רודולף שטיינר

119 GA

מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע על תרומת ההרצאה לארכיב!

לספר ראו כאן

הרצאה שלישית

וינה, 23 במרץ 1910

בהרצאה אמש – זאת ברצוני להעיר כדי שלא תיווצר כל אי-הבנה – לא אמור להיות מוכח שום כיוון כלשהו; בסיום הוצבע רק על כך שמתוך קליטות-חישה מסוימות מצא חוקר הרוח של זמנים עברו לנכון לציין בשמות תהליכים ודברים מסוימים של חלל השמים או מערכת הפלנטות שלנו, ובאותם שמות לציין תהליכים בחוויות היום והלילה שלנו. הרצאה זו נועדה יותר להביא וליצור כביכול מושגים כמו אלה בהם נשתמש לתיאורים הבאים שלנו. באופן כללי יש להסתכל על ההרצאות שייכללו במחזור זה בתור מכלול, וההרצאה הראשונה נועדה בהיקף הרחב ביותר רק להביא רעיונות ומושגים להכרות-הידע של עולמות הרוח, שיימסרו בהרצאות שיבואו. גם היום נתחבר במובן מסוים עדיין רק לדברים שבטווח-יד, כדי להעפיל בהדרגה למישורי רוח רחוקים.

בהרצאות הראשונות במחזור זה ראינו שבכל הנוגע לישותו הפנימית של האדם, היינו בכל הנוגע לאני ולגוף האסטרלי שלו, הוא חי במצב השינה בעולם רוחי וביקיצה חוזר לגורמים שנשארו במיטה בעת מצב השינה, אל גופו הפיסי וגופו האתרי או גוף החיים שלו. וכעת, כל מי שמתבונן בחיים יווכח שבמעבר זה ממצב השינה למצב העירות מופיע שינוי מוחלט של החוויה. מה שאנו חווים במצב העירות אינו בשום פנים ראיה או ידיעה שאנו משיגים על שני המרכיבים של טבע האדם שאליהם אנו צוללים עם היקיצה. אנו צוללים אל הגוף האתרי שלנו ואל גופנו הפיסי, אך בשום פנים איננו מכירים אותם בצורה כזו שאנו רואים אותם מבפנים. האדם אינו יודע איפוא בחיים הרגילים כיצד נראים גופו האתרי וגופו הפיסי מבפנים. זהו בדיוק הדבר המהותי בחוויות של מצב העירות, שאנו מסתכלים מבחוץ ולא מבפנים על ישותנו כפי שהיא ניצבת בעולם הפיסי. אנו רואים את הגוף הפיסי שלנו-עצמנו באותו מבט מבחוץ, שבו אנו רואים את יתר העולם הפיסי. במשך מצב העירות איננו מסתכלים לעולם על ישותנו העצמית מבפנים, אלא תמיד רק מבחוץ. לאמיתו של דבר אנו לומדים איפוא להכיר את עצמנו כבני אדם רק מבחוץ, דרך הסתכלות, כעל ישות של עולם החושים. אם נתפוס במדויק את המצב שניתן לאפיינו כמצב המעבר משינה לעירות, עלינו לומר: כיצד היה זה לו בצלילה אל גופינו האתרי והפיסי היינו רואים אותם מבפנים? היינו רואים אז משהו שונה לחלוטין. מה שהיינו רואים אז היה בגדר חוויה אינטימית, שהמיסטיקן חווה אותה, ועליה רמזנו כבר מעט. המיסטיקן מבקש להסיט את תשומת הלב מהעולם החיצון, להביא לדממה את כל אשר נכנס אל העין; הוא מבקש להעפיל אל ישותו הפנימית. אך אם נתעלם מחוויה זו של המיסטיקן נוכל לומר: בחיים אנו נשמרים מפני המבט אל פנימיותנו, משום שאחרת, ברגע בו אנו מתעוררים יוסט מבטנו מן העולם החיצון.

כך אם כן נוכל לתאר את היקיצה באמרנו: בִּמקום שנראה את עצמנו מבפנים, מופנה המבט שלנו ברגע ההתעוררות אל העולם החיצון, אל מרבד החושים שמסביבנו, ועצם גופנו שלנו הוא חלק ממרבד החושים החיצוני הזה כשאנו רואים אותו במצב הער. במצב הער נלקחת מאתנו איפוא האפשרות להסתכל על עצמנו מבפנים. הדבר הוא כאילו היינו נסחפים על ידי נחל: כשאנו ישנים אנו נמצאים מצדו האחד של הנחל, וכשאנו ערים אנו נמצאים מעברו השני. לו היינו קולטים בתחושתנו מן הצד הזה של הנחל דבר מה, היינו קולטים אז, כפי שנראה מאוחר יותר, את גופנו האסטרלי והאני שלנו. אך אנו נשמרים מלקלוט בצד האחר את פנימיותנו זו במצב השינה, שהרי כשאנו נרדמים נמחקת האפשרות לקלוט, נמחקת התודעה.

כך איפוא נמתח גבול חד בין העולם הפנימי לעולם החיצוני שלנו, עליו אנו מדלגים עם ההירדמות ועם היקיצה – אך לא נוכל לעבור שום גבול בלא שמשהו נלקח מאתנו. כשאנו עוברים את הגבול בהירדמות חדֵלה תודעתנו, ואיננו מסוגלים לראות את עולם הרוח. בהתעוררות מופנית תודעתנו מיד אל העולם החיצון, ואיננו מסוגלים לראות את הרוחי העומד בבסיס עצמנו, משום שתודעתנו תפוסה בידי החוויות החיצוניות. הגורם שעליו אנו מדלגים אז, המחשיך בעבורנו את הרוחי הזה ברגע בו אנו מתעוררים משנתנו, הגורם המאפשר לנו להכיר את הרוחי כמו מבעד לצעיף, אינו אלא משהו הנדחק בין נפש התחושה לגוף האתרי והגוף הפיסי. מה שמסתיר את שני אלה, מה שמכסה אותם, הוא זה שאנו מכנים גוף התחושה. זוהי הסיבה לכך שאנו רואים את מרבד החושים החיצוני. ברגע בו אנו מתעוררים נתפס גוף התחושה לגמרי בידי מרבד החושים החיצוני, ואיננו מסוגלים לראות אל תוכֵנו פנימה. כך ניצב גוף התחושה כגבול בין היסוד העומד רוחית בבסיס עולם החושים החיצוני, לבין החוויה הפנימית שלנו.

עוד נראה שהדבר נחוץ לחיים האנושיים, משום שאסור לאדם לראות במהלך החיים הנורמלי את מה שהיה רואה לו היה עובר נהר זה במודעות, כי לא היה מסוגל לשאת זאת; הוא חייב תחילה להיות מוכן לראיית דבר כזה. ההתפתחות המיסטית אינה מבוססת על כך שנחדור בכוח אל העולם הפנימי של גופנו האתרי וגופנו הפיסי, אלא על כך שאנו מקבלים תחילה הכנה ונעשים בשלים לראות את מה שאפשר לראות כשעוברים נהר זה במודעות. מה היה קורה לאדם שהיה מבקש לראות את פנימיותו כשאינו מוכן לכך, אלא היה רוצה להיכנס לעולם הפנימי שלו, למה שעומד באופן רוחי בבסיס הגוף האתרי והגוף הפיסי? אדם כזה היה חווה בנפשו בעוצמה רבה הרגשה אותה אנו מכירים רק בצורה חלשה עד מאד, הרגשה שמכיר האדם בחיים הרגילים רק בצורה מוחלשת. זו תתגבר באדם ותכריע אותו אם יוכל לחדור עם מלוא תשומת הלב ביקיצתו אל פנימיותו. תוכלו לקבל מושג על הרגשה זו – וזה לא יהיה בגדר הוכחה אלא רק רכישת מושג – באמצעות השוואה.

יש לו לאדם מה שנקראת תחושת בושה. תחושת-בושה זו מבוססת על כך שכאשר הוא מרגיש בושה על עניין כלשהו, הוא רוצה להסיט את תשומת הלב של האחרים מהמעשה או התכונה שבהם מדובר, שבשלהם הוא מרגיש בושה. הרגשת הבושה בשל מה שאדם הנו ואשר אינו רוצה שיתגלה ברבים, היא רמז חלש לאותה הרגשה, שהיתה גדֵלה למימדים עצומים אילו היה האדם מציב עצמו ביקיצתו באופן מודע בפנימיותו. הרגשה זו היתה משתלטת על הנפש האנושית בעוצמה כזו, שהוא היה מרגיש אותה כמתמזגת עם כל מה שפוגש אותו. היתה לו חוויה שניתנת להשוואה עם ההרגשה שהוא נאכּל באש. הרגשת-בושה זו פועלת עליו כאש מאכּלת. מדוע פועלת הרגשה זו כך על האדם? היא פועלת עליו כך משום שברגע זה חש האדם כיצד גופו הפיסי וגופו האתרי הנם מושלמים יחסית למה שהוא מהווה כישות נפשית. כבר באמצעות לוגיקה רגילה יכול האדם לקבל מושג על העובדה שגופיו הפיסי והאתרי מושלמים יחסית למה שהוא מהווה כישות נפשית. מי שנכנס מבחינה חיצונית לגמרי באמצעות המדע הפיסי אל המבנה המופלא, נאמר, של הלב האנושי או המוח האנושי על כל פרטיהם, ואם תרצו, נכנס אפילו מעט רק למערכת העצמות של האדם על המבנה המופלא שלה, יוכל כבר להרגיש באיזו דרגה אינסופית של שלמות בנוי הגוף האנושי הזה. אם ניטול רק פיסת עצם אחת, לדוגמה עצם הירך העליונה, ונתבונן באופן המושלם של רשת בה מורכבות הקורות כך, שתוך שימוש מינימלי בחומר מושג כוח הנשיאה הגדול ביותר שנושא את הגוף העליון, או כשמסתכלים על המבנה המופלא של הלב או המוח, נוכל לקבל רמז לכל מה שהיה חווה אדם הרואה מבפנים כיצד מבנה זה נובע מגורמים של חכמה עילאית. אם נשווה זאת למה שמהווה האדם כישות נפשית, מה הוא מהווה בכל הנוגע להנאותיו, תשוקותיו ותאוותיו, אנו רואים כיצד מנסה האדם להרוס את המבנה המופלא של הגוף הפיסי. הוא מפתח לכל אורך חייו את התאוות, הדחפים והתשוקות, ופועל לאמיתו של דבר כדי להרוס את המבנה המופלא של הלב והמוח הפיסיים. מה שיכול האדם לראות בחיים הרגילים כפי שהאדם הנו, כשהוא מתמסר להנאה זו או אחרת ומביא את לבו ומוחו להרס, הוא רק ההתחלה הטריביאלית של פעילות הרס על המבנה המופלא של הגוף האנושי. כל זה היה עומד בפני נפש האדם בצורה חיה, לו היה יורד בתודעה אל גופו האתרי וגופו הפיסי. היה זה דבר הרסני במידה עצומה, דבר מצמית לגבי האדם, לו יכול היה להשוות את חוסר השלמות של הנפש האנושית עם המבנה המופלא של גופו, לו היה רואה מה נמצא בנפשו ומשווה זאת עם האופן בו יצרה הנהגת העולם החכמה את גופיו הפיסי והאתרי, אליהם הוא צולל בכל בוקר עם יקיצתו. לכן הוא נזהר מלצלול בדרך מודעת אל פנימיותו, ומוסט ממנה אל מה שמתפרס כמרבד חיצוני בפני חושיו במשך היום כולו. הוא אינו מסוגל להסתכל אל פנימיותו.

ההשוואה בין הנפש האנושית ליסוד העומד בבסיס הגוף הפיסי והאתרי, היתה מעוררת הרגשת בושה, והרגשה זו היתה משפיעה דרך כל חוויות הנפש שעובר המיסטיקן לפני שהוא נמצא ראוי לצלול אל פנימיותו. אלו הן בעיקר חוויותיו של המיסטיקן המעוררות בנפשו את הכוונה לחוש את נפשו שלו כבלתי משמעותית, כחלשה, להרגיש אותה ככזו שבפניה עומדת עוד דרך ארוכה עד אינסוף כדי להגיע לשלמות. לכן חייב המיסטיקן לעורר בנפשו בעיקר את הרגשת הענווה וחיפוש השלמות, כדי שתכין אותו לשאת את ההשוואה, שאלמלא כן חייב היה להיאכל מבושה כמו באש. המיסטיקן נעשה בָּשֵל לכך באמצעות המחשבה שלהלן: כמובן שכאשר אני רואה מה אני מהווה ומשווה זאת עם מה שעשתה אתי הנהגת העולם החכמה, אני מבין כמה קטן, כמה חלש וכמה נמוך אני עדיין.

הרגשת הבושה מביאה באופן חיצוני להסמקה, ויכולה לגדול לכדי להט אמיתי, להפוך לאש בוערת, אם המיסטיקאי אינו מסוגל לומר לעצמו: אכן, כעת אני מרגיש עצמי פחות-ערך ככל שרק ניתן מול מה שאוכל להיות, אך ברצוני לנסות לפתח בתוכי את הכוחות החזקים שיעניקו לי את היכולת להתאים את עצמי גם רוחית למה שבנתה הנהגת העולם החכמה בגופניותי. המורה הרוחי יבהיר למיסטיקן השואף להיכנס אל פנימיותו, שהוא חייב קודם כל להרגיש ענווה ההולכת כביכול עד אינסוף. ענווה זו ניתן לתאר בערך כך. למיסטיקן לעתיד נאמר: הסתכל על הצמח. הצמח נטוע בקרקע. הקרקע מציעה לו ממלכה הנמוכה מממלכת הצמחים. אך הצמח אינו יכול לחיות ללא ממלכה זו הנחשבת לנמוכה ממנו. כאשר פונה הצמח לממלכה המינרלית יכול הוא לומר: לממלכה נמוכה זו, שממנה צמחתי, חב אני את קיומי. עליו לפנות בענווה לממלכה הנמוכה יותר ולומר: לך אני חב את העובדה שאני קיים. כך חייבת גם החיה את קיומה לממלכת הצמחים. לו היה מצבה במבנה העולם ידוע לה, היתה חייבת להשתחוות מטה בענווה לממלכה נמוכה יותר. והאדם המסתכל על העולם חייב לומר: למעשה לא יכולתי להגיע לשלב זה לולא התפתח כל הנמצא מתחתי בדרך המתאימה. כשמפתח האדם רגשות כאלה בנפשו, מגיע אליו הלך-הנפש שבו יש לו לא רק סיבה להביט בהכרת תודה אל מה שנמצא מעליו, אלא להסתכל בתודה גם על הנמצא מתחתיו. כאשר מגיע להכנתו בנפש היסוד שניתן לכנותו החינוך לענווה, תהיה הנפש מוצפת וחדורה בהרגשת ענווה זו, בתחושת ענווה זו, תחושה זו שיש לו לאדם עוד דרך ארוכה עד אינסוף לעשות כדי להיעשות מושלם.

כל שנאמר כעת אינו ניתן למיצוי במושגים ואידיאות. לו יכול היה לעשות זאת היה המיסטיקן מוכן מיד. אך הדבר אינו ניתן למיצוי במושגים ואידיאות, אלא ניתן רק לחוויה. רק מי שחווה שוב ושוב הרגשה זו מכין בנפשו הלך-נפש יסודי הנחוץ בעבור המיסטיקן.

אם רוצה האדם להבשיל לירידה אל פנימיותו, הוא חייב לפתח את אותה הרגשה המאפשרת לו לשאת את הגורם העלול לעמוד בדרכו כשהוא שואף להפוך למושלם יותר ויותר. הוא חייב לפתח הרגשת מסירות כלפי מה שעליו לשאת כדי להתקרב לשלב מסוים של שלמות. המיסטיקן חייב לבנות בעצמו לאורך זמן רב מאד את ההרגשה, שרק באמצעות התגברות על סבל יתפתחו הכוחות החזקים להם הוא נזקק כדי להוציא את נפשו מהמצב בו היא מרגישה עצמה חלשה לעומת הדברים שעומדים בדרכה. כאן צריכה הנפש להפעיל על עצמה את התחושה שבה תאמר לעצמה שוב ושוב: גם אם אפגוש עוד כאבים רבים, ברצוני לעמוד איתן מולם, איני מוכנה למצמץ; שהרי אילו הייתי רק נהנית מהאושר שמביאים לי חיי לא הייתי מפתחת לעולם את הכוח החזק לו נזקקת הנפש האנושית. כוחות נרכשים דרך התנגדות, בהתגברות על מכשולים, ולא פשוט על ידי קבלת המצב. הכוחות מתחשלים רק בכך שמותחים אותם בהתגברות על מכשולים, בכך שהאדם מוכן לשאת סבל וכאב בהתמסרות. זהו הדבר שמפתח המיסטיקן בנפשו אם ברצונו להיות מוכן לצלול אל פנימיותו העצמית בלא להישרף בהרגשת הבושה.

בחיים הרגילים אין האדם צריך כמובן לעבור את כל אשר אמור האדם לעבור כאן, ואיש אינו רשאי להאמין שלאנשים הרגילים תוצב באיזשהו מדע רוח הדרישה לעבור אימונים מעין אלו. מה שמתואר כאן אינו עומד כדרישות; זה נעשה כדי לספר איזה סך של חוויות כאלו יכול ליטול על עצמו מתוך רצונו החופשי מי ששואף להיות מיסטיקן. הוא הופך את נפשו למסוגלת לצלול אל הפנימיות האנושית. אולם במהלך הנורמלי של החיים נכנס גוף התחושה בין מה שיכול המיסטיקן לחוות בפנימיותו ומה שהוא חווה בעולם החיצון, ושומר על האדם בפני כניסה לפנימיות כשהוא בלתי מוכן ושריפתו כביכול בהרגשת הבושה. מהו הדבר שבשלו נשמר האדם מלצלול אל פנימיותו בעודו בלתי מוכן לכך – זאת אין ביכולתו לחוות כמובן במהלך הנורמלי של החיים, משום שכאן הוא חודר כבר אל גבולות עולם הרוח. גבולות אלה חייב לעבור חוקר הרוח המבקש לחקור את פנימיות האדם. חוקר הרוח חייב איפוא לצעוד דרך הזרם המסיט את התודעה הנורמלית, הרגילה של האדם מן הפנימיות אל החיצוניות. תודעה רגילה נורמלית זו של האדם תישמר מלהיכנס במצב בלתי בשל אל הפנימיות האנושית, תישמר משריפתה באש הבושה. האדם אינו מסוגל לראות את הכוח השומר עליו בכל בוקר עם היקיצה מהצלילה אל פנימיותו העצמית. זוהי הישות הרוחית הראשונה שפוגש חוקר הרוח האמיתי בדרך המובילה אותו לפנימיותו. הוא חייב להיתקל באותה ישות אשר בתודעה הרגילה שומרת עליו מפני השריפה הפנימית, מפני האש הפנימית. הוא חייב להיתקל בישות המסיטה את הראיה-פנימה, ומפנה אותה אל העולם החיצוני, אל מרבד החושים החיצוני. השפעתה של ישות זו מורגשת בידי התודעה הרגילה, אך האדם אינו מסוגל לראותה, משום שזוהי כבר הישות הרוחית הראשונה בה אנו חייבים להיתקל אם ברצוננו לחדור אל עולם הרוח. וישות רוחית זו הניצבת בכל בוקר אצל האדם ושומרת עליו מראיה של פנימיותו במצב בלתי מוכן, ישות זו אנו מכנים במדע הרוח "שומר הסף הקטן". הדרך לעולם הרוח מובילה לשומר הסף הקטן.

כך, בחוויות יומיומיות הנמצאות לגמרי בטווח-יד, הבאנו את תודעתנו עד לגבול בו נוכל להרגיש את הדמות שחוקר הרוח רואה כשומר הסף הקטן. את שומר הסף הקטן נתאר מאוחר יותר, שכן אנו רוצים להתחיל מהמוכר ולהתקרב בהדרגה לבלתי מוכר. בזאת נרמז כבר שבתודעת-היום, במצב הער, איננו רואים את ישותנו האמיתית. ואם כינינו את ישותנו האמיתית בשתי ההרצאות האחרונות בשם מיקרוקוסמוס, העולם הקטן, נוכל לומר: איננו רואים לעולם את המיקרוקוסמוס בדמותו הרוחית האמיתית, אלא רק את מה שנראה ממנו במצב הנורמלי – את צדו החיצוני. זהו איפוא באמת דבר-מה הניתן להשוואה עם תמונת-ראי. כפי שבראי אנו רואים את תמונתנו ולא את עצמנו, כך כשאנו נמצאים בתודעת היום איננו רואים את המיקרוקוסמוס, את ישותו המהותית של האדם כשלעצמה, אלא רק את תמונת-הראי שלה; אנו רואים את המיקרוקוסמוס בתמונת-מראה.

האם אנו רואים אם כן את המקרוקוסמוס על אמיתיותו? נציב לפני נפשנו חוויה יומיומית הנמצאת בטווח יד. מה חווה האדם בעשרים וארבע שעות בעולם החושים החיצוני? בעולם החושים החיצוני חווה האדם גם מעֲבָר מיום ללילה, כמו במיקרוקוסמוס, אלא שהדבר מופיע בפניו כעת בעולם החיצוני. הוא חווה כיצד זורחת השמש בבוקר וכיצד היא שוקעת בערב. הוא חווה כיצד מאיר לו אור השמש את כל העצמים סביבו. מהו זה איפוא שרואה האדם מזריחת השמש עד לשקיעתה? לאמיתו של דבר אין הוא רואה את העצמים, אלא רק את אור השמש המוחזר מהם. בחושך איננו רואים אובייקטים; במצב בו אין אור שמש לא רואה האדם עצמים. את אשר תקף לגבי העין נוכל לומר גם על יתר החושים, אך נישאר קודם כל בעין. הסתכלות על השמש גורמת לעיוורון; לכן איננו מסוגלים לעולם לקלוט באמת את השמש עצמה. האדם קולט למעשה את קרני השמש המוחזרות לו בידי העולם החיצון. הוא אינו קולט את האובייקטים, אלא את קרני השמש המוחזרות מהם. זה מתרחש מן הבוקר עד הערב. אך הוא קולט בצורה מאד בלתי מושלמת את הגורם לכך שהוא רואה את הדברים החיצוניים, משום שהגורם שבזכותו הוא מסוגל בכלל לקלוט בתחושתו עולם-חושים חיצוני במשך היום, מעוור אותו. זוהי תמונה, זהו משל. כפי שאנו מתייחסים לעולם החושים החיצוני, אנו מתייחסים גם לעצם פנימיותנו. איננו רואים לעולם את הסיבה שבעטיה אנו רואים את הדברים. אנו קולטים את הדברים, אך איננו מסוגלים לעלות לגורם המאפשר לנו לקלוט אותם. הוא מעוור אותנו כפי שמעוורת אותנו השמש כשאנו רוצים לקלוט אותה כבסיס לראייתנו את העצמים. כך אנו מתנהלים עם השמש החיצונית במשך היום בדרך זהה לזו בה אנו מתנהלים בעירות עם העצמיות הפנימית שלנו. אנו חיים בפנימיותנו; הכוחות המצויים בפנימיותנו העצמית מאפשרים לנו לחיות ולקלוט את העולם החיצון, אך בו-בזמן מונעים מאתנו לקלוט אותנו עצמנו. זהו אותו דבר כמו עם השמש: היא מאפשרת לנו לקלוט את הדברים, אך מעוורת אותנו כשאנו רוצים לקלוט אותה עצמה.

אולם במשך היום איננו יכולים גם לקלוט את כל הקשור בדרך כלשהי לשמש, כל השייך באופן הרגיל לשמש. אנו קולטים ביום רק את מה שאדמתנו מראה לנו בקרני השמש המוחזרות. כשאנו מסתכלים החוצה אל חלל היקום איננו רואים גם את כל השייך למערכת השמש שלנו. למערכת השמש שלנו שייכת לא רק השמש; שייכים אליה גם כוכבי הלכת. המראה שלהם נשלל מאיתנו במשך היום. השמש לא רק מעוורת אותנו איפוא במשך היום כשלעצמה, אלא גם גורמת לכך שביום איננו רואים את כוכבי הלכת. אנו מביטים אל החלל ויודעים שכאשר שם בחוץ נמצאות גם הפלנטות השייכות למערכת השמש שלנו, הן נסוגות מראייתנו. נוכל איפוא לומר: כפי שפנימיותינו נסוגה מראייתנו ביום וכשאנו נמצאים במצב השינה הרגיל בלילה נעלם לנו עולם הרוח, כך נסוגים מראייתנו הגורמים לקליטת החושים שלנו ביום, כשאנו מכוונים את מבטנו אל מרבד החושים. הגורם שעומד בבסיס השמש, המחבר את השמש לשאר הגופים של מערכת השמש, עם כל הישויות שאנו רואים בביטוי החיצוני שלהן במרקורי, ונוס, מארס, יופיטר, סטורן וכן הלאה, הפועל במשותף בצורה חיה בין השמש לגופים הללו, גורם זה נעלם ממבטנו ביום; אנו רואים רק את ההשפעה של אור השמש. ואם נשווה כעת מצב זה למצב בו נמצא עולם החושים סביבנו בלילה משקיעת השמש ועד לזריחתה, נוכל לחוש בדרך מסוימת את הגורמים השייכים למערכת השמש שלנו. ביכולתנו לכוון את מבטנו אל שמי הכוכבים המופלאים, שם מוצגים לנו כוכבי הלכת. אך בעוד שאת הפלנטות השייכות למערכת השמש שלנו אנו רואים בשמים הקרובים ביותר, הופכת השמש לבלתי נראית בעבורנו. הדבר שהופך ביום את עולם החושים לנגלה לעין בשבילנו, לוקח מאתנו בלילה את האפשרות לראות אותו-עצמו. הוא נסוג מאתנו, מתכסה בלילה לכל עולם החושים שלנו באלמנט שלא ניתן לתחושה, ואנו רואים רק את אשר שייך לשמש שלנו, אנו רואים רק את עולם הפלנטות.

האם ישנה אפשרות לקיים בעבור מצב הלילה דבר-מה דומה למצב בו נמצא המיסטיקן, כדי לצלול לעולם הפנימי כפי שתיארנו? האם קיים מצב דומה? לאדם בן זמננו חסרה המודעות על מצב דומה זה, אולם היא קיימת. היא מתבססת על כך שהאדם מפתח, בדומה למיסטיקן, תכונות מסוימות של ענווה והתמסרות, וכמה תכונות נוספות אותן נוכל לתפוס בכך שנביא תחילה את הפשוטה מביניהן לפני נפשנו. היא נמצאת ברשותו של האדם גם בחיים הנורמליים, אולם בצורה חלשה בלבד, כמו הרגשת הבושה. אם מגדיל האדם הרגשה זו, אותה נאפיין מיד, הנמצאת ברשותו בחיים הרגילים רק בצורה חלשה, למימדים עצומים, הוא מכין עצמו לחוויה של דבר-מה שונה בתכלית מחוויות התודעה הרגילה. הרגשה זו שחייב האדם לפתח בתוכו, היא זו שלהלן: כולכם יודעים שבאביב אנו מרגישים אחרת מאשר בסתיו. נפש בריאה תרגיש באביב אחרת מבסתיו. היא תרגיש אחרת כשבוקעים באביב הניצנים על העצים ומביאים כביכול הבטחה ליופיו ותפארתו של הקיץ. זהו דבר-מה היוצק לנפשנו תקווה המתעוררת כשאנו רואים את האביב מגיע. הרגשה זו מתפתחת בצורה חלשה אצל האדם הנורמלי הרגיל, אך היא קיימת. וכשאנו חיים את הסתיו, משתנה הרגשה זו של תקוה לקיץ – המורגשת כהתעוררות של הנפש – להרגשת כאב, כשאנו רואים כיצד משירים העצים את עליהם, כיצד העצים והפרחים שהציגו לנו מראה נפלא כל הקיץ מוחלפים בעוד ועוד שיחים חשופים ומבנים דמויי מברשות. אז משתנים גם חיי הנפש שלנו; הם חדורים במה שנוכל לכנות כאב של הלב. במהלך השנה אנו מסוגלים איפוא, כשאנו הולכים יד ביד עם תופעות החיים החיצוניים, לעבור מחזור של הנפש בשנה. ומאחר שאצל האדם הרגשות שאופיינו כאן, רגשות האביב והסתיו, מתפתחים רק בצורה חלשה בחיים הנורמליים, לא מרגיש האדם במידה המקבילה את התגברות הרגשת האביב כשמתקרב הקיץ, ואינו מרגיש גם את התחלפות הכאב של הסתיו בהרגשה שופעת על גדותיה כשלובשת האדמה את מלבוש החורף שלה סביבנו.

אך ברגשות כאלו אמור חוקר הרוח להתחנך – והוא מתחנך בהן עדיין כיום – אם ברצונו ללכת בדרך של המיסטיקן. בעוד שהמיסטיקן מובל ברגשותיו כלפי מטה, מי ששואף ללכת בדרך המנוגדת מובל החוצה אל הטבע הגדול ומתחנך לשיתוף עם המאורעות של הטבע הגדול. נפשו מטופלת באורח כזה, שהוא לומד בהדרגה להרגיש במאסה חזקה את מה שמרגישים בחיים הרגילים בצורה חלשה באביב, כך שהוא לומד להרגיש שיתוף עם מכלול בקיעת הצמחיה באביב. אם הוא מסוגל להציב עצמו בחוויה זו לגמרי, לשכוח את עצמו ולחוות את טבע האביב בפנימיותו, היא הופכת לקראת הקיץ למשהו מיוחד במינו. היא הופכת מתקווה המתעוררת באביב לעליצות פנימית מלאה בקיץ. לכך מתחנך מי שמהווה מיסטיקן הפוך. וגם כאן, אם התקדם האדם עד לידי כך שתוך שכחה עצמית, בהתגברות הגבוהה ביותר, למד לחוות את כאב הסתיו, הוא עשוי לקבל את היכולת לחוות את התגברות הרגשות מכאב הסתיו לתחושת המוות של הטבע כולו באמצע החורף.

כך התחנכו בחניכה שונה אלה הנוטלים חלק בלימוד התחושה במסתריות הנורדיות העתיקות, אותן מכיר כיום העולם החיצוני רק מתוך המסורת, רק באופן חיצוני. שם התחנך התלמיד כך, שהוא למד בשיטות מיוחדות להרגיש בתחושותיו את מהלך השנה של הטבע. האש של ליל יוחנן היתה כמו רמז להתגברות של רגשות התקוה באביב, לעליצות יחד עם טבע הקיץ, כאשר חווה את הקוסמוס כולו כחדור במשב חיים. ובהצנעת השמש בחורף חש התלמיד בעומק נפשו ובצורה מוגברת לאין שיעור יחד עם גוויעת הטבע את הרגשת הכאב של הסתיו, עד להרגשת המוות.

אלו היו חוויות-תחושה שלא ניתנות כיום לחוויה בחוזקה כזו בידי אנשי זמננו. שכן עקב התקדמות החיים האינטלקטואליים במאות האחרונות, האדם בן זמננו אינו כשיר באופן יסודי לאותה חוויה גדולה ועצומה שעברה נפשם של עמי הטבע המקוריים של היבשת האירופית, בעיקר באזורי צפון ומרכז אירופה. אך משהתרחשה חוויה זו, התגלה הלכה למעשה דבר-מה מהותי לבני האדם שהגבירו את חוויות הנפש הפנימיות עד לידי כך. הם רכשו יכולת מוגדרת. כפי שלמיסטיקאי ישנה היכולת לשקוע אל פנימיותו העצמית, כך רכשו הם את היכולת – מוזר ככל שישמע, אני מתאר רק דברים שאינספור אנשים חוו ועדיין חווים – לראות דרך החומר, כלומר, הם יכלו לא רק לראות את אשר נקלט בפני השטח, אלא לחדור בראייתם את פני השטח הללו, וקודם כל יכלו לראות בעת שקיעת השמש את זריחתה, להסתכל דרך האדמה, ודרך האדמה השקופה נצצה להם באורח חי השמש. זאת כינו במסתריות העתיקות ראיית השמש בחצות. כמובן שהשמש במלואה ובכל תפארתה יכלה להיראות רק כשהתקרב אדם עם נפשו בזמן מפנה החורף למצב בו כל מרבד החושים החיצוני היה בגוויעה. אז הוא השיג את היכולת לראות את השמש, כעת לא כישות מְחַיָה כפי שהיא מופיעה ביום; כל אלמנט מסנוור בשמש היה נחלש; הוא לא ראה את השמש יותר כישות פיסית בחוץ, אלא כישות רוחית. הוא ראה את רוח השמש. מה שפעל בתור השפעה פיסית כאור מסנוור, התמוסס באמצעות חומר האדמה; הוא נעשה שקוף, והתיר לעבור רק לאלמנט הרוחי של השמש. אך ראיה זו של השמש התחברה עם דבר-מה נוסף. עם ראיה זו של השמש נראה כעת משהו מופלא ביותר. כעת נראה באמיתותו הדבר עליו הצבענו אמש, שלמעשה מתקיימת השפעת גומלין חיה בין כל הפלנטות המשתייכות למערכת השמש שלנו לבין השמש עצמה, הודות לכך שנוצרים זרמים מתמשכים של הפלנטות אל השמש ומהשמש אל הפלנטות. בקצרה, נראה שם בחוץ בצורה רוחית דבר-מה הניתן להשוואה עם אלמנט שכל אחד מכיר בחיים – עם זרימת הדם במחזוריות בגוף האנושי. כפי שהדם יוצא מהלב אל האיברים ומהאיברים חזרה אל הלב במהלך מחזורי חי, בדומה למחזור החי הזה, כך נראית השמש כנקודת המרכז החיה של זרמים ספיריטואליים הזורמים מהשמש אל הפלנטות ומהן חזרה אל השמש. כל מערכת השמש מתגלית כמערכת רוחית חיה; אנו רואים הלכה למעשה את מערכת השמש שלנו כיסוד הרוחי, שהאלמנט החיצוני הנו למעשה רק משל לו.

כל מה שחווה האדם בכך שהגביר את יכולת הרגישות שלו כפי שתואר, יצא כחלל-יקום רוחי אל ראיית-היום. הוא כיסה גם את הראיה בלילה, שהרי מה רואה האדם בלילה עם יכולותיו הרגילות כשהוא מביט מעלה אל השמים? הוא רואה מהם רק את הצד החיצוני; מה שאנו רואים משמי הכוכבים הוא הגוף של אלמנט רוחי העומד בבסיסו. כפי שכאשר אנו רואים את גופנו בעינינו אנו רואים את הביטוי החיצוני של הרוחי שבתוכנו, כך רואה האדם בהסתכלו על הלילה של כוכבי השמים, מראה מופלא כמובן, אך זהו הגוף החומרי של הרוחי הקוסמי המבטא עצמו באמצעות גוף זה על כל תנועותיו, הפוגש אותנו חיצונית. וגם כאן כך הוא הדבר, שלגבי התודעה האנושית הרגילה מתפרס צעיף כביכול בפני כל אשר יראה האדם אם יסתכל רוחית, כפי שתואר כעת, על כל המשתרע לפניו בחלל. כפי שאנו נשמרים מפני ראיית פנימיותנו, כך אנו נשמרים בחיים הרגילים מראיית הרוחי העומד בבסיס העולם החומרי החיצוני. כשאנו נמצאים בחיים הרגילים מתפשט לפנינו מה שאנו מכנים צעיף החושים לפני היסוד הרוחי העומד בבסיס הדברים.

מדוע קורה הדבר? ישנה הרגשה המופיעה מיד כשמבקש האדם לראות את הרוח בלי לטרוח לשם כך. כשרוצה אדם לראות את הרוח מיד בלא ההכנה והבשלות שרכש באמצעות החיים יחד עם תהליכי הטבע, הוא חווה את ההרגשה שניתן לבטא רק במילים: פחד מבלבל, או בלבול מפחיד. שכן התופעות הנן כה מפוארות ועצומות, שהמושגים האנושיים שאנו מסגלים לעצמנו בחיים הרגילים, גם אם נלמד הרבה מאד, אינם משתרעים עד כדי כך שיוכלו לשאת את הראיה המבלבלת הזו; האדם נתקף בהרגשת בלבול מפחיד, בהתגברות עצומה של פחד והרגשת אימה. כפי שאדם היה בוער מבושה לו היה צולל לפנימיותו ללא הכנה, כך אם היה מסתכל אל תוך הרוח של העולם החיצון ללא הכנה, היה מתאבן צורנית ממש מרוב אימה, משום שהיה חש כאילו היה מובל בלבירינט. רק אם הנפש הכינה עצמה באמצעות מושגים ודימויים המביאים אל מעבר לחוויות הרגילות, היא יכולה בהדרגה להרגיל עצמה לראות מעבר לעולם החושים. כיום אין זה אפשרי באמצעות החיים האינטלק-טואליים – זאת כבר ציינו – שאדם יעבור את מה שחוו האנשים פעם במסתריות הצפון. דרך החיים האינטלקטואליים שלו לא מסוגל האדם לחוות את ההעצמה של תחושת האביב והסתיו. כיום חושבים האנשים בשונה לגמרי מכפי שחשבו אז. באותם זמנים לא נבנתה עדיין החשיבה באורח זה. האינטלקטואליות התפתחה רק בהדרגה, ועם התפתחות האינטלקטואליות אבדה לבני האדם גם האפשרות לעבור חוויות כאלו. אך האדם יכול בהקשר מסוים לעבור זאת בתמונת-ראי בדרך בלתי ישירה, בכך שתחושה זו לא נחווית בתהליכי הטבע עצמם אלא בתיאורים הניתנים מתוך ראיה רוחית על עולם הרוח והקשריו.

לכן חייבים בהווה שלנו לספק לציבור תיאורים כמו בספרי שזה עתה הופיע "מדע הנסתר בקוויו העיקריים", ואיני אומר זאת מתוך חוסר צניעות אלא משום שהדבר נדרש. שם מתואר על העולם משהו שלא ניתן לקלוט חיצונית, וזאת – ובכך עוד ניווכח – משום שהוא מתאר את הרוח העומדת מאחורי העולם, ומשום שיכולים לראות אותה אלה שהכינו עצמם בדרך שתוארה. ספר מעין זה לא אמור להיקרא כמו ספרים אחרים – הוא לא קיים לשם כך – אלא באופן כזה שהמושגים והאידיאות שהוא מכיל משחררים רגשות, אותם חש האדם במלוא הכוח כלפי המושגים והאידיאות הללו. אם קוראים אותו בצורה כזו שעוברים חוויות תחושה אלו בנפש, אזי חוויות-תחושה אלו דומות לאלה שנחוו במסתריות הצפון.

אנו מוצאים בספר זה תיאורים של כל ההתגשמויות הקודמות של אדמתנו, תיאורים של מצבי סטורן, השמש הקדומה והירח הקדום. אם לא תקראו את התיאורים בספר זה כדבר תיאורטי אלא תלכו יחד עם הדברים שמתוארים בו, כשאתם שמים לב לאופן בו הם מתוארים, תמצאו בו הבדל בסגנון בתיאור של מצב סטורן הקדום, בתיאור מצב השמש הקדומה ובתיאור הירח הקדום. כשאתם מניחים לתיאור של סטורן לפעול עליכם, תוכלו למצוא בו משהו מהלך-הנפש של האביב במדרשות המסתורין של הצפון, ובתיאור של השמש הקדומה תקבלו משהו הדומה להרגשה שאחזה את תלמיד המסתריות בעליצות בליל יוחנן [אמצע הקיץ]. לא בכדי המתין הספר זמן רב להופעתו, משום שהוקדש ערך לכך שהתיאורים יוכלו לעורר בנו רגשות הדומים למצבי הרוח של התלמיד במסתריות הצפון. וכשאנו מגיעים לתיאור התפתחות האדמה ושמים לב כיצד מעוצב כל הסגנון, אנו מקבלים את הלך-הנפש כפי שהוא צריך להיות לקראת החורף, לקראת ה-21 בדצמבר, מפנה השמש של החורף. הוא מעורר מלנכוליה של מוות, העוברת להלך נפש של חג המולד. הדברים הללו יכולים להינתן כיום במקום הרגש שהאדם לא יכול לעבור בזמננו משום שהוא התעלה מחיים של תחושה לאינטלקטואליות, לחשיבה. לכן הרגש והתחושה שבמקורם ניצתו ביחס לטבע עצמו, חייבים כיום להתעורר באמצעות ראי החשיבה. כך חייבים כיום להיתפס הכתבים של מדע הרוח; עליהם להיקרא בכל הנוגע להלך הנפש של מהלך השנה והוויית הקוסמוס. כשמתארים את הדברים באופן תיאורטי בלבד, אזי המכלול הנו חסר משמעות לחלוטין, והדבר אינו מוביל אלא לכך שאנשים קוראים את הדברים כמו ספר בישול. ההבדל בין ספרי מדע הרוח לספרים אחרים אינו נעוץ בכך שמתוארים שם דברים אחרים, אלא בעיקר ב-איך, בשאלה כיצד ניתנים הדברים. מכאן תוכלו להבין מה חייב לעמוד בבסיס ספרי מדע הרוח, השואבים את תוכנם ממעמקים מסוימים; לפי משימת זמננו, הם חייבים לגרום לכך שבדרך העקיפין של החשיבה יוצתו שוב הרגשות.

לְמה עלינו לשים לב כדי שנרכוש בזמננו את האפשרות למצוא משהו שיוציא אותנו מהבלבול בו שרויה הנפש האנושית, כשהיא נכנסת ללבירינט של האירועים הקוסמיים הרוחיים? כשנכנס האדם ללבירינט זה הוא זקוק למנהיג. זהו דבר שעליו הצביע כבר באורח נבואי העם היווני, שהכין מלכתחילה את החשיבה. באוכלוסיה הצפונית האלמנטרית המקורית התקיימו במשך זמן רב יכולות לקרוא את הכתב הגדול של הטבע, בזמן בו התפתחו היוונים כבר לנקודה גבוהה מאד של אינטלקטואליות. היוונים צריכים היו להכין את היסוד אותו עלינו לבנות כיום במידה גבוהה. לא יכולנו אמנם לייחס עדיין "מדע נסתר" שכזה ליוון, אבל לאלה שהעזו להיכנס אל ללבירינט העולם הקוסמי הרוחי ניתנה באמצעות היוונים תמונה של האפשרות למצוא חוטים שבעזרתם ימצאו את הדרך חזרה מהבלבול של הלבירינט. עובדה זו נרמזת לנו באגדה על תזאוס, שנכנס ללבירינט עם החוט של אריאדנה. חוט-אריאדנה של הזמן הנוכחי אינו אלא תמונה של המושגים שעלינו לבנות בנפש על העולם העל-חושי. זהו הידע הרוחי הניתן לנו על ידי מדע הרוח, כדי שניכנס בביטחון אל לבירינט זה של עולם הרוח המקרוקוסמי. כך אמור התוכן שניתן לנו היום במדע הרוח, המדבר תחילה רק אל התבונה, להוות חוט-אריאדנה העוזר לנו לצאת מכל בלבול אליו נוכל להגיע כשאנו נכנסים בלתי מוכנים אל עולם הרוח של המקרוקוסמוס.

אנו רואים שלמעשה, אם מבקש האדם למצוא את הרוח בעולם החיצון עליו לצעוד דרך תחום שדרכו הוא צועד בחיים הנורמליים ללא מודעות; הוא חייב לצעוד במודעות בזרם שאליו לוקחת אותו התודעה. אם מפעיל אז האדם על עצמו את מה שהראינו בתחושות הניצתות מתוך הוויית הטבע עצמה, או באמצעות אותם מושגים ואידיאות שתיארנו, כשמתפתח האדם באופן זה, הוא משיג בהדרגה את היכולת להיכנס חסר פחד אל עולם אשר לולא כן היה מזרים לתוכו פחד ואימה. שומר הסף הגדול הוא זה העומד בפני עולם הרוח הגדול, בלתי מורגש לגבי התודעה הרגילה. הוא נעשה ניתן לתחושה לאלה המכינים עצמם כראוי. כך איפוא מי שמכין עצמו לצעוד אל עולם הרוח הגדול, אל המקרוקוסמוס הרוחי, ללא פחד מפני כל בלבול העשוי לפגוש אותו, עובר ליד שומר הסף הגדול, שגם מראה לנו עד כמה בלתי משמעותיים אנחנו וכיצד עלינו לפתח איברים חדשים אם ברצוננו לגדול ולצמוח אל תוך העולם הגדול הזה, המקרוקוסמוס הרוחי. האדם עומד חסר אומץ ומיואש בהגיעו לשומר הסף הגדול ללא הכנה.

תיארנו כיצד סגור האדם כביכול בין שני גבולות. הפנינו את תשומת הלב לכך כבר בהרצאות האחרונות; היום נתאר ביתר דיוק כיצד סגור האדם בין שני שערים אלה. לפני השער האחד עומד שומר הסף הקטן ולפני השני עומד שומר הסף הגדול. השער האחד מוביל אל הפנימיות האנושית, אל רוח המיקרוקוסמוס, בעוד השני מוביל אל רוח המקרוקוסמוס. אך חייב להיות ברור לנו כי מאותו מקרוקוסמוס שאליו אנו מובלים, מגיעים הכוחות הבונים אותנו עצמנו. מהיכן איפוא נלקח החומר לגופנו הפיסי ולגופנו האתרי או גוף החיים שלנו? מה שבונה את גופנו הפיסי, מה שבונה את גופנו האתרי, כל הכוחות הזורמים כאן יחדיו כדי לבנות את הדבר מלא-החכמה הזה, ניצבים בפנינו כשאנו עוברים את שומר הסף הגדול. יכול אדם לרכוש הכרות-ידע, אך גם אם רכש הכרות ידע על העולם הגדול, הוא לא מצא עדיין את הכניסה אל עולם ההשפעות והכוחות. שהרי גופנו לא יכול להיבנות כתוצאה מהכרות ידע; הוא חייב להיבנות בידי כוחות. כשאנו עוברים איפוא את שומר הסף הגדול אנו מגיעים לאותן ישויות מופלאות מלאות מסתורין, לאותן השפעות וכוחות עולם בלתי מוכרים. על עולם זה יש לומר שהאדם לא יודע עליו תחילה מאומה, משום שלפניו משתרע צעיף עולם החושים. אלו הם הכוחות הזורמים לתוכנו, שמהם נקרשים גופנו הפיסי וגופנו האתרי.

פעולה הדדית זו, השפעות הדדיות אלו בין העולם הגדול לעולם הקטן, ההשפעות בין האלמנט שנמצא בפנים וזה הנמצא בחוץ ומוסתר בידי צעיף החושים, נכללות בלבירינט המבלבל. אנו נכנסים אליו בחיים מלאים. החיים המלאים הללו הם אלה שעלינו לתאר קודם כל, ומחר ברצוננו להתחיל בכך שנקבל את המבט הראשון אל האלמנט אותו האדם אינו מסוגל אמנם לחוש, אך מתגלה בו כהשפעות, כפי שראינו, כשהוא צועד דרך השער האחד או השני, כשהוא עובר את שומר הסף הקטן ואת שומר הסף הגדול.