קוסמולוגיה אזוטרית – 01

קוסמולוגיה אזוטרית – 01

קוסמולוגיה אזוטרית

רודולף שטיינר

GA94

תרגמה מאנגלית: אורנה בן דור

הגהה: אפרת מאייט

לספר ראו כאן

הקדמה

ספר זה מכיל רשימות של Schure Eduard מ- 18 הרצאות ששטיינר נתן בפאריז בשנת 1906. רשימות אלו מרכיבות את התיעוד היחיד הידוע של הרצאות אלו. בהרצאות מוקדמות אלו מציג שטיינר סקירה של האבולוציה של הקוסמוס, האדמה והאנושות בצורה ברורה כאשר לאחר מכן הוא מרחיבה בספר: 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים'. התרגום לעברית נעשה על פי התרגום לאנגלית מאת: R.M. Querido. התרגום לאנגלית הוא תרגום מורשה מקצרנות של ההרצאות, שלא נערך על ידי ר. שטיינר. הטקסט הגרמני המקורי של הרצאות אלו נמצא ב – Collected Edition of Rudolf Steiner's works, No. 94 in the Bibliographical Survey, 1961.

בספרו האוטוביוגרפי של שטיינר – 'סיפור חיי', בפרק 37, ניתן למצוא את הפסקה הבאה: "במחזור ההרצאות בפאריז הצגתי תפיסה שדרשה תהליך ארוך של 'הבשלה' במוחי. לאחר שהסברתי כיצד איברי האדם – הגוף הפיזי, הגוף האתרי, כמתווכים את תופעת החיים ו'כנושאי האני' – קשורים באופן כללי זה לזה, התייחסתי לעובדה שהגוף האתרי של הגבר הוא נקבי והגוף האתרי של האישה הוא זכרי. דרך כך נזרה אור בחברה האנתרופוסופית על שאלות-קיום בסיסיות בהן דנו בזמן ההוא. צריך רק להיזכר בספר של וינינגר האומלל 'מין ואופי', ובשירה בת זמנו. אך השאלה נישאה לתוך מעמקי ישותו של האדם. בגופו הפיזי קשור האדם עם הקוסמוס בצורה שונה מאוד מזו בה הוא קשור בגופו האתרי. דרך הגוף הפיזי עומד האדם בתוך כוחות האדמה. דרך הגוף האתרי – בתוך הכוחות של הקוסמוס החיצוני. היסודות הזכריים והנקביים קושרו למיסטריות של הקוסמוס. הידע היה דבר הקשור לחוויות העמוקות והמרגשות ביותר של נפשי. חשתי שוב ושוב כיצד עלינו להתקרב לתפיסה רוחנית, וכיצד – כאשר אנו חווים 'בשלות של התודעה' – עלינו להלבישה ברעיונות, על מנת למקם את התפיסה בתוך הספרה של הידע האנושי.

  

הרצאה מספר 1

לידת האינטלקט והמשימה של הכריסטיאניות

פאריז, 25.5.1906

רק לאחרונה הפכו האמיתות של האוקולטיזם לנושא להרצאות פומביות. לפני כן, נחשפו אמיתות אלו רק בחברות הסודיות, לאלו שעברו דרך שלבים מסוימים של התקדשות, ונשבעו לציית לחוקי המסדר במהלך כל חייהם. בימינו, נכנס האדם לתקופה קריטית ביותר. אמיתות אוקולטיות מתחילות להיחשף לקהל. תוך עשרים שנה לערך מספר מסוים של אמיתות אלו יהפוך לדבר הידוע לכל. מדוע? הסיבה לכך היא שהאנושות נכנסת לפאזה חדשה עליה נדבר בהרצאה זו. בימי הביניים, היו האמיתות הרוחניות ידועות בתנועה הרוזנקרויצרית. אך בכל מקום בו הן הודלפו הן לא הובנו כראוי או שהן סולפו. במאה השמונה-עשרה הן נכנסו לשלב של חובבנות ושרלטנות, ובתחילת המאה התשע-עשרה הניחו אותן המדעים לחלוטין ברקע. רק בימינו הן מתחילות לעלות שוב, ובמאות הבאות הן תשחקנה תפקיד חשוב בהתפתחות האנושות. על מנת להבין זאת עלינו להתבונן במאות שקדמו לבשורה של הכריסטיאניות ולעקוב אחר התהליך שנעשה. לא נדרש ידע עמוק כלשהו על מנת להבחין בשוני בין האדם של הזמנים הטרום-כריסטיאניים לאדם של ימינו. בזמנים הקדומים – למרות שהיה לו הרבה פחות ידע מדעי – היו לאדם רגשות ואינטואיציות עמוקים יותר. הוא חי יותר בעולם שמעבר – אותו הוא גם תפס – מאשר בעולם החושים. היו כאלו שנכנסו לתקשורת ישירה וממשית עם העולם האסטרלי ועם עולם הרוח. בימי הביניים – כשהקיום הארצי כלל לא היה נוח – חי האדם עדיין כשראשו בשמים. אכן, הערים הימי-ביניימיות היו פרימיטיביות-משהו, אך הן ייצגו במהימנות רבה יותר את עולמו הפנימי של האדם מאשר הערים בנות זמננו. לא רק הקתדרלות, גם הבתים והמרפסות על הסימבולים שלהם, הזכירו לבני האדם את האמונה שלהם, הרגשות הפנימיים, השאיפות (aspirations) ואת הבית של נפשותיהם. כיום אנו אוחזים בידע על דברים רבים מאוד, והיחסים בין בני האדם גדלו עד אין סוף. אך אנו חיים בערים הדומות למפעלים מחרישי-אוזניים במגדל בבל הנורא מבלי שדבר יזכיר לנו את עולמנו הפנימי. השיתוף והאחווה שלנו עם העולם הפנימי הזה אינו נעשה דרך השתקעות והרהורים אלא דרך ספרים. עברנו מאינטואיציה לאינטלקטואליזם. על מנת למצוא את המקור לזרם האינטלקטואליזם עלינו לחזור לזמן שלפני ימי הביניים. התקופה של לידת האינטלקטואליזם האנושי, התקופה בה התרחשה טרנספורמציה זו, מונחת כאלף שנה לפני התקופה הכריסטיאנית. זוהי התקופה של תאלספיתגורס ובודהה. אז לראשונה עלו הפילוסופיה והמדע, כלומר – האמת הוצגה בפני השכל הישר בצורה של לוגיקה. לפני התקופה הזו הוצגה האמת בצורה של דת, של התגלות אותה קיבלו המורים ואשר התקבלה על ידי ההמונים. בזמננו, עברה האמת לתוך האינטליגנציה האינדיבידואלית ועליה להיות מוכחת דרך טיעון, כשהיא מוכנה שכנפיה יקוצצו. מה קרה בטבעו הפנימי של האדם, המצדיק את המעבר הזה בתודעתו ממישור אחד לאחר, ממישור האינטואיציה למישור הלוגיקה, ההיגיון? כאן אנו נוגעים באחד החוקים הבסיסיים של ההיסטוריה – חוק שאינו מוכר יותר על ידי המחשבה הנוכחית. והוא: האנושות מתפתחת באופן המאפשר ליסודות ולעקרונות השונים של ישות האדם להתגלות, והמאפשר התפתחות בשלבים הבאים בזה אחר זה. מהו עקרון זה? ראשית, לאדם יש גוף פיזי המשותף לו ולממלכת המינרלים. עולם המינרלים כולו נמצא שוב בכימיה של הגוף. יש לו גם גוף אתרי, אשר – אם נדבר בצורה הנכונה – הנו העיקרון החיוני (vital) שבו. הגוף האתרי משותף לו ולצמחים. עקרון זה מחולל את תהליך ההזנה ואת כוחות הגדילה והפריה-ורביה. לאדם יש גם גוף אסטרלי בו מוצתים הרגשות והתחושות, כוחות ההנאה והסבל. הגוף האסטרלי משותף לו ולחיות. לבסוף, קיים באדם עיקרון עליו לא ניתן לדבר כעל גוף. זוהי המהות הפנימית ביותר שלו, המבדילה אותו מכל שאר המהויות – המינרל, הצמח והחיה. זהו העצמי שלו, הנפש, הניצוץ האלוהי. ההודים כינו אותו בשם מאנאס. הרוזנקרויצרים דברו עליו כעל 'הבל-יתואר'. למעשה, גוף הנו רק חלק בלתי נפרד מגוף אחר, אך העצמי'האני' של האדם, קיים בפני עצמו – 'אני הוא אני'. עיקרון זה נאמר על ידי האחרים כ'אתה'. לא ניתן להתבלבל בינו לבין שום דבר אחר ביקום. בזכות 'הבל-יתואר' הזה – העצמי שלא ניתן להעבירו או למוסרו במחשבה – מתרומם האדם מעל לכל הדברים הנבראים של האדמה, מעל לחיות, אכן, מעל לבריאה כולה. ורק דרך עיקרון זה הוא יכול לתקשר עם העצמי-האינסופי, עם אלוהים. מסיבה זו – בזמנים מסוימים ומוגדרים – אמר הכהן ששימש בטקס במקדש העברי הקדום לכהן הגדול: Shem-Ham-Phores שמשמעותו: מה הוא השם? (השם של אלוהים)? He-Vo-He או במילה אחת – Jev or Joph  י ה ו ה, כלומר אלוהים, טבע, אדם. או שוב, האני הבל-יתואר של האדם שהנו גם אנושי וגם אלוהי. העקרונות של ישות האדם הונחו בזמנים הקדומים של המחזור האבולוציוני הענק שלו – אך הם התגלו רק לאט, בזה אחר זה. המשימה המיוחדת של התקופה שהחלה כ- אלף שנה לפני התקופה הכריסטיאנית הייתה לפתח את האגו האנושי במובן האינטלקטואלי. אך מעל למישור האינטלקטואלי ישנו המישור של הרוח. במאות הבאות יגיע האדם לעולם הרוח, אליו הוא שם פעמיו מעתה ואילך. הזרעים של התפתחותו העתידית הוטלו לתוך העולם על ידי כריסטוס והכריסטיאניות האמיתית. לפני שנדבר על עולם הרוח עלינו להבין את אחד הכוחות אשר באמצעותם עברה האנושות כמקשה אחת מהמישור האסטרלי למישור האינטלקטואלי. היה זה בזכות סוג חדש של חתונה. בזמנים הקדומים נערכו החתונות בקרב אותו השבט או החמולה – שהיו רק הארכה של המשפחה. אכן, לפעמים אחים ואחיות נישאו. מאוחר יותר חיפשו הגברים את נשותיהם מחוץ לשבט, לחמולה, לקהילה העירונית. הזרים, הבלתי מוכרים, הפכו לנאהבים. אהבה – אשר בזמנים עברו הייתה תפקוד טבעי או חברתי גרידא – הפכה לתשוקה אישית, והנישואין הפכו לעניין של בחירה. הדבר מצוין במיתוסים יוונים מסוימים, כמו – הכיבוש של הלנה, וגם במיתוסים הסקנדינבים והגרמנים של סיגורד וגודרון. האהבה הפכה להרפתקה, לכיבוש אישה רחוקה. שינוי זה מנישואין פטריארכליים לנישואין חופשיים מקביל להתפתחות החדשה של היכולות האינטלקטואליות של האדם, להתפתחות האגו. ישנה החשכה זמנית של יכולות-הראייה האסטרליות ושל כוח הקריאה הישיר בעולם האסטרלי והרוחני – יכולות הנכללות בדיבור הרגיל תחת השם – אינספירציה. הבה ונפנה כעת לכריסטיאניות. האחווה של האדם והפולחן של האלוהים-האחד הינם ודאי סממנים של זה, אבל הם מייצגים רק את ההיבט החברתי החיצוני, לא את המציאות הרוחנית הפנימית. היסוד המסתורי והטרנסצנדנטלי בכריסטיאניות הוא זה שיוצר אהבה אלוהית, הכוח המשנה את האדם מבפנים, השאור אשר על ידו עלה העולם כולו. כריסטוס הגיע על מנת לומר: "אם אינכם עוזבים אם, אישה ואף את גופכם שלכם, אינכם יכולים להיות תלמידיי". אין הכוונה להפסקת הקשרים הטבעיים. האהבה משתרעת מעבר לקשרי המשפחה לכל בני האדם והיא משתנה לכוח טרנספורמטיבי, מחייה ויצירתי. אהבה זו הייתה העיקרון הבסיסי של המחשבה הרוזנקרויצרית, אך לא הובנה אף פעם על ידי העולם החיצוני. היא נועדה לשנות את עצם מהותן של כל הדתות, הפולחנים והמדע. התהליך באנושות הנו מרוחניות בלתי-מודעת (פרה-כריסטיאנית) לעבר אינטלקטואליזם (התקופה הנוכחית) ולרוחניות מודעת, בה היכולות האסטרליות והאינטלקטואליות מתאחדות שוב והופכות לדינאמיות דרך כוחה של רוח האהבה, אלוהית ואנושית. במובן הזה נוטה התיאולוגיה להפוך לתאוסופיה. למעשה, מהי התיאולוגיה? ידע האלוהים הנכפה מבחוץ בצורה של דוגמה, כמעין לוגיקה על-חושית. ומה היא התאוסופיה? ידע האלוהים המלבלב כפרח במעמקי הנפש האינדיבידואלית. אלוהים – כשהוא מסתלק מהעולם – נולד שוב במעמקי הנפש האנושית. במובן הרוזנקרויצרי, הכריסטיאניות הינה ההתפתחות הגבוהה ביותר של החירות והדת האוניברסלית כאחת. ישנה קהילה של נפשות חופשיות. העריצות של הדוגמה מוחלפת בקרינה של חכמה אלוהית, אינטליגנציה, אהבה ופעולה חובקי-כל. המדע העולה מכך לא יכול להימדד על ידי כוח ההיסק המופשט, אלא על ידי הכוח הגורם לנפשות לפרוח ולהניב פרי. זה ההבדל בין 'לוגיה' ל'סופיה', בין מדע לחכמה אלוהית, בין תיאולוגיה לתאוסופיה. במובן הזה, כריסטוס הנו מרכז האבולוציה האזוטרית של המערב. כמה תיאולוגים מודרניים – מעל לכל בגרמניה – ניסו להציג את כריסטוס כאדם תמים, פשוט. זוהי טעות איומה. התודעה הנעלה ביותר, החכמה העמוקה ביותר, חיו בו – כמו גם האהבה האלוהית ביותר. ללא תודעה כזו, כיצד יכול היה הוא להיות הביטוי הנעלה בחיים של האבולוציה הפלנטרית שלנו כולה? מה נתן לו את הכוח להתרומם כה גבוה מעל לזמנו שלו? מהיכן הגיעו האיכויות הטרנסצנדנטליות שלו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.