שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח – 01

שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח – 01

שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח

רודולף שטיינר

הרצאה שניתנה לחברים, GA127

מנהיים, 5 בינואר 1911

קישור למיקום בארכיב הגרמני

תרגמה מגרמנית: תומר רוזן גרייס

תודה ליעל קליין על תרומת ההרצאה לארכיב

הרצאה מספר 1

התקופות השונות של התפתחות האנושות

והשפעתן על איברי הישות האנושית

מזה זמן מה שניתן כבר לקיים אסיפת ענף גם כאן במנהיים, והיום באפשרותנו שוב למלא משימה זו. כעת, ידידיי היקרים, לאחרונה למדתם בתשומת לב ובהתלהבות ידע שניתן לכנותו כרעיונות והתובנות היותר חשובים של השקפת העולם המדע-רוחית שלנו. לכן, אולי לא בלתי-הולם, אם נדבר היום על משהו, אשר מצד אחד יפנה את מבטנו אל כל התנועה של מדע הרוח, ומצד אחר, ייתן לנו גם את ההזדמנות, להשתמש קצת, כביכול, בידע הרוחי שרכשנו לנו, כלומר בידע אודות האדם והתפתחותו, בשירות מה שעל כל אדם באשר הוא צריך להיות מסור אליו – שירות אשר דווקא עבור האנתרופוסופים צריך ללבוש צורה מיוחדת, הודות לתובנות ולתחושות שביכולתם להפיק מתוך השקפת העולם המדע-רוחית.

אתם יודעים, ידידיי היקרים, שהאנושות ממשיכה להתפתח, שעוברת תקופה אחר תקופה, חולף עידן אחר עידן, ולכל תקופה יש משימה מיוחדת. בהתפתחות ההיסטורית של האנושות, אנו יכולים להבחין בין תקופות גדולות וקטנות יותר, ובכל תקופה קיימות שוב נקודות מיוחדות מאוד, שבהן הכרחי לא להזניח את המשימה הממשית, לא לשכוח לחדור את המשימה הממשית של אותה תקופה. ביכולתנו לראות, שבתקופות הבאות זו אחר זו, עולמות הרוח מציבים בפני בני האדם משימות, אשר מיוחדות מאוד לתקופה זו או אחרת, ובעבורנו בני האדם, העניין הוא אז לעשות את הדבר הנכון, כדי להכיר משהו מן המשימות הללו ולדעת אותן בתוך נפשנו פנימה.

אכן, אנו חיים בתקופה, שבה נחוץ מאוד שמספר אנשים ירכשו שוב ידע ביחס למה שצריך לעשות בתחום הרוחני כיום, בהווה. אני רוצה קודם כול להציג בפני נפשכם שתי תקופות, אשר קרובות אלינו מאוד. שתי תקופות אלה קרובות אלינו, משום שלאחת מהם שייך העבר, והרבה נכסים ותוצרים רוחניים מן העבר הזה עדיין מגיעים אל תוך ההווה שלנו; אולם התקופה השנייה עדיין בקושי התחילה. אנו ניצבים בתחילתה של תקופה חדשה, של מחזור או פרק זמן קטן יותר של האנושות – אנו ניצבים, כביכול, על הגבול המפריד ביניהן. לכן, חשוב במיוחד, שנוכל להבין מעט את שתי התקופות הללו. התקופה האחת כוללת בערך את הזמן שהתחיל בחייו של אוגוסטינוס והסתיים בערך לקראת המאה ה-16. במדע הנסתר אומרים: תקופה זו כוללת את הזמן שמאוגוסטינוס ועד קלווין.

לאחר מכן באה תקופה אחרת, הכוללת את הזמן שמאז קלווין ועד השליש האחרון של המאה ה-19. וכעת אנו עומדים שוב בנקודת ההתחלה של תקופה, שיש בה משימות חדשות, אשר הגשמתן חשובה מאין כמותה עבור העתיד הקרוב של האנושות. כעת, ברצוננו קודם כול לתאר תמונה קטנה של מה שמתרחש בנקודות פתיחה כאלה של תקופות חדשות. שכן, מה שקורה, כאשר תקופה אחת מתחלפת בתקופה שנייה, הוא שדבר אחד נעשה זקן, והדבר השני נעשה צעיר. משהו מתקרב לדעיכתו, ואילו הדבר האחר מצוי שוב במצב של זרע, של שורש, בדומה לאודם השחר לקראת זריחת השמש, המתכוננת לזרוח ולהאיר על תקופה חדשה. הדבר המוזר בתקופות מעבר שכאלה – אתם יודעים, מדברים על תקופות מעבר במובן שונה, אבל אנו באמת עוסקים כיום בתקופת מעבר במובן משמעותי ביותר – ובכן, בתקופות מעבר כאלה מתגלה, שאל התרבות האנושית צריכים להתווסף כוחות חדשים.

על מנת לאפיין זאת, ברצוני להתבונן באחת המשימות הגדולות המוטלות על האנושות כולה. משימה זו היא עליית הכריסטיאניות. אם ניצור לעצמנו תמונה לגבי האופן שבו עלתה והופיעה הכריסטיאניות, עלינו לומר, כי למעשה, מי שדחו את הכריסטיאניות היו דווקא אלה, אשר עמדו בראש פסגת התרבות. אולם בה-בעת, אותם אנשים שעמדו אז בפסגת התרבות, היו גם אלה, שהגיעו לכלל התנוונות. נסו ליצור לעצמכם תמונה ביחס לתרבות הרומאית, לאופן שבו היא החלה להתנוון, ונסו גם ליצור לעצמכם תמונה לגבי האופן שבו היו בנויות הקהילות שבפניהן הטיף השליח פאולוס. היו אלה אנשים, אשר כביכול היו נאיביים, אולם הם ניצבו עם כוחות תרבותיים חדשים, עם תחושה חיה ביחס למה שהיה צריך לבוא שם – אנשים שלא בהכרח נחשבו לשיא פריחתה של התרבות באותה תקופה. אלה היו הכוחות החדשים, אולם לעתים היו אלה אפילו אנשים שנולדו לשכבות הנמוכות ביותר של העם.

כיוון שהחיים החברתיים המסובכים של החוגים הגבוהים בעלי ההשפעה המובילה, צריכים לדעוך לאחר שהתפתחו במשך זמן מה, כלומר, במיוחד המדע, עם המושגים והרעיונות שלו וכולי, מגיע לגבול, שמעבר לו אין הוא יכול להמשיך ולהתפתח, אזי צריך לחדור דבר-מה חדש, היסוד העממי. אנו רואים כאן מפנה כביר. המחשבות והרעיונות המדעיים, שהושגו מתוך מסירות גדולה, הגיעו למעשה לנקודה, שמולה כל אדם בעל יכולת ראייה והבנה, מוכרח לומר: זה באמת לא יכול להמשיך ככה. המושגים והרעיונות המדעיים, אשר מטופחים כיום בזרמים הרשמיים, עומדים להתמוטט. ובכלל, כל הדרך שבה נתפסים חיי הרוח, במקום שבו זורמים אותם זרמים גדולים של חיי הרוח הללו, מתמוטטת לגמרי. הייתי רוצה לתאר באופן גס למדי, כיצד יכלו אותם אנשים, שבכלל יכלו להתבונן בדבר שכזה, לראות באמת את ההתמוטטות הזאת בצעדים מהירים יחסית.

כאשר אדם השתתף בחיים, כפי שהם נחוו בספרות, דרך ספרים וכדומה, וכן במדע, אזי הוא גדל לתוך זה ברצינות, במעין רצינות מסוימת, שכיום נחשבת כבר למיושנת ואיש אינו מבין אותה עוד. כל הנימה של שבועונים, לדוגמא, הייתה שונה לחלוטין בשנות השבעים, מאשר היא כיום. היא הייתה הרבה הרבה יותר מכובדת, אם יורשה לנו להשתמש בביטוי זה. היו אז דעות מאוד מסוימות בתוך אותו זרם רוחני, לגבי האופן שבו יש להתייחס אל הדרמה, אל השירה וכן הלאה. דעות אלה נגזרו מן האופן שבו חשבו אז. הייתה אז גם דרך מסוימת לכתוב שירה, כך שהיו פחות דרישות נוקשות כיצד, לדוגמא, יש לכתוב מחזות לאירועים חגיגיים קטנים. כתבו יותר לשם ההנאה, יותר בצחוק. לעתים היה שם כישרון די טוב. במיוחד הסטודנטים, באסיפותיהם, העלו מחזות שבהם באו לביטוי כישרונות טובים למדי. לאחר מכן התבגרו האנשים, ויכלו להביט סביבם על הזרמים הספרותיים השונים, והם מצאו בהם מוצרים בעלי ערך, אשר היו בדיוק אותם מוצרים, שנחשבו קודם לכן כמתאימים רק לאותו יום. הם הבשילו מבחינה ספרותית עבור התנועה הרוחנית.

כדי לא לעורר סערה גדולה מדי, אני לא רוצה להזכיר שמות כלשהם. כיום, אנו כבר עומדים בפני הנקודה, שבה בחוגים הנרחבים ביותר, בכל מקום – שכן, חנויות ספרים שלמות מלאות בזה – אין לנו כלום מלבד שטויות מודפסות. עוד לפני שלושים עד ארבעים שנה, היה זה נחשב לבזבוז דְיוֹ, לכתוב דברים כאלה. אם האדם ניצב בתוך מפנה שכזה, אזי אין הוא שופט את הדברים באופן מחמיר מספיק, אולם כך תאפיין פעם ההיסטוריה של התרבות את סוף המאה ה-19 שלנו. אנו עומדים כך, למעשה, בפני התמוטטות חיי הרוח הקונבנציונאליים, ואפשר היה בקלות להוכיח זאת לפי התמוטטות התיאוריות המדעיות. לפיכך, אל לנו להתפלא, אם מה שצריך להופיע כתנועה רוחנית חדשה, מה שצריך להביא משהו חדש לתוך ההתפתחות האנושית, לא מוצא הסכמה רבה בקרב מה שנקרא כיום חיי הרוח הרשמיים. ואף אל לנו להתפלא, אם אלה השייכים לחוגים הללו, אומרים: יש התאגדויות כאלה של שוטים למחצה, אשר קוראים לעצמם תיאוסופים, אולם הם למעשה אנשים די לא משכילים , וכן הלאה. אלה הם דברים שקורים בהכרח בכל תקופת מעבר. צריכים לבוא כוחות רעננים מלמטה, ומה שעולה כך למעלה, הופך בתקופה מאוחרת יותר לדבר הנחוץ, על מנת ליצור באמת תנועה שעולה למעלה.

כעת, אני אומר לכם: ראינו שתי תקופות חולפות ועוברות. התקופה שמאוגוסטינוס ועד קלווין הייתה תקופה, אשר ביקשה בעיקר להפנים את כל כוחות הנפש של האדם, את כל כוחותיו של האדם. ניתן היה לראות הפנמה בכל תחומי החיים בתקופה זו. עסקו בה פחות במדעי הטבע החיצוניים, ומבטו של האדם היה מופנה פחות אל חוקי הטבע החיצוניים ותופעות הטבע החיצוניות. בנקודת המוצא של אוגוסטינוס עצמו, שבה אנו רואים מבחינה מסוימת דוגמא לחלוקה המדע-רוחית של חלקי ישותו של האדם – בנקודת המוצא שלו אנו מוצאים את המחשבה אודות פעילותם וחדירתם של כוחות על-חושיים, אשר משתמשים באדם כמו בכלי עבודה. באלו תופעות אנו פוגשים בהמשכה של תקופה זו! – המיסטיקה של מַייסטר אקהַרט, סוּסוֹ[1], יוהאנס טאולר ורבים אחרים. אמנם המדע החיצוני בתקופה זו שקע לרקע התמונה, אולם אנו מוצאים בה עדיין סוג אחר ומשונה של הסתכלות על הטבע במבט אינטואיטיבי מקיף וגאוני ביותר. אנו רואים, כיצד דבר זה מתגבר באנשים כמו, למשל, אגריפּה מנֶטֶסהַיים. תופעות כמו פרצלזוס ויעקב בוהם ניצבות מולנו כפֵירותיה של ההעמקה הזו של הנפש האנושית באותן מאות. זרם כזה יכול תמיד רק להימשך זמן מסוים. יש לו כיוון עולה, שיא, נקודת שיא ולאחר מכן קו יורד. בדרך כלל, כיוון כזה משוחרר ממשהו, שמבחינה מסוימת מתנהג כמו תמונת-נגד.

למעשה, המאות הבאות הינן מעין תמונת-נגד לזרם זה. תמונת הנפש האנושית שהופנמה, נשכחת יותר ויותר. מגיעה התקופה, שבה הגיעו מדעי הטבע לניצחונות אינסופיים כל כך. התופעות הכבירות של קופרניקוס, קפלר וגלילאו מופיעות עד למאה ה-19, כמו גם יוליוס רוברט מאייר, דרווין וכן הלאה, ומתגלה מספר עצום של עובדות חיצוניות.

ועם זאת, היה הבדל בין האנשים בתחילתה של התקופה החדשה לבין האנשים המאוחרים יותר. אדם כמו קפלר, לדוגמא, אשר היו לו השפעות כל כך משמעותיות על מדעי הטבע הפיזיקליים, היה אדם אדוק, אדם אשר הרגיש את עצמו קשור לכריסטיאניות באופן עמוק, עמוק בפנימיותו. ברם, קפלר, מגלה שלושת חוקי קפלר, אשר בבסיסם אינם אלא חוקי זמן ומרחב הלבושים כנוסחאות מתמטיות, כלומר, משהו מכני לחלוטין – הו, קפלר הזה – הוא השקיע הרבה יותר זמן מאשר השקיע באותן תגליות, בניסיונות להסביר, מה התרחש בעולם הגדול של אותה תקופה, כאשר המסתורין של ארץ ישראל אירע אז עלי אדמות; כיצד סטורן, יופיטר ומרס עמדו זה ביחס אל זה, בעת היוולדו של ישוע-כריסטוס. זה היה הדבר שאליו כוונו מחשבותיו של קפלר הגדול. הוא יכול היה לתת לאנושות את מה שהיה לו לומר אודות מדע חלל הכוכבים, מבחינה מתמטית טהורה. אולם מה שהוא נשא בליבו, במעמקי ליבו, נשאר רק שלו, בתקופה ששירתה את החיים החיצוניים בלבד.

או קחו את ניוטון. היכן לא מתייחסים אל ניוטון כאל מגלה חוקי הכבידה? אולם, היכן הודגש אז – כאשר הֵקֶל [Haeckel] מדבר, לדוגמא, על התופעה החשובה כל כך שהיווה ניוטון – היכן הודגש אז, שניוטון היה כל כך כריסטיאני, עד כי הוא כתב בשעותיו השקטות והמקודשות ביותר, בדרכו, פרשנות לאפוקליפסה?[2] אולם את הפרשנות הזו לא היה ביכולתו לתת לאנושות. את חוק הכבידה, שהוא חוק מכני בלבד, הוא יכול היה לתת לאנושות, בתקופה שהייתה מוקדשת לסיכום החיצוני של תופעות הטבע. ובדיוק תקופה זו חלפה לה עם השליש האחרון של המאה ה-19.

עכשיו מתחילה תקופה אשר בהכרח צריכה שוב להציג תמונת-נגד לתקופה הקודמת. והמשימה להכין את תמונת הנגד הזאת, שצריכה להמשיך ולפעול במובן כזה, שכל מה שעליו דיברנו לעתים קרובות יוכל להתממש ולהגיע – זוהי משימתה של ההשקפה המדע-רוחית, אשר צריכה לשוב ולהביא העמקה של הנפש אנושית. אולם, כל תקופה צריכה להשפיע באופן שונה מקודמתה. הייתה זו שגיאה ללמוד פשוט כמו שהיה נכון בתקופה שמאוגוסטינוס לקלווין. אנו יכולים לתת לתופעות כאלה להשפיע עלינו, אולם אנו צריכים לדעת, שכיום, אחרי שהייתה קיימת תקופה של מדעי הטבע, עלינו לחפש את מדע הרוח באופן שונה מאשר פעם. אם כן, האם קיים חוץ ממה שהאדם יכול לחשוב באופן אבסטרקטי, עוד משהו אחר, שמתוכו יכול האדם להכיר בכך, שהאדם באמת מוכרח ונאלץ לתפוס את העולם מחדש בכל תקופה ותקופה?

כאשר אנו מתעמקים כיום, לדוגמא, בפרצלזוס, אזי הוא באמת מהווה רוח בלתי נתפסת עבור המחקר החיצוני והטריוויאלי כל כך של ימינו, רוח אשר מתבוננת פנימה במיוחד לעומק בכל סודות הריפוי והרפואה. ומי שמתעמק במה שהיה לו לומר אודות הריפוי של צורת מחלה כזו או אחרת, יוכל ללמוד מפרצלזוס משהו כביר ומפואר מאוד. נניח, שרופא הנמצא בפסגת החיים הרוחניים של ימינו, יתעמק עד כדי כך בהנחיותיו של פרצלזוס, שהוא ירצה להפוך את ההתעמקות הזו למשהו מעשי, להשתמש בה, כלומר, בתוצאות הנחיותיו של פרצלזוס – שכן, הרי דברים גדולים מסוימים ייתנו עדיין דברים נכונים לגמרי. אלא שרופא בתקופתנו הנוכחית לא היה יכול עוד לאמץ הרבה מן ההנחיות הללו. שכן, אם הוא היה משתמש בהרבה מן האמצעים הנתונים שם, אזי זה לא היה עוזר בכלום, כיוון שכבר מאז המאה ה-16, הטבע האנושי השתנה, כיוון שהכול בעולם משתנֶה, והכול מתקדם הלאה. הדברים בחוץ אינם מצייתים לידע השרירותי שלנו, הנע צעד-צעד קדימה, ומוטלת עלינו המשימה להמשיך ולחקור בעזרת הידע שלנו, בעזרת ההכרה שלנו. עלינו ללמוד מחדש, כפי שפרצלזוס למד. ואם נעשה זאת באופן הנאמן ביותר, ממש כפי שהוא עשה זאת, אזי אנו נמצא לדברים רבים משהו אחר לגמרי, במובן מסוים. אם כן, בתקופתנו יש לנו משימות רוחניות מיוחדות שונות לגמרי.

כעת, ברצוני לאפיין בקווים כלליים את האופן שבו רשום בכוכבים, שהתרבות האנושית צריכה להתקדם לקראת העתיד הקרוב. המשימה, לתת לתרבות הזאת כיוון מסוים, אינה נתונה כולה בידיו של האדם. הדעות הישנות לא היו מתאימות כלל למהפך בתנאים הממשיים. הדברים מתנהלים כפי שהם, ועל מדע הרוח מוטלת המשימה להגיד לעצמו, כיצד מתנהלים הדברים. הוא מנחה אותנו, כיצד להבין את התקופה שלנו.

אנו עומדים בשחרם של חיים אנושיים וחשיבה אנושית חדשים לחלוטין. ישנם שלושה דברים שהם בעלי חשיבות ומשמעות מיוחדת בחיי הרוח האנושיים, והם: ראשית כול, הדת, שנית, המדע, ושלישית, החיים המשותפים של האנשים בכלל – הרגשות והתחושות שמפתחים בני האדם זה לזה, מה שמתרחש במישור החברתי. שלושת אלה הם החשובים ביותר, כך שחשוב במיוחד לעקוב אחר התקופות הבאות זו אחר זו, ולראות, אילו צורות צריכים ללבוש שלושת הדברים הללו, כלומר, הדת, המדע או החיים החברתיים. ויש שם דרישות מסוימות, שאינן מצויות בידיו של האדם, ושאותן האדם פשוט צריך להבין.

מדוע צריכים הדת, המדע והחיים החברתיים המשותפים להשתנות מתקופה לתקופה? פשוט, כיוון שהטבע האנושי משתנה. לא סתם אנו לומדים, כי הטבע האנושי מורכב מאיברים שונים. אנו לא לומדים שהאדם מורכב מגוף פיזי, גוף חיים וגוף אסטרלי, עם נפש תחושה, נפש שכלית ונפש תודעה, רק על מנת שנהיה מסוגלים למנות את החלקים האלה באופן תיאורטי, כדי שלכמה אנשים יהיה מה לעשות ויוכלו ללמוד את החלוקות הללו.

אנו לומדים את החלוקות האלה, כיוון שיש להן משמעות נוקבת עבור החיים האנושיים. אתם תוכלו לתאר לעצמכם, מהי המשמעות הנוקבת הזאת, אם תיזכרו כיצד, לדוגמא, בתרבות המצרית-כּשׂדית[3] החלק המשמעותי היה נפש התחושה. באותה תקופה הישויות הגבוהות השפיעו בעיקר על נפש התחושה. ובתקופה היוונית לטינית, שבה התהוותה הכריסטיאניות, כל מה שפעל אל תוך האנושות מגבהים אלוהיים רוחניים, השפיע ופעל על הנפש השכלית. וכיום, זה פועל ומשפיע על נפש התודעה. אנו לא נבין כלל מהם היחסים שבין האדם לבין הכוחות הגדולים בעולם, אם לא נדע כיצד נחלק טבע האדם הזה. אם כן, מה אנו מכינים בכך שאנו מתמסרים כיום לתובנות של מדע הרוח?

בתקופתנו, החלק המטופח במיוחד הוא נפש התודעה. כל החשיבה והידע החיצוניים, כל החשיבה השימושית, החשיבה לפי עיקרון השימושיות, מבוססת במובן מסוים על פיתוח נפש התודעה. אולם אל תוך נפש התודעה חודר כבר משהו מאורה של רוח העצמיות. כעת, הדבר הראוי לציון הוא, שיש לנו בתקופתנו שני זרמים, הזורמים זה בצד זה – זרם אחד, אשר שוטף-שוצף מטה בכיוון של התנוונות, וזרם אחר, אשר עולה אלֵי פריחה עתידית. אותו זרם הזורם מטה לכיוון דעיכה, עדיין לא הגיע אליה. זהו אף הזרם, שמתוכו צומחות התגליות הגדולות, אשר עדיין יש להן עתיד לא יאומן. גם לזה יש השפעות מבורכות משלו. אין ספק, שהאנושות עוד תפיק ברכה רבה ממה שצועד לקראת ניוון ודעיכה. אולם צורת החשיבה אשר ממציאה כדורים פורחים באוויר, היא החשיבה הדועכת, המתנוונת. ואותה חשיבה, אשר עוסקת במבנה של האנושות, היא החשיבה השייכת לעתיד האנושות.

אולם לשתי צורות חשיבה אלה יש בכל זאת מעבָר משותף. את זאת אנו יכולים לראות בכל התחומים. אני רוצה כעת בראש ובראשונה לתת לכם דוגמא מעשית למדי: תחום הכספים. תחום זה השתנה באופן ניכר במאה ה-19, שבה התחוללה תנופה עצומה. אם תעקבו אחר התקופה הקודמת, זאת שבאה ממש לפני השליש האחרון של המאה ה-19, אזי תראו שכל מה שהיה קשור לספקולציות בכסף היה קשור בָּאישיות, בָּאינדיבידואליות. הגאונות הפיננסית-ספקולטיבית של רוטשילד הייתה זו שהובילה את הכסף לכל מקום והובילה אותו בחזרה, ממרכזי הכספים ובחזרה אליהם. ואם נחקור את ההיסטוריה של הבנקים הגדולים, אזי נגלה, שבכל מקום היו אז דוגמאות לאופן שבו תנועת הכסף התרחשה לגמרי מתוך אופיו של האדם, שהיה מבוסס על נפש התודעה, על האדם היחיד עצמו.

דבר זה השתנה. רק שהאדם כבר לא מדבר על כך הרבה, כיוון ששינוי זה מצוי רק בתחילתו. כיום, כבר לא רק נפש התודעה שולטת בתחום הכספים, אלא מה ששולט היום בתחום זה, הוא סך כל הדברים, כגון: הון ניירות הערך, החברה, העמותה, היסוד העל-אישי. נסו פעם להתחקות אחרי מה שמתגלה כיום לראשונה בחיתוליו, והעומד להתרחש יותר ויותר. בימינו, כמעט לא משנה כבר מי עומד במקום זה או אחר, כאישיות. מה שבני האדם עיבדו ויצרו בתחום זרימת הכספים, פועל כבר בצורה נטולת אישיות, זה כבר פועל מעצמו. אתם רואים כאן, בתוך הזרם העולה, את החתירה של נפש התודעה אל עבר נפש העצמיות.

מה שאנו רואים כאן הוא הזרם המתנוון. לעומת זאת, ובזרם החיים העולים למעלה, שם אנו מחפשים את מה שהאישיות המיומנת היחידה הצליחה לעשות; שם אנו מבקשים להשיג דרך אינספירציה את עזרתם של אותם כוחות, אשר ייתנו לנו שוב את האינספירציות מעולם הרוח. גם כאן אנו עולים למעלה מן האישי אל העל-אישי. קיימים אם-כן מאפיינים משותפים השייכים לתקופה, הן ביחס לזרם הדועך ומתנוון, והן ביחס לזרמים העולים למעלה. אולם, יש להיזהר במיוחד, בכל תקופה שהיא, מלהתחשב דווקא במה שעולה ומופיע כסמכות באותה תקופה. כל עוד אין לאדם תובנה רוחנית, הוא יוכל לטעות מאוד בדברים הללו.

זה קורה במיוחד באחד מתחומי התרבות האנושית, כלומר, בתחום הרפואה המטריאליסטית. בתחום זה אנו רואים, כיצד מה שקובע הוא דווקא מה שמחזיק בידו את הסמכות, ותובע יותר ויותר בעלות על התוצאות, דבר שהוא נורא ואיום הרבה, הרבה יותר מאיזושהי סמכות שלטונית של ימי הביניים הידועים לשמצה. כבר היום אנו עומדים בתוך מגמה זו, שעוד תלך ותתחזק. כאשר אנשים לועגים כל כך לרוחות האמונות התפלות של ימי הביניים, אפשר להשיב לכך: כן, האם משהו בקשר לכך השתנה במיוחד? האם הפחד הזה מרוחות רפאים פחת בכלל? האם האנשים כיום לא פוחדים מרוחות רפאים הרבה יותר מאשר אז? – מה שמתרחש בנפש האנושית, בעת עריכת החישוב המתואר להלן, הוא הרבה יותר נורא ממה שאנשים סבורים בדרך כלל: על כף היד ישנם 60,000 חיידקי בצילוס. באמריקה חישבו, כמה חיידקים כאלה מצויים בזקנו של גבר אחד. האם לא צריך בכל זאת להחליט ולומר, שאותן רוחות רפאים של ימי הביניים היו לפחות רוחות רפאים מהוגנות, אבל רוחות הרפאים של הבצילוסים של היום הן יותר מדי מטופשות, יותר מדי מושחתות, מכדי שתוכלנה לבסס את הפחד, המצוי עדיין בתחילתו, ואשר גורם לכך, שהאנשים, דווקא כאן, בתחום בריא, נקלעים לאמונה איומה בסמכות.

עלינו לומר כאן, שאנו רואים בכל מקום את אופייה של תקופת המעבר. אנו צריכים רק להביט בתופעות בדרך הנכונה, ומיד נראה בכל מקום את המאפיין הזה.

נשאל את עצמנו כעת: מה אומרים לנו הכוכבים, התורות וההתגלויות של התיאוסופיה אודות המשך ההתפתחות בשלושת תחומי החיים העיקריים הללו? מה צריך להתהוות בעתיד, וכיצד עלינו לעבוד, כדי שרוח העצמיות היוצרת, הפורייה, תוכל במובן הרוחני לזרום אל תוך נפש התודעה באופן הנכון? על דמות עתידית זו אומרים לנו הכוכבים הנבואיים, כלומר, מה שמלמד אותנו מדע הרוח, בערך את הדברים הבאים:

לפי כל הדרך והאופן, שבהן האדם ניסה להביא את הדת אל תוך הזרמים של האנושות, מהווה הדת במאות השנים שחלפו שילוב של שני דברים, שלאחד מהם בעצם אי אפשר בכלל לקרוא בשם "דת", ואילו האחר הוא הדת.

שכן, מהי דת, בעצם? הרי זה משהו, שאותו עלינו לאפיין כהלך-נפש אנושי. הלך-הנפש כלפי היסוד הרוחני, כלפי האינסוף. בבסיסו של דבר, אנו יכולים לאפיין את הדת היטב, אם נתחיל ממש בתחילתם של הלכי הנפש הללו, שיש רק להעצימם עד שיגיעו לפסגתם הגבוהה ביותר. אם נלך באחו, ונפשנו תהיה פתוחה לצומח המוריק ופורח שם, אזי נחוש שמחה כלפי הדברים הנפלאים המתגלים דרך הפרחים והעשב, דרך מה שמשתקף בנוף, מה שנוצץ בטיפת הטל. גם אם נעורר בתוכנו הלך נפש שכזה, ואם ליבנו ייפתח תוך כדי כך, עדיין לא תהיה זו דת. יהיה אפשר לקרוא לכך דת, רק אם הרגש הזה יועצם כך שנרגיש אותו כלפי האינסופי, המצוי מאחורי היסוד הסופי, כלפי הרוחני המצוי מאחורי היסוד החושי. אם נפשנו תרגיש קרובה אל היסוד הרוחי, אזי יהיה זה אכן הלך נפש, המתאים למה שחי בדת. ככל שנוכל להעצים בתוך עצמנו את הלך הנפש הזה כלפי היסוד הנצחי, כך נטפח יותר את הדת בתוכנו או באנשים אחרים.

אולם כעת, התפתחות העתים ההכרחית הביאה לידי כך, שאותם אימפולסים, אשר בבסיסו של דבר היו צריכים להיות אימפולסים המפנים את הרגש והתחושה האנושיים מן החולף אל מה שאינו בר חלוף, השתלבו בהשקפות וברעיונות מסוימים, באשר לאופן שבו נראים הדברים בעולם העל-חושי, ואיך הדברים בנויים בתוכו. בשל כך נעשתה הדת, מבחינה מסוימת, קשורה עם מה שבעצם הוא מדע הרוח, עם מה שבעצם יש לראותו כמדע. ואנו רואים היום, כיצד באמונה הכנסייתית הזאת, אפשר להחזיק את הדת בצורה זו או אחרת, רק אם בו-זמנית נותרים בתוקפם עקרונות מסוימים מאוד. אולם עקב כך נוצר מה שאפשר לכנותו היצמדות דוגמאטית ונוקשה לדימויים מסוימים אודות עולם הרוח. דימויים מסוג זה צריכים היו, כמובן, להתקדם הלאה, כיוון שהרוח האנושית מתקדמת הלאה.

למעשה, היה על הרגש הדתי הנכון לשמוח יותר מכול על התקדמות כזו, כיוון שהתקדמות זו מראה את תפארת העולם האלוהי-רוחי באופן עוד יותר כביר ורב משמעות. רגש דתי אמיתי לא היה מעלה את ג'ורדאנו ברונו על המוקד, אלא הם היו אומרים: הו, אלוהים כה גדול, שהוא שולח אנשים מסוג זה לאדמה ומגלה דרכם דברים שכאלה. – בכך הייתה בהכרח גם הכרה, לצד תחום הדת, גם בתחום המחקר המדעי, אשר כולל הן את העולם החיצוני והן את העולם הרוחי. זה צריך להתקדם הלאה, זה צריך להיות מותאם מתקופה לתקופה אל רוח האדם המתפתחת. ביחס למחקר מדעי זה התרחשה תנופה גדולה עם בוא המאה ה-16. לפני תקופתו של קופרניקוס, קפלר וגלילאו, אריסטו (אריסטוטל) בוודאי היה חכם גדול, אבל מה שהוא עשה, היה הדבר הכביר ביותר בתקופתו. מה שקרה בימי הביניים היה שהם טעו לחלוטין בהבנת רוחו של אריסטו, ובסופו של דבר, איש לא הבין עוד בכלל, לא היה לאיש מושג יותר, לְמָה הוא התכוון. ובכל זאת, תמיד לימדו לפי תורתו.

כדי שתראו כיצד הידע מוכרח להשתנות מתקופה לתקופה לפי התפתחות הרוח האנושית, כדי שלא תיווצרנה אי הבנות, ברצוני לתאר ביתר פירוט אירוע הקשור באריסטו. אריסטו פעל מתוך תקופה, אשר בה לאדם עדיין הייתה תודעה ביחס לכך שקיים גם גוף אתרי בטבע האנושי, ולא רק דם, עצבים וכן הלאה. אם האדם כעת היה מצייר את הגוף האתרי, אזי הוא היה מקבל ציור שונה לחלוטין מן האופן שבו האנטומיסטים של היום רואים את האדם הזה ומציירים אותו. באותה תקופה שבה פעל אריסטו, לא ייחסו ערך רב לאופן שבו מציירים את האדם היום, כיוון שהם הכירו עדיין את האדם האתרי. אילו רצה מישהו לצייר את האדם האתרי, אזי היה עליו לראות כאן מרכז, שבו מצוי הלב, ולצייר קרניים הבוקעות ממנו, קרניים חשובות, העולות אל המוח והקשורות עם כל האופן שבו חושב האדם.

התבוננות בגוף האתרי מראה, כי החשיבה מווסתת מנקודת מרכז הנמצאת במרכז הלב הפיזי. אריסטו הציג זאת על מנת להמחיש את מה שמיוחד בחשיבה. מאוחר יותר, אנשים לא הבינו יותר מה רצה אריסטו, והתחילו לבלבל את המילה התואמת את המילה שלנו "עצב",[4] אשר מתארת את הדבר המהותי והקובע באורגניזם, עבור אורגניזם החשיבה – את זאת הם החליפו עם העצב החומרי. אנשים האמינו, שכאשר תיאר אריסטו את הזרימה האתרית, הוא התכוון לחוטי העצבּים הפיזיים. במעבר אל התקופה המטריאליסטית, האנשים לא הבינו יותר את אריסטו. לפיכך, אתם יכולים לראות, שהם למדו משהו שגוי לחלוטין. הם אמרו שהעצבּים העיקריים יוצאים מן הלב. כעת בא המחקר המדעי המטריאליסטי, כפי שהותחל על ידי קופרניקוס וגלילאו, ושם נתקלו האנשים בכך שהעצבים יוצאים מן המוח, כלומר, העצבים הפיזיים. ושם הם התחילו להגיד: אריסטו לא צדק. כך הפכו קופרניקוס, גלילאו וג'ורדאנו ברונו למתנגדים של אריסטו. האריסטוטליאנים של ימי הביניים לא נאחזו דווקא בתורתו של אריסטו, אלא במה שהם חלמו על אריסטו. כך יכול היה לקרות, שכאשר גלילאו הראה גופת אדם לידיד שלו, שהיה אריסטוטליאני, הראה לו על גופה זו כיצד העצבים הולכים לכיוון המוח, העדיף הידיד הזה לסמוך על אריסטו מאשר על ראייתו שלו. הוא האמין בדימוי שהוא יצר לעצמו ביחס לתורתו של אריסטו.

אם כן, אנו רואים כיצד באותה עת הובל זרם המדע הרוחני אצל אריסטו, המדע אודות הגוף האתרי, אל המדע החומרני, אשר אין להכחיש את הישגיו, שהביאו ברכה ומרפא לאנושות וממשיכים לעשות כן. אולם כעת אנו מצויים בתקופה, שבה עלינו להתעלות אל הרוחני. אנו ניצבים ממש לפני תקופה, שבה המדע יצטרך לשוב וללמוד להבין את הרוחי הממשי, תקופה שבה המדע יצטרך להפוך למה שקוראים במדע הנסתר פְּנֵאוּמָטוֹלוגיה, כלומר, תורת הרוח. מה היה המדע במאה שחלפה? הוא היה תורה של רעיונות וחוקי טבע מופשטים, שלא היה להם עוד כל קשר לחיים הרוחיים הממשיים. המדע ניצב בפני הנקודה, שבה עליו להפוך לפנאומטולוגיה, הנקודה שבה עליו לחזור אל הרוח. זה כתוב בכוכבים ביחס לתיאוסופיה. וכיוון שהדת תמיד צריכה להביא את הלך הנפש ביחס ליסוד הרוחי, יכולים למעשה המדע והדת, בבסיסו של דבר, לפעול בהרמוניה רק באותן תקופות, שבהן המדע שבפנאומטולוגיה פועל לתוך הרוח. אז יכול המדע להפוך למבאֵר הנכון של החיים הרוחיים, ולתמוך בהלך הנפש אשר אמור לחיות שוב בדת.

מה שמתחיל, עומד אם כן בניגוד מלא למה שכבר קרה. ניקח, לדוגמא, את מה שקרה בעדות הדתיות הכריסטיאניות השונות. אנשים השתדלו בכל מחיר, שלא להניח לשום דבר מן החשיבה המדעית להיכנס אל התחום שאמור להיות מוקדש לאמונה. חישבו על לותר ועל קאנט. קאנט אומר, שהוא היה צריך להסיר את הידע, כדי שיוכל לפנות את הדרך לאמונה בחירות, באלמותיות ובאלוהים.

המדע היה מכוון שם אל היסוד הפיזי החושי, החיצוני. הוא לא הכיר שם כל פרשנות של יסוד על-חושי, רוחי. לפיכך, היה צריך לשמור על התעודות הקדושות שנמסרו מדור לדור, בצורה בלתי מזויפת ככל האפשר. לשמירה זו הייתה הצדקה טובה לכשעצמה. אולם כעת אנו עומדים בפני תקופה אחרת, שבה התיאוסופיה מובילה אותנו אל עולם הרוח, ואנו נראה כעת, כיצד הולכת ומתקרבת תקופה, שבה יגיעו אל מה שהולך ומתהווה דרך כך, שדווקא התיאוסופיה היא זו שתתמוך במדע ותשפוך עליו אור. בתקופה הבאה, הדת והמדע ישובו לעבוד ביחד. המדע יהפוך למשהו, שיותר ויותר יצטרך לתפוס לגבי כל בני האדם. הוא ייעשה מובן לכל אדם. לפיכך, מה שממשמש ובא כהתנהלות מקבילה של דת ומדע, יוצר במובן הרחב ביותר את מה שניתן היה לכנות אינדיבידואליזם בדת: כל לב יחיד ימצא את דרכו שלו באופן דתי אינדיבידואלי אל עולם הרוח. זהו דבר שמתוכנן להתרחש בתקופתנו; כלומר, שמה שיכול להוות מדע משותף בתוך הרוח, ישמש כמבאֵר ומוביל בתחום הדתי באופן האינדיבידואלי והאישי ביותר.

שוב מתגלה בדרך מוזרה, כיצד גם כאן, בשלב ההתנוונות, מצביע הרגע האישי על משהו על-אישי. גם תופעות ההתנוונות מראות זאת. כיצד מתבטאת הצבעה זו על העל-אישי במובנים כנסייתיים מסוימים? מה התרחש, אם כן, בבסיסו של דבר, כאשר האדם בכנסייה מסוימת פנה לאינספירציה דרך אלה שהיו שומרי אותה כנסייה? יש לראות את הדברים לחלוטין ביחס לאופיים הרוחי. הרבה ממה שמתגלה היום במיוחד בתום החיים הרוחניים של הפלגים הדתיים השונים, מצביע על האופן הזה שבו רוח העצמיות מאירה אל תוך מה שאנו מכנים נפש התודעה, הן במובן העולה והן במובן היורד.

זה מתבטא במיוחד בתחום השלישי מבין שלושת התחומים של חיי הרוח האנושיים. בתחום זה הולך ומתפשט ידע, אשר ביחס אליו עדיין אין לחיים המעשיים כיום כל מושג. עיקרון אחד של ידע זה יהיה, שאושרוֹ של אדם יחיד לעולם לא יוכל להיקנות על חשבון אושרו של האחר. בעתיד, היסוד האישי יוּבַל אל היסוד העל-אישי, והיסוד האנוכי יובל אל היסוד העל-אנוכי, אל מה שמחבר בין בני האדם. יותר ויותר, האדם לא יוכל לרצות להיות מאושר מבלי שהוא יֵדע, שהאחרים מאושרים באותה מידה.

הולך ומתהווה הלך נפש, שההיפך ממנו רווח כיום בחיי המעשה. קיימת רק אפשרות אחת ליצור את הלך הנפש הזה, והיא להכיר את הידע שמעניק לנו מדע הרוח אודות הגרעין האנושי הממשי והרכבו. אם ברצוננו להיות אדם, עלינו להכיר את האדם.

את שלושת הדברים הללו אנו רואים בנקודת ההתחלה של התפתחותם. מה צריך להיות מדע הרוח? עליו ללמד אותנו להבין את כל מה שצריך לבוא. כעת ברצוני לומר באופן קיצוני, איזו גישה יכולים בני האדם לפתח ביחס לזה. אני רוצה להניח לזמן מה, באופן היפותטי, שמה שכיום הוא התיאוסופיה, ועדיין מהווה זרם קטן מאוד, נחשב על ידי אלה הבאים עימו במגע, לפנטזיה וחלומות, וזוכה מהם ליחס מזלזל ומדכא. אלה שעומדים בעמדת האנטי-סופיה, הופכים את השגשוג של התיאו-סופיה לבלתי אפשרי, שכן המדע מנווט את האנטי-סופיה. או אז, לא יוכל האדם לזכות בכל הבנה ביחס למה שתואר לכם כהתפתחות הנחוצה, הכתובה בכוכבים, של המדע, הדת והחיים המעשיים האנושיים. או אז, בני האדם יימנעו מן ההבנה של הדברים הללו. באיזו מלכודת היו אז בני האדם? בני האדם היו במקרה כזה כמו עדר של חיות כלשהן, אשר נקלעו לתנאים אקלימיים זרים להם לחלוטין, שאין ביכולתן להסתגל אליהם.

תוצאת הדבר הייתה, שהחיות היו מתנוונות ומתות יותר ויותר. כך היו האנשים כולם נופלים קורבן לדעיכה, לניוון, לשקיעה בטרם עת. לא בשל היכחדות, אמנם. הם היו הופכים לברוטאליים, וזה הרבה יותר גרוע מאשר להיכחד; כך שהתשוקות והדחפים הנמוכים באמת היו חיים עדיין; כך שבני האדם היו רק דורשים לאכול דבר זה או אחר, ובני האדם היו משתמשים בכל כושר החשיבה שלהם, על מנת להיות מסוגלים לייצר את האוכל הזה. הם היו בונים בתי חרושת, כדי לייצר את הקמח הטוב ביותר, את הלחם הטוב ביותר, אוניות וכדורים פורחים, על מנת להביא את הפירות מאזורים מרוחקים ביותר, ולהביא את המוצרים שמהם הם רוצים ליהנות. הם היו משתמשים בחושים חדים להפליא עבור "טיפוח התרבות" – שכן, הם היו קוראים לזה תרבות. הם היו משתמשים לשם כך באינטליגנציה אינסופית, באינסוף כוחות רוחניים, אבל בסופו של דבר זה היה רק על מנת למלא את שולחנם.

צריך רק לחשוב מנקודת הראות הזו, על השאלה, מהי משמעותו של המשפט על טיפוח התרבות! האם אין הדבר המהותי כאן, שמשתמשים לשם כך באינסוף כוחות רוחניים? אם אנו משתמשים בכוחות רוחניים רק כדי לשלוח מברק בנוסח "אני צריך מספר כזה וכזה של שקי קמח", אזי משתמשים בכוח רוחני גדול, על מנת לייצר משהו, שבסופו של דבר משרת רק את מה שניתן לכנותו החיה שבאדם. רוחניות ואינטליגנציה הם שני דברים שונים לחלוטין זה מזה. העידן המטריאליסטי מוביל לנקודת שיא של האינטליגנציה ושל התרבות האינטליגנטית. אולם אין לזה ולא כלום עם רוחניות. נניח, שהאנשים היו כל כך סגורים באמת. מה היו האלים צריכים אז לעשות? הם היו אומרים לעצמם: עכשיו היה לנו מין כזה,[5] שלא הבין, מהי שליחותה של האדמה. כך אנו צריכים לשלוח למטה מין אחר, מין של נפשות שתוכלנה לממש את שליחות האדמה.

אולם, חוגים קטנים ימצאו כבר הבנה למה שמוכרח להיות חיים רוחניים של העתיד, ולפיכך, שליחות האדמה תושלם על ידי בני האדם, ומה שתשחרר תקופת התרבות החמישית הפוסט-אטלנטית, תקופת נפש התודעה, יתבצע כבר על ידי חוג קטן של אנשים, אשר יתפזרו בקרב כל שאר האנושות. אבל זה יוכל להתבצע, רק אם בכל זאת יתערב בכך רצונו החופשי של האדם. שכן, לאחר שהאני הוטבע כבר בטבע האנושי, האדם צריך גם לפתח את הרצון החופשי לצורך התפתחות האני. כלומר, השאלה אם האדם רוצה להביא הבנה אל ההתהוות הרוחנית, או שהוא רוצה לרדת באותו מדרון שבו צועדת האנושות כיום, תלויה אך ורק באותו אדם עצמו.

את החיים המעשיים יש לפתח מתוך התכוונות להגשים את העיקרון, שלפיו אושרו של האדם היחיד לא יכול להיות מושג על חשבון אושרו של האחר. אם האדם לא רוצה להבין זאת, אזי הוא מטפח בכך את התפתחות האנושות בכיוון הידרדרות, קמילה וברוטאליות. מבחינה מסוימת, אנו ניצבים כיום, כבני אדם, בפני ההחלטה הזאת: האם לרצות מדע רוחי, או לא לרצות מדע רוחי, וזה אומר, או לרצות בעלייה או בשקיעה של האנושות. את זאת עלינו להרגיש בכל מה שאנו עוסקים בו, עלינו להרגיש זאת, כך שדרך הקארמה שלנו נהיה מוצבים כמו חומר חדש במהלך התפתחות האנושות, כמו אלה אשר עליהם למסור את כוחותיהם ככוחות אלמנטריים, הצריכים לפלס את דרכם למעלה.

כאשר אנו מרגישים כך, אזי התיאוסופיה תהפוך כבר בתוכנו לתחושה מעשית, לרגש מעשי, ותניח בתוך ליבנו את התודעה למה שאנו עושים, בעצם, כאשר אנו מפתחים את הפעילות הלא-משמעותית, לכאורה, שאותה אנו מפתחים בענפים אנתרופוסופיים כאלה. לא כמו תחביב, כמו איזה שיגעון של בודדים, אלא כמו ההבנה לצרכים העמוקים ביותר של תקופה חדשה שאנו עומדים בפתחה.

רציתי להראות לכם, כיצד הדברים חודרים זה את זה, כדי שנוכל להבין באופן ממשי את התפתחותה של האנושות. חישבו פעם על העיקרון, שלפיו האדם הוא ישות בעלת מודעות עצמית, כך שעליו לדעת מהו ומיהו, ורק דרך כך שהוא מכיר את עצמו במהותו, ביכולתו למלא את ייעודו בעולם. פירוש הדבר הוא, שכל אלה שאינם רוצים לדעת משהו אודות ישות האדם, אין להם הרצון להציב את עצמם בעולם בצורה נכונה. היזכרו פעם, כיצד דיברה רוח אחת, אשר ניחשה הרבה ממה שמופיע כיום כתיאוסופיה. יוהאן גוטליב פיכטה דיבר פעם על רעיונותיו הנשגבים בהרצאות "אודות ייעוד המשכילים".[6] בבואו לכתוב הקדמה להרצאות הללו, הוא קלט פתאום, שכעת זה יֵצא אל האנשים, שרק יגידו: "כן, רעיונות יפים למדי, אבל לא מעשיים. איך אפשר להביא אל תוך החיים את מה שנאמר שם?" – אולם, פיכטה היה לגמרי מודע לכך, שהחיים מוּנְחים כל הזמן על ידי רעיונות.

נצביע כאן על דוגמא. מי בנה את מנהרת סימפְּלון?[7] אין אף מהנדס המסוגל כיום לעבוד בלי חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי. לייבניץ, אשר המציא את החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי, בונה, בעיקרון, את כל המנהרות והגשרים בימינו. היסוד הרוחי הוא היסוד המוביל בכל מקום בחיים, ואנו יכולים ללמוד ממה שכתב פיכטה, ללמוד לחזק את עצמנו בתודעתנו התיאוסופית, אם אנשים אומרים לנו: אה, אלה רעיונות כל כך מוזרים ולא מעשיים. – פיכטה אומר בקשר לכך: "העובדה שלא ניתן ליישם כל כך מהר רעיונות בחיי המעשה, את זאת אנו יודעים ממש כמו אחרים, ולמעשה, כמו אותם אלה, אשר טוענים זאת נגדנו. אולי אנו יודעים זאת אפילו טוב יותר. אולם שבשל כך האחרים לא רוצים כלל לדעת דבר על רעיונות כלשהם, זה מוכיח רק שההנהגה העולמית, הממשלה האלוהית, לא תוכל לסמוך עליהם. לפיכך, מי ייתן והאופי הנדיב שבו הם מאמינים, יעוררם בזמן הנכון וייתן להם אור שמש, כושר עיכול טוב ואם אפשר, גם כמה מחשבות טובות!"

מבחינה מסוימת, אנו יכולים לחזק את עצמנו, בכך שנאמר לעצמנו: אנו יודעים הרי, שאנו כתיאוסופים צריכים לטפח את ההבנה למה שצריך לבוא. הלוואי שאופי נדיב ייתן לאחרים את מה שאמר פיכטה, אבל גם את מה שהם זקוקים לו ברוחם, את מה שהם מאמינים שאין הם זקוקים לו כלל. הלוואי והרוח תיתן להם מחשבות יותר ויותר חכמות, כדי שגם הם לא יראו את מדע הרוח רק כחלומות בהקיץ, אלא יכירו בו כאימפולס חשוב עבור האנושות !

——————————————————————————————————–

  1. מיסטיקן דומיניקני גרמני מן המאה ה-14, מתקופתם טאולר ומייסטר אקהרט וגם פגש בהם, ראו ערך ויקיפדיה Henry Suso (באנגלית). – המתר'.
  2. חזון אחרית הימים בברית החדשה – המתר'.
  3. בלעז נקראת "כלדֵאית" Chaldean – המתר'.
  4. מלשון עצבים, באנגלית nerve – המתר'.
  5. "מין" במובן של species, המין האנושי וכיוב' – המתר'.
  6. במקור: «Über die Bestimmung des Gelehrten» – המתר'.
  7. מעבר סימפלון, המקשר את שווייץ עם פיימונטה הסמוכה – המתר'. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.