מממותות למדיומים – 13

מממותות למדיומים – 13

מממותות ועד מדיומים

רודולף שטיינר

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה והגהה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

16 שיחות עם פועלים בגיתהאנום בדורנאך בין 30 במאי ל-22 בספטמבר 1923

GA350

הרצאה מספר 13

25.7.1923

כיצד התודעה מתפתחת במהלך האבולוציה האנושית. טרם-לידה ואלמוות. משנתו של אריסטו והכנסייה הרומאית קתולית.

טוב רבותיי, אם יש משהו שאתם רוצים לדון בו או לשאול עליו היום, בבקשה תשאלו.

שאלה: תודעה היא דבר נפלא שיש לאנשים. אם עשית משהו, אתה תחשוב עליו. ואפילו אם אינך חושב כבר על הדברים שנמצאים בעבר, אתה יודע שיש לך תודעה. זה יהיה מעניין לדעת אם תודעה יכולה גם כן להיהרג ולהישכח. מהדרך שבה אנשים מתנהגים היום אפשר להניח שהתודעה מתה עבור חלק גדול של המין האנושי.

רודולף שטיינר: אתם רואים, רבותיי, זוהי באמת שאלה גדולה, אבל היא שייכת לדברים שדנו בהם בשיחות קודמות. ניסיתי להסביר לכם, צעד אחר צעד, שהאדם, המכיל חומר פיזי, מכיל גם גוף אתרי – שהוא גוף מסוג אחר לגמרי שאין לקלוט אותו או לראות עם החושים הרגילים שלנו – גוף אסטרלי ואני, או אפשר לומר גם גוף האני. לאדם יש ארבעה חלקים אלה.

עלינו לחשוב כעת מה קורה כשאדם מת. כפי שאמרתי לכם במספר מקרים, כשאדם ישן, הגוף הפיזי והגוף האתרי נשארים לשכב במיטה. הגוף האסטרלי והאני יוצאים החוצה, הם לא נמצאים יותר בגוף הפיזי ובגוף האתרי. אבל כשאדם מת, החלק שמונח בצד הוא הגוף הפיזי. אז הוא גוף פיזי ממשי. שלושת החלקים האחרים – הגוף האתרי, הגוף האסטרלי והאני – יוצאים החוצה ממנו. כפי שאמרתי לכם, הגוף האתרי נשאר קשור לאני ולגוף האסטרלי במשך כמה ימים. אז הוא נפרד מהם בדרך שסיפרתי לכם, והאדם חי אז באני שלו ובגופו האסטרלי. הוא חי עוד ועוד בעולם הרוח אשר אותו אנו באמת מבקשים לגלות בחיינו על האדמה דרך מדע הרוח. אם כן, אנו יכולים לומר שכעת, בעוד אנו על האדמה, אנו יודעים משהו מעולם הרוח. ואז נהיה בעולם זה.

אנו חוזרים מטה לאדמה שוב אחרי זמן. בדיוק כפי שאנו עוברים מלידה למוות בחיים על האדמה, כך אנו עוברים דרך עולם הרוח ולבסוף מגיעים מטה שוב לגוף הפיזי שהוא מתנה של הורינו וכיוצא בזה. וכך אנו באים מטה מעולם הרוח. זה אומר שהיינו רוחות לפני שבאנו לעולם. באנו מטה מעולם הרוח. אתם רואים, רבותיי, זה חשוב ביותר עבור אנשים לדעת שהם באו מטה מעולם הרוח עם האני שלהם ועם הגוף האסטרלי שלהם. אחרת לא יכולה להיות סיבה כלל עבור אנשים לדבר אודות רוח בדרך כלשהי כשהם גדלים ומתבגרים. אם הם אף פעם לא היו בעולם הרוח הם פשוט לא ידברו על הרוח.

אתם יודעים שהיה זמן על האדמה כשאנשים לא דיברו על חיים אחרי המוות כה הרבה כפי שכמה אנשים מדברים היום. אבל הם דיברו הרבה על חייהם לפני שבאו מטה לאדמה. בזמנים קדומים יותר אנשים דיברו יותר אודות הדרך שבה היו הדברים עבור בני אדם לפני שלבשו בשר ודם מאשר אחרי כן. בזמנים קדומים אנשים חשו שהרבה יותר חשוב לזכור שהם היו נפשות לפני שנהיו בני אדם על האדמה. כעת, האבולוציה של הגזע האנושי על האדמה היא משהו שלא דיברתי עליו הרבה עד עכשיו, אבל בגלל השאלה שנשאלה, בואו ונדבר קצת על כך היום.

אם נחזור לאחור בזמן 8000 או 10000 שנים, אנו נמצא פה באירופה עדיין תנאים פראיים למדי. אבל בזמן ההוא, בערך 8000 שנים לפני זמננו, החיים היו מפותחים מאוד שם באסיה. יש ארץ כאן באסיה [מצייר על הלוח] שנקראת הודו. זהו האי ציילון, שם למעלה זה הגנגס, נהר כביר, ושם למעלה רכס הרים, הרי ההימלאיה. לאנשים שחיו בהודו זו – כפי שאמרתי זה שם באסיה – היו חיי תרבות מפותחים מאוד. אני קורא להם הודים היום. בזמן ההוא שם זה לא היה קיים. אבל היום אנו קוראים לארץ זו הודו ואני אשתמש במונח זה. עכשיו כמובן, אם עלינו ללכת לאחור ולשאול אנשים אלה: "איך אתם קוראים לעצמכם?" הם יאמרו: "אנו בניהם של האלים." וזאת משום שהם ידברו על הארץ שהם היו בה לפני שהיו על האדמה. שם הם בעצמם היו אלים, כי בזמנים הללו אנשים קראו לעצמם אלים כשהיו עדיין רוחות. ואם הייתם שואלים אותם: "מה אתם כשאתם ישנים?" הם היו אומרים: "כאשר אנו ערים אנו בני אדם, כאשר אנו הולכים לישון אנו אלים." עבורם הכוונה להיות אלים בלבד היא שונה מהדרך שבה אתה ער, להיות יותר ברוח.

אם כן, לאנשים אלה היתה ציביליזציה מפותחת מאוד וזה לא היה כה חשוב עבורם לדבר על החיים לאחר המוות, אלא יותר על החיים לפני שמישהו נולד, על חיים אלה עם האלים, כפי שהם תיארו אותם.

אתם רואים, לא נשארו תעודות כתובות מאנשים אלה. אבל הם כמובן המשיכו – אתם יודעים שיש גם אנשים הודים היום – ובתקופה הרבה יותר מאוחרת הם כתבו ספרות גדולה שנקראה הוודות. יחיד זה 'וודה', הכוונה באמת היא 'המילה'. אנשים אמרו לעצמם: "המילה היא מתנה של הרוח", ובוודות הם כתבו מה שהם עדיין ידעו על העולם האחר. הם ידעו הרבה יותר בזמנים קדומים יותר, אבל היום יש לנו רק את הוודות ברשימות פיזיות שניתן ללמוד אותן. הן נכתבו הרבה יותר מאוחר. אבל מהן, מדברים אלה שנכתבו הרבה יותר מאוחר, אנו יכולים לראות שאנשים אלה עדיין ידעו בבירור שהאדם היה בעולם הרוח לפני שבא מטה לאדמה.

אם אנו חוזרים כעת בערך 6000 שנים לפני זמננו, אנו מוצאים ציביליזציה שהיתה הרבה פחות מפותחת באיזור זה. הציביליזציה בהודו היתה אז בירידה. הציביליזציה ההודית העתיקה שהמלומדים עדיין מדברים עליה היום ירדה אז מטה ממקורה הגבוה. אבל שם, צפונה [מצייר על הלוח] – זה נקרא אז ערב – שם צפונה, למעלה, התפתחה ציביליזציה באזור שמאוחר יותר היה לפרס. קראתי לזה הציביליזציה הפרסית. תרבות שונה לחלוטין התפתחה שם. זה ממש ראוי לציון. אתם רואים, אם אנו חוזרים לאחור אל ההודים העתיקים שחיו כ-2000 שנה לפני האנשים כאן, אנו תמיד מוצאים שהם באמת חשבו מעט מאוד על עולם האדמה. הם תמיד היו מודעים לכך שבאו לאדמה זו מעולם הרוח. הם ידעו זאת היטב. הם לא חשבו הרבה על עולם האדמה. הם רק החשיבו את עולם הרוח, והם אמרו שהם חשים כאילו הם נזרקים. כל דבר שהיה קיים על האדמה לא היה חשוב במיוחד עבורם. אבל כאן במקום זה, כלומר, לפני 6000 שנה, באיזור שידוע כפרס היום, הערכה לאדמה הופיעה בפעם הראשונה. הם התייחסו לחיים על האדמה באופן כזה שהם אמרו לעצמם: "כן, האור הוא באמת רב ערך ביותר, אבל גם האדמה היא רבת ערך בחשיכה שלה." והתפתח בהדרגה המראה שהאדמה שווה בערכה ושהיא נלחמת כנגד השמיים. מאבק זה בין שמיים לאדמה הוא מה שאנשים תיארו כחשוב במיוחד במשך 2000 או 3000 שנה.

ואז, אם נחזור אחורה רק 3000 או 4000 שנה, נגיע לארץ, בדרכנו מערבה לאפריקה, היכן שהנילוס נמצא – מצריים. המצרים היו אנשים שחיו יותר לכיוון מערב מאסיה, יותר לקראת אירופה, והם אהבו את האדמה אפילו יותר. אם נחזור לאחור 3000 או 4000 שנה אנו נמצא את המצרים הללו, סוג שלישי של אנשים – הודים, פרסים ומצרים הבונים את הפירמידות העצומות הללו. אבל הדבר העיקרי שהם עשו היה לארגן את הנילוס. הנהר הציף את האדמה בקרקע עשירה שנה אחר שנה, והם תיעלו אותו כך ששיטפונות אלו סיפקו שפע בכל הכיוונים. הם פיתחו גיאומטריה, כפי שהיא נקראה. הם היו צריכים זאת. גיאומטריה ואמנות המדידה פותחה. אנשים אהבו את האדמה יותר ויותר. ואתם רואים, במידה שאנשים התחילו לאהוב את האדמה, הם היו פחות מסוגלים לראות שהם באו מעולם הרוח. אני אומר שהם שכחו זאת יותר ויותר ככל שעבר הזמן, כי הם החלו לאהוב את האדמה יותר ויותר, ובאותה דרך זה נהיה יותר חשוב עבורם לומר שאדם ממשיך לחיות אחרי המוות.

עכשיו, כפי שראינו, החיים אחרי המוות הם דבר בטוח עבור בני האדם, אבל בזמנים קדומים, לפני המצרים הקדמונים, אנשים לא הקדישו הרבה מחשבה לאלמוות. מדוע? משום שהם הביטו בכך כדבר מובן מאליו. הם ידעו שהם באו מעולם הרוח, ורק לבשו גוף פיזי, מעולם לא היה להם שום ספק בכך שיהיו שוב בעולם הרוח אחרי המוות. אבל כאן, במצריים, היכן שאנשים לא הקדישו כה הרבה מחשבה לשהות בעולם הרוח לפני החיים על האדמה, המצרים פחדו מאוד מהמוות. פחד נורא זה מהמוות זה משהו שלא באמת התקיים יותר מ-3000 או 4000 שנה. ההודים והפרסים לא פחדו מהמוות. אנו יכולים למעשה להוכיח שלמצרים היה פחד נורא זה מהמוות. כי אתם רואים, אם לא היה להם פחד נורא זה מהמוות, זה לא היה אפשרי עבור האנגלים היום ואחרים ללכת למצריים ולהציג מומיות במוזיאונים שלהם! אנשים היו נחנטים בזמנים הללו, הם השתמשו בכל מיני משחות וחומרים. הם שמו אנשים בארונותיהם שנראו כפי שהם נראו בחייהם, שמורים בזהירות. אנשים היו נחנטים ונהיים למומיות משום שהם חשבו שאם אדם שומר את הגוף יחדיו אז גם עיקרון הנפש נשאר כה הרבה כפי שהגוף עדיין קיים על האדמה. הם שימרו את הגוף כך שעיקרון הנפש לא יסבול משום דבר. ובכן, שם יש לנו פחד ממוות. המצרים השתמשו בכל הכוחות שיש בחומר הארצי כדי להביא אלמוות. הם גם ידעו דברים רבים אחרים שמאוחר יותר אבדו.

האנשים הבאים שמושכים את תשומת לבנו חיו קצת צפונה למצריים, ביוון, במה שהיא יוון היום. יוון העתיקה היתה שונה מאוד. אתם רואים, היוונים כמעט שכחו לגמרי אודות החיים לפני הלידה. רק כמה אינדיבידואלים בבתי ספר מתקדמים במיוחד שנקראו 'מיסטריות' עדיין ידעו על כך. אבל אם לדבר באופן כללי, אנשים בציביליזציה היוונית שכחו אודות חייהם ברוח לפני הלידה, והם אהבו את החיים על האדמה יותר מכולם. פילוסוף שחי ביוון העתיקה במאה הרביעית לפני הספירה היה אריסטו.[1] אתם רואים, אנו קרובים עכשיו לספירה הנוצרית. אריסטו מייצג השקפה שלא התקיימה לפני כן. ההשקפה שהוא ייצג היתה שכשילד נולד זה לא רק הגוף שנולד, אלא גם הנפש. ובכן זה היה ביוון העתיקה שהתפתחה לראשונה ההשקפה שהנפש האנושית נולדת עם הגוף, אבל אז היא נהיית בת אלמוות, כלומר, עוברת דרך המוות לחיות בעולם הרוח. אריסטו פיתח אז השקפה מיוחדת. הוא באמת שכח את כל החכמה של הזמנים הקדומים והשקפתו היתה שהנפש נולדת ביחד עם הגוף. אבל כשמישהו מת, הנפש נשארת, ויש לה רק מחזור אחד של חיים על האדמה מאחוריה. יש לה רק מחזור אחד של חיים על האדמה עבור הנצח כולו.

רק חישבו איזה סיכוי נורא היה להם! אם מישהו עשה משהו רע כאן על האדמה, הוא לא היה מסוגל לתקן אותו בנצח כולו, תמיד הוא היה צריך להסתכל אחורה, תמיד לראות את המראה שבו עשה משהו רע. זה מה שאריסטו הציע.

בנצרות שבאה לאחר מכן, במשך המאות הראשונות, אנשים הבינו נצרות קצת. אבל כאשר האימפריה הרומאית ספגה את הנצרות, שמושבה התקיף היה ברומא, אנשים כבר לא הבינו אותה. אנשים לא הבינו את הנצרות.

הנוצרים תמיד החזיקו מועצות. אנשים רמי מעלה מהכנסייה נפגשו והחליטו במה שהעדר הגדול של המאמינים צריך להאמין. אתם יודעים, ההשקפה היתה אז שיש רועים וכבשים, והרועים מחליטים במועצות אלו במה יאמינו הכבשים. במועצה השמינית הרועים החליטו עבור הכבשים שלהם שזוהי כפירה להאמין שהאדם חי בעולם הרוח לפני שהוא נולד. וכך ההשקפה המוקדמת יותר של אריסטו נהייתה לדוגמה של הכנסייה הנוצרית. האנושות הוכרחה שלא לדעת דבר באופן זה, אפילו לא לחשוב אף פעם שהאדם בא למטה מעולם הרוח עם נפש, זה נאסר.

כשמטריאליסט אומר היום שהנפש נולדת עם הגוף ואינה אלא יסוד גופני, זה בדיוק מה שאנשים למדו מהכנסייה. העניין הוא שאנשים חושבים שהם הלכו מעבר לכנסייה כשנהיו מטריאליסטים. אבל לא, אנשים לעולם לא היו נהיים למטריאליסטים אם הכנסייה לא היתה נפטרת מתפיסה של הרוח. במועצה אקונומית שמינית זו בקונסטנטינופול הכנסייה נפטרה מהרוח, וזה נמשך במשך כל ימי הביניים. רק עכשיו עלינו לגלות שוב, דרך מדע הרוח, שהאדם התקיים כנפש לפני שהיה על האדמה. זהו הדבר החשוב ביותר.

כל מי שמביט על ההתפתחות האנושית על האדמה יכול לראות בבירור שאנשים באופן מקורי ידעו שבני אדם היו קיימים ברוח לפני שבאו מטה אל האדמה. זה רק נשכח עם עבור הזמן, ומאוחר יותר למעשה, נאסר, בעקבות החלטה שניתנה במועצה.

עכשיו עלינו להבין מה כוונת הדבר. רק חישבו, אנשים שחיו עד לתקופת המצרים, כלומר במילניום קדום, ידעו: "לפני שהילכת על האדמה הזו היית בעולם הרוח." כן, הם לא רק הביאו מטה סוג מסוים של ידע כללי ומעורפל מעולם הרוח, אלא מודעות של חיים שם עם רוחות אחרות, וגם האימפולסים האתיים שלהם באו מכאן. "אני יכול לראות מה אני מתכוון לעשות כאן על האדמה מהדרך שהדברים מתרחשים כאן על האדמה", אנשים קדומים אלו אמרו: "וביחס לכל דבר אחר שאני מתכוון לעשות, אני רק צריך לזכור מה שהיה לפני הלידה." הם הביאו את האימפולסים האתריים שלהם מטה עימם מעולם הרוח. אתם רואים, אם הייתם שואלים אנשים בזמנים עתיקים אלה: "מה זה טוב? מה זה רע?" הם היו אומרים: "טוב הוא מה שהרוחות שעימן הייתי לפני שירדתי לאדמה רוצות. רע הוא כל דבר שהן אינן רוצות." אבל כל אחד מהם יאמר זאת לעצמו. היום, רבותיי, זה נשכח.

ביוון, המצב היה מוזר. אנשים כל כך שכחו שיש חיים לפני האדמה שאריסטו היה צריך לומר: "הנפש נולדת עם גוף פיזי." אם כן, היוונים הקדומים כבר לא היה להם שום רעיון שהיו להם חיים לפני הלידה. אבל הם חשו משהו מחיים אלה בתוכם. אתם יודעים, אם מישהו יודע משהו או לא, באמת לא משפיע על המצב האמיתי. אני יכול לומר כמה שמתחשק לי: "אין שולחן מאחורי, אני לא רואה שום שולחן" [צועד אחורה וניגש אל השולחן], אבל השולחן נמצא שם ללא ספק, גם אם אני לא רואה אותו. חיים לפני הלידה ממשיכים להיות שם, ואנשים חשים משהו מזה באופן פנימי. ובערך במאה החמישית לפני שהספירה הנוצרית החלה, הם התחילו לקרוא לזה "מצפון". אז הופיעה לראשונה ביוון המילה "מצפון". היא לא התקיימה לפני כן. המילה "מצפון" הופיעה משום שאנשים ששכחו את החיים לפני הלידה ונתנו שם למשהו שעדיין חשו באופן פנימי. והוא נשאר כך מאז. אנשים חשו את החיים לפני הלידה בתוכם אבל הם אמרו: "טוב, ככה זה. זה בא לידי קיום היכן שהוא למטה ואז זה עולה למעלה." אבל הם לא ממש שמו לב לזה.

אתם רואים, זה היה דבר טוב עבור הכנסייה. כי מה הם יכלו לעשות? טוב, רבותיי, בזמנים קדומים, כשאנשים ידעו שהם חיים בנפשות לפני שהם באים לאדמה, הם היו אומרים: "עקרונות אתיים חיים בדברים שאנו יודעים מחיים מוקדמים שלנו, של חיים מלפני האדמה." ליוונים היה רק חוש של מצפון. ואז הכנסייה באה פנימה ושלטה במצפון של האנשים. אתם יודעים, הכנסייה שלטה במצב ואנשים אמרו: "אתה אינך יודע מה שאתה מתכוון לעשות. הכבשים אינן יודעות זאת. הרועים יודעים." ומנהגים נוסדו כדי לשלוט במצפונם.

אתם רואים, היה צורך לעשות זאת, להיפטר מהרוח על ידי החלטה של המועצה, כי זה היה אפשרי אז לשלוט במצפון שנשאר מהרוח עבור האנשים. והכנסייה אמרה אז: "לא, לא היה קיים דבר מהאדם לפני שהתקיים על האדמה. הנפש נולדת עם הגוף. כל מי שאינו מאמין בכך משרת את השטן. אבל אנו, הכנסייה, יודעים מה הולך בעולם הרוח ומה בני אדם מתכוונים לעשות על האדמה." זוהי הדרך שבה הכנסייה שולטת בתודעה האנושית.

אפשר להקדיש פרק שלם לזה. כי אתם רואים, זה המשיך למלא תפקיד אפילו במאה ה-19, לפעמים בדרך הנוראה ביותר. היה מישהו בפראג, למשל, בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 ששמו היה סמטנה.[2] הוא היה בנו של שמש הכנסיה הרומאי קתולי אשר היה כמובן קתולי טוב. האב חשב שצריך להאמין במה שהכנסיה אומרת. היה לו בן. אנשים היו שאפתנים למדי בימים הללו ושלחו את ילדיהם לבית ספר תיכון. אבל הם לא באמת למדו הרבה בסוג זה של תיכון שהיה בפראג בימים ההם. באופן בסיסי הם למדו מעט מאוד. סמטנה הצעיר התחנך אז בתיכון. וכפי שהדברים התרחשו בימים הללו כל מי שבאמת רצה ללמוד משהו נהיה לכומר. סמטנה הצעיר נהיה אם כך גם כן לכומר. המצב בפראג וגם בשאר האימפריה האוסטרית בימים ההם היה שבית ספר תיכון, גם כן, נוהל על ידי כמרים. וכשהיה צריך ללמד אחרים בעצמו, סמטנה קרא בעצמו ספרים שונים שהומלצו לקריאה עבור הכמרים. כתוצאה מכך הוא החל להטיל ספק בדברים, ומעל לכל בדוגמה אחת מסוימת. הוא אמר לעצמו: "לבטח זה דבר נורא שאדם אמור להיוולד, לחיות את חייו על האדמה ואז לעבור דרך המוות, ואם הוא היה רשע הוא צריך אז לראות רק את הדברים הרעים שעשה על האדמה לנצח כולו – הכנסיה תיארה אז את העניין כנדרש – ולעולם לא תינתן לו ההזדמנות לשנות את מצבו לטובה!"

עכשיו אתם רואים, איש זה סמטנה חי בתקופת ההקמה של מסדרו. אבל כשנהיה מורה, הוא חש מוגבל שם וזז לתוך בית חילוני שבו קרא בהדרגה יותר ויותר – ספרים אנתרופוסופיים לא היו אז בנמצא – את הגל, שלינג וכן הלאה, אנשים שכתבו לפחות בהיגיון מסוים, תחילתו של היגיון, סמנטה החל לחוש יותר ויותר בספק ביחס לטבע הנצחי של העונש בגיהינום, כי על פי אריסטו מי שעושה את הרע עובר דרך המוות וצריך לחיות כרשע לנצח נצחים. הדוגמה של עונש נצחי בגיהינום שהתקבלה על ידי הכנסיה במועצתה באה מרעיון זה. זו אינה דוגמה נוצרית, אלא באה מאריסטו. זה לא נכון כלל לומר שזוהי דוגמה נוצרית. דוגמה זו של עונש בגיהינום באה מאריסטו, אבל אנשים אינם יודעים זאת.

סמטנה החל לראות זאת. הוא התחיל ללמד משהו שלא היה לגמרי בהתאמה עם לימודי הכנסיה. זה היה ב-1848 שהוא לימד משהו שלא היה לחלוטין בקו של הכנסיה. הוא קיבל קודם כל כמה אזהרות, מכתב ארוך שנכתב בלטינית שבו נאמר לו שהוא צריך לחזור בתשובה ולשוב לחיק הכנסיה, כי הוא גרם לרועים להיות כועסים מאוד שהוא מלמד את הכבשים משהו שלא הונחה על ידי הרועים. הוא ענה למכתב ראשון זה, שנכתב בלטינית, שהוא מרגיש שזו צביעות לומר משהו שפונה כנגד אמונותיו של אדם. מכתב שני בלטינית הביא אזהרה יותר חריפה. וכשלא ענה לזאת, כי זה היה חסר טעם, זה הוכרז בכל הכנסיות בפראג ביום אחד שטקס חשוב ביותר יבוצע בקשר לאחת הכבשים האובדות, שלמעשה נהייתה לרועה, והיא תסולק מהכנסיה.

אביו הזקן של סמטנה, שמש הכנסיה, היה אחד מהאנשים שהיה צריך להפיץ את ההודעות. הוא היה עדיין קתולי אדוק. אתם יכולים לדמיין מה זה אומר שכל פראג נקראה לבוא ולגנות את בנו של סמטנה, שהיה אמור להיות מורחק מהכנסיה לנצח, וכן הלאה, והאב היה אמור להפיץ מסביב את הודעת הפיטורין בעצמו! הכנסיה מעולם לא היתה כה מטופשת בפראג כמו ביום הזה. כל הכנסיות בפראג היו מלאות. וזה הוכרז מכל בימה שהשליח סמטנה גורש מהכנסיה.

כתוצאה מכך – משפחת סמטנה כמובן גורשה. אחותו של סמטנה מתה מצער בגלל שחפת, ואז האב הזקן מת מצער, וזמן קצר ללאחר מכן סמטנה עצמו מת מצער, ומכאב. אבל זו אינה הנקודה עבורנו, אלא העובדה שסמטנה לא עוד הוכרז כמי שנענש לנצח בגיהינום, כפי שהוא ראה זאת.

כל זה עוסק ברעיון של התפתחות המצפון בבני אדם. משהו שבני אדם שימרו בתוכם מחייהם לפני המוות ושדיבר כקול המצפון. וכשמגיעים למצפון, אנו יכולים לומר לעצמנו שהמצפון לא היה יכול לבוא מהחומר הפיזי של האדמה. כי רק תדמיינו שלמישהו יש כמיהה עצומה למשהו, בואו ונאמר. דבר שכזה קורה לפעמים. זהו החומר הפיזי שבגוף, החומר הפיזי של האדמה, שמדרבן אותו ומייסר אותו עד שהוא מפתח כמיהה זו. המצפון שלו אומר לו: "אתה צריך להילחם בתשוקה שכזו." טוב, רבותיי, אם המצפון היה גם כן בא מהגוף זה היה בדיוק כמו שמישהו היה אמור לצעוד קדימה ואחורה באותו זמן! זו שטות לומר שהמצפון שלנו בא מהגוף. המצפון שלנו קשור עם משהו שאנו מביאים עימנו לאדמה מהחיים שיש לנו ברוח לפני שאנו נולדים. אבל, כפי שאמרתי, המודעות לכך שהמצפון שלנו בא מעולם הרוח אבדה לבני האדם, והמקרה של מישהו כמו סמטנה מתחיל להפציע שוב במאה ה-19 בגלל העסק הנורא של העונש בגיהינום. המצפון שייך לאדם עצמו. יש לו אותו בתוכו. איזו טובה תהיה מכל המצפון הזה אם אדם צריך לעבור דרך המוות ואז לראות לנצח נצחים כמה רע שהוא היה? אדם לא יוכל לעזור לעצמו במצב כזה, ובמקרה כזה, להיות בעל מצפון יהיה חסר טעם!

אם כן, אנו יכולים לומר שאם זהו האדם [מצייר על הלוח], מצפונו חי בתוכו. מצפונו הוא משהו שהוא הביא עימו מעולם הרוח אל החיים על האדמה. קול המצפון שבתוכו אומר: "אתה לא צריך לעשות זאת, ולא צריך לעשות את זה!" אדם על האדמה אומר: "זה מה שאני רוצה לעשות. זוהי שאיפתי." המצפון שלו אומר משהו אחר, כי הוא בא מהאדם הנצחי. וזה יקרה רק כאשר האדם יניח בצד את גופו הפיזי שהוא יבין: "זה אתה עצמך שתמיד דיבר עם הקול של מצפונך. אתה רק לא הבחנת בזה במשך הזמן שחיית על האדמה. עכשיו עברת דרך המוות. עכשיו נהיית למצפונך שלך. המצפון שלך הוא עכשיו גופך. מוקדם יותר, לא היה לך מצפון. עכשיו יש לך את מצפונך שלך ואתה חי עימו אחרי המוות."

אבל המצפון אמור להיות גם בעל רצון. אתם רואים, כל הדברים שאמרתי לכם התרחשו. היוונים שכחו אודות החיים שלפני האדמה. הכנסיה עשתה זאת לדוגמה שאנשים אינם צריכים להאמין בחיים שלפני האדמה. המצפון היה לחלוטין בלתי מובן. כל זה כבר עבר. ותמיד היו כמובן מלומדים גדולים. אבל המלומדים הגדולים של ימי הביניים חשבו כמובן שלא יכולים להיות חיים לפני האדמה, כי הכנסיה אסרה על האנשים להאמין בזאת.

אדם אחד שעמד בפני דילמה זו, לדוגמא, היה תומאס אקווינס שחי מ-1225 עד 1274. בהיותו כומר רומאי קתולי, היה עליו לקבל את הדוגמה של הכנסייה. אבל הוא היה חושב גדול. והיה עליו לומר, ביחס לדברים שאמרתי לכם היום: "כשמישהו מת, הוא יראה רק את חייו שעברו על האדמה, בכל הנצח, ולא שום דבר אחר. הוא יראה רק זאת." מה עשה תומאס אקווינס? הוא אמר שאנשים יש להם רק את המחשבות שלהם עבור הנצח כולו, אבל לא רצון. הם צריכים להביט בחייהם כשהם מתים אבל אינם יכולים יותר לשנות דבר. תומאס אקווינס היה אחד מגדולי האריסטוטליאנית של ימי הביניים בדיוק בגלל שהוא אמר: "כשמישהו עשה משהו רע על האדמה, הוא יצטרך להביט בזה לתמיד. כשמישהו עשה משהו טוב, הוא תמיד יראה את הטוב." אם כן, לנפש אמורה להיות מחשבה אבל לא רצון.

זה לא בהתאמה עם האמת. האמת היא שאחרי המוות אנו מביטים במה שהיינו, טובים או רעים, כדי לשנות זאת. וכך זה קורה שכשאנו מביטים אל חיינו שעברו אנו כמובן רואים כיצד הם היו, אבל אנו הולכים לחיות בעולם הרוח ורואים מה שצריך להיות שונה. וזה יהיה טבעי למדי עבורנו לרצות לרדת מטה שוב, כמובן, ולחיות חיים נוספים, ואנו נגיע למטרה של התפתחות לאדם שלם.

בימי הביניים, תומאס אקווינס היה רק מסוגל להאמין בשכל ובתובנות שלו ולא ברצון. והאנשים של המאה ה-19 כמו סמטנה עדיין סבלו מכך. התוצאה היתה שאנשים אחרים הגיעו במאה ה-19 ממש לידי רוגז בגלל רעיון זה של השכל ותובנותיו. כי עדיין הם הלכו לאחור לדוגמה של עונש בגיהינום, גם אם אנשים אלה לא הכירו בכך. שופנהאור,[3] לדוגמה, כעס מאוד על כך, והוא אמר שהכל עניין של רצון. כן, אבל אם אתה אומר שהכל עניין של רצון, אזי רצון זה הוא יותר מידי מטופש. שופנהאור אמר שהבריאה כולה וכל מה שקיים זה בזכות הרצון. אנשים שחשבו על הדברים האלה נכנסו לדילמה פנימית איומה, כפי שסמטנה עשה בפראג. היו הרבה אנשים כאלה. זוהי רק דוגמא מצוינת היכן שהקשיים נרשמו על הנייר. אבל היו הרבה אנשים כאלה.

וכך עלינו להבין שהמצפון האנושי הוא ירושה מהחיים שלפני האדמה. הרוח מדברת במצפוננו. משהו שהוא לפני שבאנו להיות על האדמה נכנס לתוך הבשר ומדבר כמצפוננו. וכשאנו נניח את גופנו בצד, הנפש תמשיך לדבר כמצפוננו אחרי המוות, אבל הוא לא יהיה חסר כוח. יהיה לו רצון וצורך לעשות תיקונים ושיפורים, להמשיך לעשות דברים.

אתם רואים, זהו ההבדל בין אנתרופוסופיה וכל הדברים שנהיו לדוגמה כריסטיאנית היום, לדוגמא. שום דבר לא ידוע אודות הכוח ששייך לנפש האנושית כדי שתהיה פעילה. שם האדם מת ויכול רק להביט לתמיד על הדברים שהוא עשה במחזור אחד של חיים על האדמה, כי נאמר שהנפש נולדת עם הגוף בחיים יחידים אלה על האדמה. כדי לראות זאת בצורת דיאגרמה צריך לומר: "אם אלו הם חיים יחידים של אדם על האדמה [תמונה 26, חלק עליון, עיגול], יש להם גם נפש מתחילתם וכאשר האינדיבידואל מת – זוהי לידתו, וזהו מותו – החיים של נפשו הולכים הלאה לנצח. אני לא ממשיך בציור על לוח שני, כי זה יהיה יקר מידי, למעשה אני צריך גם שלישי! זה הולך עבור הנצח כולו. והשכל אומר להביט ברוע של חיים יחידים אלה על האדמה עבור הנצח כולו, כי השכל נולד ביחד עם הגוף הפיזי בחיים על האדמה. האדם שהקים וביסס את זה היה לבטח המטריאליסט הראשון, וזה היה למעשה אריסטו.

D:\Pictures\2017-06-16\005.BMP

תמונה 26

טוב, באנתרופוסופיה אנו מוצאים שאין רק פעם אחת של חיים על האדמה, אלא יש גם חיים לפני וחיים אחרי. לאינדיבידואל יש תמיד משהו שנשאר מהחיים הקודמים. הוא לא יודע זאת בדיוק, אבל זה נמצא בתוכו. זהו המצפון שלו. הוא מניח אז את גופו הצידה וחי על מצפונו. שם [תמונה 26, חלק תחתון, אדום, שמאל] הוא ביסודו כולו מצפון עד שהוא נולד שוב. כאן [עיגול באמצע] המצפון הוא שוב בפנים כמו קול שמדבר, ושוב [אדום, לימין] הוא חי בעולם החיצון. הוא שוב שם.

זהו למעשה האדם אשר בורא חיים חדשים על האדמה שוב ושוב. זה כמובן הולך לגמרי כנגד הטבע של הלימוד האומר שהאדם אינו אלא שום דבר, רק יצור כלשהו. הוא אינו סתם יצור, כי יש לו כוחות יוצרים משל עצמו. וזהו ההבדל בין אנתרופוסופיה והשקפות אחרות. באנתרופוסופיה, המחקר מראה שכוחות יוצרים אלו מצויים גם באדם. האדם הוא יצירתי. והחלק היצירתי ביותר שבו הוא באמת המצפון, שהוא מורשת מקודשת מהחיים שלפני האדמה ושאנו לוקחים החוצה שוב לעולם אחר כשאנו עוברים דרך המוות.

המדע המודרני כאן עדיין לוקח את השקפותיו מהכנסייה. זהו תחום שבו אנו צריכים לראות דברים מאוד בבהירות. כי העניין הולך כך. רק דברים שהם הגיוניים מצד אחד ומטריאליסטיים מצד שני הלכו לרומא. אומות מודרניות אימצו זאת. אבל בשפה הגרמנית יש לנו לפעמים עדיין משהו, שריד מהעבר, אפילו אם אנשים אינם מבינים זאת. זה באמת מוזר. אנו יכולים לראות מכך כיצד האדם קשור למאורעות שהתרחשו בקנה מידה גדול.

אם אנו מביטים בארצות אלו שם למעלה באסיה היום [מצביע על הלוח], יש לנו שם את סיביר. אלו הם איזורים עם מעט אוכלוסיה עכשיו, אבל היה זמן שהיתה שם אוכלוסיה גדולה. הנהרות היו הרבה יותר גדולים אז. סיביר היתה ארץ שהתייבשה בהדרגה, עלתה למעלה, והאנשים הלכו אז למערב, לאירופה. זה בגלל שהאדמה התרוממה בסיביר. כתוצאה מכך הרבה מהרעיונות שהיו לאנשים באסיה הגיעו לאירופה, ורעיונות אלו חיים בשפות האירופיות. ועלינו לומר שככל שאנו הולכים יותר מערבה אנו מוצאים פחות את הרעיון הזה של מצפון. ועדיין המילה עצמה מראה שבקרב האנשים שיצרו אותה היתה תחושה שהיה שם משהו באדם.

מה המילה 'מצפון' באמת אומרת? אמרנו שהעניין עצמו אומר: זוהי המורשת שלנו מהחיים שלפני האדמה, משהו שנשאר כחלק מהאנושיות שלנו, אבל המילה 'מצפון', מהי משמעותה? אתם יודעים, אם אנו מביטים על החיים על האדמה אנו אומרים לעצמנו שאין ביטחון ביחס למאורעות שיבואו בעוד שנתיים שלוש. אבל דבר אחד בטוח והוא שלאדם יש בתוכו רוח שקיימת לפני שהגיע לאדמה ושתמשיך אחרי קיומו על האדמה. והמילה 'מצפון' גם כן משתייכת ל'ידיעה בוודאות' זו,[4] זהו הדבר הבטוח ביותר שיכול להיות. אם כן, המילה מצביעה למעשה על משהו באדם שהוא נצחי. זה בעל משמעות רבה ביותר שלמילה הגרמנית יש תוכן שונה מן ה-Conscience באנגלית, לדוגמא, או ממילים אחרות שמשמשות במערב. הידע מצטבר יחדיו על האדמה.[5] אבל העיקרון שבנו שקרוי 'מצפון' בגרמנית הוא הדבר הבטוח ביותר שיכול להיות. הוא אינו בלתי מוגדר אלא בטוח לחלוטין. וזה בטוח לחלוטין שבני אדם על האדמה לא רק שמאמינים בחיים אחרי המוות – שזוהי ההשקפה שאחזו בה אריסטו ומאמיני הכנסייה – אלא גם פיתחו את הרצון לעצב אותה יותר ויותר, לעצב את האדמה בדרך טובה מתמיד מתוך הרוח, כלומר שהרצון חי אחרי המוות כפי שהנפש חיה. תומאס אקווינס ידע רק את הנפש שחיה הלאה. עכשיו אנו צריכים להבין שהרצון חי הלאה.

אתם רואים, רבותיי, זה באמת כך. אנו באמת לא צריכים להמעיט בערכו של מלומד גדול כמו תומאס אקווינס שחי במאה ה-13 משום שהוא לימד דברים אלה בזמן ההוא. אבל זה דבר שונה עבור תומאס אקווינס ללמד את הדבר היחידי שניתן היה ללמד במאה ה-13 מאשר עבור אנשים שייסדו את החברה התומאסית בפריס היום כדי ללמד את אותו הדבר שנלמד בעבר – ובאמת עבור האפיפיור לאו ה-13 שהנחה את כל הכמרים והמלומדים בכנסייה הרומית-קתולית במאה ה-19 לדבר רק את הדברים שתומאס אקווינס לימד במאה ה-13.[6] תומאס עצמו כבר לא היה אומר את אותם דברים היום!

שני דברים אלה הם עכשיו באופוזיציה בעולם, משהו כמו התומאסינים בפריס, אשר רוצים לקחת את האנשים בחזרה לעבר, והאנתרופוסופיה, היכן שהדברים נלמדים כפי שהם בזמן הנוכחי. כאשר אנו מתארים משהו כמו המצפון האנושי, הדבר החשוב ביותר אודותיו שהוא גורם לנו לראות את הנצחי שבאדם. אבל אתם לא יכולים להבין את הנצחי נכונה אם אינכם מתארים את החיים לפני האדמה, אלא חושבים רק על הרעיון של חיים אחרי האדמה, הקרויים 'אלמוות', שבאמת הגיעו לידי קיום בזמן המצרים.

אתם רואים, רבותיי, זה היה רק לפני 3000 או 4000 שנים שאנשים התחילו לדבר על להיות נצחי, כלומר שנפשם אינה מתה כשגופם מת. לפני כן אנשים אמרו שהם לא נולדים כנפשות כשהגוף נולד. היה להם מונח שאנו צריכים לקרוא לו 'טרום-לידה'. זה היה צד אחד של זה. ואלמוות בצד השני. שפות מודרניות יש להן רק את המילה 'אלמוות'. המילה 'טרום-לידה' צריכה לבוא לידי קיום שוב. אז אנשים יאמרו: "מצפון זה משהו באדם שאינו נולד ואינו מת." ורק אז אנשים באמת יוכלו להעריך את מצפונם, כי יש לו משמעות כשאנו יכולים להעריך את ערכו האמיתי.

אנו נמשיך ב-9 בבוקר ביום שבת, רבותיי.

—————————————————————————————

  1. אריסטו (322-382 לפני הספירה).
  2. אוגוסטין סמטנה (1851-1814), כומר של הצלב הקדוש ו-Suppl. פרופסור לפילוסופיה בפראג.
  3. ארתור שופנהאור (1860-1788), פילוסוף גרמני. ראה את ספרו: "העולם כרצון וכרעיון" (1819, גרסה סופית 1859, 2 כרכים).
  4. בגרמנית מצפון זה Gewissen, ולהיות בטוח במשהו זה Gewiss sein. [הערת המתרגם לאנגלית].
  5. יש אזכור בריטי העובד על מוצא המילה 'מצפון' שכוונתם 'לדעת ביחד', ומכאן גם 'ביחד עם עצמו', 'סודיות של ידע', 'מחשבה פנימית'. זה יכול להיות כמובן, לקוח מחוכמה שלאחר מעשה. [המתרגם לאנגלית].
  6. ב-1879, לאו ה-8 הכריז שתומאס אקווינס הוא המורה הראשון של הכנסייה הרומית-קתולית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *