איכה, האדם?

כותרת גדולה מעניינת וייחודית

איכה, האדם?

על עקבותיו של האדם-אמת

מאת: בן-ציון בננו וולקוביץ

1971 ת"א

מחפשים את האדם

מחפשים את האדם –

האם מוצאים אותך באותן השאיפות הרב-גוניות, אשר מכוונות להפעלת הטבע החושני-רגשי של האדם?

האם אתה מתגלה בקביעות חדות-השכל של מדע-הטבע המודרני, המבוססות על התגלויות בחלק החומרי-פיסי של האדם?

או דר אתה באוהלי האמנות המודרנית, הנותנת ביטוי למציאות הגסה או לרעיון המופשט – פרי הדמיון הסובייקטיבי?

או מצאת מקלט בזרועות החובקות-כל של האמונה הדתית?

האם החוויה החושנית-רגשית אינה צמאה אל המחשבה זרועת-האור,

  • והחומרי-פיסי אינו צמא אל הנפשי-רוחי,
  • והדמיוני-סוביקטיבי אל גילוי היופי המסתתר בעולם האוביקטיבי,
  • והאמונה אינה צמאה אל הידיעה,

למען שמירה על היקפה המלא של ישות-האדם?

הווה אומר: צד אחד בישות האדם דורש את השלמתו על-ידי יתר הצדדים למען קיום היקפי וכולל של האדם.

אך השלמה זו בהיקף ישות-האדם יכולה להתרחש רק באותה הדרגה, בה נמצא אדם מסוים בהתפתחותו. יש, כמובן, שאדם תופס את העניינים באופן עמוק יותר מחברו. לכן דורשת ישות-האדם בנוסף להשלמה בהיקף גם העמקה בעומק.

בעוד שההשלמה בהיקף של ישות-האדם מגיעה לגבול – בשל כמות התכונות המסוימת של ישות זו – היא מוגבלת, ההעמקה בעומק של ישות-האדם היא בלתי מוגבלת. בלתי מוגבליות זו מובילה, בסופו של דבר, אל תבנית-היסוד של האדם.

האידיאה של האדם: צלם-אלוהים

מאז אפלטון (427 עד 347 לפהס"הנ) מכינים בחיי הרוח ההיסטוריים של האנושות את תבנית היסוד של דבר או יצור בשם: אידיאה. בעת המודרנית בולט גיתה (1749 עד 1832) בין אלה, שחדרו אל-תוך טבעה של האידיאה: "האידיאות…אינן מושגים כלליים, ריקים מתוכן של השקפה חסרת חיים, כי אם תבניות יסוד – בעלות תוכן ממשי עשיר, שופעות חיים ומוחשות – של האורגניזמים".1 מכאן למדים, כי האידיאה – תבנית היסוד – של האדם קיימת קיום אובייקטיבי בתוכו. ובתור שכזאת היא מן "הכוחות היוצרים שמאחורי התופעות, הכוחות העל-חושיים, היוצרים את התופעות החושיות."[1]

כוח יוצר זה – האידיאה – טבוע, אמנם, באדם מטבע ברייתו, אך במציאות אין האדם מהווה ההתגשמות הנאמנה של האידיאה שלו. הוא מפגר מלהגשים את כוונותיה. לכן היא שוכנת בתוכו כאתגר בלתי מתערער של תכלית חייו. ובו – רק בו – תלוי הדבר, לקרב את צורת קיומו במציאות לצורת האידיאה שלו, כדי ששניהם, קיומו במציאות מחד והאידיאה שלו מאידך, יצעדו לקראת היות אחד. לזאת מתכוון גם פרופ' שמואל הוגו ברגמן בדבריו: "…האדם חייב בעצמו לעשות את עצמו לאדם".[2] – בהתייחסו ליצירה הפילוסופית של רודולף שטיינר: "הפילוסופיה של החירות".

בתקופה ההיסטורית ידועה, אמנם, תבנית היסוד של יצור בשם: אידיאה. אך אין זאת אומרת שלאנושות לא היתה ידיעה על העובדה של תבניות-היסוד לפני כן. על תבנית-היסוד של האדם נמסר כבר מימים קדם-היסטוריים כאשר בתנ"ך מוזכר, כי האדם נברא בצלם-אלוהים. צלם-אלוהים של "בראשית" הוא אידיאה של האדם של ימינו.

ברור כי הביטוי: "צלם-אלוהים" רוצה לציין, כי לנברא ולבורא אותה מהות להם, – הבורא האציל על הנברא ממהותו. בהקשר זה אומר שטיינר בספרו: "מדע (הרוח) הנסתר בקוויו העיקריים": "בנקל עלולה להתעורר… אי-הבנה, כאילו ה"אני" ואלוהים שווים הם. בכלל לא נאמר כי ה"אני" הוא אלוהים, אלא רק שהוא והאלוהי ממין אחד וממהות אחת הם. כאשר אומרים , כי טיפת המים, שנלקחה מן הים והים מהות אחת או סובסטנציה אחת הם – הרי אין מתכוונים בכך לטעון, כי טיפת המים היא הים. אם רוצים דווקא בהמשלה, אז אפשר לומר: היחס הקיים בין טיפת המים לים, קיים גם בין ה"אני" לאלוהי. יש ביכולתו של האדם למצוא בתוכו את האלוהי, היות ועצם מהותו נלקחה מן האלוהי".

צלם אלוהים – צלם לאום

אך גורמים התפתחותיים, עליהם עומד שטיינר באותו הספר ועליהם רומז התיאור הציורי על "גירוש מגן-עדן" בתנ"ך, גרמו לכך, כי צלם אלוהים – האידיאה – של האדם הסתתר בהדרגה בתוך ישות האדם, ומה שהתחיל לבלוט הוא "צלם הלאום". התהוות הלאומים בהתפתחות האנושות מביאה לידי התרחקות של האדם מתבנית יסודו הטבועה בו מטבע ברייתו.

כל לאום (תכונותיו המסוימות) מרחיק את בן-מינו מצלם אלוהים, שהוא המרכז ודוחף אותו אל תוך זווית הוויה מסוימת. כל לאום מצמצם את בן מינו לחלק מסוים בלבד מצלם אלוהים, שהוא הטוטליות.

האדם, בעל מעמד מרכז עולמי וכל-מקיף כאחד – אוניברסאלי – ירד למעמד של מיוחדות לאומית. ברי ובכן, כי האדם נברא בצלם אלוהים ולא במלם של לאום כל שהוא – לא של היהודי, או הפרסי, או האנגלי, או של כל לאום אחר.

בהרצאותיו על "בראשית – סודות סיפור הבריאה המקראי", בהן מוסר רודולף שטיינר, מדען הרוח המודרני, את תוצאות המחקר על בריאת העולם של מדע הרוח המודרני,[3] מכנה הוא את המבנה הקומפוזיציוני של התנ"ך בהקשר לסדר שלבי הבריאה המתואר בו, כחדור "ענייניות גרנדיוזית"; וזאת בשל העובדה כי הסדר הזה בא על אישורו על-ידי ממצאיו של מדע-הרוח המודרני.

אותה ענייניות גרנדיוזית מתגלה בתנ"ך, כאשר בו נרמז הרמז הראשון על העם העברי-יהודי. לא נרמז רמז בטרם נוצר, במרוצת התיאור התנכי, התנאי הענייני לקיום עמים. תנאי זה אינו קיים לפני שהתיאור מתקדם לאותו שלב, בו הגיעה ההתפתחות לסיום הכנת הקרקע להופעת עמים עלי-אדמות. רק אחרי שהתיאור עבר את הדרך מ"בראשית" – בריאת האדם בצלם אלוהים – עד אחרי "בנית מגדל בבל" – "ומשם הפיצם (את בני האדם) יהווה על פני כל הארץ,"[4] יש הצדקה עניינית, לשלב את העם העברי-יהודי בקומפוזיציה של התנ"ך.

עד "בניית מגדל בבל" התנ"ך הוא תולדות האנושות כולה, – אחריה הוא תולדות של חלק ממנה, אשר הוא – חלק זה – בעל מיוחדות משלו. לשון אחר: מ"בראשית" עד "בניית מגדל בבל" מדבר התנ"ך כבן המין האנושי – "בני האדם… עם אחד ושפה אחת לכולם"[5] – בן בו צלם אלוהים מטביע, במידה פוחתת והולכת, את חותמו; אחרי "בניית מגדל בבל" מדובר על האדם כבן לאום (עברי-יהודי). בן בו צלם הלאום, המייחד אותו לעומת המיוחדות של לאומים אחרים, מטביע, במידה גוברת והולכת, את חותמו.

האדם המציאותי בצורת האדם האידיאלי

תהליך התפתחות זה גרם אמנם לנסיגה של צלם אלוהים אל ירכתי ישותו של האדם, אבל לא גרם להיעלמותו של צלם אלוהים מתוך ישותו, כי אם להירדמותו בתוכה. כי רק בזכותו, בזכות צלם אלוהים, קיים האדם בתור אדם ומהווה, כנבדל מיתר הנבראים, הכתר של הבריאה. אך הוא מהווה הכתר של הבריאה בכוח; כדי להוות אותו בפועל יש להעיר את צלם אלוהים מתרדמתו. לשון אחר: צורת הקיום של האדם במציאות, יש לשוות אותה לצורת האידיאה של האדם. כתוצאה מזה, ובמידה שדבר זה נעשה, תתגשם באדם במציאות האידיאה שלו – דמות האדם במציאות תהיה זהה עם האידיאה של האדם; האדם המציאותי יהיה אדם אידיאלי.

ביצרו את האדם האידיאלי יותר האדם באותן הדרכים בהן נוצרות היצירות של האמנות האמיתית, של היופי האמיתי: כי היפה הוא "הופעה חושית בצורתה של האידיאה…היפה..(הוא)…החושי-מציאותי בלבוש אלוהי".[6]

"להיות לאדם – זאת אמנות" – נובאליס NOVALIS))

האדם – אמן של מנות-החיים

מתברר איפוא, כי למען היות אדם-אמת חייב להתעורר באדם האמן, – האמן הרדום בכל אדם. כי על כל אדם להיות, מטבע ברייתו, חסיד של הנשגבה והאצילה – המיועדת להיות, בעת ובעונה אחת, גם הנפוצה באומנויות: אמנות החיים.

מדע הרוח המודרני – מקור השראה ומעיין ידע כאחד

לאומנות החיים

אמן החיים – מאין לו לשאוב למען תצטייר בנפשו הדמות, העשויה לשמש לו אב לבניית האדם-אמת בתוכו? כי "ביכולתנו להגשים רק דבר, אותו אנו מסוגלים לדמות בנפשנו" (מרטין בובר). מאין יצמח לנו, איפוא, הדימוי של האדם-אמת, של האידיאה של האדם – למען יהיה הוא – הדימוי – דוגמה ואידיאל בשביל עיצוב עצמי של האדם?

ברי כי דימוי זה אינו יכול להיזון מדמויות בם אדם אשר הוגשמו בעבר ובהווה. כי אופיה של דמות האדם-אמת הוא, שהיא טמונה בכוח באדם, והגשמתה בפועל תתרחש לקראת העתיד לבוא.

היא, פשוטו כמשמעו, האדם של העתיד.

את היכולת, להגיע לידי הכרת מה שעדיין טמון ובלתי נראה לעין, פיתח רודולף שטיינר וייסד בזה את מדע-הרוח המודרני: אנתרופוסופיה6. מתוך הספרות העשירה והמסועפת של מדע רוח זה מצוי כבר בתרגום עברי ספר, בו מצויירים הקווים הראשיים של אדם-עתיד זה. הם כלולים בספר היסודי של תורת החינוך של שטיינר: "חינוך הילד לאור מדע הרוח"10. בספר זה מצביע שטיינר על התמורות, אותן חייב האדם לבצע בכוחות תודעתו הרגילה כדי לפתחם לכוחות תודעה עילאית למען ביאה במגע עם התחום העילאי, הרוחי של ההוויה.

האדם-אמת / האדם של העתיד: תוצאה של "כימיה של הנפש"

כוחות התודעה הרגילים של האדם מושתתים על חושיו וכוחות הנפש הרגילים: חשיבה, רגישה, רצייה. מדע-הרוח המודרני גילה, כי כוחות נפש רגילים אלה אינם סטאטיים, אלא נושאים בחובם את הפוטנציאל לשינוי מהותי ולפיתוח, המניבים כושר הכרה ותודעה עילאיות.

כושר זה מוליד את האדם של העתיד. הלה מצטייר כאדם, בו התגבשו עצמאותו וחירותו, בד בבד עם השתלבותו בקוסמוס, – דבר המסגל אותו לתפוס, בדרך הטבע, את דברי העולם – והוא עצמו בתוכם – במשמעותם הנעלה. הוא מתקרב להגשמת צלם אלוהים שבתוכו. התפתחות זו מתבצעת כתוצאה מהתאמנות אינטלקטואלית, נפשית ומוסרית המפורטת בספר: "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?" מאת רודולף שטיינר.

מדע הרוח המודרני מתאר את הפיתוח של הפוטנציאל, אשר נח ביסוד של כוחות הנפש הרגילים, כתהליך, בו הם פושטים את צורתם המקובלת ולובשים צורה חדשה: הם עוברים מטמורפוזה. כוחות הנפש הרגילים מניבים חדשים לגמרי, – בדומה למתרחש בתהליך הכימי, כאשר, למשל, שני הגזים: מימן וחמצן בתרכובתם הופכים למים. לכן מכנה מדע-הרוח המודרני את המטמורפוזה של הנפש כימיה של הנפש.

הנברא הופך בורא

שיקום צלם-אלוהים

בזה מתברר, כי ביכולתו של מדע-הרוח המודרני – האנתרופוסופיה – לספק לאדם המודרני את הדבר, אשר בגלל היעדרו מאופקו של האדם גורם לו את עצם בעייתו האקסיסטנציאלית: את הנתיב אל צלם-אלוהים הטמון בו, אל האדם-אמת. כי השאיפה לאדם-אמת מוטבעת בו מטבע ברייתו; היא נובעת מהיותו נברא בצלם-אלוהים בבראשית. ומה שנטבע בו בבראשית, בעודו חלק בלתי נפרד של האלוהות ותחת השגחתה המוחלטת, מנחה אותו – בתת-הכרתו, כל עוד לא העלה את הדבר אל הכרתו – לקראת תכלית קיומו בעתיד, תוך כדי הליכתו דרך ניסיון וטעייה אל ההגשמה, המולידים בו – כתמורה מהותית לעומת מעמדו הבראשיתי – אינדיבידואליות, עצמאות וחירות. ככל שתכונות אלה גוברות באדם, הולך והופך הוא לשותף פעיל ומודע במפעל האלוהות.

הנברא הופך בורא.

קולו של הבראשיתי-באדם עולה, ולו בלחש, מתחת כל הסטיו מהאדם-אמת, הצצות בימינו כמו בעבר – בכל צד וצד. קול זה נשמע בדרכים רבות-הגוון; המשורר משמיע אותו באומרו:

"איזהו הלאום המפותח ביותר?

ההוא בו האדמיות מפותחת ביותר."

קריאתו של צלם-אלוהים באדם: "הקם אותי לתחייה במציאות הארצית!" אינה ניתנת להשתקה – אלא אם כן תיענה.

image001

  1. רודולף שטיינר: "אסתטיקה של העתיד – פרי רוחו של גיתה", הוצאת מיכאל, תל-אביב
  2. ש.ה. ברגמן: אנשים ודרכים" (המסה "רודולף שטיינר כפילוסוף"), הוצאת מוסד ביאליק
  3. רודולף שטיינר ייסד בראשית המאה העשרים את מדע-הרוח המודרני: אנתרופוסופיה. בזה הוא העתיד ליד מדע-הטבע המודרני, החוקר את החוקים בתחום הטבע (-החומר) בעולם ובאדם, את מדע-הרוח המודרני, החוקר, לפי אותה המתודה המדויקת והעניינית המאפיינת את מדע הטבע, את החוקים בתחום הרוח שבהם. דבר זה אפשרי על ידי פיתוח אברי חישה וכושר הכרה עילאיים, רוחיים – בנוסף לחושים ולשכל הרגילים, המשמשים הבסיס למדע-הטבע. "(מדען-הטבע) משתמש במכשירים מסוימים…(מדען-הרוח) הופך את עצמו למכשיר למחקר בעולם העל-חושי". (רודולף שטיינר) – ראה גם את הספר המוזכר להלן: "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?" מאת רודולף שטיינר – הוצאת מיכאל תל-אביב.
  4. בראשית יא ט
  5. בראשית יא ה , ו
  6. האסתטיקה של העתיד – רודולף שטיינר – הוצאת מיכאל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *