רודולף שטיינר

GA62

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: יוסי פלג, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 3

14 בנובמבר 1912, ברלין

משימות מחקר הרוח להווה ולעתיד

מדע הרוח המוזכר בהרצאות אלה, אינו דבר הנובע משרירותו של אדם זה או אחר, או מבוסס על רעיונות סובייקטיביים של אדם אחד או יותר. מדע הרוח הוא השקפת עולם רוחית, אשר באופן מסוים בלתי נמנע, נובעת מהצרכים והדרישות של זמננו, במידה שזמן זה מתגלה כתוצר של התפתחות ההיסטוריה האנושית. רק כאשר השקפת עולם נדרשת על ידי זמנה, היא יכולה לטעון בצדק מסוים למילים הבוטחות שנאמרו בהרצאה הראשונה של חורף זה. רק בתנאי כזה היא יכולה לומר: לא משנה מאיזה כיוון יתנגדו לה, אם היא מכילה יסוד כלשהו של אמת, היא יכולה להסתמך על העובדה שהאמת תמיד, לא משנה עד כמה היא קבורה, תמצא את הסדקים והבקיעים שדרכם היא תתפשט בחיי הרוח של האנושות.

כעת ננסה להראות, לא באמצעות הכללות, אלא באמצעות עובדות ספציפיות, כיצד במהלך המאות האחרונות, ובמיוחד בתקופה האחרונה עד ימינו, נפש האדם המחפשת התפתחה יותר ויותר לְמה שמדע הרוח שאליו אני מתכוון כאן, רוצה להיות עבור נפש האדם המחפשת.

מי יוכל, אם נפשו וצורכי ​​נפשו ייאלצו אותו לחפש הסברים לחידות העולם למען כוחו וביטחונו, לא להתפתות לפנות תחילה למדעי הטבע? מדע הרוח בוודאי אינו מזלזל בהם ומכיר במלוא הישגיהם! אך כיום, אינספור אנשים מאמינים בהשקפת עולם שתצמח מסינתזה של מדע הרוח ושל עובדות וחוקים מדעיים אלה. מיזוג כזה, יפתח בפני האדם מרחבים מעבר למה שהוא יכול לתפוס בחושיו ובתודעתו, שאליה הוא מרגיש מחובר בקיומו; מרחבים שאותם הוא שואף להכיר כדי שיוכל לדעת מהו ייעוד הנפש ומשמעות עבודתה בעולם. לנוכח כמיהה ותקווה כזו, ניתן בהחלט לציין שבמהלך האבולוציה האנושית, השתנה לחלוטין יחסה של הנפש למה שמדע חיצוני יכול להיות. דווקא הדוגמה שאנו יכולים לתת כאן, לגבי שאלות הנפש ביחס למדע, עשויה להראות לנו בבירור כיצד זמננו, לפחות במובן אחד, יכול להתאפיין, לא רק בביטוי הטריוויאלי והגחמני "זמן-מעבר", אלא כיצד זהו אכן זמן הדורש, במובן הגבוה ביותר, עידן חדש במחקר הרוח. עלינו רק להיזכר בדוגמה של אישיות גדולה, אשר כמו רבים אחרים מסוגה, תרמה לקידום התרבות הרוחית שלנו: קפלר, שהוא המנסח הגדול והאמיתי של השקפת העולם ההליוצנטרית הקופרניקאית, שעל בסיסה עולות שאלות נוספות רבות על השקפת עולמנו הנוכחית.

מי שבימינו אין לו לב או תודעה למדע רוח ממשי, יוכל אפילו לומר שעל ידי הישגים כמו שהביא קפלר, הצליחה האנושות ללמוד על תנועות הגופים השמיימיים באמצעות מדע טבע אובייקטיבי טהור וחוקיו. לכן, כיצד יכול האדם לומר שלצד זאת, קיימת האמונה שתנועות אלו של הגופים השמיימיים מווסתות, בצורה כלשהי, על ידי ישויות רוחיות שאליהן מדע הרוח רוצה להצביע, ישויות רוחיות העומדות מאחורי החומר וחוקיו, שכן הכל ניתן להסבר בצורה מכנית, פיזיקלית! מדוע בכלל יש צורך בכוחות רוחיים מאחורי חוקים פיזיקליים אלה?

הצהרה כזו נראית משכנעת ביותר, וניתן לציין שדווקא השחרור מדעות קדומות וארוכות שנים, של תפיסות עולם הרוח הישנות, הוא שאִפשר לאנשים כמו קפלר להסביר את תנועות הגופים השמיימיים בחלל, על סמך חוקים פיזיקליים גרידא. אך אם ניגשים לקפלר עצמו באופן אובייקטיבי וללא דעות קדומות, ונלמד את המוזרויות הרוחיות שלו, נגלה את הדבר המדהים שכל כיוון מבטו של קפלר אל השמיים, כל מה שנתן לו בפועל את הדחפים הפנימיים לגלות את חוקיו הגדולים, הייתה התודעה של היותו משובץ עם נפשו במעמקי הקיום הרוחיים, בפעילותן של ישויות רוחיות הממלאות את החללים ופועלות לאורך הזמן. הוא היה ברור לגבי העובדה שמה שהוא ייחס לתנועות הפלנטריות כ"חוקים" יכול היה להינתן לו רק משום שהחוקים הם מחשבותיהן של ישויות רוחיות אלוהיות. אם נחקור את מקורם של דחפים כאלה אצל קפלר, עלינו לומר שהם התבססו על העובדה שכל מהלך ההתפתחות האנושית תמיד שמר את נפש האדם בקשר עם הנפש הרוחית. מה שהיה רוחי-מנטלי ונתפס כמובן מאליו, עדיין היה שם בזמנו של קפלר, היה שם במסורת, באמונה הכללית, היה שם כדי לעורר את הנפש, להפיח בה מחשבות ולעורר אותן בה.

מי יוכל להכחיש שהרקע הזה של עבודתו היצירתית של קפלר נעלם בהדרגה במהלך המאות האחרונות, נעלם דרך מה שנוצר ממנו, כך שכיום נפש האדם יכולה בקלות להאמין שחוקי קפלר, וכל מה שנוצר בדרך זו, יכולים לשמש כהוכחה כנגד ההנחה של עולם רוח-אלוהי. אם נלך מקפלר דרך המאות ועד ימינו, נראה כיצד מה שעדיין נולד מתוך תודעת הקשר בין האדם לאלוהי-רוחי, מבטל יותר ויותר את התודעה הזו עצמה, וכיצד מתקרב זמן גדול ועוצמתי בזכות הישגיו המדעיים, ובזכות יצירת תובנות אדירות בתחום מדעי הטבע, זמן שבו נפש האדם אינה מסוגלת בהדרגה להתעלות באמת אל הרוח מהשפע החומרי המדעי הזה, מהשפע של מה שהוכר בתחום החומרי. אפשר לומר שמהלך ההתפתחות האינטלקטואלית שלנו במאות האחרונות מאופיין בכך שככל שמה שהיא הביאה הוא יותר עצום, גדול וראוי להערצה, כך יכולתה של נפש האדם לראות את הרוח מהישגים אלה נפגעה, ואף נהרסה, דווקא על ידי השפע והאופי של ההישגים המדעיים.

דבר זה מתברר לנו כאשר אנו בוחנים למשל, את האופן שבו גתה, עם דרכו לחקור תהליכים טבעיים, עדיין היה חלק מהכיוון הכללי של תפיסת העולם של זמנו. מעניין לראות כיצד הרמן גרים, למשל, מומחה מבריק ובו זמנית מעמיק במחקרו של גתה, מרגיש צורך לאפיין את מקומו של גתה בכיוון מדע הטבע של זמנו. הרמן גרים שואל: כיצד המאות שקדמו לתקופת גתה עדיין תפסו את הקשר בין האדם לטבע?

כל מי שמכיר את המאות הללו יסכים עם הרמן גרים: הן היו שונות כל כך מהמאות המאוחרות יותר, עד שכאשר האדם עמד על האדמה והתבונן בטבעם של בעלי חיים, צמחים ודברים אחרים, הוא האמין שהוא מוסמך לראות באדם משהו כמו מעין השלמה וסיום לכל שאר הבריאה הארצית, ואף לבריאת העולם; הוא הרגיש מוסמך לומר: יש משמעות כזו בכל ההתפתחות שאפשר לזהות כאשר מסתכלים על אבנים, צמחים ובעלי חיים, כיצד התפתחה בהדרגה, כלפי מעלה, מהות פנימית שכבר שכנה בראש האדם, כדי להציג את כל השאר לאדם ולמטרתו. זה לא חשוב האם תוך כדי התהליך הם עדיין רצו להיאחז בסיפור הבריאה הישן של משה. אבל האמונה הזו הייתה שם: לראות בכל האימפריות העולמיות משהו כמו אימפולס שכבר כולל את האדם ויוצר את כל השאר רק כהכנה ליצירת האדם, שהיה שם מבחינה רוחית מן ההתחלה, למען הפסגה של כל הבריאה הזו.

מה מתגלה יותר ויותר לנוכח זאת? ראשית, כפי שגם הרמן גרים מאמין, החלה האסטרונומיה. כדור הארץ הפך לגוף עולמי חסר משמעות ביקום והאדם הוצב על כדור הארץ מבלי שהיה מוכן מראשיתו בעולמות האחרים, כשהוא נכנע סופית לצורך הטבעי, כך שלא יהיה זכאי לחבר את תודעתו לכל מהלך האירועים. הגיאולוגיה מניחה שפרק זמן עצום חלף לפני שהאדם הופיע על פני האדמה, וכי, במובן של מדעי הטבע, בשום אופן לא רואים את העקבות שהיה שם דבר אחר כלשהו כדי להכין את האדם המאוחר יותר. במובן מסוים, ניתן לכנות את גתה חוקר טבע רדיקלי. לעיתים קרובות הזכרתי כיצד הוא ניסה, באמצעות תגליותיו המדעיות, להוציא מהשקפותיו על המבנה החיצוני של האדם, כל דבר היכול להבדיל אותו משאר האורגניזמים על כדור הארץ. אפשר לכנות את גתה תיאורטיקן של התפתחות עוד לפני דרווין ולפני התיאורטיקנים האחרים של ההתפתחות בזמננו. אבל הרמן גרים מציין בצדק כיצד גתה לא נמנע מלראות משהו 'רוחי' מאחורי התהליכים החומריים, אשר נתפסים על ידי הדרוויניזם כלא יותר מתהליכים חומריים, ואשר מתפתח מבחינה רוחית בכל התהליכים החומריים, כך שהאדם אכן ממוקם שם.

יש לנו אמרה יוצאת דופן של גתה שיכולה באמת להסב את תשומת הלב לכמה ניסה, למרות היותו כה מדעי, להציג את האדם כפסגת הקיום הרוחי וכתרו. הוא אומר: הרי לשם מה כל מיליוני הכוכבים בעולם אם לא כדי שיביטו בהם וייספגו לבסוף על ידי עיניים אנושיות אל תוך הווייתנו? ולא בלי סיבה טובה. כמובן שיידרש הרבה כדי להוכיח את זכות השאלה הזו, כשעלינו לעבור על כל העובדות והחוקים המדעיים הללו. היכן אנו מוצאים משהו מחוץ לאדם, היכול לתת לנו רמז שהרוח שולטת בכל היצורים החיים והדוממים? היכן אנו מוצאים, כאשר אנו בוחנים באופן מדעי את האדם עצמו, לאחר שהושגה ההבנה שהחיים הנפשיים קשורים לתהליכים מוחיים, היכן אנו מוצאים רמז שיאפשר לנו לחשוב על קיומה של הנפש מחוץ לגבולות הלידה והמוות?

כיום, צריך רק לעיין באחת מהפילוסופיות החשובות והמפורסמות יותר, למשל זו של וונדט [Wundt] המפורסם בעולם, כדי לגלות שבכל מקום בו פילוסופים כאלה מתחילים ממחקר מדעי המבוסס על מסקנות ותוצאות מסוימות, שהן עובדות של מדעי הטבע, הם נאלצים לעצור ברגע שבו מדובר בתפיסת הרוח. מדוע? מהסיבה הפשוטה שכל דרך החשיבה, כפי שהתפתחה בתלות במחקר מדעי הטבע ועוקבת אחר עובדות מדעי הטבע צעד אחר צעד, אינה מציעה אפשרות למצוא את הדרך החוצה מהחומר ומחוקיו אל טבע ההתרחשויות הרוחיות האמיתיות, משום שבכל מקום חוט המחשבה מתנתק. מדוע זה לא התרחש אצל גתה? מכיוון שגתה עדיין היה חדור באימפולסים קדומים שעלו בהתפתחות האנושות, מכיוון שעדיין חי בו משהו ממה שנותר היסטורית מהשקפות הרוח העתיקות, אשר נכיר בהמשך, ומכיוון שנפשו עדיין לא התרוקנה ממה שהגיע לנפש בדרכים רוחיות ישירות במשך אלפי שנים, כאשר נפש זו הביטה החוצה אל הדברים הקשורים לאירועים חומריים.

אבל תודעת זמננו התפתחה במהירות, ולכן, עקב התפתחותה המהירה, אלה שביססו את חשיבתם על מחקר מדעי, כמעט ולא שמרו על מה שעדיין היה קיים אצל גתה. מכאן ראינו שלמרות שדרווין חשף את הקשרים בין יצורים חיים, ביתר פירוט ובעוצמה רבה יותר מגתה, הוא בכל זאת נעצר לגבי כל המשמעות והאופי של מחקרו. אך בעוד שגתה ראה את הרוח בדרך ובמשמעות של המחקר הזה, ראה את הרוח בכל מקום מאחורי התופעות, הרי הדרוויניסטים – לא דרווין עצמו! –התייחסו לרוח כמכשול במחקרם.

לכן, אנו יכולים להבין שאלה שבתפיסת עולמם החומרית תולים את תקוותיהם במדע העכשווי בלבד, חייבים לראות תקוות אלה מתאכזבות במקרים רבים. כי משהו שהיה קיים באנושות זמן רב, לא פשוט נעלם. אנו יכולים לראות אפילו בעת החדשה שחוקרים רציניים הרוצים רק מדע, אינם מסכימים כלל שעל המדע להציג רק עובדות חיצוניות, אלא בהחלט יכולים להציג כהוכחה תהליך מתמשך של חוכמת עולם שחיה בדברים. מעניין שאפילו היסטוריון מבית הספר של ראנק [Ranke], לורד אקטון [Acton], בנאום חשוב באוניברסיטה בקיימברידג' בשנת 1895, כמורה להיסטוריה, יכול היה לומר לתלמידיו: "אני מקווה שהתיאור האובייקטיבי לחלוטין, של עובדות היסטוריות, יחשוף את פעולתה של חוכמת עולם אלוהית." כן, אפילו באותם ימים דיבר לורד אקטון על פעולתו של "הקם לתחייה" בהיסטוריה.

לפיכך, אנו רואים שאפילו בזמננו, עדיין נותרה חוכמה מהזמנים שבהם קיומו של עולם הרוח נתפס כמובן מאליו, זמנים שבהם כל חשיבה מדעית מחקרית נישאה על ידי גישה כזו, בדיוק כפי שהנפש עדיין חדורה ברוח זו מימי קדם. אך נכון באותה מידה שמי שמאמץ כיום לחלוטין את דפוסי החשיבה המדעית, ולדוגמה, עוקב אחר האופן שבו פעילויות הנפש האינדיבידואליות מתבטאות במוח או בתהליכים עצביים אחרים, שאדם כזה, דווקא על ידי חיפוש עובדה אחר עובדה, יכול לומר לעצמו בקלות: כן, החוקר ימצא רמזים בכל מקום על מה שאדם מסוגל לחשוב, להרגיש ולחוש בחיים החומריים; אבל מה שיכול להיות לנפש לפני כן או אחרי כן, על זה המדע לא אומר לי דבר.

כמה נפוצה הטעות שהמדע, מכיוון שאינו יכול להתעלות לרוח מעבר להתבוננות בעובדות וחוקיהן, חייב לדחות את הרוח! ושוב, אופייני למצב הכללי של תפיסות עולם בזמננו שגם אלה המחזיקים בדעה שאנו יכולים להגיע לתפיסת עולם רק על ידי סיכום העובדות והחוקים של מדע הטבע, תמיד הזהירו מפני מסקנות חפוזות, מפני העלאת השערות, שתמיד רוצות לקבץ כמה עובדות יחד כדי להסיק מסקנות לגבי האופן שבו חיי הנפש קשורים לזה או לזה, איך נראה כל הקשר הקוסמי, או משהו דומה.

אזהרה כזו ניתנה לאחרונה במקום משמעותי. בכנס חוקרי-הטבע השנה, נשא חוקר-הטבע החשוב מאוד וטשטיין [Wettstein] נאום על ביולוגיה, על מדע החיים ועל התועלת שלהם עבור השקפת העולם, והוא הזהיר מפני הסקת מסקנות כלליות על השקפת העולם מהעובדות כפי שהן. אך אנשים רבים עדיין מאמינים שעלינו להמתין, בנוגע לחידות הקשורות לחיי הנפש, עד שמדע הטבע יגיע לסוף חקר העובדות. מה שהוצג כאן, כלומר הטענה שאדם הרוצה לחדור לסודות הנפש והרוח כדי להגיע למסקנות לגביהם, חייב לעקוף את כל העובדות המדעיות בעולם, מזכיר אִמרה יפה של גתה: "כדי להבין שהשמיים כחולים בכל מקום, אין צורך לנסוע מסביב לעולם."

אני רוצה להראות במונחים מעשיים כיצד דרכה של נפש האדם לסודותיה בעולם הרוח, במידה מסוימת, אינה תלויה במה שחוקי מדעי הטבע האינדיבידואליים, מה שחוקי הלמידה האינדיבידואליים יכולים לתת לנפש אנושית זו. כדי לאמת זאת, ברצוני לציין את העובדה הבאה: במאה ה-19 היה לנו פילוסוף חשוב במינכן, מוריז קארייר.^[1] הוא היה אחד מאלה שניסו, עם עושר לא רק של רעיונות, אלא גם של ידע מדעי אמיתי, להבין את העולם ואת תופעותיו. באמצעות עבודתו הגדולה אודות ההתפתחות התרבותית של האנושות, קארייר הוכיח כיצד ליקט מימי קדם, באופן מלומד, עובדה אחר עובדה, כדי להבין את נתיב הרוח דרך התפתחות העולם. מכל התהליכים הללו, קארייר יצר כעת השקפת עולם, שאני מזכיר ביתר שמחה משום שהיא נוצרה הרבה לפני התפתחותו של מדע רוח ממשי. זוהי השקפת עולם שהגיעה לתובנה לגבי הקשר בין הנפש לעולם הרוח הפרוש במרחב ובזמן, כשם שיש קשר בין מה שנמצא פיזית בגוף האדם לבין החומרים והכוחות הפרושים במרחב ופועלים בזמן.

יום אחד הוצג למוריץ קארייר כתב ידו של אדם פשוט, אדם שלא היה מלומד כלל, שלא היה בחלקו אותו עושר הלמידה שדרכו הגיע מוריץ קארייר לתפיסת הקשר בין הנפש לרוח כפי שתואר זה עתה. שמו של אדם פשוט זה היה זוֹיינֶר [Zeuner], הוא נולד בשנת 1813. עקב סדרה של אירועים שלא ניתן לתאר כאן מחוסר זמן, נאלץ זויינר לבלות חודשים רבים מאוד של בדידות בכלא. הוא נתן לעצמו להיסחף על ידי התנועה המהפכנית, וזה הוביל אותו לכלא. אך הוא היה, מבלי להיות מלומד, נפש עתיקה. בכתב היד שהראה למוריץ קארייר בשנות ה-70 של המאה ה-19, הוא מספר כיצד התלבט רבות בתאו הבודד, מלא רק בהשקפות חומרניות – כמו רוח זמנו והאנשים שהקיפו אותו עד אז – אך כיצד הפכה נפשו שוממה בבדידות, כיצד סבלה מרעב להאמין במשהו. אחר כך הוא ממשיך לספר כיצד שמע פעם שיר מוזר מתאו, שהזכיר לו חוויות מילדותו המוקדמת וחיבר אותו לחוויות אחרות; כיצד זה הצית שוב ניצוץ של שמחה בנפשו, וכיצד דחף זה, שניתן לנפש כתוצאה מכך, דחף של רעננות פנימית ופעילות של הנפש, עורר מחשבות בנפש הפשוטה והצנועה הזו, מחשבות שזוייֹנֶר כתב אותן. מאוחר יותר הוא שלח כתב יד זה למוריץ קארייר. כשקוראים אותו – מוריץ קארייר הדפיס אותו מאוחר יותר – עליכם להסכים עם קארייר: כאשר זוֹיינֶר אִפשר לנפשו הנאבקת בבדידותה, לצאת מחזהו, הוא מצא משהו המייצג את הקשר בין הנפש לרוח העולם באותו אופן שקארייר הצליח לייצג אותו לאחר חיים שלמים של למידה וחיים שלמים של מדע.

לא צריך לנסוע מסביב לעולם כדי להבין שהשמיים כחולים בכל מקום. את הדרך אל הרוח יש למצוא בדרך אחרת מאשר רק סיכום חוקים מדעיים או הסקת מסקנות ממחקר מדעי. הדיון עם המדע חייב להיות שונה. שום השקפת עולם לא יכולה להתקיים כיום אם היא סותרת את המדע – כי צרכי הנפש האנושית יסחפו אותה. לכן, בשתי ההרצאות הראשונות, היה צורך להדגיש בצורה כה חדה את מה שניתן לומר על ידי מדע הטבע נגד מחקר הרוח וכיצד מדע הרוח צריך להגיב אליו. אי אפשר להדגיש מספיק פעמים שאם ידע מדעי-רוחי כלשהו סותר את התוצאה המוצדקת של מדע הטבע, אזי הוא מוטעה. אך אם מתבוננים שוב במדע הטבע הזה, ואם יש חוש ולב לסמכות ההכרחית שחייבת לנבוע ממדע הטבע, אז צריך להצביע ביתר שאת על מה שיכול להטעות את הנפש, מה חייב להטעות אותה דווקא באמצעות השפע של מה שזמין, אם היא רוצה לצאת לדרך אל הרוח. ברצוני גם להוכיח זאת באמצעות דוגמאות.

יש להפנות את תשומת הלב לשני חוקרים ששניהם היו מבוססים בהיסטוריה של ההתפתחות, בתחום מדעי הטבע. שני החוקרים הבינו את מקורם של אורגניזמים חיים בודדים, באותו אופן כמו הדרוויניסטים, אך הם לא כללו את האדם. הם היו ברורים לגבי העובדה שהחוקים החלים על עולם החי אינם חלים על האדם, אלא שכמו שצריך לגזור את הפיזי מהפיזי, כך צריך לגזור את הרוחי-נפשי מהרוחי-נפשי. שניהם היו ברורים לחלוטין לגבי זה. הם היו חוקרי טבע ורוח טובים באותה מידה, אך הרגלי החשיבה שלהם היו אלה של הכיוון המדעי. הם חשבו כמו שמדען אמיתי חושב. כיצד חשבו בפועל, מיווארט^[2] ו-וואלאס,^[3] בן דורו של דרווין, על תהליכי האבולוציה בפועל?

וואלאס אמר לעצמו שאי אפשר פשוט למקם את האדם בסדרת בעלי החיים. לא רק משום שיש הבדל ניכר בין האדם לקוף המפותח ביותר, במבנה החיצוני של המוח, גם אם ניקח בחשבון רק את הפרא, אלא גם משום שמוחו של הקוף רחוק מאוד בהשוואה למוחו של הפרא, אם מניחים שהאדם התפתח מהקוף בקו ישר של אבולוציה.

החוקר השני, מיווארט, מצא שהרמה התרבותית של האדם הפראי לא הייתה שונה כלפי חוץ משלב ההתפתחות של הקוף המפותח ביותר. אבל אם בוחנים את הפעילויות המנטליות של הפרא, ולעומת אלה, את הפעילויות של הקוף המפותח ביותר, יש להניח שמוחם של השניים כה דומה עד כי האדם אינו שייך לסדרת בעלי החיים. אם בוחנים שוב את המוחות, ניתן לראות בבירור שהמוח האנושי לא התפתח ממוח הקוף באמצעות הסתגלות למשימות חיצוניות, אלא שהציוויליזציה מפתחת את כל האפשרויות באופן כזה שנראה כאילו הכול כבר הוכן מראש כך שיוכל יום אחד להפוך לכלי של הציוויליזציה.

לכן, מכיוון שמוח הקוף והמוח האנושי שונים כל כך, אדם אחד, וואלאס, מאמין שעליו להניח שאין קשר בין האדם לממלכת החיות. ודווקא הדמיון בין המאפיינים המנטליים בשניהם הוא שהיווה עבור וואלאס הוכחה למה שאמר. עבור מיווארט, בן דורו, ההיפך היה הנכון; הוא סבר שאם משווים את המאפיינים המנטליים של האדם הפראי לאלה של הקוף המפותח ביותר, מתגלה הבדל כה גדול עד שלא ניתן להניח קשר קדמון כלשהו בין הפרא לקוף בגלל הבדל זה.

אם כן, אנו רואים שני חוקרי טבע, שניהם מורגלים בחשיבה מדעית, שניהם מביעים את דעתם מסיבות הפוכות: האחד – משום שמאפייני הפרא והקוף המפותח ביותר דומים כל כך; השני – משום שהם שונים כל כך. אם כעת שני החוקרים הנוטים לגזור את האדם מהרוח, יכולים להיות כה מוטעים בנוגע לראיותיהם, על ידי שפע העובדות, על אחת כמה וכמה שאף יותר יהיה מוטעה אדם בעל דעות קדומות עם הרגלי החשיבה החומרנית בלבד. לא תהיה לו היכולת להגיע לרוח מעובדות וחוקים אלה עצמם באמצעות שפע העובדות!

מדע הטבע רק מוביל אותנו מעובדה לעובדה. אם יש לנו מדע רוח, אזי דווקא הוא יכול לתפוס את מדע הטבע ולהציבו בפרספקטיבה הנכונה, מתוך מדע רוח זה. בשום צורה ולעולם לא ניתן למצוא את חוקי מדע הרוח ממדע הטבע. לכן, נפש האדם תישלל מכל הזנתה הרוחית אם תסתמך רק על מה שמפיק מדע הטבע. מדע הטבע עצמו ישיג את גדולתו וחשיבותו דווקא על ידי שמירה על גבולותיו.

כל מי שמתעניין, אפילו מעט, בחיי הנפש, יגלה במהרה שהנפש – לשם ביטחונה, כוחה ופעילותה בחיים – זקוקה לתשובות לשאלות על הרוח. בימי קדם, כפי שהראינו בהתייחסות לקפלר ולגתה, וכפי שאנו יכולים להראות בהתייחסות לאחרים, התשובות לשאלות אלו כבר היו כלולות בכל תפיסת העולם של הנפש. לעומת זאת, בימינו הן אינן כאלה; ועולה משימה חדשה שכבר הצלחנו לאפיין אותה ועוד נאפיין את מהותה: משימת מדע הרוח. מה שאבד בזכות גדולתו של מדע הטבע, חייב להימצא מחדש על ידי מדע הרוח בפני עצמו, ולהראות את הדרך שבה נפש האדם יכולה להגיע לביתה הרוחי. מי שמבין את התקופה באופן הנכון, יבין כיצד, לאחר שתואר מהלך האירועים, עולה צורך עז, כמיהה עזה, להבין את העולם יותר ויותר מצד הרוח ולבסס מדע רוח עצמאי לצד מדע הטבע. אם ניכנס לפרטים, אפילו לחוק החיים החוזרים ונשנים על פני האדמה, שאולי נדחה על ידי מאמינים רוחיים רבים כיום, אנו רואים אותו מתפתח אט אט ובהדרגה והופך לחלק מתרבות מודרנית יותר, למשל בחיבורו של לסינג [Lessing] על "חינוך הגזע האנושי". שוב ושוב אנו רואים, גם אם מעט ידוע עליו כיום, כיצד במאה ה-19, חוקרי נפש עקביים באופן פנימי, מובלים לחוק היחיד המתאים לנפש האדם: חיים ארציים חוזרים ונשנים.

ככל שמדע הטבע חוגג את ניצחונותיו הגדולים במישור החומרי, כך הרוח משתוקקת יותר ללכת בדרכה שלה. ושוב, עם דוגמה מעשית, ברצוני להראות כיצד כל מהלך החיים הרוחיים בזמננו הוא כזה המוביל באופן טבעי למה שמדע הרוח רוצה להיות כיום. ברצוני להפנות את תשומת הלב להוגה, לחוקר, שאדוּן בו יותר במהלך הרצאות החורף הללו, שמעניין דווקא בכל הנוגע לכמיהה למדע הרוח: הרמן גרים – היסטוריון האמנות. כרוח מקיפה, הוא מראה לנו באופן מדויק כיצד בעידן המודרני הנפש נדחקה אל מחוץ לנקודת מבט מדעית טבעית גרידא על אירועים, במיוחד בחיי האדם; וכיצד הנפש נהדפת שוב, על ידי הדחפים והכוחות של הזמן, לעשות את הצעד האחרון החוצה אל תוך מדע הרוח.

כל מי שילמד בקפידה את כתביו של הרמן גרים, יראה שהוא מחפש עיקרון עולם; לא עיקרון עולם מת, אלא חוק יצירתי, אשר למשל, ההיסטוריון המעשי יכול להיאחז בו, וחייב להיות משהו אחר מלבד מה שנקרא רעיונות היסטוריים. רעיונות יכולים ליצור בדיוק כמו שצייר יכול לצייר תמונה – כפי שתיארתי בהרצאה האחרונה. רעיונות הם מתים. רק משהו חי יכול להיות יעיל. הרמן גרים חיפש את היסוד החי בהיסטוריה, שיכול ליצור בעוצמה מתקופה לתקופה, כפי שפעם, בתקופה הקדמונית של האנושות, יצר את צורת הנפש האנושית מסיבות לא אישיות; ואז, מאנשים לאנשים, מתקופה לתקופה, העלה את ההישגים האינדיבידואליים מתוך עצמו. ומה הוא חשב שהוא מצא ככזה? את הדמיון היצירתי.

פילוסוף גרמני, פרוהשאמר [Frohschammer], האמין גם הוא שהדמיון הוא היוצר לא רק בהתפתחות ההיסטורית, אלא גם בטבע. הרמן גרים לא הצליח להראות – כפי שרצה לעשות – כיצד הדמיון הוא באמת סוג של אלוהות שחיה ברצון ומביאה למעשים בהיסטוריה האנושית, כשם שהאדם האינדיבידואלי מביא את מעשי נפשו מתוך עצמו. לאור השקפה זו, הוא הכריז שמאחורי ההתהוות ההיסטורית עומד הדמיון היצירתי, שהכול נוצר באמצעות הדמיון היצירתי. אך מהו הדמיון בעבורו? האם איננו רואים בדחף של חוקר להבין את העובדות, את הגישה למשהו רוחי, אך שאינו רוח? שכן הדמיון היצירתי נותר רק הפשטה, שהיא אכן חיה יותר מרעיונות ההיסטוריה, אך עבור הריאליסט היא עדיין רק הפשטה.

אפשר לומר שחוקר כמו הרמן גרים הגיע לשער של מדע הרוח. הוא אינו יכול לעצור ב"עובדות" החומריות החיצוניות ובאירועים החיצוניים, הוא רואה מאחורי כל האירועים החיצוניים את מה שהדמיון יוצר ומתחשב בו באירועי העולם. אבל איש אינו יכול לזהות בדמיון משהו אמיתי ויצירתי. הוא נשאר הפשטה, ורק כאשר חודרים מאחוריו אל מה שכבר אינו הפשטה, אל הרוחי, אל האמיתי כמו שהחושי אמיתי, רק כאשר ניגשים לעובדות הרוחיות, שאינן רעיונות מוגבלים אלא מהותיים, ניתן להבין כיצד מה שסביבנו באמת קורה בעולם. לכן, אנו רואים מהוגה כה עמוק כיצד מתקרבת הכמיהה של זמננו לרוח, וכיצד המכשולים, הנוצרים על ידי הזמן, כה אדירים עד שאנשים אינם יכולים להיכנס דרך השער אל הרוח. האם איננו רואים את הדחף לגשת למדע רוח זה? האם איננו רואים כיצד למדע רוח זה יש משימות להווה ולעתיד התואמות את הכמיהה, הדחף והדרישות של הזמן?

הבה נבחן מקרוב את הסיבות המעכבות את הנפשות בימינו! מהכמיהה לרוח, אנו יכולים לראות בבירור שאנשים אינם יכולים שלא להתגעגע לרוח ולחוקיה, כאשר הם מביטים בבהירות בתנאי הזמן, אך הם אינם יכולים לחדור אל הרוח וכעת, אם אפשר לומר כך, הם מחכים לרוח. לאן שתסתכלו, תראו את הדחף למה שעדיין לא ידוע. אבל מטבע הדחף עצמו, אתם יכולים לראות בבירור שיגיע זמן, לא כל כך רחוק, שבו אנשים יבינו שמדע הרוח הוא התשובה לכמיהה, לדחף שיש להם.

לא מזמן ניתן היה לראות בחנויות הספרים, בכל תחנת רכבת, ספר שלא באמת נכתב על ידי אדם שהתמכר בקלות לכל התלהבות. ספר שלא הגיע מאדם מתבודד שאינו מכיר את הצרכים הרוחיים של הזמן. אם מדע הרוח רוצה להראות את הלגיטימציה שלו, אז אסור לו להסתמך על החובבים המוזרים, לעיתים קרובות, אשר בטבעם העדתי, רוצים להבין מה יכול לעזור לאנושות; אך ניתן להתייחס למה שנמצא בספר "על ביקורת התקופה", מאת וולטר רתנאו [Walther Rathenau], שנכתב על ידי אדם הנמצא בתוך החיים התעשייתיים והמסחריים ומכיר את אופן הפעולה של זמננו.

לא שאני מסכים עם כל דבר בספר זה. אפשר להעלות התנגדויות נגד כל עמוד בספר, אבל מה שאפשר לכנות 'דחף הזמן לידע רוחי' מודגם באופן סימפטומטי על ידי ספר כזה. מה מייצג וולטר רתנאו? הוא מייצג בדיוק את מה שניסיתי להסביר ביתר פירוט ברוח ההתפתחות של המאה הקודמת. במקרה של רתנאו זה כדלקמן: באמצעות התקדמות ההתפתחות של מדעי הטבע, נוצר בדרך כלל מיכון של החיים. בעוד שהאדם ביקש בעבר להסביר את מה שהציג את עצמו לחושיו מתוך הרוח, כיום הוא מסביר זאת מתוך המכניקה. אבל גם הקשר בין אדם לאדם הפך ממוכן. 'מיכון' הוא מה שהתרחש דרך ההתקדמות הגדולה וההישגים המשמעותיים של התקופה. ואפשר להרגיש – וולטר רתנאו מרגיש זאת – כיצד הנפש בתוך מנגנון החשיבה, והמנגנון החברתי, הופכת לשוממה; כיצד היא מתרוקנת בהדרגה תחת מטרות כאלה; כיצד היא יכולה לספק באמצעות מיכון את הזנתה, אך לא את רעבונה. מה שאמרו רבים מהמומחים הטובים ביותר של התקופה, נאמר גם כאן: האדם דוחה את מה שהנפש חפצה בו מבחינה רוחית, וניתן לראות, גם אם הנפש מרוצה ממשהו שטחי, שהרעב המדובר יתבטא ביתר שאת – כך אנו רואים כיצד אדם, השקוע לחלוטין בזמנו, כותב:

"הזמן אינו מחפש את משמעותו ואת אלוהיו, הוא מחפש את נפשו, שהתכהתה בתערובת הדם, בהמון החשיבה המכניסטית והתשוקתית.

היא מחפשת את נפשה והיא תמצא אותה; אמנם בניגוד לרצון המיכון. לתקופה זו לא היה עניין בפיתוח הנפש באדם; היא שאפה להפוך את העולם לשימושי ולכן לרציונלי, לדחוף את גבול הפליאה ולהסתיר את הבא מן העולם. אף על פי כן, כתמיד אנו מוקפים במסתורין; הוא מתגלה מתחת לכל רובד של חשיבה, ומכל חוויה יומיומית הוא צועד צעד אחד אל מרכז העולם. שלוש הנביעות של הנפש: אהבת הישויות, הטבע והאלוהות, לא יכלו להילקח מהפרט על ידי מיכון; למען חיי השלם, הן מתאדות לחוסר משמעות. ההומניטריות שקעה לחמלה קרה ולחובת הדאגה. ובכל זאת היא מסמלת את הפסגה האתית של התקופה כולה. אהבת הטבע הפכה להנאה סנטימנטלית של יום ראשון שרוסנה על ידי טקסים מיתולוגיים-דוגמטיים, כשהיא מחפשת את האינטרסים בעולם הזה ובעולם הבא, ובכך הפכה לחשדנית לא רק כלפי הטבע. כנראה שאין רק נתיב אחד שבו יהיה אפשרי לאדם למצוא את נפשו, אפילו אם מדובר בשמחת הטיסה במטוס. אבל האנושות לא תעשה שום מעקפים. לא יבואו נביאים ולא מייסדים דתיים, כי הזמן המורדם יתר על המידה הזה, לא יבחין עוד בקול אחד; אחרת הוא יוכל עדיין להקשיב לכריסטוס ולפאולוס כיום. קהילות אזוטריות לא ייקחו את ההובלה, כי תורה סודית אינה מובנת כהלכה על ידי התלמיד הראשון, שלא לדבר על השני. לא אמנות מאוחדת של העולם תביא את הנפש, כי האמנות היא מראה ומשחק של הנפש, לא היוצרת שלה.

שום דבר לא יקרה מלבד זה שהאנושות, תחת לחץ ודחף המיכון, השעבוד והמאבק חסר התוחלת, תשליך הצידה את המכשולים המכבידים על צמיחת נפשה. זה לא יקרה באמצעות הרהורים וחשיבה, אלא באמצעות הבנה וניסיון חופשיים. מה שרבים מדברים עליו היום ומעטים מבינים, ייתפס מאוחר יותר על ידי רבים ובסופו של דבר על ידי כולם. אף כוח עלי אדמות לא יכול לעמוד בפני הנפש. הדבר הגדול והנפלא ביותר הוא פשטותו."

ככל שמילים כאלה מבטאות כיסופים, וככל שזמננו דורש את הרוח, בהחלט ניתן להסכים איתן. רק שיש להוסיף: יש כאן ידיעה מלאה של מה שהזמן דורש, אך חוסר ידיעה מוחלט של מה שיכול לספק את הכיסופים והצרכים הללו. יש גם פסק דין ברור שהאינדיבידואליזם המוצדק של זמננו אינו מתאים עוד לקבלת מייסד או נביא דתי יחיד, או הקמת בתי ספר סודיים בכל צד כתתי שרוצה לקרוא לעצמו "אזוטרי".

מדע רוח אמיתי לא ירצה לא את זה ולא את זה. מדע רוח אמיתי יודע כיצד אזוטריות אמיתית מוצדקת כאשר היא אינה רוצה להפוך לאקזוטרית אלא נשארת בתוך עצמה. כי לא מדובר במה שרוצה להתבסס כאזוטרי, אלא במה שרוצה להתבסס בזמננו באופן כזה שניתן יהיה לספוג אותו על ידי הנפש הבריאה. מבחינה זו, סמכותו של נביא כלשהו לא תספיק לתקופתנו, אלא רק האמת שאינה תלויה לחלוטין באדם ובאינדיבידואליות הסובייקטיבית שלו, שאליה נפש האדם יכולה להיכנע אם רק תרצה. מבחינה זו, מה שמדע הרוח מתכוון אליו בא לידי ביטוי הולם בדבריו של האיש המעשי הזה, רתנאו.

אבל מדוע כל כך קשה לתקופתנו לחזור למדע הרוח? מדוע נוצר משהו כמו חומה בלתי ניתנת לגישור בין דחף הזמן למדע הרוח בפועל?

ניתן להראות גם זאת ולזהות את המכשולים האמיתיים. מה היה אומר מישהו, למשל, על מדע שרוצה להיות "מדע" ולהוכיח את עצמו כמי שמתנגד לצורכי הרוח האנושית, אם האדם שרוצה להיות מדען היה עונה על כל שאלה בנוגע לקשר בין גוף האדם הפיזי לעובדות מדעיות באומרו רק: "יש אורגניזם כזה או אחר בגוף הפיזי של האדם; זה מתאים למה שגם נמצא בחוץ בטבע". האם מישהו יכול לדמיין מדע טבע רציני העונה על כל מה ששואלים אותו: "זה הטבע!" הטבע עומד מאחורי תנועות הכוכבים, הטבע עומד מאחורי תהליכים כימיים, טבע, טבע, טבע. רק מילה אחת! האם אתם יכולים לדמיין מישהו שיעשה דבר כזה ושיתייחסו אליו ברצינות כחוקר טבע?

עכשיו אפשר לומר שוב: דחפי הנפש האנושית להיכנס לעולם הרוח נחלשו כל כך בתקופה האחרונה, עד שהדחף לעשות זאת, שהוא חי מאוד, מתבטא בזמננו רק במה שיהיה דומה למדי במדע הרוח, כמו במדעי הטבע, שם אנשים היו צועקים רק: טבע, טבע, טבע! שומעים קולות כבדי משקל הדוגלים בתוקף בכך שהמחקר המדעי של זמננו חייב להוביל את האדם אל הנפש. אך הם אינם מגיעים רחוק יותר בדרישה זו של כיוון כלפי הנפש מאשר בהדגשה: "לאדם יש נפש ", וכן הלאה; "נפש, נפש, נפש – רוח, רוח, רוח", הם אומרים, בדיוק באותו אופן שמדען הטבע הלא מרוצה היה אומר: "טבע, טבע, טבע!"

אנו רואים לא כעובדות חסרות משמעות, אלא כעובדות משמעותיות למדי, כיצד אדם חשוב של ימינו, בטקס חגיגי באוניברסיטת הרווארד באמריקה, נשא נאום על האופן שבו השקפת עולם כללית, המובילה אל הרוח, חייבת להיוולד מתוך המדע, זהו ד"ר אליוט [Eliot], אדם העומד איתן על קרקע המדע, שהוא מומחה הקרוב למדע העכשווי. ברצוני לצטט שוב ​​מנאום שנשא במקום יוצא דופן על פני האדמה. ד"ר אליוט אמר:

"בני אדם תמיד הניחו שהנפש שונה מהגוף, למרות שהיא טבועה בו. איש אינו מוכן שנפשו תיספג בגופו; להיפך, כולם מאמינים כיום, וכל בני האדם האמינו, שיש באדם מהות או רוח מחייה, שולטת ומיוחדת במינה, שהיא הוא עצמו. זהו משהו אמיתי בדיוק כמו הגוף, ואופייני יותר… רוח או נפש זו היא החלק היעיל ביותר של האדם, היא מוכרת ככזו, וכך תמיד היה המצב."

ד"ר אליוט אינו אומר דבר מעבר לכך שהוא מצביע על ה"נפש", בדומה לאופן שבו מישהו תמיד יצביע רק על "טבע, טבע, טבע". טרם הגענו לנקודה בזמננו שבה חשיבתנו על הרוח תהיה נוחה כמו שהיא נוחה לגבי הטבע. במדעי הטבע אנו מבחינים בין חמצן לבין מימן במים, ואיננו אומרים: חמצן ומימן שייכים ל'טבע'. אנו עוסקים כאן בפרטי הטבע. באופן דומה, מדע הרוח חייב להגיע לנקודה שבה הוא יכול לקשר את מה שחי בנפש ככוחות וכפעילויות לא רק ל"מציאות רוחנית כללית", אלא לעולם רוח, לתחום קונקרטי של הרוח, אשר מובחן ומתואר באותו אופן כמו העובדות האינדיבידואליות של מדע הטבע.

רק כאשר מדע הרוח יוכל לגשת להתבוננות בעובדות האינדיבידואליות של נפש האדם באותו אופן שבו מדע הטבע ניגש להתבוננות בעובדות האינדיבידואליות של הטבע, הוא יוכל לתת לנפש האדם את מה שהנפש חפצה בו. ההרצאה הבאה נועדה להראות מהם מאפיינים אלה. אך מעל לכול, יש להסביר כיצד בזמננו ישנה תשוקה למשהו שמשמעותו ומהותו עדיין אינם ברורים, וכיצד מדע הרוח בזמננו נושא במשימה להביא ידע אודות הרוח, כשם שמדע הטבע מביא ידע אודות עובדות טבעיות. כמו שמדע הטבע רואה כמשימתו לעקוב אחר חומר הנמצא גם בגוף האדם בהתפתחותו בעולם, כדי לזהות את ההקשר המלא, כך מדע הרוח יראה כמשימתו לעקוב אחר כל פעילויות נפש האדם בחזרה לכוחות הרוח ולעקרונות הרוח של הבריאה ביקום.

מתוך זה, הוא גם יכיר כיצד מה שחי בנפש האדם קשור ליקום כולו, למרחב ולזמן. רק בדרך זו ניתן להגיע לתשובות לחידות האלמוות ולגורל האדם בין המוות ללידה הבאה. ההצבעה המופשטת על "רוח" ו"נפש" באופן כללי, לא יכולה להוביל למשהו מועיל. היא רק תוביל לספק לגבי התשובות האמיתיות, למשל, לגבי שאלת האלמוות. רק כאשר רואים כיצד במהלך הזמן קשור אליה משהו שונה לחלוטין, שאינו כפוף לארעיות, ניתן יהיה לענות על שאלות אלה ממדע הרוח.

אם ניקח זאת בחשבון, נוכל לומר שהמשימות למחקר הרוח בהווה ובעתיד, דומות לאלו שעלו עבור מדעי הטבע עם שחר ההתפתחות המדעית המודרנית. כשם שהמסורות הישנות התגברו בתקופתם של קופרניקוס, גלילאו, קפלר וכן הלאה, והרוח האנושית עצמה הופנתה אל עובדות מדעיות, וכמו ששפע מסוים של הישגים מדעיים נוצר, כך זו חייבת להיות המשימה הרצינית ביותר של זמננו לבסס מדע רוח באופן מקיף ולהראות את הנתיבים שעל הנפש ללכת בהם לקראת הישויות הרוחיות האינדיבידואליות והעובדות הרוחיות האינדיבידואליות.

מדע הטבע לא עבר תקופה קלה. גם הוא נאלץ להילחם במכשולים, כפי שאנו מתמודדים איתם שוב כיום ביחס למדע הרוח. לעיתים קרובות הצבעתי על מכשולים כאלה. לדוגמה, גלילאו ניסה להבהיר לבני זמנו כי לאורך ימי הביניים האמינו שעצבי הגוף האנושי נובעים מהלב, בעוד שהוא רצה להראות שהם נובעים מהמוח. חבר אמר לו: "זה סותר את כל מה שלימד אריסטו." – מלבד העובדה שאריסטו לא התכוון לכך באופן זה, אנשים עדיין האמינו שעצבי גוף האדם נובעים מהלב. כל ימי הביניים לא הסתכלו על הטבע עצמו, אלא רק שימרו מסורות ודעות קדומות ישנות. כאשר גלילאו הראה לחברו את הגופה כדי לשכנע אותו שהעצבים יוצאים מהמוח, האחרון ענה: "כשאני מסתכל על זה, זה נראה כאילו עצביו של האדם יוצאים מהמוח, אבל זה סותר את אריסטו, ואם אני בקונפליקט עם אריסטו, אני מאמין לאריסטו ולא לטבע."

כך יכולות להצטבר דעות קדומות של אנשים. וכאשר מאוחר יותר פרנצ'סקו רדי^[4] ביטל את הדעה הקדומה הרווחת, לפיה יצורים חיים יכולים להתפתח ממשהו דומם, שבעלי חיים נחותים, תולעים וכדומה יכולים לנבוע מבוץ הנהר, באומרו את המשפט: "רק מהחיים", ושזו הייתה רק דרך לא מדויקת של התבוננות, כאשר האמינו שתולעים יכולות לנבוע מבוץ הנהר שבו אין חיידקים, הוא בקושי ניצל מגורלו של ג'ורדנו ברונו [Giordano Bruno].^[5]

וכך, כאשר היום מדען הרוח אומר: אם אתם מאמינים שכל מה שמיוצר על ידי נפשו של ילד מתפתח נקבע אך ורק על ידי מה שירש מהוריו ומאבותיהם, אז אתם צופים בצורה לא מדויקת; מקורו דווקא בנבט רוחי שכבר עבר חיים קודמים על פני האדמה ואז עבר חיים ברוח. אם מדע הרוח מצביע על נבט רוחי, כפי שפרנצ'סקו רדי הצביע על הנבט החומרי, אז הדעות הקדומות של התקופה עומדות בדרכו. גם אם הן כבר לא שורפות אנשים, יש להן דרכים אחרות להפוך טענות כפירה כאלה ללא מזיקות, או לפחות ללעוג להן. האופן שבו התקופה מתייחסת לאנשים משתנה מתקופה לתקופה; אך מהות הדעות הקדומות תמיד נשארת זהה. באופן דומה, בימינו, הזמן למחקר צרכי הרוח עומד באותו יחס לזמן של שחר ההתפתחות המדעית כמו שהיה לצרכים המדעיים של אותה תקופה. ואם המדע הביא לאנושות עלייה בתרבות החיצונית באמצעות פירותיו, אזי פירות התרבות הרוחית יהיו שונים למדי. מעל הכול, הם יהיו פירות לחיי הנפש.

אנשים כיום סובלים רבות באופן מעשי מדעות קדומות מדעיות! הנה עומד אדם, ואם הוא מאמין במדע ודוחה את הרוח, הוא עשוי לומר לעצמו: יש בי סוג מסוים של אינדיבידואליות; אני מביט בקשר הדם שלי ועליי להכיר בכך שאני תוצאה של התורשה מקשרי הדם שלי. אז נפשות רבות נכנסות לדיכאון, חוסר אנרגיה וחוסר יכולת להילחם בגורל. כי אם האדם הוא רק תוצאה של תורשה, אז יהיה בלתי אפשרי לעצור את ההשפעות הרעות של התורשה, בדיוק כפי שבלתי אפשרי לעצור את הברק המנצנץ לעבר אדם. אך אם מדע הרוח לא יישאר תיאוריה גרידא, אלא יהפוך לכוח של הנפש, כך שנדע: חיה בנו ליבת הנפש הנושאת את מה שנתן קו התורשה רק כקליפה חיצונית ועליה לחפש כוחות עמוקים יותר ויותר בתוכה. אז דרך הרוח יגדלו אומץ, תקווה ואנרגיה כדי לשלוט ולשפר את מה שמופיע כחולשה בקיום הפיזי החיצוני. לא יהיה עוד רגע בחייו של אדם, שבו לא יוכל להשיג ודאות בנוגע לכוחות הרוח שבו, כדי להתגבר על מכשולים חיצוניים.

כך הדבר בתחומים רבים. לכן, עצם האמונה בעולם החומרי, שאליו אמורים להיות רתומים חיי הנפש, יכולה לדכא את האושר והאנרגיה שלנו, בעוד שלעומת זאת, כאשר מדע הרוח הופך לכוח הפנימי החי של הנפש, הוא יכול לתת לנו ביטחון מפני כל מיכון של החיים. זוהי משימה נוספת של מדע הרוח: ליצור את האפשרות בכל התחומים להתמודד עם החיים בביטחון ובבריאות. ד"ר אליוט גם מבטיח, בדרכו, מדע בריא. גם הוא מכיר את דחף הנפש אל הרוח, אך הוא פועל כמו חוקר הטבע שידבר רק על "טבע, טבע, טבע" בכל דבר. הוא אומר: "מדע חדש כזה לא ידבר על מוות ואבל כמו הישן, אלא על חיים ושמחה."

אני מאמין בקלות שהנפש כמהה לתפיסת עולם השואפת ל"חיים ושמחה", שרוצה לדחות ולא לתת ל"מוות ואבל" להתקרב אליה, שאליה חזרו תפיסות עולם ישנות רבות ושמעל הכול הציגה את מסתורין המוות לאנשים. אני מאמין בקלות שאנשים רוצים לדחות מוות ואבל. אבל מוות וצער באים מעצמם. לא משנה כמה אנשים עשויים להתנגד ולומר שהם רוצים לדחות את המוות והצער בתפיסות עולמם, ושהם רוצים חיים ושמחה. מוות וצער באים מעצמם, ואז צריך להתמודד איתם. אפשר להתמודד איתם רק כשמכירים את הרוח החיה, שממשיכה את החיים גם במקום שבו הטבע החיצוני שוקע במוות ובאבל, ושגם מכירה את העיקרון היצירתי בכאב, בסבל ובצער. עוד נראה שמדע הרוח, כפי שמתכוונים אליו כאן, מסוגל להתייחס למה שנראה כמכשול להתפתחות: הרוע, מה שסותר את החיים, כמשהו שמקדם את העולם ומשרת את החיים.

אפשר לומר: מהי האמת של מחקר הרוח, כפי שהיא נובעת לא משרירותו של אדם, אלא ממה שהוא יכול לזהות כיום, אם הוא מפרש נכון את סביבתו, דרך נתיבי הנפש, לידיעה רוחית? מה שיכולה להיות אמת זו, בהקשר של העולם כולו, ניתן לראות באופן שבו חוקר מדע-הרוח מתייחס לחוקר העולם של מדעי-הטבע בשחר הזמנים המודרניים. הבה נסתכל על ג'ורדנו ברונו, שבו באה לידי ביטוי בצורה התמציתית ביותר השקפת עולמו של קופרניקוס! כיצד הוא ניצב בתקופתו? הוא לוקח את חוקי הקופרניקיזם ומביט אל מרחבי החלל. לפני כן, הייתה השקפת עולם שהסתמכה רק על התפיסה החושית החיצונית. כשאנו שומעים כיום שכל דבר שלא נחקר על ידי המדע המקובל אינו ודאי, אנו עשויים להתנגד. אבל התבוננו בתקופתם של קופרניקוס וג'ורדנו ברונו! כל עוד הסתמכנו על מה שנראה לעין בנוגע לשמיים זרועי הכוכבים, לא הייתה לנו השקפת עולם נכונה על מערכת העולם החיצונית. רק כאשר יצאנו מעבר לתפיסה החיצונית והקדשנו את עצמנו למחשבה, מצאנו דרך אנרגיה פנימית את מה שאנו מכירים כיום כאמת.

רק כאשר קופרניקוס וג'ורדנו ברונו התקדמו עד כדי התגברות על אשליית המראה החושי, הם יכלו להצביע על השגוי, באמונה הקודמת של בני האדם, שכדור הארץ הוא משהו קבוע בחלל, שסביבו סובבים הירח, השמש וכוכבי הלכת. ואז הגיעה ספירת הכוכבים הקבועים, ומאחוריה היה מה שנקרא הכדור השמיני, שהגביל את הכול. ג'ורדנו ברונו קם ואמר לאנשים: כאשר אתם מכוונים את מבטכם אל המרחב השמיימי, אין שם "כדור שמיני", אתם יוצרים אותו בעצמכם; אלא יש שם את הרקיע הכחול, ומרחבים מלאים בעולמות כמו שלנו. אנו מסתכלים לתוך ים אינסופי, אם רק נוכל להתגבר על הגבול שהצבנו לעצמנו! כיבוש זה של מחסום המרחב, הוא שהיווה את גדולתן של תפיסות העולם של קופרניקוס וג'ורדנו ברונו, שהכירו בכך שמכיוון שמבטו של האדם לא הגיע רחוק יותר, הוא האמין בספירה שמינית, בעוד שלמעשה התרחבות המרחב היא בלתי מוגבלת.

בימינו, האנושות נמצאת באותו תחום מבחינת מדע הרוח. כשם שג'ורדנו ברונו הראה שהכיסוי הכחול של השמיים קיים רק משום שהעין האנושית אינה מגיעה רחוק יותר, כך מדע הרוח מראה שחיי האדם, בין לידה למוות, מוגבלים רק משום שמבטו של האדם הרגיל מגיע רק עד גבול מסוים. כשם שהרקיע אינו גבול להתבוננות ביקום, כך לידה ומוות אינם גבול להתבוננות שלנו באדם, רק משום שמבט האדם הרגיל מגיע רק עד גבול מסוים. כשם שמגבלתו המרחבית של העולם הוסרה על ידי מדע הטבע, והמרחב נפתח, כך כיום מוּסָרִים גבולות הלידה והמוות עבור האדם, על ידי מדע הרוח, בכך שהוא מלמד אותנו לכוון את מבטנו הרוחי אל חיי הנפש במימוש הנצחי שלה, כשם שמדע הטבע, בשחר הזמנים המודרניים, כיוון את מבטנו אל הנצח או, ליתר דיוק, אל אינסופיות המרחב. בדיוק אותו הדבר היום, כמו אז, רק בתחום אחר! כשם שמדעי הטבע, שפנו אל חייו החיצוניים של האדם ואל הידע החיצוני של חייו, הביאו יתרונות והישגים אינסופיים, כך גם תפיסת הנפש, לגבי מה שהיא צריכה לחייה, המורחבת מעבר ללידה ולמוות, מעבר לחולף, תביא ערכים אינסופיים לנפש האדם. כי מחקר מדע הרוח, כאשר הוא מבוצע כהלכה, יעבור אל נפש האדם ויהפוך בה לחיים; יהפוך לכוח ולביטחון, ימקם אותנו בכל ההקשר החברתי ויביא לנפש את מה שהנפשות, שרק מתחילות להבין מעט, כְּמֵהוֹת אליו כל כך.

נכון לחלוטין, לא רק בתיאוריה אלא גם בחיים, שמדע הרוח יעשה את מה שכבר ניסיתי לסכם בכמה מילים, שאיתן אני גם רוצה לסיים את ההתבוננות שלי היום. מילים שאמורות להראות מהי הרוח, המשמעות והמטרה של מדע הרוח, ומה צריך להיות מדע רוח זה של נפש האדם. את המשמעות והמטרה של מדע הרוח, נוכל לתפוס בערך כך:

תודעתו של האדם דוברת אליו

דברים במרחבי החלל

המשתנים במהלך הזמן.

בהכרה בנפש האדם,

בלתי מוגבלת על ידי מרחבי החלל

ובלתי מוטרדת מחלוף הזמן,

היא תחדור אל ממלכת הרוח.

——————————————————————————-

1. Moriz Carriere, 1895-1817, היה פילוסוף והיסטוריון גרמני בולט במאה ה-19, הידוע בעיקר בזכות עבודתו על האסתטיקה והקשר בין אמנות להתפתחות התרבות האנושית. [ויקיפדיה] ↑
2. Mivart, ביולוג אנגלי מפורסם מהמאה ה-19 (1900-1827), שהיה דמות מפתח בוויכוחים על תורת האבולוציה. ↑
3. Wallace, 1913-1823, אלפרד ראסל וואלאס, ביולוג וחוקר טבע בריטי. הגה במקביל לדרווין את תורת האבולוציה. ↑
4. Francesco Redi, 1697-1626, פרנצ'סקו רדי היה חוקר טבע, רופא ומשורר איטלקי. ↑
5. Giordano Bruno, 1600-1548, ג'ורדנו ברונו היה קוסמולוג, משורר ופילוסוף איטלקי בתקופת הרנסאנס. היה בעל זיכרון פנומנאלי. ברונו הציג תפיסת יקום שונה מזו של הכנסייה הקתולית והתעמת רבות עם הכנסייה גם בנושאים תיאולוגיים. בסופו של דבר, הוא הוכרז כופר והוצא להורג בשריפה על המוקד. ↑