רודולף שטיינר

הבסיס הרוחי של ההיסטוריה האנושית

GA170

15 הרצאות

דורנאך, 29 ביולי עד 3 בספטמבר 1916

מגרמנית: אלישע אבשלום

לספר ראו כאן

תודה לאלישע אבשלום על תרומת ההרצאה לארכיב !

הרצאה רביעית

דורנאך, 5 באוגוסט 1916

כשאנו משווים את האופן בו מדבר כיום האדם על היסוד הנפשי והיסוד הגופני עם האופן בו דיברו עליהם, נאמר, ביוון – איננו צריכים לחזור אחורנית הלאה מזה – נמצא שביוון נלקח בחשבון הקשר בין הנפשי לגופני הרבה מעבר לאופן בו נעשה הדבר בימינו. וכאן חשוב במידה יוצאת מן הכלל להבהיר שבהשקפת העולם היוונית לא ניתן היה לדבר בצורת הפירוש המטריאליסטי על הקשר בין הנפשי לגופני. כשמדבר מישהו כיום על כך שפיתול-מוח זה או אחר הוא מרכז הדיבור, הוא מתאר את מצב העניינים בצורה מטריאליסטית לחלוטין. לרוב הוא סבור בכלל שבמקום במוח בו נוצר פחות או יותר צליל הדיבור, הוא נוצר בצורה מכנית לגמרי – או למצער הוא חושב על קשר כזה. גם אם אינו ישירות מטריאליסט, הוא מאמין שהקשר הוא כזה שאנשים היודעים את הקשר האמיתי חייבים לתפוס אותו בצורה מטריאליסטית פחות או יותר. היווני דיבר על הקשר האינטימי בין הנפשי לגופני בצורה מרחיקת-לכת בהרבה, בלא לחוש תחושות לוואי מטריאליסטיות לצד זה, משום שהיה לו עדיין רגש חי על כך שבדברנו על הדברים של העולם החיצון, אנו מדברים עליהם באופן זה שהם מהווים התגלויות של הרוחי.

האדם בן זמננו, המדבר על מרכז הדיבור במוח, אינו חושב על כך שמרכז-דיבור זה נבנה מתוך יסוד רוחי כלשהו, שכל הקיים כאן כחומרי הוא כמו סימן, כמו סימבול ומשל ליסוד רוחי העומד מאחוריו, בהתעלם לגמרי ממה שפועל בנפש האנושית כרוחי. היווני חשב על כך תמיד: האדם כולו כפי שהוא עומד בעולם הפיסי, עומד בו כסימבול לעל-חושי הרוחי הניצב מאחוריו. חייבים להודות שדימוי זה כיום אינו קל לרוב בני האדם, משום שהנפש, אפילו אם אינה מוכנה להודות בכך, צמודה כיום בחוזקה לדימויים מטריאליסטיים. ניקח רק מה שנאמר, ולו בדרך מרומזת, בהרצאה האחרונה: ראש האדם נבנה למעשה בעולם הרוח, מקורו בעולם הרוח; הראש נבנה הלכה למעשה בין המוות האחרון ללידה זו. הייתי רוצה להכיר אדם שלא יאמר: אנו יודעים במדויק שהראש נוצר בגוף האם בזמן ההריון, וזוהי הזיה לומר שהראש נבנה בזמן הארוך שבין המוות האחרון ללידה או ההתעברות הנוכחית. מי שחושב כיום בצורה מטריאליסטית לגמרי וחושב – ניתן כמעט לומר – בהתאם לטבע, יראה בהכרח את הטענה שהובאה כאן פחות או יותר כשיגעון.

אולם, רואים אתם, אם תדמו את העניין בדרך שלהלן תגיעו לאפשרות להשיג מחשבה מתאימה.

ככל שמדובר על ראש האדם שלפני ההתעברות, מובן מאליו שהוא בלתי נראה; שום מטאור מגבהי השמים לא נוֹרה כמובן אל גוף האם. אך הכוחות שבהם מדובר, דהיינו גם כוחות העיצוב המעצבים את ראש האדם, פעילים בזמן שבין המוות להתעברות החדשה. תארו לעצמכם שנבנית כביכול צורה בלתי נראית של הראש, שאנו רק מציירים אותה בצורה נראית לעין בקווים שאני מאייר כעת, והיא כמובן בלתי נראית. כל אלה הם כוחות בלבד.

אין לתאר את הכוחות הללו כאילו הם מהווים את הצורה הפיסית של הראש, אך הם הכוחות המחוללים צורה פיסית זו של הראש. ובמשך זמן ההכנה של הראש האנושי בגוף האם מתחבר החומר לכוחות אלה. החומר מסתדר במובן של כוחות אלה. זה לא שצורת הראש נבנית, אלא שעל-פי הצורה שהתמקמה מהמרחבים הקוסמיים בגוף האם, נבנה הראש. דבר זה נכון. החומר הפיסי מסתדר לפי הצורות הללו, ואז הן הופכות כמובן גלויות לעין. החומר מתגבש במובן מסוים סביב כוחות בנייה בלתי נראים. כמובן שלתוך זה פועלים עוד הכוחות הקשורים לתורשה, אבל מקורם של כוחות הבנייה העיקריים של הראש הוא קוסמי, כוחות התגבשות מסוימים, ניתן לומר, שלרשותם מעמיד עצמו החומר בגוף האם.

