על המציאות של עולמות עליונים – 07

על המציאות של עולמות עליונים – 07

על המציאות של עולמות עליונים

רודולף שטיינר

כריסטיאנה 2.12.1921

GA79

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 7

החידוש של התרבות

נתבקשתי להרצות בערב זה על הצורך בחידוש התרבות. במשך הימים שעברו דיברתי בפניכם על מדע הרוח האנתרופוסופי. זהו תחום שניתן לטפל בו בדרך כלל על ידי כל אינדיבידואל, אם הוא חושב שהוא יכול להתחבר לאחרים עם תוצאות אלה או אחרות של מחקרים מיוחדים או אימפולסים. כי זהו הביטוי לאימפולס אינדיבידואלי – אם כי יש כמובן לשאת בתודעה שזה משהו שמבחינה מסוימת עשוי לעניין את כולם.

אבל יש לי הרגשה שונה למדי ביחס לנושא של הערב. בזמן הנוכחי, כאשר מישהו צריך לדבר על הצורך בחידוש התרבות, יש לו זכות לעשות זאת אם הוא יכול לקבל שנושא זה באמת מתאים לצורך כללי, שאנשים מלאים בתשוקה לחידוש התרבות, ומאמינים במה שנקרא חידוש התרבות. אם כן, צריך פחות או יותר לפרש מראה כולל. כי ביחס לנושא שכזה, דעה אינדיבידואלית שרירותית תהווה רק ביטוי ליהירות ולמחסור בצניעות.

אם כן, עולה השאלה הבאה: האם נושא זה מתאים היום באופן כללי לתחושה השלטת, לסכום של רגשות אשר קיימות במעגלים רחבים? אם נביט באופן משוחרר מדעה קדומה לתוך הלבבות והנפשות של בני זמננו, אם נחקור את מצבי רוחם הנפשיים ואת מצב תודעתם הכללי, אנו נאמין באמת שנושא זה של הצורך בהתחדשות התרבות מוצדק מבחינות רבות.

האם איננו רואים שברוב התחומים של החיים רבים מבני זמננו מרגישים שמשהו צריך לחדור לתוך חיינו הרוחיים ולתוך הענפים האחרים של חיי אנוש, משהו שבדרך מסוימת תואם לכמיהה אשר מגלה עצמה כה בבהירות?

היום אנו נתקלים בנפשות מחפשות בתחומים רבים של חיי האמנות. מי לא הבחין בנשמות המחפשות האלה? אנו מוצאים אותם מעל לכל בקרב הצעירים המודרניים. במיוחד שם אנו מגלים כי הצעירים מצפים למשהו שאינו יכול להתקבל מהדברים שמוצעים על ידי הרוח הרווחת של התקופה. במיוחד בתחום החיים האתיים-דתיים אנו נתקלים בנפשות מחפשות כאלה. אינספור שאלות, מבוטאות ומעל לכל לא מבוטאות, שאלות שחיות רק במעמקי הרגש, מונחות כעת בלב האדם. אם ניקח בחשבון חיי חברה, אז מהלך אירועי העולם וכל מה שמתרחש, כביכול, בתחום זה, מקבל כיוון של שאלה אחת גדולה: היכן עלינו לחפש אחר איזושהי התחדשות תרבותית של חיינו החברתיים?

האינדיבידואל המתאר את השאלות השונות הללו, עלול שלא להרחיק הלאה מהאמונה שהוא יכול להציע תרומה קטנה לפיתרון בעיה זו, המתעוררת מתוך צורך כללי בתחום זה. אבל אולי ההסברים הנובעים ממחקר אנתרופוסופי רוחי שנכללו בהרצאות האחרונות אשר נתתי לכם כאן, יאפשרו לי להעלות כמה עובדות בנושא שנבחר להיום, גם אם מדע הרוח האנתרופוסופי יודע שביחס לדברים רבים אשר אנשים מחפשים כעת, אפשר לכל היותר להציע כמה אימפולסים שיישאו פירות. ועדיין זוהי המטרה החשובה ביותר של מחקר אנתרופוסופי להציע מספר אימפולסים, מספר כוחות נובטים.

בדורנאך, בשוויץ, ניסינו לייסד את בית הספר למדע הרוח. את הגתאנום.[1] כאן אנו יכולים לומר שלפחות נעשה מאמץ להפרות את התחומים המדעיים על ידי תוספת לתוצאות המתקבלות ברפואה, במדע הטבע, בסוציולוגיה, היסטוריה, ושטחים רבים אחרים על ידי שיטות רבות חשיבות של הזמנים החדשים, התוצאות שאפשר לקבל דרך מחקר ישיר של העולם הרוחי עצמו.

בשדה הפדגוגי-דידקטי, נעשה מאמץ לקבל כמה תוצאות מעשיות דרך בית הספר ולדורף בשטוטגרט. נעשה מאמץ לקבל תוצאות בשטח הכלכלי. אבל שם אנו צריכים לומר שהתנאים הנוכחיים הם כה קשים שמשימה כלכלית זו, שזה עתה נוסדה, צריכה קודם כל לעבור את המבחן המראה האם היא מסוגלת – אני לא אומר להשיג – אבל לפחות לעודד את מה שכה הרבה אנשים מודרניים מבקשים למצוא.

אם כן, הרשו לי להתחיל במסע זה. אני לא יכול לדבר כמובן מנקודת הראות של האומה שלכם, היכן שיש לי את התענוג הגדול להיות אורחכם. אני רק יכול לדבר אליכם מנקודת ראות בינלאומית. אלו שיש להם לבבות פתוחים, תודעה ונפש עבור הכמיהה של חלק זה של המין האנושי אשר לוקח בחשבון במידה הרבה ביותר את העתיד, אלו שרואים זאת ללא דעה קדומה, אינם יכולים שלא להביט באנשים הצעירים ובחיפושיהם!

אנו מוצאים בכל מקום שהאנשים הצעירים שלנו מלאים בכמיהה, הצומחת מתוך רגש בלתי מוגדר, עבור משהו חדש למדי. אם כן, צריכה לעלות השאלה הרצינית, רבת המשמעות: מדוע האנשים הצעירים שלנו אינם מוצאים סיפוק מלא בדברים שאנו כאנשים מבוגרים יותר יכולים להציע להם? ואני מאמין שחיפוש נעורים זה קשור עם אימפולסי-הנפש הכי אינטימיים ועמוקים, שעולים בלבבות האנשים בזמן הנוכחי למשמעות כללית זו של חיפוש.

אני מאמין שאנו צריכים לחדור עמוק ובאופן מכובד לתוך הנפשות האנושיות, אם הקריאה לחידוש של התרבות, שיכולה כעת להישמע בבירור, צריכה עכשיו להישפט על פי יסודה האמיתי. אנו צריכים להביט לתוך מעמקים רבים של חיי-נפש אנושיים. מעל הכל איננו יכולים לעסוק רק בתכונות של התרבות המודרנית, אנו נצטרך לסקור קטע ארוך יותר של זמן.

אם אנו עושים זאת באופן משוחרר מדעה קדומה, נמצא שמבחינה בינלאומית תצורת-הנפש המיוחדת של האנושות המודרנית הוכנה במשך שלוש המאות, ארבע או חמש המאות האחרונות, ואנו גם מוצאים שמאות אלה חושפות משהו לגמרי חדש, בהשוואה למבנה הרוחי שעדיין התקיים במערב במשך המאות העשירית, האחת-עשרה והשתים-עשרה, ואשר נגזר מתקופה יותר מוקדמת. בכל פעם שאנו בודקים זמנים מוקדמים יותר אלו של חיי הרוח במערב, אנו מוצאים שהתפיסה הנפשית-רוחית של האדם לא היתה במפורש כה נפרדת מהתפיסה הפיזית או החושית שלו, כפי שהיה המקרה מאוחר יותר ובמשך הזמן הנוכחי.

במאות מוקדמות יותר, כאשר האדם היפנה את חושיו לקראת העולם הפיזי אשר הרכיב את סביבתו, הוא תמיד ידע שיסוד רוחי חי גם בחפצים שהוא חש דרך חושיו. לא היתה לו יותר תפיסה רוחית גבוהה שכזו של העולם כמו, למשל, למצרים הקדומים, או אפילו ליוונים הקדומים, אשר ראו את ההתגלמות החיצונית של ישות נפשית-רוחית בעולם הכוכבים, אבל עדיין היו לו מספר רמזים לעובדה שהמהות הרוחית שלו חלחלה לכל דבר בסביבתו הפיזית.

ושוב, כאשר האדם מהמאות המוקדמות הביט לאחור על העצמי שלו, הוא לא הפריד בפירוש את החלק הפיזי-גופני שלו מנפשו, כלומר, מהמחשבות, הרגשות והרצון. אני צריך לומר שבהיותו מודע לנפשו, הוא היה באותו זמן מודע למרכיבי גופו, לאיברים של גופו, והוא גם תפס מהות נפשית-רוחית באיברי הגוף הללו, הוא חש מהות נפשית-רוחית באורגניזם שלו. בעולם שבחוץ הוא חווה מהות נפשית-רוחית זו ובתוך האני שלו הוא גם חווה מהות נפשית-רוחית.

הוא חווה אז יחסים מסוימים, אינטימיות מסוימת עם העולם שמסביבו. הוא היה יכול לומר לעצמו: מה שחי בתוכי, חי גם במובן מסוים בתוך היקום, וישויות אלוהיות-רוחיות, המובילות ומדריכות את העולם, מיקמו אותי בתוך היקום הזה. הוא חש קשור עם היקום ושיש לו הרגשה אינטימית עימו. הוא חווה שהוא מהווה חלק מהאורגניזם הנפשי-רוחי-פיזי הגדול של היקום.

זוהי הרגשה שאיננו מבינים לגמרי היום, בגלל שבמשך המאות שעברו הזמנים עברו שינוי מוחלט. שינוי זה מופיע לא רק בקרב תיאורטיקנים ואנשי מדע, הוא חושף עצמו בכל לב אנושי, בכל נפש אנושית. הוא לא רק חושף עצמו בדרך שבה אנשים מודרניים מתבוננים בעולם, אלא גם באופן שבו הרוח מתגלמת בחומר כיצירה אמנותית ובהנאה מן האמנות. הוא חושף עצמו בחיינו החברתיים, בדרך שבה אנו פוגשים את חברינו בני האדם, בהבנה שיש לנו עבורם, ובמה שאנו דורשים מהם. ולבסוף, זה חושף עצמו ברגשות שיש לנו העוסקות באימפולסים האתיים-דתיים שלנו, בדרך שבה אנו חווים את האלוהי בתוך ליבנו ונפשנו, בגישה שלנו כלפי האימפולס אשר נותן לאדמה בדרך העמוקה ביותר את המפתח לרוח המונחת בקיום הארצי בגישה שלנו לקראת המשמעות הפנימית העמוקה ביותר של הכריסטיאניות.

אם כן, אנו יכולים לומר: האנשים שמחפשים במעגלים רחבים יותר צריכים באופן מסוים להיות שייכים לשינוי זה. מהו הטבע של שינוי זה?

המאות האחרונות ראו את השחר של תקופה אשר לעיתים קרובות מתוארת כתקופה של אינטלקטואליות. אבל זו לא היתה אינטלקטואליות, שימוש מופשט בהבנה אשר בעבר גרמה לאנשים להרגיש קשורים כה קרוב ולהיות מודעים לעולם הסובב – כפי שהסברתי לכם בקיצור זה עתה. רק במהלך האבולוציה האנושית האדם המודרני למד ביסודיות לבטוח במלואו באינטלקט ובהבנה, כאשר הוא מתבונן בעולם, ואפילו כאשר הוא חווה אותו.

כעת יש שני מצבים בחיי אנוש אשר הם בעלי קשר גומלין: אחד פנימי, אינטלקטואליזם וביטחון בסמכות של היגיון, של הבנה, ואחד חיצוני, אמונה בתופעות של הטבע וחוש עבור ההתבוננות בתופעות הטבע.

באופן פנימי, האדם המודרני פיתח נטייה לשים הכל תחת שליטת ההתבוננות האינטלקטואלית המבוססת על היגיון. כתוצאה טבעית מכך, יכולת פנימית זו מעל לכל, יכולה להיות מיושמת רק על תופעות הטבע, לכל דבר שניתן להתבונן בו דרך החושים, לכל דבר שניתן לנתח או להרכיב בצורת מחשבות. שני דברים אלו, אני יכול לומר, ההתבוננות שאינה מוטלת בספק בטבע וההתפתחות של האינטלקט, היו לשני מצבים של חינוך ששימשו במשך המאות האחרונות: הם השתמשו בהשפעה החזקה ביותר שלהם על הציביליזציה האנושית במשך המאה ה-19 וגם נשאו את פירותיהם לתוך המאה ה-20.

אחד מן האפיונים הקשורים בשימוש באינטלקט הוא זה שבדרך מסוימת ההתנסות הפנימית שלנו נהייתה מבודדת. השימוש באינטלקט (המגלה עצמו בבירור בתמונת-האופי שלו) בדרך מסוימת גורם להרגשת ניכור. הוא לובש גוון-חיים קר משעמם ואפור, ובמציאות הוא יכול רק להתפתח בדרך הנכונה דרך טבע חיצוני, דרך כל דבר אשר מרכיב את הטבע החיצוני.

דרך חיבור זה, דרך יחסים אלה של האדם עם העולם, הסברים עמוקים ומספקים יכולים להימצא ביחס לטבע, אבל זה לא מספק באותה מידה כמו בעבר את היכולת לגלות את עצמך, כפי שאתה, בתוך הטבע החיצוני. היסוד הנפשי-רוחי אשר זרח החוצה אל האדם של הזמנים העתיקים מעולם מלא בצבע, קול, חום וקור, ומעונות השנה, היה יכול להיחוות כמשהו ששייך למה שחי בתוך ישותו.

דרך הרגשות שלנו, איננו יכולים יותר להביא ישירות לתוך ישותנו הפנימית את כל החיים החיצוניים של הטבע, אשר אנו לומדים דרך האינטלקט – כל שאנו מגלים דרך המחקר האינטלקטואלי בפיזיקה, כימיה וביולוגיה. אנו יכולים לבטח לשאוף לחקור באופן ביולוגי את המבנה הפנימי האורגני של האדם. אנו יכולים אפילו להרחיק לכת ולחפש ולחקור את התהליכים הכימיים באורגניזם האנושי. אבל אם אנו משתמשים במחקר של טבע חיצוני לאורגניזם האנושי כדי להבין אותו, לעולם לא נמצא שאופן זה של מחקר אוחז גם ברגשות שלנו, שהוא יכול לעמוד על שלו ברגשות דתיים-אתיים לקראת היקום, ולבסוף הוא יכול לבטא את ההרגשה: "אני חבר ביקום: נפש-רוח היא היקום, ואני גם כן נפש-רוח."

הרגשה זו אינה קורנת מתוך הדברים שניתן ללמוד במשך המאות האחרונות דרך האימפולסים הנפלאים של מדע הטבע. כתוצאה מכך, עצם הכוחות שהביאו את הפרי הטוב והמשמעותי ביותר וששינו את כל קיומו של האדם המודרני, בו בזמן ניכרו אותו מעצמו.

העובדה שהוא עומד בתוך היקום ומביט בהערצה על התפיסה המתמטית שלו על העולם המרחבי, על הכוכבים ותנועתם, העובדה שהוא יכול לרדת לעומקם, עם יראת כבוד מסוימת, של הצמחים, החיות, וכ"ו, מלווה (למרות כל הבעיות שעדיין לא נפתרו) על ידי הרגשה מסוימת של סיפוק. אנשים מלאים בסיפוק שמצד אחד זה בלתי אפשרי עבורם לפתור את חידות הטבע על ידי שימוש באינטלקט שלהם ובהיגיון שלהם. אבל שם יש דבר אחד שאי אפשר להגיע אליו דרך שביל זה, כלומר ידע של ישותו האמיתית של האדם.

המדע העוסק בכוכבים, המדע אשר קיים בצורה של פיזיקה וכימיה, מדע הביולוגיה, ובזמנים יותר חדשים אפילו מדע ההיסטוריה, אינו מגלה דבר בתשובה לגעגועים העמוקים ביותר של האדם העוסקים בישותו שלו. ומכאן מופיע יותר ויותר הצורך לחפש משהו אחר.

החיפוש אינו אחר מאשר החיפוש של האדם המודרני אחר האדם. למרות שאנו יכולים לעשות את הטוב ביותר שבנו כדי לסכם את הטבע האמיתי של חיפוש זה בתחומים שונים בכל מקום, אנו מוצאים שבני האדם כעת באמת שואפים לפתור את החידה של ישותם שלהם, את חידת האדם.

זה לא רק משהו שיכול לעניין תיאורטיקנים, אלא משהו שחודר עמוקות לתוך ההרכב של כל נפש אנושית. לכל מי שמתעניין בדברים כאלה זה ללא ספק מקור לגעגועים העמוקים ביותר כאשר המחקר בטבע מוליך לתשוקה לגלות גם את מה שמוסתר מאחורי המרחב הגדול של חיי הטבע: כלומר, ישותו של האדם, שמתעלה מעל לכל מה שיכול להיאסף מממלכות הטבע החיצוניות.

אבל עלי לומר: בנקודה זו, החידה הגדולה, החיפוש אחר טבעו של האדם, באמת מתחיל. בנקודה זו אנו גם מבינים את העובדה שהרשינו לרגשותינו ולכל החינוך שלנו להיות מושפע על ידי כוחות שבאו לידי ביטוי במשך המאות האחרונות. חיים חיצוניים משקפים זאת בכל דרך. הרבה יותר משאנו חושבים, חיים חיצוניים משקפים את הכוחות אשר עלו בחיי הרוח של האנושות במשך המהלך היותר חדש של התפתחות, כפי שתיארנו זה עתה.

אנו לא רק מבקשים לשווא את ישותו האמיתית של האדם מנקודת ראות תיאורטית – או לא! – אבל היום נעבור זה ליד זה, ותחת ההשפעה של החינוך המודרני שלנו אין לנו את היכולת להבין את חברינו בני האדם באופן פנימי, אנו חסרים את היכולת להביט עם סוג של ראיה רוחית מלאת סימפטיה לתוך הנפש האנושית ולתוך מה שחי בתוכה, יכולת שעדיין התקיימה בהרבה ציביליזציות בעבר. לא רק באופן תיאורטי איבדנו את ההבנה עבור האדם, אלא בכל רגע אנו חסרים הבנה ואהדה, הבנה ורגש של מגע עם חברינו בני האדם. יתכן וזה מופיע בצורה הברורה ביותר בשאלה החברתית. בצורה הנוכחית שלה היא מראה לנו שאיבדנו באמת הבנה זו עבור אחינו בני האדם.

כי מדוע הקריאה לרפורמות חברתיות, להתחדשות חברתית, מהדהדת כה בעוצמה? בגלל שבמציאות אנו צמחנו לגמרי באופן בלתי חברתי. ככלל, אנו תובעים בקול הרם ביותר את הדברים שאנו מאוד חסרים, ובקריאה הרמה עבור סוציאליזם, אדם משוחרר לגמרי מדעה קדומה יכול לשמוע את האמת, שאנו כבר לא מבינים יותר אחד את השני ואיננו יכולים לבנות אורגניזם חברתי, בגלל שגדלנו באופן כה בלתי חברתי. כתוצאה מכך, אנו נאחזים בתקווה שההבנה שלנו, שהגיעה לשלב כה גבוה של התפתחות דרך האינטלקטואליזם, תוכל אחרי הכל להוליך אותנו חזרה למבנה חברתי אורגני.

השאלה החברתית עצמה מראה לנו מעל לכל כיצד אנו נהיים זרים זה לזה כבני אדם. בתקופה האחרונה השאלות הדתיות עומדות בפנינו, בגלל שאיבדנו את החוויה הפנימית המיידית של היות קשור ישירות עם המהות האלוהית של היקום. אנו כבר לא מרגישים את הקול המדבר בתוכנו כביטוי של האלוהי-רוחי. גם הקריאה להתחדשות דתית עולה דרך צורך אמיתי.

אם אנו מביטים כעת יותר עמוק לתוך חיפוש החיים של הזמנים המודרניים, על ידי יציאה מכיוון כזה, אנו מוצאים שהתרבות האינטלקטואלית, ההתבוננות האינטלקטואלית אשר בהדרגה גורמת אפילו לרגש של בני האדם להיות חיוור, היא אחרי הכל משהו אשר קשור בגיל מוגדר של חיי אדם.

איננו צריכים ליפול טרף לשום אשליה: כי ביחס לאינטלקט שלו, האדם באמת מתעורר רק כאשר הוא מגיע לגיל של בגרות מינית. הכוחות האינטלקטואליים שלו מתעוררים בזמן זה של חייו כאשר הוא מוכן לעבוד בעולם החיצוני. אבל אינטלקטואליזם לעולם אינו רכוש פרטי שלנו, זהו כוח שיכול להזיז את נפשנו במשך הילדות, או מייד לאחר מכן כאשר אנו הולכים לבית הספר. בחיים מוקדמים אלה התצורה של הנפש צריכה להיות שונה מצורתה המאוחרת. היסוד האינטלקטואלי בחיים המודרניים אינו יכול ואינו צריך להתפתח דרך הילדות ובתחילת הנעורים, כי אז הוא יתקרר, ימות, יהיה בעל אפקט משתק על כוחות הנעורים.

כדי להבין את הזמן הנוכחי ואת כמיהתו אנו צריכים לחדור לפרטים יותר אינטימיים של החיים, וכך זה מגיע שכעת אנו צומחים לתוך תרבות אשר שוללת מאיתנו – גם אם זה נשמע פרדוכסלי – בגיל מבוגר יותר את הזיכרונות היפים ביותר של ילדותנו.

אם אנו מביטים בחזרה בזיכרוננו על התנסויות הילדות, איננו יכולים לשלוף בחום ובאינטנסיביות מספקת את הרגשות הבלתי מוגדרים והזיכרונות אשר חיים לעיתים תכופות במעמקים בלתי ידועים ושלפעמים יכולים רק לעלות מעלה בניואנסים של מחשבות וזיכרונות. אנו מגיעים לנקודה שבה איננו יכולים להבין את עצמנו לחלוטין. אנו מביטים בחזרה על חיי ילדותנו כאילו היו חידה. איננו יודעים יותר כיצד לדבר מתוך אנושיותנו המלאה, ולתוך השפה שבה אנו מדברים כמבוגרים. איננו יכולים להביא יותר את הצללים אשר מהדהדים שוב ושוב את מה שהילד חווה בחוכמתו החיה, כאשר הוא הפנה את עיניו התמימות אל העולם הסובב, כאשר הוא מגלה את רצונו במשך השנים המוקדמות של קיומו.

איננו לומדים היסטוריה בדרך נכונה אם היא אינה מראה לנו שבקרב האנשים מן הזמנים העתיקים יותר, בדיבור של האדם אשר הגיע לגיל בשלות, תמיד מהדהדת ההתפתחות של הילדות. אנו חיים דרך ילדותנו באופן בלתי מודע, אבל באופן כזה, שחיים בלתי מודעים אלה של הנפש עדיין מכילים בצורה אינטנסיבית את מה שהבאנו עימנו דרך הלידה, דרך האיחוד עם הגוף הפיזי, את מה שהבאנו מחיי הנפש-רוח של קדם-קיומנו.

אלו שיכולים להתבונן בילד, אלו שיש להם נפש ותודעה פתוחים לסוג זה של התבוננות, יגלו את המיסטריה הגדולה ביותר כאשר הם יראו כיצד משבוע לשבוע הילד מגלה את מה שהאדם מביא עימו לתוך העולם הארצי-פיזי מקיום נפשי-רוחי. מה שישותו הנצחית של האדם מביאה עימה באופן בלתי מודע לתוך איבריו של האדם, לתוך כל המנגנון האנושי, כך שהוא חי ופועם דרך הגוף, מביא לחדירה פנימית עם כוחות נפשיים-רוחיים, אשר נתקלת בסוג של חומר מקפיא, כאשר מאוחר יותר האינטלקט אשר באמת קיים רק עבור עניינים ארציים בא לידי ביטוי.

מי שיש לו היום התבוננות עצמית בדברים אינטימיים כל כך, יודע שמעין ערפל דק מתפשט על זה שמבקש להיכנס לתודעתנו הבוגרת מילדותנו; הם יודעים שאי אפשר להביא לתוך המילים את ההתבגרות של חוויות חיי הילדות, מכיוון שאלו מפעילות השפעה רוחנית-נפשית, וחיים בתוך הילד בצורה הרבה יותר אינטנסיבית נפשית-רוחית מכפי שהם יכולים לחיות בהמשך במצב אינטלקטואלי.

סופר שנון מהמאות ה-18 וה-19 כתב פעם: במשך שלוש השנים הראשונות של חייו לומד האדם הרבה יותר מאשר במשך שלוש השנים שלו באוניברסיטה. איני רוצה לפגוע ברגשות של סטודנטים באוניברסיטה, כי אני יכול להבינם, אבל אני גם מאמין שביחס לאנושיות השלמה שלנו, אנו לומדים יותר במשך שלוש השנים הראשונות של החיים, כאשר מתוך האורגניזם שלנו ומתוך החוכמה הבלתי מודעת שלנו, אנו לומדים יותר מאשר אנו יכולים ללמוד מאוחר יותר. ועדיין התרבות המודרנית שלנו מפתחת בחוזקה את הנטייה לשכוח את שלוש השנים הראשונות האלה של החיים, לפחות יש לה את הנטייה למנוע את בואם לידי ביטוי בדרך חיים מקבילה במה שמציג את עצמו מאוחר יותר כביטוי של תרבותנו המבוגרת. אבל עובדה זו מפעילה השפעה גדולה על כל חיי הציביליזציה שלנו. אם איננו מסוגלים לצבוע, להחיות ולהשיב רוח בדיבורנו הבוגר ובמחשבות של חיים מבוגרים עם הכוחות אשר עלו מילדותנו שלנו – בגלל שהאינטלקט נותן לנו תמונות, עולם רוחי בתמונות, אבל הוא אינו יכול לקלוט חיי רוח, את החיים של הרוח עצמה – אם איננו יכולים לעשות זאת, איננו יכולים לדבר אל הצעירים בצורה חיה ואינטנסיבית. אנו מדברים אז מתוך נעורים אבודים לנעורים חיים שמסביבנו.

זוהי ההרגשה שאנו מגלים בנעורים המודרניים, זוהי ההרגשה המבוטאת בחיפוש שלהם ושאפשר לאפיין אותה כך: "אתם הזקנים מדברים בשפה שאיננו יכולים להבין. אתם מדברים במילים שאיננו מוצאים להן שום הד בליבנו ונפשנו." לכן הקריאה לחידוש התרבות נשמעת מעל לכל בגעגועים של הצעירים, ואנו צריכים להבין שעל ידי הליכה לאחור להבנת הרוחי אנו צריכים שוב ללמוד לדבר אל הצעירים בדרך הנכונה, ואפילו לדבר בדרך הנכונה אל הילדים.

ידידיי היקרים, אלו המחדירים את ישותם הפנימית עם האמיתות אשר מחקר אנתרופוסופי רוחי מבקש לתפוס דרך הישות הנפשית החיה ולא דרך מחשבות מופשטות, מחזיקים במשהו שלא מזדקן, אשר אפילו בשנים מבוגרות אינו מונע מהם את הכוחות של הילדות. הם מרגישים, בדרך מסוימת, את הכוחות היותר רוחיים של הילדות והנעורים נכנסים לתוך חייהם הבוגרים. הם ימצאו אז את המילים והמעשים אשר פונים אל הנעורים, המילים והמעשים אשר מאחדים אותם עם הצעירים.

זו ההתבוננות באווירת החיפוש של הנוער אשר מוליכה מעל לכל למאמץ ליצור בבית הספר ולדורף בשטוטגרט גוף של מורים היכול לדבר אל הילדים מתוך התחדשות רוחית המגיעה לשנים בוגרות יותר, לדבר אל הילדים פעם נוספת כאילו היו ידידים אמיתיים. לאנשים אלו אשר משיגים משהו של רוחיות אמיתית בחייהם, כל ילד הוא התגלות מפתיעה, הם יודעים שהילד, הילד הקטן והילד המבוגר יותר, יכול – אם יש להם לב פתוח עבור זה – לתת להם יותר מאשר הם יכולים לתת לילד. גם אם זה נשמע פרדוכסלי, זוהי אף על פי כן ההערה שיכולה להוביל לסוג של התחדשות של התרבות בתחום זה.

אם אנו נותנים לכך לשפוך אור על הדברים האחרים אשר פוגשים אותנו בחיים, אנו חייבים לומר לעצמנו אם אנו מקבלים בבירור שאדם מחפש את האדם ושהוא חייב לחפש אותו. כלומר, אם הוא יכול לראות שהאדם נהיה חד-צדדי דרך אינטלקטואליזם המחפש את האדם השלם, אנו בהחלט ניתקל באותה עובדה בתחומים רבים אחרים של החיים כיום.

אם אנו נסקור את הזמנים שהביאו להישגים הכבירים ביותר של התרבות המודרנית, הישגים שאי אפשר להעריכם מספיק, אנו נמצא שהציביליזציה המודרנית יכולה להצליח על ידי איבוד משהו מישותו הכללית של האדם. האדם מביט החוצה לתוך חלל העולם. הוא יכול לבנות כלים המאפשרים לו לגלות את הטבע והתנועות של הכוכבים. זה רק כמה מאות בשנים שהתוצאות העומדות בפנינו התפתחו באופן כזה המספק תמונה מתמטית פיזית של היקום. היום איננו מרגישים יותר כיצד בעבר האדם הביט החוצה לתוך היקום וקיבל במסלולי הכוכבים התגלות של הרוח ביקום, באותה דרך שבה אנו רואים כעת בפיזיונומיה של האדם את גילויי נפשו ורוחו. יסוד מתמטי-מכני מופשט ויבש מופיע כעת לפנינו ביקום, גם אם בעצמו הוא אחד שלא מעריכים אותו מספיק. אנו מביטים למעלה לשמיים ואיננו מקבלים דבר מלבד מכניזם-עולמי עצום. האידיאל יותר ויותר התבסס כדי לקבל מכניזם-עולמי זה בכל מקום ואת מה שצמח ממנו היום.

למרות זאת עבור רבים מבני דורנו זה עדיין נראה כסותר, אני חושב שמי שמתבונן ללא דעה קדומה אזי בכל מקום זה ברור וגלוי שהתחום החברתי של האנושות אשר סובב אותנו בכל מקום ואשר מרכיב את הציביליזציה המודרנית שלנו, מחפש את תשובותיו במושג של המכניזם-העולמי.

בימינו חיינו החברתיים וגם חיינו המוסריים והמשפטיים, ובאופן מסוים – כפי שאראה לכם מיד – אפילו חיינו הדתיים, לקחו על עצמם אופי מכניסטי.

אנו יכולים לראות שבקרב מיליונים על מיליונים של אנשים חיה ההשקפה שהאבולוציה של המין האנושי אינה מכילה כוחות רוחיים, אלא רק כוחות כלכליים, ושכל דבר אשר חי באמנות, בדת, באתיקה, במדע, בחוק וכיו"ב, זהו סוג של ערפל העולה מתוך המציאות ההיסטורית היחידה, מתוך החיים הכלכליים. צורות כלכליות הן מציאותיות וההשפעה שלהן על האדם – זה מה שהרבה אנשים אומרים היום והלב צריך לחוש את הטרגדיה הגדולה שבאמירה שכזו – המצמיחה את מה שמתפתח בצורה של חוק, אתיקה, דת, אמנות וכ"ו. זה מה שהם רואים: הם חושבים שכל זה הוא אידיאולוגיה.

זה הניע אותנו לכיוון שהביא, לבטח, לתוצאות נהדרות בחייו הרוחניים של המערב, אך כיום הוא הגיע לקוטב ההפוך ממה שהיה פעם בעבר העתיק בתרבות של ציביליזציית המזרח – אם כי אפילו התרבות המזרחית הפכה כעת מנוונת. היא נהייתה תרבות חד-צדדית, אך גם התרבות המודרנית שלנו היא חד-צדדית.

נזכור כי פעם – ומעל לכל במזרח – חי גזע אשר תיאר את העולם הפיזי החיצוני כמאיה, כאשליה הגדולה, כי הוא הביט רק על החיים הפנימיים של האדם כמציאות האמיתית, המחשבות של האדם, התחושות, הרגשות והדחפים של הרצון היו המציאות היחידה. פעם הייתה התפיסה החד-צדדית האחרת הזו של תפיסת המהות והמציאות האמיתית רק בהוויה הפנימית של האדם, בעולם של מחשבותיו, רגשותיו והסנסציות שלו, ושל ראיה רק של מאיה בעולם החיצון, או האשליה הגדולה.

היום הגענו לנקודה הפוכה, שהיא גם חד-צדדית. מהנקודה של תרבות מודרנית אנו רואים את העולם הפיזי מסביב לנו, ואנו קוראים לו המציאות האמיתית. מיליוני אנשים רואים מציאות רק במהלך של תהליך כלכלי ומתארים את החיים הפנימיים רק כאידיאולוגיה, עם הצירוף של כל מה שנובע ממנה בהתפתחות של התרבות. מה שמיליונים ועוד מיליונים של אנשים רואים כאידיאולוגיה זה אחרי הכל אותו משהו שאנשי המזרח קראו לו מאיה, אשליה – זו פשוט מילה שונה, ומה שבטוח השתמשו בה במשמעות הפוכה. איש המזרח היה יכול להשתמש במילה "אידיאולוגיה" עבור העולם החיצוני, ו"מציאות" לישותו הפנימית. התרבות המודרנית הגיעה לשלב שאינספור אנשים מיישמים כעת את המילים הללו בצורה חד-צדדית הפוכה.

חיינו החברתיים מגלים משהו שעליו אנו יכולים לומר: הם השיגו ניצחון גדול ומשמעותי למדע, אך הם הביאו קשיים לחיי האדם עצמו, לתוך חייו המוסריים והחברתיים של האדם. אך מכניזם זה של החיים אשר כעת מקדם אותנו אינו חי רק באידיאות של מיליוני בני אדם, הוא באמת קיים. החיים החיצוניים שלנו נהיו למכניזם, ועם תרבותנו המודרנית אנו חיים כעת בזמן אשר מספק לאדם תשובות בתחומים החברתיים, האתיים והדתיים של החיים.

מה שעלה תחילה ונולד כתפיסה של העולם בתקופה הגדולה של גלילאו, קופרניקוס וג'ורדאנו ברונו, היא התפיסה שתובעת להיות חדורה באנושיות בצורה שונה מהדרך שהיא היתה עד כה. תפיסה עבור המיכון של חיינו האנושיים, שהיא התשובה של הציביליזציה לאופי המכני של האינטלקטואל שלנו, של חיינו המדעיים.

אנו יכולים לראות זאת בכל פרט. היום אנו לומדים את מדע הטבע. אנו לומדים את ההתפתחות של מיני החיות מן המין הנמוך ביותר, הפשוט ביותר, הכי בלתי מושלם ועד לאדם. מודרכים על ידי מחשבות מדעיות ראויות מאוד לשבח, אנו ממקמים אז את האדם בסוף קו זה של יצורים אורגניים. מה זה מלמד אותנו ביחס אליו? שהוא החיה הגבוהה ביותר. זוהי כמובן, המשמעות בדרך מסוימת, אבל אנו לומדים אז רק לדעת את האדם ביחסיו לישויות אחרות, לא כפי שהוא חווה את עצמו כאדם. אנו לומדים לדעת את מה שהאדם פיתח ביחס לישויות אחרות, אבל לא כפי שפיתח את העצמי שלו. האדם איבד את עצמו ככל שהוא מתבונן בעולם החיצוני בהתאם לעיקרון הראוי להערצה של מדע הטבע המודרני.

ומכאן החיפוש אחר האדם, כי מאז ההישגים הגדולים של הזמן המודרני, האדם במידה מסוימת, איבד את עצמו. ואם אנו מסתכלים אז על החיים הקהילתיים והאורגניזם החברתי, אנו מוצאים שפעולותיהם ההדדיות כופות על האדם לחיות כפי שהוא. ביחס לכורח זה הלכנו רחוק מאוד בזמנים המודרניים. לתוך כל תחום של החיים החברתיים נכנסה חלוקה של עבודה. ביחס לחלוקה החיצונית של החיים המכניים של הזמנים המודרניים אנו צריכים לעבוד כך כדי להבין את האמת שבמילים: כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם! ביחס לחיים החיצוניים אנו צריכים ללמוד לעבוד אחד בשביל השני.

אבל גם כאן אנו יכולים לראות שעבור אלו שלא שמרו מסורות ישנות, אלא צמחו לתוך הצורות המודרניות ביותר של החיים, העבודה האנושית נפרדה לחלוטין מן האדם ושההבנה המודרנית שלנו יכולה רק לאפשר לנו לתפוס את הטבע החיצוני של האדם. המושג שלנו וההרגשה ביחס לעבודה האנושית, שדרכה אנו עוזרים לחברינו בני האדם ועובדים יחדיו עימם, נהייתה לכן חיצונית לגמרי. אנו לא רואים יותר את האדם וכיצד הוא מפתח את עבודתו מתוך קיומו הנפשי-רוחי על האדמה, איננו רואים כיצד העבודה האנושית היא המוצר של האדם שעימו אנו קשורים בקירבה דרך רגש, ושהוא ישות כמונו. אנו רואים אותו ואיננו מרגישים שהוא עובד בשבילנו. לא, בחיים החברתיים של היום אנו מביטים במוצר, אנו רואים כמה עבודה אנושית נכנסה לתוכו ואנו שופטים עבודה אנושית עד כמה שאנו מוצאים בה את המוצר.

זה מושרש בצורה עמוקה בתודעת האנשים, שעל ידי הגברת טעות גדולה זו של הזמנים המודרניים קארל מרקס הגיע לנקודה שבה כינה כל מה שמסתובב כעבודה אנושית בצורת סחורות המיוצרות לצריכה אנושית, כעבודה גבישית מעובה. אנו שופטים כעת עם היפרדותנו מן האדם, באותה דרך שבה הישגנו את הכוח להביט בטבע בנפרד מהאדם. השיפוט שלנו של עבודה אנושית באמת זוהם על ידי מה שלמדנו לדעת בקשר לאדם ועל ידי הדרך שבה אנו מביטים עליו דרך מדע הטבע. זה רק מוביל אותנו לצד הטבעי של האדם, רק עד לעובדה שהאדם הוא החיה הגבוהה ביותר: איננו חודרים לישותו הפנימית של האדם.

אפילו כאשר אנו מביטים באדם בעבודתו, איננו רואים כיצד עבודה זו באה ממנו, אבל במקום זה אנו מחכים עד שהמוצר נמצא שם ורק מחפש את העבודה ממשהו שנהיה משוחרר מן האדם, ושם עומד האדם בקרבנו כישות חברתית היודעת שהיא צריכה להניח בתוך העבודה את טבעה האנושי ולעיתים תכופות את כבודה האנושי, והוא רואה שכבוד אנושי זה והאופן שבו העבודה באה מתוך העצמי הפנימי שלו, אינה מוערכת כעבודה אנושית, היא מוערכת רק כאשר היא זורמת לתוך המוצר החיצוני אשר מובא אז לשוק. העבודה היא שם משהו ששוקע בתוך הסחורה, משהו אשר אפשר לקנות ולמכור.

כך, גם בהקשר זה, אנו רואים כיצד האדם איבד את עצמו. הוא ויתר על חתיכה מהאני העצמי שלו – עבודתו – למכניזם של הציביליזציה המודרנית.

אנו רואים זאת מעל לכל בחלק המשפטי של האורגניזם החברתי. אם אנו מתבוננים כיצד החיים הרוחיים-מנטליים שוררים בתוכנו בזמנים המודרניים אנו מוצאים שהרוח קיימת רק במחשבות מופשטות. שיכול להיות לנו ביטחון רק במחשבות מופשטות ולשכוח שהרוח חיה בתוכנו בדרך ישירה, שהרוח נכנסת לתוכנו בכל פעם שאנו מתמלאים בה, שנפשנו אינה רק מלאה במחשבות, אלא שהיא חדורה על ידי רוח בכל פעם שאנו פעילים מבחינה רוחית. המין האנושי איבד קשר זה עם הרוח, בזמן שהמושג שלו על הטבע גדל מאוד. זה ביחס לחיי הרוח.

ביחס לחיים המשפטיים, החברתיים והפוליטיים, הדוגמא של העבודה האנושית הראתה לנו שמשהו שקשור עם האדם נקרע ממנו. כאשר אנו מתבוננים בנפש האנושית ביחסיה כאדם עם אדם, איננו רואים רגשות מבזיקים מעלה ומתחממים כאשר אדם אחד מביט אל עבודתו של אדם אחר. אין רגשות חמים עבור אדם בעבודתו. איננו רואים את העבודה מתפתחת בקשר לאדם, אנו רק רואים משהו שאינו יכול לעורר יותר את הסימפטיה החמה של אדם אחר. אנו רואים את העבודה אחרי שעזבה את האדם, וזרמה לתוך המוצר.

כך גם בספירה זו, בספירה של יחסים וחיים משפטיים, איבדנו את האדם.

ואם נביט בספירה של הכלכלה: בחיי הכלכלה האדם צריך להשיג לעצמו את מה שהוא צריך עבור צריכתו. הדברים שהוא צריך לצריכתו שלו הם אלה שבשבילם הוא מפתח את יכולותיו. ככל שיפתח את יכולותיו כך האדם יעבוד באופן הטוב ביותר בשביל אחרים, בשביל עצמו ועבור כל הקהילה האנושית. הנקודה המרכזית בחיים הכלכליים היא ההתפתחות של היכולות האנושיות. כאשר זו שאלה של אנשים, אדם שכיר ימצא זאת משתלם לעבוד עבור מעסיק מוכשר. זה אפשרי למדי, עבור אלו שעבודתם מודרכת על ידי אחרים באופן פיזי או רוחי, הם מכירים במהרה שמצבם הרבה יותר טוב עם מנהיג מוכשר מאשר עם מנהיג בלתי מוכשר.

אבל האם הכלכלה המודרנית שלנו שואפת לשרת קודם כל ולשאת בתודעתה את החיים והפעילות של המין האנושי ולשאול בכל מקום: היכן הם האנשים המוכשרים ביותר? אם היינו צריכים להביט על היסוד החי באדם, על יסוד אנושי טהור זה, אם אנשים היו ממוקמים בתוך החיים הכלכליים בהתאמה ליכולתם, כך שהם היו משיגים את הטוב ביותר עבור חבריהם: זה היה יכול להגיע לתפיסה, לתרבות היכולה לגלות את בן האדם באדם.

אבל מה שאופייני לתרבותנו המודרנית זה רק זה, שהיא אינה יכולה לגלות את בן האדם באדם, ובהתבוננות משוחררת מדעה קדומה זוהי הוכחה שאיבדנו בהדרגה את הכוח לשפוט אנשים נכונה, בהתאם ליכולות שלהם ולכישרונות שלהם.

גורם הבדיקה, המבחן, דרכו אמורים להראות את יכולת האדם, קיבל חשיבות גדולה בציביליזציה המודרנית שלנו. אך מטרתו העיקרית היא לא לגלות כיצד האדם יכול לעבוד בצורה הטובה ביותר בחייו, כי הדרך המכנית של החיים דורשת משהו אחר. במובנים רבים באמת, יש קריאה היום לתת לאדם הטוב ביותר את המקום הטוב ביותר לפי הצרכים, אבל זה בדרך כלל נשאר כמשאלה חסודה בלבד, ואנו רואים שהחיים הכלכליים מעל לכל – כמו גם בתחומים אחרים כמו חיים רוחיים וחיים משפטיים – מופרדים מהאדם. איננו מחשיבים את האדם מעל לכל ואת קשריו החיים עם החיים הכלכליים, אבל אנו שוקלים במקום זאת את הדרך הטובה ביותר שבה אנו יכולים להיות קשורים למשהו שאינו באמת שייך לאדם. אנו רואים שגם החיים הכלכליים מפרידים עצמם מהאדם. לכן אין זה פלא שהקריאה להתחדשות של תרבותנו הנוכחית צריכה לעלות בכל ספירה של החיים תחת היבט החיפוש אחר האדם.

הדברים אינם הרבה יותר טובים בספירה של האמנות. אם נביט אחורה לזמנים של יוון העתיקה, אנו חושבים שכותבי הטרגדיות היווניים כתבו את הדרמות שלהם באותה דרך שבה אנו כותבים אותן כעת. ועדיין התפיסה היוונית של החיים בשום אופן לא הזכירה את התפיסה הנוכחית. היווני דיבר על קתרזיס, על הטיהור אשר צריך להתקבל דרך הדרמה. מה הוא הבין בקתרזיס או בטיהור? הוא התכוון שההשתתפות של האדם בפעולה של טרגדיה שכזו או בקטע אחר, חווה משהו בנפשו שגורמת לו לעבור דרך רגשות של העמדת פנים. אבל יש להם אפקט מטהר, ובכך השפעה מרפאת עליו, המגיעה עד לאורגניזם הפיזי. יש לה מעל לכל אפקט מטהר ומרפא על הנפש. והדבר החשוב ביותר בדרמה היוונית נכלל גם באימפולסים הרוחיים הגבוהים יותר, ואני צריך לומר, באימפולסים רפואיים. היווני ראה סוג של תהליך ריפוי במה ששאף למסור לחברו דרך האמנות המושלמת שלו.

איננו יכולים כמובן, להיות שוב יוונים. אני רק אומר לכם זאת כהבהרה לעובדה שאנו נכנסנו למעשה לתוך דרך מכניסטית של חיים אשר מהווה הכחשה של האדם, וזה מסביר את הגעגועים העמוקים שעוברים דרך העולם המודרני כחיפוש אחר האדם.

מדע הרוח האנתרופוסופי שואף למה שנקרא החלוקה המשולשת של האורגניזם החברתי, כדי לתמוך בחיפוש זה. זה חשוף להרבה אי הבנות. זה רק מחפש דרכים אשר יובילו בחיי הרוח, לגילוי מחדש של לא עוד רוח מופשטת, עולם מחשבות חיוור, לכל היותר השתקפות ברוח. אשר תוביל, בחיים הפוליטיים-משפטיים, לגילוי מחדש של לא רק העבודה שזורמת לתוך המוצר, אלא את הערך של עבודתו של האדם, ההערכה האנושית של העבודה העולה בחיי הקהילה כאשר האדם כאדם עומד בפני חבריו באנושיות טהורה.

ובספירה הכלכלית, מטרת החלוקה המשולשת של האורגניזם החברתי היא ביצירת התאגדויות שבהן אנשים מתאחדים כצרכנים ויצרנים, כך שהם יכולים להדריך את החיים הכלכליים בדרך של שיתוף, מתוך תחומי העניין האנושיים המגוונים ביותר.

אנו שופטים צריכה כלכלית לגמרי דרך המכניזם של השוק. מטרת ההתאחדויות היא לאחד אנשים כבני אדם חיים אשר מכירים את הכמות הנדרשת בחיי הכלכלה. הם צריכים ליצור אורגניזם שיכול לווסת את המצבים של ייצור הנגזרים על ידי חייהם המשותפים של בני האדם ועל ידי הידע של צרכים אלה הצצים מחיים משותפים אלה.

החלוקה המשולשת של האורגניזם החברתי מבקשת לחבר את שלושת האיברים הללו לחיים הרוחיים, החיים המשפטיים והחיים הכלכליים – בדרך כזו בתוך האורגניזם החברתי שהיסוד האנושי יימצא שוב בכל מקום בחיים החופשיים של הרוח, שאינו משרת אינטרסים כלכליים ולא נובע מהם, שאינו משרת אינטרסים פוליטיים ולא נובע מהם, אלא עומד חופשי על יסודותיו שלו ומבקש לפתח את היכולות האנושיות בדרך הטובה ביותר. חיים חופשיים אלה של הרוח מבקשים להראות לאדם את הישות האנושית.

בחיי הרוח החופשיים ניתן למצוא את האדם על ידי התנסות ברוח, ובכך לפתח בדרך הרמונית את היכולות האנושיות. מחיים אלה בלתי תלויים באופן יחסי, זה יהיה אז אפשרי להכניס את האדם עם היכולות הטובות ביותר לתוך החיים הפוליטיים-משפטיים ולתוך החיים הכלכליים, ובכך להפרות את התחומים הללו. אם החיים הכלכליים או החיים הפוליטיים מכתיבים אלו יכולות עשויות להתפתח, הן עצמן אינן יכולות לשגשג. אבל אם הם משאירים את החיים של הרוח לגמרי חופשיים, כך שכל אינדיבידואל יכול לתת לעולם מתוך יסודותיו שלו את מה שהוא מביא לידי קיום מתוך העולמות האלוהיים-רוחיים, אז התחומים האחרים של החיים יכולים להיות נושאי פרי במובן הרחב ביותר של המילה.

מצבי-החיים צריכים לעבד את מה שהאדם יכול לפתח כהרגשה של זכויות משפטיות, כמערך מוסרי הואיל והם עומדים אחד בפני השני כשווים. החיים הכלכליים צריכים לגלות את האדם דרך התאגדויות הנחוצות לשמירה על צרכיו ותפקידיו בתחום הכלכלי. מטרת החלוקה המשולשת של האורגניזם החברתי אינה כדי להפריד מכנית שלושה תחומים אלה, אלא על ידי ייסוד אי-תלות יחסית בשלושת התחומים הללו היא מבקשת לאפשר לאדם פעם נוספת למצוא דרך שלושה תחומים אלה של החיים את האנושיות המלאה שאותה איבד ואשר הוא מבקש למצוא שוב.

במובן זה עלינו באמת לדבר על הצורך בחידוש התרבות. וזה במיוחד ברור אם נביט עמוק יותר לתוך ישותו הפנימית של האדם, לתוך חלק פנימי זה היכן שהוא צריך לחבר את עצמו עם האלוהי-רוחי, אם הוא מבקש להיות אדם במלואו ולחוות במלואו את כבודו וערכו כאדם. היכן שהוא צריך לחוות ולהרגיש את ישותו הנצחית שלו, כלומר, כאשר הוא מביט בחיים הדתיים המשותפים של האדם.

ידידיי היקרים, אני רק שואף כמובן לומר שאלו הן האמונות של מדע הרוח האנתרופוסופי. אינני רוצה כמובן ללחוץ על אף אחד לקבל פיתרון מיוחד זה לנושא של היום. האנתרופוסופיה מבקשת מעל לכל להכיר פעם נוספת את המקום של הכריסטיאניות באבולוציה של האדמה. היא מצביעה על מיסטריית גולגותא, כפי שהאנתרופוסופיה יכולה להבהיר בעולם הרוח. האבולוציה ההיסטורית צועדת אז בזיקה למיסטריית גולגותא.

לימוד רוחי של היסטוריה אנושית מגלה שבזמנים קדומים לאנושות היה סוג של גילוי קדום, סוג של חוכמה קדומה אינסטינקטיבית, אשר נעלמה בהדרגה והחווירה, והיא תתגבר כשהזמן יעבור. אם שום דבר אחר לא היה קורה, היינו חיים כעת בתוך חיים רוחיים חיוורים ללא חוכמה, חיים-רוחיים שאין להם דבר במשותף עם החום של חיי-הנפש שלנו שבהם הקיום הארצי הופרה ברגע מסוים על ידי משהו שבא מחוץ לאדמה.

מדע הרוח, במובן של האנתרופוסופיה, יכול פעם נוספת למשוך תשומת לב אל האדם ישוע, אשר בתחילת תקופתנו, נדד על פני האדמה בארץ-ישראל. אנו רואים שהכריסטיאניות המודרנית החיצונית יותר ויותר מתארת אדם זה רק כאדם ישוע, בעוד שבזמנים עתיקים יותר אנשים ראו בישוע ישות מן העולמות הרוחיים שמעבר לאדמה, שאיחדה עצמה עם האדם ישוע ושנהייתה לישוע כריסטוס.

על ידי מחקר של הספירות שמחוץ לאדמה בעזרת התבוננות רוחית, מדע הרוח לא רק מושך תשומת לב לאדם ישוע, אלא גם אל הכריסטוס אשר ירד מגבהי השמיים, כעיקרון שמעבר לאדמה שחדר דרך מיסטריית גולגותא לתוך חיי אנוש על האדמה. ומאז מיסטריית גולגולתא, האבולוציה של האנושות על האדמה נהייתה שונה, כתהליך נושא פרי שהתרחש בעולמות הרוחיים.

התרבות המודרנית מוליכה את בני האדם לרכז את תשומת לבם יותר ויותר באדם ישוע, כך שהם מאבדים את ההרגשה של מסירות אמיתית המושגת על ידי התבוננות בישוע כריסטוס, הרגשה שהיא לבדה יכולה לתת לנו סיפוק. בהתבוננות רק באדם ישוע, אנשים באמת מאבדים חלק זה בישוע שיכול להיות בעל ערך מיוחד עבורם. כי בן האדם באדם אבד. אפילו דרך דת איננו יודעים כיצד לחפש בדרך הנכונה את האדם בישוע מנצרת.

דרך העמקה של החיים הרוחיים-דתיים, מדע אנתרופוסופי רוחי חושף שוב את המקור של מסירות דתית, במילים אחרות, זה מוביל לחיפוש של האלוהי באדם בתוך האדם עצמו, כך שהוא יכול גם לגלות מחדש באדם ישוע את כריסטוס העל-ארצי, ובכך לחדור למהות האמיתית של ישוע כריסטוס. אנתרופוסופיה בשום דרך אינה מבזה את מיסטריית גולגותא באומרה שמה שהתקיים קודם לכן מחוץ לאדמה הגיע לאחר מכן מטה לאדמה.

ומה אדם חווה בתקופה הנוכחית של תרבות מודרנית על ידי רדיפה של מטרה שכזו?

הנטייה של מדע הרוח האנתרופוסופי לתאר את מה שעובר את התחום הארצי הובילה אנשים לחשוב שאנתרופוסופיה אינה כריסטיאנית, שאינה יכולה להיות כריסטיאנית בגלל שהיא ממקמת ישות על-ארצית, קוסמית בישוע כריסטוס במקום אדם טהור. הם אפילו חושבים שזה עלבון לומר שכריסטוס הגיע מן החלל הקוסמי וחדר לתוך ישוע. מדוע הם חושבים כך? בגלל שכאשר אנשים מביטים לתוך החלל השמיימי הם רואים רק את היקום המתמטי-מכני, רק את המנגנון הכביר, וגישה זו משפיעה אפילו על הדת, אפילו על הרגשות הדתיים של האדם. כתוצאה מכך, אפילו אנשים דתיים, ואלו המלמדים דת היום, חושבים שדת צריכה להיות מכנית אם הכריסטוס היה צריך להיראות בחלל הקוסמי לפני הזמן של מיסטריית גולגותא. ועדיין מדע הרוח אינו ממכן את הדת, ואינו מפריד את הכריסטיאניות מהיסוד הכריסטיאני שבה. במקום זה הוא ממלא את הכריסטיאניות בהראותו: שם בחוץ זה לא רק מכניזם, לא רק תופעות וחוקים שאפשר לתפוס דרך מתמטיקה ומדע הטבע – יש שם רוחיות.

בעוד שתיאולוגים מודרניים מאמינים לעיתים קרובות שאנתרופוסופיה מדברת על כריסטוס הבא מטה מן השמש, מן החלל הקוסמי חסר-החיים לתוך ישוע, מה שנכון הוא שאנתרופוסופיה רואה גם את הרוח בממלכות שמחוץ לאדמה, ומתארת זאת כברכה לאדמה שהכוחות השמיימיים שולחים מטה את השפעתם דרך ישות זו אשר נותנת לאדמה את משמעותה על ידי מעברה דרך מיסטריית גולגותא, על ידי בואה מטה מהגבהים השמיימיים ואיחוד עצמה עם האבולוציה של האנושות על האדמה.

מדע הרוח האנתרופוסופי באמת מחפש להפוך את החיים הדתיים לפוריים שוב ולמלא אותם בחום אמיתי. הוא מבקש להוביל את האדם בחזרה למקור האלוהי. וזה מתבקש על ידי הקשבה למה שמונח בהזמנה לחידוש של תרבותנו.

אנו צפינו בהתפתחות של מדע מפואר ואנו מלאי הערצה להישגים של מדע מודרני זה שהביא תוצאות גדולות כאלה לציביליזציה שלנו. אבל כתוספת לכך, אנו מבינים שקיימת הקריאה לחידוש של החיים הדתיים, עבור העמקה של החיים הדתיים. מצד שני, יש לנו מדע שאין לו דבר עם דת, ובאותו זמן יש לנו התחדשות דתית. זהו החלום של אנשים רבים.

אבל זה יהיה חלום שווא. כי התוכן של דת חייב לבוא רק מתוך משהו שתקופה מסוימת מחזיקה כידע. אם נביט בחזרה לתוך זמנים כאשר חיים דתיים היו מאוד פעילים, אנו מוצאים שדתות היו גם מלאות בתוכן של ידע של תקופה מסוימת, בצורה מסוימת, עם אווירה של יראת כבוד ומעשים טובים, עם מסירות אמיתית ו-(זה משמעותי במיוחד) עם הרגשה של יראת כבוד והערצה עבור המייסד של דת מסוימת.

זמננו הנוכחי, הציביליזציה המודרנית שלנו, לא תהיה מסוגלת למשוך שום סיפוק מתוך תוכן דתי שאינו מתאים לידע אשר אינו נגיש לאנשים מודרניים. לכן מדע רוח אנתרופוסופי אינו מחפש דת כתוספת למדע, אלא הוא משתדל במקום זה לרומם את המדע עצמו לשלב שבו הוא יוכל פעם נוספת להיות דתי. הוא אינו מחפש מדע לא דתי, ולצד זה זוהי דת בלתי מדעית, אלא זהו מדע אשר יכול לעבד חיים דתיים מתוך מקורותיו שלו. כי המדע אשר אנתרופוסופיה מחפשת אינו מבוסס על דרך חד-צדדית של האינטלקט, אלא הוא חובק את כל האדם וכל מה שחי בתוכו. לצורה כזו של מדע אין השפעה הרסנית על החיים הדתיים, ומעל לכל אין לה השפעה הרסנית על החיים הכריסטיאניים, אלא הם מקרינים עליהם אור, כך שאדם יכול למצוא במיסטריית גולגולתא את אשר היא מכניסה לאבולוציה של האדמה כמשמעות העל-חושית אשר הוענקה לאנושות דרך מאורע זה. אם אנו מביטים במיסטריית גולגותא, התלהבות דתית ואושר דתי פנימי יכנס לרגשותינו ובדרך מוסרית גם לרצוננו, וחיים דתיים אלו אי אפשר להרוס, אבל הם יכולים להיות מוארים בדרך הנכונה על ידי אמיתות אשר אנו יכולים לראות ולהבין ביחס לישוע כריסטוס וכניסתו לתוך ההתפתחות הארצית של האנושות.

אם כן, מדע הרוח מנסה לפגוש את החיפוש של האדם. כפי שכבר הסברתי לכם, הרצאה זו רק מנסה להוות תרומה קטנה להתחדשות המקווה והנדרשת של תרבותנו המודרנית. היא רק מבקשת להסביר את הדרך שבה אפשר לראות את המשמעות, את המשמעות העמוקה הפנימית האנושית המתגעגעת אשר יכולה למצוא ביטוי בבעיה כמו חידוש התרבות המודרנית.

ניסיתי גם בהרצאה זו להראות לכם שקריאה זו להתחדשות של התרבות היא באמת באותו זמן קריאה לידע עבור ההתפתחות של רגש חדש של הטבע האנושי האמיתי. הבעיה העוסקת עם הטבע של חיפוש זה אשר שואף לחידוש של התרבות המודרנית הוא כזה שבאמת קיים, ואנו צריכים לחפש ולהשיג רגש אמיתי של הישות האמיתית של האדם, התנסות מלאה בישות האדם. יתכן וזה מוצדק להאמין שאנו צריכים לפרש קריאה זו להתחדשות של התרבות, קריאה שבדרכים רבות אינה ברורה ומובהקת, כשאנו אומרים לעצמנו: בן האדם השואף והנאבק מתעמת כעת בדרך משמעותית מאוד עם ההתחדשות של בעיה אשר נשמעה ביוונית עתיקה וכעת מהדהדת שוב משם בקריאה: "הו אדם, דע את עצמך!"

מאמצים אציליים ביותר של מאות ואלפי שנים בוזבזו בוודאי במאמץ לפתור בעיה זו. היום יותר מתמיד זו הבעיה הגדולה ביותר של הגורל. לא חשוב כיצד אדם אינדיבידואלי עשוי לענות לשאלה, כיצד עלינו להגיע לחידוש של התרבות (חושבני שציינתי זאת במידה מסוימת) התשובה צריכה איכשהו לשכון בכיוון הבא: כיצד אנו יכולים לגלות מחדש על ידי מאמץ אנושי את האדם עצמו, כך שבמגע עם חבריו בני האדם הוא צריך פעם נוספת למצוא סיפוק בחייו האתיים, חברתיים ואינטלקטואליים? (וחבריו בתורם צריכים להקדיש עצמם במלואם לעולם ולחבריהם) אני חושב שזה מהווה את הבעיה העוסקת בחידוש של תרבותנו המודרנית.

———————————————————————–

  1. הגתאנום, שנמצא בדורנאך, שוויץ, הוא המרכז העולמי לתנועה האנתרופוסופית. הבניין תוכנן על ידי רודולף שטיינר ונקרא על שמו של יוהן וולפגנג פון גתה. הוא כולל שני אולמות מופע (1500 מקומות ישיבה), חללי גלריה והרצאות, ספריה, חנות ספרים וחללים אדמיניסטרטיביים עבור החברה האנתרופוסופית; בניינים סמוכים מאכלסים את מתקני המחקר והחינוך של החברה. במשך כל השנה נערכים כנסים המתמקדים בנושאים בעלי עניין כללי או מופנים למורים, חקלאים, רופאים, מטפלים ואנשי מקצוע אחרים. להרחבה ראו את הספרים הבאים שיצאו לאור בעברית בהוצאת חירות: אדריכלות ומשימתן של האמנויות (לקט של  14 הרצאות). האדריכלות כהתגלות  ישותו הנסתרת  של האדם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.