האמנות לאור חוכמת המיסטריות – 02

האמנות לאור חוכמת המיסטריות

מאת רודולף שטיינר

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות: ראה כאן

הרצאה 2    29.12.1914   GA275

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דליה דיימל, דניאל זהבי

אימפולסים של טרנספורמציה למען האבולוציה האמנותית של האדם – חלק א

במהלך המחשבות הבאות אדבר איתכם על האימפולסים החשובים לטרנספורמציה, הקיימים בעידן שלנו בשביל האבולוציה האמנותית של האנושות. הייתי רוצה לקשר זאת למה שאולי יעלה בכם כתוצאה מההתבוננות במבנה הזה של הגיתהאנום, או יותר מדויק, לקשר זאת למה שמבנה זה הינו רק התחלה ממנו. אך כבסיס למחשבות אלה, יהיה עלינו לראות את הקשר בין האמנות והידע שרכשנו אודות האדם ומערכת היחסים שלו עם העולם ככלל. אתחיל היום בשיקולים שנראים תיאורטיים יותר, ואמשיך מחר עם הנושא היותר קונקרטי שלנו לגבי האימפולסים של טרנספורמציה בהתפתחות האמנותית.

למרות שאמרתי שאתחיל היום עם בסיס שייראה תיאורטי יותר, למעשה כל מי שרואה במדע הרוח משהו חי ירגיש שדברי הקדמה אלה מלאי חיים ואינם תיאורטיים בכלל. אך הם יהיו ברורים לגמרי רק למי שבשבילו המושגים של גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי, אני, וכו' אינם אך ורק שמות בדיאגרמה של ישות האדם, אלא ביטויים של חוויות ממשיות ברגש ובחשיבה ביחס אל עולם הרוח.

כשמתבוננים בצורות השונות של האמנות, נדמה שהאדריכלות הפכה להיות המופרדת ביותר מהאדם ככלל. האדריכלות מופרדת מהאדם, מפני שהיא משרתת את האימפולסים החיצוניים שלנו, אימפולסים הקשורים בתועלתיות, המבקשים מבנים שימושיים, או אימפולסים של מטרות אידיאליסטיות, כמו במקרה של מבנים דתיים. נראה במהלך ההרצאה איך לצורות האמנות האחרות יש קשר אינטימי יותר עם הווייתו האמיתית של האדם מאשר לאדריכלות. האדריכלות מנותקת במובן מסוים ממה שאנו מתארים כישותו הפנימית של האדם. ועם זאת, כאשר רואים אותה מנקודת המבט של מדע הרוח, האופי החיצוני של האדריכלות נעלם במידה רבה.

כאשר אנו מתחילים להתבונן באדם, החלק שבולט קודם כול הוא הגוף הפיזי, מפני שהוא החיצוני ביותר. אך גוף פיזי זה חדור ומלא בגוף אתרי. ניתן לקרוא לגוף הפיזי פשוט גוף במרחב או לתאר אותו כארגון במרחב. אך בגוף האתרי, ששוכן בגוף הפיזי, וכפי שידוע לכם גם עובר את הגבולות של הגוף הפיזי ומחובר באופן אינטימי לכל הקוסמוס, אפשר להתבונן אך ורק בעזרת הזמן. ביסודו של דבר כל מה שקיים בגוף האתרי הוא ריתמוס, ריתמוס מחזורי של תנועה או פעילות, ויש לו אופי מרחבי רק במידה שהוא שוכן בגוף הפיזי. נכון שמבחינת התפיסה האימגינטיבית של האדם יש לדמיין אותו בתמונות במרחב, אך תמונות אלה אינן מראות את טבעו המהותי, שהוא מחזורי, ריתמי, ונע בזמן.

המוזיקה אינה תופסת מרחב, אלא נוכחת אך ורק בזמן. באופן דומה, מה שחשוב לגבי הגוף האתרי האנושי במציאות (ולא בתמונה האימגינטיבית אותה אנו מציירים) הוא המוֹבִּילִיּוּת, התנועה, הפעילות המעצבת ברצף ריתמי או מוזיקלי, למעשה האיכות של הזמן. כמובן, קשה למוח האנושי לתפוס זאת, מאחר שהוא רגיל לקשר את הכול למרחב; אך כדי לקבל מושג ברור לגבי הגוף האתרי, עלינו לנסות להיעזר הרבה יותר ברעיונות מוזיקליים מאשר ברעיונות מרחביים.

