מצפון ופליאה כסימנים לראייה רוחית בעבר ובעתיד

מצפון ופליאה כסימנים לראייה רוחית בעבר ובעתיד

מצפון ופליאה כסימנים לראייה רוחית בעבר ובעתיד

רודולף שטיינר

GA143

תרגום מגרמנית ואנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

ברסלאו, 3 בפברואר 1912

מאחר שמתאפשר לנו להיפגש לעיתים כה רחוקות, אולי יהיה טוב אם ניגע היום בכמה שאלות שדרכן האנתרופוסופיה מתחברת ישירות לחיים. לעיתים קרובות אנתרופוסופים צריכים להתמודד עם השאלה: מה העמדה של האנתרופוסופיה ביחס לאלה שעדיין אינם מסוגלים לראות לתוך עולמות הרוח דרך תודעה המבוססת על ראייה רוחית? כי בעיקרו של דבר, תוכן המסרים של מדע הרוח מתקבל, נקלט ונמסר מתוך חקירה דרך ראייה רוחית.

אך בנקודה זו, יש להדגיש שוב ושוב שכל מי ששומע את העובדות וההקשרים שמתגלים ונמסרים מתוך חקירה רוחית יהיה מסוגל להבין אותם בעזרת ההבנה האנושית הבריאה שלו. כי ברגע שהדברים המתגלים דרך תודעה רוחית נמצאים כאן, ניתן לתפוס ולהבין אותם בעזרת ההיגיון שבו ניחן כל אדם באופן טבעי, בתנאי שהחשיבה תהיה נטולת דעות קדומות במידה מספקת.

עם זאת, עולה גם השאלה: האם לא קיים באמת משהו בחיי האדם הרגילים, האם לא קיימות עובדות מסוימות, חוויות מסוימות בחיינו הנורמליים, אשר מצביעות בעצמן על העיקרון של החקירה הרוחית האומר שביסודות של עולמנו הפיזי וכל תופעותיו עומד עולם רוחני? וכן, כבר בחיים הרגילים קיימות עובדות רבות שניתן לומר עליהן שלעולם לא היינו יכולים להבין אותן – למרות שאנו חייבים לקבל את קיומן – אם לא היינו יודעים שום דבר על הקיום של עולם רוחני.

בתור התחלה, נצביע על שתי חוויות בחיי האדם, המופיעות בתודעה האנושית הרגילה, שפשוט לא היה ניתן להסביר אותן אילו לא היינו מכירים בקיום של עולם הרוח. מדובר בשתי עובדות שאנשים בוודאי מכירים היטב בחיים היומיומיים, אבל לרוב הם אינם רואים אותן באור הנכון; כי אז לא היה צורך בהשקפת עולם מטריאליסטית. אם כן, נתבונן קודם באחת משתי חוויות אלה, ונתחיל מהאירועים הפשוטים ביותר בחיים הרגילים.

כשאדם עומד מול עובדה שהוא לא יכול להסביר בעזרת המושגים שרכש עד כה, הוא חווה תדהמה. אם נשתמש בדוגמה קונקרטית, כל מי שרואה בפעם הראשונה בחייו מכונית או רכבת (אם כי בקרוב זאת לא תהיה תופעה נדירה אפילו במרכז אפריקה) יהיה מופתע ביותר, כי בנפשו יעלו המחשבות הבאות: "אחרי כל מה שפגשתי עד כה, נראה לי כדבר בלתי אפשרי שמשהו ינוע במהירות על האדמה מבלי שמשהו שהוא קשור אליו ימשוך אותו. אבל זה בדיוק מה שאני רואה! דבר נע מבלי שמשהו ימשוך אותו! זה דבר באמת מדהים". כלומר מה שהאדם עדיין אינו יודע מעורר בו פליאה, בזמן שדבר שהוא כבר מכיר אינו גורם לתגובה כזו. רק הדברים שהאדם לא יכול לקשור לחוויות קודמות בחייו גורמים לו לפליאה. נזכור היטב עובדה זו מהחיים הרגילים.

כעת נשווה זאת לעובדה מיוחדת אחרת. בחיים הרגילים האדם בא במגע עם דברים רבים שהוא מעולם לא ראה או חווה, ולמרות זאת הוא מקבל אותם מבלי להרגיש מופתע. ישנם אינספור אירועים כאלה. איזה סוג אירועים הם? כמובן, היה זה משהו מדהים ביותר, למשל, אילו האדם היושב בשקט בכיסא היה מרגיש פתאום שהוא עולה באוויר ומתחיל לעוף. זה יהיה בהחלט דבר מדהים ביותר, אבל אם זה קורה בחלום, האדם אינו מופתע כלל. ואנו חווים בחלומות דברים עוד יותר מוזרים שבכלל לא מפתיעים אותנו, למרות שלא ניתן לחבר אותם בשום צורה לאירועי היום-יום. בזמן שאנו ערים אנו חשים תדהמה אם מישהו פתאום קופץ גבוה לאוויר ועף, בעוד שבחלום אנו עפים ואיננו מופתעים כלל. כאן אנו פוגשים את העובדה שבעוד שאנו ערים אנו מופתעים מדברים שעדיין לא חווינו, אך בחלום איננו מופתעים בכלל.

העובדה השנייה שנפנה אליה את תשומת ליבנו היום כחלק מההתבוננות שלנו היא תופעת המצפון. במה שהאדם עושה – ובמקרה של אדם רגיש גם במה שהוא חושב – מתעורר בו משהו שאנו קוראים לו מצפון. למעשה, המצפון אינו תלוי בכלל במשמעות האירועים בעולם החיצוני. למשל, אולי עשינו משהו שמועיל לנו מאוד, ובכל זאת המצפון שלנו מגנה אותו. כאשר מתעורר המצפון, כל אדם מרגיש שלתוך האופן שבו הוא שופט מעשה מסוים זורם משהו שלא קשור בכלל למידת התועלת של אותו מעשה. הוא כמו קול שמדבר בתוכנו: "היית צריך לפעול ככה" או "לא היית צריך לעשות זאת". אנו עומדים מול המציאות של המצפון, ואנו יודעים כמה עוצמתית יכולה להיות האזהרה שבאה מהמצפון שלנו ואיך המצפון יכול לרדוף אותנו בחיים. אנו יודעים גם שלא ניתן להכחיש את קיום המצפון.

כעת נחזור לנושא החלומות, שבהם אנו עושים את הדברים המוזרים ביותר, שאילו היינו עושים אותם במצב של ערות, היו גורמים לנו ייסורי מצפון נוראיים. כל אחד יכול לאשר מניסיונו שהוא עושה דברים בחלום ללא כל תגובה מצד המצפון שלו, דברים שהיו מעוררים את קול המצפון שלו אילו היה עושה אותם בזמן שהוא ער.

אם כן, שתי העובדות – ההשתאות או הפליאה והמצפון – נעלמות באופן מוזר בחלום. אנחנו לרוב לא שמים לב לדברים האלה בחיים הרגילים, אך הם מאירים באור חזק את היסודות העמוקים של קיומנו.

כדי לשפוך אור על דברים אלה, הייתי רוצה לציין דבר נוסף, דבר שקשור יותר לפליאה מאשר למצפון. ביוון העתיקה, הופיעה האמירה שכל פילוסופיה נובעת מפליאה, מהשתאות. החוויה הטמונה באמירה זו – והכוונה היא לחוויה של אנשי יוון העתיקה – לא הופיעה בתקופות המוקדמות יותר באבולוציה של יוון. ניתן למצוא אותה בהיסטוריה של הפילוסופיה רק מנקודת זמן מסוימת. הסיבה לכך היא שבזמנים הקדומים יותר בני האדם עדיין לא הרגישו כך. אבל איך זה קורה שביוון העתיקה מנקודת זמן מסוימת עולה החוויה של השתאות, של פליאה? ראינו שאנו מתפלאים מדברים שלא עולים בקנה אחד עם הניסיון הקודם שלנו בחיים. אבל אם זה כל מה שיש, אם קיימת רק הפליאה הרגילה הזאת בחיים היומיומיים, אז עדיין אין בה שום דבר מיוחד, שוב דבר חוץ מההפתעה מול מפגש עם דבר לא מוכר. כל מי שנדהם לנוכח מכוניות או רכבות פשוט אינו רגיל לראות אותן, והפליאה שלו איננה אלא פליאה לנוכח משהו לא מוכר. הרבה יותר מפתיעה מהפליאה לנוכח מכוניות ורכבות היא העובדה שאנשים יכולים להתחיל לחוות פליאה גם מול דברים מוכרים. למשל, קיימת העובדה שהשמש עולה כל בוקר. אין זה מפתיע עבור אלה שרגילים לעובדה זו דרך תודעתם הרגילה. אך כאשר עולה פליאה או השתאות מול דברים שאנו רגילים לראות, אז מופיעים הפילוסופיה והידע. אנשים יותר עשירים בידע הם אלה שמסוגלים לחוות פליאה מול דברים שהאדם הרגיל מקבל כמובנים מאליהם. רק אז אתה הופך לאדם השואף לידע, ומסיבה זו היוונים ניסחו את המשפט: כל פילוסופיה מתחילה בפליאה.

ועכשיו, מה לגבי המצפון? שוב, מעניין שגם את המילה "מצפון" – מדובר כמובן במושג עצמו, כי ברור שרק כאשר מופיע הרעיון של משהו מופיעה גם המילה – ניתן למצוא ביוון העתיקה רק מנקודת זמן מסוימת. אי אפשר למצוא בספרות היוונית הקדומה יותר, בספרות של תקופתו של אייסכילוס, מילה שניתן לתרגם אותה כ"מצפון". מצד שני, היא כן נמצאת אצל הסופרים היוונים הצעירים יותר, כמו למשל אצל אוריפידס. כלומר, כמו במקרה של הפליאה מול הדבר המוכר, גם המצפון הוא משהו שבני האדם חוו רק מנקודת זמן מסוימת בהיסטוריה של יוון. מה שהופיע מאוחר יותר כרגש של מצפון היה שונה לחלוטין אצל היוונים בזמנים העתיקים. בזמנים העתיקים, האדם לא חש ייסורי מצפון אם הוא עשה דבר לא נכון. באותם זמנים, עדיין הייתה לו ראייה רוחית פרימיטיבית, ראשונית; ועם נחזור בזמן לתקופה קצת לפני העידן הכריסטיאני, נמצא שבני האדם עדיין היו ניחנים בראייה רוחית זו. כשהאדם עשה דבר רע, לא היו לו נקיפות מצפון, אלא הופיעה מולו בראייה הרוחית העתיקה דמות דמונית אשר עינתה אותו. דמויות אלו נקראו אֵרינְיות ופוּרִיות. רק מהרגע שהאדם איבד את היכולת לראות את הדמויות הדמוניות האלו, הוא קיבל את היכולת להרגיש את המצפון כחוויה פנימית אם הוא עשה מעשה רע.

עלינו לשאול את עצמנו כעת מה מראות לנו עובדות אלה ומה למעשה קורה בפליאה הרגילה, כמו זו שנחווית למשל על ידי אדם מאזור פרימיטיבי באפריקה שעובר לאירופה ורואה בפעם הראשונה רכבות ומכוניות. הפליאה הזאת מצביעה על כך שנכנס לחייו האנושיים משהו שלא היה בהם לפני כן, משהו שהוא לא ראה בצורה הזאת לפני כן.

אם אדם מפותח יותר חווה דחף להסביר לעצמו דברים מסוימים, להסביר לעצמו תופעות יומיומיות, מפני שהוא מסוגל לחוות פליאה מול תופעות רגילות כאלה, גם במקרה שלו הפליאה מצביעה על כך שהוא ראה את הדברים בצורה שונה לפני כן. אף אחד לא היה מגיע להסבר של הזריחה השונה מההסבר הרגיל – כלומר, שפשוט קיימת התופעה שהשמש עולה – אילו לא הייתה מופיעה בנפשו ההרגשה שהוא ראה את הזריחה בצורה אחרת לפני כן. אפשר כמובן להעיר שאנו רואים את זריחת השמש כל יום באותו אופן מאז שהיינו ילדים צעירים. האם אין זה ממש טיפשי לחוות פליאה מול הדבר הזה? ההסבר היחידי הוא זה: אם בכל זאת אנו מרגישים פליאה, קרוב לוודאי שלפני כן חווינו את הדבר בתנאים אחרים לחלוטין מאשר היום, במצב שונה לגמרי מאשר ברגע זה בחיים. כי אם מדע הרוח אומר שהאדם היה קיים במצב אחר בתקופה בין הלידה לחייו הקודמים, אז הפליאה שלו מול תופעה יומיומית כמו הזריחה הרגילה אינה אלא רמז לאותו מצב קודם שבו האדם ראה את זריחת השמש, אבל בדרך שונה, ללא איברים פיזיים. אז הוא קלט אותה בעיניים רוחיות ובאוזניים רוחיות. ובאותו רגע שבו האדם עקב רגש מעורפל אומר לעצמו: אתה עומד בפני השמש הזורחת, בפני הים הסוער, בפני הצמח הנובט, ואתה חש פליאה! בפליאה זו טמונה הידיעה שהוא פעם קלט את כל זה בדרך שונה מאשר בעיניו הפיזיות. האיברים הרוחיים היו אלה שדרכם האדם ראה את כל זה לפני שנכנס לעולם הפיזי. כעת הוא חש במעורפל שהדבר נראה שונה ממה שהוא ראה קודם. וזה היה, ויכול היה להיות, רק לפני הלידה שלו.

עובדות אלה מכריחות אותנו להכיר בכך שהידע לא היה בכלל אפשרי אילו האדם לא היה נכנס לחיים ארציים אלה מקיום על-חושי קודם. אחרת לא היה כל הסבר לפליאה ולידע שבא כתוצאה מן הפליאה. כמובן, אין לאדם רעיון ברור לגבי מה שהוא חווה לפני הלידה, אבל גם אם החוויה אינה ברורה בחשיבה, היא כן מופיעה ברגש. רק דרך חניכה ניתן להחזיר אותה כזיכרון ברור.

כעת נחקור מדוע איננו חווים פליאה בחלומות. עלינו לענות קודם לשאלה מהו בעצם החלום. החלום הוא ירושה עתיקה מגלגולים קודמים. בגלגולים הקודמים שלהם, בני האדם עברו מצבי תודעה אחרים, מצבי תודעה בעלי אופי של ראייה רוחית. אך מאוחר יותר במהלך האבולוציה, האדם איבד את היכולת להתבונן דרך ראייה רוחית בעולם הרוח והנפש. הייתה זאת ראייה רוחית מעוממת, והאבולוציה הובילה בהדרגה מראייה רוחית מעוממת זו לתודעת הערות הבהירה של היום, אשר הייתה מסוגלת להתפתח בעולם הפיזי כדי שברגע שהיא מגיעה להתפתחות מלאה, תעלה שוב לעולם הרוח עם היכולות שהאדם רכש עם ה'אני' שלו בתודעת הערות. אבל מה רכש האדם אז בראייה הרוחית הקדומה? משהו עדיין שרד, ומה ששרד הוא החלומות שלנו. אך החלומות שונים מהראייה הרוחית הקדומה בכך שהם חוויות של האדם הנוכחי, האדם של הזמנים המודרניים, אשר פיתח תודעה שנושאת בתוכה את הדחף לידע. החלומות כשארית ממצב תודעה קדום אינם מכילים את הדחף לידע, ולכן האדם חווה את ההבדל בין תודעה של ערות לתודעה של חלום.

אך הפליאה, שלא הופיעה בראייה הרוחית העמומה הקדומה, אינה יכולה להיכנס גם לתודעת החלום של היום. הפליאה, ההשתאות, אינן יכולות להיכנס לחלומות שלנו, אבל אנו כן חווים אותן בתודעה של ערות כשאנו מפנים את תשומת ליבנו אל העולם החיצוני. בחלומותיו, האדם לא נמצא בעולם החיצוני, כי הם מביאים אותו לעולם הרוח, ושם הוא אינו חווה עוד דברים של העולם הפיזי. אך האדם למד לחוות פליאה דווקא מול העולם הפיזי. בחלומות הוא מסכים לקבל את הכול, כמו שהוא הסכים קיבל את הכול בראייה הרוחית הקדומה. אז הוא היה יכול לקבל את הדברים פשוט כמו שהם, מפני שדמויות רוחניות באו אליו והראו לו את הטוב או את הרע שהוא עשה. מסיבה זו, הוא לא היה זקוק אז לפליאה. אם כן, החלום מראה לנו שבמהותו הוא ירושה מזמנים קדומים, כאשר לא הייתה פליאה מול דברים שבחיים היומיומיים ולא היה גם מצפון.

הגענו כעת לנקודה שבה עלינו לשאול את עצמנו: מדוע היה הכרחי שהאדם לא יוכל להישאר בעל ראייה רוחית עם פעם הוא היה כזה? מדוע הוא ירד מהמקום הזה? האם האלים גירשו אותו והכריחו אותו לרדת ללא כל סיבה? ובכן, האמת היא שהאדם לעולם לא היה יכול להשיג את מה שטמון בתוך הפליאה ובתוך המצפון אילו לא היה יורד. הוא ירד כדי שיוכל לרכוש ידע ומצפון, כי הוא היה יכול לרכוש אותם רק אם הוא נפרד במשך תקופה מסוימת מעולמות הרוח. הוא רכש ידע ומצפון כאן למטה כדי שהוא יוכל לעלות איתם שוב.

מדע הרוח מגלה לנו שבכל פעם שהאדם עובר דרך החיים בין המוות ללידה החדשה, הוא חי לאורך תקופת זמן מסוימת בעולם הרוח. לאחר המוות, אנו חווים קודם את תקופת הקמלוקה, המצב שבו אנו נמצאים במקום של טיהור התשוקות בעולם הנפש, שבו האדם נמצא רק חצי בעולם הרוח, אפשר לומר, כי הוא עדיין מסתכל למטה על האינסטינקטים והסימפתיות שלו, ולכן הוא עדיין נמשך אל מה שחיבר אותו לעולם הפיזי. רק לאחר מכן, כאשר מסתיימת תקופת הקמלוקה, הוא חווה במלואו את החיים הרוחניים של הדוואכן.

כשאנו נכנסים לעולם הרוח האמיתי, מה אנו חווים שם? איך כל אדם חווה אותו? אפילו התבוננות הגיונית רגילה מראה לנו שהסביבה שלנו בוודאי נראית שונה לגמרי בין המוות ללידה החדשה מאשר הסביבה שלנו כאן בחיים הפיזיים. כאן אנו רואים צבעים מפני שיש לנו עיניים; אנו שומעים צלילים מפני שיש לנו אוזניים. אבל אם לאחר המוות בקיום הרוחי אין לנו עיניים ואין לנו אוזניים, איננו יכולים עוד לקלוט את הצבעים והצלילים האלה. גם כאן בחיים הפיזיים, אם אין לנו עיניים או אוזניים טובות, אנו לא רואים ולא שומעים טוב, או בכלל. בשביל כל מי שחושב קצת על זה, הדבר בוודאי מובן מאליו. ברור מאוד שעלינו לדמיין את עולם הרוח שונה לחלוטין מהעולם שבו אנו חיים כאן בין הלידה למוות. השוואה קטנה תעזור לנו לקבל מושג על האופן שבו הסביבה שלנו משתנה כשאנו עוברים דרך שער המוות.