חייבים להבין שרואים כאן במובן מסוים חומר שכאילו נורה, כאילו נזרק בירייה. קווי הכוח מגיעים מהקוסמוס. תוכלו לדמות את היסוד החומרי של הראש כאילו יש לכם מגנט, וחיצי ברזל מסתדרים לפי קווי כוח מסוימים. אכן, חיצי הברזל מסתדרים לפי קווי הכוח הבלתי נראים של המגנט. עליכם לתאר את צורת הראש כפי שהמגנט שולח את קרינותיו באופן בו הן פועלות מהקוסמוס. וכמו שחיצי הברזל מסתדרים לפי המאסה של הקו המגנטי, כך מסתדר האלמנט שמעניקה האם, בהתאם למאסה של הצורות הקוסמיות המרכיבות את הראש.

כשאתם נעזרים בדימוי זה תוכלו ליצור דימוי כיצד עוּבָּד הראש האנושי בזמן שבין המוות ללידה מחדש, וכוחות הבנייה שעיבדו את יתר האורגניזם – אך רק פחות או יותר, לא בשלמות – נלקחו מן היסוד הארצי, מהיסוד שנכנס לתורשה דרך שושלת הדורות. ככל שמקורו של האדם ארצי וגם קוסמי, הוא קוסמי בעיקרו בכל הנוגע לחלק הראש שלו וארצי בכל הקשור ליתר גופו. בעניינים הללו ממלאים תפקיד המסתורין העמוקים ביותר, ואפשר תמיד לדבר רק על דברים בודדים מהם. פועלים כאן סודות עמוקים עצומים, המספקים תשובות לא רק בנושא היווצרות האנושות אלא למעשה על אודות הקוסמוס כולו, להבנת הקוסמוס כולו.

כך נוכל לתפוס את האדם מנקודת מבט זו כישות כפולה. ומאחר שהוא ישות כפולה מעין זו, יש להפריד בלימודינו בחדות בין כל השייך לראש וקשור לראש, ומה ששייך ליתר האורגניזם וקשור בו.

וכאן אנו מגיעים לנושא שדווקא בזמן הנוכחי מייצר קשיים גדולים להבנה, מאחר שכיום מסבירים הכל בדרך זהה, מטילים הכל לקדירה אחת. זאת אי אפשר לעשות כשמתבוננים בממשויות, והמדע המטריאליסטי תופס ממשויות במידה המועטה ביותר! את כל השייך לגוף האדם, עם היוצא מן הכלל של הראש, חייבים לראות באופן כזה שגוף אנושי זה – בהתעלם מהראש – מהווה תיאור-כמשל של הכוחות הרוחיים העומדים מאחוריו. כל הקשור לראש אינו מהווה באותו מובן תיאור תמונתי, אלא יותר תיאור של כתיבת טקסט. לתוכן התמונה יש זהות עם מה שעומד מאחוריה, יותר מכתיבה בלבד: הפָּסָל, הבונה, מנסה לתת בתמונות דמיון מסוים למקור; מי שכותב דבר-מה מכניס לאותיות הרבה פחות דמיון למקור. אותיות הן במקרה הקיצוני סימנים; ציור, יצירה תמונתית מהווה תמונה שיש לה הרבה יותר קשר עם האוריגינל, עם המקור.

ההבדל בנושא בו אנו מדברים כעת אינו כה גדול כמו בין תמונה לטקסט כתוב, אך הדברים דומים. יתר הגוף, מחוץ לראש, הוא יותר תמונה; כל הנמצא בראש הוא יותר סימנים למה שעומד מאחוריו. בין מה שאנו רואים בעיניים הפיסיות בראש, ומה שעומד בבסיס הראש, יש פחות דמיון למה שעומד בבסיסו מאשר בין מה שרואה העין הפיסית ביתר הגוף. דבר זה מתבטא חזק מאד כבר בהתבוננות בגוף האתרי, ועוד יותר מכך בהתבוננות בגוף האסטרלי או באני. בראש מדובר איפוא יותר בסימני הצורות, בהתבטאות וכיוצא באלה; ביתר הגוף מדובר יותר בהשתקפות, בדמיון גדול יותר בין מה שרואה העין הפיסית לבין הכוחות הרוחיים, הכוחות העל-חושיים הבלתי נראים העומדים בבסיסו. חייבים לעשות הבחנה זו, מאחר שכיום יש נטייה להתבונן בשניהם באותו אופן. האדם אוהב לדבר על עצמו באומרו: "כל בר-החלוף אינו אלא משל". זה נכון – אבל זהו משל בדרגות שונות. הייתי רוצה לראות את האדם כולו כמשל של העל-חושי, אולם בצורה כזו: הגוף הוא משל תמונתי והראש הוא משל במובן גבוה יותר. דבר זה קשור לעובדה שיתר הגוף נבנה יותר מן הכוחות הארציים שבתוכם אנו נמצאים בין הלידה למוות, והראש נקבע יותר בידי אותם כוחות שבתוכם אנו חיים בין המוות ללידה או ההתעברות מחדש. אך אם ברצוננו להתבונן באדם השלם בכל הנוגע למעברו מצד אחד את החיים שבין לידה למוות ומצד שני את החיים בין מוות ללידה מחדש, עלינו לתפוס כמובן דבר נוסף, שנשאר בקפידה על-חושי תמיד, גם כאן בעולם הפיסי.

את הדבר השייך לאדם ונשמר אצלו בקפידה כעל-חושי טהור מציינים מזה עידנים קדומים יחסית בשלוש מילים, שאליהן התלוותה תמיד משמעות טיפוסית גדולה, שהפכו לפראזות, כמו מילים רבות כאלו, אך חייבות לא להיות פראזות אם מקבלים אותן במלוא משמעותן: האדם חווה בהתפתחותו את האמת, את היופי ואת הטוב. האמת, היופי והטוב הם שלושת המושגים שעליהם, כפי שנאמר, דובר מאז עידנים קדומים יחסית. כבר בהתבוננות שטחית תוכלו לגלות הֶקשֵר מסוים בנוגע לשלוש אידיאות אלו. מה שמצוין בדרך כלל כאמת קשור לחיי הדימויים, מה שמציינים כיופי קשור לחיי הרגש ומה שמצוין כטוב קשור לחיי הרצון. ניתן גם לומר: חיי הרצון עומדים בקשר עם המוסריות, כל הנאה אסתטית או מעשים אסתטיים, כל דבר אסתטי, עומד בקשר עם חיי הרגש, וכל דבר בעל אופי של אמת עומד בקשר עם חיי הדימויים, חיי החשיבה.

גם כאן הדברים אמורים כמובן תמיד במובן הצר. האחד משולב בשני ופועל לתוכו. קיימים תמיד רק הדברים המשמעותיים של האמת. כשמתחווה האדם בחיים המוסריים, בחיים האסתטיים ובחיי האמת, הוא מתפתח כאן במישור הפיסי. אך רק מטריאליסט גס יוכל להאמין כי במוסריות, אסתטיות ואמיתיות מתכוונים למשהו שאפשר לתפסו פיסית. שלושת הדברים הללו מצביעים על יסוד על-חושי, בו חי האדם כאן בעולם הפיסי.

מנקודת מבט זו משמעותי ללמוד להכיר את ממצאי מדע הרוח, המופיעים כשאנו שואלים את עצמנו: כיצד נוצר מה שאליו חותר האדם כאמת, כיצד נוצר מה שאליו חותר האדם כהנאות אמנותיות, אסתטיות, וכיצד נוצר מה שחייב האדם לשאוף אליו כמוסריות? רואים אתם, כל הקשור לאמת קשור קודם כל כאן לגבי העולם הפיסי עם הכוחות המגיעים להתפתחותם באמצעות הראש הפיסי, ולמעשה באופן זה, שהאמת נוגעת ליחסי הגומלין בין הראש הפיסי לבין העולם החיצון הפיסי; כמובן אל תוך הקוסמוס, אך זהו העולם החיצון הארצי. ניתן לומר איפוא: בכל השייך לאמת נעוץ הקשר של ראשנו עם העולם החיצון.

מהו המצב בהתייחס ליופי, לאסתטיקה? כל הדברים הללו נוגעים ליחסים, לקשרים; אם האמת מבוססת על יחסי הראש אל העולם החיצון. איזה מין יחס מתקיים בשאלת האסתטיקה, ביסוד האמנותי? כאן מדובר ביחס בין הראש ליתר הגוף. חשוב להבהיר זאת בדרך הנכונה. רואים אתם, לתפיסת האמת כאן בעולם הפיסי באופן בלתי תלוי ואבסולוטי, נחוצה תודעה ערה במלואה. מי שמחשיב בקלות חלומות לאמיתיים באותו מובן בו אנו מכירים אמת כאן במישור הפיסי, הינו בלתי בריא, האין זאת? כאיבר לתודעה הערה במלואה אנו זקוקים לראשנו, ומה שחייב להתפתח לצורך תודעת האמת וכתודעת-אמת נוגע קודם כל כאן על האדמה ליחסי הגומלין בין הראש לעולם החיצון, כלומר בעיקר ליסוד הרוחי בעולם החיצון אליו ביכולתנו להגיע, אך עדיין זהו העולם הנתון לנו בסביבתנו. לגבי היסוד האסתטי מדובר במה שחי בראש ומה שחי ביתר האורגניזם, שכן היסוד האסתטי נוצר או מכך שראשנו חולם על המתרחש ביתר האורגניזם, או בכך שיתר האורגניזם שלנו חולם על המתרחש בראש. אלו הם יחסי גומלין שאינם מתמצים במלואם בחיי הדימויים הרגילים, אלא שבבסיסם עומד כבר דבר-מה תת-מודע, הנוגע לכך שלמעשה כשאנו נהנים מיופי עומד גופנו ביחסי גומלין פנימיים, יותר בלתי מודעים, עם ראשנו. דבר זה נע אנה ואנה; זוהי רחישה אנה ואנה של אותו אלמנט העומד לפנינו באופן הרגיל בחלום. וזהו העניין העיקרי בהנאה האסתטית: החלימה של הראש בתוכן של יתר הגוף, או החלימה של יתר הגוף בתוכן הראש. ואז אנו מביאים זאת מתוך פנימיותנו שוב ליחסי גומלין. תודעה ערה זו היא רק שניה במעלה; היסוד האוקולטי העומד בבסיס כל חיים בהנאה אסתטית, באמנותיות, הוא רחישה זו, אריגה זו בין הראש ליתר האורגניזם. בהנאות האסתטיות הנמוכות חולם הראש על הגוף, ובהנאות האסתטיות הגבוהות חולם הגוף על הראש.

על עובדה זו שהבאתי כעת בפניכם, נסמכת – וסלחו לי על הביטוי – הרבה מן הברבריות של האנושות בכל הנוגע לאלמנט האסתטי. האין זאת, כל בני האדם שואפים לאמת; גם למצפוניות, לטוב. אך בכל הנוגע לאלמנט האסתטי שוררת בחוגים רבים השקפה ברברית. הרגשת יופי לא רואים באותה מידה כהכרחית לאדם כאן בעולם הפיסי כמו אמת וטוב. אדם שלא שואף לאמת הוא בעל ליקוי אנושי; כך גם מי שמתנגד לטוב. אך לא בקלות תוכלו לכנות כ"אדם בעל לקות" מישהו שאינו מבין מאומה מהמדונה הסיסטינית – ועליכם להודות שיש הרבה כאלה שאינם מסוגלים להעריך את ערכן האמנותי של יצירות אמנות כאלו. מוסכם על הכל שאיננו עושים זאת. אך דבר זה נובע מכך שלאמיתו של דבר האלמנט האסתטי הינו פנימי באמת, הערך שלו נובע מכך שהאדם עוסק בו בינו לבין עצמו, ביחסי גומלין בין חלק הראש לחלק הגוף שלו, ובכל הקשור ליסוד האסתטי אחראי האדם רק בפני עצמו ולא בפני אף אחד אחר. מי שאינו נצמד לאמת יגרום נזק לשאר בני האדם; מי שאינו נצמד לטוב יגרום נזק לשאר בני האדם, וכפי שאנו יודעים, גם לעולם הרוח. אדם שהינו ברברי רק ביחס לחוש היופי מאבד דבר-מה בעבור עצמו, אך אינו מזיק לשאר בני האדם – לבד מהמעטים שחשים זאת כדבר לא ראוי שכה מעט בני אדם ניחנו באיבר חוש הפתוח ליופי.

על הטוב יש לתקופתנו המטריאליסטית הדימויים השגויים ביותר. שכן מסתכלים על הטוב כאילו הוא מגיע לבני האדם באותה דרך כמו האמיתי. זוהי שטות גמורה. הטוב משמעותו יחסי גומלין בין גוף האדם לעולם החיצון, אלא שכעת הראש הוא חלק מהגוף כולו.

כלומר, כאן נכנסים הדברים באופן טבעי זה לזה! כשאנו מדברים על השאיפה לאמת זהו הראש ביחסיו אל העולם החיצון; כשאנו מדברים על השאיפה ליופי זהו הראש ביחס לגוף, וכשאנו מדברים על מוסר זהו הגוף ביחסיו לעולם החיצון, אולם באופן כזה שהראש נחשב כעת יחד עם הגוף, היינו מדובר באדם כולו ביחסו לעולם, שהינו כעת רק עולם חיצוני רוחי. כל האלמנט המוסרי מתבסס על יחסו של האדם כולו אל העולם החיצוני; לא לעולם החיצוני הפיסי אלא לכוחות ולעוצמות הרוחיים המקיפים אותנו.

ידידי היקרים, אתם יודעים שכאשר אני מדבר על המטריאליזם במדע, מדובר במשהו מוצדק. נשאתי כאן הרצאות רבות בנושא כמה מוצדק הוא המטריאליזם במדע החיצוני, כשהוא שומר על גבולותיו. אבל על אותו יחס שיש לו לאדם למוסר, לא יכול המטריאליזם במדע כבר מזה זמן רב לומר את הדבר הנכון, וזאת מן הסיבה הפשוטה שהמדע המטריאליסטי שלנו סובל כיום ממחלה יסודית שחייבים לתקנה. הזכרתי מחלה יסודית זו לעתים קרובות, אך כשמדברים עליה רואה זאת המדע בן זמננו כאילו מדברים מתוך חובבנות שטחית.

אתם יודעים שהמדע בן זמננו מדבר על כך שלאדם יש שני סוגי עצבים: אלה המכונים עצבים סנסוריים, המשמשים לתחושה, לקליטה, ועצבים מוטוריים, המספקים את ההמרצה לרצון, לפעולות הרצוניות של האדם. עצבים סנסוריים ההולכים מן הפריפריה אל פנים האדם, ועצבים מוטוריים ההולכים מפנימיות האדם אל הפריפריה. בהתאם לכך עצב המוביל מהמוח, בעזרתו אני מרים את ידי, הינו עצב מוטורי. כשאני נוגע בחפץ כלשהו וחש אותו כחם או קטיפתי, הוא יהיה עצב סנסורי. קיימים איפוא שני סוגי עצבים, כך מניחה הפיסיולוגיה האנטומית כיום. זוהי שטות מוחלטת. למרות שיודעים – יודעים אנטומית – שלא קיים הבדל בין עצבים מוטוריים לעצבים סנסוריים, לא מוכנים מזה זמן רב להודות שיש רק סוג אחד של עצבים, ושגם העצבים המוטוריים אינם אלא עצבים סנסוריים. העצבים המוטוריים אינם משמשים להמרצת הרצון, אלא לכך שהתהליכים המשתחררים באמצעות הרצון ייקלטו בתחושה; כשאני מניע את ידי אני חייב לחוש את תנועת היד כדי שתהיה לי תודעתי המלאה. מדובר רק בעצב סנסורי פנימי הקולט את תנועת היד. אני מכיר כמובן את כל הטענות שניתן לטעון כנגד זה, כמו במחלות חוט השדרה וכיוצא באלה. אך אם מבינים את העניין באופן הנכון אין אלו התנגדויות אלא דווקא הוכחות למה שאמרתי כעת.

לא קיימים איפוא שני סוגים אלה של עצבים כפי שממציא המדע המטריאליסטי, אלא רק סוג אחד. אלה המכונים עצבים מוטוריים קיימים רק כדי שהתנועה תוכל להיות מוחשת. גם הם מהווים איברי תחושה, כשעצבי תחושה המונחים בפנימיות משתרעים עד לפריפריה של הגוף כדי לקלוט. אך כפי שנאמר, את זאת מכירים רק בהדרגה. ורק אז ניתן לחדור לטיבו של היחס בו עומדת המוסריות אל הרצון ובאופן ישיר לאדם כולו, משום שהמוסריות פועלת באופן ישיר על הגורם שאנו מכנים "האני". ממנו היא פועלת אז כלפי מטה אל הגוף האסטרלי, אל הגוף האתרי, וממנו אל הגוף הפיסי. כאשר מתחילה איפוא פעולה מתוך מוסריות, מקרין במובן מסוים האימפולס המוסרי אל האני, ממנו אל הגוף האסטרלי, ממנו אל הגוף האתרי וממנו אל הגוף הפיסי; שם הוא הופך לתנועה, שם הוא הופך למה שעושה האדם חיצונית, אשר יכול להיקלט בתחושה רק באמצעות אלה הקרויים עצבים מוטוריים.

המוסריות היא גורם הפועל ישירות מעולם הרוח אל האדם, והוא פועל מעולם הרוח חזק יותר מהיופי והאמת, לדוגמה. במקרה של האמת העניין הוא בכך, שאנו מוצאים את האמיתות הרוחיות הטהורות כשהן נמצאות בספירה בו חייבות להתבטא גם האמיתות הפיסיות. בדרך דומה לזו בה מתוּוכת הקליטה הפיסית הרגילה דרך החושים, מגיעות האמיתות הרוחיות אל תוכֵנו בדרך העקיפין של הראש. האימפולסים המוסריים – גם כשאנו תופסים אותם רוחית לחלוטין כאידיאות מוסריות – אינם מגיעים בדרך העקיפין של הראש אלא נוגעים באדם כולו. זאת יש לזכור היטב כעובדה: הם פועלים על האדם כולו.

כדי להבין במלואו עניין זה, חשוב מאד שתתפסו כיצד מתבטאת בהמשך השונוּת בין הראש ליתר הגוף באדם. ראש האדם הוא כזה, שהאלמנט החשוב בו הוא הגופים שאנו מכנים הגוף הפיסי והגוף האתרי; כאן במישור הפיסי הם מוטבעים באמת בראש. כשעומד מולי ראש במישור הפיסי, עלי לומר: הוא מתבטא עבורי כסימן: צורה פיסית, גוף פיסי, גוף אתרי – אולם הגוף האסטרלי כבר פחות. והאני נשאר כמעט בחוץ, הוא כמעט לגמרי נפשי בלבד לגבי הראש, אין הוא מסוגל להיכנס בחוזקה אל כוחות הבנייה של הראש.

האני הוא איפוא נפשי מאד בראש; הוא מוספג בראש ומשרה אותו נפשית, אולם כנפשי הוא עצמאי באופן ניכר. אין זה כך ביתר הגוף. מוזר ככל שיישמע, הפיסי והאתרי נוכחים הרבה פחות בגוף הפיסי; בו פעילים יותר האני והגוף האסטרלי – כשהאני פעיל במחזור הדם. כל הכוחות הפועלים בוויסות מחזור הדם מהווים למעשה ביטוי חיצוני של האני, וכל אשר חי בגוף מלבד זאת מהווה ביטוי חזק מאד של האסטרלי, בעוד שלמעשה הגורם שהינו פיסי בגוף הפיסי – כוונתי הגורם הנשלט בידי הכוחות הפיסיים, הכפוף לכוחות הפיסיים – וגם מה שנשלט בידי הכוחות האתריים, אינו יכול להיקלט בתחושה באופן ישיר כזה.

בהקשר זה הבריות מטעות את עצמן בצורה נוראה כשהן נוטלות את קנה המידה המטריאליסטי, ואז כולם אומרים: כשהאדם נושם זהו תהליך פיסי; האויר נכנס אל תוכו, וכתוצאה מהנשימה מתרחש תהליך מסוים בדם וכן הלאה – הכל תהליכים פיסיים. מובן מאליו שהכל פיסי, אך הכוחות העומדים כאן בבסיס מגיעים לתהליכי הדם הכימיים מן האני. לפיסי המהותי בגוף האדם צריך להקדיש הרבה פחות תשומת לב. כוחות פיסיים מתבטאים בגוף האדם, לדוגמה, כאשר זוחל הילד לראשונה ולאחר מכן עובר לעמידה הזקופה. זוהי הדרך האחת להתגבר על הכובד; יחסים מהותיים אלה של שיווי משקל והשפעת הכובד נמצאים בו תמיד. אבל למעשה דבר זה לא נראה פיסית, זהו מה שאנו מכנים במדע הרוח הגוף הפיסי: אלו הם אמנם כוחות פיסיים, אולם ככאלה הם כוחות שאינם נראים לעין. כך, כאילו היו לנו מאזניים ומנוף: באמצע נמצאת נקודת המשען, מצדה האחד כוח הפועל כתוצאה ממשקל ומהצד השני כוח המופעל גם הוא על ידי משקל. הכוחות הפועלים כאן אינם החוטים שבהם תלויים המשקלים; הללו הם בלתי נראים, אך מהווים עדיין כוחות פיסיים. באופן דומה את אשר אנו מתארים בגוף הפיסי של האדם כפיסי, עלינו להחשיב בחלקו הגדול ככוחות.

ובהגיענו לאתרי, גם בו יש חלקים ניכרים שנשארים ללא תשומת לב, משום שהתהליכים המתרחשים בגוף האתרי הם תהליכים פיסיים, הפועלים כאשר פועלת קליטת החושים, כמו תחושת הטעם בעצבי הטעם. אך אלה הם כולם לאמיתו של דבר תהליכים עדינים מאד.

לאחר מכן אנו מגיעים לאלמנט הפועל בשרירים וכדומה, אותו עלינו לחוש פיסית כמשל, כתמונה, אך הוא מותנה בכוחות אסטרליים. גם כל הפועל בעצבים מותנה באסטרלי.

ואז אנו מגיעים למחזור הדם, לכוחות האני. בעוד האני והגוף האסטרלי פעילים בכל המצוי ברשותנו דרך התורשה בשושלת הדורות, אין הם פעילים באופן דומה בראש האדם – וקודם כל לא פעיל בו האני. ניתן לומר שהאני פעיל מאד בראש כשהאדם ער;

אך לעולם אין זה כך שמתבצעת בראש אותה פעילות פנימית כמו ביתר הגוף, בדם, והדם המגיע לראש תלוי גם הוא ביתר הגוף. לכן אמרתי שאי אפשר להפריד כך בין הדברים; האחד פועל אל משנהו. אולם אימפולס הדם אינו מגיע מהראש אלא נדחף אליו; ככל שהוא תלוי בגוף הוא יוצא מהאני.

ניתן איפוא לומר: אם נסתכל על ראשו של אדם, אזי הדבר הבולט, הדבר החשוב ביותר, הוא מה שנדחף החוצה אל הגוף הפיסי ואל הגוף האתרי. אם נסתכל על יתר הגוף, הדבר החשוב ביותר הוא הגורם שפועם בו ומחזק אותו, המגיע מהאני ומהגוף האסטרלי. אם אנו נוטלים ניגוד זה –מצד אחד הראש ומצד שני יתר הגוף – אזי בראש הדבר הבולט הוא הגוף הפיסי והגוף האתרי, בעוד שהגוף האסטרלי והאני עצמאיים יחסית, מרפרפים. ביתר הגוף יש לנו אני וגוף אסטרלי, שהם אלה הפועלים בתהליכים הפיסיים, והשאר עומד למעשה כפיגום בלתי נראה, פיגום פיסי ואתרי העומד בבסיסו, שבאופן הרגיל איננו מקדישים לו תשומת לב.

כיצד פועלת עלינו ההילה שאנו מכנים ההילה המוסרית-אתרית? היא פועלת קודם כל על האדם כולו. אך היא פועלת על האני, והאני פועל למעשה ביתר הגוף, למשל בדם. האין זאת, האני נמצא בעיקר בדם. המוסריות פועלת על הדם. אל תתפסו כל כך את הדם הפיסי, הנמצא שם, הייתי אומר, כדי למלא את המקום בחלל בו פועלים כוחות האני; עליכם לתפוס את הדם במובן הדברים שאמרתי. המוסריות פועלת איפוא על האני. היא פוגשת כאילו את היסוד הפועל בדמנו ככוחות-אני, עם כוחות המוסריות. כשעומד האדם כאן בעולם הפיסי פני הדברים הם כאלה: מה שפועם בדמו פוגש רוחית את הכוחות הפועלים לתוכו מן הספירה המוסרית, באופן כזה שהאימפולס המוסרי המהותי מגרש החוצה את הגורם העולה מתוך הדם. תארו לעצמכם אם כן שהיה לנו

כאן זרם דם, והאני זורם ומחולל את המוסריות. אז חייבת המוסריות לפעול כנגד האני הזורם, להיות כוח-הנגד לאני הזורם, וזה גם מה שקורה. כשעומד אדם תחת אימפולס מוסרי חזק, מתקיימת השפעה ישירה של האימפולסים המוסריים על הדם. זה קודם אפילו לקליטת התהליך המוסרי באמצעות הראש. זוהי הסיבה שאריסטו – אשר ראה את הדברים הללו באופן מדויק עוד יותר, לא רק את הדברים הפיסיים אלא גם את האספקט המוסרי – אמר את המשפט המופלא: העובדה שהמוסריות נובעת ממיומנות פירושה שהיא מתנתקת בכל הנוגע לפעילותה המהותית מהשיפוט האינטלקטואלי.

אם נאמר זאת באופן קיצוני, הראש הוא צופה. כשאנו מסתובבים כאן במישור הפיסי יש לנו השפעת גומלין בין כוחות מסוימים העומדים כ"אני" בבסיס פעימת הדם שלנו, לבין האימפולסים המוסריים, החודרים אלינו מעולם רוחי. השפעת גומלין זו נובעת מהעובדה שאנו נמצאים בתודעה ערה בכל גופנו; זהו כבר חלק מהעובדה שאנו נמצאים בתודעה ערה. האני חייב לפעום באמת כאני מודע בדם. תאמרו אולי (ברצוני לומר זאת במאמר מוסגר): נכון, אבל בשינה יוצאים האני והגוף האסטרלי, הם נמצאים מחוץ לגוף הפיסי והאתרי. אם כאן פעילים בעיקר האני והגוף האסטרלי, אזי אין כעת מאומה מהאני והגוף האסטרלי בשינה, אך הצורות והתנועות נשארות! נכון הוא שהיסוד המהותי נמצא בחוץ, אולם למעשה – הדגשתי זאת לעתים קרובות – ההימצאות בחוץ של האני והגוף האסטרלי מתייחסת באופן מהותי לחלק הראש. אמרתי בהדגשה שהשפעת הגומלין בין האני לגוף האסטרלי, כשאין היא פועלת על הראש, היא אינטנסיבית הרבה יותר בכל הנוגע ליתר האורגניזם. דבר זה נאמר כאן לעתים קרובות. ביתר האורגניזם האני והגוף האסטרלי אינם כה נפרדים.

אך כאשר גם המוסריות פוגשת בספירת הדם שלנו את כוחות האני, היא זורמת פנימה בצורה כזו שהיא עוברת דרך הראש. זו הסיבה שאמרתי שהראש הוא כאן חלק מהגוף כולו. היא חייבת לעבור דרך הראש, היא אינה מסוגלת לזרום ישירות לגוף. פירושו של דבר שהאדם חייב להיות ער, שהרי לו היה ישן, ואז האני והגוף האסטרלי היו מחוץ לראש, לא יכלה המוסריות לזרום אל הראש, אל הגוף הפיסי, דרך הרוח, אלא היתה חייבת לזרום אליו דרך הפיסי והאתרי, שאיתם אין לה שום קשר. דבר זה היה בלתי אפשרי.

במה שאמרתי כעת תוכלו להשתכנע, אם אתם ישרים לחלוטין עם עצמכם, באמצעות עובדה פשוטה מאד. שאלו את עצמכם האם בשינה או בחלום אתם מוסריים – כאשר המוסריות אינה שריד מהחיים הפיסיים! עם המוסריות בחלום, עם מה שמכנים מוסריות, יהיה זה לעתים גרוע מאד, האין זאת? זה עלול להיות דבר-מה בלתי מוסרי, כלומר, שקנה-המידה למוסריות לא יהיה ניתן לשימוש, כפי שקורה בעולם הצומח. אך האימפולס המוסרי ככזה יכול להיות תקף רק לגבי מצב העירות. כך אתם רואים כיצד במוסריות יש לנו השפעה של עולם הרוח הסובב אותנו ישירות, על אותם כוחות המהווים בנו קרינת-אני.

נעבור כעת ליופי, לגורם הפועל אסתטית. אנו יודעים כבר שהוא נובע מיחסי גומלין של חלק הראש עם יתר הגוף. העניין הוא כזה שהראש חולם על יתר הגוף, ויתר הגוף חולם על הראש. אם חוקרים מה עומד כאן בבסיס, מוצאים שכל יסוד אסתטי מגיע גם הוא מאימפולסים מסוימים של עולם הרוח הסובב אותנו, המעוררים בנו יחסי גומלין אלה. האנשים שעליהם אמרתי מקודם שהם מייצגים את האלמנט הברברי, פחות רגישים לאימפולסים אלה, אינם מקבלים המרצה באמצעות הגורם שמעורר בפנימיות את יחסי הגומלין הללו. אולם אימפולסים אלה לא פועלים כעת על האני, אלא ישירות על הגוף האסטרלי, בעוד שהאימפולסים המוסריים פועלים באופן עקיף על האני. ואותו אלמנט בלתי מודע הנמצא באדם, הנעוץ ביסוד המוסרי היוצר את אופי המצפון הבלתי מודע, התת-מודע למחצה, נובע מכך שהמוסריות עוברת דרך הראש, ומאחר שהאני אינו מחובר לראש בצורה אינטנסיבית כל כך, היא נכנסת יותר לתת-מודע של הגוף ואוחזת את האדם כולו. מה שבא מהספירה האסתטית פועל כעת באופן עקיף על הגוף האסטרלי. והוא פועל בצורה כזו, שנוצר אותו משחק אופייני בין חלק הגוף האסטרלי המחובר בצורה אינטנסיבית עם כל עוררות, ותהא זו עוררות עצבים או עוררות שרירים, לבין חלק הגוף האסטרלי המחובר פחות באינטנסיביות עם עוררות השרירים והעצבים של הראש. הגוף האסטרלי עומד ביחס שונה אל הראש מיחסו ליתר הגוף. עקב זאת יש לו לאדם שני סוגי אסטרליות: אסטרליות משוחררת יותר במובן מסוים בחלק הראש, ואסטרליות הכבולה לתהליכים הפיסיים, ביתר הגוף. ושתי אלו, האסטרליות הכבולה והאסטרליות החופשית פועלות האחת לתוך השניה באמצעות האימפולסים האסתטיים. זוהי תנועה הדדית ואריגה הדדית.

וכשאנו מגיעים למישור האמת: האמת מהווה גם היא דבר-מה על-חושי, אך פועלת ישירות אל תוך הראש. האמת ככזו קשורה ישירות לפעילות ולתהליכים של הראש. אך הדבר האופייני לכל מה שמהווה האמת הוא שהיא פועלת על האדם באופן כזה – ועל כן גם נתפסת כך – שהיא זורמת ישירות אל הגוף האתרי. תוכלו להסיק זאת מהסברים רבים שטופחו. בעת שהאמת חיה באדם בצורה של מחשבה, היא חיה בגוף האתרי – זאת אמרתי לעתים קרובות – היא חיה עם המחשבה בגוף האתרי. האמת תופסת ישירות את החלק האתרי של הראש ומעבירה את עצמה באופן טבעי כאמת אל החלק הפיסי של הראש.

רואים אתם, זוהי האחיזה של האדם באמת, ביופי, בטוב, בהכרת-הידע, באסתטיקה ובמוסריות. האדם תופס הכרת ידע, קליטה, אמת, באופן זה שהעולם החיצוני פועל ישירות עד לגוף האתרי מבחוץ – כשהוא זורם דרך האני והגוף האסטרלי, ככל שהוא משתתף בחלק הראש. כאן נתפס הגוף האתרי ישירות. ומאחר שהאדם אינו שוקע כל כך עם תודעתו בגופו האתרי, מגיעה אליו האמת כדבר מוכן. זהו בדיוק היסוד התומך, המפתיע של ההתקדשות, שמתחילים לחוש את האמת כפי שהיא פועמת אל הגוף האתרי כגורם חופשי, באותה מידה בה מרגישים באופן הרגיל את הפעימה-פנימה של המוסריות או היופי אל הגוף האסטרלי. יסוד תומך ומפתיע זה נוצר משום שאדם שעבר התקדשות כלשהי מובא ליחס חופשי בהרבה אל האמת, ובכך ליחס אחריותי יותר לאמת. אם נכנסת אלינו האמת לגמרי באופן בלתי מודע, הריהי מן המוכן, ואז אנו אומרים פשוט בלוגיקה הרגילה: זה אמיתי וזה לא אמיתי. אז חש האדם הרבה פחות תחושת אחריות כלפי האמת מאשר כשהוא יודע שהאמת תלויה למעשה ברגשות עמוקים של סימפטיה ואנטיפתיה כמו המוסריות וכמו היופי, כך שיש לאדם יחס חופשי מסוים אל האמת.

כאן נעוץ שוב מסתורין, וכעת בעצם מסתורין סובייקטיבי משמעותי, המתבטא בכך שהמתקרבים לחוויית ההתקדשות לא בדרך נכונה וראויה, משיגים את הרגשת האמת שלהם לא באופן כזה שפיתחו הרגשת אחריות גדולה יותר, אלא בצורה בה הם מאבדים את הרגשת האחריות שיש להם כלפי האמת הכפויה, ונכנסים לאלמנט לא אמיתי מסוים. אכן, כאן נעוצים דברים משמעותיים ביותר בהתפתחות האדם אל האמת הספיריטואלית, אשר בטהרתם הגבוהה ביותר הם מהווים חכמה. כשהם זורמים דרך האני והגוף האסטרלי הם פועלים ישירות על הגוף האתרי, על גופו האתרי של האדם. היופי פועל אל גופו האסטרלי של האדם. היסוד המוסרי חודר את האני; האימפולס המוסרי פועל אל תוך האני. האמת צריכה לפעול רק על הגוף הפיסי כשהיא זורמת אלינו מהקוסמוס, מן היקום, עליה להתבטא רק בגוף הפיסי – ופירושו של דבר במוח הפיסי; בפיסי היא הופכת לקליטה. היופי, כשהוא זורם מבחוץ, מן היקום, אל האסטרלי שלנו, חייב לפעול אל תוך הגוף האתרי, ואחר כך אל הגוף הפיסי. הטוב, האימפולס של הטוב, פועל על האני, וחייב לפעול עליו כה חזק שהוא רוטט בגוף האסטרלי, בגוף האתרי ובגוף הפיסי, ורק בגוף הפיסי יכול הוא להיות פעיל.

כך עומד האדם ביחס לאמיתי, ליפה ולטוב. בָּאֶמֶת הוא פותח את גופו האתרי, וקודם כל את החלק האתרי של הראש, באופן ישיר לקוסמוס. ביופי הוא פותח את גופו האסטרלי ישירות לקוסמוס ובמוסריות הוא פותח ישירות את האני שלו לקוסמוס. בָּאמת – על כך עוד נרחיב מחר ונביא גם את חוקי החיים בין הלידה למוות וגם בין המוות ללידה מחדש – בָּאמת יש לנו משהו שהוכן כבר מזה זמן רב בעבור האדם. ביופי יש לנו משהו שהוכן בזמן קצר יותר יחסית, ובמוסריות יש לנו אלמנט שהחל רק כעת כאן על האדמה. הגורם שחי באמת, המזדכך לחכמה, נטל את תחילתו הראשונית כבר בהתפתחות השמש הקדומה, קיבל לאחר מכן בדרך מסוימת את נקודת הפסגה שלו בהתפתחות הירח הקדום, המשיך לחיות בהתפתחות האדמה, ויושלם בשלב שאנו מכנים התפתחות יופיטר. אז ישיג האדם בשלות מלאה מסוימת בנוגע לתוכן החכמה. היופי – שהוא גורם פנימי ביותר לגבי האדם – התחיל במשך התפתחות הירח, המשיך בהתפתחות האדמה ויגיע לבשלותו בהתפתחות ונוס. בדברים אלה, כאשר נבחרים מתוך האוקולטיזם שמות יש להם משמעות רבה. לא סתם אני מכנה התפתחות זו "התפתחות ונוס"; היא מכונה כך בנוגע לתהליכים הרלבנטיים.

בהתפתחות הירח הקדום לא ניתן היה עדיין לדבר על מוסריות, משום ששם היה האדם שרוי עדיין בכורח בכל הדברים שעשה, כמעט בגדר של כורח-טבע. המוסריות מתחילה רק על האדמה. ולהשלמתה היא תגיע בהתפתחות וולקן, כאשר כל אשר פועם בתהליכי האש של הדם יהפוך לאני מטוהר, אני המטוהר בידי המוסריות, אני האחוז כולו בידי המוסריות: כאשר כוחות-אני של האדם וכוחות-מוסר יהפכו לאותו דבר עצמו והדם שלו, כלומר חום הדם שלו – שכן החומרי הוא רק סימן חיצוני – כשחום הדם שלו יהפוך לאש של וולקן. על הדברים הללו נמשיך ונשוחח מחר.