שיעורים אזוטריים – כרך 2 – פרק 68

שיעורים אזוטריים – כרך 2 – פרק 68

שיעורים אזוטריים

רודולף שטיינר

GA266

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל, עציון בקר

כרך 2

פרק 68

מהתוכן של שיעורים אזוטריים

ברלין    4.11.1910

 

אלו מכם שהיו בשיעורים אזוטריים בעבר יודעים שמה שנאמר כאן לא נאמר על ידי בלבד; אנו נבקש את עזרתה של רוח היום לשם כך (נאמרו הפסוקים של יום שישי).

בהתבוננות על מהלך חיינו בין לידה למוות, נראה מנקודת מבט אזוטרית שהם נועדו כדי שנוכל ללמוד משהו למען הדרך האזוטרית שלנו. אם אנו סוקרים את חיינו הפיזיים, אנו רואים שאנו מביאים איתנו את האיברים והתנאים המוקדמים לכל מה שאנחנו יכולים לבצע בחיים – למעט שלושה דברים שעלינו ללמוד כאן בחיים הפיזיים. אנו יכולים לראות צבע זמן קצר מאוד לאחר הלידה, איננו צריכים ללמוד יכולת זו שכן היא פשוט שם; הדבר נכון גם לגבי שמיעה וכו'. שלושת הדברים היחידים שעלינו ללמוד הם הליכה, דיבור וחשיבה או יצירת מושגים.

העיקר בהליכה הוא שעלינו ללמוד לעמוד. לפני שנוכל לעשות זאת אנחנו פשוט ניפול; אין לנו עדיין תחושה של איזון. ראשית עלינו ללמוד לחוש את דרכנו לשלושת מימדי המרחב וכמו כן עלינו ללמוד גם לדבר ולחשוב.

אם למדנו ללכת בשנה הראשונה לחיים, נוכל להמשיך בדרכנו. אם למדנו כיצד ליצור מושגים אנו יכולים להחיות את האמת וליצור דברים חיים באמצעות המילה. אנו לומדים ללכת, לדבר ולבנות מושגים בשלוש השנים הראשונות לחיינו.[1] אנו מוצאים את שלוש השנים הללו שוב, באופן סמלי, בשלוש השנים בהן חי כריסטוס על פני האדמה.[2]

כל מה שתלמיד אזוטרי זקוק לו לחייו האזוטריים ניתן לו בשיעורים אזוטריים. הוא מקבל תשובות לכל שאלותיו ממה שניתן לו בתרגילי המדיטציה; הוא רק צריך להקשיב כמו שצריך. מה שניתן לנו כמדיטציה חייב לרכוש חיים בתוכנו. כגון הפסוק: בקרני האור הטהורות…

אל לנו פשוט לקרוא מילים אלה כלאחר יד; הן צריכות להתעורר לחיים בתוכנו. עלינו להתמסר לחלוטין לתוכן המדיטציה, לשכוח את כל מה שמסביבנו בחיים הפיזיים ואת כל תחומי העניין האישיים וכן הלאה. כפרס על העובדה שכביכול ויתרנו על החיים הגופניים, הקרבנו אותם למשך המדיטציה, יהדהד בנו צליל אחרי שתי השורות הראשונות:

 

בקרני האור הטהורות

קורנת אלוהות העולם…

 

זה יישמר עבורנו למשך כל הזמן שהקארמה שלנו קבעה. זהו לא טון המהדהד מבפנים, אלא כזה הנשמע כלפינו מבחוץ. לא ייאמר כאן יותר, על כל אחד לחוות ולתפוס זאת בעצמו. בעוד שהצליל, המילה הקדושה והשם הבלתי ניתן לביטוי מהדהדים, על התלמיד לנדור נדר שהוא היה יכול גם לנדור לפני כן, אך ברגע זה הוא חייב לעשות זאת. הנדר הוא שהתלמיד אומר לעצמו: אני אחשיב כל צליל מלבד מילה קדושה זו, אם הוא לא נגרם באופן פיזי, כפעולתו של אהרימן.

זוהי נסיגה, התרחקות מסביבתו, היוצרת תחושת קור אצל החניך; תחושת קרירות תופסת את האדם; הוא מרגיש מבודד ומוקף בכפור גדול. על התלמיד להקרין אהבה לתחושה קפואה זו שנוצרה על ידי מחשבה טהורה.

כששומע החניך את הצליל הזה מהדהד בו צליל מן המזרח; הצליל מגיע מהמזרח. התלמיד יכול להתמצא ברוח, הוא כבר לא נופל כמו ילד שטרם למד לעמוד וללכת. כעת הוא יכול לעמוד וללכת ברוח.

וכאשר החניך מאפשר לשורה השלישית והרביעית לחיות בו:

 

באהבה טהורה לכל הישויות

קורנת האלוהות של נפשי

 

הוא ירגיש חום, חום קורן וחי. רק לחוויות שיש לו במהלך תחושת החום הזו יש ערך אמת אמיתי; כל השאר הן פעולתו של לוציפר. ואם הוא באמת החיה את שלוש השורות האחרונות:

 

אני נח באלוהות העולם

אמצא את עצמי

באלוהות העולם

 

אז הוא יתפוס את האמת.

 

כך שבשתי השורות הראשונות החניך הגיע לדרך, בשלוש האחרונות לאמת, ואז מהשורות שביניהם לחיים, לחיים רוחניים זורמים.

על התלמיד לפתח משהו שמרבים לדבר עליו בחיים החיצוניים, אך אינו מיושם, ואנשים אינם מודעים לעומקו. רבים מדברים על אהבה לבני אדם, ובכל זאת מה שאנשים בחיים החיצוניים רואים בכך אינו תואם לרגש זה. על החניך האזוטרי להתחיל לומר לעצמו בכל הענווה: אני לא יודע דבר על אהבת האדם. אנו אוהבים בני אדם מסיבות שונות אך כל זה הוא לא הדבר הנכון. עלינו לאהוב את האדם כי הוא ישות אנושית. כריסטוס נתן דוגמה טובה לכך.

 

ברוח היה מונח הנבט של גופי.

והרוח שילב בתוך גופי

את העיניים החושיות,

כדי שדרכן אוכל לראות

את אור הגופים.

והרוח הטביעה בגופי

תחושה וחשיבה

ורגש ורצון,

כדי שדרכם אוכל

לקלוט גופים

ולפעול עליהם.

ברוח היה מונח הנבט של גופי.

 

בגופי מונח נבט הרוח.

ואשלב בתוך רוחי

את העיניים העל-חושיות

כדי שדרכן אוכל לראות את אור הישויות הרוחיות.

ואטביע בתוך רוחי

חכמה וכוח ואהבה,

כדי שדרכי הישויות הרוחיות תוכלנה לפעול

ואהפוך לאיבר מודע לעצמו

של מעשיהן.

בגופי מונח נבט הרוח.

——————————————————————————————

[1] להרחבה ראו את ספרו של קרל קוניג: שלוש השנים הראשונות של הילד – הוצאת חירות.

[2] להרחבה ראו את ספרו של אמיל בוק: שלוש השנים – הוצאת חירות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *