מטמורפוזות קוסמיות ואנושיות – 04

מטמורפוזות קוסמיות ואנושיות – 04

מטמורפוזות קוסמיות ואנושיות

רודולף שטיינר

שבע הרצאות שניתנו בברלין

6 בפברואר, 1917 – 20 במרץ, 1917

GA 175

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן 

הרצאה מס' 4

המוסר ככוח מנביט

ברלין, 27 בפברואר, 1917

בהרצאתנו האחרונה, דיברתי איתכם על שלושת המפגשים שיש לנפש האדם עם הספרות השייכות לעולם הרוח. יהיו לי עוד כמה דברים לומר בנושא, וזה ייתן לי את ההזדמנות לענות על שאלה שנשאלה בסוף ההרצאה הציבורית האחרונה באולם האדריכלות, אודות הכוחות המביאים את הקרמה, את הגורל החיצוני, מהתגשמות קודמת. נאמר לי שקשה מאד להבין נושא זה. במהלך הרצאות אלה, אחזור לנושא זה; אבל עדיף שאעשה זאת אחרי שנדון במספר נקודות שאולי יתרמו להבנת הנושא. אך היום, למען הבהרה נוספת של השאלה של שלושת המפגשים עם עולם הרוח, אני מתכוון להוסיף כאן משהו שנראה לי שחשוב לדון בו בדיוק בזמן הזה.

כשאנו חושבים על הרעיונות והמושגים שמצאו את דרכם לנפשות של אנשים מכל רמות ההשכלה כתוצאה של ההתפתחות הרוחנית של המאה האחרונה, אנו רואים באיזו עוצמה השפעתה של התפתחות זה גרמה לאנשים להתבונן באבולוציה של העולם ובמקום של האדם בעולם, אך ורק על בסיס מדע הטבע ורעיונותיו. ישנם כמובן אנשים רבים שעדיין חיים כיום ואינם מאמינים שהלך החשיבה והנפש שלהם נוצר בהשפעת המושגים של מדע הטבע. אך אנשים אלה אינם בוחנים את היסודות העמוקים יותר שעליהם מתבסס האופן בו התפתחה החשיבה שלהם. הם אינם יודעים שהרעיונות של מדע הרוח הסתננו לתוך נפשם ועיצבו לא רק את מחשבותיהם, אלא במובן מסוים גם את רגשותיהם. אדם שחושב היום על פי הקווים המנחים שכל מרכזי החינוך חייבים לציית להם, אדם שחשיבתו והלך הנפש שלו התפתחו בהתאם לקווים מנחים אלה, ושרעיונותיו מבוססים על מה שמלמדים שם, אינו יכול להרגיש כלל את הקשר האמיתי בין מה שאנו מכנים עולם המוסר, עולם הרגש המוסרי, והעולם של עובדות חיצוניות. אם בהתאם לרעיונות של תקופתנו אנו מהרהרים באופן בו האדמה, ולמעשה השמיים כולם, היו אמורים להתפתח ולהגיע לקיצם הסופי, אנו חושבים אך ורק על פי עובדות חיצוניות שניתן לקלוט דרך החושים. רק חישבו על המשמעות העמוקה לנפש האדם של הקיום של תורת קנט-לפלס על היווצרות העולם, שעל פיה כדור הארץ וכל השמיים עלו מתוך ערפל קוסמי חומרי לגמרי (כי הוא מוצג כחומר בלבד) ואז נוצרו בהתאם לחוקים פיזיים וכימיים ארציים לגמרי, המשיכו להתפתח לפי חוקים אלה, וגם יגיעו לקיצם, כך מאמינים, עקב אותם החוקים. יום אחד ייווצר מצב בו כל העולם יגיע לקיצו באופן מכני, בדיוק כמו שהוא נוצר.

כמובן, כפי שאמרתי קודם, ישנם אנשים שאינם מרשים לעצמם לחשוב על הנושא בצורה כזאת. אך לא זאת הנקודה. לא הרעיונות שיש לנו הם אלה שמשמעותיים, אלא הלך החשיבה שמוליד רעיונות אלה. התפיסה שדיברתי עליה הינה תפיסה מטריאליסטית גרידא, תפיסה שהרמן גרים Hermann Grimm)) אומר עליה שפגר שכלב רעב מסתובב סביבו הינו מראה פחות דוחה מאשר התמונה של היווצרות העולם על פי תורת קנט-לפלס. אך תורה זו כן הופיעה והתפתחה; ועוד יותר מזה: עבור רוב האנשים שלומדים אותה, היא אפילו נראית מאירת עיניים. מעטים שואלים, כמו הרמן גרים, איך הדורות הבאים יוכלו להסביר את עלייתו בתקופתנו של רעיון משוגע זה. הם יתפעלו איך אשליה כזאת היתה יכולה אי פעם להיראות כמאירת עיניים לאנשים כה רבים. ישנם רק אנשים מעטים בעלי חשיבה בריאה הגורמת להם להציב את השאלה בצורה כזאת, והם פשוט נחשבים כאנשים שאינם מוכנים לשמוע לקול ההיגיון. אבל, כמו שאמרתי, מה שחשוב זה פחות הרעיונות כשלעצמם, מאשר האימפולס והלך החשיבה שאפשרו אותם. תפיסות אלה נולדו כתוצאה מהלכי חשיבה מסוימים; אך למרות שאנשים מלומדים הגו אותן ואנשים מלומדים פרסמו אותן, רוב בני האדם עדיין מאמינים שהעולם לא נוצר מאימפולס מכני כלשהו, אלא שאימפולסים אלוהיים שיחקו בוודאי תפקיד בהיווצרותו. ועם זאת, העובדה היא שהשקפות כאלה היו בכלל אפשריות. היה אפשרי שהלך החשיבה של האנשים, הלך הנפש שלהם, ילבש צורה כזו שתאפשר היווצרות של רעיון מכני גרידא לגבי המקור של העולם. זה אומר שבעומק הנפשות של בני האדם, קיימת נטייה ליצור השקפות מטריאליסטיות מטבען. נטייה זו אינה נמצאת רק בקרב אנשים חסרי השכלה, ואחרים שמאמינים ברעיון זה, אלא היא קיימת בחוגים הרחבים ביותר של כל מיני אנשים, ועם זאת רוב האנשים כיום עדיין זהירים ואינם מוכנים להפוך לחסידים של הקל (Haeckel), ולראות כל דבר רוחני בצורה חומרית. אין להם מספיק אומץ בשביל זה. הם עדיין מכירים בכך שקיים משהו רוחני, אך אינם מקדישים לעניין שום חשיבה נוספת.

אם ההשקפה שתיארנו מקודם נכונה, לא יכול להיות שום מקום למימד הרוחני, ובמיוחד למימד המוסרי, אלא רק במובן מסוים. כי חישבו על כך: עם העולם באמת נוצר כפי שמציעה התורה של קנט-לפלס, ויגיע לקיצו עקב כוחות פיזיים בלבד, ובכך יוריד את כל בני האדם לקברם ביחד עם כל הרעיונות, הרגשות ואימפולסי הרצון שלהם, מה יהיה גורלו של כל הסדר המוסרי של העולם, מבלי לדבר על כל שאר הדברים? נניח לרגע שיגיע המצב בו כל הדברים יגיעו לקיצם: מה תהיה התועלת בכך שדברים מסוימים נחשבו מתישהו כטובים, ואחרים כרעים? מה זה יעזור לומר שדבר כלשהו נכון, ודבר אחר מוטעה או לא נכון? כל אלה יהיו סתם מושגים אתיים נשכחים, שייעלמו, אילו רעיון זה לגבי סדר-העולם היה נכון, כמשהו שאולי לא ישרוד אפילו בנפש אנושית אחת ויחידה. למעשה, המצב היה כזה: העולם נוצר בגלל סיבות מכניות גרידא, דרך כוחות פיזיים ואולי כימיים, והוא יגיע לקיצו באותה הדרך. באמצעות כוחות אלה, התופעות מופיעות כמו בועות, שהאדם יצר אותן. בקרב בני האדם עצמם עולים הרעיונות של טוב ורע, ושל נכון ולא נכון. אך כל העולם נכנס לתוך דממה של קבר. כל הנכון והלא נכון, הטוב והרע, הינם סתם אשליות של האדם, נשכחים ונעלמים כאשר העולם הופך ל'קבר.' אם כן, הדבר היחיד התומך בסדר-העולם המוסרי הינו התחושה שיש לאדם כל עוד האפיזודה הזאת נמשכת, מהמצב הראשון ועד למצב האחרון, שהאדם זקוק לרעיונות מסוג זה עבור חייו הרגילים; שהאדם חייב ליצור את האידיאלים המוסריים האלה, למרות שהם לעולם לא יכולים להשתרש בסדר-עולם שהוא רק מכני. כוחות הטבע – החום, החשמל וכו' – מתערבים בתוכנית הטבע, וניתן לחוש אותם שם, אבל אילו העולם היה פועל באמת על פי התוכנית המכנית, כוח המוסריות היה קיים אך ורק במוח של האדם; הוא לא היה מתערב בסדר הטבעי. הוא לא היה פועל כמו החום, שמרחיב גופים, או כמו האור שמאיר אותם וגורם להם להיות נראים וחודר את עולם המרחב. כי כוח מוסרי זה נוכח ומרחף כמו אשליה גדולה מעל סדר-העולם המכני, ונעלם, מתפוגג, כשהעולם הופך לקבר. אנשים אינם ממשיכים לעקוב אחרי מחשבות אלה עד למסקנתן ההגיונית. לכן הם אינם עומדים על המשמר מול התפיסה של סדר-עולם מכני, אלא מרשים לה להישאר – לא מתוך טוב לב, אלא יותר מעצלנות. אם יש להם איזה רצון בלב, הם פשוט אומרים: "המדע אינו דורש שנחשוב לעומק אודות סדר-עולם מכני זה, והאמונה דורשת מאיתנו משהו אחר; לכן אנו שמים את האמונה לצד המדע ופשוט מאמינים במשהו מעבר לטבע המכני, אנו פשוט מאמינים במה שמחייב אותנו אימפולס מסוים שבליבנו." זה מאוד נוח! כך אין צורך למרוד נגד מה שאודותיו הרמן גרים, למשל, חש שהוא רעיון משוגע של המדע המודרני. אין צורך במרד. אבל את הגישה הזאת לא יכול להצדיק אדם שבאמת רוצה להמשיך לחשוב את מחשבותיו עד שהוא מגיע למסקנתן ההגיונית.

ניתן לשאול: מה הסיבה לכך שאנשים היום חיים כך בצורה עיוורת במצב בלתי אפשרי, שבו אי אפשר לחשוב בהיגיון? מדוע הם מוכנים לקבל מצב כזה? הסיבה היא, עד כמה שזה יישמע אולי מוזר למי שאינו מכיר את הרעיון ושומע אותו בפעם הראשונה – הסיבה היא שאנשים פחות או יותר שכחו, במהלך המאה האחרונה, איך לחשוב באופן אמיתי על המיסטריה של כריסטוס שחייבת להתרחש ממש במרכז החיים של העידן; הם שכחו איך לחשוב עליה במובן האמיתי, הממשי שלה. בעידן החדש יותר, האופן בו האדם חושב על המיסטריה של כריסטוס צריך להיות כזה שהוא מקרין לכל החשיבה והרגש שלו. הפוזיציה בה נמצא האדם כלפי כריסטוס מאז המיסטריה של גולגותא משקפת את הבסיס של כל רעיונותיו ורגשותיו הקולקטיביים. (אולי יהיה לי עוד מה לומר אודות נושא זה בעתיד הקרוב). אם הוא אינו יכול לראות את המיסטריה של כריסטוס כממשות אמיתית, הוא אינו מסוגל לפתח רעיונות ותפיסות שבאמצעותם יוכל לשפוט את השקפות העולם של אחרים, רעיונות חדורים במציאות, ורעיונות שבאמת מסוגלים לחדור אל האמת.

זה מה שרציתי להבהיר במיוחד היום. אם אדם חושב באמת כמו שתיארתי קודם, כפי שרוב בני האדם חושבים בימינו, בין אם הם עושים זאת באופן מודע או לא, אז העולם מתחלק מצד אחד לסדר-טבע מכני, ומצד שני לסדר עולם מוסרי. עבור בני אדם חששניים, שלעתים קרובות מאמינים על עצמם שהם אמיצים מאוד, המיסטריה של כריסטוס מהווה חלק מסדר-העולם המוסרי גרידא. זה נכון בייחוד לגבי אלה שאינם רואים שום דבר יותר במיסטריה של כריסטוס מאשר את העובדה שבזמן מסוים הופיע מורה גדול של העולם הארצי, אולי אפילו המורה הגדול ביותר, ושמה שהוא לימד הוא בעל חשיבות גדולה ביותר. אם כריסטוס נחשב רק כמורה הגדול ביותר של האנושות, במובן מסוים תפיסה זו עולה בקנה אחד לגמרי עם חלוקת העולם לשניים, לסדר טבעי וסדר מוסרי. מפני שכמובן, אפילו אם האדמה נוצרה כסדר-עולם מכני, ובסופו של דבר תהפוך לקבר בו ייעלמו כל הדברים, עדיין יכול להופיע מורה גדול שיצליח לעשות הרבה כדי להפוך את בני האדם לטובים יותר ולשנות אותם. גם אם מה שהוא לימד היה נשגב ביותר, זה לא יביא כל תועלת כאשר, בסופו של דבר, הכול יהפוך לקבר; כאשר אפילו מה שלימד כריסטוס עצמו ייעלם, ולא יישאר כל זכר ממנו באף יצור חי. אנשים אינם אוהבים לחשוב על כך; אבל האנטיפתיה שלהם כלפי מחשבה זו לא תשנה את העובדה. אם יש רצון להאמין באופן אבסולוטי בסדר-עולם מכני, אי אפשר להתחמק ממחשבות כאלה.

הכול תלוי בהבנת העובדה שבמיסטריה של גולגותא הושלם משהו שלא שייך רק לסדר-העולם המוסרי, אלא לסדר הקוסמי הקולקטיבי כולו; משהו ששייך, לא רק למציאות המוסרית – שעל פי סדר-העולם המכני כמובן אינה קיימת בכלל – אלא למציאות השלמה כולה. נהיה מסוגלים להבין במה באמת מדובר אם שוב נפנה את מחשבותינו לשלושת המפגשים שהזכרתי בהרצאה האחרונה, ונתייחס אליהם מעוד זווית.

אמרתי לכם שכל פעם שהאדם ישן, במצב הביניים בין ההירדמות וההתעוררות, הוא פוגש ישויות השייכות לעולם הרוח, ישויות הדומות בטבען למה שאנו רגילים לכנות רוח-העצמיות שלו, ישויות מאותה הסובסטנציה ואותה המהות. זה אומר שכאשר האדם מתעורר משנתו, זה לאחר שהוא פגש ישות רוחית, ולמרות שיתכן והוא לגמרי לא מודע לחוויה זו, הוא נושא את השפעותיה עמו לתוך החיים הפיזיים החיצוניים. מה שמתרחש בנפש שלו בזמן מפגש יומיומי זה, קשור מבחינה מסוימת לעתיד של האדם. אדם של היום, אלא אם כן הוא עוסק במדע הרוח, יודע מעט מאוד על מה שקורה במעמקי הנפש תוך כדי השינה. החלומות, שבחייו הרגילים מראים משהו מכך, אכן חושפים משהו, אבל באופן כזה שהאמת אינה יוצאת לאור בקלות. כשאדם מתעורר בתוך חלום או מתוך חלום, או זוכר חלום, זה לרוב קשור לרעיונות שהוא כבר רכש בחייו, לזיכרונות. אך אלה רק הלבוש של מה שחי באמת בחלום או בזמן השינה. כאשר החלומות לובשים צורה של תמונות שנשאבות מחיי היומיום שלנו, הן אינן אלא הלבוש; כי בחלומות מתגלה מה שמתרחש באמת בנפש במשך השינה, וזה אינו קשור לא לעבר ולא להווה, אלא הוא קשור לעתיד. בשינה נמצאים הכוחות שאצל האדם ניתן להשוות לכוחות הצמיחה המתפתחים בצמח למען היווצרות צמח חדש. בזמן שהצמח גדל, הוא תמיד מפתח את כוחות הצמיחה עבור הצמח החדש שיופיע בשנה שלאחר מכן. כוחות אלה מגיעים לשיא עוצמתם ביצירת הזרע, הגרעין, שבו הם נהיים גלויים לעין. אבל כאשר הצמח גדל, בזמן שהוא גדל, כוחות הצמיחה עבור הצמח הבא כבר נוכחים בו. באותו אופן, כוחות הצמיחה נוכחים בתוך האדם, בין אם הם כוחות צמיחה לגלגול הבא, או אפילו לתקופת יופיטר – והם נוצרים בו בעיקר בזמן השינה. הכוחות שנוצרים אז, חברים יקרים, אינם קשורים ישירות לחוויות האינדיבידואליות, אלא יותר לכוחות היסוד של הגלגול הבא: הם קשורים לכוחות של ההתגשמות הבאה. בשינה, האדם עובד לקראת העתיד על הזרעים שלו עבור הגלגול הבא. כך שבזמן שהוא ישן, הוא כבר חי בעתיד.

אינני רוצה להשאיר רושם מעורפל מדי בחשיבה שלכם בקשר לנושא זה, ולכן אומר מייד שבמצב של שינה הגלגול הבא הוא כמו הידע לגבי היום הבא. אנו יודעים מניסיון שכאשר יגיע היום של מחר השמש תזרח, ואנו יודעים פחות או יותר מה יהיה מסלולו, למרות שאולי איננו יודעים איך יהיה מזג האוויר או איזה אירועים ישפיעו אולי על חיינו. באופן דומה, הנפש הינה נביא בזמן השינה שלנו, אבל נביא שיודע רק על דברים גדולים, קוסמיים; לא על מזג האוויר. אם נאמין שהנפש במהלך השינה נהיית מודעת לפרטים של הגלגול הבא, נעשה את אותה הטעות שעשה האדם שחשב שמאחר שהוא יודע שביום ראשון הבא השמש בוודאי תזרח ותשקע, והוא יודע גם כמה עובדות אוניברסליות, לכן הוא יודע לנבא את מזג האוויר. אין זה משנה את העובדה שבזמן שאנו ישנים אנחנו כן עסוקים בעתיד. הכוחות שדומים בטבעם לרוח-העצמיות שלנו, ושפועלים כדי ליצור את עתידנו, פוגשים אותנו בזמן השינה.

מפגש אחר, נוסף – אם נדלג על המפגש השני – הוא המפגש השלישי, שאודותיו אמרתי בהרצאה האחרונה שהוא מתרחש רק פעם אחת בכל מהלך חייו של האדם – באמצע חייו. אמרתי שבשנות ה-30 בחיי האדם, הוא פוגש את מה שניתן לכנות עיקרון-האב, בעוד שאת עיקרון-הרוח הוא פוגש כל לילה. למפגש זה עם עיקרון-האב יש משמעות גדולה מאוד, כי הוא חייב להתרחש. תזכרו שהסברתי שאפילו אלה שמתים לפני גיל 30 חווים חוויה זו, עם ההבדל שאם הם נמצאים בחיים בשנות ה-30 לחייהם היא תתרחש במהלך החיים, בעוד שאם המוות הוא בטרם עת, היא תתרחש מוקדם יותר. אתם יודעים שכתוצאה ממפגש זה, האדם מקבל את היכולת להטביע את החוויות של הגלגול הנוכחי באופן כה עמוק בתוך עצמו, שהן יכולות לעבור ולהשפיע על הגלגול הבא. אם כן, המפגש עם עיקרון-האב קשור לחיים הארציים של הגלגול הבא, בעוד שהמפגש שלנו עם עיקרון-הרוח קשור לעתיד כולו; הוא מקרין על כל חיינו עתידיים, וגם על החיים אותם אנו חווים בין הלידה ללידה חדשה.

החוקים הפועלים במפגש זה, שאותו אנו חווים רק פעם אחת בחיים, אינם חוקים ארציים: הם חוקים שנשארו באבולוציה של כדור הארץ בדיוק כפי שהם היו בזמן אבולוציית-הירח. מבחינה פיזית, הם קשורים למוצא הפיזי שלנו, ולכל דבר אותו מייצגת התורשה הפיזית. התורשה הפיזית הזאת היא רק צד אחד של העניין; יש מאחוריו חוקים רוחניים, כפי שכבר הסברתי. כך שכל דבר שמתרחש בהקשר של המפגש עם עיקרון-האב מצביע לאחור אל העבר; הוא הירושה של העבר; הוא מצביע לאחור לאבולוציית-הירח, לגלגולים קודמים, בעוד שמה שמתרחש בזמן השינה מצביע אל העתיד. כשם שמה שמתרחש בזמן השינה מהווה את הזרע לעתיד, כך מה שנוצר כתוצאה מהעובדה שבני האדם נולדים כצאצאים של אבותיהם, ונושאים עימם מגלגולים קודמים את מה שנדרש, כל זה נשאר מן העבר. שניהם – מה שקשור לעתיד ומה שקשור לעבר – הם במובן מסוים פעילות מחוץ לסדר הטבעי. האיכר עדיין הולך לישון בשקיעה וקם בזריחה; אבל ככל שהאדם מתקדם במה שמכונה ציביליזציה, הוא משתחרר מסדר הטבע. פוגשים אנשים בערים – אפילו אם אין רבים כאלה – שהולכים לישון בבוקר וקמים בלילה. האדם משתחרר מסדר הטבע, וההתפתחות של רצונו החופשי מאפשרת לו לעשות זאת. כך שבמובן מסוים, מאחר שהוא מתכונן לעתיד שעדיין לא הגיע, הוא נתלש מסדר הטבע. כאשר הוא מביא את העבר לתוך ההווה, במיוחד את העבר הקשור בירח, גם אז הוא משתחרר מסדר הטבע. אף אחד אינו יכול להוכיח שעל פי החוקים האוניברסליים של הטבע, פלוני אלמוני חייב להיוולד בשנת 1914; אירוע כזה לא מוכתב כהכרחי כמו הזריחה של השמש או התרחשויות טבעיות אחרות, אלא רק על פי הסדר הטבעי של הירח. במהלך תקופת-הירח, הכול היה כמו הסדר של לידתנו על האדמה.

אך האדם לגמרי נתון לסדר הטבע מבחינת כל מה שיש לו משמעות מיידית להווה, לקיום הארצי שלו. בעוד שמבחינת עיקרון-האב הוא נושא בתוכו את העבר, ומבחינת עיקרון-הרוח את העתיד – מבחינת המפגש שמתרחש במהלך השנה ושקשור כעת למפגש עם כריסטוס – האדם קשור לסדר הטבע. אילולא זה היה כך, התוצאה הייתה שאדם אחד היה חוגג את חג המולד בדצמבר ואדם אחר במרץ, וכך הלאה; אבל למרות שלעמים שונים יש פירושים שונים לגבי חג המולד, בכל מקום נערך בימים האחרונים של דצמבר סוג כלשהו של אירוע חגיגי, שתמיד יש לו זיקה כלשהיא למפגש שדיברתי עליו. כך שמבחינת המפגש הזה שחל במהלך השנה, בדיוק מהסיבה שהוא מתרחש בהווה שלו, האדם נמצא בקשר ישיר עם סדר הטבע; בעוד שמבחינת העבר והעתיד הוא השתחרר ממנו, ולמעשה הוא חופשי ממנו כבר אלפי שנים.

בתקופות הקדומות, האדם התחבר לסדר הטבע גם בקשר לעבר וגם בקשר לעתיד. בארצות הגרמאניות, למשל, הלידה הייתה מוסדרת בהתאם לסדר הטבע. לידה, שהייתה אז מוסדרת על ידי המיסטריות, יכלה להיערך רק במועד מסוים במשך השנה. כך זה היה על פי סדר הטבע. בתקופות הקדומות, זמן רב לפני העידן הנוצרי, ההתעברות והלידה הוסדרו בארצות הגרמאניות על פי מה שנשמר עד היום רק כהד חלש מאוד במיתוס של הפולחן של הרתא Hertha)). בימים ההם, הפולחן נערך בצורה הבאה: כשהרתא ירדה במרכבה שלה והתקרבה לבני האדם, אז היה הזמן של ההתעברות; אחרי שהיא נסוגה, התעברות כבר לא יכלה להתרחש. חוק זה נשמר בקפדנות כזו שכל אחד שלא נולד בזמן שנקבע נחשב לחסר כבוד, מפני שקיומו האנושי לא היה בהרמוניה עם סדר הטבע. בזמנים הקדומים, הלידה וההתעברות הותאמו למסלול הטבע בדיוק כמו השינה והיקיצה, כי בימים ההם אנשים ישנו כשהשמש שקעה והתעוררו עם השחר. הדברים האלה כבר זזו ממקומם; אבל האירוע המרכזי שמותאם למהלך השנה אינו יכול לזוז ממקומו. על ידי כך, דרך ההרמוניה שלו עם סדר הטבע, נשמר משהו, וכך הוא חייב להישאר בנפש האדם.

אם כך, מה היא המטרה של האבולוציה הארצית של האדם? שהאדם יסתגל לאדמה ויפנים את תנאי האדמה לתוך עצמו; שהוא יישא לתוך האבולוציה העתידית שלו את מה שהאדמה היתה יכולה לתת לו, לא בגלגול אחד, אלא בסך הכול של גלגוליו הארציים. זאת המטרה של האבולוציה הארצית. אך את המטרה הזאת ניתן להגשים אך ורק אם בזמן מסעו על האדמה, האדם שוכח במידה מסוימת את הקשר שלו עם הכוחות הקוסמיים והשמימיים. את זה האדם למד לעשות. אנו יודעים שבזמנים הקדומים לאדם הייתה ראייה רוחית אטוויסטית, ולתוך ראייה רוחית זו יכלו לפעול הכוחות השמימיים; האדם היה עדיין קשור אליהם; ממלכת השמיים הגיעה במובן מסוים לתוך לב האדם. מצב זה היה צריך להשתנות כדי שהאדם יוכל לפתח את רצונו החופשי. כדי שהוא יוכל להיות קשור לאדמה, הוא לא היה אמור לקבל עוד בשדה הראייה שלו, בקליטה החושית הישירה שלו, שום דבר מהשמיים. אך זאת הסיבה לכך שבתקופת הקשר ההדוק ביותר של האדם לאדמה, בתקופה החמישית בה אנו חיים כעת, האדם הפך להיות מטריאליסטי. המטריאליזם הינו רק הביטוי השלם ביותר, הקיצוני ביותר של הקשר של האדם לאדמה, ואילו שום דבר אחר לא היה קורה, זה היה מביא לשעבוד מלא ומוחלט של האדם לאדמה. האדם היה הופך להיות מחובר לאדמה והיה משתתף בגורלה; היה עליו לצעוד באותו השביל בו צועדת האדמה עצמה; הוא היה מחובר לגמרי לאבולוציה של האדמה – אילולא היה קורה משהו אחר. הוא היה נאלץ להיפרד מהקוסמוס ביחד עם האדמה, ולאחד את גורלו באופן מוחלט עם גורלה של האדמה. אך זאת לא הייתה התוכנית בעבור האנושות; הכוונה הייתה אחרת. מצד אחד, האדם היה אמור להתאחד באופן הנכון עם האדמה; מצד שני, למרות שדרך טבעו הוא היה אמור להיות מחובר לאדמה, מעולם הרוח היו עדיין אמורים לזרום אליו מסרים שירוממו אותו שוב מעל לאדמה. המסר השמיימי ירד דרך המיסטריה של גולגותא. לכן הישות שעברה דרך המיסטריה של גולגותא היתה חייבת לקחת על עצמה טבע אנושי ביחד עם מהות של ישות שמיימית. זה אומר שעלינו לחשוב על ישוע כריסטוס לא רק כמי שעל אף היותו הישות הנשגבה ביותר שנכנסה לאבולוציה האנושית והתפתחה בתוכה, אלא כמי שהיה לו טבע שמיימי, שלא רק לימד ומסר תורה, אלא גם הביא לאדמה את מה שהגיע מהשמיים. לכן כל כך חשוב להבין מה היא באמת הטבילה בירדן; היא איננה רק פעולה מוסרית – אני לא אומר שהיא איננה פעולה מוסרית, אלא שהיא איננה פעולה מוסרית בלבד. היא גם פעולה ממשית, במציאות. התרחש אז משהו שהוא חלק מהמציאות בדיוק כמו ההתרחשויות בטבע. אם אני מחמם משהו באמצעות כלי כלשהו שנותן חום, החום עובר לדבר שמחומם. באופן דומה, ישות-הכריסטוס עברה לתוך ישוע מנצרת בעת הטבילה על ידי יוחנן. זוהי בוודאי פעולה מוסרית במידה הגבוהה ביותר; אך היא גם מציאות בטבע, ממשית בדיוק כמו תופעות הטבע. הדבר החשוב הוא שנבין שאין זה משהו שמקורו בתפיסות רציונליסטיות, שמתאימות תמיד רק למהלך המכני, הפיזי או הכימי של הטבע; אלא משהו שכרעיון הינו עובדה ממשית בדיוק כמו חוקי הטבע, או, מדויק יותר, כוחות הטבע.

ברגע שהבנו זאת, רעיונות נוספים יהפכו להיות ממשיים יותר מאשר כיום. לא ניכנס כעת לדיון אודות האלכימיה, אבל תזכרו שהחזון של האלכימאי הקדום היה שהמושגים שלו לא יישארו סתם רעיונות, אלא שתהיה להם תוצאה מסוימת. (האם זה היה מוצדק או לא איננה הנקודה העיקרית כרגע, אבל אולי יהווה נושא להרצאה אחרת.) כשהוא הבעיר קטורת בזמן שהוא חשב על המושגים שלו או הביע אותם בקול, הוא ניסה להכניס מספיק עוצמה לכך כדי לאלץ את העשן של הקטורת ללבוש צורה. הוא חיפש רעיונות שיהיה להם את הכוח להשפיע על המציאויות החיצוניות של הטבע, רעיונות שאינם נשארים רק בתוך החלק האגואיסטי של האדם, אלא יכולים להתערב במציאויות של הטבע. מדוע הוא עשה זאת? מפני שעדיין הייתה לו המחשבה שבמיסטריה של גולגותא אירע משהו שהתערב במהלך הטבע: זאת הייתה עבורו עובדה ממשית בדיוק כמו עובדה בטבע. אתם מבינים שכאן נמצאים היסודות לשינוי משמעותי מאוד שהתחיל במחצית השנייה של ימי הביניים, לקראת התקופה החמישית שלנו, שבאה לאחר התקופה היוונית-לטינית. במהלך מסעי הצלב, במאות ה-12 עד ה-15, ואפילו במאה ה-16, היו אנשים בעלי אופי מיוחד, בעיקר נשים, שהתמסרו למיסטיציזם בצורה כה עמוקה, שהחוויה הפנימית שנוצרה כתוצאה מכך נחוותה על ידיהן כנישואים רוחניים, עם כריסטוס או ישויות אחרות. נזירות סגפניות רבות חגגו נישואים מיסטיים. אני לא אפרט היום את טבעם של איחודים מיסטיים פנימיים אלה; אבל בישותן הפנימית התרחש משהו שלאחר מכן היה ניתן להביע אותו רק במילים. מבחינה מסוימת זה היה משהו שחי ברעיונות, ברגשות וגם במילים שרעיונות ורגשות אלה לבשו. בניגוד לכך, וולנטין אנדריאה (Valentine Andrea), כתוצאה של השקפות וקשרים רוחניים מסוימים, כתב את הנישואים הכימיים של כריסטיאן רוזנקרויץ שלו. נישואים-כימיים אלה הינם גם חוויה אנושית, אבל כשבוחנים את הדבר, מגלים שלא מדובר רק בחוויית-נפש, אלא במשהו שלא רק מתבטא במילים, אלא אוחז באדם כולו; משהו שאינו מופיע בעולם רק כחוויה נפשית, מפני שזה היה התרחשות ממשית, אירוע טבע, שבו אדם מגשים משהו שדומה לתהליך טבעי. בנישואים הכימיים של כריסטיאן רוזנקרויץ, וולנטין אנדריאה רצה להביע משהו שהיה יותר חדור בממשות מאשר הנישואים המיסטיים של מתילדה ממגדבורג, שהייתה מיסטיקנית. הנישואים המיסטיים של הנזירות השיגו משהו רק עבור הטבע הסובייקטיבי של האדם; דרך הנישואים הכימיים, האדם התמסר לעולם. דרך כך, הושג משהו בעבור העולם כולו; כשם שמשהו נעשה בעבור העולם כולו על די תהליכי הטבע. גם זאת יש להבין במובן כריסטיאני אמיתי. אלה שחשבו מחשבות יותר ממשיות היו כמהים למושגים שדרכם יוכלו לתפוס את המציאות בצורה טובה יותר, אפילו אם רק באופן החד-צדדי של האלכימאים הקדומים – למושגים שדרכם יוכלו לתפוס את המציאות טוב יותר, לרעיונות שיהיו באמת קשורים למציאות. העידן של המטריאליזם פרש רעלה על מושגים אלה; ואלה שנדמה להם שהם חושבים נכון על המציאות, חיים באשליה גדולה יותר מהאנשים הבזויים האלה מתקופת האלכימאים הקדומים, ששאפו למצוא מושגים שיעזרו להם לשלוט במציאות.

כי מה יכולים בני האדם להשיג היום עם המושגים שלהם? במיוחד בעידן שלנו יש לנו ניסיון במה שהם מסוגלים להשיג באמצעות האשליות הריקות האלה; הקליפות של הרעיונות הינן אלילים נערצים היום, אין להן כל קשר עם המציאות, כי למציאות יכולים להגיע רק אנשים שצוללים לתוכה, לא דרך רעיונות שהם יוצרים על פי רצונם; עם זאת, את ההבדל בין מושגים לא אמיתיים למושגים חדורים במציאות אפשר לראות בדברים הרגילים של היום, אך רוב האנשים אינם מזהים זאת. הם כל כך שבעי רצון מסתם הצל של הרעיונות, שאין בו כל מציאות. נניח, למשל, שמישהו היום קם ונושא נאום שבו אולי יטען שחייב להגיע עידן חדש שכבר מתחיל להתגלות, עידן חדש לגמרי שבו כל אדם יימדד על פי הערך שלו עצמו, כל אדם יוערך על פי מה שהוא יכול לעשות! כל אחד יכול להודות בכך שמילים כאלה מתאימות לגמרי לזמנים שלנו! אבל חברים יקרים, כול עוד הרעיונות אינם אלא קליפות, לא משנה עד כמה הם יפים, הם אינם חדורים במציאות. כי הנקודה איננה שמישהו שמשוכנע שהאחיין שלו הוא האדם הראוי ביותר לתפקיד מסוים יכיר בעיקרון שכל אדם צריך להיות במקום בו יכולותיו מתאימות בצורה הטובה ביותר. לא הרעיונות והמושגים של האדם חשובים: מה שנדרש הוא שעם הרעיונות האלה הוא יחדור את המציאות ויזהה אותה! נעים מאוד להיות בעל רעיונות ועקרונות מצוינים, ועוד יותר נעים לדבר עליהם. אך מה שנדרש הוא שנצלול באמת למטה אל תוך המציאות, נזהה אותה ונחדור אותה. אנו שוקעים יותר ויותר עמוק לתוך ההשלכות של זמנים עצובים אלה, אם אנו ממשיכים להעריץ את האלילים של הקליפות והצללים של הרעיונות, אם איננו לומדים לראות שאין כל ערך בכך שנאמץ 'רעיונות והשקפות כל כך יפים,' ונדבר עליהם אלא אם כן יש לנו את הרצון לרדת למציאויות ולזהות אותן. אם נעשה זאת, נמצא לא רק את החומר, אלא גם את הרוח הקיימת בו. עבודת האלילים, הסגידה לסתם צללים וקליפות של רעיונות, היא זו שמרחיקה אותנו מהרוח. האסון הגדול של העידן שלנו הוא שאנשים שיכורים ממילים יפות. זה גם מנוגד לכריסטיאניות; כי העיקרון הבסיסי האמיתי של הכריסטיאניות הוא שכריסטוס לא הזרים את תורתו לתוך ישוע מנצרת, אלא הזרים את עצמו לתוכו; וזה אומר שהוא כל כך התאחד עם המציאות הארצית, כל כך חדר לתוך המציאות של האדמה, שהוא הפך בכך למסר החי מהקוסמוס.

הברית החדשה, חברים יקרים, אם קוראים אותה נכון, הינה האמצעי הנפלא ביותר כדי ללמד אודות המציאות; רק שאת הברית החדשה יש לתרגם בהדרגה לשפה שלנו. התרגומים הנוכחיים אינם משקפים את המשמעות המקורית במלואה; אבל כשהמשמעות הקדומה תתורגם לשפה הישירה של ימינו, הבשורות יהיו אז האמצעי הטוב ביותר שיכול להביא לאדם את אותו 'כוח חשיבה שחדור במציאות.' כי לא נמצא בהן, באף מקום, צורות חשיבה שעלולות להוביל לקליפות וצללים של רעיונות. עלינו רק להבין את הדברים הללו היום במהותם העמוקה יותר. אולי נשמע כמעט טריוויאלי לדבר על השתכרות מרעיונות, אבל היא כל כך נפוצה היום שהרעיונות והמושגים עצמם, לא משנה עד כמה הם נשמעים יפה, כבר אינם העיקר: מה שחשוב הוא שהאדם המבטא אותם ינקוט עמדה לצד המציאות. קשה לאנשים להבין זאת היום. כל מה שיוצא לאור נשפט על פי התוכן שלו, או יותר נכון על פי מה שמבינים מתוך התוכן הזה. אילולא כך, מסמכים כמו למשל מה שידוע בשם 'תוכנית השלום של הנשיא וילסון' – מסמך לגמרי נטול רעיונות, סתם קליפה, סתם אוסף של צללים של רעיונות – לעולם לא היו נחשבים כמבוססים על המציאות. כל מי שיש לו יכולת הבחנה ומסוגל לזהות השתקפויות של רעיונות, היה יודע שהקומבינציה הזאת יכולה להצליח במקרה הטוב דרך אַבְּסוּרְדִּיּוּת מסוימת, שאולי תהפוך למעין מציאות. מה שנדרש באמת הוא שאנשים ינסו למצוא רעיונות ומושגים באמת חדורים במציאות; אך התנאי המקדים לכך הוא שהמחפשים עצמם יהיו חדורים במציאות ומספיק חסרי אנוכיות כדי להתחבר עם מה שחי ונע במציאות. ישנם הרבה דברים בימינו שמטרתם המתוכננת היטב היא להרחיק את האנשים לגמרי מהחיפוש אחרי המציאות, אבל אנשים אינם בוחנים או מזהים דברים אלה.

