העולם האסטרלי והדוואכן
רודולף שטיינר
GA88
חלק ב'
19 הרצאות ו-4 שיעורים פרטיים
ברלין
1903-1904
חלק ג' – שיעורים פרטיים
הרצאה שלוש-עשרה
שיעור שלישי מתוך ארבעה שיעורים פרטיים למרי פון זיברס, אולגה פון זיברס
ומריה פון שטראוך-שפטיני, ברלין-שלכטנזה, קיץ 1903
תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג, דליה דיימל
ברלין, 19 באוגוסט 1903
הלוגוס הראשון, השני והשלישי
[תחילת ההרצאה חסרה.] כאשר הזרם נטול האנוכיות חוזר שוב לנקודת ההתחלה שלו בשתי זרימות מחזוריות, והחומר מתמוסס שוב, לא קרה דבר מלבד זה שהוא חוזר מועשר למקורו. רק באמצעות ספיגת הזרם האנוכי וההתגברות עליו, הזרם האלטרואיסטי, נטול האנוכיות, יפתח כוח בעל רטט כה עוצמתי עד שהוא חייב להתרחב מעבר לעצמו, כלומר, מעבר למעגל הקוסמי אשר מהווה את המפגש הראשון בין שני הזרמים. מתוך חוסר האנוכיות ייוולד משהו חדש, ייווצר מתוכו אזור חדש: פרנירוואנה (Paranirwana), החומר השלילי, כי בניגוד לחומר המוחזק על ידי משיכה בתוך המעגל הקוסמי, החומר השלילי מתרחב אל מחוץ למעגל הקוסמי. אפשר להבין את התהליך אם מדמיינים את תנודת המטוטלת. המטוטלת המתנדנדת קדימה תתנדנד מייד לאחור, ואם היא לא תיעצר על ידי מכשולים בדרכה, היא תתנדנד בעוצמה כה רבה עד שהיא תעבור את נקודת ההתחלה שלה – כמו שעגלה אשר מתגלגלת קדימה אינה יכולה לעצור בפתאומיות, אלא חייבת להמשיך להתגלגל לעוד מרחק מסוים.
עם ההכנה הזו וההתפתחות ההדרגתית של החומר, נוצרו כעת הרכיבים החומריים לבניית פלנטה, אך החיים הפלנטריים עצמם עדיין לא יכלו להיווצר. לכן הלוגוס לא יכול היה להישאר בפרנירוואנה, היה עליו לחזור, ובדרך חזרה ייסד את אזור המאהא-פאראנירוואנה (Maha-Paranirwana). מכאן הלוגוס היה צריך להקריב מעצמו ולהתחיל שוב את המחזור דרך החומר, כדי שיוכלו לצמוח חיים אחרים, מחוצה לו, אך מתוכו.
כל החיים בצורות מרובות צמחו מתוך האחדות, מתוך הלוגוס האחד. בתוכו נמצא כל הריבוי שעדיין חבוי, מוסתר, לא מחולק, לא מובחן, לא מובדל. כאשר הוא הופך להיות ניתן לזיהוי, ברגע שניתן להכיר אותו, הוא תופס את עצמו כעצמי, הוא יוצא מתוך המוחלט, מתוך הבלתי מובדל, ויוצר את הלא-עצמי, את תמונת-המראה שלו, את הלוגוס השני. הוא מחיה ומנפיש את תמונת-המראה הזאת – זהו ההיבט השלישי שלו, הלוגוס השלישי.
אם כן, הלוגוס הראשון – הבלתי מובדל, שבו חיים וצורה נמצאים לא מופרדים – הוא האַב. עם קיומו, מתחיל הזמן; האב מפריד מעצמו את תמונת-המראה שלו, את הצורה, את ההיבט הנשי שאותו הוא ממלא בחייו – הלוגוס השני; ומהנפשה זו יוצא הלוגוס השלישי כבן, כצורה אשר יש בה חיים. לכן, כל הדתות תפסו את האלוהים שלהן בשלוש צורות: אב, אם ובן. אורנוס וגאיה, האדמה האימהית, וקרונוס, הזמן, נולד כבן מהרחם שלה; אוסיריס, איזיס והורוס, וכן הלאה.
ההקרבה של הלוגוס היא הרוח היורדת אל החומר, מחיה את תמונת-המראה שלה, וכך ניתן קיום גם לעולם של הצורות שהתמלאו בחיים. לכל הצורות הללו יש את קיומן הייחודי, והן עוברות דרך מחזור האבולוציה כדי להתאחד שוב עם הלוגוס כישויות אינדיבידואליות מפותחות ביותר, לאחר שעברו דרך עושר של ניסיונות וחוויות. אילו הלוגוס לא היה מזרים את עצמו החוצה, כדי לתת חיים לכל הצורות הללו, לא הייתה מתרחשת צמיחה והתפתחות עצמאית. לאף תנועה, לאף היווצרות, לא היו חיים משלה; הן היו מתעוררות ונעות רק על פי ההכוונה של אלוהים.
כשם שאת האדם מעניין רק הלא נודע, רק מה שאינדיבידואלי באדם, והוא נשאר אדיש מול כל דבר שהוא יכול לחשב ולהבין, כך גם הלוגוס יכול למצוא שמחה רק בהתפתחות העצמאית של החיים הנובעים ממנו, שלמענם הוא מקריב ומתמסר.
תהליך ההתפתחות של החומר מתחיל, תהליך שבו משתקפות ופועלות התכונות של ההוויה, עד שתמונות-המראה הללו מתחילות לפעול בעצמן כצורות נפרדות, וכך מחיות את החומר וממלאות אותו יותר ויותר ברוח, עד שהוא מתאחד שוב עם הישות אטמה, בודהי, מאנאס… [חסרות מילים]
ראשית, הבסיס הקוסמי נוצר על ידי המפגש בין שתי התכונות של הלוגוס הראשון, האגואיזם והאלטרואיזם. דרך הזרם השני של הלוגוס הראשון, נוצרה בהנחיית הרמוניה, המהות האטומיסטית. מהות זו התעטפה בחומר-האם שהיה כבר קיים, ונוצר האטום. אטומים אלה, בעלי מעטפות בדרגות צפיפות שונות, יצרו בהדרגה את החומר אשר יכול לשמש כמדיום[1] עבור הלוגוס השני, שהוא תמונת-המראה של הלוגוס הראשון, כדי למסור את תמונת-המראה שלו. הלוגוס השני זורם כעת לתוך חומר זה. בשלב הראשון שלו, בשלב הנירוונה, חומר זה הוא בעל מרקם כה עדין, עד שהלוגוס השני יכול לזרום לתוכו ודרכו ללא כל הפרעה או שינוי. כעת הוא מגיע לאזור-הבודהי (Budhi-Region); כאן הוא נעצר, ואפילו אם חוסר האנוכיות באזור זה כה חזק עד שהוא אינו רוצה להחזיק בלוגוס ולשמור אותו רק עבור תחומו שלו עצמו, הוא בכל זאת תובע אותו עבור כל הקוסמוס שלו. כאן מתחילה הקרבת הלוגוס – הקול, הצליל, זורם מתוכו. הוא מבקש להחיות את החומר עם הרוח שלו, כדי שמחשבותיו יוכלו להתקיים כצורות עצמאיות. כאן, במקום שבו המחשבה האלוהית הופכת לקול ולצליל, בספירת-הבודהי, נמצאת הממלכה האלוהית עבור ימי הביניים. עטוף בבודהי, הלוגוס זורם כעת לאזור המנטלי, המחולק לשלב ארופה (Arupa) ולשלב רופה (Rupa); לתוך זה זורם כעת עולם המחשבה האלוהי, הרעיונות המשמשים כאב-טיפוס מתערבבים יחד. מה שהופך מאוחר יותר לישות ייחודית ונפרדת, ועדיין כלוא בתוך הלוגוס בספירת-הבודהי, מקבל כאן קיום כרעיון אב-טיפוס. שלב ארופה זה של התחום המנטלי הוא עולם הרעיונות של אפלטון, עולם ההיגיון של ימי הביניים. בשלב ארופה, רעיונות אלה מקבלים את צורתם הראשונה. הם מתחילים את קיומם הייחודי וצפים ביחד, עדיין חודרים זה לזה כישויות רוחיות, כרוחות אלוהיות דומות. זוהי הממלכה השמיימית של ימי הביניים.
ישויות רוחיות אלו נכנסות כעת לספירה האסטרלית; כאן, עטופות בחומר צפוף יותר, התחושה מתעוררת דרך מגע; הישויות הללו חשות את עצמן לראשונה כישויות ייחודיות, הן מרגישות את ההפרדה. זאת הממלכה האלמנטרית, עולם היסודות. בירידה אל הספירה האתרית, תחושה זו נדחפת מבפנים החוצה, היא מתנפחת, מתרחבת וגדלה דרך הכוח הצמחי האתרי, אך נסגרת ומתגבשת בתוך החומר הפיזי, כי כאן העצמי עדיין שואף במלוא עוצמתו להגבלה. כך התחושה נסגרת בממלכת המינרלים, והרעיונות האלוהיים רדומים במנוחה נשגבת בתוך הסלע הצנוע. האבן – מחשבה קפואה של אלוהים: "האבנים דוממות. הנחתי והסתרתי בתוכן את הדבר [הלוגוס] הבורא הנצחי; צנועות ומלאות בושה, הן שומרות אותו סגור בתוכן". זוהי אמירה דרואידית עתיקה, נוסחת תפילה. בימי הביניים, הממלכה האתרית והממלכה הפיזית, או ממלכת המינרלים, נקראו מיקרוקוסמוס או הממלכה הקטנה.
כשהלוגוס זרם פנימה, הוא הקיף את עצמו בקליפות יותר ויותר צפופות, עד שלמד להסתגר בין גבולות חזקים בסלע. אך האבנים אילמות, הן אינן יכולות לחשוף את הלוגוס הבורא הנצחי. את הקליפה הפיזית הנוקשה יש להשליך שוב; היא נשארת מאחור בממלכה שלה, בעוד שהצורות הקריסטליות, בקליפתן האתרית הרכה, מתרחבות, צומחות מבפנים; כלומר, הן מסוגלות לחיות, כי החיים הם צמיחה; האבן הופכת לצמח. תוך עלייה נוספת, הלוגוס משיל גם את המעטפת האתרית הזו, ומגיע לספירת התחושה האסטרלית. כאן, דרך האינטראקציה בין המגע לתפיסה, מתפתחת הפעילות; מתוך תחושה ורצון נוצר הקיום של עולם החיות, בעלות היכולת לחוש. באופן זה, כאשר הגירוי פועל מבחוץ פנימה כתחושה, החיה בונה בהדרגה את איברי הקליטה שלה. נוצרים המינים. במעבר לעולם המנטלי, התחושה הזו קולטת את עצמה, נעשית ערה לעצמה, ועם תודעת-ה'אני' מגיעים לשלב האנושות.
מנקודת מבט קוסמית, זרימת הלוגוס לתוך ממלכת המינרלים מסמנת את השקיעה העמוקה ביותר שלו בחומר, ועם שחרור הקליפה הראשונה מתחילה העלייה של הלוגוס כלפי מעלה. אך מנקודת המבט של האדם, במובן אנתרופוצנטרי, מנקודת המבט שאותה אימצו, בין היתר, הכוהנים הדרואידים הקדומים, מנוחת הרוח בתוך הסלע הצנוע היא שלב קיום נשגב. האבן, שאינה נגועה ברצון אנוכי, מצייתת רק לחוק הסיבתיות. עבור האדם הנמצא בשלב המנטלי הנמוך, שבו אנו עומדים כיום, הסלע נהיה סמל להתפתחות גבוהה יותר. עקב תשוקות ומעידות יצריות קאמאיות[2] נמוכות, אנו מתפתחים לקיום צמחי אתרי, אנו חיים וצומחים מבפנים החוצה באופן מובן מאליו, נטול עצמי וחסר אנוכיות, כדי שמאוחר יותר נחייה בגופנו הסיבתי, מבלי שנגע בנו משהו מבחוץ, כמו שהרוח הטהורה נחה בתוכנו, כמו שהרוח שהתגבשה נחה בתוך הסלע.
הלוגוס השני, כמניע ומחיה של החומר שבו הוא סגור, הגיע רק עד לתחום המנטלי הנמוך יותר. דרך מודעות-'אני', החיה בעלת היכולת התבונית, הגיעה לשלב הקיום האנושי. היא מסוגלת לחבר את העולם החיצוני לאישיותה; היא קולטת את עצמה. הטבע הוביל והנחה אותה עד כה, אך כאן הוא משאיר אותה לבד ובחופש. המשך ההתפתחות של האדם תלוי כעת אך ורק ברצונו. עליו להפוך את עצמו לכלי, להסיר את המעטפת החיצונית של הספירה המנטלית התחתונה, כדי שיוכל כעת לקבל את זרם הלוגוס הראשון, בדיוק כפי שהזרע נפתח וממתין להפריה, אשר בלעדיה אינו יכול לגדול ולשאת פרי.
הלוגוס הראשון הוא הנצחי ביקום, החוק הבלתי משתנה, זה שלפיו הכוכבים נעים במסלוליהם, החוק הנמצא בבסיס כל הדברים. הצורות האינדיבידואליות נתונות להרס ולשינוי. באמצעות הראייה החושית שלנו, אנו קולטים צבעים שעשויים להיראות שונים לראייה אחרת. האובייקט החיצוני, המוצק, אשר מוחזק יחד על ידי חלקיו בצורה מסוימת, יכול להיעלם בטמפרטורה מסוימת, חלקיו יכולים להתמוסס, אך החוק, שלפיו הוא התהווה, נשאר; והוא נצחי. כך נע כל היקום על פי חוקים נצחיים – הלוגוס הראשון זורם ומתפשט בתוכו. האדם חייב לעלות אליו עם רצונו. עליו לפתח בתוכו את הידע הנפשי הנמוך, הבלתי אנוכי (אנטהקרנה Antahkarana). עליו לתפוס, דרך התבוננות טהורה, את החוק הנצחי הבלתי משתנה הזה במה שחולף, עליו ללמוד להבחין בין מה שמהווה רק תופעה זמנית, בצורה מסוימת, לבין הליבה המהותית של אותה תופעה; עליו לספוג ולשמר את מה שהוא ראה כמחשבה. כך הוא לומד להכיר בהדרגה את מה שבלתי מציאותי בעולם התופעות; המחשבה הופכת עבורו למציאות. הוא עולה בהדרגה לשלב ארופה, והוא חי בעולם המחשבה הטהורה. הריבוי מתמוסס עבורו ומתמזג לאחדות, הוא מרגיש שהוא אחד עם היקום. כך הוא עולה כל כך גבוה, עד שהוא יכול לקבל את הזרם של הלוגוס הראשון ישירות כאינטואיציה. אך לא לכל אדם זורמת נפש אינדיבידואלית כזו באופן כזה; לא, זו הנפש האוניברסלית, הנפש של אפלטון ואחרים, שבה משתתף האדם, שאיתה האדם הופך להיות אחד במחשבה. צעד אחר צעד, האדם הגבוה יותר מתפתח מתוך האדם הקאמאי, הנמוך יותר.
בנקודת מפנה זו, כאשר על האדם לשאוף מעלה בחירות דרך רצונו, הוא זקוק למורה, ולכן בגזע השלישי של הסיבוב הרביעי, בתקופת למוריה, הבנים של מאנאס ירדו והתגשמו כדי לשמש כמדריכים. עם הפעולה הפשוטה של מְנִייָּה, עם הבנת המספרים, החלה ההתפתחות המנטלית והפרידה בין האדם החושב לחיה אשר חווה רק דרך החושים.
—————————————————————–