נניח שמישהו רואה כבשה וזאב. הוא יכול לקלוט את הכבשה ואת הזאב בכל איברי החישה הזמינים לו בחיים הפיזיים. הוא רואה את הכבשה ככבשה פיזית, עשויה מחומר, ואת הזאב כזאב פיזי. הוא מזהה גם כבשים וזאבים ואחרים וקורא להם כבשים וזאבים. יש לו דימויים קונספטואלים: דימוי של המושג "כבשה" ודימוי של המושג "זאב". נוכל לומר: הדימוי הקונספטואלי של החיה בלתי נראה לעין; הוא חי בתוך החיה. איננו רואים פיזית את המהות או את הישות האמיתית של הכבשה או של הזאב. אנו יוצרים תמונות מנטליות של החיה, אבל מהותה עצמה היא בלתי נראית לעין.

אך ישנם תיאורטיקנים הסבורים שהמושג שאנו יוצרים לעצמנו לגבי זאב וכבשה חי רק בתוכנו, ולא קשור בכלל לזאב עצמו ולכבשה עצמה. כדאי שאדם שטוען זאת ייתן לזאב לאכול רק כבשים עד שלפי מחקר מדעי כל החלקיקים החומריים של גוף הזאב יתחדשו, כלומר הזאב יהיה עשוי כולו מהחומר של כבשה. אז האדם הזה יוכל לראות בעצמו האם הזאב הפך לכבשה! אם מסתבר שהזאב לא הפך לכבשה, הדבר מוכיח שמה שמהווה זאב, הזאב כמהות אובייקטיבית, שונה לחלוטין מהזאב הפיזי, והמהות האובייקטיבית של זאב היא מעבר למשהו חומרי.

דבר בלתי נראה זה, שבמהלך החיים הרגילים אנו תופסים רק כמושג, הופך למשהו שאנו רואים לאחר המוות. אנו לא רואים את הצבע הלבן של הכבשה ולא שומעים את הקולות שהיא משמיעה, אבל אנו רואים את המהות האמיתית שפועלת ככוח בלתי נראה בתוך הכבשה, מהות שקיימת באופן ממשי עבור מי שחי בעולם הרוח. כי באותו מקום שבו עומדת הכבשה, עומד גם משהו ממשי, רוחני, שאותו אנו רואים לאחר המוות. וזה נכון לגבי כל התופעות של הסביבה הפיזית שלנו. שם אנו רואים את השמש שונה, את הירח שונה – הכול נראה שונה; ואנו מביאים איתנו משהו מכל זה כשאנו נכנסים לקיום חדש דרך הלידה. ואז, כשאנו מוצפים בהרגשה שפעם ראינו את הדברים בצורה שונה לגמרי, אז ביחד עם הפליאה, עם ההשתאות שאנו חווים, בא הידע.

אך הדברים שונים לגמרי כאשר מסתכלים על הפעולות של האדם, כי אז נכנס לתמונה המצפון. אם אנו רוצים לדעת מהו המצפון, אנו צריכים לשים לב לעובדה מסוימת בחיים, עובדה שניתן לקלוט אותה בלי לפתח ראייה רוחית. אנו צריכים לשים לב לרגע ההירדמות. את זאת אנו יכולים ללמוד לעשות ללא ראייה רוחית, ואת מה שחווים בתהליך זה כל אדם יכול לחוות. ברגע ההירדמות, הדברים מאבדים קודם את קווי המתאר החדים שלהם, הצבעים הופכים לחיוורים יותר, הצלילים לא רק נחלשים אלא נשמעים כאילו מתרחקים; אפשר לתאר תהליך החלשה זה כמעין נסיגה או התרחקות. העולם החושי נעשה פחות ברור בדומה לטרנספורמציה המתרחשת כאשר עולה ערפל. גם הגפיים נעשים כבדים יותר. אנו מרגישים בגפיים משהו שלא הרגשנו לפני כן, בערות, כאילו שהם נושאים משקל נוסף. בזמן הערות, אם נתבונן במה שקורה במהלך היום, נשים לב שבעצם יש לנו תחושה שכאשר אנו צועדים ומרימים יד, מבחינתנו אין לרגל או ליד משקל. אפשר בהחלט לומר לעצמנו: כשאני הולך ומרים את היד, אין לידי משקל. מדוע אין ליד משקל? מפני שהיא שייכת לגופי. אז מדוע אנו מרגישים את המשקל אם אנו מרימים משקולת בכל יד? היד שייכת לי, כך שאני לא מרגיש את משקלה, אבל המשקולת היא משהו מחוצה לי, ומאחר שהיא לא שייכת לי, היא לא חלק ממני, יש לה משקל.

נדמיין שישות ממאדים מגיעה לכדור הארץ מבלי לדעת דבר על התנאים כאן, והדבר הראשון שהיא רואה הוא אדם הנושא משקולת בכל יד. בהתחלה אותה ישות תחשוב שהמשקולות שייכות לאדם כחלק ממנו, כחלק מהאדם השלם. אם מאוחר יותר היא תיאלץ להבין שהאדם חש הבדל בין המשקולת לידו, היא תופתע מאוד. זאת עובדה שאנו מרגישים כמשקל רק את מה שמחוץ לנו. אם כן, כאשר האדם מתחיל לחוש שגפיו נעשים כבדים כשהוא נרדם, זהו סימן לכך שהאדם עוזב את גופו, שהוא יוצא מגופו הפיזי.

ברגע שבו הגפיים נעשים כבדים, אפשר לשים לב להרגשה מיוחדת, לתחושה עדינה מאוד. התחושה כאילו אומרת לנו: "עשית מעשה מסוים!" או "לא דאגת לעשות מעשה מסוים אחר!" המעשים של היום שעבר עולים כמו מצפון חי. ואם יש ביניהם משהו שאנחנו לא יכולים לראות בעין יפה, אנו מתהפכים במיטה ולא מצליחים להירדם. אבל אם אנו שבעיי רצון עם מעשינו, כאשר אנו נרדמים מגיע רגע מלא אושר שבו אנחנו אומרים לעצמנו: "הלוואי וזה יהיה תמיד כך!" ואז באה מעין טלטלה. זה הרגע שבו האדם יוצא מגופו הפיזי והאתרי, והוא נמצא אז בעולם הרוח.

כעת נתבונן יותר מקרוב ברגע שבו עולה בתוכנו המצפון החי זה, כפי שניתן לקרוא לו. מבלי שלאדם יהיה הכוח לעשות משהו הגיוני בקשר לדבר, הוא מתהפך במיטתו. זהו מצב לא בריא ומונע ממנו להירדם. הוא מופיע ברגע שבו אנו נמצאים על סף עזיבתנו את המישור הפיזי ברגע ההירדמות כדי לעלות לעולם אחר, אך אותו עולם מסרב לספוג את מה שנקרא "מצפון לא נקי". האדם אינו מצליח להירדם מפני שהעולם שאליו הוא אמור להיכנס כשהוא נרדם דוחה אותו. לכן משמעות האמירה שיש להתבונן במעשה מנקודת המבט של המצפון שלנו אינה אלא לקבל תחושה מוקדמת של סוג האדם שעלינו להיות בעתיד כדי שנהיה מסוגלים להיכנס לעולם הרוח.

אם כן, בפליאה אנו מוצאים ביטוי למה שראינו בעבר, בעוד שהמצפון הוא ביטוי למבט עתידי בעולם הרוח. המצפון מראה האם נירתע או נהיה מאושרים כשנראה את המעשים שלנו בדוואכן. המצפון הוא מבט קדימה על האופן שבו נחווה את מעשינו לאחר המוות.

הפליאה והדחף לידע מצד אחד, והמצפון מצד שני, הם סימנים חיים של עולם הרוח. אי אפשר להסביר תופעות אלה בלי להביא בחשבון את עולמות הרוח. לאדם שיכול לחוות יראת כבוד ופליאה מול התופעות של העולם תהיה נטייה גדולה יותר להפוך לאנתרופוסוף מאשר לאחרים. הנפשות המפותחות יותר הן דווקא אלה שמסוגלות לחוות יותר ויותר פליאה. יכולת מועטה יותר לחוות פליאה מעידה על נפש פחות מפותחת.

האדם פוגש את מה שהוא עובר במהלך היום – את האירועים היומיומיים של החיים – בהרבה פחות פליאה ממה שהוא חווה, למשל, כשהוא מתפעל מהשמיים מלאי הכוכבים בכל זוהרם. אבל ההתפתחות הגבוהה יותר של הנפש מתחילה באמת רק כאשר אנו מסוגלים לחוש השתאות מול הפרח הקטן ביותר, עלה הכותרת הקטן ביותר, התולעת או החיפושית הזעירה ביותר, באותה מידה כמו מול האירועים הקוסמיים הגדולים ביותר. הדברים האלה הם באמת מוזרים מאוד. לרוב, האדם יחוש דחף לקבל הסבר לדברים שמשפיעים עליו בצורה מסעירה, סנסציונית. למשל, אלה שגרים בסמוך לאזור של הר געש יבקשו הסבר לסיבות של התפרצויות וולקניות מפני שהם צריכים להיות מאוד זהירים, ולכן שמים לב יותר לדברים אלה מאשר לתהליכים יומיומיים. אנשים שגרים רחוק מהרי געש מבקשים הסבר גם הם, מפני שהאירועים האלה מפתיעים ומהווים סנסציה עבורם. אבל כאשר אדם בא לעולם עם נפש כזו שהוא מתפלא על כל דבר מפני שהוא חש שיש משהו רוחני בכל מה שסובב אותו, הוא לא חווה פליאה גדולה יותר מול הר הגעש מאשר מול הבועות והמכתשים הקטנים שהוא רואה בכוס החלב או הקפה שלו בארוחת הבוקר. הוא מתעניין בדברים הקטנים כמו בדברים הגדולים.

היכולת ללכת לכל מקום בפליאה מהווה זיכרון של מה שראינו לפני הלידה. היכולת לגשת לכל מעשינו עם מצפון היא ביטוי לתחושה מוקדמת חיה שכל מעשה שאנו עושים יופיע לנו בעתיד בצורה אחרת. אנשים שמרגישים זאת נועדים מראש למצוא את דרכם למדע הרוח יותר מאשר אחרים.

אנו חיים בזמנים שבהם מתגלים דברים מסוימים שרק מדע הרוח יכול להסביר. דברים אלה אינם ניתנים להסבר בכל דרך אחרת. יש הבדל גדול באופן שבו בני אדם שונים מגיבים לדברים כאלה. בזמננו אנו יכולים לראות סוגים שונים ביותר של אופי אנושי, אבל בין כל גווני אופי אלה ניתן לפגוש שני טיפוסים עיקריים.

ישנם אנשים בעלי אופי רגיש יותר, אנשים שנוטים יותר להתבוננות והרהורים. אנשים אלה מסוגלים לחוש פליאה בכל מקום ומרגישים את המצפון ער בכל מקום. כתוצאה מכמיהה בלתי מסופקת להסבר, יכולים להצטבר בנפשם של אנשים אלה מצבי רוח של מלנכוליה, עצב, עגמומיות רבה. מצפון רגיש יכול להפוך את החיים לקשים מאוד.

אבל בימינו קיימים גם אנשים בעלי אופי שונה. הם אינם רוצים לשמוע הסברים כאלה על העולם. מבחינתם כל העובדות וההסברים שבאים דרך מחקר רוחי משעממים ביותר; הם מעדיפים לחיות חיים פעילים ויציבים מאשר לבקש הסברים, ואם אתה רק מתחיל לדבר על הסברים, הם מתחילים לפהק. המצפון של אנשים כאלה פחות נסער, פחות חסר מנוחה.

איך זה קורה שיש הבדלים כה גדולים באופי? מדע הרוח מוכן להתעמק בסיבות שבגללן אנשים מסוימים מאופיינים ברגישות ורעב לידע, בזמן שאחרים מעדיפים להנות מהחיים מבלי לבקש הסברים.

אם אנו בוחנים את נפש האדם באמצעים של מחקר רוחי – וכאן אנו יכולים להביא רק מספר רמזים כי היינו זקוקים לשעות רבות כדי להיכנס לפרטים – מגלים שבין בני האדם בעלי נטייה להרהר ולהתבונן בדברים, בני האדם שאינם מסוגלים לחיות מבלי ללמוד ולהבהיר לעצמם דברים, ישנם רבים שחיו בגלגולים קודמים כך שהם ידעו בנפשם ישירות משהו על עובדת ההתגשמויות הארציות החוזרות. ישנם על האדמה גם כיום אנשים רבים שיודעים על קיום התגשמויות חוזרות ומבחינתם זוהי מציאות מוחלטת. חישבו על אנשי אסיה. אצל אנשים שיש להם עכשיו נטייה להתבוננות והרהורים קיים חיבור – גם אם הוא לא ישיר – בין החיים האלה לבין חיים קודמים שבהם הם ידעו על קיום ההתגשמויות החוזרות.

מצד שני, אנשים מהסוג השני מגיעים מחיים קודמים שבהם הם לא ידעו דבר על חיים ארציים חוזרים ונשנים. אין להם כל דחף לקחת על עצמם את עול המצפון ביחס למעשיהם בחיים, או לטרוח יותר מדי עם הסברים. כאן במערב אנשים רבים בנויים כך, ולמעשה התרבות המערבית מתאפיינת בכך שבני האדם שכחו, אפשר לומר, את חייהם הקודמים. כן, הם שכחו אותם, אבל אנו נמצאים בנקודת מפנה בתרבות, שבה הזיכרונות של גלגולים ארציים קודמים יתעוררו שוב. האנשים שחיים כיום צועדים לקראת עתיד שבו יחזור הקשר עם עולם הרוח.

היום יש עדיין רק מעטים שניחנים ביכולת זו, אך אין ספק שהיא תהפוך לתכונה נפוצה באנושות במהלך המאה ה-20. והדבר יתרחש כך: נניח שאדם עשה מעשה מסוים ולאחר מכן יש לו נקיפות מצפון. זה מה שקורה כיום. אבל בעתיד, כשיחזור שוב הקשר הרוחני, האדם ירגיש את הדחף להירתע מהמעשה שלו, להתרחק ממנו כאילו בעיניים קשורות. ואז תופיע מולו במעין תמונה – כמו בתמונת חלום, אך בתמונת חלום מלאת חיים – משהו שחייב לקרות בעתיד בגלל המעשה שלו. וכשהאדם יחווה תמונה כזו, הוא יאמר לעצמו משהו כמו: "כן, זה אני שחווה זאת, אבל עדיין לא חוויתי את מה שאני רואה שם!"

בשביל כל מי שלא שמע על מדע הרוח, זה יהיה דבר נורא. אבל אלה שהכינו את עצמם למה שקרב ובא יאמרו לעצמם: "נכון, עדיין לא חוויתי זאת, אך אחווה זאת בעתיד כפיצוי קארמתי למה שעשיתי".

אנו עומדים כעת במבואה של הזמן שבו הפיצוי הקארמתי על המעשים יופיע מול האדם בתמונות חלום נבואיות. אם תדמיינו את החוויה הזאת הולכת ומתעצמת במהלך הזמן, אז יעמוד בפניכם האדם העתידי שיראה כיצד מעשיו נשפטים מבחינה קארמתית.

איך זה אפשרי שבני האדם יהיו מסוגלים לראות פיצוי קארמתי זה? הדבר קשור לעובדה שלאנשים פעם לא היה מצפון אבל הפוּרִיות יסרו אותם לאחר מעשים רעים. זאת הייתה הראייה הרוחית הקדומה, והיא שייכת לעבר. לאחר מכן בא הזמן, תקופת המעבר, שבו בני האדם כבר לא ראו את הפוּרִיות, אבל כל מה שהפוּרִיות עשו לפני כן הופיע בתוך תוכם כייסורי מצפון. וכעת אנו מתקרבים לזמן שבו נוכל לראות שוב: נוכל לראות את האיזון הקארמתי. העובדה שהאדם רכש מצפון מאפשרת לו עכשיו לראות באופן מודע בעולם הרוח.

כשם שאנשים מסוימים החיים בזמננו נוטים לחשוב ולהרהר יותר מפני שהם רכשו בגלגולים קודמים כוחות שמתגלים כעת כפליאה, כמעין זיכרונות של גלגולים קודמים, כך הם גם יִקחו איתם לתוך הגלגולים הבאים כוחות מסוימים אם הם רוכשים כעת ידע של עולמות הרוח. אך לאלה שאינם מוכנים כעת לקבל הסבר על חוק ההתגשמויות החוזרות מצפה גורל קשה בעולם של העתיד. עבור נפשות אלו עובדות אלו יהיו מציאות נוראית.

אנו נמצאים היום בעידן היסטורי שבו אנשים עדיין יכולים להסתדר בחיים גם אם אין להם הסבר על החיים מנקודת המבט של העולמות העל-חושיים. אבל עידן זה, שהכוחות הקוסמיים אפשרו פעם את קיומו, אפשר לומר, הולך להסתיים, ואנשים שאין להם כעת כל קשר עם עולם הרוח יגיעו לחיים הבאים כך שהעולם שבו ייוולדו מחדש בהתגשמותם הבאה יהיה בלתי מובן להם. כשיעברו דרך שער המוות אחרי אותו קיום פיזי שהיה להם בלתי מובן, לא תהיה להם שום הבנה גם לגבי עולם הרוח שבו הם ימשיכו את קיומם. הם כמובן יכנסו לעולם הרוח, אבל לא יהיו מסוגלים להבין אותו. הם ימצאו את עצמם בסביבה שהם לא יכולים להבין, בסביבה שנראית להם כאילו אינה שייכת אליהם ומייסרת אותם כמו שרק מצפון לא נקי יכול לייסר. וכאשר הם יחזרו להתגשמות חדשה, מצבם יהיה גרוע באותה מידה, כי יהיו להם כל מיני אינסטינקטים ותשוקות, ומאחר שהם אינם מסוגלים לפתח רגש של פליאה, הם יחיו בחיים אלה כמו באשליות והלוצינציות. המטריאליסטים של היום הולכים לקראת עתיד שבו יהיו מיוסרים בצורה נוראית על ידי הלוצינציות ואשליות; כי מה שהם חושבים היום בחיים אלה הם יחוו אז בצורת אשליות והלוצינציות.

מדע הרוח איננו משהו שקיים רק כדי לספק את סקרנותנו. אנו יושבים כאן ביחד לא מפני שאנו סקרנים יותר מאחרים לגבי העולם העל-חושי, אלא מפני שיש לנו תחושה פנימית, במידה זו או אחרת, שבני האדם של העתיד לא יוכלו לחיות ללא מדע הרוח. כל שאר התנועות שאינן לוקחות עובדה זו בחשבון הולכות במסלול שיוביל להתנוונות.

אך הדברים מסודרים כך שאלה שדוחים את מדע הרוח כיום עדיין יקבלו הזדמנות להגיע לקשר עם מדע הרוח בהתגשמויות הבאות. אבל חייבים שיהיו חלוצים. אנשים שעקב הקארמה שלהם כמהים למדע הרוח מקבלים כבר היום את ההזדמנות להיות חלוצים. הזדמנות זו מגיעה אליהם מפני שזה הכרחי שיהיו חלוצים, והם חייבים להפוך לחלוצים.

האחרים יחוו את הכמיהה למדע הרוח מאוחר יותר, כעולה יותר מתוך הקארמה האנושית הכללית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *