חופש, חירות ודרור  – הגיגים על הנושא

חופש, חירות ודרור – הגיגים על הנושא

חופש, חירות ודרור

הגיגים על הנושא

מאת:

יוסי פלג

יולי 2012   אמירים

יוסי פלג נולד באוסטריה בשנת 1947. בגיל שנה וחצי עלה עם הוריו לישראל. חבר מושב אמירים משנת 1972. בעל השכלה טכנולוגית בתחום האלקטרוניקה ועסק בהוראת המקצוע במשך 15 שנה. במשך 35 שנים, עד לפרישה, עסק בהתקנת מערכות בקרת השקייה ואקלים בפרויקטים חקלאיים בארץ ובעולם. התוודע לאנתרופוסופיה כשהגיע לאמירים. מאז הוא לומד אותה ומוצא בה את ביתו הרוחי.

*******

חופש, חירות ודרור הן שלוש מילים נרדפות, כביכול. במילונים אין הבחנה בין מילים אלה.

שלושתן מצביעות על שחרור ממצב סגור, או כובל, למצב פתוח או בלתי כובל. ממצב מוגבל למצב בלתי מוגבל, או פחות מוגבל.

כמי שאינו מקבל את המושג 'מילים נרדפות', אין לי ספק שמילים אלה, כמו 'מילים נרדפות' רבות אחרות, נבדלות זו מזו, ויש להן משמעויות שונות, שאבדו עם הזמן. נותרה רק אפשרות לנחש, או לפרש לפי הבנתנו.

המילה 'חופשה' – Vacation, היא כנראה מילה חדשה יחסית, שנגזרה, אומנם, מהמילה חופש, אך משמעותה הפסקת פעילות שגרתית של עבודה או לימודים לצורך מנוחה או ריענון.

המילה 'דרור' נבדלת, ביתר קלות, מהמילים חופש וחירות.

דרור, כפי שאני מבחין, אינו תיאור מצב נתון אלא קריאת כיוון. להלן מספר דוגמאות:

"וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ". (ויקרא כ"ה – י').

"דרור יקרא", כדברי הפיוט לשבת, שנכתב בספרד של ימי הביניים.

"הוּא הָיָה גִּבּוֹר, הוּא קָרָא לִדְרוֹר…", כתב לוין קיפניס בשירו על בר כוכבא.

אנו לא נמצאים בדרור; אנו קוראים לדרור. אפשר אולי לאפיין מילה זאת כרעיון הגותי – מקום לשאוף אליו.

שלושה אספקטים של חופש

מקובל להתייחס לחופש כשחרור משעבוד כלשהו. הביטוי "לצאת לחופשי" מתאר את כיוון התנועה של השחרור: מבפנים החוצה; ממצב כובל למצב גואל.

אנו יכולים לזהות אצל האדם שלושה נדבכים עיקריים: הגוף הפיזי, הנפש והרוח. בכל אחד מהם יש למושג 'חופש' משמעות שונה.

חופש במובן הפיזי משמעותו הסרת כל הגבלה על תנועותיו של הגוף הפיזי.

עונש מאסר שולל זכות בסיסית זאת, ומגביל את תחום תנועותיו הפיזיות של האסיר.

חופש במובן הנפשי משמעותו הסרת כל הגבלה על תנועות הנפש של האדם – הזכות להביע רגשות: שמחה, עצב, כעס, הנאה, חמלה, סיפוק, עונג, פחד, חרדה, עליצות ועוד. אנו חיים עדיין בתקופה שבה לא לכל אדם יש זכות או רשות להביע את רגשותיו. מגבלות ההבעה הרגשית משתנות בין עמים שונים, תרבויות שונות ואפילו קבוצות שונות בתוך אותו העם או אותה התרבות. הבעת רגשות בחברות מסוימות עדיין נחשבת כילדותית או כסימן לחולשה, חוסר יכולת איפוק או 'גבריות' רכרוכית…

חופש במובן הרוחי משמעותו הסרת כל הגבלה על תנועות הרוח של האדם – הזכות להביע את דעותיו, רעיונותיו, מחשבותיו, אמונותיו וכו'. ההיסטוריה האנושית גדושה בהגבלות ואיסורים בתחום זה. הדתות המונותאיסטיות 'תרמו' רבות להגבלת החשיבה האנושית. הסמכות הדתית היא זאת שקבעה מהי האמת, ועל פי אמת זאת היה על כולם 'להתיישר', ממש כמו במסדר צבאי. ומי שהעז לחרוג מ'אמת' זאת עלול היה לשלם על כך בחייו. גם בימינו אלה עדיין קיימות המגבלות בתחומי הרוח, והמלאכה מרובה.

החופש כאשליה

האם יש דבר כזה 'חופש' במלוא מובן המילה? אני סבור שלא. האדם, כיצור חברתי, יצר משחר ההיסטוריה מצד אחד מגבלות, המאפשרות לו לקיים חיים חברתיים, בין אם מדובר במסגרת משפחתית, שבטית, קהילתית או אחרת, ומצד שני, הרצון לשלוט הביא את האדם ליצירת מגבלות נוספות, כמו מעמדות, אפליה ועבדות.

סיפור קין והבל כבר קובע מעמדות: למנחתו של הבל אלוהים שעה ולמנחתו של קין – לא שעה.

יש כאן העדפה אלוהית, המביאה לקנאה ולרצח – שלילת הזכות לחיות. וכאשר קין נשאל: "אי הבל אחיך?", הוא מכחיש: "לא ידעתי". [בהמשך נראה כיצד הכחשה אינה מאפשרת חופש.]

אם נתבונן לתוך שלושת הרבדים של האדם: הפיזי, הנפשי והרוחי, נראה שאין לנו כל אפשרות לחוות חופש מלא אף לא באחד מתחומים אלה. החברה, התרבות, המסורת, המוסכמות, כל אלה כובלים ומגבילים אותנו בשלושת הרבדים. אלא שמגבלות אלה הן כל כך רכות, שקופות ומקובלות עד שאין אנו שמים לב לקיומן. הן אף חיוניות להתנהלות תקינה במשפחה, בקהילה ובשאר המסגרות החברתיות שבהן אנו נוטלים חלק. חופש הוא לכן מושג יחסי, שניתן לשפר אותו, אך לא מקום להיות בו.

חירות לעומת חופש

זה המקום שבו אני מוצא לנכון ליצור הבחנה בין חירות – Liberty לבין חופש – Freedom. אני מתייחס לשחרור ממגבלות חיצוניות כחופש ולשחרור מגבלות פנימיות כחירות. שאיפה לחופש היא הרחבה של גבולות חיצוניים. שאיפה לחירות היא הרחבה של גבולות פנימיים. בעוד שחופש תלוי בגורמים חיצוניים רבים, חירות תלויה אך ורק באדם עצמו. אין ספק שחופש מהווה תשתית נאותה לחירות, אך אינו תנאי הכרחי.

עיתונאי וסופר אמריקאי, שהיה כלוא בכלא הסיני בתקופת מלחמת העולם השנייה, סיפר, שדווקא כאשר כל החופש נשלל ממנו, התבהרה לו המשמעות של החירות.

אפשר לשלול חופש של אנשים, אך אי אפשר לשלול מהם את חירותם, כי חופש מתרחש במרחב החיצוני והשכלתני של האדם, ואילו חירות מתרחשת במרחב הפנימי והתודעתי שלו.

חופש כמושג שכלתני, הכרתי

חוויית החופש זקוקה לאישור שכלתני, הכרתי. הבחנה בין מצב בו אני מרגיש חופשי לבין מצב בו אני מרגיש משועבד היא הבחנה שכלתנית. כאשר אני מסתגר מרצון בתוך בית, אני עדיין מרגיש חופשי בתוכו. כאשר סוגרים אותי, בעל כורחי, בתוך בית, אני מרגיש שהחופש נשלל ממני.

חירות כמושג הווייתי

חירות אינה הרגשה. היא איננה State of mind. היא קשורה למרכיב העליון ביותר של האדם – העצמי. אפשר לומר שהיא State of being. כפי שכבר ציינתי, המושג "לצאת לחופשי" מתאים להרחבת גבולות ומגבלות חיצוניים. לחירות לא יוצאים. אם משייכים את החירות לעצמי, אפשר לומר שלחירות נכנסים. חירות היא הרחבת התודעה. קבלה.

אויבי החירות

מי שיש לו היכולת להתבונן פנימה, ייווכח שהמשעבד הגדול ביותר שלו הינו הוא עצמו, וממנו הכי קשה להשתחרר.

הסופר האמריקאי ריצ'רד באך כתב באחד מספריו: "אמור שאתה מוגבל, וכך באמת יהיה".

ה"חינוך", המסורת, האמונות, המוסכמות, ההרגלים – כל אלה אינם מאפשרים התבוננות יצירתית, רעננה ומקורית במה שיש. "חינוך" ומסורת הם הבסיס עליו צומחים האמונות, המוסכמות וההרגלים.

'מורשת' היא מילה נוספת, החותרת תחת חירותו של האדם במסווה של מערכת ערכים, שאנו מנחילים "ברוב חסדנו" לדורות הבאים. 'מורשת' – כשמה כן היא! זוהי רשת הלוכדת בתוכה את האדם, וכופה עליו "אמיתות", שלא הוא בחן. מסורת ומורשת הן "דואר דיפלומטי", הכולל שגיאות ושיבושים, המועברים מדור לדור ללא בדיקה וללא עוררין. סיפורו של טוביה החולב במחזה "כנר על הגג" מתאר באופן נפלא את הקונפליקטים שבין מסורת לחירות.

חינוך אמיתי הוא חינוך לחירות. זהו החינוך הלגיטימי היחיד שאני מכיר. כל השאר: שטיפת מוח או אינדוקטרינציה. קחו קבוצת תינוקות שנולדו בעמים שונים, בתרבויות שונות ובדתות שונות, תנו להם חינוך לחירות והם יהיו בני אדם במלוא מובן המילה; ללא מחיצות, ללא דתות, ללא מלחמות.

אנשים המודעים לעצמם ולחירותם לא ינהלו מלחמות. הם יחיו מתוך אחווה וכבוד הדדי. לעומתם אנשים, הנתונים להשפעות "חינוכיות" ולמסורות, יחיו מתוך תחושות של נפרדות, פחד, עוינות ועימות.

חירות ואחריות

שני כלים ראשוניים נדרשים לפיתוחה של חירות: אחריות ויושרה – Integrity.

אחריות זו הנכונות שלי להיות מקור לחוויית החיים שלי. ההיפך מחוויית "אכלו לי, שתו לי".

לפחות בשלב הראשון, אינני אחראי על האירועים המתרחשים סביבי ושאינם בשליטתי. אך האופן שבו אני מתייחס לאירועים סביבי הוא לגמרי בשליטתי ובאחריותי. היכולת להבחין בין מה שאינו נתון לשליטתי לבין מה שאני כן מסוגל לשלוט בו, היא צעד ראשון בקבלת אחריות על אירועי חיי. אי אפשר להטיל אחריות על האחר; אפשר לקבל אחריות. אנו נוטים לבלבל בין אשמה לאחריות. אשמה אנו מטילים, אנו דוחים אותה מאיתנו והלאה. לעומת זאת, אחריות אנו יכולים לחוות רק כשאנו מקבלים אותה על עצמנו. כל ניסיון להטיל אחריות נועד לכישלון.

ניסוי קטן יכול להמחיש לנו עד כמה אנו מודעים לחוויית החיים שלנו. תשאלו את עצמכם, או כל אחד אחר, איזה אחוז מתוך חוויות חיינו נתון לשליטתנו. אחוז האחריות שאדם מוכן לקחת על חוויית החיים שלו מצביע על הרמה התודעתית שלו באופן די מדויק.

פושעים אינם מסוגלים לקבל על עצמם אחריות. תשאל כל אסיר היושב בכלא: "מדוע אתה נמצא כאן?", כל תשובה שהוא יענה תתחיל, קרוב לוודאי, במילה "הם…". זה אף פעם לא "אני". פושעים יאשימו את כל העולם במה שקורה להם, רק לא את עצמם.

קין, שהרג את הבל אחיו וטען "לא ידעתי", מתאר התנהגות של הכחשה וחוסר נכונות/יכולת לקחת אחריות על מעשיו.

יושרה – Integrity

יושרה היא הנכונות שלי לראות דברים כפי שהם, ולא כפי שאני רוצה לראות או לפרש אותם.

זו היכולת לראות את עצמי מבחוץ; נטול אגו. אנו לא מודעים לתודעה שלנו. אנו מודעים לאישיות שלנו. האישיות היא מלתחת המסכות שיצרנו, כדי להגן על עצמנו וכדי להרשים את זולתנו. קשה לנו לזהות את מסכות הנפש שלנו ועוד יותר קשה לנו לוותר עליהן. אך בלי עבודה זאת, לא נוכל לפתח יושרה. אחריות ויושרה תומכות זו בזו, מפרות זו את זו ומרחיבות את תודעת החירות של האדם.

חירות ואהבה

אהבה אמיתית היא הפרי של תודעת החירות. זוהי אהבה הקורנת מתוך העצמי ומתרחבת מן הקיום אל היקום. היא נפרשת על כל ממלכות הטבע ואף מעבר להן. היא חובקת את הדומם, הצומח, החי והאדם.

היא מאפשרת רגישות אקולוגית, פיתוח של חקלאות ביולוגית, חמלה כלפי בעלי החיים ואחווה בין בני האדם.

חירות מאפשרת לכל אינדיבידואל להביא את חזון אחרית הימים, הרחוק והבלתי מושג, אל תוך ההוויה והחוויה העכשוויות של הקיום שלו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.