בקלות. השאלה חייבת להיות מתורגמת לשפה יומיומית, כמובן, אם אנו רוצים לדווח עליה. היא גם מפורסמת בבשורות האחרות. שאלה שכּוּוְנה במיוחד לפנות לגאוותנות ויהירות: “כל הממלכות שאתה רואה מסביבך” – לוציפר התכוון לממלכות של העולם האסטרלי הרחב – “יהיו שלך אם תכיר בי כאדונך!”

כשהשאלה מוצגת ברגע הנכון, לפחות בעבור ישות אנושית, היא דחף של הפיתוי העמוק ביותר, המעורר את כל הכוחות והדחפים של גאוותנות ויהירות בנפש האנושית. יהיה קשה להגיע למושג אמיתי של העניין אם נחשוב על העולם האסטרלי במונחים לגמרי מופשטים. אולם למי שמכיר את המציאות של עולם זה, הכוחות של העולם האסטרלי, שמתוכו דיבר אז לוציפר, הם בעלי השפעה כזו על כל המבנה האנושי שכל הגאוותנות והיהירות יכולים לפעול בתוכו, וזה קורה באותו כורח כמו שרעב מתחולל לאחר שלא אכלנו דבר במשך ארבעה או חמישה ימים. איננו יכולים להשתמש בביטויים כושלים כמו ‘אל תסתנוור מיהירות’. הם יהיו טובים למישור הפיסי, אבל מאבדים כל תוקף כשכל העולם האסטרלי שם מצור על ההרכב האנושי. ישוע כריסטוס עמד בפני הפיתוי הלוציפרי בכל זאת, משום שהוא לא יכול היה ליפול לגאוותנות. הוא הדף את לוציפר.

הייתי רוצה להוסיף משהו בנקודה זו. קל להתבלבל בסדר האירועים כאשר קוראים בכתבים האקשיים. אני מאמין שהסדר של הופעת הפיתוי הוא כפי שהוצג לפני. זה יתכן בכל זאת שזה היה בסדר הפוך. אני לא חושב כך, אבל איני יכול לומר בביטחון שאימות נוסף לא יראה שהסדר היה הפוך. שימו לב, בבקשה, שבספרי לכם דברים מהכתבים האקשיים אני מדבר רק על מה שבאמת מופיע בפני, וכאשר קיימת אי וודאות אני מסב את תשומת ליבכם לעובדה שזה עשוי להשתנות מאוחר יותר.

כאשר המתקפה הראשונה, שהופיעה מלוציפר, נהדפה, הופיעו לוציפר ואהרימן יחד. מדברים בקול אחד, הם הציבו לפני ישוע כריסטוס את השאלה לגבי קפיצה מטה לתוך התהום העמוקה. זה הופנה לגאווה האנושית. דרך עקיפה שימשה להפנות את השאלה לגאווה האנושית, להרגיש מעבר לכל פחד. ישוע כריסטוס הפריך את השאלה. הוא לא יכול היה להתפתות על ידי פנייה לגאווה או להרגשה של היותו מעבר לפחד. לוציפר היה צריך לפנות את מקומו בנקודה זו ולעזוב אותו לבד.

אהרימן נשאר. הוא הציב את השאלה השלישית, וכאן שוב נמצאת הבשורה החמישית בהסכמה עם שאר הבשורות. זו היתה השאלה לגבי הפיכת אבנים ללחם. אם לכריסטוס באמת היה את הכוח, הוא צריך היה להפוך אבנים ללחם. והנה – כששאלה זו הוצבה משהו נותר שלא ניתן היה להשיב עליו. ישוע כריסטוס לא היה מסוגל לענות לגמרי על שאלתו של אהרימן, ואהרימן לא הובס לגמרי כשנפרד. זה ברור כאשר אנו מתייחסים לכתבים האקשיים של האירוע. וישוע כריסטוס ידע שנותרה שארית מהמקרה של אהרימן שלא ניתן היה להתגבר עליה בתהליך רוחני פנימי שכזה, אלא נחוצים דברים נוספים לפני שהיא תוכל להיפתר.

הרשו לי להציג זאת בדרך שניתן להתייחס אליה כפשוטה, זה אך יקל עלינו להבין זה את זה. אהרימן שולט בחוקי החומר. כאשר ההרצאות שניתנו במינכן השנה יצאו לאור,[2] אנשים יוכלו להבין בברור את כל עולמו של אהרימן. אהרימן הוא אדון חוקי החומר. חוקים שאכן יהפכו לרוחיים רק כשכל אבולוציית האדמה תגיע להשלמה, חוקים שנשארים פעילים ואפקטיביים. אהרימן הוא אדון הצדק של חוקים אלה. אם הוא לא היה משתמש לרעה בכוחותיו – מרחיב אותם למשהו אחר, הוא היה מייצג אלמנט שבדרכו שלו הוא צורך הכרחי באבולוציה של האדמה. אך המילים של ‘אבינו’ הקוסמי: ” האנוכיות משפיעה על ידי אחרים, נחוות בלחם היומי, שרצון המרומים אינו שולט שם,” הן אמיתיות. ישויות אנוש כבולות לחוקי החומר בזמן היותן על האדמה, כשהן לא מסוגלות להפוך לרוחי מה שמגיע מחוקי החומר בתהליך נפשי פנימי טהור, משום שכאן נחוץ משהוא אחר שצריך לבוא מבחוץ. כל מה שקשור לעשיר ועני קשור לשאלה זו, כל מה שגורם לנו להיות חלק מסדר חברתי, משעבד אותנו לחוקים שנוכל להפכם לרוחניים רק במהלך המושלם של אבולוציית האדמה. ובקשר לכך – כפי שאמרתי אני הולך להשתמש ברעיון פשוט, אך הוא לא אמור להיות כזה – האלמנט שאנו יכולים לקרוא לו כסף ישתלט בהדרגה על הסדר החברתי שלנו, כסף שלא יאפשר לחיות ישירות בחוקים שלתוכם נכנסה הרוח. כל אחד ידע מהי המשמעות של העניין. ומאחר וזה בלתי אפשרי להפוך אבנים ללחם, שהרוח עצמה תהיה בחומר, עצמאית מכל חומרנות, מאחר והכסף שולט בנו, שזה דמוי משקף של חוסר יכולת זו, אהרימן הוא שליט העל. מבחינה חברתית אהרימן חי בכסף שלנו.

שאלתו של אהרימן נותרה לא פתורה כך שהיא תהפוך לאידיאל של כריסטוס להזרים את עצמו לתוך אבולוציית האדמה ולאט ובהדרגה להשפיע על כל האבולוציה העתידית של האדמה. זה לא היה יכול להתבצע רק ברמה של הנפש. כל האבולוציה העתידית של האדמה חייבת להתמלא בישות הכריסטוס! לאהרימן היה את הכוח לכפות על כריסטוס את הצורך לחבר את עצמו באמת עם האדמה. לכן הוא נכנס מאוחר יותר לתוך יהודה, ובו היו לו את האמצעים להביא באמת את המוות של כריסטוס. בעזרת המוות חדרה המהות של כריסטוס לתוך המהות של האדמה. מעשה יהודה היה השאלה שהוצגה לאהרימן ולא יכלה להיפתר במלואה. על הפיתוי הלוציפרי ניתן להתגבר מבפנים – בנפש. כל נפש אנושית צריכה לעשות זאת מבפנים. טבעו של אהרימן הוא כזה שניתן יהיה להתגבר עליו עם התקדמות האבולוציה האנושית אם ישויות אנוש ירשו למהות הכריסטוס להיכנס עוד ועוד לתוכן, כשהן מזדהות איתה.

כשאנו מתייחסים לשאלה של אהרימן כפי שהיא נראית בכתבים האקשיים אנו קולטים סוד עמוק הקשור לאבולוציה היסטורית שלאחר המסתורין של גולגותא. זה אומר הכל. והכריסטוס ידע שהוא חייב להתאחד לגמרי עם הגוף הארצי ולהפוך באמת ובתמים לאנושי.

תהליך ההפיכה לאנושי היה מקור לשלוש שנים נוספות של סבל. וכפי שצפיה בבשורה החמישית בכתבים האקשיים מספרת לנו – זה היה מאחר וישות הכריסטוס לא התאחדה מייד עם שלושת הגופים של ישוע מנצרת. כשמתייחסים לישוע כריסטוס המהלך על פני האדמה בשלבים המוקדמים ניתן לראות שישות הכריסטוס שוכנת בשלושת הגופים, אך היא לא היתה לגמרי בתוכם, כפי שהאני מצוי בדרך כלל בתוך האדם. היא היתה כמו הילה עצומה שנגעה בקלות בלבד בשלושת הגופים ההם. והיה זה אפשרי בברור, כפי שקרה במספר אינסופי של מקרים, שגופו הפיסי של ישוע כריסטוס נמצא במקום מסוים – בבדידות או עם אנשים אחרים, בעוד כריסטוס עצמו יהיה במרחק רב, נע מסביב ברוח. כשרוח זו הופיעה לפני מישהו זה או אחר מקרב השליחים היא לא היתה תמיד בגופו הפיסי של ישוע כריסטוס. אפילו אז גוף הרוח שלו היה כה עוצמתי שניתן היה תמיד לחוש בנוכחותו הפיסית. כשהבשורות מדברות על התלמידים הנמצאים עם הכריסטוס, הבשורה החמישית מספרת לנו שהם לא תמיד היו יחד בפיסי, אבל זה יהיה כמו מפגש חזיוני המתוגבר לרמה של נוכחות פיסית.

זה היה מוזר, בימים המוקדמים הכריסטוס וגופו של ישוע מנצרת היו מחוברים בקשר רופף, אולם בהדרגה הם התאחדו יותר ויותר. ישות הכריסטוס היתה צריכה לחדור עוד ועוד ולהתאחד עם הגופים של ישוע מנצרת. אולם רק לקראת תום שלוש השנים ישות הכריסטוס והגופים של ישוע מנצרת התאחדו. האיחוד הושלם עם המוות על הצלב, או דווקא בדיוק לפניו. לאחדות זו עם הגוף האנושי היתה אך משמעות של סבל מתמשך ומתגבר. האחדות של הרוח האוניברסלית חובקת-הכל של הכריסטוס עם גופו של ישוע מנצרת היתה כרוכה בסבל בל יתואר שנמשך לאורך שלוש שנים.

ראיית דברים אלה אינה גורמת לך להיות רגשני, והרושם המתקבל בעולם הרוח הינו נטול כל רגשנות. לא ניתן להשוות שום סבל לתהליך שבו ישות הכריסטוס התאחדה עם גופו של ישוע מנצרת. ניתן להבין כמה היה צריך אל לסבול כדי שהאנושות שהזדקנה תוכל לחדש את נעוריה וישויות אנוש יוכלו לתפוס בעלות שלמה על ה’אני’.

זה קרה כך: בזמן שכמה מתלמידיו נאספו כבר מסביב, היה ישוע כריסטוס לפעמים מתאחד איתם בגוף הפיסי, למרות שכישות רוחית הוא היה בלתי-נראה לכל אחד שיכול לראות רק בעיניים הפיסיות. רק תלמידיו ידעו מתי הוא נמצא ביניהם בגלל האופן שבו הוא התאחד עימם.

הכתבים האקשיים של הבשורה החמישית מגלים משהו מאוד מוזר. ישוע כריסטוס המעיט בדיבור ובמיוחד במשך התקופה המוקדמת של שלוש השנים. היתה לו השפעה. לנוכחותו בלבד היתה השפעה. בגלל האופן המיוחד שבו ישות הכריסטוס היתה מחוברת עם הגוף של ישוע מנצרת, הוא השפיע על אנשים אחרים בדרכים שאחרת לא היו קיימות באבולוציה של האדמה. ההד שבקושי הובן לגבי זה, שהגיע עד אלינו קיבל דווקא את השם הלא מוצלח ‘נס’. היתה לו השפעה כזו עקב האופן שבו טבעו המהותי נבנה. אדבר על כך יותר בפעם הבאה. אולם עתה אני רוצה לדבר על משהו מאוד מוזר.

אתם תראו קבוצה של תלמידים מהלכת, ויחד עם הרבה רשמים שהושגו מהכתבים תהיה הרגשה ברורה שהגוף הפיסי של ישוע מנצרת נמצא ביניהם. זה קרה לעיתים הכי קרובות כאשר ישוע כריסטוס פסע במקומות מבודדים עם תלמידיו. אולם לעיתים קרובות תקבל את הרושם שהגוף הפיסי של ישוע מנצרת היה רחוק, אבל התלמידים הרגישו שישות הכריסטוס נמצאת ביניהם בזמן הליכתם. אולם הרוח היתה מסוגלת – וזהו הדבר המוזר – לדבר דרך כל אחד מהתלמידים: פעם דרך זה ופעם דרך אחר. ולפיכך כאשר תלמיד זה או אחר מהם היה מדבר, כל קלסתר פניו היה משתנה והופך לקדוש בעיני האנשים שבאו להקשיב. והוא כולו השתנה. תמיד נראה כאילו אחד מהם משנה את צורתו, ובכל פעם היה זה אחד אחר.

כל מיני תנאים נוצרו במודעות הכללית שמישהו משלהב את האנשים ומפיץ כל מיני דברים. המנהיגים של היהודים בזמן ההוא לא רצו שזה יקרה. אך הם לא ידעו מי זה היה. הוא היה מדבר פעם דרך תלמיד אחד ופעם דרך אחר. וזאת היתה הסיבה, על פי מה שהכתבים האקשיים מספרים לנו, שבגידתו של יהודה היתה הכרחית.

אני עצמי חייב להתוודות שהשאלה – מדוע בגידתו של יהודה היתה הכרחית, מדוע היה צורך רציני שמישהו מקבוצה של תלמידים, מישהו שידע להצביע באצבעו עם נשיקת יהודה: “זה האחד!” – תמיד נראתה לי כסיפור מוזר עד שידעתי שהם באמת לא היו מסוגלים לדעת מי הוא היה, משום שהכריסטוס יכול היה לדבר דרך כל אחד מהם. לא ניתן היה לזהות אותו אפילו כשהיה ביניהם בגוף הפיסי. אפשר היה לחשוב שהוא כל אחד שדרכו דיבר. וכל אחד מהם היה מדבר! היהודים לא היו מסוגלים לתפוס אותו עד שמישהו שידע מתי ישוע כריסטוס נמצא ביניהם למעשה היה אומר להם: ” זה האחד!”

זאת באמת היתה תופעה מסוג מוזר מאוד בזמנה, משהו שקרה במוקד, במרכז כוח הכבידה של אבולוציית האדמה.

אמרתי לעיתים בדרך תיאורטית יותר שהאנושות עוברת דרך שקיעה ועליה, ושאימפולס הכריסטוס הגיע למימוש בנקודה המרכזית של האבולוציה האנושית. שם אנו מקבלים רושם על המשמעות האדירה של האימפולס של הכריסטוס באבולוציה של האדמה. כדי להשיג רושם זה אנו צריכים לבסס את אופי האימפולס הזה ביחס לכל אבולוציית האדמה. איני חושב שסיפור עלילתי של האירועים כפי שהם מציגים את עצמם לחזיון הפנימי יהיה בעל פחות השפעה על הלבבות והנפשות. איני חושב שמשהו מהנאמר בהתייחסות למשמעות המכרעת של אימפולס הכריסטוס יהיה פחות מרשים משום שאנו מבינים מה עבר על ישוע מנצרת בשנים שבהם זרתוסטרא היה בגופו; כיצד הוא רכש את מעמדו דרך ייסורים וכיצד רצון טוב התעורר בו עקב סבל שכזה – כך שהאני-זרתוסטרא עזב אותו עם המילים שנאמרו בשיחה.

ואם אחר כך אנו לומדים כיצד השתחרר ישוע מעצמו בשיחה עם אימו, וכיצד ישות הכריסטוס נכנסה לתוכו; כיצד ישות הכריסטוס נאבקה עם אהרימן ולוציפר וכיצד כל מה שהגיע בעקבות זאת התעורר מסבל הכריסטוס – לדעתי פרטים אלה, כפי שהם מוצגים, הם בהתאמה עם קווי המתאר הכלליים הניתנים דרך מדע הרוח. קשה לדבר בימינו על דברים אלה ללא הסתייגות, אך יש להתייחס לכך כמחויבות אמיתית להציע לנפשות אינדיבידואליות משהו שיהפוך ליותר ויותר הכרחי בעבור התפתחות פנימית בזמנים שיבואו. לכן, הייתי מבקש מכם שוב להתייחס לדברים אלה ביראת כבוד ולשמור אותם בליבכם.

———————————————-

  1. הלל (מ-60 לפני הספירה ועד ל-10 אחרי הספירה), שם משפחתו היה הבליל (Hillel Habalil) (הבבלי) והזקן. חכם יהודי ונשיא נבחר של הסנהדרין בירושלים. הוא הפך לסמכות העליונה במסורת שבעל-פה של היהדות שנוספה לחוק הכתוב בתורה. הוא לימד שאדיבות ורחמים הם העיקר של כל הדיברות: “אל תעשה לשכנך כל מה ששנוא עליך.” תלמידיו היו ידועים כבית הספר של הלל. ראה ‘ישוע והלל’ של דליטש (Delitzsch 1879).
  2. מתייחס למחזות המסתורין שהוצגו כל שנה במינכן, שבעקבותיהן תמיד היה מחזור של הרצאות. ההרצאות ניתנו במינכן באוגוסט 1913 והוצאו לאור ב’סודות הסף’ (GA 147) . (Secret of the Threshold – Anthroposophic Press) יצא בעברית בהוצאת חירות. ראו כאן 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *