תובנות תרפויטיות – 03

תובנות תרפויטיות – 03

תובנות תרפויטיות

רודולף שטיינר

GA205

תרגום מאנגלית ומגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 3

מהות ההזיה, דמיון ואימגינציה

דורנאך, 1 ביולי 1921

הייתי רוצה להתייחס היום בקצרה למשהו שקשור לנושא שדיברנו עליו בשבוע שעבר וגם קודם לכן, משהו שיכול לתרום להמשך לימודינו. כאשר אנו חווים את העולם סביבנו, אנו רואים, הן בעולם והן בעצמנו, דברים רבים שנראים לנו חריגים, אולי אף חולניים. מנקודת מבט מסוימת הדבר מוצדק, אבל כאשר אנו רואים משהו כאָנוֹרְמָלִי או חולה במובן אבסולוטי, אנחנו עדיין לא הבנו את העולם. למעשה, לעיתים קרובות אנו חוסמים את הדרך להבנה של העולם אם אנחנו ממשיכים לשפוט את הקיום לפי בריא וחולה, נכון ולא נכון, אמת ושקר, טוב ורע וכו'. כי מה שנראה חולה או אנורמלי מנקודת מבט מסוימת, יכול להיות מוצדק לגמרי בתוך התמונה השלמה של הקשרים בעולם. אביא מקרה קונקרטי כדי שתבינו למה אני מתכוון.

הופעתן של מה שנקרא הזיות או הלוצינציות נחשבת באופן מוצדק למשהו חולני. הזיות, תמונות שמופיעות בפני התודעה האנושית, וכאשר בוחנים אותן מקרוב, במבט ביקורתי, מסתבר שהן אינן מגלות מציאות שמתאימה להן, הזיות כאלה הן חולניות, אם רואים אותן מנקודת המבט של מסלול חיי האדם בין הלידה, או ההתעברות, לבין המוות. אך כאשר אנו מתארים הזיות כמשהו חריג או לא נורמלי, כמשהו שבוודאי אינו שייך למהלך הנורמלי של החיים בין הלידה למוות, אנו למעשה לא הבנו את טבען ומהותן של ההזיות.

נתעלם כעת מכל שיפוט מסוג זה לגבי ההזיות. נייחס למה שקורה בזמן שאדם חווה הזיה. ההזיה מופיעה כתמונה שקשורה לכל החיים הסובייקטיביים, לחיים הפנימיים של האדם, בצורה חזקה הרבה יותר מאשר הקליטה החיצונית הרגילה, באמצעות החושים. האדם חווה את ההזיה בצורה הרבה יותר עוצמתית מאשר את הקליטה החושית. קליטה חושית יכולה להיות חדורה בו-זמנית בחשיבה חדה, ביקורתית; אך אדם שנמצא תחת השפעת ההזיה אינו חודר אותה במחשבות חדות, ביקורתיות. הוא חי באלמנט תמונתי מרחף ושוזר.

אם כן, מהו אלמנט זה שבו חי האדם כאשר הוא חווה הזיה? איננו יכולים להבין זאת אם אנו יודעים רק את מה שנכנס למודעות האנושית בין הלידה למוות. כי במודעות זו, התוכן של ההזיות נכנס בכל מצב כמשהו שאינו מוצדק, כמשהו לא תקין. את ההזיה עלינו לראות מנקודת מבט שונה לחלוטין; רק אז נוכל להתקרב למהותה. נקודת מבט זו ניתן למצוא כאשר, במהלך ההתפתחות לקראת ראייה גבוהה יותר, האדם לומד להכיר את החיים ואת הפעילות השוזרת של ישותו בין המוות ללידה החדשה, בייחוד את אותם חיים ואת אותה פעילות שוזרת של ישותו שמתרחשת זמן קצר יחסית לפני לידתו, כלומר כאשר עד ללידה או להתעברות המתקרבת לא נותרו אלא כמה עשרות שנים. לכן, אם אנו רוכשים את היכולת שמאפשרת לנו לחוות את מה שנחווה בצורה נורמלית לגמרי כשהאדם מתקרב לשעת לידתו או לרגע בו הוא נוצר כעובר, אנו חווים בצורה נכונה ואמיתית את מה שמופיע בצורה חריגה כהזיה בחיים בין הלידה למוות.

כשם שכאן בחיים בין הלידה למוות אנו מוקפים בעולם של צבעים, בעולם שאותו אנו חשים עם כל נשימה, וכו', כך ישותנו הנפשית-רוחית חיה, בין המוות ללידה החדשה, באלמנט זהה לחלוטין למה שמופיע בתוכנו בהזיה. אנו נולדים, במובן מסוים, ובייחוד בישותנו הפיזית, מתוך האלמנט של הזיה. מה שמופיע כהזיה מרחף באותו עולם שעומד ביסודות העולם הנוכחי שלנו; בכך שאנו נולדים, אנו עולים מתוך אלמנט זה, שיכול אז להופיע בפני הנפש באופן חריג בעולם של הזיות.

אם כן, למעשה מה היא ההזיה בתודעה הרגילה? לאחר שהאדם חווה את החיים בין המוות ללידה החדשה, ודרך ההתעברות והלידה נכנס לקיום הפיזי-חושי, לישויות מסוימות של ההיררכיות הגבוהות, שכבר היכרנו אותן, הייתה אינטואיציה, והתוצאה של אינטואיציה זו היא הגוף הפיזי. לכן אנו יכולים לומר: לישויות מסוימות יש אינטואיציות. התוצאה של אינטואיציות אלו היא הגוף הפיזי האנושי, שיכול להיווצר רק אם חודרת אותו נפש בכך שהיא עולה מתוך אלמנט ההזיה. אך מה קורא כאשר הזיות מופיעות בצורה חולנית בפני התודעה הרגילה? אני יכול להבהיר זאת רק דרך תמונה, וזה טבעי, מאחר שההזיות עצמן הן תמונות. ברור מאליו שבמקרה זה לא נוכל להגיע לשום תוצאה אם נשתמש במושגים מופשטים, ושעלינו להסביר זאת באופן תמונתי.

desen

חישבו על הדבר הבא: כפי שהסברתי, הגוף הפיזי האנושי מורכב מחומר מוצק רק במידה המינימאלית הנדרשת כדי לשמור על קווי מתאר ברורים. בחלקו הגדול הוא מימי, ומורכב גם מיסוד האוויר וכו'. לגוף הפיזי האנושי יש צפיפות טבעית מסוימת. אם צפיפות טבעית זו הופכת לצפיפות לא טבעית – דמיינו לעצמכם באופן סמלי שהגמישות של הגוף הפיזי הייתה נפגמת במידת מה – אז האלמנט ההזייתי המקורי, שמתוכו הוא נולד, היה נלחץ ו"נסחט" ממנו, כמו שמים נסחטים מספוג. הסיבה להופעת ההזיה אינה אלא העובדה שהאלמנט המקורי שמתוכו נולד ומעוצב הגוף הפיזי נסחט ממנו. והמחלה שבאה לידי ביטוי בחיי תודעה שעולות בה הזיות תמיד מצביעה על משהו לא בריא בגוף הפיזי, שמבחינה רוחנית "סוחט" מתוך עצמו את החומר של עצמו.

הדבר מראה לנו שבמובן מסוים החשיבה שלנו היא בדיוק מה שטוען המטריאליזם. למעשה, הגוף הפיזי שלנו הוא באמת מעין העתק של מה שהיה קיים בעולמות הרוח לפני הלידה או ההתעברות. הוא העתק. והחשיבה שעולה בתודעה הרגילה, אותה חשיבה שהאדם המודרני הכי גאה בה, מתוארת בצדק על ידי המטריאליסטים כמשהו שקשור לגמרי לגוף הפיזי. זה פשוט כך: חשיבה זו, שמשרתת את האדם המודרני מאז לידתה של דרך החשיבה המודרנית של מדעי הטבע, מאז המאה ה-15, חשיבה זו מתה ביחד עם הגוף הפיזי, נגמרת כאשר הגוף הפיזי מפסיק להתקיים. הטענה שאנו פוגשים לעיתים קרובות בפילוסופיה הקתולית של היום – אך רק בפילוסופיה של היום, לא בזאת של מאות השנים הקודמות – שעל פיה הפעילות האינטלקטואלית המופשטת של הנפש ממשיכה להתקיים לאחר המוות, אינה נכונה, אינה משקפת את האמת. כי החשיבה שמאפיינת את חיי הנפש בימינו מחוברת כולה לגוף הפיזי. מה שממשיך להתקיים לאחר שהגוף הפיזי מת מופיע רק בשלבים הבאים של הכרה גבוהה יותר, בהכרה האימגינטיבית, בתמונות מנטליות, וכך הלאה.

תוכלו לומר שאם זה נכון, אדם שאין לו יכולת ליצור תמונות מנטליות אינו זוכה בכלל לאלמותיות. אך אי אפשר לנסח את השאלה כך, כי אין שום משמעות לאמירה שלאדם אין תמונות מנטליות. אדם כן יכול לומר: במודעות הרגילה שלי אין לי תמונות מנטליות, אני לא מביא אותן לתודעה היומיומית שלי. אך תמונות מנטליות, אימגינציות נוצרות בתוכנו כל הזמן; רק שתהליכי החיים האורגניים משתמשים בהן. הן הופכות לכוחות שמתוכם האדם כל הזמן בונה את האורגניזם שלו מחדש. הפילוסופיה המטריאליסטית ומדע הטבע המטריאליסטי של ימינו מאמינים שבזמן השינה האדם בונה מחדש את האיברים השחוקים שלו מתוך משהו בלתי מוגדר – השאלה מהו דבר בלתי מוגדר זה לא כל כך מעסיקה את מדע הטבע המודרני. אך אין זה מה שקורה באמת. דווקא במהלך חיי הערות שלנו – גם כשאנו מפתחים רק את התודעה האינטלקטואלית היומיומית – אנו כל הזמן יוצרים אימגינציות, ובמובן מסוים אנו מעכלים את האימגינציות האלו באמצעות האלמנט הנפשי, ובונים את הגוף שלנו מתוכן. אימגינציות אלו אינן נתפסות על ידי התודעה הרגילה שלנו כישויות מופרדות, מפני שהן בונות את הגוף. התפתחותה של ראייה גבוהה יותר דורשת שנוציא את עצמנו, מבחינת העולם החיצוני, מתוך העבודה הזאת על הגוף הפיזי, ושנעלה אז לתודעה את מה שבחיים הרגילים גועש ורוגש במעמקי הגוף הפיזי. לכן חשוב שאת מדע הרוח תלווה ראייה גבוהה יותר זו; מפני שהיא אינה יכולה להימשך לאורך זמן, כי אחרת היא תפגע בבריאות האורגניזם. אם כן, הפעילות האימגינטיבית נוכחת מאוד בחיי הנפש הרגילים, אבל בין הלידה למוות הגוף מעכל וסופג אותה. אנו יכולים לומר: גם כאן בחיים הרגילים מתרחשת פעילות לא מודעת, אבל אם פעילות זו מגיעה לתודעה, היא מופיעה כהזיה. ההזיה אינה אלה פעילות מסודרת, בסיסית, של הקיום. אך אסור שהיא תופיע בתודעה שלנו בזמן הלא נכון. כתופעה רגילה, ההזיה חייבת להישאר יותר בתחומים הלא מודעים של קיומנו. כשהגוף "סוחט" מתוך עצמו את החומר המקורי שלו, נוצר מצב שבו חומר זה משתלב בתודעה הרגילה, ואז מופיעות הזיות. ההזיה אינה אלא תוצאה של העובדה שהגוף שולח למעלה אל התודעה את מה שהיה אמור לשמש אותו לעיכול, לצמיחה או לפעילות דומה אחרת.

דבר זה קשור גם למה שהסברתי לעיתים קרובות לגבי האשליות שיש לאנשים בקשר למיסטיקנים מסוימים. הם חוששים שהמיסטיקן יאבד מקדושתו אם נצביע על יסודות אלו. ניקח למשל הזיות בעלות אופי פואטי יפיפה, כמו אלו שאותן מתארת מכטילד ממגדבורג או תרזה הקדושה. כן, הן באמת יפות, אך מה הן במציאות?

מי שיודע להסתכל מעבר לפני השטח בדברים אלה, מגלה: הן הזיות שנסחטו מתוך האיברים של הגוף; הן החומר המקורי של הגוף. ומי שרוצה לומר את האמת, יהיה לפעמים חייב לתאר תהליכים דומים מאוד לתהליכי העיכול, כמו אלה שמתרחשות אצל מכטילד ממגדבורג או תרזה הקדושה כשהפואמות המיסטיות היפות ביותר אלה פורצות אל המודעות.

אנו לא צריכים לומר שעובדה זו פוגעת באופי הייחודי של תופעות מסוימות של המיסטיקה ההיסטורית. את העונג החושי הגדול שאנשים מסוימים חווים כשהם חושבים על מיסטיקה, או כשהם עצמם רוצים לחוות חוויות מיסטיות, את העונג הזה ניתן במידה מסוימת להוביל בחזרה אל הדרך הנכונה. חוויות מיסטיות רבות אינן אלא עונג חושי פנימי, שיכול באמת לעלות למודעות בצורת יצירה פואטית יפה. מה שנהרס בעקבות הידע אינו אלא אשליה או דעה קדומה. אדם שבאמת מוכן לחדור אל הפינות הפנימיות ביותר של ישות האדם מגלה שהוא אינו פוגש שם רק את התיאורים היפים של מיסטיקנים, אלא גם את המבנה של איבריו – הכבד, הריאות, וכו' – כפי שהם מעוצבים מתוך הקוסמוס, מתוך ההזיה של הקוסמוס. המיסטיציזם אינו מאבד מאופיו הייחודי, אלא נפתחת הדרך לידע גבוה יותר אם אנו מצליחים לתאר כיצד הכבד מעוצב מתוך הקוסמוס ההוזה, כיצד הוא מעוצב, במובן מסוים, מתוך מה שמופיע דחוס בתוכו כרוח שעברה התמרה, כהזיה שעברה התמרה. באופן זה, אנו מתבוננים בטבע הגופני, ורואים את הקשר בין טבע גופני זה לקוסמוס כולו.

עכשיו יבואו, כמובן, האנשים החכמים במיוחד – ואנו תמיד צריכים לקחת בחשבון אנשים חכמים אלה כאשר אנו מציגים את האמת, כי הם מביעים התנגדות כל פעם שאנו מנסים להציג את האמת – אנשים חכמים מאוד אלה יאמרו: מה זה שאתה מספר לנו, שגוף האדם בנוי מתוך היקום! אנחנו הרי יודעים טוב מאוד שהאדם נולד מגוף אימו. אנו יודעים איך הוא נראה כעובר, וכו'! בבסיס הסתייגויות אלה נמצאת השקפה לגמרי לא נכונה, אך בכל זאת נתייחס אליהן שוב, למרות שכבר התבוננו בדברים דומים בהזדמנויות אחרות.

כשאנו מסתכלים על הצורות המגוונות של הטבע החיצוני – נישאר קודם בעולם המינרלי – אנו מוצאים שם צורות מגוונות ביותר. אנו מתארים אותן כצורות גבישיות. אך אנו מוצאים בטבע גם צורות אחרות, ואנו מוצאים שנוצר מבנה מסוים, מבנה פנימי, כאשר, למשל, יוצרים תרכובת של מימן, חמצן, חנקן וגופרית. אנו יודעים שתרכובת של פחמן וחמצן יוצרת פחמן דו-חמצני, גז בעל צפיפות מסוימת. תרכובת של פחמן עם חנקן יוצרת חומצה ציאנורית, וכו'. נוצרים חומרים שהכימאי יכול לזהות, שלא תמיד מופיעים בצורה חיצונית גבישית, אך יש להם מבנה פנימי. בתקופות המודרניות, מבנה פנימי זה הוגדר באמצעות נוסחאות ידועות בכימיה.

בקשר לנושא זה, אנשים חושבים שברור מאליו שהמולקולות, כפי שמכנים אותן, הולכות ונעשות יותר ויותר מסובכות ככל שאנו עולים מהחומר המינרלי, האנאורגני, לחומר האורגני. נאמר שהמולקולה האורגנית, המולקולה של התא, מורכבת מפחמן, חמצן, חנקן, מימן וגופרית, שקשורים זה לזה באופן מסובך מאוד. אחד האידיאלים של מדע הטבע הוא לגלות כיצד מחוברים האטומים האינדיבידואליים האלה במולקולות אורגניות מסובכות. נאמר גם שיעבור עוד הרבה זמן עד שאנו נגלה כיצד אטומים מתחברים זה לזה בחומר האורגני, במולקולה החיה. אך הסוד הוא שככל שחומר הוא יותר אורגני, האטומים יהיו פחות מחוברים זה לזה, הקשרים ביניהם יהיו כאוטיים יותר. אפילו מולקולות החלבון הרגילות, למשל אלה שנמצאות בחומר העצבי או בדם, הן למעשה צורות אמורפיות מבחינה פנימית. הן אינן מולקולות מסובכות, אלא חומר אנאורגני קרוע בתוכו, חומר אנאורגני שהשתחרר מהכוחות שיוצרים גבישים, מהכוחות ששומרים על אחדות המולקולות, שמחברים את האטומים זה לזה. זה מה שקורה כבר במולקולות הרגילות של האיברים, ובייחוד במולקולות העובריות, בחלבון של העוּבר.

אם אני מצייר כאן את האורגניזם וכאן את העוּבר (ראו בציור) – כלומר את תחילתו של העוּבר – העוּבר הוא הכאוטי ביותר מבחינת החיבור בין החומרים. הוא השתחרר מכל הכוחות שיוצרים התגבשות, מכל הכוחות הכימיים של ממלכת המינרלים, וכו'. בנקודה זו נוצר כאוס מוחלט, שמוחזק ביחד רק בזכות שאר האורגניזם. דרך העובדה שכאן הופיע חלבון כאוטי זה, נוצרת האפשרות שכוחות היקום כולו יפעלו עליו, כך שהוא למעשה הטבעה של כוחות היקום כולו. כוחות אלה, שלאחר מכן הופכים לכוחות המעצבים של הגוף האתרי והגוף האסטרלי, נמצאים בביצית שעדיין לא עברה הפריה. דרך ההפריה, בתהליך זה של עיצוב צורה, משתלב גם הגוף הפיזי והאני, כלומר מה שמהווה מעטה לאני.

אם כן, חלק זה הוא לפני ההפריה, וחלק זה כאן (ראו את הציור) הוא תמונה קוסמית טהורה, תמונה מהקוסמוס, מפני שהחלבון משתחרר מכל הכוחות הארציים, ובכך הוא נעשה כפוף לכוחות חוץ-ארציים. למעשה, החומר הארצי בביצית כפוף לכוחות קוסמיים. הכוחות הקוסמיים יוצרים העתק של עצמם בביצית. זה מגיע עד למצב שבו במבנים מסוימים של ביצה, למשל במקרה של מינים מסוימים של חיות ואצל הציפורים, מתגלה משהו משמעותי מאוד בצורת הביצה עצמה. אי אפשר, כמובן, לראות זאת במקרה של חיות גבוהות יותר או במקרה של האדם, אבל בצורה של ביצת התרנגולת ניתן למצוא העתק של הקוסמוס. הביצה אינה אלא תמונה אמיתית של הקוסמוס. הכוחות הקוסמיים פועלים על חלבון זה, שהשתחרר מהכוחות הארציים. הביצה כולה העתק של הקוסמוס, ואין צורך שפילוסופים יעלו השערות לגבי שלושת המימדים של המרחב, כי אם רק נדע איפה וכיצד להסתכל, נוכל ללמוד את סודות העולם. הביצה של התרנגולת היא הוכחה פשוטה וגלויה לעין לעובדה שציר אחד של העולם ארוך יותר משני הצירים האחרים. הגבולות של הביצה של התרנגולת, קליפת הביצה, הם תמונה אמיתית של המרחב. כן יהיה צורך בכך – וזאת הערה המופנית למתמטיקאים – שהמתמטיקאים שלנו יחקרו את היחסים בין הגיאומטריה של לובטשבסקי (Lobachevsky), לדוגמה, או הגדרת המרחב של רימן (Riemann), לבין ביצת התרנגולת, הצורה של ביצת התרנגולת. אפשר ללמוד הרבה מכך. עם בעיות יש להתמודד בצורה מוחשית.

כאשר אנו מציבים בפני נפשנו חלבון מסוים זה, אנו מגלים את השפעת הקוסמוס עליו, ואנו יכולים לתאר באופן מפורט כיצד הקוסמוס פועל עליו. אך בימינו איננו יכולים להגיע רחוק בכיוון זה, מפני שאילו אנשים היו רואים כיצד ניתן לפתח דברים אלה, הם היו משתמשים לרעה בצורה נוראית בידע מסוג זה, בייחוד בזמנים שלנו, כאשר הרמה המוסרים של האוכלוסייה המתורבתת בעולם היא נמוכה ביותר.

ראינו במידה מסוימת את האופן בו גופנו בונה תמונות מנטליות: הוא סוחט מתוך עצמו את העולם של הזיות שמתוכו הוא נוצר. בנוסף לגוף, אנו נושאים עימנו גם את האלמנט הנפשי. נוכל להתבונן בדבר טוב יותר אם נתעלם כרגע מהאלמנט הנפשי ובמקומו נתבונן באלמנט הרוחי. כשם שכאן, בין הלידה למוות, אנו יכולים לראות את עצמנו בצורה חיצונית ולומר שאנו נושאים גוף, כך בין המוות ללידה החדשה יש לנו קיום רוחי. שם מדובר בראייה פנימית, אך בין המוות ללידה החדשה אנו מדברים – אם אוכל להתבטא כך – על האלמנט הרוחי שלנו באותו האופן שבו אנו מדברים על הגוף כאן בחיים הפיזיים. אנו רגילים לדבר על הרוח כעל היסוד הבראשיתי האמיתי של כל מה שקיים, אבל זאת למעשה דרך אשלייתית לתאר זאת. עלינו לדבר על הרוח כעל מה ששייך לנו בין המוות ללידה החדשה. כשם שבין הלידה למוות יש לנו גוף, כשם שכאן אנו מתגשמים כגוף, כך בין המוות ללידה החדשה אנו "מתגשמים" כרוח, נהיים רוח. ואלמנט רוחי זה אינו מפסיק להתקיים כאשר אנו לובשים את הגוף שנולד מתוך ההזיה של העולם, אלא ממשיך להיות פעיל גם לאחר מכן.

תארו לעצמכם את רגע ההתעברות, או כל רגע אחר בין ההתעברות ללידה. אין משמעות לרגע המדויק. דמיינו לעצמכם רגע כלשהו שבו האדם יורד מעולם הרוח לקיום פיזי, כך שתצטרכו לומר: מרגע זה והלאה, הקיום הפיזי משתלב בתוך האלמנט הרוחי-נפשי של האדם. האלמנט הרוחי-נפשי עובר מעין מטמורפוזה לכיוון הפיזי. אך הכוח שהיה שלנו בין המוות ללידה החדשה אינו מפסיק לפעול ברגע שבו אנו נכנסים לקיום פיזי, חושי, אלא ממשיך להיות פעיל, אך באופן ייחודי לגמרי. הייתי רוצה להמחיש זאת דרך ציור:

חישבו על הכוח שהיה פעיל בתוככם בעולם הרוח מאז המוות האחרון שלכם, כוח שפועל עד למה שאנו מכנים לידה, הלידה הנוכחית שלכם. הכוחות של הגוף הפיזי, הגוף האתרי וכו' ממשיכים להיות פעילים, עד למוות החדש (צבע כהה, אדום בציור). כוח זה, שהיה שייך לנו עד ללידה, ממשיך להתקיים, אך בו-בזמן אפשר לומר גם שהוא אינו ממשיך להתקיים, מפני שמהותו נמזגה לתוך הטבע הגופני, והחדירה אותו ברוח. מה שכן ממשיך להתקיים מכוח זה ממשיך להתקדם באותו הכיוון, אך בתור תמונות. יש לו קיום-תמונתי בלבד, כך שבין הלידה למוות אנו נושאים בתוכנו בצורה חיה את התמונה של מה שהיה שייך לנו בין המוות ללידה החדשה. תמונה זו היא כוחו של האינטלקט שלנו. בין הלידה למוות, האינטלקט שלנו איננו מציאות בכלל, אלא התמונה של הקיום שלנו בין המוות ללידה החדשה.

ידע זה פותר לא רק את חידות ההכרה, אלא גם את חידות התרבות. כל המבנה של התרבות המודרנית שלנו, שסומכת על האינטלקט, נעשה מובן כאשר אנו יודעים שזוהי תרבות-תמונה, תרבות שלא המציאות יצרה אותה, אלא תמונה – אם כי זאת תמונה של המציאות הרוחנית. יש לנו תרבות רוחנית מופשטת. המטריאליזם הוא תרבות רוחנית מופשטת. האדם חושב במחשבות חדות ביותר כאשר הוא מכחיש את המחשבות והופך להיות מטריאליסט. המחשבות המטריאליסטיות הן באמת מאוד חדות, אך הן מוטעות, כמובן. תמונה של עולם היא זו שפועלת ויוצרת את התרבות שלנו, ולא עולם אמיתי.

זה רעיון קשה, חברים יקרים, אך בואו נעשה מאמץ להבין אותו. קל לכם לדמיין תמונות במרחב. אם אתם עומדים בפני מראה, אינכם מייחסים מציאות להשתקפותכם במראה; אתם כן מייחסים מציאות לעצמכם, אך לא להשתקפות, לתמונה. מה שקורה כאן במרחב, למעשה קורה גם בזמן. מה שאתם חווים כאינטלקט הוא תמונת מראה, כאשר המראה פונה אל קיומכם הקודם. בתוככם, בגופכם, יש משטח משקף או מראה, רק שמראה זו פועלת בזמן, והיא משקפת את החיים שהיו לכם לפני הלידה. הקליטות החושיות מוקרנות ללא הרף על תמונה אינטלקטואלית זו. התמונה האינטלקטואלית מתערבבת עם הקליטות החושיות, ולכן איננו מודעים לכך שמדובר בהשתקפות. אנו חיים בהווה. אם באמצעות התרגילים שאותם תיארתי בספרי "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?"[1], אנו מצליחים להשתחרר מהקליטות החושיות ולחוות בצורה חיה את הקיום הזה בתמונות, אז אנו מגיעים למעשה לחיינו לפני הלידה, לחיינו בטרום-קיום שלנו. אז הטרום-קיום הוא אכן עובדה. התמונה של הטרום-קיום נמצאת בתוכנו; אנחנו רק צריכים לחדור אליה, ואז נצליח לראות אותה.

בעיקרון כל אדם מסוגל, אם הוא אינו סובל מתופעות אחרות, להירדם ולחוות שינה בריאה, כשהוא סוגר את עצמו מפני קליטות חושיות. זה מה שקורה אצל רוב האנשים. הם מכבים את הקליטות החושיות, אבל אז גם החשיבה נפסקת. אך אם אנו מסוגלים לכבות באמת את הקליטות החושיות, ובו-זמנית החשיבה שלנו נשארת פעילה, אז אנו כבר איננו מתבוננים בעולם המרחב, אלא בחזרה בזמן שבו חיינו בין המוות האחרון שלנו ללידה זו. בהתחלה רואים זאת בצורה מעורפלת מאוד, אבל יודעים שהעולם שאנו מתבוננים בו הוא העולם בין המוות ללידה אחרונה זאת. כדי להגיע לאמת, לתובנה אמיתית, אסור לנו להירדם בזמן שמודחקות הקליטות החושיות. החשיבה שלנו צריכה להישאר חיה באותה המידה בה היא חיה בעזרת הקליטות החושיות או כאשר היא חדורה בקליטות חושיות.

אך אם מבטנו עובר דרך ישותנו אל החיים הטרום-קיומיים, ואנו ממשיכים, כמובן, להתפתח דרך הלימודים והאימונים שלנו, אז מופיעים המבנים המוחשיים גם בעולם הרוח, אז עולה סביבנו נוף רוחי, עולם רוחי. אנו חיים בעולם הפיזי. איננו סוחטים מתוך גופנו את ההזיות שלו, אלא במקום זאת, אנו מושכים את עצמנו מתוך גופנו וממקמים את עצמנו בחיינו הטרום-קיומיים, בחיינו לפני הלידה, שבהם אנו מתמלאים במציאות רוחית. אנו צוללים לתוך עולם מוצף בהזיות. וכאשר אנו נעשים מודעים למציאויות של עולם זה, איננו רואים הזיות, אלא אימגינציות. כך אנו חווים אימגינציות כאשר אנו עולים לראייה רוחית.

זה טיפשי, והייתי אומר אף לא הגון, כאשר מישהו שרוצה להיות מדען היום מעלה שוב ושוב את ההסתייגות הבאה נגד האנתרופוסופיה: כן, ככל הנראה, האנתרופוסופיה מציעה רק הזיות; אין הבדל בינה לבין סתם הזיות. אילו אנשים אלה היו רק לומדים יותר לעומק את כל שיטת המחקר של מדע הרוח, הם היו מוצאים שדווקא כאן יש גבול מאוד חד ומדויק בין הזיה לאימגינציה.

ומה נמצא בין השתיים? כבר הצבעתי על כך שמצד אחד, בין הלידה למוות, אנו לובשים מעטה פיזי, ומצד שני, בין המוות ללידה, אנו לובשים מעטה רוחי. האלמנט הנפשי הוא זה שמתווך בין השניים. הרוח מגיעה לקיום הפיזי דרך חיי הנפש. מה שאנו חווים בחיים הפיזיים מגיע דרך המוות שוב לרוח באמצעות האלמנט הנפשי. האלמנט הנפשי הוא המתווך בין הגוף לרוח.

כשהגוף תופס [ממשיג] את עצמו כגוף, הוא קולט הזיות, כלומר הוא מביא למודעות הזיות. כשהרוח תופסת את עצמה כרוח, יש לה אימגינציות; כשהנפש, שהיא המתווכת בין השניים, מגיעה לתפיסה של עצמה, כלומר הנפש תופסת את עצמה כנפש, אז מצד אחד לא יעלו ההזיות הבלתי מוצדקות שנסחטות מתוך הגוף, ומצד שני הנפש גם לא תחדור למציאויות רוחיות. במקום זאת, היא תגיע לשלב ביניים בלתי מוגדר: היא תגיע לפנטזיות. דמיינו את הגוף. בין הלידה למוות הוא לא אמור להיות כלי לתפיסה. אם הוא בכל זאת תופס, הוא עושה זאת בדרך לא מוצדקת וחריגה, וכך עולות הזיות. אם הרוח תופסת, כך שהיא באמת עולה מתוך הגוף ומגיעה למציאויות, אז יש לה אימגינציות. הנפש מהווה אלמנט מתווך בין הזיות לאימגינציות בפנטזיות מעורפלות.

אם הגוף תופס את עצמו כגוף, עולות הזיות.

אם הנפש תופסת את עצמה כנפש, עולות פנטזיות.

אם הרוח תופסת את עצמה כרוח, עולות אימגינציות

כשאנו מתארים תהליכים אלה, אנו מתארים תהליכים אמיתיים. בחשיבה האינטלקטואלית יש לנו רק את התמונה של החיים הטרום-קיומיים של הנפש – התמונה של חיים חדורים כולם באימגינציות, חיים שעולים מתוך האלמנט ההזייתי. אך חיינו האינטלקטואליים אינם אמיתיים. אנחנו עצמנו איננו אמיתיים בחשיבה שלנו, אלא בכך שאנו חושבים, אנו מתהווים לתמונה. אחרת לא היינו יכולים להיות חופשיים. חופש האדם מתבסס על העובדה שהחשיבה שלנו איננה אמיתית, כל עוד היא אינה הופכת לחשיבה טהורה. תמונת מראה אינה יכולה להיות 'סיבה' causal. אם יש לפניך תמונת מראה – משהו שהיא רק תמונה – ואתה פועל בהתאם לתמונה זו, אין היא זו שקובעת. אם החשיבה שלך היא מציאות, לא קיים חופש. אם החשיבה שלך תמונה, אז חייך בין הלידה למוות מהווים חינוך לחופש, מפני שבחשיבה לא יכולה לשכון causa. וחיים שהם חופשיים חייבים להיות חיים נטולי causa.

החיים בפנטזיות אינם חופשיים לגמרי, אך הם אמיתיים, אמיתיים כחיים של המשגות. החיים החופשיים, שנמצאים בתוכנו, אינם חיים אמיתיים מבחינת החשיבה, אבל כשיש לנו חשיבה טהורה, ומתוך החשיבה הטהורה הזאת מתפתח הרצון למעשים חופשיים, אנחנו מצליחים לתפוס פינה קטנה מן המציאות. כשאנחנו בעצמנו מעניקים לתמונה מציאות מתוך החומר שלנו עצמנו, מתאפשרת פעולה חופשית.

זה מה שרציתי להציג, באופן פילוסופי טהור, ב-1893 בספרי "הפילוסופיה של החירות",[2] כדי לבנות יסוד להמשך החקירה. על כך נמשיך לדבר מחר.

—————————————————————————————————–

  1. כיצד קונים דעת העולמות העליונים – יצא בעברית בהוצאת מיכאל.
  2. הפילוסופיה של החירות – יצא בעברית בהוצאת ניצת השחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.