שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח – 07

שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח – 07

שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח

רודולף שטיינר

GA127

סנט גאלן, 26 פברואר 1911

קישור למקור בארכיב הגרמני

תרגמה מגרמנית: תומר רוזן גרייס

תודה ליעל קליין על תרומת ההרצאה לארכיב

 

הרצאה מספר 7

על זרימתן של הכּרוֹת רוחיות לתוך החיים

תרומה להבנת ישות הכריסטוס

כאשר במהלך החיים בענף האנתרופוסופי שלנו אנו רוכשים את המושגים אודות ישותו של האדם, אודות התפתחותו של האדם כלומר, כאשר אנו לומדים, למשל, כי האדם מורכב מגוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני אזי זכינו אמנם בהחלט במשהו לעומת הידע שקיים כיום בעולם; אולם עדיין איננו יכולים לומר, שבעזרת ידע פחות או יותר תיאורטי שכזה, רכשנו לעצמנו את מה שהתיאוסופיה מסוגלת באמת להוות עבור האדם. התיאוסופיה תהפוך למה שהיא אמורה להיות עבור האדם היחיד וגם עבור הקהילה האנושית, רק כאשר היא תעבור אל תוך החיים, כאשר היא תיושם באופן מעשי בחיים. ובאותן הזדמנויות, שבהן אני עצמי זוכה לראות את החברים היקרים, אני מנצל שוב בשמחה את ההזדמנות להצביע בפניכם על כך, שאותם רעיונות ואותם חוקים ביחס לעולם ולאנושות, אשר אנו רוכשים לעצמנו במרוצת חיינו בענף האנתרופוסופי במשך השנים, ממלאים תפקיד חשוב בחיים האנושיים.

לפיכך, ברצוננו לפתוח גם היום בהתבוננות כזו בזרימתה של התיאוסופיה אל תוך החיים. לעתים נמצאת השאלה על קצה הלשון, במיוחד אצל אותם אנשים שיודעים מעט על התיאוסופיה: כן, מדברים על עובדות ועל אמיתות בעלות אופי על-חושי, אבל איך יכול בכלל אדם שעדיין לא פיתח יכולת ראייה רוחית לדבר רבות אודות העולמות הרוחיים הללו? כיצד ביכולתו לדעת משהו אודות אותם עולמות, חוץ מן העובדה שמספרים לו על הדברים הללו? – זוהי אמנם דעה קדומה נפוצה מאוד, אולם היא אינה מבוססת כלל. נכון אמנם, שמבלי להיות רואה רוחי לא יכול אדם, לדוגמא, לראות את הגוף האסטרלי, אבל את מה שמתרחש בגוף האסטרלי הזה יכול האדם בהחלט לחוות בתוך הווייתו שלו, ושם פועלת התיאוסופיה במידה ניכרת ביותר.

ברצוני להביא לפניכם מקרה, בו יכול האדם לחוות שיש לו גוף אסטרלי. כידוע לכם, אנשים בחיי היומיום שלהם רגילים לעשות הרבה דברים שהם לא חושבים עליהם, והם רגילים גם לעשות הרבה דברים שכלל אין להם חשק לעשותם. חישבו, כמה עושים אנשים מבוקר עד ערב בלי מחשבה בלי להרהר באופן מלא, בלי להיות לגמרי נוכחים עם מחשבותיהם בעשייה; כמה הרבה דברים עושים אנשים, ולאחר מכן אומרים: "אני לא לגמרי מסכים עם מה שעשיתי." – האם אין ביכולתנו לומר, במקרה כזה, שאנו עושים משהו שאותו אנו שוקלים רק באופן חלקי, שאותו אנו מלווים חלקית בלבד במחשבותינו? כלומר, נטייתנו מבוססת על הֶרגלים שאותם קלטנו מבחוץ, ושלא היו לנו, אילו היינו מחנכים את עצמנו.[1]

כך נראים החיים כאשר אנו מתבוננים עליהם במובן מטריאליסטי כאילו אין זה משנה אם אנו עושים דברים שאנו מסכימים איתם או לא, דברים שאנו יכולים להצדיק בעיני עצמנו את עשייתם או לא. אולם בעיני הרואה הרוחי, אין זה כך. בעיניו של הרואה הרוחי, כל מעשה, כל פעולה שאיננו יכולים להצדיק אותם מבחינה מוסרית, מטביעים רושם בגופנו האסטרלי. מעשה כזה גורם למעין חבטה בגופנו האסטרלי. וכך אפשר לומר על אדם כזה: יש לו המון סדקים וחריצים בגופו האסטרלי, כיוון שהוא עושה הרבה דברים שאילו היה חושב עליהם, לא היה מוצא להם הצדקה.

אני חושב בהקשר זה לא על עניינים מקצועיים, אלא על פעולות שאנו עושים מתוך הרגל דווקא. בתחום זה, כל "חבטה" כזאת משפיעה על הגוף האסטרלי, וכיוון שהגוף האסטרלי לא גווע, הוא ממשיך להשפיע על הגוף האתרי, מטביע בו מעין חותם, ונתקע שם, כך שהאדם מסתובב עם חותָמים שטבועים בגופו האתרי. עד עתה, יכול האדם שאינו רואה רוחי לומר, שהוא לא יודע זאת; אולם את מה שקורה כאן, האדם חווה בעצמו. הדברים נותרים קיימים באופן מסוים במשך כל החיים שלאחר מכן, ושבים ופועלים על האדם, כך שהוא אומר לעתים: הלוואי שלא הייתי יודע כלום מכל החיים האלה! – או שהוא מגלה כלפי סביבתו חוסר שביעות רצון, ונרגנוּת זו משפיעה לרעה על בריאותו. חשוב עד מאוד שהאדם יתבהר לגבי דברים כאלה, שכן תכופות, כמו בשנה השלושים ושבע לחיינו, לדוגמא, מופיע משהו אשר בלי סיבה חיצונית עושה אותנו נרגנים וגורם לנו למצב רוח רע, משרה עלינו דכדוך, ולאחר מכן יש לכך השפעה על בריאותנו, זה הורס את מערכת העיכול שלנו וכיוצא באלה ויתכן שהסיבה לכך, כלומר, החותם שהטביע הגוף האסטרלי בגוף האתרי, מקורה בשנה העשרים לחיינו.

אם כן, אנו יכולים לומר: רק הרואה הרוחי יכול לראות את מה שנמצא בגוף האסטרלי, אולם את תוצאות הדבר בחיים חווה האדם בעצמו. לא היו אנשים כה רבים המסתובבים כשהם נרגנים, חסרי עוגן וחסרי אונים מבחינה נפשית, ועם מערכות גופניות הרוסות, אילו היו בני האדם מהרהרים בכך, שמה שלא משפיע מיד בעולם הנגלה לעין כתוצאה ממעשינו, נכנס אל החלק הבלתי נראה שלנו והופך לנגלה לעין בשלב מאוחר יותר. אדם אשר אומר, "אני רוצה להתבונן פעם ולראות, אם מה שאומר הרואה הרוחי אכן נכון," יכול בהחלט לראות ולהרגיש באופן זה, שמה שאומרים הרואים הרוחיים הוא נכון ואמיתי.

המצב הוא כזה: כשאנו עושים באופן יומיומי מעשים ופעולות שאותם אין אנו יכולים להצדיק בפני עצמנו, אזי עלינו להתמודד עם התוצאות.

ניקח את המקרה ההפוך, שבו האדם חושב ומהרהר על הדברים יותר ממה שעובר וחודר למעשיו ולעבודתו. כל אדם הפועל כך הוא אידיאליסט. הוא יודע, שלא כל האידיאלים ניתנים למימוש, אלא רק חלקם. כאשר יש לנו רעיונות גדולים, אזי עלינו להיות מרוצים אם אנו מצליחים להגשים רק חלק מהם. אם אנו מסוגלים לחשוב מחשבות החורגות בהרבה ממה שמאפשרים לנו החיים, אזי גם זה פועל בחזרה על הגוף האסטרלי, אולם בצורה שונה; זה פועל כך, שהאדם מחדיר את הגוף האסטרלי בכוחות בריאים, מחזק אותו ועושה אותו רגוע ויציב. לדוגמא, אם אדם מסוים בגיל עשרים היה אידיאליסט ולא הלך שבי אחר המטריאליסטים, אלא שימר לעצמו אמונה ואמון באידיאלים, אזי יתבטא הדבר בכך, שבגיל מאוחר יותר הוא לא מתמוטט מיד מכל מחלה או בעיה, אלא הוא עומד אֵיתָן ומסוגל יותר מאנשים אחרים להניח לדברים לחלוף על פניו בלי להתערער מהם.

אם כך, המחשבות שיש לנו מעניקות לנו יציבות ורוגע, אשר מתרחבים מעבר למה שהחיים מאפשרים לנו להגשים מתוך האידיאלים שלנו. רשמית, אפילו רופאים כבר מבחינים בכך, אולם אין הם יודעים כיצד ניתן לארגן במציאות מצב, שבו לאדם יהיו מחשבות חיוביות רבות וענפות, מעבר לחיי היומיום.

אין ספק שקיימים כתבים פופולאריים, אשר זוכים לתשבחות ככתבים התומכים בבריאות הנפשית. כתוב בהם, שעל מנת לפתח יציבות, רוגע פנימי ושלוות נפש, אל-לו לאדם ללכת שֶבי אחר תעתועי חשיבה. בעבור רבים, כתבים כאלה אודות בריאות הנפש הם התחלה טובה בהחלט. אולם אם רוצים לקבל תזונה ממשית עבור הנפש, אי אפשר להגיע רחוק בעזרתם. כתבים כמו אלה מאת דובוק, ראלפ ולדו טריין וכן הלאה, טובים בהחלט בתור התחלה. אל מול מה שנדרש לאדם באמת כדי להיות בריא בנפשו, ייחודם הוא בכך, שהיה זה כאילו היינו שואלים: "כיצד עלינו לחיות באופן פיזי, על מנת להיות בריאים?" – ועל כך היינו מקבלים את התשובה: "אתה צריך לאכול תזונה קלה לעיכול, תזונה שחומריה יכולים לעבור בקלות לתוך גופך." זה נכון מאוד! אבל כל אדם הרוצה להיכנס ברצינות לנושא זה, ישאל: "איזו מין תזונה היא זו? אִמרו לי באופן מדויק יותר, מה עליי לאכול!"

כתבים כאלה, אשר מתייחסים אל הבריאות הנפשית, כמו שמתייחסים הכללים הללו אל הבריאות הפיזית, הם אולי טובים למדי בשביל ההתחלה, אולם בעבור המשך החיפוש הנפשי, אין בהם תועלת רבה. לעומת זאת, מדע הרוח נותן לנו מחשבות מסוימות ומדויקות מאוד – מחשבות מסוימות מאוד, באשר לאופן שבו התפתח האדם בכל תקופה, ולאופן שבו הוא מתפתח בהווה. מחשבות אלה הולכות ונפתחות בפנינו יותר ויותר מתוך החוכמה התיאוסופית, כך שאנו יכולים לומר: מדע הרוח נותן לנו הרבה הזדמנויות להרחיק לכת במחשבותינו הרבה מעבר למה שאנו מסוגלים לממש. לפיכך, התיאוסופיה היא דבר-מה אשר עושה אותנו לאנשים איתנים בנפשנו אנשים אשר, אם דבר זה או אחר מתרחש בסביבתם ומאיים להוציאם משלוות נפשם, מסוגלים להעלות מתוך פנימיותם משהו שנותן להם את שיווי המשקל, את האיזון.

הדבר המכריע אינו אם משהו אשר מתרחש בסביבתנו חודר לאוזננו ומפריע לנו, אלא השאלה היא, אם אנו נוטלים בזה חלק ומפנים לדבר זה את תשומת ליבנו.

דבר זה תופס לא רק לגבי דברים חיצוניים, אלא גם לגבי מצבנו הפנימי, שבו אנו הולכים בעולם כשאנו פעם שמחים עד השמיים ופעם מדוכאים עד מוות, ובכך אנו הורסים את בריאותנו הנפשית-מוסרית והפיזית גם יחד. ישנם מספר גדול של מצבי נפש מכאיבים, אשר ניתן להשוותם לתקתוק כנפי הטחנה: הטוחן העובד בטחנה כבר לא שומע את התקתוק. כך יכול אדם להתמסר לכל כאב שכזה, אף הקטן ביותר, על מנת כביכול לשמוע את תקתוק הטחנה שלו, או שביכולתו להפנות את תשומת לבו למקום אחר. אי אפשר לעשות זאת כאשר הנפש ריקה. זה מצליח רק כאשר לאדם יש תוכן נפשי שמתוכו הוא יכול לדלות.

ניקח בתור דוגמא שני אנשים. האחד מהם חי כך: בבוקר הוא עושה במשרדו את עבודתו הרגילה. אחרי הצהריים הוא שותה את כוס הבירה או היין שלו ומשוחח קצת. בערב הוא שותה שוב כוס יין והולך לישון. אדם כזה, אם יקרה משהו שיפריע למהלך חייו הרגיל, יוכרע מיד על ידי הנסיבות: הוא שומע את תקתוק טחנתו האישית או את כאבו האישי. שכן, אין לו שום דבר בנפשו שום דבר שאותו יוכל לדלות מנפשו על מנת להתגבר על רעש התקתוק.

השני חי גם הוא את חובות היומיום שלו, אולם יש בו מחשבות גדולות רבות, כמו אלה שנותן לנו מדע הרוח. מחשבות אלה מהדהדות מתוך פנימיותו, ואז אין הוא שומע יותר את התקתוק. במצב כזה, אין זה כך שאנו צריכים להתאמץ מאוד או לבלות זמן רב כדי לדלות זאת מתוך נפשנו, אלא זה קורה לגמרי מעצמו, הודות לכך שפיתחנו רגשות חזקים לגבי המחשבות הללו. באופן זה, אנו נסבול פחות מהפרעות החיים ונמצא תמיד נחמה במה שנאסף בנפשנו במהלך שנים של עבודה רוחנית. זהו קניין מסוג מיוחד, הקניין היחידי שאיש לא יכול לקחת מאיתנו. מה שאנו רוכשים לנו בעולם מעבר לכך, או מה שמגיע אלינו מן העולם חוץ מזה, שייך לדברים שאפשר לקחת מאיתנו. אולם מה שאנו רוכשים עבור הרוח הוא הקניין היחיד שאותו לא ניתן לגזול מאיתנו לעולם.

אפשר לומר: מול המוות, הכול אותו הדבר. – בהחלט, אבל נכון באותה מידה לומר, שאי אפשר לחשוב על סיטואציה כלשהי, אשר מה שנאמר כאן לא תופס לגביה. שום דבר שבעולם לא יעזור לא אם אדם הוא עשיר ולא אם הוא בן לשושלת מלכותית כלשהי; אם רוצה אדם להגיע לקניין רוחני זה, אזי עליו לעשות את אותה דרך, את אותה הדרך ממש. לא רק המוות גורם לכך שהכול יהיה אותו הדבר, אלא גם החיים הרוחניים, שבפניהם כולם שווים. עובדה זו נותנת משמעות מרחיקת לכת לחיים הרוחניים הללו, שכן מהם נובע משהו אשר מרים אותנו מעל למראות החושים המתעתעים. מישהו יכול אמנם להעלות נגד זה את הטענה: יכול ליפול עליי רעף ואני עלול להפוך לנכה, או שהמוח שלי עלול להיפצע ואני אהפוך לאידיוט. – אבל מי שיכול לאמץ לעצמו את אוצרות התיאו-סופיה ולעשותם לשלו באופן כזה, שהוא נושא אותם בנפשו אדם כזה יודע, שמקרה כזה אינו אלא מצב זמני. אפילו אילו היה המוח נפגע, לא היה זה אחרת מאשר אילו הייתי רוצה לעשות משהו וכלי העבודה שלי היה נשבר, כמו לדוגמא, אילו הייתי רוצה לתקוע מסמר אך הפטיש היה נשבר. במצב כזה, אי אפשר לעשות אחרת מאשר לקחת פטיש אחר; וכך אנו עושים גם לגבי המוח. התודעה יכולה רק לאבד את כלי העבודה שלה, אבל בחיים חדשים אנו יכולים לשוב ולייצר את כלֵי העבודה הללו, כך שהודות לעובדה שלא ניתן לאבד את הקניין הרוחני, רגש הנצחיות שלנו לא יופַר. לא מדובר כאן בכך שנדע משהו, אלא שנחדיר זאת בליבנו, והדבר צריך לחדור לליבנו באופן כזה, שפירותיו ישתמרו אצלנו גם מעבר לאובדן כלי העבודה.

כל זה הוא ראָיה לכך, שבמובן מסוים ביכולתנו לומר: מה שתיארנו זה עתה משפיע על גופנו האסטרלי. כיצד זה פועל זאת יכול רק הרואה הרוחי לראות; אך את תוצאותיה של השפעה זו חווה כל אדם בחיי היומיום שלו. אדם המבצע פעולות רבות שאין הוא יכול לעמוד מאחוריהן מבחינה מוסרית, יהיה עקב כך נרגן וזועף, ויתערער בקלות בשל הכאב, כל אימת שיעבור מצב קשה בחיים. אם, לעומת זאת, יוכל אדם יוכל לומר אל מול אירועי חיים כאלה: "זה שום דבר לעומת חוויותיי הפנימיות, לעומת האידיאלים שלי" – אזי בכל מקרה ומצב, הוא יחזיק ביסוד הנצחי החי בתוכו. אם רוח הנצח תגיע אלינו באופן מקיף כזה, כפי שעושה התיאוסופיה, אזי נהיה בטוחים מפני כל מצבי החיים.

כעת, ידידיי היקרים, ישנם דברים נוספים, אשר באמצעותם אנו יכולים בהחלט להשתכנע, שהיסוד הרוחי, אותו אנו קולטים אל תוכנו ונותנים לעצמנו להיחדר בו, עומד בקשר פנימי קרוב עם כל תחושת האושר בחיינו, עם מיומנות החיים שלנו.

כפי שלאדם יכולים להיות מצבי רוח טובים, כך יכולים להיות לו גם מצבי רוח רעים, אשר עלולים לחזור ולהישנות במהלך כל חייו ואף פעם לא מניחים לו להיות שמח, שכן הם שולטים בכל המבנה הרגשי הפנימי שלו. במצב כזה אומר החוקר הרוחי: מצבי רוח כאלה משפיעים על טבעו העל-חושי של האדם. הם משפיעים על הגוף האתרי, מטביעים חותם בגוף הפיזי ופועלים על הדם. דרך כך שהֲלַךְ־נפש מסוים פועל בגוף האתרי, משפיע הדבר על הדם, ותוצאת הדבר היא, שהלך נפש כזה, אשר לא מניח לאדם להרגיש שמח במשך כל חייו, מפריע למחזור הדם ועושה את הדם שלו כבד. ביחס לדוגמא זו, ביכולתנו לומר: מה שמתרחש בנפש נכנס אל הגוף הפיזי ומשפיע עליו. גם אדם שאינו רואה רוחי, יכול להבחין בכך ולומר לעצמו: אני סובל מן הגופניות שלי. סבל זה נובע מכל הלך הנפש שלי. אילו יכולתי לשנות את הלך הנפש הכללי שלי, אזי יכול היה הדבר להשפיע לטובה על כל המבנה והמצב שלי, על כל הקונסטיטוציה שלי. כעת, ניתן לחשוב, כי הדבר תלוי בכך שהאדם ישתחרר מן הגוף הפיזי. אבל מה שחשוב כאן זה לא פשוט להציב דרישה, שלפיה האדם צריך להכיר בכך שהגוף תלוי ברוח אלא מה שחשוב הוא המציאות, שבה הודות לכוחה של הרוח, אין אנו צריכים להיות תלויים בגוף. אנו הופכים לבלתי-תלויים בגוף דרך כך שאנו הופכים אותו לכלי של רוחנו.

המטריאליסט הגרוע ביותר אינו זה שמאמין בתורות המטריאליזם, בתורת ה"כוח והחומר", אלא זה שתלוי בכוח ובחומר כמו, לדוגמא, אדם אשר בחורף מסוגל לחיות רק במקום מסוים, ובקיץ רק במקום אחר, כלומר אדם שנעשה לגמרי תלוי בחומר על מנת שלא לפתח תשישות עצבים [neurasthenia]. לפיכך, מה שחשוב אינו רק שהאדם לא יאמין בתורת הכוח והחומר הזו, אלא שנהפוך לבלתי תלויים בחומר כלל. אילו מין חיים הם אלה, אם אדם יכול לחיות בחורף רק בעיר גדולה, ואילו בקיץ רק באזור כפרי? אצל אדם כזה, כל תפילה ואמונה לא תעזור, שכן הוא מטריאליסט, הוא "תלוי בכוח ובחומר".

אם נניח למחשבות הנובעות ממדע הרוח לפעול עלינו, אזי יתגלה לנו הקֶשר עם עולם הרוח. אולם אנו רואים גם דבר אחר. במצבים שבהם אין המזל משחק לאדם, עד כדי כך, שאנשים רבים לא היו מסוגלים להתמודד עם המצב הקשה, נתגלה שהתיאוסוף כן מסוגל להתמודד עימו. ניקח לדוגמא מצב שבו אדם שהגיע לגיל שמונה-עשרה ועד כה היה תלוי באביו כלכלית, חווה כעת שאביו פושט את הרגל. הוא מוכרח לעבוד. הוא עשוי לחוות זאת כחוסר מזל. ואז הוא גדל ומגיע לגיל חמישים, ובינתיים הוא נעשה קצת יותר מסודר.

עכשיו הוא יכול לומר: איזה מזל שקרה לי חוסר המזל הזה, אחרת הייתי הופך ללא יוצלח….

אולם כאשר האדם כבר לא תקוע במצב הביש, אזי ביכולתו לראות את חוסר המזל ככלי חינוכי. עלינו לומר לעצמנו: אנחנו אלה אשר – דרך הקארמה שלנו – הבאנו את עצמנו לחוסר המזל הזה, כיוון שבחיים הללו היינו זקוקים לכך לצורך התחנכותנו. אדם המסוגל לחשוב מחשבות כאלה, לפחות לא ירגון וירטון כנגד ההשגחה העליונה בשעות קשות, אלא יכיר בחוכמה שבהן. הכרה כזו תפתֵחַ בתוכנו בהדרגה הִלכי נפש שישפיעו עלינו באופן אחר לגמרי מאשר אלה שאנו חווים כאשר אנו חשים עצמנו תלויים לחלוטין "בכוח ובחומר". עכשיו אנו יודעים, שאנו תלויים בהשגחה הרוחית העליונה. ידיעה זו מועברת אל הֶלך-נפשנו, ואז אנו משתחררים הודות להשפעה על גופנו האתרי – מן התלות "בכוח ובחומר". או-אז, אין אנו צריכים עוד להיות בריוויירה, כדי לרומם את מצב רוחנו, אלא הקניין הרוחני שלנו מאפשר לנו לעצב את כלי העבודה שלנו באופן כזה, שאנו הופכים לבלתי תלויים בתנאים החיצוניים.

בכתבים אודות בריאות הנפש של ראלף ואלדו טריין [Ralph Waldo Trine] ואחרים, לא נמצאת התשובה לשאלה, כיצד מקבלים את הלך הנפש הזה. אם נמזוג את חוכמת התיאוסופיה לתוך הלך נפשנו, הדבר יעשה אותנו לבלתי תלויים בכוח ובחומר, יפתַח בפנינו מקור שיוכל לרומם אותנו מעל למרחב ולזמן. או-אז נשתחרר מכוחו של החומר ונפעל בחזרה על הכלי שמהווה גופנו. כך אנו מפתחים יותר ויותר את ההתנהלות המעשית הקשורה לחיים לאור מדע הרוח. ידידיי היקרים, בכך לא מאמין כל אדם מיד, כיוון שבתקופתנו, שבּה רבים תלויים כל כך בכוח ובחומר, מעטים הם האנשים שיש להם היכולת להבין את הדברים הללו. הם צריכים להשתכנע דרך ניסיון, שכך הדבר, שכן הניסיון יוכל לתת להם יותר ויותר את ההוכחות מתוך החיים. אחת מן התוצאות הכוללות של מדע הרוח היא, שביכולתו להשפיע עד אל תוך ההתמודדות הרגילה החיצונית עם החיים.

ברצוני להוכיח לכם באמצעות דוגמאות את מה שמלמד מדע הרוח. לשם כך, ברצוני להביא בפניכם כמה מן הזוטות של החיים. לדוגמא, דרך העובדה שאנו חיים כעת במישור הפיזי עם החומר החיצוני, אנו זקוקים לפעמים ליכולת לראות את הרוח בכל מקום, גם דרך החומר החיצוני. שכן, החומר הוא הרי רק מאיה, אשליה. הכול הוא רוח שהתמצקה. לפיכך, כדי לחיות את החיים הרגילים בינות לעצמים החומריים, עלינו לחוש את הרוח. כלומר, במובן מסוים, עלינו להיות מסוגלים ליצור קשר חיצוני אל החומר, כדי שנוכל להיכנס לקשר אינטימי עם הדברים.

ישנם אנשים, אשר שוטפים לעתים קרובות את ידיהם, וישנם אנשים ששוטפים את ידיהם לעתים רחוקות. במובן מסוים, קיים הבדל עצום בין אלה לאלה. שכן, ביחס לחלקי גופו השונים, האדם באמת חדור באופן שונה לגמרי על ידי היסוד העל-חושי. כך, למשל, החזה והירך אינם חדורים באותו אופן על ידי הגוף האתרי כמו הידיים. דווקא מן האצבעות בוקעות קרניים רבות עוצמה של הגוף האתרי. כיוון שזה המצב בידיים, הרי שדווקא בידיים ביכולתנו לפתח קשר אינטימי מופלא אל החיים החיצוניים. האנשים אשר שוטפים את ידיהם לעתים תכופות מצויים ביחס עדִין יותר אל סביבתם, הם רגישים באופן עדין יותר לקלוט את סביבתם, כיוון שהרוח אשר התגשמה בדם גרמה לכך שהאדם יהיה רגיש יותר בידיו… אנשים בעלי עור עבה ביחס לעולם החיצון לא שוטפים את ידיהם לעתים קרובות. ניתן לראות, כמה דלה היא נגישותם של אנשים קשוחים כאלה לתכונותיהם הייחודיות של זולתם, בעוד שאלה הרוחצים את ידיהם לעתים קרובות, מצויים בקשר אינטימי יותר עם סביבתם. אילו ינסה אדם לרצות לחולל במקום אחר את אותה השפעה בכתפיים, לדוגמא אזי יסתבר, שאם הוא ינסה לשטוף את כתפיו המון פעמים, הוא יגיע למצב של תשישות עצבים. מה שבריא לידיים אינו בריא לכתפיים. האדם מאורגן באופן כזה, שדרך הידיים הוא מסוגל להיכנס לקשר אינטימי עם הסביבה.

כמו כן, אילו היה האדם נוטה לשטוף את פניו לעתים קרובות כל כך, זה היה מזיק לו. הטיפול בפָּנים באופן כזה לא היה מועיל לבריאותו. בחלקים אחרים של גוף האדם, המצב שונה לגמרי. אנשים שלא עברו התחנכות דרך מדע הרוח כגון רופאים החושבים באופן מטריאליסטי, לדוגמא לא מבחינים בהבדל, וממליצים לילדים לעשות מקלחות קרות. דברים מעין אלה נעשים באופן פנאטי.

עליכם לדעת, שאין שטויות גדולות מאלה… !

הסיבה להרבה מצבים של תשישות עצבים היא, שאנשים פוגעים בבריאותם באופן גס שכזה. הידיים מסוגלות לשאת זאת, אך שאר הגוף נעשה עקב כך רגיש לקליטת היסוד החומרי. אתם רואים כאן את השפעת המטריאליזם. אני מדבר כאן על מצב שבו זה נעשה באופן קבוע. היכן שמדובר בתוכנית הבראה זמנית, המצב שונה.

הם רוצים לרחוץ באופן שיטתי לא רק את הילדים הקטנים ביותר – כל בוקר מציקים להם! – לא, אנשים לא מסתפקים בכך. הם גם מתרוצצים בשמש כדי לעשות אמבטיות אור, על מנת לתת לכל היסוד החומרי שבעולם החיצון לפעול ולהשפיע עליהם בכללותו. עלינו לשמוח, שאנו מסוגלים לפעול מן המרכז הפנימי כלפי חוץ, ואל לנו להפוך עצמנו יותר ויותר תלויים ביסוד החומרי. אותה היחשפות בכל חלקי הגוף, דומה למצב שבו היה הטוחן עושה הכול, כדי לשמוע ללא הרף את תקתוק הטחנה שלו, ולא היה מרוצה שהוא לא שומע אותה יותר. כמובן שיש להוציא שוב מכלל זה את המקרים שבהם מדובר בתוכנית מרפֵּא קִצרת מועד. אם עושים זאת בגיל הנעורים, אזי גורם הדבר לכך, שגופו של האדם נעשה מותאם לקבל כל השפעה, ולו הקטנה ביותר. האדם מקשיח את עצמו, כלומר, הוא מקשה את עצמו באופן כזה, שהוא בסופו של דבר "קשוח" לחלוטין ולא חש יותר בהשפעות חיצוניות כלשהן.

תובנות כאלה לא נובעות רק מהתנהלות החיים הרגילה – שהרי אין זה אפשרי – אלא אפשר לשפוט זאת רק לאחר שמכירים את האדם כולו. העובדה שהאדם הוא ישות מורכבת, וכי ביחס לאיבריו הבודדים שוררים אצלו יחסים שונים לחלוטין בין הגוף הפיזי, האתרי, האסטרלי וכן הלאה – עובדה זו ניתן להסיק מתוך דברים פשוטים מאוד. יתכן, שמה שנאמר בהקשר זה היום כלומר, ששוררים יחסים מיוחדים בין גופו האסטרלי ובין גופו האתרי של האדם לבין הגוף הפיזי שלו ייראה לכם משעשע למדי. מצד אחר, אולי שמעתם, שהסרתו של איבר מסוים או מחלה של איבר מסוים מביאה את האדם למצב דמוי אידיוטיוּת. אולם, אם לדוגמא נותנים לאדם נוזל מבלוטת התריס[2] של כבשה, אזי הוא יהפוך בחזרה מאידיוט לאדם חושב. זוהי עובדה ידועה. אולם רק לאור מדע הרוח ניתן לשפוט נכונה את העובדות הללו. שכן, מדוע כך הוא הדבר? כן, אתם רואים, זה כך משום שבלוטת התריס, וכן מספר גדול של בלוטות אחרות, מהוות כלֵי עבודה שנבנו על ידי הגוף האתרי. אנו זקוקים לכלֵי העבודה שלנו בעולם הפיזי, על מנת להתחיל לעשות משהו. כפי שאנו משתמשים בפטיש על מנת לתקוע מסמר, כך אנו זקוקים לכלי העבודה הללו, לַצורך שלשמו הם ניתנו לנו. אם מרחיקים את הבלוטות הללו, אזי כלי העבודה הללו אינם עומדים עוד לרשותנו; אולם אין זו הוכחה לכך שנלקחת מאתנו האפשרות למצוא תחליף לפעולתן. אלא שאנו צריכים לדעת, שפעולה כזו אפשרית רק אם הגוף האתרי נכנס לתפקוד.

באותם איברים אשר עומדים ביחס אל הגוף האסטרלי, לא בא בחשבון לשנות משהו באיברים באמצעות תחליף לחומר המופרש מהם. אני ראיתי אנשים בעלי פגם מוחי, שאכלו מוחות של כבשים בלי שמצב שכלם השתפר, כיוון שהמוח הוא איבר העומד ביחס לגוף האסטרלי. אנו רואים כאן, כיצד מדע הרוח מאיר גם אל תוך הדברים הללו. אם לא נוכל לחדור לאיברים הגבוהים והעל-חושיים של האדם, לא נוכל להבין את האדם, ואז לא נדע כלל, במה מדובר. אם תקראו ספרי רפואה בני זמננו, תיווכחו שהמצב הזה מתואר שם, כאילו האדם מאבד את שכלו דרך המחלה, או דרך היעדר בלוטת התריס. אבל אין זה כך; שכֵּן הוא רק מאבד את ההשתתפות, את העניין, הוא מתקהה וחדֵל להשתמש בשכלו. האדם לא הופך לטיפש בשל כך שאינו יכול לחשוב. גם אם הוא איבד את העניין שהיה לו, שכלו נותר עדיין תקין. מה שהולך לאיבוד זו ההשתתפות החיה של האדם בדברים, העניין שלו בהפניית תשומת הלב לדברים. אדם שאין לו עניין, לא מפנה את תשומת לבו לשום דבר, כיוון שחסר לו כלי העבודה הנחוץ לשם כך. בלוטת התריס לא מעניקה לו שכל, אלא היא נותנת לו כלי עבודה לצורך פיתוח השתתפות חיה בדברים המצויים בעולם. כאשר איננו יודעים דבר אודות העולם העל-חושי, מביאנו הדבר לידי כך, שאנו שופטים את האדם באופן שגוי לחלוטין; וחלק גדול ממה שנלמד בספרים הפופולאריים ובספרי המדע, עומד על רמה זו.

אם תקראו באחד הספרים הללו, שהאדם הופך לטיפש יותר עקב אובדן התירואיד, ואילו לחכם יותר עקב אכילת תירואידים, אזי אין זה נכון. מה שנכון הוא, שתשומת לבו מתעוררת. ניתן להיווכח בכל מקום, לפי התוצאות הממשיות, כי מה שנאמר מתוך הראייה הרוחית אינו הזוי ובלתי מציאותי. גם אם לא כל אדם יכול לראות זאת, ניתן להוכיח שמה שהרואה הרוחי רואה, אכן קיים. זה קיים בכל מקום. אני ממליץ לכם לחשוב שוב ושוב על המשפט: אם אינך יכול לראות על עצמך את מה שמבוסס על מחקר רוחי, אזי תוכל לחוות זאת בעולם. כך ניתן באופן עקיף להביא הוכחות למה שנאמר מתוך מדע הרוח.

כעת, אמרתי לכם רבות אודות האופן שבו יכולה להתבטא השפעתו של הגוף האסטרלי על החיים. אמרתי לכם, כיצד הגוף האסטרלי משפיע על החיים. עכשיו אני רוצה לומר לכם גם כמה דברים ביחס לאני, דברים שמתוכם תוכלו לבנות את הגשר מן התיאוריה התיאוסופית אל המציאות. אתם מכירים כולכם את התופעה הנפוצה מאוד בחיים, אשר ניתן לתארה בשתי מילים, כיוון שהיא מתבטאת בשתי דרכים: להזיל דמעות ולהיות עצוב.

מה משמעות הדבר בחיים האנושיים, לחוש עצב שנגרם מבחוץ, אשר מתבטא פיזית בדמעות, או לחוות חווייה נפשית המתבטאת אף היא בדמעות? בתוך האדם קיים דבר-מה, אשר באמצעותו, לא זו בלבד שהוא יכול לחוות, את מה שקיים בגופו, אלא ביכולתו לחוש ולחוות כבר בתודעה הרגילה, הנורמלית, את מה שמתרחש בסביבתו. כאשר אנו עצובים בשל אובדן זה או אחר, עצובים עד כדי בכי, אנו תקועים בתוך סביבתנו ומחוברים עימה. מה מוכיח זאת? העובדה שאנו מסוגלים לקחת אל תוכנו את מה שחי בסביבתנו, ולשאת זאת ממש לתוך עצמנו, לתוך ליבנו. פירוש הדבר הוא, שיש בתוכנו "אני", אשר עומד בקשר מאגי ומסתורי עם כל סביבתנו. באמצעות קשר מאגי זה שבין בני האדם לבין מה שלא חי בתוכם-הם, נחווה קשר עם היסוד החיצוני.

האני יכול להיות בתוך עצמו בשתי דרכים: קודם כול, הוא יכול להיות בתוך עצמו באופן אגואיסטי; במצב כזה, חשוב במיוחד, שנוכל למצוא הקלה באמצעות דמעות כנגד הכאב; שכן, אנו לא רוצים לקחת חלק [אמיתי[3]] במתרחש. שנית, יכול העצב להיות גם מוצדק לחלוטין, כיוון שאנו יוצקים אל תוכנו משהו הנמצא בסביבתנו. לכן, לדמעות בדרך כלל נודעת משמעות רבה ביותר אצל האדם, כאשר הוא מסוגל להיות עצוב בשל דברים שכמה שפחות נוגעים לו אישית. ישנם אנשים אשר בוכים מתוך אגואיזם סתם, כיוון שאין הם מסוגלים לסבול את מה שקורה בחייהם, או שאינם יכולים לסבול אבדן אישי. כמובן שישנם גם אנשים אשר בוכים על דברים שלא נוגעים להם כלל, כך שהעולם אומר: אדם זה בוכה בכי תמרורים על איזו סצנה ברומן או במחזה. ואפשרות זו יכולה ליצור אצלו איזה זוהר, אשר ננסך גם על דמעות אחרות ועל עצבונות אחרים, שכן ככל שכל שאר הדברים נוגעים לליבנו, כן גדול יותר עצבוננו.

בעת שהוא עצוב, יהיה האדם בכל זאת, במובן מסוים, מובל אל האני שלו בצורה לא אגואיסטית. יצור שאין לו אני, לא יכול לבכות ולהיות עצוב. הטענה, שגם בעלי חיים בוכים, היא בבסיסה שטות גמורה. הרבה יותר נכון לומר, שהחיות לא בוכות ולא יכולות להיות עצובות כמו האדם. הכלב נראה עצוב, רק מפני שלא ממשיך לזרום אליו כל מה שהוא קיבל כשאדונו עדיין היה שם. צודקים אותם פסיכולוגים, שאומרים: חיות יכולות רק ליילל, אך בני האדם יכולים לבכות. שכן, הבכי והעצב יכולים להיות ההוכחה החזקה ביותר לכך, שהעמקת האני נמצאת בתוכנו-אנו, וכי דרכה אנו יוצרים קשר עם מה שנמצא מסביבנו. לפיכך מתרחשת התעבּוּת [או הידחסות] של האני שלנו, ודבר זה יוצא החוצה בצורת דמעות. כיוון שזהו המצב, ביכולתנו לומר: באופן בסיסי, בכי ודמעות הם דברים הקשורים עם הישות הפנימית ביותר של טבע האדם.

כאשר האדם מוצא בחזרה את העוגן הפנימי שלו, אזי הוא יכול להביא מצב זה לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר דרך כך, שזה יוצא בצורת דמעות. כך נאמרו מתוך המעמקים המילים במחזה "פאוסט", לאחר שפאוסט חוזר בו מכוונת ההתאבדות ומרחיק את גביע הרעל מפיו: "הדמעה בוקעת, האדמה קיבלה אותי בחזרה!"[4]

ברגע זה מדבר האני. זה מתבטא במילים "הדמעה בוקעת, האדמה קיבלה אותי בחזרה!"

לפיכך, מה שאנו חווים עם סביבתנו בעת שאנו עצובים, קשור לישות הפנימית ביותר של האדם. עלינו לקחת ברצינות אמיתית את מה שקשור עם הישות הפנימית ביותר של האדם, ועלינו להתעצב בשל הצער והסבל הקיימים בסביבתנו, אולם אף פעם לא דרך סתם צער דמיוני. כל המחזות שסתם מעלים את העצב על הבמה, עשויים ליצור רק רִגשות נפש בלתי טבעיות. כל אומללות לא אמיתית המועלית על הבמה, נוכל לחבר עם כבוד האדם שלנו רק אם תיקשר לכך המשמעות, שהגיבור, גם כשהוא נופל, יוצא כמנצח. את המחזות אשר מציגים את הצער, ביכולתנו לשאת רק אם אנו רואים את ניצחון הטוב. או-אז זוכה הדבר לעצב ולדמעות מצידנו, כיוון שהצער אל מול המציאות ממש שוקע אל-תוך פנימיותנו.

שונה הדבר לחלוטין ביחס לחוויה אחרת של האני שלנו, שאותה ניתן לכנות בשמות רבים. מה שמתבטא בצחוק, היתול, שמחה, אולי אפילו בבדיחוּת הדעת – בהשתתפות במשהו קומי ביחס לדברים אלה, המצב הוא הפוך. לצחוק במציאות על טיפש, זהו מעשה לא אנושי; אולם לצחוק על טיפשים שהם פרי הדמיון, זו חוויה משחררת במידה בלתי רגילה. את הטיפשוּת צריך אדם לחוות כיוון שהיא פועלת באופן מבריא אפילו בקרקס, יכול אדם לחוות את אמצעי הריפוי הנפשי הטוב הזה – שכן האדם שוב מוצא כאן את האני העצמי שלו. כאשר אנו מסוגלים לצחוק, אזי אנו מתרוממים מעל לסיטואציה. בצחוק, אנו נעשים מודעים לערכנו הפנימי העצמי, ובאמצעותו אנו מרוממים את עצמנו. יש משהו מבריא בצורה בלתי רגילה בבדיחות המשעשעות של תיאטרון קאספֶּרלֶה, כולל הקומיקאים אשר עושים כל מיני מעשי שטות, מסתבכים בכל מיני סתירות; אולם אנשים שצוחקים על טיפשוּת ממשית, הם אנשים לא אנושיים.

מוזרה היא הופעתו של האני ביחסו הבריא אל הסביבה. אל מול האומללות, אנו מכוונים לבכות – אל מול האומללות הממשית, לא המדוּמָה. ההיפך הוא הנכון בנוגע לצחוק ולהתבדחות. באשר לאלה, הרי אם נצחק על הטיפשות השוכנת באדם מסוים כתכונה טבעית, נהיה לא אנושיים כלפיו. אבל הצחוק ובדיחוּת הדעת המתבטאים כאשר ביכולתנו ליהנות מבדיחות ומערכונים שמציגים בפנינו, הם בריאים ופועלים על חינוך האדם הבריא, שכּן הדבר מצביע על קיומו של אני בריא בתוכנו.

אתם רואים, כיצד ניתן להבין גם את היסוד המבריא בסביבתנו, אם נבחין בכך, שגם לנו יש "אני". כעת, נשאל את עצמנו: האם זה מתבטא באנושות המטריאליסטית שלנו גם ביחס לאמנות?

כן, זה מתבטא בצורה מאוד אופיינית וממשית. אילו היו בני האדם באמת עומדים בפני מה שמוצג, לדוגמא, במחזות של האופטמן או של סודרמן, כמה רבים היו מתעלפים שם! בהופעה הם מסוגלים לשאת את אותו הדבר, אשר בחיי המציאות היה ממלא אותם בעצב ומניע אותם להתערב בנעשה. דבר זה אינו אפשרי על הבמה. מאַין בא היפוך כזה של העובדות? הוא בא עקב כך, שבעידן המטריאליסטי שלנו, האנשים לרוב חיים בפריפריה, שם האני לא מוכיח את אמיתותו.

למעשה, מה שגורם לנו לעצב הגדול ביותר, הוא הדבר הפורה ביותר שהתרחש בהתפתחות העולמות – דהיינו, המסתורין של גולגותא, הסבל, כל הטרגדיה של ישוע-כריסטוס. שם ביכולתנו להיות שמחים ביותר, היכן שהניצחון, הניצחון שמוצג באופן ישיר עבור ממלכת הנצח, ניצחון החיים על המוות, מושג בתחייה מן המתים. לא קיים כל ניצחון אחר, אשר בו ה"הללויה" הגבוהה ביותר מתאחדת כך עם עצב עמוק ביותר, וכל הסבל שבמוות בגולגותא וכל הפאר שבתקופת הפסחא, בתחייה מן המתים – לא קיימת חוויה אחרת, אשר בה שתיהן, העצב העמוק ביותר והשמחה הגבוהה ביותר, מגיעות לידי ביטוי שכזה.

על כן, לא קיימת חוכמה עמוקה יותר מאשר זו אשר עליה בישר השליח פאולוס לאור האירוע הזה: לא אני, אלא הכריסטוס שבתוכי! – שם אנו רואים, כיצד אנו מוצאים את נקודת הכובד הנכונה, על מנת לעשות את האני שבתוכנו חזק ככל האפשר, בכך שהאני מחדיר את עצמו במהותה של התגלות הכריסטוס. בכך שהתיאוסופיה נחדרת באיכות הכריסטוס, חודרת הוויית הכריסטוס גם לתוך האני שלנו, על מנת לחזק אותנו באופן המשמעותי ביותר בחיינו. שכן, רק באמצעות הבנה של הכריסטוס דרך מדע הרוח נוכל לקבל את נקודת הכובד הנכונה בתוכנו.

אם-כן, אם התיאוסופיה תפעל באופן כזה, כפי שתוכלו למצוא גם בתיאור שבספרי "מדע הנסתר בקוויו העיקריים",[5] אזי ייעשה הניסיון לתת משהו, המסוגל לצקת אל-תוך האדם חוסן כמו זה הטמון באימרה, "לא אני, אלא הכריסטוס שבתוכי!" – אימרה שבאמצעותה יכול האדם להשתנות עוד ועוד, כך שתוכל לנבוע מתוכנו אותה תודעת נצח, שעליה אנו יכולים לומר "מה שביכולתנו לקבל אל-תוכנו, לא יכול להילקח מאיתנו".

או-אז נחווה מילה כמו זו שאותה ביטא יוהאן גוטליב פיכטה, מכּיר התיאוסופיה הגדול, ונרגיש את משמעות הדבר, כאשר הוא אומר בערך כך: כאשר אני מרגיש ותופס את הקשר שלי עם הנצחי – ושום דבר לא יכול להעביר לנו את ההקשר הזה יותר מאשר התיאוסופיה – כאשר אני מרגיש ותופס את הקשר שלי עם הנצחי – כך אומר זאת יוהאן גוטליב פיכטה.

וכאשר נתפוס את ההקשר הזה, אזי נעמוד גם אנחנו על האדמה ונאמר ביחד איתו:

אני מביט עליכם, אתם הסלעים, ועליכם, ההרים; קִרסוּ מטה וקִברוּ את גופי עד לגרגיר אבק השמש האחרון, והשמידו את כל כלי העבודה הפיזיים שלי – ואני קורא עליכם תיגר, שכן אתם אינכם נצחיים; אבל אני קשור אל הנצחי, אני נצחי!

כך מדבר האדם, אשר תופס את ערכה של חוכמת הנצחיות. כך מדבר האדם, אשר קולט אל תוכו את התיאוסופיה עד לכוּליותו האסטרלית, האתרית, עד להתרוממות הווייתו, עד להתגשמותו בעולמות הרוחיים, שעליהם עליו רק לדעת שהוא הינו רוח מרוּחָם. שכן, האדם אינו רק בָּשָׂר מִבָּשָׂר, אלא הוא רוח מרוח הנצחיות.

———————————————————————————————————-

  1. הערת המתרגמת: כמו שאני מבינה את המשפט המקורי, הכוונה אינה שאילו היינו מחנכים את עצמנו היינו נפטרים מן ההרגלים שרכשנו (אם כי גם זה אולי נכון), אלא שאילו היינו אנו אלה שמחנכים את עצמנו מלכתחילה, בהתאם למה שאנו עצמנו מרגישים כנכון, אזי לא היינו רוכשים כלל את ההרגלים הבלתי מודעים שיש לנו כיום ושלגביהם אנו חשים שבעצם היינו מעדיפים שלא היינו נוהגים בהתאם להם. כלומר ניתן לתרגם "אילו היינו אנו מחנכים את עצמנו בעצמנו…" רק שזה ניסוח מסורבל ולכן ראיתי לנכון להבהיר.
  2. נקראת גם בלוטת המגן, תירואיד.
  3. מילה זו מופיעה בסוגריים מרובעים גם בטקסט המקורי. כנראה שגם מי שרשם את ההרצאות מפיו של שטיינר סבר שבלי מילה זו לא ניתן להבין נכון את כוונתו של המרצה…
  4. במקור: Die Träne quillt, die Erde hat mich wieder!. כאן בתרגום חופשי של מתרגמת מאמר זה.
  5. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.