אדם שיודע רואה דברים עצובים רבים המתרחשים סביבו. למשל, שיכול לקרות שבימינו אנשים מתרשמים ומושפעים מסתם צרוף של מילים, ממספר נאומים, המופיעים אפילו בדפוס, שפשוט מזעזעים מהזווית של מישהו שאינו נוהג רק על פי מילים אלא על פי המציאות. התפרסמו נאומים מאת אדם מאוד מכובד בימינו, שכבר בנאומו הראשון נוקט בעמדה שהאדם, מצד אחד של טבעו, מחובר לחלוטין עם סדרי הטבע, ושהתיאולוגים אינם פועלים נכון אם הם אינם משאירים את סדרי הטבע למדענים שחוקרים סדר זה. בהמשך, הנאומים טוענים שמבחינת סדר הטבע, האדם הינו סתם מכונה; אבל שבמכונה זו תלויים התפקידים של הנפש; ואז התפקידים שמפורטים בנאומים כוללים את כל התפקידים השייכים לנפש. את כל אלה יש להשאיר לחוקרי הטבע! לא נותר שום דבר שיוכל לנחם את התיאולוגיה, חוץ מהמחשבה שכל זה הועבר כעת למדעי הטבע, וכל מה שעלינו לעשות זה לשאת נאומים – לדבר! כמובן, אחרי כל זה, אנו יכולים לחיות רק מקליפות של מילים. יתרה מזאת, מבנה הנאומים הוא כזה שאין בהם כל רצף. (אני אחזור לנושא זה בהרצאות הבאות ואכנס יותר לפרטים.) אם תבחנו יותר מקרוב את המחשבה שאמורה להיות קשורה עם המחשבה שנאמרה ממש לפניה, תגלו שאין כל אפשרות לחשוב שיש קשר כלשהו ביניהן. אבל כל הסיפור נשמע מצוין! בהקדמה להרצאות מסוימות תחת הכותרת 'אודות עיצוב החיים,' נאמר שבהרצאות אלה נכחו אלפי אנשים, ושאין ספק שאלפים נוספים חשים את הצורך לנחם את נפשם בתקופה קשה זו דרך קריאתן. הרצאות אלה ניתנו על ידי התיאולוג המהולל הונצינגר (Hunzinger), וכפי שידוע לי הן נמצאות בספריית 'Quelle-Meyer', תחת הכותרת ידע וחינוך. הן שייכות לספרות המסוכנת ביותר של ימינו, למרות שהן נשמעות נפלא, מפני שחיי החשיבה של הקהל שלהן נהיים פשוט מבולבלים, כי המחשבות מנותקות זו מזו, ואם מפשיטים אותן מהמילים המרתקות, הן אינם אלא שטויות. ולמרות זאת, הרצאות אלה זכו להרבה מאד שבחים, ואף אחד לא שם לב למחשבות המבולבלות ולא עצר לרגע כדי לבחון אותן; כולם הוקסמו מהמילים הריקות כמו צללים.

כן, המציאות החיצונית מחוברת כולה למה שהאדם מפתח כל הזמן. אם הוא מפתח מושגים שאין בהם ממשות או מציאות, המציאות עצמה מתבלבלת, ואז כתוצאה מופיעים מצבים כמו אלה של היום. כבר אי אפשר לשפוט את הדברים על פי מה שפוגש אותנו מבחוץ; עלינו לגבש את דעותינו על ידי בחינה של מה שמתפתח במחשבות של בני האדם כבר שנים, או עשרות שנים, או אף יותר. בזה עלינו להתעמק. הכול תלוי בכך שלא נקבל את כריסטוס רק על פי מה שהוא לימד, אלא עלינו להתבונן במיסטריה של גולגותא בכל ממשותה, בכל מציאותה; שנראה שזאת הייתה עובדה שמשהו על-ארצי התאחד עם האדמה באישיותו של ישוע מנצרת. אז אנו נתחיל להבין שהמוסר איננו רק משהו שמתפוגג ונמוג כאשר האדמה, ואפילו הריקמה של השמיים, יהפכו לקבר; אלא שאפילו אם כדור הארץ הנוכחי והשמיים הנוכחיים יהפכו לקבר, עדיין, כשם שהצמחים הנוכחיים יהפכו לסתם אפר בעוד שבצמח הנוכחי קיים הזרע של הצמח הבא, כך הזרע של העולם הבא נמצא בתוך עולם זה שלנו, והאדם קשור לזרע זה. רק שזרע זה דורש את הקשר עם כריסטוס כדי שהוא לא ייפול לתוך הקבר ביחד עם האדמה, כמו שזרע של צמח שלא הופרה נופל לתוך האפר ביחד עם הצמח. המחשבה האמיתית ביותר שניתן להחזיק בה היא שהסדר המוסרי הנוכחי של העולם הוא הכוח שממנו יינבט הסדר העתידי של הטבע. המוסריות איננה סתם מחשבה שהאדם המציא; אם היא חדורה במציאות היא קיימת בהווה כזרע למציאויות חיצוניות עתידיות. אך השקפת עולם כמו זו של קנט-לפלס, שעליו הרמן גרים אומר שפגר המושך כלב רעב יותר מעורר תיאבון, איננה שייכת לסוג זה של חשיבה. התוכנית המכנית של העולם לעולם אינה יכולה לחדור לרעיון שהמוסריות מכילה בתוכה כוח שהוא הזרע של הטבע, של הטבע העתידי. מדוע היא אינה יכולה לעשות זאת? מפני שהיא חייבת לחיות באשליה. כי רק דמיינו לעצמכם, חברים יקרים: אילו המיסטריה של גולגותא לא הייתה מתרחשת, הכול היה קורה כמו שמתואר בתורת קנט-לפלס. אם הייתם מבטלים במחשבה את עובדת ההתרחשות של המיסטריה של גולגותא על האדמה, תורה זו הייתה נכונה. האדמה הייתה צריכה להגיע למצב כזה, שאם היא הייתה תלויה רק בכוחותיה שלה, היא הייתה באופן בלתי נמנע מובילה את הגזע האנושי לחורבן של קבר. הדברים היו צריכים להתרחש כפי שהם התרחשו, כדי שהאדם יוכל להגיע לחופש דרך הקשר שלו לאדמה. הוא לא ישקע לתוך הקבר, מפני שברגע הקריטי האדמה הופרתה על ידי כריסטוס, מפני שכריסטוס ירד, ומפני שבכריסטוס נמצא הכוח המתנגד לזה שמוביל לתוך הקבר, הכוח המנביט שדרכו האדם יכול לעלות שוב לעולם הרוח. זה אומר שכאשר האדמה תהפוך לקבר, כשהיא תממש את גורלה על פי תורת קנט-לפלס, אסור שהזרע או הנבט החבוי בתוכה יירקב, אלא צריך לשאת אותו אל העתיד. אם כך, התוכנית המוסרית-כריסטיאנית של העולם עומדת על יסודות של מה שגיתה מכנה 'הטבע הגבוה יותר בתוך הטבע.' נוכל לומר: אדם שמסוגל לחשוב בצורה הנכונה אודות המיסטריה של גולגותא, כמציאות, מסוגל גם לחשוב מחשבות ולגבש מושגים החדורים במציאות. זה הכרחי, זה מה שאנשים צריכים ללמוד לפני כל דבר אחר. כי בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית הזאת, הם היו מוכנים לגבש מושגים שמשכרים אותם, או יוצרים עיוורון בתוכם. המושגים המשכרים מופיעים בעיקר בתחומי הדת; אלה שגורמים לעיוורון מופיעים בעיקר בתחום מדע הטבע. השקפה כמו זו של קנט, שמכירה בסדר טבעי גרידא, ומציבה את שני העולמות של ידע ושל אמונה זה לצד זה, אך שׂמה מול עיניה רק את המוסר – חייבת להוביל לשיכרון כתוצאה. מושגים המבוססים על יסודות מוסריים מסוגלים לשכר, והשיכרון מונע מהאדם לראות שבדרך זו הוא פשוט נכנע לדממת הקבר, שלתוכו יפלו ויירדו לטמיון כל התוכניות המוסריות של העולם. או שוב, מושגים כמו אלה של מדע הטבע, הכלכלה, ואפילו – תסלחו לי על הביטוי שאולי קשה לבלוע – המושגים הפוליטיים של היום, עלולים ליצור עיוורון; כי הם אינם נוצרים מתוך קשר עם השקפה רוחנית של עולם, אלא מתוך השרידים של מה שנקרא מציאות ממשית (כלומר ממשית במובן הפיזי). כך כל אדם מוכן לראות רק עד קצה אפו, ומגבש בצורה עיוורת דעות על מה שהוא יכול לראות בעיניו ולתפוס באמצעות רעיונות שהוא רכש בצורה מכנית, בין הלידה למוות; מבלי שהוא ייצור מושגים כלשהם שחדורים במציאות הודות היותם חדורים ברוח, בתפיסה של מציאות רוחית.

אנו חייבים להצביע שוב ושוב למה שהעידן שלנו זקוק לו בצורה כל כך נואשת. כי בעידן שלנו אפילו ההיסטוריה איננה אלא צל של רעיונות. פעמים כל כך רבות אנשים מצטטים את מה שפיכטה (Fichte) אמר לעם הגרמני! אבל את מה שהוא אמר באמת ניתן להבין רק אם לומדים את חייו השלמים, את חייו שהיו כה מושרשים במציאות! לכן ניסיתי בספר שלי, חידת האדם, להציג את אישיותו של פיכטה, כפי שהיא התהוותה מאוחר יותר, ולהראות עד כמה הדוק היה הקשר שלו עם המציאות כבר מילדותו. הייתי באמת שמח אילו מילים כמו אלה – לגבי הצורך בכך שהמחשבות והמושגים שלנו יהיו חדורים במציאות – יזכו לא רק להקשבה פסיבית אלא להבנה עמוקה, להפנמה אמיתית. רק אז תיווצר ראייה חופשיה ופתוחה, ראייה רוחית, לגבי מה שהעידן שלנו זקוק לו כל כך. כל אחד מאיתנו היה צריך לפתח את ראיית-הנפש הפתוחה הזאת. אם כל אחד מאיתנו אינו הופך זאת לחובה שנחשוב על הדברים שנגענו בהם כאן, אז איננו שמים לב מספיק לתנועה המתרחשת היום בצללים ובקליפות של מילים, וגם לא לעובדה שהכול נוטה להוביל את האנשים או למושגים משכרים או למושגים שהופכים אותם לעיוורים.

אני מקווה שלא תבינו את מה שנאמר היום כתעמולה מכל סוג, אלא כהצגת עובדות קיימות. אדם בוודאי חייב לחיות בהתאם לתקופתו, וכאשר מתארים משהו, הוא לא צריך להאמין שזה כל מה שניתן לומר לגבי הנושא; עליו ללמוד למצוא את האיזון. טבעי שהעולם היום יצטרך להתמודד עם אימפולסים המובילים למטריאליזם. אי אפשר למנוע זאת, מאחר שהדבר קשור לצרכים העמוקים של העידן. אבל יש להביא משהו שיהווה משקל נגד. אחד האמצעים הבולטים מאוד להובלת האדם למטריאליזם הוא הקולנוע. הוא לא נחקר מזווית זו, אך אין בית ספר טוב יותר שיחנך למטריאליזם מאשר הקולנוע. כי מה שרואים שם איננה המציאות כפי שבני האדם רואים אותה. רק עידן שיש לו מושג כל כך קטן על המציאות כמו לעידן הזה שלנו, שמעריץ את המציאות כאליל במובן המטריאליסטי, יכול להאמין שהקולנוע מציג את המציאות. כל עידן אחר היה בודק האם בני האדם באמת מתהלכים ברחוב כמו שמראים זאת בסרטים; אנשים היו שואלים את עצמם האם מה שראו בסרט באמת מתאים למציאות. תשאלו את עצמכם בכנות: למה הכי דומה מה שאתם רואים ברחוב: לתמונה שאמן צייר אותה, לתמונה שאינה זזה, או לתמונות המנצנצות בצורה כל כך נוראית בקולנוע. אם תשאלו את עצמכם את השאלה בכל הכנות, תודו שמה שהאמן מציג במצב של מנוחה הרבה יותר דומה למה שאתם רואים. לכן, בעוד שאנשים יושבים בקולנוע, מה שהם רואים שם אינו נכנס ליכולת התפיסה החושית הרגילה, אלא הוא נכנס לשכבה יותר עמוקה, יותר חומרית מזו שאנו משתמשים בה לקליטה החושית. האדם לוטש עיניים מבחינה אתרית בקולנוע; הוא מפתח עיניים כמו של כלב ים, רק הרבה יותר גדולות – כלומר הרבה יותר גדולות מבחינה אתרית. זה משפיע על האדם כך שהחומריות שלו מתחזקת, לא רק מבחינת מה שיש לו במודעות שלו, אלא גם מבחינת מה שקיים בתת-מודע העמוק ביותר שלו. אל תחשבו שאני מתקיף את הקולנוע; אני רוצה לומר שוב שזה טבעי שהקולנוע קיים, ועם הזמן הוא ישתכלל ויהפוך ליותר ויותר מושלם. זאת תהיה הדרך המובילה למטריאליזם. אך יש לבסס משקל נגד, ואת זה ניתן לעשות רק בדרך הבאה: עם החיפוש אחרי המציאות שמתפתחת בקולנוע, עם הירידה הזאת מתחת לקליטה החושית, האדם חייב לפתח בו זמנית גם עלייה מעליה, עלייה לתוך המציאות הרוחית. אז הקולנוע לא יסב לו נזק, והוא יוכל לראות סרטים כמה שהוא רוצה. אבל אם לא קיים משקל נגד, דברים מסוג זה יובילו את האנשים, ליחס לא נכון עם אדמה, אלא לקשר יותר ויותר הדוק איתה, עד שבסופו של דבר יהיו מנותקים לחלוטין מעולם הרוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.