כדי לתאר תכונה נוספת של הגוף האתרי, ניתן לומר: מאחר שהגוף האתרי נמצא בתוך הגוף הפיזי והוא מביא את תנועתו ואת פעילותו הריתמית לתוך הגוף הפיזי, הוא מעל לכל גוף של כוחות. הוא זרימה של כוחות, התגלמות של כוחות, ואנו שמים לב אליהם במספר תופעות שמתרחשות במהלך חייו של האדם. אחת מהתופעות הללו, שהמדע החיצוני או המבט החיצוני על העולם אינו שם לב אליה במידה רבה, אך אנחנו מדגישים אותה לעתים קרובות, היא היכולת של האדם לעמוד זקוף. כאשר אנו נכנסים לעולם דרך לידה, עדיין איננו מסוגלים להיות בתנוחה אנכית זו, החשובה ביותר מכל התנוחות עבור האדם. עלינו לרכוש יכולת זו. נכון שהיא מתחילה בגוף האסטרלי, שכביכול מעביר אל תוך הגוף האתרי את יכולתו להתמתח כלפי מעלה, אך הגוף האתרי הוא זה שבמהלך הזמן מרים את הגוף הפיזי למצב אנכי. כאן אנו רואים את הפעילות ההדדית החיה בין הגוף האסטרלי והגוף האתרי בעיצוב הגוף הפיזי.

אך העמידה הזקופה היא רק הבולטת ביותר מהתופעות הללו. כל פעם שאנו מרימים יד, מתרחש תהליך דומה. בתוך האני שלנו אנו יכולים רק להכיל את המחשבה של להרים יד; מחשבה זו חייבת לפעול מיד על הגוף האסטרלי, והגוף האסטרלי מעביר את הפעולה הזאת, שחיה בו כאימפולס, אל הגוף האתרי. ומה קורה אז? נניח שמישהו מחזיק את ידו במצב מאוזן. כעת יש לו את המחשבה: אני רוצה להרים את ידי קצת יותר גבוה. המחשבה, שאחריה באה הפעולה של הרמת היד, עוברת אל הגוף האסטרלי; שם עולה אימפולס ועובר מהגוף האסטרלי אל הגוף האתרי. וכעת הדבר הבא מתרחש בגוף האתרי: היד קודם נמצאת במצב מאוזן; אז הגוף האתרי עולה יותר גבוה, ואז זזה היד הפיזית, לאחר מה שקודם מתרחש כהתפתחות של כוח בגוף האתרי. היד הפיזית עולה בעקבות היד האתרית.

מחר אסביר את התהליך כולו. כרגע, אני פשוט רוצה להצביע על כך שביצוע כל תנועה שהיא כרוך בהתפתחות של כוח ואחריו בא מצב של איזון. בחיים של האורגניזם שלנו, מתרחשת כל הזמן התפתחות של כוח, ואחריה יש מצב של איזון. כמובן, אין לאדם ידיעה מודעת על מה שבאמת קורה בתוכו; אך מה שמתרחש הוא כה חכם, יש בו חוכמה כה אין-סופית, שהתבונה של האני האנושי היא כלום לעומתה. לא היינו מסוגלים להזיז את היד לו היינו תלויים בחוכמה ובידע שלנו בלבד; כי הכוחות העדינים שהגוף האסטרלי מפתח בגוף האתרי ולאחר מכן מעביר לגוף הפיזי אינם נגישים כלל לידע האנושי הרגיל. והחוכמה בתהליך זה הינה גדולה פי מיליונים מזו שנדרשת משָׁעָן כאשר הוא בונה שעון.

אנו לא חושבים על כך בדרך כלל, אבל למעשה את החוכמה הזאת צריך לפתח. חייבים לפתח אותה, ומפתחים אותה כתוצאה מכך שאנו נשארים לבד עם האני שלנו. אך ברגע שהאני שולח את האימפולסים של הרעיון שלו אל תוך הגוף האסטרלי, אנו זקוקים לעזרתה של ישות אחרת; ללא עזרה איננו יכולים לעשות כלום כאן. אנו תלויים בעזרתה של ישות השייכת להיררכיה של המלאכים. בשביל התנועה הזעירה ביותר של אצבע, אנו זקוקים לסיוע של ישות כזאת, שחוכמתה הרבה יותר מתקדמת משלנו. לא יכולנו לעשות דבר מלבד לשכב על הארץ מבלי לנוע, וליצור ראיונות בצורה מאובנת לחלוטין, לו הישויות של ההיררכיות הגבוהות לא היו מקיפות אותנו בלי הרף עם הפעילות שלהן.

לכן הצעד הראשון לקראת חניכה הוא לרכוש הבנה לגבי האופן בו כוחות אלה פועלים על האדם.

ניסיתי להראות כאן מה כרוך אפילו בתנועה פשוטה כמו להניח את הראש על היד. אנו לומדים לדעת, בצורה של מערכת קווים וכוחות במרחב, את החלק החיצוני של ישותנו, את מה שקורה לגוף הפיזי שלנו באמצעות פעילותו של הגוף האתרי. אם אנו נושאים לתוך העולם את המערכת המרחבית הזו של קווים וכוחות הפעילה בתוכנו כל הזמן, ואם אנו מארגנים את החומר בהתאם למערכת זו, אז מופיעה האדריכלות. כל אדריכלות כרוכה בכך שאנו מפרידים מעצמנו את מערכת הכוחות הזו וממקמים אותה בחוץ במרחב. כך אנו יכולים לומר: יש לנו כאן את הגבול החיצוני של גופנו הפיזי, ואם אנו דוחפים את האירגון הפנימי שהגוף האתרי הטביע על הגוף הפיזי, מחוץ לגבול זה, אז קמה האדריכלות. כל החוקים שנוכחים בשימוש האדריכלי בחומר נמצאים גם בגוף האדם. כאשר אנו משליכים את האירגון הספציפי של הגוף האנושי אל תוך המרחב מחוצה לו, אז יש לנו אדריכלות.

עכשיו אנו יודעים, על פי דרך ההסתכלות שלנו, שהגוף האתרי מחובר לגוף הפיזי. כאשר מתבוננים שוב בכל יצירת אדריכלות, מה אנו יכולים לומר לעצמנו אודותיה? אנו יכולים לומר שכאן, במרחב מחוצה לנו, נמצאת האינטראקציה בין האנכי והמאוזן ובין הכוחות שפועלים ביחד, שאת כולם ניתן למצוא בתוך הגוף הפיזי של האדם.

באותו האופן אנו יכולים לשאת את מה שזורם מהגוף האתרי אל תוך הגוף הפיזי, הפעם לא מחוצה לנו, אלא למטה מהגוף האתרי לתוך הגוף הפיזי. במילים אחרות, אנו יכולים לגרום לכך שייווצר משהו שאותו איננו מפרידים מעצמנו בכך שממקמים אותו מחוצה לנו, אלא אנו רק דוחפים אותו למטה לתוך עצמנו. זהו התהליך שדרכו החוקים של הגוף האתרי, אותם הוא קיבל מהגוף האסטרלי, יכולים להפוך לפיזיים, כשם שבאדריכלות חוקי הגוף הפיזי מושלכים אל תוך המרחב מחוצה לנו. באמצעות תהליך זה, מופיע הפיסול מתוך הגוף האתרי, כשם שהאדריכלות מופיעה מתוך הגוף הפיזי. במובן מסוים אנו דוחפים את חוקי הגוף האתרי שלב אחד למטה.

גוף פיזי

               אדריכלות

גוף אתרי

               פיסול

כשם שבאדריכלות אנו דוחפים את חוקי הגוף הפיזי לתוך המרחב מחוצה לנו, כך בפיסול אנו דוחפים את חוקי הגוף האתרי שלב אחד למטה. אנו לא מפרידים חוקים אלה מעצמנו, אנו דוחפים אותם ישירות לתוך צורתנו שלנו. כשם שבאדריכלות אנו מוצאים את הביטוי של החוקים של הגוף הפיזי שלנו, כך אנו מוצאים בפיסול את החוקים הטבעיים של הגוף האתרי שלנו; אנו פשוט מעבירים סדר פנימי זה אל תוך הפסלים שלנו. באדריכלות אנו מעבירים אל תוך המרחב מחוצה לנו רק את חוקי הגוף הפיזי, את הקווים המרחביים שלו ואת פעילות הגומלין של כוחותיו, מבלי לקחת דבר מהגוף האתרי, מהגוף האסטרלי ומהאני. באותו האופן, כאשר מדובר בפיסול, אנו לוקחים רק את חוקי הגוף האתרי ומורידים אותם שלב אחד, מבלי להשתמש בדבר השייך לגוף האסטרלי ולאני, חוץ מאשר במידה בה הם שולחים אימפולסים לתוך הגוף האתרי. זו הסיבה שבגללה יצירת פיסול נראית חיה. היא הייתה ממש חיה לו הייתה מכילה גם את האני ואת הגוף האסטרלי. לכן אם אנו מחפשים לקלוט את חוקי הפיסול, עלינו להבין שהם למעשה החוקים של הגוף האתרי שלנו, כשם שאת חוקי האדריכלות יש לראות בחוקי הגוף הפיזי שלנו.

אם אנו פועלים באותו האופן בהקשר של הגוף האסטרלי, כביכול דוחפים את מה שקיים בתוכנו כטבע אסטרלי שלב אחד למטה אל תוך הגוף האתרי, אנו דוחפים למטה את מה שחי בפנימיותו של האדם. כעת לא מופיע משהו שיכול להיות לו אופי מרחבי, כי הגוף האסטרלי, כאשר הוא יורד לתוך הגוף האתרי, אינו נכנס לאלמנט מרחבי: הגוף האתרי הינו ריתמי והרמוני, ולא מרחבי. לכן מה שעולה יכול להיות רק תמונה, תמונה אמיתית, למעשה אמנות הציור. הציור הינו צורת האמנות שמכילה את חוקי הגוף האסטרלי שלנו, כשם שהפיסול מכיל את חוקי הגוף האתרי, והאדריכלות את חוקי הגוף הפיזי שלנו.

גוף פיזי

                אדריכלות

גוף אתרי

                 פיסול

גוף אסטרלי

                 ציור

אם כעת ניקח את החלק הרביעי של האדם ונדחוף אותו, עם החוקים שלו, למטה אל תוך הגוף האסטרלי, ושם נאפשר לו לנוע ולפעול, אז אנו מקבלים צורה נוספת של אמנות. אמנות זו אינה כוללת את מה שפועל בתוך האני כמשהו שניתן להביע בשפה או ברעיונות שגרתיים; היא ירדה מהאני שלב אחד אל תוך התת-מודע. זה כאילו שהאופק של המודעות יורד כמחצית מחלק של האדם; אנו עושים חצי צעד למטה, האני יורד לתוך הגוף האסטרלי: אז נולדת המוזיקה.

גוף פיזי

                 אדריכלות

גוף אתרי

                 פיסול

גוף אסטרלי

                 ציור

אני

                מוזיקה

כך שהמוזיקה מכילה את חוקי האני שלנו, אך לא בצורה שהם מתגלמים בחיי היום יום השגרתיים, אלא כפי שהם נדחפים למטה אל תוך התת-מודע, אל תוך הגוף האסטרלי; האני צולל, כביכול, מתחת לפני השטח של הגוף האסטרלי, ושם זורם בתוך המבנה של הגוף האסטרלי.

אם אנו ממשיכים לדבר על החלקים הגבוהים יותר של האדם, ומתחילים מרוח העצמיות, אנו יכולים להתייחס אליהם רק כמשהו שעדיין נמצא מחוץ לישות האנושית. כי בתקופה הפוסט-האטלנטית החמישית הזו, אנו רק מתחילים להפוך את רוח העצמיות לאחד מהחלקים הפנימיים שלנו. אך אם אנו מקבלים אותה כמתנה מספרה גבוהה יותר, ומאפשרים לה לשקוע אל תוך האני שלנו, אם אנו צוללים, כמו שחיין אל תוך המים, אל תוך האני שלנו, ולוקחים איתנו את מה שכעת ניתן להרגיש רק בצורה מעורפלת מתוך רוח העצמיות, אז נולדת השירה.

גוף פיזי

                   אדריכלות

גוף אתרי

                   פיסול

גוף אסטרלי

                   ציור

אני

                   מוזיקה

רוח עצמיות

                   שירה

ואם נמשיך להתקדם, ניתן לומר, אם כי רק במידה מוגבלת: סביבנו, בסביבה של נפש ורוח שאותה נספוג בשלב מאוחר יותר, נוכחת גם רוח-החיים. לכן יום אחד רוח החיים עשויה לרדת לתוך רוח העצמיות. אבל כמובן, כרגע זה עדיין משהו שיגיע לרמה מסוימת של שלמות רק בעתיד הרחוק. מפני שכאשר האדם ינסה להוריד את רוח החיים לתוך רוח העצמיות, יהיה עליו לחיות באלמנט שעדיין זר לו לחלוטין. כך שמה שניתן לומר בתחום הזה הוא דומה לקשקוש של ילד כשמשווים אותו למושלמות של הדיבור אותו הוא ישיג מאוחר יותר. ניתן לחזות שבעתיד הרחוק מאד תהיה אמנות מושלמת ביותר, אשר תהיה גבוהה מהשירה, כשם שהשירה גבוהה מהמוזיקה, המוזיקה מהציור, הציור מהפיסול, והפיסול מהאדריכלות (לא מדובר בעניין של עליונות, אלא באופן בו הדברים מסודרים). תנחשו,כמובן,שאני מתכוון למשהו שהיום אנו רק מכירים את התחלותיו הראשוניות ביותר, משהו שיש לנו לגביו רק רמזים ראשונים: אמנות האוריתמיה.

האוריתמיה היא אכן משהו שחייב להופיע באבולוציה האנושית בזמן הזה; אך אין להרגיש כל גאווה בנושא, כי כעת האוריתמיה הינה אך ורק קשקוש כאשר משווים אותה למה שהיא תהיה בעתיד.[1]

גוף פיזי

                 אדריכלות

גוף אתרי

                 פיסול

גוף אסטרלי

                 ציור

אני

                מוזיקה

רוח עצמיות

                שירה

רוח חיים

               אוריתמיה

כעת נוכל להתחיל בכל נקודה בעזרת מבט רחב יותר. אך כדי לעשות כך, עלינו להבין שהארגון של ישותו של האדם אינו פשוט כפי שהיינו רוצים לדמיין אותו מתוך העצלות האינטלקטואלית שלנו.

קל מאד לדמיין שהאדם מורכב מגוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי, אני וכו'. אם אנו מסוגלים למנות את החלקים האלה ויש לנו איזה מושג לגביהם, אנו בקלות עלולים לחשוב שצורה פשוטה זו של ידע מספקת למדי. אך הדברים אינם פשוטים כל כך. הגוף הפיזי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי והאני אינם פשוט מעטפות שמתאימות בקלות אחד בתוך השני; ההפך, הם מבנים מורכבים ביותר. ניקח למשל את הגוף האסטרלי. אין זה מספיק רק לומר: זהו הגוף האסטרלי וזה הכול. הדברים מסובכים הרבה יותר מזה.

המילים יכולות רק להתקרב לתמונה המדויקת, אך נוכל לומר, למשל, שהגוף האסטרלי בעצמו בנוי ומורכב משבעה חלקים. כשם שניתן לומר שלגוף האדם יש שבעה חלקים (גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי, אני, רוח עצמיות, רוח חיים, אדם הרוח), כך יש גם לגוף האסטרלי קשר עם כל אחד מחלקים אלה. קיים בגוף האסטרלי כעין חלק "דק" ביותר, שאפשר לתאר אותו כחלק מתוכנן ומעוצב במיוחד עבור הגוף הפיזי. כלומר, קיימת בגוף האסטרלי מערכת חיה של חוקים עבור האני, קיימת בגוף האסטרלי מערכת חוקים חיה עבור הגוף האסטרלי עצמו. שוב: קיימת בגוף האסטרלי מערכת חוקים חיה עבור האני, מערכת חוקים חיה עבור רוח העצמיות, עבור רוח החיים, ועבור אדם הרוח. כך שלכל חלק בישות האדם יש שבעה חלקים. אם ניקח בחשבון שהאדם מורכב משבעה חלקים שכל אחד מהם בנוי משבעה חלקים, אנו כבר מגלים שיש לנו בסך הכול 49 חלקים. זה נשמע כמובן איום ונורא באזני הפסיכולוגים המודרניים, שרוצים לראות את הנפש כאחדות, והיו מעדיפים לא להתעסק בכלל עם דברים מסוג זה. אבל למען ידע אמיתי, שחייב להופיע בהדרגה במהלך האבולוציה הרוחנית של האנושות, אין זה בכלל חסר משמעות. כי כאשר אנו יודעים שהגוף האסטרלי מטבעו בעל שבעה חלקים, ושהוא אורגניזם של אימפולסים פנימיים חיים, אז נאמר לעצמנו: בתוך הגוף האסטרלי הזה, המאורגן בשבעה חלקים, בוודאי מתרחשת פעילות אינדיבידואלית בין החלקים השונים. יש בוודאי פעילות גומלין מסוימת בין אותו חלק של הגוף האסטרלי שתואם לגוף הפיזי לחלק התואם לגוף האתרי ולחלק התואם לגוף האסטרלי עצמו וכך הלאה. אלה אינם סתם השערות מופשטות; בהחלט אפשרי מבחינת האורגניזם האנושי שאדם ירגיש בפנימיותו תנועה – אם כי יותר בתת-מודע מאשר במודע – באותו חלק של הגוף האסטרלי שתואם לגוף הפיזי. ואז משהו יכול לגרום לתנועה אחרת שתתחיל באותו חלק של הגוף האסטרלי שתואם לגוף האסטרלי עצמו, וכך הלאה. אין זו תיאוריה בלבד; זה באמת קורה.

כעת דמיינו ששבעה החלקים של הגוף האסטרלי קשורים זה לזה כמו הצלילים המוזיקליים של הסולם: צליל הבסיס tonic, השני, השלישי, הרביעי, וכו'. אם אנו מרשים למלודיה להשפיע עלינו, נגלה שהמבנה האנושי שלנו מאפשר זאת מפני שהצלילים השונים של המלודיה נחווים באופן פנימי בחלק התואם של הגוף האסטרלי. המרווח של טרצה (שלישי) נחווה בחלק של הגוף האסטרלי שתואם לגוף האסטרלי עצמו. המרווח קוורטה (רביעי) נחווה בחלק של הגוף האסטרלי – כאן נהיה יותר מדויקים – שתואם לנפש האינטלקטואלית או שכלית. הקווינטה (החמישי) נחווית בחלק של הגוף האסטרלי התואם לנפש התודעה או הנפש הרוחנית. ואם נזכור שעל פי חלוקה מדויקת יותר של האורגניזם האנושי אנו רואים שהוא מכיל תשעה חלקים, בהתאם לכך, עלינו להבין באותו האופן גם את המבנה של הגוף האסטרלי. במקום לומר "החלק של הגוף האסטרלי התואם לגוף הפיזי" כאשר אנו מונים את החלקים השונים, עכשיו יכולתי לומר "החלק שנחווה במרווח הסקונדה (השני)". ובמקום לומר "החלק של הגוף האסטרלי התואם לגוף האסטרלי עצמו", יכולתי לומר "החלק שנחווה במרווח הטרצה (השלישי)".

חמישי               – נפש תודעה

רביעי                – נפש שכלית

נפש תחושה

שלישי               – גוף אסטרלי

שני                   – גוף אתרי

ראשון tonic       – גוף פיזי

כעת תוכלו לראות גם שהקיום של שלישי מז'ור ושלישי מינור למעשה תואם לשילוב של הגוף האסטרלי בתוך האירגון השלם שלנו. אם תקראו את הקטע הרלבנטי בספר שלי "גוף נפש רוח" תראו שיש חפיפה של מה שאנו קוראים נפש תחושה עם השני. לכן מה שתיארתי כמרווח של טרצה יכול להיות תואם או לגוף האסטרלי או לנפש התחושה: במקרה אחד יש לנו טרצה מז'ור (גדולה) ובמקרה שני טרצה מינור (קטנה).

העובדה היא שהיכולת שלנו לחוות יצירה מוזיקלית תלויה בפעילות מוזיקלית פנימית זו של הגוף האסטרלי: רק כשאנו מקשיבים למוזיקה עם האני שלנו, אנו מיד מורידים את החוויה אל תוך הגוף האסטרלי שלנו, לרבדים מסוימים שהם תת-מודעים.

זה מוביל אותנו לעובדה חשובה מאד. נתבונן בעצמנו כישויות אסטרליות, כבעלי גוף אסטרלי: מהו הטבע שלנו מבחינה זו? כישויות אסטרליות נבראנו מהקוסמוס על פי חוקים מוזיקליים. במידה בה אנו ישויות אסטרליות, אנו קשורים באופן מוזיקלי לקוסמוס. אנו בעצמנו כלי מוזיקלי.

כעת נניח שאיננו צריכים לשמוע את הצליל הפיזי של הטונים, אלא שאנו מסוגלים להקשיב לפעילות היצירתית של הקוסמוס שהביאה לקיומנו כישויות אסטרליות מתוך הקוסמוס: במצב זה אנו נוכל לשמוע את המוזיקה האוניברסלית, את מה שנקרא מתמיד המוזיקה של הספרות. נניח שאנו מסוגלים לצלול באופן מודע לתוך הישות האסטרלית שלנו, ולפתח את כוחו הרוחי במידה כזאת שנוכל לשמוע את הפעילות היצירתית של המוזיקה הקוסמית; אז נוכל לומר לעצמנו: בעזרת הגוף האסטרלי הקוסמוס מנגן בישות שלנו. מחשבה זו הייתה חיה, באמת חיה, בבני האדם בזמנים העתיקים. וכאשר אנו מצביעים על עובדה זו, אנו מצביעים גם על האופן בו בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית האבולוציה האנושית הפכה להיות יותר ויותר מטריאליסטית. כי כולנו יודעים שמחשבה זו אינה חיה בתרבות האנושית החיצונית של היום; האנושות אינה יודעת דבר על העובדה שמבחינת הגוף האסטרלי, הישות האנושית הינה כלי מוזיקלי. אך זה לא היה כך תמיד, והעובדה שזה לא היה כך תמיד נשכחה. כי היה זמן כאשר בני האדם אמרו: פעם חי אדם ששמו היה יוחנן, והוא היה מסוגל להביא את עצמו למצב של מודעות רוחית בה הוא שמע את המוזיקה של ירושלים השמימית. הם אמרו: כל מוזיקה ארצית יכולה להיות רק העתק של המוזיקה השמימית שהחלה עם הבריאה של האנושות. והדתיים יותר בקרב האנושות הרגישו שעל ידי מעבר אל תוך העולם של תשוקות פיזיות, האדם ספג אימפולסים שהאפילו והעלימו ממנו את המוזיקה השמימית. אך בו זמנית, הם הרגישו שחייבת להיות באבולוציה האנושית – באמצעות טיהור מהחיים החיצוניים והכאוטיים – דרך שמובילה לשמיעת המוזיקה הקוסמית הרוחית, דרך המוזיקה החיצונית של העולם החיצוני ומעבר לה.

במאה העשירית ובמאה ה-11, יחס זה בין המוזיקה החיצונית, המטריאליסטית, שתיארנו את מקורה האלוהי, לבין האב-טיפוס השמימי שלה, עדיין קיבל ביטוי יפה: אנשים היו אמורים להשתמש במוזיקה כצורה של טקס דתי ולהשתחרר מהקשר שלהם עם העולם החיצוני הכאוטי והבלתי טהור כאשר הם הפיקו צלילים מוזיקליים. החיים בדיבור החיצוני הרגיל נחוו כבלתי טהורים. אנשים הרגישו שהם מתרוממים לגבהים רוחיים כאשר הם מעלים את עצמם מהדיבור למוזיקה, שהיא הדימוי של המוזיקה השמימית. רגש זה התבטא במילים הבאות:

Utqueantlaxis
resonarefibris
miragestorum
famulituorum
solve polluti
labiireatum,
S.J. (Sancte Johanne)

כדי לתרגם זאת, נצטרך לומר: "כדי שהמשרתים שלך יוכלו לשיר את פלאי מעשיך במֵיתְרֵי קּוֹל משוחררים, סלח לחטאים של השפתיים שהפכו להיות ארציים – ניתן לומר למדו לדבר – אה יוחנן הקדוש." בהקשר זה, אנשים נָשָׂאו את עיניהם לזה שהיה יכול לשמוע את ירושלים השמימית. נתבונן בדברים מסוימים שנמצאים חבויים בשורות אלה: ut (מילה זו הוחלפה מאוחר יותר ב-do), resonare (re ), mira (mi), famuli (fa), solve (sol), labii (la), S.J. (si). כך שתגלו ש"דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי", השמות של הצלילים ברישום המוזיקלי של ימי הביניים, הוטמנו בשורות אלה.

במקרה כזה, אנו יכולים לחזור למה שעדיין חי באדם עד למאה 11 או 12 דרך ראייה רוחית אטוויסטית, ואנו רואים איך הכול נעלם בשטף של דעות מטריאליסטיות ויצא מהתודעה של האדם. אך כעת אנו חיים בתקופה שבאמצעות ידע רוחי עלינו למצוא אותו שוב וליצור אותו מחדש. הכול מצביע בבירור לאופן בו האבולוציה עברה דרך ירידה למקום כה עמוק עד שנוצרה בִּיצָּה. המים העכורים של הסבך הזה מורכבים מכל הרעיונות שמקורם בהשקפה המטריאליסטית על העולם. וכעת אנו מוכנים להיאבק ולצאת שוב מתוך הביצה של המטריאליזם, לעלות ולגלות מחדש את מה שהאנושות איבדה תוך כדי הירידה.

הצבעתי על כך שאם נדייק בדברינו אנו לא ישנים רק בלילה, אלא חלקים מסוימים בישותנו ישנים גם במהלך היום. בלילה ישנים בעיקר החלקים של חשיבה ורגש, בעוד שביום ישנים יותר החלקים של רצון ורגש. לתוך הספרה הזו של הרצון אנו שוקעים כאשר אנו צוללים עם האני לתוך הגוף האסטרלי. וכאשר אנו שומעים יצירה מוזיקלית, מה שקורה הוא שאנו צוללים במודע עם האני שלנו לתוך אותו חלק בנו שבדרך כלל ישן. כאשר אנו יושבים ומקשיבים לסימפוניה, התהליך הפנימי שמתרחש הינו עמעום של חיי החשיבה הרגילים, היומיומיים שלנו בעוד שאנו נכנסים עם הנפש והרוח לאזור שכרגיל ישן בתודעה היומית. זה יוצר את החיבור בין השפעת המוזיקה וכל הכוחות המעניקים חיים באורגניזם האנושי, כול מה שזורם בכוח חי דרך הישות האנושית כולה, ומאפשר לה להתאחד עם זרימת הצלילים.

ובלילה אנו ישנים; אז חיי החשיבה הרגילים שלנו מעומעמים באלמנט שעדיין אינו נוכח במודעות הרגילה שלנו. אך אם אנו מצליחים להביא אל המודעות הרגילה היומיומית את מה שמתעורר כשאנו ישנים, כאשר זה שאנו חיים בו כאשר אנו ישנים צולל אל תוך חוויית הערות שלנו, (להבדיל ממה שאמרתי שכאשר אנו חווים מוזיקה, המודעות של האני יורדת לאזור שישן במשך היום), כאשר אנו מחדירים את מה שאנו חווים בלילה למודעות של היום, אז מופיעה השירה. זה מה שאנשים כמו אפלטון הרגישו כאשר הם קראו לשירה "חלימה שמימית".

כאשר אנו חוקרים בצורה זו את הקשר הקיים בין האדם לקוסמוס כולו, ואת זה אנו יכולים לעשות במידה מסוימת בהדרכת האמנות, אנו יכולים במידת מה להביא חיים למה שאחרת היה נשאר סתם שלד של רעיונות. אנא הבינו שהדברים הללו אינם סתם שלד! ישנם אנשים שנהנים כל כך מלסדר את מה שתיארתי בספרי "גוף נפש רוח" בדיאגרמות; אין ספק שהם חשבו שרק העקשנות הביאה אותי לסטות מהדגם של רעיונות תיאוסופיים קודמים, כאשר תיארתי את שלושת המבנים המשולשים שאינם מופרדים אלא משולבים זה בזה. אך אם ניגשים לנושאים אלה דרך מה שחווים ומה שממשי לחלוטין, אז אפילו טבען של מלודיות מג'וריות ומינוריות יראו שהדברים מושרשים עמוק במבנה של הקוסמוס כולו. רק כאשר ניגשים לדברים כישויות חיות כחלק מהמבנה של הקוסמוס כולו, רק אז הם תואמים למציאות אמיתית.

כמובן,בהתחלה היה הכרחי לומר מספר דברים, והסיבות לכך הופיעו רק בהדרגה לאורך שנים רבות. באופן טבעי היה בכך הסיכון שאנשים יתחילו להעביר ביקורת, מפני שהם לא ידעו על מה התבססו אמירות מסוימות, וגם לא את האופן בו יש להציג דברים כאשר לוקחים בחשבון את מבנה הקוסמוס כולו. זה עדיין נכון לגבי נושאים רבים. דברים רבים שנאמרים כעת חשופים להתנגדות רבה אם ניגשים אליהם באופן שטחי. אך לאורך השנים, או אף עשרות שנים, הם בוודאי יאומתו. והידע שנרכש באמצעות מדע הרוח יישא פרי ברגע שהוא איננו עוד תיאוריה אלא חוויה חיה.

הכול תלוי ביכולת להתעלות מעבר לרעיונות הראשונים שמוצגים במילים: גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי, וכו', כדי שרעיונות אלה יהפכו לחיים; מתוך תהליך זה של חיים מקרינה הבנה אמיתית של היקום. אלה שמסוגלים לעשות זאת צריכים כעת להשוות את הסוג של אסתטיקה ששלטה ב-150 השנים שעברו למה שניתן ללמוד מהידע אודות האדם בגילוי המקור של האמנויות. אלה שיעשו השוואה זו יראו שאם לא קיימת הבנה של מבנה האדם, אי אפשר להגיע להבנה אמיתית של מה שחי סביבנו ומסב לנו הנאה.

אני רוצה לעורר בכם הכרה לעובדה שמדע הרוח בעצמו הינו אימפולס ראשוני שימשיך לצמוח ולהתפתח, שבמובן מסוים אנו נקראים לעשות את הצעדים הראשונים ממש, ושאנו יכולים לדמיין לאן יובילו צעדים ראשונים אלה, זמן רב לאחר ששמנו בצד את הגוף שלנו מהגלגול הנוכחי.

—————————————————-

  1. ראה הספר: דברי הקדמה לאוריתמיה – 16 הרצאות שנתן רודולף שטיינר לפני הופעות אוריתמיה – הוצאת חירות – ראה כאן.  וגם את הספר: האוריתמיה המרפאת מהי / וורנשאו – הוצאת חירות – ראה כאן 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *