1903-1908

רודולף שטיינר

GA34

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: יוסי פלג, דלייה דיימל

מאמר מספר 29     1 באוגוסט 1904

על הקשר בין נפש בעל-החיים לנפש האדם

נשאלת השאלה הבאה: "מנקודת המבט של ההשקפה המיוצגת בכתב העת שלך, איך עלינו לדמיין את היחס בין נפש בעל-החיים לנפש האדם? אין ספק שניתן ללמד בעלי-חיים רבים משימות נפשיות, באמצעות אימונים הדומים מאוד לאלו של בני אדם, כפי שניתן לראות בסוס המדובר של מר פון אוסטן. האם אין אנו צריכים להניח באופן הגיוני שגם בעלי-החיים מתגשמים שוב"?

ודאי, אין להכחיש שבעלי-חיים מפגינים יכולות שבהשוואה לביטויי הנפש האנושיים, מקשות לענות על השאלה: היכן עובר הגבול בין נפש בעל-החיים לנפש האדם? המטריאליזם תמיד שאב את הצדקתו מהכחשת ההבדל המהותי בין אדם לבעל-חיים, ומקביעה שנפש האדם היא רק נפש בעל-חיים, מפותחת לגמרי, שהתפתחה מנפש בעל-החיים. אך כל מי שמסוגל להתבונן באופן רוחי לא יטעה בנקודה זו. עבור התיאוסוף, תופעות כמו הסוס המוזכר בשאלה (לכן אין טעם לדון במיוחד במקרה הספציפי הזה), אינן מפתיעות ואינן מסתוריות. נפש בעל-החיים היא נפש כללית. ומה שמתגלגל בממלכת בעלי-החיים הוא המין. האריה שאנו רואים, לא ישוב כמו האדם שמדבר אלינו. מה שמתגשם שוב מהאריה הוא "מין האריה", לא אריה "אינדיבידואלי" זה או אחר. אך מה שמתגשם שוב מהאדם הוא בדיוק האינדיבידואל הזה. לכן, במציאות, רק במקרה של האדם ניתן לדבר על ביוגרפיה, כלומר על תיאור של האינדיבידואל. במקרה של בעלי-חיים, אנו בדרך כלל מרוצים אם אנו מבינים ומתארים את "המין". למשל, מי ירצה לכתוב שלוש ביוגרפיות של אריה באותו אופן כמו של אדם, עם האב, הבן והנכד? שלושת האריות זוהו כאשר תופסים את הסוג האחד של אריה.

עכשיו, אפשר בהחלט להתנגד ולומר שאפשר להגיד משהו ביוגרפי גם אודות בעלי-החיים, ושכלב אחד שונה ממשנהו, כשם שאדם שונה ממשנהו. אפשר לומר שבעל כלב מסוגל בהחלט לכתוב את הביוגרפיה של הכלב שלו; ואם מתכחשים להבדלים האינדיבידואליים בין בעלי-חיים, זה רק בגלל שלא בדיוק מכירים אותם. אנשים מסכימים עם זה ללא הטלת ספק. אך האם אי אפשר לכתוב גם את ה"ביוגרפיה" של אובייקט כלשהו מנקודת מבט זו? האם איננו זוכרים שעל הילדים מוטלת המשימה לכתוב את "סיפור חייה של סיכה"? בטבע יש מעברים בכל מקום. לפיכך, בעל-חיים יכול לפתח מאפיינים אינדיבידואליים עד כדי כך שהם נראים כגוון בולט של אופיו הגנרי; ולהיפך, לאדם יכולה להיות כל כך מעט אינדיבידואליות, עד שהכל אצלו נראה גנרי. הכשרת ההתבוננות הרוחית חייבת להבטיח שדברים כאלה לא יסיחו את דעתנו מהעיקר, שהוא מה שחשוב. הספרים הראשונים שהופקו על ידי הדפוס, היו דומים לאלו שהופקו בהעתקה אמנותית, לפני ואף לאחר המצאת הדפוס. האם מישהו יכול להסיק מכך שהעתקה והדפסה זהים בעצם?

אם בעל-חיים מאומן לבצע משימות הדומות לאלו של אדם, אף אחד לא צריך להסיק שמה ששוכן באדם שוכן באופן דומה בבעל-החיים. אחרת, הוא גם יצטרך להסיק שגמד קטן יושב בתוך השעון שמציין את השעה ומזיז את המחוגים קדימה, או בתוך המכונה האוטומטית שאליה הוא מכניס עשרה סנט ואשר "נותנת" לו חפיסת שוקולד בתמורה. זה תלוי איפה נמצאת הרוח העומדת בבסיס הדבר. יש לחפש את רוח השעון אצל השען. העניין קצת פחות פשוט כשמדברים על רוח בעל-החיים. בעל-החיים הוא לא מכונה מושלמת וגם לא אדם לא מושלם. הוא משהו בין השניים. זוהי בעצם רוחו של השען, או יותר נכון של ממציא השעון, המראה לי את הזמן דרך מנגנון השעון. באותו האופן, רוחו של המאמן היא המדברת אלי דרך בעל-חיים מאומן. עם זאת, עם בעלי-חיים, קל יותר לייחס את התהליכים הנפשיים לישות עצמה, מאשר לגבי השעון. הקשר נסתר יותר במקרה הקודם.

כעת, לאחר ההסברים הרציונליים הללו, יש לשים כאן את העובדות במובן של ה'תיאוסופיה'. בבעל-החיים מתגלים הרוח, הנפש והגוף. אולם מבין שלושת העקרונות הללו, רק הנפש והגוף מוצאים ביטוי בעולם הפיזי. הרוח פועלת מעולם עליון אל עולם בעל-החיים. במקרה של בני אדם, כל שלושת העקרונות מתבטאים בעולם הפיזי. לכן, אי אפשר לומר שמקור פעולותיו של בעל-החיים הוא לא ברוח. כאשר הבונה בונה את ביתו המשוכלל, הרוח היא זו הגורמת לכך מעולם עליון. כשבני אדם בונים, זוהי הרוח שבתוכם. כאשר אדם מאמן בעל-חיים, רוחו פועלת על הרוח הלא אינדיבידואלית של בעל-החיים; והאחרון משתמש באיברי בעל-החיים לביצוע מה שהובא. לכן זה כל כך לא נכון לומר שבעל-החיים, כלומר פרט בעל-חיים מסוים, מחשב חישובים וכו'. זה כמו שנאמר ש"היד שלי לוקחת את הכף" במקום "אני לוקח את הכף". עם זאת, למי שמזהה רק עובדות חומריות, כל זה לא הגיוני כלל. אין להם ברירה, אלא קודם כל להתפעל מביטויי הנפש הרבים של בעל-החיים, ואחר כך לחשוב על תודעת בעל-החיים כדומה ככל האפשר לתודעה האנושית. העובדה שהמדע של היום נדהם כל כך מההישגים ה"חכמים" של כמה בעלי-חיים, ובתחילה הוא מבולבל, רק מוכיחה שמדע זה עדיין חומרני לחלוטין בצורת חשיבתו. אולם ההבדל האופייני בין בעלי-חיים לבני אדם אינו נובע מנקודת מבט חומרית, אלא רק מנקודת מבט רוחית.

תיאוסופים לא יופתעו אם יוצגו הרבה יותר חיות "חכמות", כפי שאכן קורה. אך זו הסיבה מדוע הם תמיד יידעו היכן טמון ההבדל בין טבע בעלי-חיים לבין טבע בני האדם.