ספק

ספק

ספק

אבישי גרשוני

 

הזכויות שמורות למחבר,

אין להפיץ או לעשות שימוש כלשהו במאמר או בחלקיו

ללא רשות בכתב מהמחבר

avishay.gershony@gmail.com

 

תוכן

ספקות הם כמו שרשרת עינברים 

מהו ספק? התבוננות ראשונה 

היהודי, הספק ועמלק

הספק בנצרות באיסלם ובבודהיזם 

בודהא 

הספק ואני 

מהו ספק? התבוננות שניה 

הספק על פי האנתרופוסופיה 

מקורות והערות 

*******

"דבר לא יכול להתקיים או להיות נתפס בלי אלוהים,

וכל עוד אין לנו מושג בהיר וברור של אלוהים,

אנו יכולים להטיל ספק בכל."

(שפינוזה, 'מאמר תיאולוגי מדיני', פרק רביעי)

***

ספקות הם כמו שרשרת עינברים

ספקות הם כמו שרשרת עינברים לצוואר התינוק

הם מגינים מפני רוחות ושדים

הם מסייעים לבקיעת שיני הרוח

אלו השיניים שנושכות במטבע ומבדילות

בין המזויף לאמיתי, בין הנוצץ לעובדתי

בין המים התפלים למים החיים,

שבינינו, כמה יש עוד מהם בימינו.

***

נולדתי מהספק. ממנו יצאתי לאוויר העולם ולא הבטתי אחור

שאפתי קדימה, להתרחק ממנו, מאדמת הביצה שהוא

אל הקרקע המוצקה של הידיעה הודאית.

לגלגתי עליו, פחדתי ממנו, הקמתי סביבי גדר

ספרים כתבתי, הרצאות הרציתי

לשמור עצמי מפניו.

היה לי מזל. החיים ניפצו את מראית העין

של הידיעה, של הודאות שהיתה לי בדמיוני.

והיום, כשאני כבר מתחיל לחזור

אל הרחם הגדולה של הלא ידוע

הספק מושיב אותי על ברכיו

ושומר עלי מן היוהרה

אם כל רע.

***

מהו ספק?

הוא אי-ידיעה

הוא צניעות

הוא אור מלווה בדרך

פן תינגף רגלנו

במהמורות ומכשולים

אין סוף.

***

מהו ספק? התבוננות ראשונה

ספק הוא תהליך תודעתי של שאלה, חקירה, ביקוש אחר אמת. המונח ספק או ספקות יכול לשמש גם לתיאור נטייתו של אדם להתלבטות, הססנות, אי-החלטה.

כאשר אדם נמצא במצב שהוא אינו משוכנע באמיתות טיעון או מוסכמה כלשהם, הוא יכול לנקוט בתהליך של בירור, של חקר האמת. זהו תהליך שבו הוא מציב את עצמו באופן אקטיבי למול אי הידיעה ועושה שימוש בחשיבתו, בניסיונו ובכוח השיפוט שלו כדי לבררה. זוהי אקטיביות של העצמי. לעומת זאת כאשר אדם אינו מסוגל להגיע להכרעה לגבי צעד כלשהו וממשיך להתחבט ולהתלבט ולהסס, ניתן לזהות אצלו דווקא אי-יכולת או אי-רצון לנקוט עמדה ולעשות מעשה. הנטיה המתגלה במקרה זה היא פאסיביות של העצמי.

לשני סוגי הספק הללו מתייחס ברטולד ברכט בשירו "השבח לספק":

"… אם משבח אתה את הספק

אל נא תשבח את הספק דמוי הייאוש!

במה תועיל הטלת הספק

לזה שאינו יודע להכריע!

לשגות בפועלו עלול

מי שדי לו במעט מדי סיבות

אבל מי שזקוק ליותר מדי

ישאר משותק מול פני הסכנה…" [1]

כאמור, אלו הן שתי עמדות נפש שונות לחלוטין זו מזו למרות שאותו מונח משמש לשתיהן. יתכן שהסיבה לאי-ההפרדה הטבועה בשפה ובתרבות בין שתי העמדות היא, שגם הטלת הספק האקטיבית נתפסה לאורך השנים כשלילית בידי הכוחות הדומיננטיים בחברה האנושית, קרי הממסדים הדתיים והפוליטיים. מאז ומתמיד התאים להם שאנשים לא שואלים שאלות, לא מעלים ספקות. כפי שנראה, היו וישנם מנהיגים דתיים שמבדילים, לרוב רק בתנאים מסויימים ובחצי פה, בין ספק "טוב" לספק "רע", אבל הכלל המקובל בתפיסה הדתית הרווחת גם היום, הוא שספקות מוליכים את האדם לאבדון, או באש הגיהנום האלוהית או בטקסי אוטו דה פה של אינקוויזיציה אנושית, או גם וגם.

על מנת להבין את הספק צריך ללמוד את יחסי הגומלין שלו עם כמה מאיכויות הנפש.

 

ספק וידיעה

ספק הוא שאלה המתעוררת בנפשו של אדם כאשר הוא ניצב מול טיעונים או מוסכמות, שאינם מתיישבים עם ההיגיון שלו או עם ניסיון חייו, הספק הוא חתירה אחר האמת. אם וכאשר מוצא האדם את התשובה לשאלתו אז הופך הספק לידיעה. הידיעה היא פתרונו של הספק. הספק נעלם כשהידיעה נולדת, למרות שלעיתים קרובות הידיעה שבה ומתגלה כחלקית או לא מספקת, והנפש החוקרת מתעוררת שוב לחיפוש האמת.

האם ספק הוא היפוכה של אמונה?

אנשים מאמינים בדבר מה בתלות במקורו: היכן הוא כתוב או מי אומר אותו, סמכות דתית, פוליטית, או כל סמכות אחרת. אם המקור מציג טיעון משכנע, כלומר מביא נימוקים של ממש, ואת חושבת עליהם ומקבלת אותם כי אז לא מדובר באמונה אלא ברכישת ידיעה. אבל אם המקור, מטיף דתי לדוגמא, עושה שימוש בפאתוס ובכריזמה ופועל לעורר רגשות בלב השומע, רגשות שלא מסייעים לחשיבה ולשיקול דעת, כי אז התוצאה היא קבלה של דימויים מחשבתיים שאינם מבוססים כלל על ידיעה.

כאשר אדם שרכש לו ידע וניסיון חיים מסויימים, מחזיק בתמונת עולם מקיפה וכוללת, דתית או אחרת, שחלקה ואולי רובה כלל אינה נובעת מהניסיון הפרטי שלו וממה שניתן להסיק ממנו, ולפעמים אף מנוגדת לניסיונו וידיעותיו, תמונת עולם זו היא אמונה.

עלול לקרות, שבלב המאמין מתעורר ספק לגבי מרכיב מסוים של אמונתו, או גם אמונתו כולה. במצב זה האדם עשוי להתחיל לבדוק ולחקור את המרכיב שלגביו נשאלת שאלה. אם הוא מוצא תשובה מניחת דעת לשאלתו, הוא יכול לחזור ולאחוז בשלמות באמונתו, על כל תוכנה שלא נכלל בתחום השגתו החושית או השכלית. אבל לפעמים, האדם שנעור בליבו הספק לא מצליח למצוא תשובות מניחות דעת לשאלותיו והספק הולך ומתפשט לתחומים נוספים של אמונתו.

ככלל, אנשים השואלים את עצמם שאלות, חיים יותר בספירת הידיעה ופחות בספירת האמונה העיוורת. אבל גם האנשים ששואלים מקבלים את רוב תמונת העולם שלהם מן המוכן, כלומר מאמינים להרבה יותר דברים מאשר יודעים אותם. כמה אנשים הלכו לבדוק האם כדור הארץ באמת סובב סביב השמש, בניגוד גמור למה שכל ילד יכול לראות? אולי כמה סטודנטים לאסטרופיזיקה בדקו את הטענה של קופרניקוס במסגרת שיעורי הבית שלהם, כל השאר פשוט מאמינים. כך לגבי רוב הדברים שאנחנו "יודעים" מבית הספר, מהאוניברסיטה, מהתקשורת, מבית הכנסת, ושמעולם לא בדקנו, ולכן אלה אינן ידיעות של ממש ויש בהן לא מעט מן האמונה.

שאלת שאלות והטלת ספקות משרתות את ידיעת העולם והידיעה העצמית של האדם. עבור לא מעט אנשים השאלה והספק הם מוחשיים וקונקרטיים יותר מאשר החוויה הרגשית של האמונה, עזה ככל שתהיה. הם עלולים לאיים עליה, ולחילופין במקרים מסויימים לחזק אותה, אבל במהותם הם שייכים למרחבים שונים בתוך ההוויה האנושית.

אז הספק הוא לא היפוכה של האמונה, אך מרגע שאדם טועם את טעמו של הספק, הלוא הוא הטעם המשכר של החופש, אין לדעת לאן תוליך אותו בקשת האמת והדעת. כל כופר גדול החל את דרכו בספק אחד קטן.

אם נחזור לספקות המשתקים את הנפש, להססנות, להתלבטות ללא מוצא, כאן אמונה יכולה להיות הכוח המרפא. האדם ששאלות קיומיות מסכסכות את יומו וטורפות את שנתו, יכול לפעמים למצוא מנוחה בחזרה בתשובה שמספקת תשובות מן המוכן.

 

ספק ואי-עצמיות

יש אמירה בודהיסטית שעל פיה הנטיה להטיל ספק היא הדבר הנורא ביותר עלי אדמות. אמירה נוספת מציבה מול הספק את תכונת אי-העצמיות (selflessness) שאין נעלה ממנה.[2] האמנם העדר-עצמיות או אי-אנוכיות הם היפוכה של הספקנות?

האדם הוא תבנית נוף סביבתו, הוא מתעצב מאין ספור תובנות, אמונות, מיתוסים ומוסכמות שזורמים אליו בבית הוריו ובבית הספר ודרך המדיה החברתית ומעוד מקורות רבים. אבל הוא אינו רק תלכיד של השפעות חיצוניות. מול הזרם מתייצב כוח פנימי שיכול לברור בין מקורות השראה, להעדיף אחד על משנהו, לקלוט דימוי אחד ולדחות אחר. התודעה הערה שלא רק מקבלת דברים כהווייתם אלא גם שואלת שאלות ומפתחת העדפות, היא העצמיות. המפסלת שבעזרתה היא מגלפת ומבדילה את עצמה מסביבתה היא הטלת ספק.

ההתייצבות מול הסביבה, מול החברה, ההתעמתות איתה, עלולה להיות מקור של סבל מתמשך עבור האדם, ואותם תלמידים של הבודהא, כמו רבים אחרים, לא חיבבו סבל. הם הבינו שהדרך הקלה יחסית להתקרב להגיע לשלווה האולטימטיבית היא על ידי ויתור על העצמיות, לא לעמוד מול הזרם, לא לשאול שאלות, לא להעלות ספקות שהם כזכור הדבר הנורא ביותר עלי אדמות.

העלאת ספק היא פעילות של העצמי. העצמי מציב עצמו למול ההתרחשות ושואל שאלה ובכך הוא מעצב את עצמו. אי-עצמיות היא קבלה מוחלטת, ויתור על הספק, אין יותר שאלות.

רחוק משם במערב, בתחילת העידן המודרני, היה מי שראה את הדברים אחרת. וכך כתב שפינוזה בפתח ההקדמה ל'מאמר תיאולוגי מדיני':

"…כשיש לבני האדם ספק, אזי כל השפעה קטנה תדחוף אותם לכאן או לכאן – בעיקר כאשר הם מתענים בתקווה ובפחד, ואינם יודעים לאן לפנות. אבל בזמנים אחרים הם מלאי ביטחון עצמי, יהירים ושחצנים."[3]

האם דומה למה שאני הקטן כתבתי למעלה מתוך חוויה פנימית: " הספק מושיב אותי על ברכיו / ושומר עלי מן היוהרה"?

***

 

היהודי, הספק ועמלק

התורה ניתנה לבני ישראל הרבה לפני עידן התקינות הפוליטית. חוה קלת הדעת היא האשמה בחטא עץ הדעת. בגללה נפקחו עיניה ועיני אדם והם החלו לטפח מודעות עצמית ולשאול שאלות, ותולעת הספק שהיתה בפרי העץ האסור מצאה משכנה בליבותיהם.

כעבור עשרים דורות שוב אנו פוגשים אשה שעושה לבעלה בושות:

"וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.  וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה…. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל.  וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו. וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים; חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים. וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר:  אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָהָם:  לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד- וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר; לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה- וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ."[4]

שרה צוחקת בקרבה לשמע דברי מלאכי האלוהים, שאינם מתיישבים עם ההיגיון וניסיון החיים שלה. היא מטילה ספק בהבטחתו של אלוהים. אנשים עם פחות יחוס משפחתי אולי היו נענשים בחומרה, כמו אשת לוט, או קורח ועדתו שהטילו ספק במנהיגותו של משה. בכל אופן, הלקח שאותו אמור ללמוד מהסיפור כל יהודי מאמין הוא שלא מטילים ספק, לא בקב"ה ולא בתורה ולא בגמרא ולא בחכמים הראשונים ולא ביורשיהם גדולי הדור שבזמננו.

עמלק היה העם הראשון שנלחם בבני ישראל בצאתם ממצרים ועד היום הוא נתפס כאויבו הגדול ביותר של עם ישראל, אבל היום כאשר העמלקים בשר ודם כבר מזמן נמחו מעל פני האדמה, עמלק לבש צורה חדשה. בגימטריא: 'ספק' שווה 'עמלק'. וכך כתוב באתר חב"ד שמסכם את המשמעות המודרנית של 'עמלק' בקבלה ובחסידות, בלשון שווה לכל חילוני:

"אנו מוצאים את 'עמלק' בנפשו של כל אחד מאיתנו. התורה מתארת אותו במילים: "אשר קרך בדרך" – 'קרך' מלשון קרירות. הוא נוהג לקרר ולצנן כל דבר. יהודי שומע דבר-מה, מתחמם, מתלהב ורוצה להתחיל לפעול. בא ה'עמלק' החבוי בנפשו ולוחש: "מה אתה מתלהב? הירגע. אל תעשה מזה עניין גדול מדי"…

שיטת-פעולה נוספת שלו היא הספקנות המתמדת. על כל דבר – ויהיה ההגיוני ביותר – הוא מגיב: "אולי זה לא נכון? אולי זו טעות?"… (ואכן, 'עמלק' בגימטריא – 'ספק'). אין בזה, כמובן, שום תוכן ושום היגיון, אבל די בכך כדי לצנן את היהודי ולמנוע ממנו לעבוד את ה' כראוי.

משום כך חשוב לזכור ללא הרף את קיומו של 'עמלק' זה – ה'עמלק' הפנימי – כדי למנוע ממנו להפריע לנו. הדרך להתמודד עמו היא בהסחת-דעת מוחלטת, בהשתקה מהירה ומיידית. רק כך אפשר להתגבר עליו ולחסל את השפעתו השלילית."[5]

הדרך להתמודד עם העמלק שבפנים, עם הספקות, היא על ידי "הסחת דעת מוחלטת, השתקה מהירה ומיידית".

