רודולף שטיינר

סדרת ההרצאות האחרונה

שמונה-עשרה הרצאות מיוחדות אשר ניתנו בדורנאך בחוג סגור על נושא 'ספר ההתגלות-חזון יוחנן (האפוקליפסה) ועבודת הכומר' בגתאנום, דורנאך,

בין 5 ל-25 בספטמבר 1924,

GA346

תרגום מאנגלית: בן-ציון פורת

בדיקה מול המקור בגרמנית והתרגום לאנגלית: מרים פטרי

סייע: דניאל זהבי

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 12

16 בספטמבר 1924

מעבר מן התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית לחמישית.

התקרבות העידן שבו לבני האדם יהיו חזיונות מודעים.

האישה הלבושה עם השמש.

חברים יקרים, אנחנו יכולים כמובן להיזכר היום בכך שנסיבות קארמתיות מיטיבות מביאות אותנו להיות שוב ביחד ביום שבו, לפני שנתיים, התקיים כאן לראשונה מעשה ההתקדשות של האדם. יש כאן רצף מיוחד מאוד של הנקודות העיקריות בהתפתחות החיים הרוחניים שלנו כאן: מעשה ההתקדשות של האדם לפני שנתיים, שריפת הגתאנום, הנחת אבן הפינה של החברה האנתרופוסופית שנה אחת לאחר מכן, ועכשיו, לאחר השנה השנייה, הנה אנחנו כאן שוב, הפעם כדי להתבונן על פי בקשתכם בספר ההתגלות.

כפי שהזכרתי כבר ממש מההתחלה, הלימוד של ספר ההתגלות קשור בקשר הדוק עם מה שטמון במעשה התקדשות האדם; לכן כל יום שאנו מקדישים ללימוד ספר ההתגלות הוא למעשה חג זיכרון למה שאפשרנו לו לחיות בקרבנו לפני שנתיים, כדי להביא לחיים האלה את מה שרצה להתגלות מעולם הרוח כפולחן המודרני של ימינו.

לאור צירוף המקרים הקשור לאירועים, אולי זה יתאים שנתבונן היום בנקודה בספר ההתגלות שהיא קשה ביותר להבנה, אבל מובילה ישירות ללב ליבו של הספר וקשורה באופן הפנימי וההדוק ביותר לסוד של מעשה ההתקדשות של האדם, כי היא קשורה באמת לישותו של עמנואל. לאמיתו של דבר, על הנקודה הזאת ניתן לדבר רק בקשר לספר ההתגלות. זה מפני שהספר הזה נושא את החותם של אופי הכריסטיאניות במידה כזאת שבוודאי לא נוכל להגיע למשהו שחורג מההסתכלות הכריסטיאנית כאשר מתבוננים במה שקשור באופן טבעי לספר ההתגלות. אני יכול להבטיח לכם שמה שיש לי לומר על הנקודה הזאת שאנחנו רוצים לדון בה היום יעלה בצורה ברורה ביותר מתוך הראייה של מחבר ספר ההתגלות.

חברים יקרים, מאז תחילת המאה ה-15 אנחנו חיים בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, ובתוכה אנחנו נמצאים בתחילתו של המאבק המתחדש שמיכאל יצטרך לנהל בכל מה שאמור לקרות בעתיד הקרוב, ומכאן אנחנו מסתכלים לאחור אל התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, זו שקדמה לתקופה שלנו.

אנחנו יודעים שהתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית החלה בסביבות שנת 747 לפני מיסטריית גולגולתא, ומיסטריית גולגולתא התרחשה במהלך התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית הזאת. למרות שהיא התרחשה פחות או יותר במחצית הראשונה של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, אם לוקחים בחשבון את אותן ההסטות שחלות תמיד באירועים של האבולוציה של העולם, אפשר לומר, גם אם זה לא מדויק לגמרי, שהיא התרחשה באמצע התקופה הזאת. אם כן, אנחנו יכולים לצייר בכמה קווים את מה שקשור להתפתחות הרוחנית שלנו כך (איור 4): כאן התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. קדמו לה התקופה הרביעית, השלישית, השנייה והראשונה, וכאשר ממשיכים לחזור עוד לאחור מגיעים לאסון הכביר של אטלנטיס, שלמעשה עיצב כפי שאנו יודעים את הצורה הסופית של פני השטח של האדמה שלנו או, אפשר לומר, נתן לאדמה שלנו פנים חדשות.

כעת נסתכל על התקופה הפלנטרית הרביעית, תקופת אטלנטיס, על מה שהיא מייצגת. קדמה לה בהתפתחות האדמה התקופה שלעיתים קרובות קראתי לה בשם התקופה הלמורית, ולפני כן היו אלו שאנו מכנים התקופה הראשונה והשנייה של התפתחות האדמה. שלושת התקופות שהובילו עד לתקופה האטלנטית הן בעיקרן חזרות, הראשונה של מצב שבתאי, השנייה של מצב השמש והשלישית של מצב הירח. רק התקופה הגדולה הרביעית, התקופה האטלנטית, מייצגת משהו חדש. שלושת התקופות שקדמו לה הן חזרות, אם כי הן חזרות ברמה גבוהה יותר.

התקופה הגדולה הרביעית, כלומר התקופה האטלנטית, מייצגת משהו חדש. מה שהתרחש במהלך התקופה האטלנטית קרה כאשר לאדמה היו עדיין צורות שונות מאד מאלה שנוצרו לאחר מכן. באמצע התקופה האטלנטית עדיין לא היה לאדמה קרום מוצק מהסוג המוכר לנו כיום. העידנים הגיאולוגיים המקובלים כיום ביחס לדברים האלה הם אשליה. האדמה עברה למצב מוצק ממצב מוצק-נוזלי יחסית בתקופה האטלנטית. המין האנושי היה שונה לגמרי בתקופה האטלנטית. באמצע התקופה האטלנטית עדיין לא היה לו את השלד הנוקשה של היום. החומר שממנו היו בנויים בני האדם בזמנים ההם היה יותר כמו זה של החיות הנחותות, חומר רך, סחוסי, דומה למידת המוּצָקוּת של המדוזה, אם כי צורתם הייתה אצילית ביותר.

אם כן, אנו יכולים לומר: כל התנאים הפיזיים על-פני האדמה השתנו מאז התקופה ההיא, ועכשיו כבר לא מתרחשים אותם שינויי הצורה הקיצוניים, אותן התמורות הקיצוניות, שהיו עדיין אפשריות באמצע התקופה האטלנטית. למשל, בזמנים ההם היינו מסוגלים בכל רגע לשנות את צורתנו כך שהאדם, אשר היה בנוי מחומר רך, היה יכול לגדול או לקטון, לאמץ צורה זאת או אחרת, בהתאם למצב הנפשי הפנימי שלו.^[1] כל תנועה בנפש הטביעה מיד את חותמה על הגוף הפיזי. באמצע התקופה האטלנטית אם מישהו רצה לתפוס חפץ שהיה מרוחק, רצונו פעל לתוך האיברים דמויי המִקְפָּא שלו בצורה כזאת שהם הצליחו להתמתח למרחק הנחוץ. כל החיים הפיזיים היו אז שונים, התהליכים הפיזיים היו שונים לגמרי בכל מהלכם. בכל התהליכים הפיזיים, בכל התמורות ושינויי הצורה היה ניתן לראות תמונה של התרחשויות רוחניות ממשיות.

זה כבר לא כך כיום. כיום אנחנו מסתכלים החוצה והאדם כבר לא רואה את פעילות הרוח במה שקורה שם בחוץ, אפילו במהלך עונות השנה. שינויי הצורה המהירים האלה שהתרחשו בתקופת אטלנטיס הקדומה לא הותירו מקום לספק שבעולם הזה יש משהו אלוהי ורוחני. למרות שביסודו של דבר יבשת אטלנטיס נשארה באותה הצורה, היא הייתה מלאה בתנועה, ומוקפת מכל עבר בחומר נוזלי סמיך. אי אפשר לתאר את יבשת אטלנטיס כנוזלית למחצה, אלא כעשויה מחומר צמיגי שהיה מסוגל לשאת את הגופים שהיו עדיין רכים מאוד, ואת הצמחים שבאותה העת עדיין לא היו מעוגנים באדמה, את הצמחים שריחפו או גלשו בחומר הרך, שנמצא בתנועה מתמדת. התנאים הפיזיים היו אז שונים לחלוטין. אפשר לומר: הים והיבשה עדיין לא היו מופרדים כמו מאוחר יותר, הם עדיין התמזגו זה בזה. אלו שהיו מסוגלים לראות את הדברים האלה באותה העת יכלו לומר: באוקיינוס הסמיך, שבו שינוי הצורה יכולים להתבטא יותר מאשר ביבשה המוצקה-נוזלית, האלים מושלים בעוצמה רבה יותר. את האלים המושלים היה ניתן לראות בכל מקום סביב אטלנטיס. לבני האדם לא היה כל ספק שהאלים האלה מושלים, כי הרוחני והנפשי נתפסו בכל מקום בדיוק כמו הפיזי. בפיזי בני האדם ראו את הנפשי והרוחני.

תכונה אופיינית של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית הייתה שאנשים היו מסוגלים אז לראות את האלים שולטים בכל מה שהתרחש באוויר, אם כי במאות השנים שלקראת התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית התכונה הזאת הייתה פחות בולטת, אבל בתקופה היוונית היא הייתה לגמרי בולטת. בתקופת אטלנטיס הקדומה בני האדם ראו את האלים משפיעים ביסוד הנוזלי-מוצק. בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית בני האדם ראו את האלים משפיעים ביסוד הנוזלי-אוורירי של העננים, בתצורות הדמדומים וכולי. התודעה האנושית בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית עדיין לא הייתה ברורה כל כך, כך שאין תיאורים המגדירים זאת בדיוק, אבל כך זה היה. הציורים הנפלאים של העננים בתמונות מתקופת הרנסנס המוקדם לא ניתנים לפרשנות בלתי משוחדת אחרת מהתחושה שנולד משהו רוחני, התחושה של הפעולה האלוהית הקדושה בהוויה האוורירית-מימית של האוויר.

האדם באותה התקופה לא התמקד בהיבטים הפיזיים של תצורות עננים, אלא במה שהוא חש דרך מה שהתגלה מתוך העננים. התחושה הזאת הייתה נפלאה, אבל קשה לשחזר אותה עבור התודעה של היום. אפילו מאוחר יותר כמו במאה השמינית או התשיעית לאחר הספירה, כאשר האדם הסתכל בשמי הבוקר הוא ראה לפני נפשו את העננים מבליחים באור השחר והרגיש שיש משהו חי בכוכב השחר, בשמיים הוורודים של הבוקר; והרגיש את אותו הדבר כאשר הגיעו דמדומי הערב.

מכאן ניתן לומר: באטלנטיס הקדומה הרוח נתפסה פיזית. לאחר אטלנטיס באה התקופה הפוסט-אטלנטית עם שבע תקופות התרבות שלה והחזרה על מה שקרה באטלנטיס, החזרה על מה שקרה פיזית באטלנטיס, התקיימה ברמת הנפש בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. התהפוכות האדירות אשר דיברתי עליהן, בשנת 333 ובשנת 666 לספירה, אשר היו תהפוכות ברמת הנפש באבולוציה האנושית, מקבילות לתהפוכות הפיזיות באטלנטיס הקדומה. הרואים הרוחיים של התקופה היוונית-רומית הרגישו שכאשר הם ראו משהו כמו ההתגלויות הנחשפות ביסוד הנוזלי-אוורירי שבנפשם משהו כמו חזרה על התנאים הקודמים של האדמה שהתרחשו פעם בעולם הגשמי. הם היו מודעים לכך, אם כי מעט במעומעם, בהתאם לתודעה של אותה תקופה.

אבל בכל מה שחי בבתי הספר כגון בית הספר בשארטר, אשר אותו הזכרתי כבר בהרצאותיי האנתרופוסופיות,^[2] היו עדיין תמונות שהראו שחוויות הנפש של התקופה היוונית-רומית היו חזרה נפשית על חוויות ואירועים צפופים יותר, פיזיים, של אטלנטיס.

כעת אנחנו נמצאים בעידן נפש התודעה. החוויה הנפשית הישירה ביסוד האוורירי-נוזלי כבתה. אבל אפשר לומר שבעקבות האסון הכביר שבו החלה התקופה החמישית, הפוסט-אטלנטית, מתחיל לעבור הכנה המשך ההתפתחות של נפש התודעה של האנושות. בהקשר לתרבות החיצונית אנחנו טרם יצאנו מהכאוס של ההתפתחות הזאת של נפש התודעה. אבל השחר של עידן מיכאל יביא מבט אחר אשר יעניק סדר לכאוס הזה. הראייה הזאת תהיה כדלקמן: כמו שעולים זיכרונות בבני אדם, יופיעו תמונות – לא עוד במימד הפיזי כמו בימי אטלנטיס, או באופן רוחני כמו בתקופה היוונית-רומית, באופן רוחני לחלוטין – תמונות כמו מעין חזיון תעתועים של מחשבות, במיוחד לאחר הופעתו של עמנואל האתרי. במחשבותיהם של בני האדם יופיעו מעין חזיונות תעתועים פנימיים, תמונות בעלות אופי של חזיון, אבל בעידן נפש התודעה התמונות האלו יופיעו בהכרה מלאה. בדיוק כשם שהחום באוויר המדברי יוצר תעתוע, כך גם המחשבה האנושית תונחה להבנה של מהות יסוד האוויר-אש, יסוד האוויר-חוֹם.

אנחנו יכולים לומר: בתקופה האטלנטית האדם קלט את האלוהי ביסוד המוצק-נוזלי, כלומר יותר בחומר החיצוני, הפיזי; בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, בתקופה היוונית-רומית, האדם קלט את הרוח בתצורות הנפלאות של היסוד הנוזלי-אווירי; ועכשיו – בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, כאשר נפש התודעה תהיה זו שתקלוט – אנחנו נחווה כיצד יותר ויותר מופיע בתודעה מה שהוא אויר-אש, אויר-חוֹם. האדם יחווה בתמונות רוחניות אדירות את מה שהיוונים חוו נפשית, ואת מה שתושבי אטלנטיס חוו פיזית.

אם כן, יש זמן בהתפתחות האנושית כאשר יופיעו, בבהירות כמו זאת של המחשבות, חזיונות אודות העבר של האדמה ומוצא האדם, וכל מה שקשור לזה. לאחר ההשקפה של דרווין, אשר ייחס לאדם מוצא נחות על בסיס מסקנות תיאורטיות בלבד, תבוא ההתפתחות של ראייה פנימית, ההתפתחות של אימגינציות נפלאות שיעלו מתוך החום האנושי הפנימי ויהיו קשורות לתהליך הנשימה, כמו מחשבות חזיוניות שופעות חיים, צבעוניות ומלאות בתוכן. האדם יידע מה הוא היה פעם, כך שקודם הוא יסתכל כמו במעין השתקפות של התקופה היוונית-רומית, ולאחר מכן יתבונן לאחור, במה שהיה באטלנטיס.

אתם מבינים, חברים יקרים: הראייה הזו נוגעת לנו באופן ישיר מאוד, כי היא תתחיל להופיע בעידן הבא של האנושות. הראייה הזאת היא המקום שבו, מאחר שהיא כל כך קרובה אלינו, נביט לתוך הלב של מחבר ספר ההתגלות. את הראייה הזאת שעתידה לבוא בקרוב הוא מתאר בתמונה: האישה אשר השמש היא הלבוש שלה, עם הדרקון מתחת לרגליה, יולדת בן זכר (ספר ההתגלות, פרק י"ב).^[3]

דרך מה שמתבטא בתמונה הזאת אנשים רבים יהפכו למעשה לחוזים עוד במהלך המאה הזאת, המאה העשרים. מן התמונה הזו קורנים דברים רבים שיביאו הבנה לבני אדם. קודם כול, התמונה מאירה אל תוך העבר לתקופה היוונית-רומית, כאשר ברובד הנפשי עברה הכנה ההבנה עבור הדמות של התמונה הזאת, כפי שתופיע בעתיד הקרוב. היא לבשה צורות מגוונות ביותר: איזיס עם הילד הורוס, אמו של ישוע עם ישוע התינוק; הדברים האלה חיו עם עומק נפלא במיוחד בתקופה היוונית-רומית בשינויי צורה רבים, שעדיין נשמרים במסורת.

בעתיד הקרוב, בני האדם יביטו לאחור לסוג הראייה שהייתה לאנשים בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית כאשר ראו את התמונה הזאת בעננים, כלומר ביסוד האווירי-נוזלי. והם יביטו עוד יותר לאחור ויראו את מה שחי בתוך התהליך הפיזי של אטלנטיס. הדמות הזו של האישה הלבושה בבגדי שמש היולדת בן זכר, שהדרקון מתחת לרגליה, תיראה כאילו דרך מעין טלסקופ רוחני, סוג של עינית, המצביעה אל עבר רחוק שבו היסוד הארצי-הפיזי היה מקושר עם היסוד העל-ארצי-הקוסמי. בזמנים ההם היה קשר הרבה יותר קרוב בין האדמה לבין עולם כוכבי הלכת ועולם השמש.

כפי שאנו יודעים, במהלך התקופה שבה שוחזר מצב שבתאי הקדום, בהתפתחות האדמה היו מאפיינים רבים של שבתאי הקדום, אם כי בצורה דחוסה יותר. בתקופה השנייה של התפתחות האדמה שהביאה עימה שחזור של מצב השמש הקדומה, השמש נפרדה מן האדמה, אשר עדיין הייתה קשורה אליה במצב שבתאי, ועימה עזבו כל הישויות השייכות לשמש. בתקופה השלישית של התפתחות אדמה, בתקופת למוריה, גם הירח נפרד מן האדמה, כך שהשילוש הזה של האדמה, השמש והירח הפך למציאות לתקופת האדמה שלאחר מכן. את התיאור של האופן שבו הצטרפו כוכבי הלכת תוכלו למצוא בספרי 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים'.^[4] אבל אז יש להסתכל גם על כל התהליכים שתיארתי בקשר עם שובן של הנפשות האנושיות במשך התקופה האטלנטית. אלו הם תהליכי אדמה הנראים מנקודת מבט ארצית.

כעת אנו רוצים להוסיף עוד משהו. חברים יקרים, מאז מיסטריית גולגולתא אלה אשר כמקודשים הבינו סודות קוסמיים ראו את עמנואל כישות השמש, שהייתה קשורה לשמש לפני מיסטריית גולגולתא. כוהני המיסטריות בזמנים שלפני הכריסטיאניות נשאו את עיניהם לשמש כאשר רצו להתאחד עם עמנואל. מאז מיסטריית גולגולתא, עמנואל הפך להיות הרוח של האדמה. עלינו לחפש אותו, את עמנואל, ישות השמש, בחיים ארציים, בעבודה ארצית, בעוד שאלה שרצו לראותו ולהיות איתו בהתייחדות לפני מיסטריית גולגולתא היה עליהם לרומם את עצמם אל השמש.

רוח השמש הזאת, שעלינו לראות אותה כישות זכרית כאשר היא ירדה לאדמה, מתוארת בצורה זוהרת בחזיון של מחבר ספר ההתגלות, דרך חזיון שמופיע מולנו בצורה כמעט מוחשית. ניתן לתאר כך אירועים דומים מתקופות קדומות, ועשיתי זאת לעיתים קרובות. זה מופיע כחזיון מוחשי פיזי זוהר באמצע תקופת אטלנטיס. לאחר אותו הרגע בזמן, כאשר החכמים של המיסטריות הביטו מעלה אל השמש, הם ראו את עמנואל מתפתח ומתבגר שם, בשמש, עד לנקודה שבה הוא היה מסוגל לעבור דרך מיסטריית גולגולתא. מה שהם ראו כשהביטו לעבר אותה הנקודה של האבולוציה בתקופה האטלנטית היה לידה המתרחשת בחוץ בקוסמוס, בשמש.

הכוהנים, שראו את הולדתו של עמנואל בשמש כישות זכרית באמצע התקופה האטלנטית, ראו קודם בשמש ישות נקבית. השינוי המשמעותי שהתרחש באמצע התקופה האטלנטית הוא שלפני כן בהילה הרוחנית של השמש נראתה הנקבה הקוסמית, "וְאוֹת גָּדוֹל נִרְאָה בַּשָּׁמָיִם אִשָּׁה אֲשֶׁר־הַשֶּׁמֶשׁ לְבוּשָׁהּ" (האפוקליפסה, פרק י"ב, א'). התיאור הזה באמת מתאים בדיוק למה שקרה בעולם העל-ארצי, בשמיים: "האישה אשר-השמש לבושה שילדה בן זכר". מחבר ספר ההתגלות מתאר זאת נכון כלידה של בן זכר, שהוא אותה הישות שעברה מאוחר יותר דרך מיסטריית גולגולתא, וקודם לכן עברה צורות קיום אחרות. מה שהתרחש בתקופה האטלנטית היה מעין לידה, שהייתה בעצם סוג מורכב של שינוי צורה. אפשר היה לראות איך השמש הולידה את מה שהיה זכרי בה. אבל מהי משמעות הדבר עבור האדמה? באמצע התקופה האטלנטית הייתה מטבע הדברים תחושה שונה מאוד לגבי משהו כמו הקיום השמשי. כיום השמש נחשבת גיבוב של מכתשים ומסה בוערת; מה שהפיזיקאים של היום מתארים הוא מראה נוראי. אבל באותם הימים המקודשים ראו את מה שתיארתי זה עתה. הם באמת ראו את האישה הלבושה בבגדי השמש, עם הדרקון מתחת לרגליה, יולדת בן זכר. אלו שראו והבינו דבר כזה אמרו: עבור השמיים זאת לידתו של עמנואל, בשבילנו זאת הולדת ה'אני' שלנו – גם אם ה'אני' הזה נכנס לתוך פנימיות האדם רק הרבה יותר מאוחר.

מאז אותו הרגע באמצע התקופה האטלנטית, ההתפתחות מתרחשת כך שבני האדם נהיו מודעים יותר ויותר ל'אני' שלהם. כמובן, הם לא היו מודעים לאני שלהם כמונו היום, אלא באופן יותר ראשוני, אבל הם כן הפכו יותר ויותר מודעים לאני שלהם כאשר כוהני המיסטריות הראו להם: השמש משלהבת את ה'אני' באדם. באמצעות הלידה, כפי שמחבר ספר ההתגלות מראה בתמונה, ה'אני' הוצת כל הזמן מבחוץ באמצעות פעולת השמש, עד לתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, כאשר ה'אני' עבר לשכון באדם. זאת הייתה ההרגשה; ההרגשה הייתה שהאדם שייך באמת לשמש. זה היה משהו שנכנס עמוק לתוך הטבע האנושי.

היום, לאחר שנהיינו כל כך חלשים בחיי הנפש שלנו, אנחנו לא יכולים לדמיין עד כמה גועשות וסוערות היו חוויות הנפש של בני האדם בעידנים שחלפו. כתוצאה מהעובדה שבני האדם קיבלו את ה'אני' כמתנה מהקוסמוס, הם הרגישו באותה התקופה על האדמה שכל דבר בטבעם הקודם השתנה כעת. קודם לכן הם היו תלויים בגוף האסטרלי שלהם, במה שחי באסטרלי, וזה פעל ברוח-נפש כך שבני האדם בזמנים הקדומים ההם ראו את התמונה הזאת: כאן (איור 4, בצד שמאל) עומד האדם, שם מעליו השמש; ה'אני' עדיין לא הגיע, אבל מהשמש פעל האסטרלי כלפי מטה. האדם נשא בתוכו את הגוף האסטרלי, אשר בא מן השמש, הגוף האסטרלי שהאני עדיין לא שלט בו, ולכן עדיין נשא בתוכו רגשות כמו של בעלי-חיים, אם כי יותר מעודנים. אבל עכשיו האדם הוא ישות שונה לחלוטין, הוא נהיה ל'אני', בעוד שקודם לכן מה שחדר אותו ובִּעְבֵּעַ בו היה הגוף האסטרלי בלבד. כל זה בא מהשמש.

עכשיו נדמיין משהו שאראה בצורה לגמרי סכמתית בשרטוט (איור 4, שמאל תחתון): הנה תמונה של השמש בתקופה האטלנטית המוקדמת ביותר, מלאה באור חי, זורח, מבעבע ונע במחצית התחתונה של ישות השמש. מתוך זה, נולד משהו בחלק העליון; רמז של פנים הורגש כאן. למטה, בחלק התחתון של ישות השמש, האדם חש את המקור של כל הרגשות הגועשים בגופו האסטרלי, אבל גם של כל דבר שהקנה לו את הווייתו הנפשית והרוחנית. השלב הבא, איך ראו את השמש מאוחר יותר, היה צריך להיות כך (איור 4, באמצע למטה): עם פנים שנהיו ברורות ומוגדרות יותר, מתחילה להופיע ולהיראות הצורה של אישה, ועדיין לא ברור מה יביא לאדם את השליטה דרך ה'אני'. החלל למטה, מתפתל כמו חיה, הולך וקטן, עד שלבסוף מגיע הרגע שבו האישה בשמש יולדת בן זכר, ומתחת לרגליה של האישה נמצא כעת זה אשר קודם לכן היה כאן (איור 4); האישה בשמש, היולדת את ה'אני', מראה איך יש לשלוט על הדרקון – העולם האסטרלי של התקופה המוקדמת יותר, שנמצא עכשיו מתחת לרגליה.

שם בשמש, באותה העת, החל המאבק בין מיכאל והדרקון. התוצאה של המאבק הייתה – וראו זאת היטב בצורה פיזית – שכל הדברים בשמש נעו בהדרגה לכיוון האדמה והפכו למרכיבים ארציים, לתוכן הארצי ששלט בתת-ההכרה של האדם כאשר ה'אני' נכנס יותר ויותר לתוך תודעתו.

מה שהתרחש בתקופה האטלנטית מבחינה קוסמית השתקף בתמונה הראי המיתולוגית שלו בתקופה היוונית-רומית. בעידן שיבוא מיד לאחר העידן שלנו, האנושות תוכל לחוות כחיזיון, בהתבוננות לאחור את התמונה הקודמת של איזיס עם הילד הורוס, שלאחר מכן הפכה לתמונה של הבתולה עם הילד ישוע. בני האדם יראו בתמונה הזאת את האישה הלבושה עם השמש, והדרקון מתחת לרגליה, הדרקון שהושלך אל האדמה על ידי מיכאל, כך שלא ניתן למצוא אותו עוד בשמיים. התמונה הזו, אשר תשתנה אז, תופיע בזמן שבו הדרקון ישוחרר מכבליו ויתרחש מה שתיארתי אתמול. זוהי עובדה שבפני שהאנושות עומדת ראייה עמוקה יותר של התקופות הקדמוניות של האדמה ושל מקור האנושות, ובאותו הזמן גם ראייה אתרית של ישות-עמנואל, כי בעידן מיכאל יתרחשו האירועים האלו שמחבר ספר ההתגלות רומז עליהם כאשר הוא מדבר על מיכאל המשליך את חיית הדרקון למטה לאדמה, ששם הוא פועל בתוך טבע האדם. אבל מיכאל יתמודד שוב עם זה שנמצא בטבע האנושי, עם זה שהוא השליך למטה כחיית הדרקון.

חברים יקרים, ננסה לדמיין בצורה חיה את מה שזה אומר. האדם יראה שוב לתוך התקופה האטלנטית. מחבר ספר ההתגלות עושה זאת מראש עבורנו. יש לו חזיון של האישה הלבושה בבגדי השמש, יולדת את הילד עמנואל והדרקון מתחת לרגליה. התמונה הזו נחלשת יותר ויותר ככל שמתקדמת ההתפתחות האטלנטית. בסוף ההתפתחות האטלנטית עולות מתוך הים היבשות החדשות, היבשות שמכילות את הכוחות שבאמצעותם בני האדם נפלו לסטיות השונות שלהם. מתוך הים​​ עולה החיה בעלת שבעה ראשים (וָאֱהִי עֹמֵד עַל־חוֹל הַיָּם וָאֵרֶא חַיָּה עֹלָה מִן־הַיָּם וְלָהּ עֶשֶׂר קְרָנַיִם וְשִׁבְעָה רָאשִׁים וּבְקַרְנֶיהָ עֲשָׂרָה כְתָרִים וּבְרָאשֶׁיהָ שְׁמוֹת גִּדּוּפִים, פרק י"ג, פסוק א'), ושביעיית ארצות עולה מתוך הים, מושכות למטה את האדם דרך האדים שעולים רוחנית מרגשותיו מן האדמה.

מחבר ספר ההתגלות רואה גם את האסון הכביר של אטלנטיס בצורת החיה בעלת שבעת הראשים העולה מתוך הים, והיא תופיע שוב בעתיד כאשר מה שהוא מצביע עליו יתרחש שוב בעידן מיכאל. ההתרחשויות שמחבר ספר ההתגלות מתאר הן התרחשויות לגמרי אמיתיות, שעלינו להתנסות בהן בקשר לחיי הרוח של האנושות. ומה שנמצא בתמונה הזאת קשור במיוחד לישות עמנואל.

אנחנו מתקרבים לעידן אשר למעשה נראה בו שוב כיצד הרוח חיה בארצי; אנחנו נראה גם איך התהליכים הרוחניים הפועלים בטרנסובסטנציאציה (המרה) יוכלו להופיע שוב בפני נפש האדם. במיוחד בטרנסובסטנציאציה תופיע ההשתקפות הארצית של מה שהתרחש בתחומים שמיימיים בצורה כזאת שמה שכבר קרה מאז אמצע התקופה האטלנטית הוא רק חלק קטן מכל מה שקשור לישותו של עמנואל. אז יובן איך השתנות צורה, כמו זאת המתרחשת בתוך הטרנסובסטנציאציה, היא אפשרית, כאשר מבינים שמה שהיום הוא פיזי וכימי הינו רק מקרה מסוים, וגם שיש לייחס את הטרנסובסטנציאציה למשהו שונה לחלוטין ולא רק למה שנראה כחומרי.

בדרך הזו אנחנו יכולים לחזק את הזיכרון שלנו של המעשה הראשון של התקדשות האדם לפני שנתיים, הזיכרון של מה שירד באמת מן השמיים, זרח כלפי מטה מן השמיים מתקופת אטלנטיס, של מה שנראה בעננים בתקופה היוונית-רומית, של עמנואל המתהלך על האדמה ונראה בחזיונותיהם של בני אדם, של עמנואל המתהלך על האדמה באופן אתרי בימינו ויכול להיתפס על-ידי בני אדם באימגינציות, בחזיונות. עמנואל נוכח בטרנסובסטנציאציה והוא יהיה יותר ויותר נוכח לבני אדם. התהליכים שתיארתי היום מהווים את הנתיבים שדרכם עמנואל נכנס בהדרגה לתוך ההתרחשויות של התפתחות האדמה.

הבה וניקח את זה כסוג של תמונה חגיגית פנימית לזכרו של מעשה ההתקדשות הראשון של האדם, אשר התקיים בגתאנום לפני שנתיים.

———————————————————————————

1. הרצאתו של רודולף שטיינר בשביעי בנובמבר 1915 (שביעי בנובמבר כך במקור – באתרי הארכיבים האנתרופוסופיים האנתרופוסופי האמריקאי והישראלי מופיעים קישורים לעשר הרצאות באוקטובר 1915), במחזור 'התנועה האוקולטית במאה ה-19', GA254, אשר תורגם מאנגלית לעברית על-ידי מוטי גולדנר ויצא לאור בהוצאת חירות. ↑
2. ראה במיוחד את הרצאותיו של רודולף שטיינר במחזור 'יחסי קארמה – חלק ד', GA238, אשר תורגם מאנגלית לעברית על-ידי עציון בקר ויצא לאור בהוצאת חירות. ↑
3. עוד אודות התמונות אלו ניתן למצוא במאמרו של רודולף שטיינר על הקונגרס התיאוסופי במינכן בביטאון ,Luzifer-Gnosis גיליון 34, קיץ 1907, ובהרצאה בעשרים-ואחד במאי 1907. הנושאים האלה כלולים ב –

   Bilder Okkulter Siegel und Saulen. Der Münchener Kongress Pfingsten 1907 und seine Auswirkungen (GA 284), Dornach 1993.

   ראה גם הרצאה בשש-עשרה בספטמבר 1907, סמלים וסימבולים אוקולטיים הרצאה מספר 4 – 'האדם הסימבול החשוב מכל. שבעת החותמות' GA101 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑

4. ראה בפרק 'האדם והאבולוציה של העולם' בספרו של רודולף שטיינר 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים', GA13, תורגם מגרמנית לעברית על-ידי דב וירושבסקי, יצא לאור בהוצאת תלתן. ↑