שלושת הכוכבים של תנועת הקמפהיל – 09

שלושת הכוכבים של תנועת הקמפהיל – 09

שלושת הכוכבים והעמודים של תנועת הקמפהיל

קארל קוניג

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה שנייה

פרק מספר 9

הכוכב השלישי שזורח מעל קמפהיל ותנועתו הוא המאמץ של רוברט אואן לקראת סדר כלכלי חדש. זו היתה כוונתו ליצור מחדש חברה אנושית על ידי עיצוב מחדש של מצביה הכלכליים. הוא היה משוכנע שהאדם מושפע עמוקות על ידי סביבתו ושסביבה מתאימה תבנה אנשים מתאימים. הוא היה בחושו מבשר של חברה סוציאליסטית ודמיין שאפילו חלוקה של כל החומרים הנצרכים תיתן מידה שווה של אושר לכל אדם.

רוברט אואן תיאר לעצמו בעלות משותפת בשיתוף-הכפרי שעליו חלם. הוא דמיין את הכפר שלו עם בית-קהילה גדול וחדרי אוכל עבור אלף או אלפיים איש, אולמות של בילוי עבור אותו מספר אנשים ומבנים גדולים אחרים שבהם כל משפחה תוכל לתפוס חדר לעצמה. הילדים יתחנכו בנפרד מהוריהם. כנסיות גדולות ופנימיות ידאגו להם לפי הגיל. בדרך זו – כך חשב רוברט אואן – הילדים יתפתחו לסדר מופתי של חברה ישירה ומתוכננת.

האידיאה מעולם לא התגשמה משום שכבר במשך השנים הראשונות של הייסוד של קהילות מתוכננות אלו הן החלו להתפרק. זה קרה בעיקר בגלל קשיים אנושיים. ורק לפעמים בגלל מחסור בחומר מבוסס. אואן הצליח פעם אחת: בישוב הראשון שלו בניו לנארק היכן שהוא עצמו היה יכול לכוון את העסק. הדוגמא הזוהרת של חייו האישיים ושל התנהגותו איפשרה הצלחה זו. אישיותו החזקה נתנה השראה לגברים ונשים שעבדו בטחנה שלו.

רודולף שטיינר אמר על מאמץ זה: "בניו לנארק, הוא יצר תוכנית תעשייתית מושלמת והעסיק את הפועלים כך שהם לא רק הובילו חיים חומריים המתאימים לאדם, הוא גם יצר מצבים שהיו הולמים עבורם מבחינה מוסרית."[1] ניו לנארק היה קטן מספיק כדי להיות ניסוי מוצלח. כל המפעלים הגדולים יותר שאואן תכנן התפרקו. רודולף שטיינר סיכם את מפעלו של אואן במילים הבאות: "הוא היה צריך לראות בעצמו שיעד חיצוני מאורגן ככל שיהיה ומתוכנן היטב יצליח רק כאשר האנשים הקשורים אליו נוטים בליבם לשמור שאירגון שכזה ימשיך להתקיים, וזה דורש את נאמנותם הפנימית."

כאן המצב הבסיסי של סדר חברתי נכון מכוון. כל המאמץ המודרני של 'יחסים אנושיים' מבוסס על עובדות פשוטות אלו. התנועה המוצלחת מאוד של 'חימוש מוסרי מחדש' אינה אלא מאמץ מתמיד של יחסים אנושיים. רודולף שטיינר הסביר זאת שכאשר יחסים תעשייתיים או אחרים צריכים להצליח, הם ייעשו זאת על ידי עבודה מלאת חיים כאשר אלו העובדים בהם קשורים בפנימיותם עם העבודה ועם הכלים שלה. זוהי שאלה של אחריות.

אם אדם רק מחזיק מוט במהלך של יצור-סידרתי הוא מאבד במהרה עניין בעבודתו. העסק העיקרי שלו יהיה מספר שעות העבודה והמשקל שנארז בסוף השבוע. הייצור, לא זה שמייצר, יכול להיות חברתי.

כאשר האדם מקבל אחריות על העבודה שהוא עושה, יש לו אפשרות לזהות עצמו עם עבודתו. הוא יהיה אז מסופק, אפילו גאה ושמח על הישגיו. איש התעשייה המודרני מתחיל להבין חוק חברתי יסודי זה. פסיכולוגים של עבודה ועובדים סוציאליים נפגשים לעיתים קרובות עם הבעיות העולות מצורך אנושי זה. מצד שני, הארגונים המתוכננים של אורגניזם התעשייה המודרני צריכים להתבונן בגורם האנושי.

בתנועת קמפהיל מגיעה תשומת לב לעיקרון בסיסי זה. זו צריכה להיות מטרתנו העיקרית לעזור לכל עמית לעבודה להיות אדם אחראי כך שהוא לוקח חלק באחריות לכולם. זה יהיה מוטעה לומר שאנו עובדים ללא כל תשלום. זה שטחי אם לא בלתי ידידותי לומר אמירה שכזו. אף אחד מאיתנו אינו מקבל חבילת שכר בסוף השבוע או צ'ק בסוף החודש. במקום לקבל תשלום, אנו לומדים לארגן את ההכנסה וההוצאה של היחידה שבה אנו עובדים לפי שיקול הדעת שלנו. בכל בית, בכל בית מלאכה, בכל מרכז עבודה יש יחידה כלכלית בלתי תלויה האחראית לניהול הכספים שלה.

בדרך זו, תנועת הקמפהיל התגברה על הצורך של העסקת אנשים. אף אחד מאיתנו אינו מועסק או בלתי מועסק. אף אחד אינו מתייחס לכסף שעובר דרך ידיו כרכוש אישי. איננו מרוויחים כסף. אנו מנהלים אותו. אנו משתדלים לבצע זאת בדרך האפשרית הטובה ביותר, אבל כל אחד עושה זאת באחריותו שלו ומושגיו שלו. קבענו מועצות אשר שולטות בהתנהגות שלנו ונותנות לנו עצה ועזרה.

עבודתנו בכל תחום שאנו עושים נעשית מבלי לחכות לתשלום. אבל אנו מצפים לחיות תחת המצבים המתאימים לצורכי הצוות שלנו. כך אנו מנסים לארגן את חיינו בהתאמה לחוק החברתי הבסיסי אשר רודולף שטיינר ניסח: "הרווחה של קבוצת אנשים העובדים יחדיו קשורה כך שהאדם הבודד לא יבקש לעצמו את התועלת של עבודתו."

בזכות ערבי כתבי-הקודש ופגישות הקולגיום זה נהיה אפשרי לעבוד תחת תנאים שכאלה ולשתף מאמצינו עם שכנינו ולא לתבוע רווח לעצמנו. שני מנהגים החודרים את חיינו עם מטרה גבוהה יותר כך שאנו עובדים כדי להגשים את האידיאלים שלנו. כאן, שוב, יש רמז יסודי של רודולף שטיינר הנותן לנו הדרכה וכיוון. הוא אמר: "אם אדם עובד בשביל אדם אחר, הוא צריך למצוא באחר את הצורך עבור עבודתו שלו. ואם מישהו צריך לעבוד עבור הקהילה כולה, הוא צריך לחוש ולחוות את הערך, את הקיום ואת המשמעות של זה. זה אפשרי רק אם הקהילה היא משהו אחר מאשר פחות או יותר משהו בלתי מוגדר כמו סכום של אנשים בודדים. קהילה שכזו צריכה להיות חדורה על ידי רוח אמיתית שבה כל אחד משתתף עם חבריו. בקהילה שכזו כל אדם יכול לומר: "זו קהילה נכונה ואני רוצה שתהיה כזו." "לקהילה צריכה להיות שליחות רוחנית, ולכל אינדיבידואל צריך להיות אימפולס לעזור כך שהשליחות תתמלא."

בזמנים מוקדמים יותר, אומה או קומונות חברתיות קטנות יותר כמו ערים וכו' היו מלאים במשימות משותפות. בנייה של מקדש או קתדרלה, מלחמה, כיבוש או עליה לרגל היו מעשים קהילתיים שכאלה. המצבים השתנו באופן בסיסי, והיום זה אפשרי רק כשמבחן משותף שכזה או משימה יתחילו לחיות שוב בקהילות רוחניות.

באופן בסיסי נדרש שכל חבר בקהילה העובדת ידווח באופן מלא על כל דבר ששייך לשטח הכלכלי ולמבנה של סביבתו. רק אם זה נעשה הוא יהיה שותף-לעבודה והוא יוכל לפתח חוש של אחריות לעבודתו, בגלל שהוא יראה זאת כחלק של הסך הכל הגדול יותר. הוא יכול אז לקחת חלק ברוח של הקהילה כולה. בית ספר, חווה, בית חרושת, בית-חולים – למעשה כל מקום היכן שאנשים עובדים יחדיו יכול להוות טוטליות שכזו. אבל הם לעולם לא יעבדו בדרך אנושית אם כל משתתף משתוקק "לקחת את חלקו". זו לעולם לא שאלה של "לחלק את העוגה" בדרך הכי שווה. אנו רק יכולים להשתתף בעבודה, לא ברווחים. האחרונים לעולם לא יתחלקו באופן שווה. במידה וזה נעשה, חוסר צדק נכנס פנימה, בגלל שלכל אדם יש את רצונותיו האינדיבידואליים, ואם אחד צריך יותר האחרים יקבלו פחות.

כל עוד העבודה מתחלקת על פי היכולות האינדיבידואליות של כולם, הצרכים והמצרכים של החיים יהיו מצויים. אפילו הנחשלים יכולים להסתגל אם הצוות מוכן להוביל קדימה. "לא לעבוד" יכול לפעמים להיות חשוב כמו "לעבוד". זה צריך לא להפוך למנהג, אלא להיות לזמן של התאוששות פנימית או הכרה-פנימית.

כאשר אנו לומדים יותר ויותר לנהל צורה זו של חיים כלכליים, התנועה תזרע זרע עבור סדר חברתי חדש. כמו שכסף לעולם אינו צריך להיות לצורך אישי שלנו, כך גם הבתים שלנו, האדמה, הציוד – אינם רכוש אישי. הם אפילו אינם שייכים לתנועה, אלא הם, כמו הכסף, מנוהלים על ידה.

האינדיבידואל היחיד יכול להחזיק במה שהוא רוצה. הוא עדיין יכול להרגיש בצורך להיות בעל רהיטים, ספרים, הון כסף. בה במידה שהוא אינדיבידואל, יתכן ויהיה לו צורך של טובין ארציים. כעובד בתנועה אין לו שום רכוש, אין לו שום הכנסה. והוא שווה לאלו העובדים איתו.

בדרך זו, הוא ישיג כמה מן המצבים החברתיים שאליהם חתר רוברט אואן. הוא אינו מצליח בגלל שהוא מנסה להתחלק במה שנובע וברכוש של העבודה שנעשית. אנו עובדים למען העבודה. איננו מצפים להחזר בגלל שאנו לומדים בהדרגה להבין שההחזר הוא מתנה, תרומה, פעולה של חסד שהאחרים מספקים לנו. אנו נותנים ובכך אנו מקבלים. כך הסוד הפנימי ביותר של כל עבודה מתחיל לחשוף את עצמו: זוהי אהבה ושום דבר מלבד אהבה נצחית. זוהי אהבה ונדיבות אשר פאולוס דיבר עליה במכתבים לקורינתיים.

בתנועה אנו מקווים לאידיאל יודע-כל המתחדש דרך אנתרופוסופיה. אנו מאמינים במעשים של כריסטוס ויש לנו אמונה במיסטריית גולגותא. אנו עובדים ובאופן קבוע מכירים שהגרעין הפנימי ביותר הוא אהבה. "וכעת נתמיד באמונה, תקווה, נדיבות, שלוש אלו. אבל הגדולה מכל אלו היא הנדיבות."

————————————————————————————————–

  1. ציטטה זו וגם הציטטות הבאות תורגמו מתוך מסה של רודולף שטיינר על:

    "Geisteswissenschaft und Soziale Frage".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.