באתר כיפה של אנשי הכיפות הסרוגות במדור 'שאל את הרב' פונה נערה בת 19 אל הרב ומתארת ספקות שיש לה, פחות לגבי קיום האלוהים ויותר לגבי ההלכה היהודית:

"…מי אמר שאנחנו באמת עושים מה שהוא רוצה? אולי הוא בכלל רוצה שנפעל בצורה שונה מהיהדות?…"

והרב עונה:

"אני שמח שאת שואלת, ושאת לא רוצה להמשיך להרגיש ולחיות עם הרגשה כזו, עם הספקות הלא נעימים ולא טובים, ואשתדל לעזור לך, אם כי ראשית רצוני לומר לך שאל תהיי לחוצה מכך, אל תתני לספקות ולשאלות האלו להחליש אותך ולהרוס לך את שמחת החיים ואת חדוות היצירה וההתקדמות, שכן זה בדיוק הנסיון שאת נמצאת בו, האם למרות הספקות את תמשיכי הלאה, האם את תתגברי על הספקות ותמשיכי או שמא הספקות יצליחו להכריע אותך ח"ו…."[6]

והרב ממשיך ומתאר את הקשר של הספק לעמלק וממשיך לעודד את הנערה ולחזק את רוחה וממליץ לה לפנות לגופים מקצועיים שניסיון רב להם בחיסול ספקות. כבר מהציטוט המובא כאן אפשר להבין את רוח הדברים: הספקות הם רעים, הם מחלישים והורסים את שמחת החיים, על ספקות יש להתגבר ולא לברר אותם, כדי לא להסתכן בכך שהם יצליחו להכריע את הנערה המסכנה חס ושלום.

די במקורות האלה כדי להבין את הגישה השלטת ביהדות האורתודוכסית על זרמיה השונים לנושא הספק: הספק הוא סוכן הכפירה, אויב האמונה, וצריך להרוג אותו כשהוא קטן, כמו שעושים לעמלק.

***

הספק בנצרות באיסלם ובבודהיזם

נצרות

המקרה המפורסם ביותר של ספקנות בנצרות מתואר בבשורה של יוחנן. ישוע שנצלב, נקבר וקם לתחיה, מופיע בפני תלמידיו:

"וְתוֹמָא אֶחָד מִשְּׁנֵים הֶעָשָׂר הַנִּקְרָא דִידוּמוֹס לֹא הָיָה בְתוֹכָם כְּבוֹא יֵשׁוּעַ׃ וַיַּגִּידוּ לוֹ הַתַּלְמִידִים הַנִּשְׁאָרִים לֵאמֹר רָאֹה רָאִינוּ אֶת הָאָדוֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אִם לֹא אֶרְאֶה בְיָדָיו אֶת רשֶׁם הַמַּסְמְרוֹת וְאָשִׂים אֶת אֶצְבָּעִי בִּמְקוֹם הַמַּסְמְרוֹת וְאָשִׂים אֶת יָדִי בְּצִדּוֹ לֹא אַאֲמִין: וַיְהִי מִקְצֵה שְׁמוֹנַת יָמִים וְתַלְמִידָיו שֵׁנִית בַּבַּיִת וְתוֹמָא עִמָּהֶם וַיָּבֹא יֵשׁוּעַ וְהַדְּלָתוֹת מְסֻגָּרוֹת וַיַּעֲמֹד בֵּינֵיהֶם וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם: וְאַחַר אָמַר אֶל תּוֹמָא שְׁלַח אֶצְבָּעֲךָ הֵנָּה וּרְאֵה אֶת יָדַי וּשְׁלַח אֶת יָדְךָ הֵנָּה וְשִׂים בְּצִדִּי וְאַל תְּהִי מְחֻסַּר אֱמוּנָה כִּי אִם מַאֲמִין: וַיַּעַן תּוֹמָא וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי וֵאלֹהָי: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ יַעַן רָאִיתָ אֹתִי הֶאֱמָנְתָּ אַשְׁרֵי הַמַּאֲמִינִים וְאֵינָם רֹאִים׃"[7]

תומא לא מאמין למה שמספרים לו ורק כשהוא רואה בעיניו הוא מאמין, כלומר מתגבר על ספקותיו. וישוע מסכם ואומר: אשרי אלה המאמינים גם בלי לראות הוכחות פיזיות לנושא אמונתם.

'עיקרי האמונה של הכנסיה הקתולית' הוא מסמך רשמי שפורסם ב1992 תחת הנהגתו של יוחנן פאולוס הII. זוהי גרסת שנות האלפיים של האמונה הקתולית. אני מביא כאן תרגום של אחד העיקרים שעוסק בספק:

"הציווי הראשון דורש מאיתנו לטפח ולהגן על אמונתנו בזהירות ובערנות ולדחות כל דבר המתנגד לה. ישנם כמה דרכים לחטוא כנגד האמונה: ספק מרצון ביחס לאמונה הוא התעלמות או סירוב לראות כאמת את גילויי האל ואת הנחיות הכנסיה לגבי האמונה. ספק שלא מרצון מתייחס להססנות באמונה, קושי להתגבר על התנגדויות הנוגעות לאמונה, או גם חרדה העולה בגלל עירפול ואי-בהירות של האמונה. ספק שמטפחים אותו בכוונה יכול להוליך לעיוורון רוחני."[8]

כמו ברכט בקטע שצוטט מתוך 'השבח לספק', גם 'עיקרי האמונה' מבדילים בין שני סוגי ספק: הספק מרצון, המודע, החוקר, והספק שלא מרצון הוא ההססנות וחולשת האמונה. אך בניגוד לברכט שראה בספק מבחירה כוח משחרר, כוח של קדמה ובספק הפסיבי ראה חולשה, הכנסיה רואה בשניהם את השלילה כאשר בספק מבחירה היא רואה סכנה של ממש, עיוורון רוחני, מחלה.

צריך לזכור שהטקסט כאן עוצב בסוף המאה העשרים והוא נזהר מלהשתמש בהגדרות יותר בוטות. בתקופות אחרות הכנסיה דאגה לרפא את הספקות באש ובמים, כמו שמעידים מעל דפי ההיסטוריה הספקנים והמינים, הפיזיקאים והמכשפות, היהודים, האנוסים ומאמיני כנסיות מתחרות.

יש גם זמירות חדשות יותר ושונות בעולם הקתולי, אמא תרזה מתוודה במכתביה שפורסמו לאחר מותה על הספקות שעינו אותה,[9] והאפיפיור הנוכחי פרנצ'סקוס הדגיש לא אחת בדרשותיו שלכולם יש ספקות:

"..אל לנו לחשוש מפני שאלות וספקות כי הם תחילתה של דרך לידיעה ולהעמקה; מי שאינו שואל שאלות אינו יכול להתקדם לא בידיעה ולא באמונה.."[10]

והנה דברים שאמר בראיון שכמעט והופכים את הספק לעיקר אמונה בעצמו:

"…כשאדם אומר שהוא פגש את אלוהים בוודאות מוחלטת ואין בו אפילו נגיעה של אי-ודאות, זה לא טוב …. אם למישהו יש תשובות לכל השאלות – זוהי הוכחה לכך שאלוהים לא איתו. משמעות הדבר היא שהוא הינו נביא שקר המשתמש בדת לצרכיו. המנהיגים הגדולים של צאן האלוהים, כמו משה, תמיד השאירו מקום לספק. אתה חייב להשאיר מקום לאלוהים, לא רק לדברים שבהם אתה משוכנע, עלינו להיות ענווים …"[11]

אבל פרנצ'סקוס הוא עוף מוזר לא רק בין ראשי הכנסיה לדורותיה אלא בין מנהיגי דתות בכלל בכל הזמנים.

איסלם

באופן לא מפתיע, גם הקוראן מתייחס אל הספק כאל מחלה. בסורה אל-מודת'ת'יר (העטוי בגלימה) יש תאור של אש הגהינום שעליה שומרים תשעה-עשר מלאכים ונשאלת השאלה למה תשעה-עשר? וזה מה שיש לסורה לומר (יש המפרשים שההסבר הוא תוספת מאוחרת בגלל שגם המאמינים וגם הלא-מאמינים תהו לגבי המספר):

"ולא שמנו שומרים על האש מלבד המלאכים, ולא קבענו מספרם אלא כמבחן ללא-מאמינים. כך שאלה שקיבלו את כתבי הקודש יאמינו והמאמינים יתחזקו באמונתם ואלה שקיבלו את כתבי הקודש והמאמינים לא יעלה בליבם ספק ואילו אלה שבליבם צביעות והלא-מאמינים יאמרו: 'למה מתכוון אללה בתיאור הזה?' כך לפי רצון אללה התועים ימשיכו לתעות ואת המאמינים ינחה בדרך. ואין מי שמכיר את חיילי האלוהים מלבדו, והאש היא סימן לבני האדם."[12]

כלומר הסיפור של האש ותשעה-עשר מלאכים הוא לא רק תאור עובדתי, הוא גם מבחן אמונה. מי ששואל שאלות הוא הלא-מאמין וזה שבליבו צביעות, או ספק, ומי שמאמין, פשוט מאמין.

יתכן שגם באיסלם יש קולות וזרמים שחיים בשלום עם הספק, איני יודע.

בודהיזם

בודהיזם הוא קודם כל דת ממוסדת שיש בה זרמים שונים בדיוק כמו הנצרות, האיסלם והיהדות. אחת ההתייחסויות הפסקניות ביותר לספק מופיעה בציטוט, המיוחס לבודהא ושאינו של הבודהא, השוטף את האינטרנט ומקורו כנראה באחד מספרי הבודהיזם היפני:

"אין דבר נורא יותר מאשר הרגל הספק. ספק מפריד בין אנשים. הוא רעל המפרק חברות ושובר יחסי רעות. הוא קוץ מגרה ומכאיב, הוא חרב הורגת."[13]

מכאן, לכאורה, אפשר רק להשתפר.

סוגיאל רינפוצ'ה היה אחד המורים הגדולים של הבודהיזם הטיבטי בזמן המודרני, מחבר 'ספר המתים והחיים הטיבטי'. הוא כותב על הספק:

"אני חושב לפעמים שהספק הוא מחסום גדול יותר להתפתחות האנושית מאשר התאווה והתשוקה. החברה שלנו מקדמת פקחות במקום חכמה, ומהללת את הצדדים היותר שטחיים ונוקשים והפחות מועילים של האינטליגנציה שלנו. הפכנו להיות כל כך "מתוחכמים" כביכול וכל כך נוירוטיים, שאנחנו מחשיבים את הספק עצמו כאמת, והספק שאינו אלא הניסיון הנואש של האגו להגן על עצמו מפני החכמה, לו אנו סוגדים כמטרה וכפרי של ידע אמיתי. סוג בזוי זה של ספק הוא השליט העלוב של הסמסרה (גלגול הנשמות החוזר בו שבויה הנשמה), אותו משרתת להקת "מומחים" שאינם מנחילים לנו את הספק הנדיב הפותח את נפשנו לעולם, שעליו אמר הבודהא שהוא חיוני לבדיקת והוכחת הערך של תורתו, אלא את הספק בצורתו ההרסנית שאינה מותירה לנו דבר להאמין בו, לקוות לו ולחיות לאורו."[14]

הלמה שאמר את הדברים האלה היה עד לאחרונה מנהיג ומייסד של תנועה עולמית עם סניפים בעשרות מדינות, שמטרתה היתה להפיץ את הבודהיזם הטיבטי בכלל ואת תורתו שלו בפרט. ב2017 הוא פרש ממשרתו הרמה לאחר חקירה בינלאומית של תלונות על התעללות מצד כמה עשרות תלמידות ותלמידים. בין המעשים שהוא הואשם בהם היו מעשי אונס, פגיעה בקטינות, אלימות פיזית, התעללות נפשית, ועוד ועוד. האם יש קשר בין הסלידה שלו מספקות ומחקירה ביקורתית, לבין הסודות האפלים שהוא הסתיר מהעולם עשרות שנים?

גם הדלאי למה התייחס לא אחת לנושא הספק, אבל לפחות ההתייחסויות שאני מצאתי לא מחדשות הרבה לצורך הדיון, במיוחד לאחר הדברים הלא-יאומנו בבוטותם של המורה הקודם, להבדיל.

***

 

בודהא

כמו שראינו, אין הבדל בין הבודהיזם לבין הנצרות, האיסלם, היהדות וכנראה כל דת אחרת. כולן מקדשות מלחמה על הספק כי חפצות חיים הן, למרות שפה ושם יש גם קולות אחרים, ערבים יותר, של פרנצ'סקוס לדוגמא.

לעומתם, הבודהא עצמו הוא יחיד ומיוחד, הוא מגדלור המאיר לכל בני האדם. הקטעים הבאים לקוחים מהכתבים הראשונים של הבודהיזם, שנכתבו על ידי תלמידיו של הבודהא. אני לא יכול לתאר לעצמי נזירים במסגרת דתית שמעלים על הכתב דברים כאלה, אלא אם כן זיכרו של הבודהא וזכר מילותיו עדיין היו חיים ביניהם ולא ניתן היה לעוות אותם. אפשר להשוותם מבחינה זאת לבשורות שנכתבו בידי תלמידי-תלמידיו של ישוע.

הבודהא מגיע לעירם של בני הקאלאמה, הם באים ושואלים אותו כיצד ניתן להבחין בין תורת אמת לתורת שקר, בין מורה אמיתי למורה מזויף, ומתוך הדרשה של הבודהא לבני הקאלאמה, הקאלאמה סוטה, לקוחים שני הקטעים הבאים:

מבחן הדחייה

"כך ראוי לכם, בני קאלאמה, להטיל ספק, להיות באי-ודאות, כי כאשר יש סיבה לספק נולדת אי-ודאות. לכן, הקאלאמים, אל תסתמכו לא על מה ששמעתם; ולא על אגדות; לא על מסורות; לא על כתבי קודש; לא על השערות; לא על הנחות; לא על מסקנות לכאורה; לא על מה שמקובל לחשוב; לא על מעלותיו של הדובר; ולא על המחשבה: 'נזיר זה הוא המורה שלנו'.

כאשר אתם יודעים בעצמכם: 'התכונות האלה אינן מביאות טוב; התכונות האלה ראויות לגנאי; התכונות האלה נשללות על ידי החכם; התכונות האלה, אם מאמצים אותן ונוהגים לפיהן, מביאות נזק וסבל, אז עליכם לנטוש אותן'.

מבחן הקבלה

"הו הקאלאמים, אל תסתמכו לא על מה ששמעתם; ולא על אגדות; לא על מסורות; לא על כתבי קודש; לא על השערות; לא על הנחות; לא על מסקנות לכאורה; לא על מה שמקובל לחשוב; לא על מעלותיו של הדובר; ולא על המחשבה: 'נזיר זה הוא המורה שלנו'.

כאשר אתם יודעים בעצמכם: 'התכונות האלה מביאות טוב; התכונות האלה ראויות לשבח; התכונות האלה מוערכות על ידי החכם; התכונות האלה, אם מאמצים אותן ונוהגים לפיהן, מביאות תועלת ושמחה, אז עליכם לקבל אותן ולשמרן."[15]

אין מה להוסיף על הדברים האלה.

***

 

הספק ואני

ספקות של ממש לא היו לי בנעוריי. הייתי נער קונפורמיסט, שאמנם בדק גבולות פה ושם, אבל הלך לתנועת נוער, ושמע מהמדריכים סיפורי גבורה ליד המדורה, וחלם להיות טייס וכשזה לא התאפשר הלך ל'הגשמה' בקיבוץ. שם, אולי לראשונה בחיי, הספקות התעוררו ושלחו אותי הלאה לדרכי. לאחר שסיימתי את האוניברסיטה, הגעתי לפרשת דרכים, החברה שלי עזבה אותי ונסעה רחוק, ואף כיוון של לימודים או קריירה לא הבטיח מרפא לנפש. חזרתי לחפש תשובות לשאלות הרוחיות שהעסיקו אותי מילדות ואז הגעתי להרדוף.

באתי להרדוף כתלמיד. כל האנשים כאן היו מורים שלי. זה לא עניין אישי, ככה זה בחיים בכלל, כל אדם שאנחנו פוגשים יכול ללמד אותנו על עצמנו ועל החיים, אבל גם מי שיודע את הסוד הזה, בדרך כלל שוכח אותו ביומיום, ואילו בהרדוף של אז אנשים התאמצו לחיות את האידיאל הזה 24/7. אני הייתי תלמיד של כולם וכולם היו תלמידים אחד של השני, מי יותר ומי פחות, חוץ מאותו אחד שהיה רק מורה, שקרא יותר מכל האחרים את מאות הכרכים של כתובים ושל הרצאות של רודולף שטיינר ושידע להפליג בתיאורים עמוקים ומרתקים של עולמות הרוח.

וכמו בעשרים ושש שנותיי עד להרדוף, כך גם בשנותיי הראשונות בהרדוף, כמעט לא היו לי ספקות, מה שאמרו לי קיבלתי. להבדיל מהאוניברסיטה, שבה היה מקום לכל שאלה ולכל הסתייגות שסטודנט העלה, בהרדוף שאלות ופקפוקים נתפסו כחולשה וככישלון. קבלת הדברים מבלי להטיל בהם ספק היתה מה שציפו ממך, וזה לא היה קשה, כי לאנשים סביבי היו תשובות להכל, גם לשאלות הרוחיות שלי וגם לחוויות השבר שהבאתי איתי. ומכיוון שרציתי להיות חלק מהם, אז הפסקתי לשאול שאלות.

על מנת להתקדם בידיעת העולמות העליונים התלמיד צריך לפתח כמה יכולות. הוא צריך להיות מסוגל לחשוב מחשבות הגיוניות המתפתחות זו מזו, הוא צריך להיות מסוגל לפעול פעולות מתוך רצונו שלו עצמו ולא רק כתגובה לסביבתו, הוא צריך לשלוט ברגשות שלו כדי לא להיטלטל כמו סירה בים סוער, הוא צריך לראות את החיובי שבכל דבר והוא צריך לשמור על פתיחות כלפי כל רעיון הנקרה בדרכו. מי שמזהה ביכולות שתוארו חמישה מששת תרגילי ההכנה למדיטציה, מזהה נכון. התרגיל השישי הוא לפתח הרמוניה בין חמש היכולות המוזכרות. וכל זה מובא כאן בעיקר בגלל התרגילים הרביעי והחמישי – החיוביות והפתיחות.[16] כאשר אתה משתדל לא לשלול על הסף שום רעיון גם אם הוא נשמע לך מופרך לגמרי, כדי לא לחסום את השער בפני אמיתות של העולם הרוחי שהן כה שונות ממה שהורגלנו לו בפיזי, וכאשר אתה מחפש את החלקיק החיובי גם בתוך מציאות של ריקבון ושחיתות, הרי שאתה מוותר על החשיבה הביקורתית שלך, אתה מוותר על הזכות לשאול שאלות, על החובה לחפש באופן אקטיבי אחר האמת. וזה אכן מה שעשיתי במשך שנים ארוכות.[17]

וכמובן, הרצון למצוא חן בעיני האנשים המופלאים שלחברתם שאפת להיכנס, מוטיבציה שהיתה חזקה מאד בעיקר בשנים הראשונות, גם הוא מסייע לך ללכת בתלם, לא לגלות התנגדות לדרך שבה מתנהלים הדברים, כדי שלא ידחו אותך, שלא יראו לך את הדרך החוצה כמו שהראו לאחרים.

ואחרי כמה שנים, אתה רופא, למדת גם רפואה אנתרופוסופית, אתה חלוץ בתחום, רכשת מעמד שמחייב ידיעה ובהירות ואמונה בצדקת הדרך, אתה כותב ספרים, מלמד בסמינרים, ושוב אין לך פנאי לספקות. בינינו, איזה סיבה יש לך לספקות? הרי אתה הוא שאמור לענות על שאלות של אחרים, לפתור את הספקות שלהם. אתה מגויס להגן על העשייה שלך, על תחום הידע שלך, אתה נציג של אסכולה, של שיטה מובנית, של 'כנסיה'. יש לך תשובות לכל השאלות בעולם, ואם לא לך אז לגוף הידע שמאחוריך ואתה יכול לשלוף אותן, ואם לא כרגע אז "נדבר בסוף ההרצאה".

החיים עוברים ואתה שבוי במסגרת שיצרת לעצמך, בתוך השקפת עולם שקיבלת מן המוכן ואתה מדקלם אותה כבר שנים, בתוך דימוי חברתי שמלווה אותך, בתוך מעמד מקצועי שרכשת בעמל רב. החיים נמשכים ולכשעצמם הם מרתקים ומלאי יופי לא פחות מכפי שהיו בימי נעוריך, אבל אתה כבר לא נוגע בהם. אתה חוסם עצמך בפני כל מה שחידתי ופנטסטי ובלתי מובן בעולם והכל כביכול בשם הפתיחות, ואתה לא קורא למה שרע רע וזאת בגלל החיוביות, ואתה מוותר על השראה ועל ספונטניות ועל הזכות לשאול שאלות ולהטיל ספק.

ואז קרה השבר. המורה הרוחי שלנו, הגורו המקומי שלנו, אחרי שנים רבות של שמועות והכחשות והבטחות ותאמינו לי ותסמכו עלי, כמו אין ספור גורואים ורבנים וכמרים וקאדים ומולות וחשמנים ומקובלים ונשיאים ופרופסורים וקצינים גבוהים ומנכל"ים לפניו ואחריו, נחשף בקלונו. אבל שלא כמו כל השאר, הוא היה שלנו, וגם הבושה, על שלא התעוררנו בזמן, על שבחרנו לא לראות, על שלקח לנו זמן רב מידי להקשיב ולהאמין לנפגעות.

הספקות שלי לא התחילו אז, הם היו קיימים עוד קודם, פה ושם, נקודתיים, לא היתה בהם די עוצמה כדי לערער על הרגל האמונה שלי בתיאוריו הרוחיים של רודולף שטיינר שהם האנתרופוסופיה. גם בזמן השבר האמונה שלי לא התערערה בבת אחת, אמנם היה מדובר ברעידת אדמה עבור אנשים רבים כולל אותי, אך העיר שלי לא התמוטטה בן רגע, אלא רק החלו להתגלות סדקים בבניינים, והסדקים התפשטו והתרחבו והתהליך נמשך כמה שנים.

מה הקשר בין המוסריות הירודה של אדם אחד לבין האמת של תורה שלמה? אין קשר הגיוני. גם אמונה שאין לה שום חיבור לניסיון שלי ולידיעה הישירה שלי ולחשיבה שלי היא לא דבר הגיוני, היא אמונה, וככזאת היא מושפעת מרגשות, והרגשות המתעוררים למראה מורה שסרח הם קודרים, והם מטילים צל כבד על האמונה כולה, על כל הקשר שלי לאנתרופוסופיה. הרי חלקים לא מבוטלים מהאנתרופוסופיה פגשתי לראשונה דרך אותו אדם, ואם אי אפשר להאמין לו, איך אפשר להאמין לדבריו? אכן, לא לגמרי הגיוני אבל אנושי מאד.

כעבור שנתיים הפסקתי ללמד. עוד קודם הורדתי את המינון והשארתי לי רק את השיעור בסמינר ל'חינוך מרפא', חינוך ילדים עם צרכים מיוחדים, ואז הגיע הרגע בו לא יכולתי להמשיך להרצות לאנשים על דברים שלפחות חלקם לא רכשתי בדרך של התנסות וידיעה ישירה, אלא מתוך קריאה וחקירה של הרצאות של רודולף שטיינר בנושא. הרגשתי שאני מזייף ידע.

אחרי עוד כמה שנים הפסקתי להגדיר את עצמי כרופא אנתרופוסוף. במשך למעלה מעשרים שנה השתדלתי לטפל כמה שיותר בעזרת התרופות והטיפולים של הרפואה האנתרופוסופית, הייתי הנציג שלה, הדובר שלה, לימדתי אותה והטפתי לה. ואז התחוור לי שהדגש שאני שם על רפואה אנתרופוסופית אינו תמיד ובהכרח המענה הטוב ביותר לצרכים של כל מטופל ומטופל. ומאז אני רופא, לא רופא אנתרופוסוף אלא רופא בלי אלוהים, שמשתדל להתמקד רק במטופל ומשתמש בלי היסוס גם בפירות המפוארים של הרפואה המקובלת, לצד התרופות והטיפולים משרי הקסם של הרפואה האנתרופוסופית, וזכותו של כל מטופל לבחור את הטיפול שנראה לו, וחובתי לשתף פעולה, אלא אם כן ההחלטה שלו מסכנת את בריאותו.

בתור אנתרופוסוף היתה לי מחויבות תיאורטית לפתיחות כפי שתוארה קודם, אבל במציאות, כרופא אנתרופוסוף, לא היתה לי פתיחות לרפואה המקובלת ולהתקדמות הבלתי-תאמן שהיא עשתה במאה העשרים וממשיכה לעשות עכשיו. רק במהלך אותו שינוי בהגדרה העצמית המקצועית רכשתי פתיחות אמיתית גם לרפואה המכונה בחוגים מסויימים בזלזול 'קונבנציונלית'.

במקביל, באותן שנים שבהן הפסקתי ללמד דברים שאני לא באמת יודע, ומרופא אנתרופוסוף השתדלתי להיעשות רופא של אנשים, קרה גם משהו לאמונה. השלמתי עם כך שאיני מאמין עוד לשום דבר שאין לי ידיעה ישירה או מבוססת חשיבה לגביו. אין מדובר פה בעיקרון של אי-אמונה, אלא בקבלה של עובדת אי-הידיעה, מעין אגנוסטיציזם. אני משתדל להאמין רק בדברים שאני יודע אותם או שנתפסים על ידי כהגיוניים, כאפשריים, כמתבקשים. המשמעות היא שהידיעה הישירה או החשיבה בעצם מייתרות את הצורך באמונה, ומה שאיני יודע, איני יודע, ואפשר לחיות עם זה.

לאחר עשרות שנים בהן קראתי בעיקר את מילותיו של הוגה אחד, מורה אחד, ספרים שנכתבו עליו או ספרים של תלמידיו, באיחור גדול אני קורא דברים אחרים. בזמן האחרון אני קורא על הספק, הרבה מאמרים וקצת ספרים, המון מידע מתובל בציטוטים על הספק במזרח והספק במערב, קונפוציוס וסוקראטס, על אסכולת הכרבאקה (Carvaka) שהיתה בת זמנו של הבודהא בהודו ועל הספק הקארטזי (הספק המתודי של דקארט). יש מעט אנשים שמספרים על הספק שלהם, הספק כחוויה אישית. פה ושם מצאתי קטעים בודדים שהילכו עלי קסם כי היה בהם איזשהו חיבור לחיים ואת רובם הבאתי כאן. כך, הסיפור על הבודהא אצל הקאלאמים, שהוא כמו מעיין מים זכים, נווה במדבר; או דבריו של סוגיאל רינפוצ'ה, שהכוח האפל שבהם מתגלה במלוא כיעורו רק כשמתוודעים למעלליו של האיש.

אבל רוב הידע שניתן לקושש במאמרים מלומדים אודות הספק הוא תיאורטי ומעט משמים. לכן אני מספר את הסיפור שלי, אני מתבונן על חיי ועל הספק השזור בהם, מגלה דברים שלא הייתי מודע להם, וכותב אותם. זהו תהליך הדרגתי של הוצאת הספק מהארון, חיים ולא תיאוריה, בתקווה שגם הקורא ימצא בתיאור עניין, יזהה בו יסודות שהוא מכיר.

וכשיוצאים מהארון גם חוטפים לפעמים. למרות שלא הצהרתי בראש חוצות שחל שינוי בגישה שלי, אנשים שמים לב שהדברים אינם כתמול שלשום. בשנים האחרונות היו כמה מטופלים שעזבו אותי כי כבר לא הייתי אנתרופוסוף אדוק. הם לא יכלו להמשיך לתת אמון ברופא שזנח את השקפת העולם, שהיא כל כך מהותית בעבורם. אחרים עדיין מטופלים שלי אבל חושדים בכל הצעה שלי לטיפול, עד כמה היא באמת כשרה.

***

 

מהו ספק? התבוננות שניה

נתחיל ונבדוק שוב מהי אמונה. האמונה נגזרת בדרך כלל מהסביבה שאליה נולד אדם, מדת הוריו, מהתקופה בה הוא חי, מניסיון החיים שצבר. האמונה היא ים גדול של דימויים והנהגות שלא מהרהרים אחריהם, שמגיעים כולם בעסקת חבילה, ולים האמונה מתווספים כל הזמן נחלים של ציוויים ודרישות מפי רבנים ומורי הלכה ופוסקים וגדולי הדור ואלה הסמוכים על אוזנם של גדולי הדור הקשישים ומתווכים ביניהם ובין העולם, "ועשית ככל אשר יורוך". מיעוטם של האנשים המאמינים התחנכו בסביבה שלא מזוהה עם אמונה כלשהי ובמהלך חייהם קרה דבר מה – הארה שהיתה להם, או ספק שנולד בליבם לגבי אורח החיים החילוני – שדחף אותם להתחבר לאמונה מסויימת, בין אם זו חזרה בתשובה לחיקה של דת עתיקת יומין ובין אם הצטרפות לכת צעירה בימים. אבל רוב האנשים המאמינים נולדו לקהילות של אמונה והם יונקים את מוסכמות האמונה עם חלב אימם. כך ילדים דתיים מקבלים כמובן מאליו, מיום שעמדו על דעתם, את קיומו של האלוהים, ואת קיומם של ארבעת המלאכים השומרים עליהם המוזכרים בקריאת שמע שעל המיטה, ואליהו הנביא שמסתובב בינינו כל הזמן ובליל הסדר במיוחד, ומשיח בן דוד שמחכים לו בכל יום שיבוא.

ילדים קטנים שואלים הרבה שאלות, החינוך האנתרופוסופי לגיל הרך ממליץ לא לתת להם תשובות שכלתניות מידי אלא להיעזר בסיפורים הפונים לדמיון של הפעוט, וכך, לדוגמא, כשבני בכורי שאל מהן אותן צלחות הלוויין שעל הגגות, התשובה היתה שאלה הן הצלחות שהענקים שמים שם לייבוש אחרי שגמרו לאכול. חלפו שנתיים והוא כבר כבן חמש או שש, ואחותו שואלת את אותן שאלות ומקבלת את אותן תשובות, והוא מקשיב מהצד עם חיוך ממזרי בעיניו. כלומר, הוא שומע וכבר לא מאמין, הוא מטיל ספק. הילד הדתי לא מטיל ספק באותן ישויות על טבעיות שאת האמונה בהן הוא חולק עם הוריו וכל סביבתו.

הספק הוא צל של האמונה, הוא מחשבת רפאים המתקיימת כל הזמן לצד כל אחד מדימויי האמונה. כך, לצד מחשבת האמונה 'יש אלוהים' מתקיימת כל הזמן המחשבה 'אין אלוהים'.[18] האדם הדתי מתאמן מגיל צעיר לא לראות אותה, להתעלם ממנה, לזהות אותה כבור שחת שכורה השטן לרגלי מי שאמונתו רופפת, עמלק. אבל היא עדיין שם, כי לא ניתן להפריד אידאה כלשהי משלילתה המתקיימת לצידה בעולם המחשבות: אתה בחרתנו מכל העמים או שלא, הבתולה הרתה ללא חטא או שלא, מוחמד הוא שליחו הנבחר של אלוהים או שלא. לא לחינם נלחמים מנהיגי כל הדתות, בכל מה שעלול לפקוח את עיני מאמיניהם לראות אפשרויות אחרות, שעלולות לסקרן אותם יותר מאשר הדימויים האמוניים השגורים שהם לחם חוקם מילדותם.

כן, הספק קיים כל הזמן כאפשרות ליד כל דימוי או מוסכמה או קביעה נחרצת, דתית, פוליטית או אחרת, ואז קורה משהו. נחשפת בחיים או באינטרנט לחילול השם איום ונורא ואת מצפה שתרד אש מהשמיים ותאכל את החוטאים ושום דבר לא קורה. קראת בספר מדע פופולארי על קביעות מסוימות של מדעי הטבע הסותרות את מה ששמעת באולפנה ואת מתה לשים את היד על עוד ספרים ולקרא עוד ועוד. התעוררת לכל הרעות החולות של הקהילה האמונית שבה את חיה ואת לא מבינה איך אנשים יראי שמיים יכולים להיות כל כך צבועים או חומרניים או כל חסרון אחר שמרתיח את דמך. ולפתע פתאום הספק הופך מאפשרות, ממחשבת רפאים, לנוכחות, לכוח של ממש הפועל בנפש. ואת חושבת: אם האש לא יורדת מהשמיים אז אולי השמיים ריקים ואם ההסברים המדעיים כל כך הגיוניים אז אולי לא כל מה שהאמנתי בו הוא אמת, ואם אנשים יראי שמיים יכולים להיות צבועים או רעים או סוטי מין אז אולי התורה שלהם אינה התורה שלי.

כפי שכבר הוזכר, המילה ספק והטיותיה משמשות במשמעויות אחרות שאינן קשורות כלל לאותה מהות המתוארת כאן שמופיעה כאשר העצמי של האדם, או כוח הרצון שלו, אוחזים במחשבה חסרת ממשות ומפיחים בה נשימה והיא הופכת לספק חי בנפש. כך למשל, דקארט אבי הפילוסופיה המודרנית, מתחיל את הדיון הפילוסופי שלו בהטלת ספק בהכל, אבל הספק של דקארט אין בו מאומה מחיבוטי הנפש של אדם הנקרע בין אמונתו לבין מסקנת השכל, אלא הוא תרגיל מחשבתי, הנחה שדקארט מניח לצורך הדיון, הנחה שכל כולה שלוות נפש ומתינות הדעת. הספק של דקארט מכונה ספק מתודי, כלומר ספק שהוא חלק משיטת דיון ומבחינתנו הוא אינו ספק אמיתי אלא טיעון המתחפש לספק.[19]

גם הדיסציפלינה של המחקר המדעי, שיסודותיה בהוגים ומדענים בני זמנו של דקארט, מיישמת מעין ספק מתודי כדי לאשש או להפריך תיאוריות מדעיות. שוב, הנושא שלנו אינו השימוש בספק כאמצעי או כשיטה, אלא הספק ככוח נפש שמזיז הרים ממקומם, כמאבק איתנים בין מחשבת האמונה למחשבת הכפירה בתודעת האדם, שאליו ורק אליו אנחנו מתייחסים בדיון הנוכחי.

***

 

הספק על פי האנתרופוסופיה

כל כופר הוא תבנית נוף אמונתו לשעבר. רובם המכריע של האנשים המגדירים עצמם כאתאיסטים, מכירים רק תפיסה אחת של אלוהות, התפיסה של הדת שאליה או לתחום השפעתה השתייכו, והיא מספיקה להם כדי לכפור באלוהות בכלל.[20] גם אני, שאיני אתאיסט, לכל היותר אגנוסטיקן – אחד שיודע שאין לו מושג – כשאני חושב על הספק, על מקומו בנפש, אני חושב במונחים אנתרופוסופיים. הרגל של למעלה משלושים שנה. ומה אומרת האנתרופוסופיה, כלומר מה אומר רודולף שטיינר, על הספק?

אחד המיתוסים האירופיים של ימי הביניים מספר על פרסיבל האביר המחפש אחר הגביע הקדוש. וכך אומר שטיינר בהרצאה על פרסיבל:

" פרסיבל, בביקורו הראשון בטירת הגרייל (הגביע הקדוש), עדיין לא היה מוכן… וכאשר הוא גורש, חדר דבר מה אל נפשו, אשר חייב להיכנס לכל נפש בכדי לאפשר לה להבשיל באמת לקראת שלבי הידע האחרונים. ספק, חוסר-אמונה, חשכה פנימית חדרו לנפשו של פרסיבל. ואכן, מי שרוצה לרכוש ידע, חייב לעבור פעם אחת את בית הספר הקשה של הספק. לא לפני שחווה ספק ועבר דרך העינויים וכל ההתנסויות שהספקות עלולים להביא, האדם רוכש את הוודאות שבתוכו, שלעולם לא יאבד שוב את הידיעה. הספק הוא אח רע, אבל אח שמטהר. פרסיבל עובר כעת דרך הספקות האלה, והוא מביא את עצמו אל הידע הזה שכולל דברים אחרים מן הידע האינטלקטואלי."[21]

שטיינר מתייחס כאן לספק כאל "אח רע אבל אח שמטהר", כלומר התרחשות שבלי לעבור דרכה אי אפשר להגיע למטרה רוחית נשגבת. פרסיבל, על פי שטיינר, היה דמות השייכת למחוזות הדמדומים שבהם המיתוס וההיסטוריה הנסתרת של ההתפתחות הרוחית של האנושות נפגשים, הוא לא אדם רגיל וגם הספקות שלו אינם ספקות של אדם רגיל. והנה התייחסות אחרת של שטיינר לספקות מהסוג השכיח יותר, ספקות לא מהעבר הרחוק אלא מהעתיד הקרוב:

"כבר כמה מאות שנים שהאדם חי בעולם של אשליות, שאליו הוא מובל באופן אינסטינקטיבי על ידי אנשי המדע. ולכך יש כמובן השפעות על טבע האדם! אדם החי באשליה אינו חי בעולם המציאות. האשליה אינה פועלת על כוחות הנפש באותה עוצמה שהמציאות היתה פועלת עליהם, והתוצאה היא שספק על גבי ספק נערמים בנפש – ספקות שמורגשים אפילו בתחום המדע. מדעני טבע מהשורה הראשונה יצאו בהכרזה: "לעולם לא נוכל לדעת". המחצית השניה של המאה התשע-עשרה תקפה את האדם בספקות על גבי ספקות. אבל האמת היא שאנו ניצבים בפני תקופה, שהגורם שמקרב אותה הוא עצם זה שהאדם חי יותר ויותר באשליה, בעודו מאמין שזוהי מציאות. האדם שוקע יותר ויותר עמוק לתוך השקפת העולם המטריאליסטית, אבל הספקות בנוגע לתוקף של השקפת העולם מתגברים, ולא ייקח זמן רב עד שכל אדם יחיה במצב של ספק צרוף כתוצאה של הפילוסופיה המדעית. אנשים כבר לא יוכלו יותר להיאחז בכלום. הספק יעלה באופן בלתי נמנע סביב כל בעיה, סביב כל משימה. הספקנות תהפוך לאוקיאנוס עצום שיסגור על נפש האדם."[22]

ספק בפעולה

מאז שנאמרו הדברים בהרצאה ב1915, מלחמת העולם הראשונה, חלפו מאה שנים נוספות של שקיעה לתוך השקפת העולם המטריאליסטית, השקפת העולם של מדעי הטבע. מה שמתואר בהרצאה כעתיד קרוב, הוא להבנתי ההווה בו אנו חיים. האם התמונה האפוקליפטית המוצגת בהרצאה משקפת את מציאות חיינו?

כששטיינר מדבר על אנשים שחיים יותר ויותר באשליה, הדברים יכולים להתאים לעולם המסכים הווירטואלי, למדיה החברתית ולאינטרנט בכלל, שאנחנו שוקעים לתוכם יותר ויותר. זאת לכשעצמה נקודה מאד מעניינת אבל לא בגללה הובא כאן הציטוט, אלא בגלל התייחסותו לאוקיינוס הספקנות הסוגר על נפש האדם.

לפני עשר, עשרים ושלושים שנה הייתי מקבל את הדברים האלה כלשונם ורץ לחפש להם אישורים במציאות, אפילו כשהמציאות לא שיתפה פעולה. ואילו עכשיו אני משתדל לבחון אותם לגופם.

כשאני מביט סביב אני אמנם רואה אנשים שהספקות משתקים אותם, אבל אני רואה הרבה יותר אנשים שמשתקים את הספקות שלהם, שאינם יוצאים מאיזור הנוחות שלהם, שנצמדים בחוזקה לאמונותיהם ונמנעים מלשאול שאלות. אני הקטן בדעה שלאנשים בני זמננו יש פחות מדי ספקות. אני אכן טוען כאן נגד דבריהם של מורים גדולים, וגם נגד דבריו של המורה שלי שאני מכבד ומעריך גם עכשיו, ועדיין זו דעתי, היא מבוססת על רשמים ומחשבות שלי ולכן בעבורי היא ידיעה, לא אמונה. וכשמהטלת ספק אדם מגיע לידיעה, גם אם לא הכי חשובה וגם אם לא בהכרח תאריך ימים, הוא מדליק עוד אור קטן להאיר את האפלה.

————————————————————————————————


הערות


כל הקטעים ממקורות שונים המצוטטים במאמר ושלא נכתבו במקורם בעברית, מלבד הציטוט מהברית החדשה, מובאים בתרגום שלי.


    1. קטע מתוך שירו של ברטולד ברכט, 'השבח לספק'. השיר נכלל בקובץ שיריו של ברכט 'גלות

    המשוררים', בתרגום של בנימין הרשב, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

    גם המטפורה של המטבע המזויף בעמ' 2 הושאלה משירו של ברטולד ברכט: 'השבח לספק', וזה הקטע הרלוונטי ( כאמור התרגום שלי): "השבח לספק! עצתי לך,

    קבל בשמחה ובכבוד את האדם / הבוחן את מילתך כאילו היתה מטבע מזויף!

    אני רוצה שתנהג בחכמה / ואל תהיה כל כך בטוח בדבריך."

  1. האמירה הראשונה לקוחה מקובץ של כתבים בודהיסטיים יפניים. הקישור: https://www.hinduwebsite.com/sacredscripts/buddhist_bible.asp#preface

    האמירה המצמידה את נוראות הספק לנעלות אי-העצמיות בקישור הבא:

    http://www.namoamitabha.net/en/publication/heart_of_buddha/heart_of_buddha.htm

  2. שפינוזה, 'מאמר תיאולוגי מדיני', הוצאת מאגנס.
  3. בראשית פרק י"ח א' – ט"ו.
  4. http://www.chabad.org.il/Concepts/Item.asp?ArticleID=161&CategoryID=200&SubjectID=
  5. https://www.kipa.co.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91/%D7%A1%D7%A4%D7%A7%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%A4%D7%AA%D7%90%D7%95%D7%9D/
  6. הבשורה על פי יוחנן פרק כ' 24 – 29
  7. http://www.catholic-catechism.com/ccc_2088-2089.htm
  8. https://www.smmsisters.org/who-we-are/sister-stories/86/the-doubts-of-a-saint
  9. https://cruxnow.com/vatican/2016/11/23/pope-francis-says-doubt-key-life-faith/
  10. https://www.americamagazine.org/faith/2013/09/30/big-heart-open-god-interview-pope-francis
  11. https://quran.com/74/31
  12. האמירה הראשונה לקוחה מקובץ של כתבים בודהיסטיים יפניים. הקישור: https://www.hinduwebsite.com/sacredscripts/buddhist_bible.asp#preface

    האמירה המצמידה את נוראות הספק לנעלות אי-העצמיות בקישור הבא:

    http://www.namoamitabha.net/en/publication/heart_of_buddha/heart_of_buddha.htm

  13. https://www.rigpawiki.org/index.php?title=Doubt

    וכאן המאמר כולו בתרגום לעברית: https://www.buddhism-israel.org/5219/

    במאמר השלם נכללת התייחסות לפן נוסף של הספק, המכונה 'ספק נדיב' או 'אציל'. הכוונה היא שבמקום להטיל ספק באמת הגדולה, חלילה, מוטב להטיל ספק בהבנתנו המוגבלת, בבורותנו. עוד דוגמא למניפולציה של הלמה שמטרתה למעוך את שיקול הדעת העצמאי של שומעי לקחו.

    באוגוסט 2019, כחודש לאחר שנכתבו הדברים הנוכחיים, הלך סוגיאל לאקאר – שנשא רוב חייו את תואר הכבוד רינפוצ'ה – לעולמו.

  14. . התרגום שלי נסמך על שני תרגומים לאנגלית:

    https://www.accesstoinsight.org/lib/authors/soma/wheel008.html

    https://www.dhammatalks.org/suttas/AN/AN3_66.html

    וכאן תרגום לעברית של הסוטה כולה: https://www.buddhism-israel.org/4932/

  15. יופ ואן דאם, 'השביל המשושה', הוצאת הרדוף.
  16. אבישי גרשוני, 'על חשיבה חופש וכאב', הוצאה עצמית.
  17. המלה 'ספק' בשפות שונות כוללת בתוכה את המלה 'שתיים' ובכך מדגישה את היות הספק בחירה בין שני דימויים סותרים. באנגלית: DOUBT, בצרפתית DOUTE, בגרמנית ZWEIFEL.

    https://www.etymonline.com/word/doubt

  18. רנה דקארט, 'הגיונות על הפילוסופיה הראשונית', הוצאת ידיעות ספרים (ותרגום קודם בהוצאת מאגנס); ההתייחסות היא לפרק הראשון.
  19. https://plato.stanford.edu/entries/atheism-agnosticism/
  20. https://wn.rsarchive.org/Lectures/GA054/English/eLib2014/19060329p01.html
  21. https://wn.rsarchive.org/Lectures/GA254/English/RSP1973/19151024p01.html

    ההרצאה כולה מופיעה בתרגום לעברית של מוטי גולדנר: ראו כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.