מדעי הטבע – פיסיקה – חלק ב' – 01

מדעי הטבע – פיסיקה – חלק ב' – 01

מדעי הטבע – פיסיקה

מנקודת המבט של מדע הרוח

חלק שני

רודולף שטיינר

החום – על הגבול שבין חומריות חיובית ושלילית

14 הרצאות שניתנו בשטוטגארט, 1-14 במרץ 1920

Bibliographie (GA) 321

מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע אבשלום על תרומת הרצאה זו לארכיב החינמי לכתבי רודולף שטיינר!

לספר כולו ראו כאן

הרצאה ראשונה

שטוטגארט, 1 במרץ 1920

תקציר: תחושת החום והמדחום. אכילס והצב. הטראגיות של החשיבה שנטשה את ההשקפה. אטומיזם. תיאוריות קוסמיות. מבנה השמש: חומר עם צפיפות שלילית. הניגוד בין ראיית צבעים לתחושת החום. תיאוריית חום מכנית. אי-ההפיכות של תהליכים אורגניים ואנ-אורגניים. על הדיפרנציאציה והאינטגרציה של המציאות.

***

העיונים של מדעי הטבע שטופחו בשהותי האחרונה כאן, יימשכו כאן בצורה מסוימת[1]. הפעם אתחיל מאותו פרק של עיונים פיסיקליים, העשוי להיות חשוב במיוחד לשם בסיס להשקפת עולם של מדעי הטבע בכלל, ובעיקר להתבוננות על יחסי החום בעולם. היום אנסה במעין הקדמה, לתאר בפניכם עד כמה ניתן ליצור באמצעות התבוננות כמו זו שברצוננו לטפח כעת, השקפה על משמעותה של הכרת-ידע פיסיקלית בתוככי השקפת עולם אנושית כללית, וכיצד עשוי להיווסד בכך המסד לאימפולס חינוכי להוראת מדעי הטבע. כפי שנאמר, היום ברצוננו לצאת ממעין הנחיה עקרונית ולראות כמה רחוק נוכל להגיע בכך.

התורה שמכונה תורת החום נטלה במאה ה-19 צורה שבאמצעותה קודמה באופן אינטנסיבי התבוננות מטריאליסטית על העולם, מאחר שיותר מכל דבר אחר, יחסי החום בעולם פותחים פתח לאפשרות להסיט את המבט מטבעו המהותי האמיתי של החום, מישותו של החום, ולהטות אותו אל התופעות המכניות הנוצרות כתוצאת החום.

את החום מכיר האדם קודם כל הודות לכך שיש לו תחושות אותן הוא מגדיר כקר, חם, פושר וכו'. אלא שהאנשים ישימו לב מהר מאד שתחושה זו, ניכר בה שהיא מלווה בערפל, והינה בכל מקרה דבר-מה סובייקטיבי. מי שמבצע את הניסוי הפשוט הבא – אין צורך שנבצע אותו כאן, זה רק יעכב אותנו, אך כל אחד יכול תמיד לעשותו – יכול להשתכנע בדבר שלהלן:

תארו לעצמכם שיש לכם כאן כלי קיבול מלא במים[2], עם טמפרטורה מסוימת, t, מימין לו כלי נוסף שבו מים עם טמפרטורה אחרת, tt, כלומר שהטמפרטורה בו נמוכה באופן משמעותי מזו שבכלי הראשון. משמאל לו כלי שלישי מלא מים עם הטמפרטורה t + t. אם אתם מושיטים כעת את שתי זרועותיכם וטובלים אצבעותיכם תחילה בשני הכלים החיצוניים, אתם קולטים בצורה תחושתית את מצב החום בשני הכלים. תוכלו כעת לטבול את שתי אצבעותיכם הללו בכלי האמצעי, ותיווכחו שהאצבע שטבלה לפני כן בכלי עם הטמפרטורה הנמוכה יותר, תחוש את הטמפרטורה בכלי האמצעי כחמה יחסית, בעוד שהאצבע שטבלה בנוזל החם תחוש את הטמפרטורה כקרה. כך איפוא אותה דרגת חום מופיעה כשונה לתחושה הסובייקטיבית בהתאם למידה בה נחשף האדם סובייקטיבית לפני כן לדרגת חום כזו או אחרת. כל אחד יודע גם שכאשר הוא יורד למרתף אזי שונה הדבר אם הוא יורד אליו בקיץ או בחורף. אם הוא יורד לשם בחורף עשוי המרתף להיראות לו חם, אפילו כאשר הטמפרטורה היא אותה טמפרטורה, בעוד שאם הוא יורד למרתף בקיץ יופיע לו המרתף כקריר. מכך מסיקים קודם כל רק: אכן, תחושת-החום הסובייקטיבית אינה יכולה לשמש כקנה מידה; מדובר כאן ביכולת לקבוע באופן כלשהו קביעה אובייקטיבית, מהי דרגת החום של גוף או מקום כלשהו. איני צריך להיכנס כאן לתופעות אלמנטריות, וגם לא למכשירים אלמנטריים למדידת חום; אלה מוכרים לכל. לכן אוכל בפשטות לומר: כאשר מודדים בצורה אובייקטיבית עם מדחום את דרגת הטמפרטורה של גוף או חלל מסוים, מקבלים את ההרגשה: אכן, כאן מודדים את המעלות מנקודת אפס כלפי מעלה או כלפי מטה, ומקבלים מדידה אובייקטיבית של דרגת החום. אנו עושים אז במחשבותינו אבחנה ברורה בין קביעה אובייקטיבית זו, בה האדם לא נטל חלק במובן מסוים, ובין הקביעה הסובייקטיבית שבאמצעות התחושה – בה נוטל האדם חלק.

לגבי כל אשר שאפו אליו במשך המאה ה-19 ניתן לומר, שהפרדה זו היתה פורייה בהקשר מסוים, ואנו זוכים בתוצאותיה. אך אנו מצויים כעת בתקופה בה חייבים לשים לב לדברים מסוימים אם מבקשים להתקדם בדרך פורייה בתחום זה או אחר של ידע או פרקטיקה בחיים. משום כך חייבים כיום להציב מתוך המדע עצמו שאלות מסוימות, שמהן התעלמו בהשפעת מסקנות כמו אלה שהצגתי לכם. השאלה האחת היא: האם קיים הבדל אובייקטיבי אמיתי בין קביעה שמתוך האורגניזם שלי ביחס לדרגת החום של חלל או גוף כלשהו, ובין הקביעה של דרגת חום זו באמצעות מדחום, או שאני מטעה את עצמי – אולי יכול להיות בשבילי מועיל להדגיש את ההבדל – כשאני מכניס לאידיאות ולמושגים שלי הבדל זה, שאמור אז לבסס את המדע?

כל מטרת ההרצאות כאן היא להראות כיצד חייבים להציב שאלות מעין אלו. שכן בהתחילי בשאלות העקרוניות, יהיה עלי לעלות לאותן שאלות אשר כיום – מאחר שהדברים הללו אינם זוכים לתשומת לב – הם חומקים פשוט בתחומים חשובים מן החיים המעשיים. בהמשך עוד תיווכחו באופן בו הם חומקים מהחיים בתחומי הטכניקה. כעת ברצוני רק להפנות את תשומת הלב באופן עקרוני: בין ההתבוננויות שאאפיין מיד, הלכה לאיבוד לחלוטין תשומת הלב לישות החום עצמה. בכך הלכה לאיבוד האפשרות להביא את ישות החום לקשר עם אותו מערך שעמו עלינו להביא אותה לפני כל דבר אחר בתחומים מוגדרים של פרקטיקת החיים: עם האורגניזם האנושי עצמו.

אם אנו מאפיינים היום בצורה גסה בלבד – זו אמורה להיות הקדמה בלבד – במה מדובר כאן, עלינו להפנות את תשומת הלב לכך שאנו חייבים כיום במקרים מוגדרים לגמרי למדוד את הטמפרטורה של אורגניזם אנושי, למשל במקרה של חום קודח. מכך יכולים אתם להבין שהקשר של ישות החום הבלתי ידועה – בלתי ידועה בתחילה – לאורגניזם האנושי היא בעלת חשיבות מסוימת. על הצורה הקיצונית ביותר בה היא מתנהגת בתהליכים כימיים וטכניים, אדבר מאוחר יותר. אך לעולם לא נפנה את תשומת לבנו באורח הנכון לקשר זה של ישות החום לאורגניזם האנושי, אם נצא מן התפיסה המכניסטית של ישות החום, משום שאז חומקת מאתנו העובדה שבאורגניזם האנושי, בהתאם לכל איבר ספציפי, מתקיימת רגישות-חום שונה לגמרי לישות החום עצמה; ללב, לכבד, לריאות, יש כושרות שונים לגמרי להתייחס לישות החום. העובדה שאיננו מסוגלים לטפח לימוד אמיתי של סימפטומי מחלה מסוימים ללא יכולות-חום משתנות אלו של האיברים הספציפיים, נעלמת מן ההתבוננות פשוט עקב כך שבאמצעות ההשקפה הפיסיקלית על החום לא נוצר הבסיס לכך; איננו מסוגלים כיום להביא את ההשקפה הפיסיקלית שנבנתה במהלך המאה ה-19 על החום, אל התחום האורגני. דבר זה ניתן לאבחנה כיום למי שמסוגל לראות את הנזקים של מה שמכונה המחקר הפיסיקלי הנגרמים לענפים הגבוהים יותר, למשל להכרת הישות האורגנית עצמה. לכן חייבות לעלות שאלות מסוימות, קודם כל בכיוון של מושגים בהירים ובלתי מעורפלים. דווקא באלה המכונים "מדעים מדויקים" אנו נשענים כיום יותר מכל על מושגים לא ברורים ומעורפלים.

מה פירושו של דבר למעשה כשאני אומר: אם טבלתי את אצבעי כאן מימין וכאן משמאל (ר. איור בעמ. 9) אזי, אם אטבול את שתי האצבעות לאחר מכן בכלי עם טמפרטורה מסוימת, אקבל תחושות שונות. מה פירוש הדבר? האם בקביעת המושגים קיים אובייקטיבית הבדל בין תחושתנו הסובייקטיבית לבין מה שמכונה קביעה אובייקטיבית שבאמצעות המדחום? חישבו לרגע שבמקום לטבול את האצבע כאן (באיור, מימין) הייתם טובלים את המדחום, ואז הייתם טובלים אותו כאן (באמצע); אז הייתם מקבלים טמפרטורות שונות בהתאם לשאלה האם טבלתם אותו כאן או שם. אם הייתם נוטלים שני מדחומים במקום שתי האצבעות, היה עמוד הכספית מראה עובדות אחרות במדחום האחד והשני. הייתם מקבלים כאן (מימין) טמפרטורה נמוכה יותר מכאן (שמאל); עמוד אחד היה עולה והשני יורד. אתם נוכחים לדעת שהמדחום אינו גורם למשהו אחר ממה שגורמות התחושות שלכם. לצורך קביעת מושגי השקפת עולם לא קיים כל הבדל בין שני המדחומים לתחושת אצבעותיכם. כאן וגם כאן נוצרת אותה קביעה: ההבדל ביחס למצב הקודם. והעניין עם תחושותינו הוא זה, שאנו איננו נושאים בתוכנו שום נקודת אפס. לו היתה לנו בתוכנו נקודת אפס, לו היינו קובעים איפוא לא על-פי השקפה בלתי אמצעית בלבד אלא באמצעות מתקן מוזר שהיה מאפשר לדרגת החום שמורגשת סובייקטיבית להתייחס לנקודת אפס בתוכנו, כי אז יכולנו לקבוע באמצעות דבר-מה שלמעשה אינו שייך לנו, שאין לו כל קשר עם התהליכים שלנו, את אותה קביעה שיכולנו לקבוע בעזרת המדחום. אתם רואים איפוא שלצורך קביעת המושג אין כאן שום הבדל.

זהו הדבר שחייב להיות מוצב היום כשאלה, אם רוצים להגיע בכלל למושגים בהירים בתורת החום. שכן כל המושגים ששוררים כיום הינם בלתי ברורים באופן מהותי. אל תאמינו שאין לדבר זה תוצאות. העובדה שאיננו יכולים לקבוע בתוכנו נקודת אפס קשורה למכלול חיינו. לו יכולנו לקבוע בתוכנו נקודת אפס, חייבים היינו להיות במצב תודעה שונה לחלוטין, היו צריכים להיות לנו חיי נפש שונים לחלוטין. בדיוק הודות לעובדה שאיננו יוצרים בתוכנו נקודת אפס, בדיוק הודות לכך אנו חיים בחיינו כפי שאנו חיים.

שהרי רואים אתם, דברים רבים בחיינו נובעים מן העובדה הנוגעת לאורגניזם האנושי – ובסופו של דבר גם לאורגניזם של בעלי החיים – שאיננו חשים תהליכים מסוימים. חישבו מה היה עליכם לעשות לו הייתם כולכם חווים בתחושות סובייקטיביות את המתרחש באורגניזם שלכם: חישבו על כל תהליך העיכול, לו הייתם חייבים ליטול חלק בכל פרטיו. דברים רבים השייכים לתנאי החיים שלנו נובעים בדיוק מכך שאיננו משתתפים בתודעתנו בדברים מסוימים המתבצעים באורגניזם. חלק מזה היא העובדה שאיננו נושאים באופן מודע כל נקודת אפס בתוכנו, העובדה שאיננו מהווים מדחום. כך שאבחנה בין האובייקטיבי לסובייקטיבי כמו זו שנעשתה כעת, אינה מספיקה בעבור התבוננות מרחיקת-לכת של היסוד הפיסיקלי.

זוהי השאלה שהיתה נקודת התורפה של דרך ההתבוננות האנושית מאז תקופת יוון הקדומה, אך אין היא יכולה יותר להישאר נקודת תורפה בעבור העתיד. כבר הפילוסופים של יוון הקדומה, וקודם כל זאֶנו – עלי להפנות היום את תשומת הלב לכך למרות שהדבר ייראה לכם אולי פדנטי – כבר הפילוסופים היוונים הצביעו על תהליכים מסוימים בחשיבה האנושית, שעמדו בסתירה בוטה למציאות החיצונית. אוכל להזכיר רק את מסקנת אכילס, אליה הפניתי את תשומת הלב לעתים קרובות. הבה נניח שכאן לפנינו הדרך s, אותה פפפפפפ

עושה אכילס (A), בזמן מוגדר. במהירות זו יכול הוא לרוץ. וכאן (S) יש לנו צב. לו יש קדימות (AS). אכילס רץ אחרי הצב. ניקח את הרגע בו אכילס מגיע ל-S. הצב ממשיך לרוץ ואכילס חייב לרוץ אחריו. בזמן בו סיים את המישור AS הצב מגיע לכאן (1), ובזמן בו עושה אכילס את המרחק הבא (S1), הגיע הצב לכאן (2). וכך רץ הצב תמיד פיסה קטנה קדימה ואכילס חייב תחילה לרוץ אחריו את המרחק שהצב כבר עשה. אכילס לא יוכל איפוא לעולם להדביק את הצב.

האנשים מתייחסים לדבר זה כפי שלבטח כמה נפשות טובות, גם מאלה היושבים כאן, היו מתייחסות אליו. אני רואה זאת על פניכם. אתם חושבים: אני יודע היטב שאכילס יגבר בקלות על הצב, והעניין כולו הינו פשוט מטופש כאשר מסיקים כאן את המסקנה שאכילס חייב תמיד לרוץ את פיסת המרחק הקודמת שבה נמצא הצב לפניו ואינו מגיע אליו לעולם. זה פשוט טיפשי – אומרים האנשים. אך למרות שיטענו האנשים שהדבר אבסורדי, המהלך המסקנתי הוא נכון ומחייב לחלוטין, ואי אפשר לטעון כנגדו מאומה. אין זה מטופש כשמסיקים מסקנה זו; זוהי מסקנה פיקחית ביותר – בהיגיון האנושי – ואי אפשר לעקוף אותה. מהיכן נובע כל העניין? כל עוד אתם רק| חושבים, אינכם יכולים לחשוב אחרת מכפי שקובעת מסקנה זו. אך אינכם חושבים כך, משום שאתם פשוט מסתכלים על המציאות ויודעים שאכילס משיג כמובן את הצב מהר מאד. וכעת אתם מבלבלים את החשיבה עם המציאות, ואינכם סומכים יותר על החשיבה. אנשים לא יכולים להסתמך על החשיבה ואז לומר: מי שחושב כך הוא טיפש. באמצעות החשיבה לא ניתן לקבל אלא את המסקנה שאכילס לא ישיג את הצב. מהיכן נובע הדבר? הוא נובע מכך שכאשר אנו מחילים את חשיבתנו בקו תוצאתי ישר על המציאות, אזי מה שנסיק יהיה מוטעה ביחס לעובדות המציאות; ההיסק חייב להיות שגוי. ברגע בו אנו מחילים חשיבה רציונליסטית על המציאות, לא יעזור לנו שום דבר כנגד קביעה שגויה של מה שמכונה "אמיתות". שהרי אנו חייבים פשוט להסיק שכאשר רץ אכילס אחרי הצב, אזי עליו לעשות בכל נקודה את הדרך שעשה הצב. מבחינה רעיונית הדבר נכון לחלוטין. אך במציאות אין הוא עושה זאת, הוא אינו נוגע בנקודות. רגליו רצות רחוק יותר מאלו של הצב. הוא אינו עובר את אשר הצב עובר. עלינו לראות איפוא מה אכילס עשה. איננו יכולים להסתמך על כך שאנו רק חושבים על כך. אז אנו מגיעים לתוצאות אחרות. הבריות אינן מטרידות את מוחן בכך, אך הדברים הללו הינם חשובים ביותר. ודווקא היום, בתקופה הנוכחית של התפתחות המדע, יש להם חשיבות גדולה ביותר. רק כאשר אנו מבינים כמה מציאות יש במחשבותינו על תופעות הטבע, כשאנו עוברים מהשקפות למה שנקרא הבהרות, מסתדרים לנו הדברים.

את מה שנראה אין צורך אלא לתאר. את העובדה שביכולתי לבצע את הבא להלן צריך רק לתאר: כאן בפני כדור. כשאני זורק אותו דרך חור זה, הוא עובר דרכו. זהו הנראה-לעין. כעת אנו מחממים את הכדור. אתם רואים שאני יכול כעת להניח את הכדור על החור, ותחילה הוא לא יעבור אותו. הוא יעבור דרכו רק כשיתקרר במידה מספקת. ברגע בו אקרר אותו כשאצוק עליו מים, הוא יעבור אותו. זהו הנראה-לעין. זהו הדבר אותו אני צריך פשוט לתאר. אך הבה נניח שאני מתחיל כעת ליצור תיאוריה. אעשה זאת תחילה בצורה גסה, מדובר רק בהקדמה:

כאן הוא הכדור; הוא מורכב ממספר חלקים קטנים – מולקולות, אטומים – מה שתרצו. זהו דבר שאיננו כבר בגדר נראה-לעין, זוהי התיאוריה שיצרתי. וברגע זה אני ממלא תפקיד טראגי ביותר. את הטראגיות מרגישים רק אלה המסוגלים להיכנס לדברים מסוג זה. שכן אם אתם חוקרים האם אכילס יכול להגיע אל הצב או לא, ביכולתכם להתחיל לחשוב: אכילס חייב לעשות את הדרך שעשה הצב, כלומר הוא לעולם לא ישיג אותו. זאת ניתן להוכיח בקפדנות. כעת אתם עורכים את הניסוי. אתם מציבים את הצב ואת אכילס, או מישהו אחר, גם אם אינו רץ במהירות כמו אכילס. תוכלו בכל זמן להוכיח שהראיה מספקת לכם את ההפך ממה שמספק לכם המהלך המסקנתי. הרץ ישיג מהר מאד את הצב.

אם אתם מבקשים כעת ליצור תיאוריות על הכדור, כיצד מסודרים האטומים והמולקולות שלו, כאשר אתם נוטשים את הנראה-לעין, אינכם יכולים להסתכל לתוכו ולהיווכח בזאת; כאן תוכלו רק ליצור תיאוריה, ובמישור זה לא יוביל הדבר למשהו טוב יותר מחתיכת הדרך שאכילס אינו עובר. פירושו של דבר: אתם מכניסים את כל חוסר השלמות של ההיגיון הרציונלי שלכם אל החשיבה [בדיעבד][3] שלכם על הדבר שלא ניתן כבר לראיה. זהו היסוד הטראגי. אנו בונים עוד ועוד הסברים, כאשר אנו נוטשים את הנראה-לעין, ומאמינים שנוכל להסביר את הדברים כשאנו מציבים היפותזות ותיאוריות. התוצאה היא שאנו נזקקים אז ללכת בעקבות חשיבתנו בעלמא, אך חשיבה זו שלנו ננטשת ברגע בו אנו יוצאים אל מעבר לראיה. אז החשיבה אינה תואמת יותר את הנראה-לעין.

על הבדל זה הצבעתי כבר בקורס הקודם[4], בעת שהצבתי את הגבול החד בין הקינמטיקה למכניקה. הקינמטיקה מתארת רק תהליכי תנועה או תהליכי שיווי משקל, אך היא מוגבלת לאישוש התופעות הנצפות. ברגע בו אנו עוברים מהקינמטיקה למכניקה, אליה נכנסים מושגי כוח ומאסה, איננו יכולים להסתפק בחשיבה בלבד, אלא מתחילים לנסות להבין על פי התצפיות מה מתרחש. איננו יכולים לעשות כלום עם החשיבה בעלמא בתהליכים הפיסיקליים הפשוטים ביותר שבהם ממלאת תפקיד מאסה. ואותן תיאוריות שנבנו במהלך המאה ה-19, למרות שהוכיחו עצמן כפרקטיות בתחומים מוגבלים – זה אינו משנה מאומה – נוצרו בצורה כזו שכדי לאשש אותן יש לקיים ניסויים עד לרמה של מולקולות ואטומים. דבר זה תקף בקנה מידה קטן, אך גם בקנה מידה גדול. תזכרו בוודאי שבהרצאותיי הפניתי את תשומת הלב לעתים קרובות למשהו שיופיע לנו בעיונים הנוכחיים עם אופי מדעי לגמרי. אמרתי לעתים קרובות: מן התיאוריות שיוצרים כיום הפיסיקאים על יחסי חום ועל כמה דברים אחרים הקשורים לכך, הם יוצרים דימויים מסוימים על השמש. הם מתארים, וטוענים שהדבר נכון ומתאים, מה הם התנאים הפיסיקליים על השמש. תמיד אמרתי שהפיסיקאים היו נדהמים לגמרי לו יכלו לבצע את הניסוי של נסיעה לשמש, והיו נוכחים לדעת שמאומה ממה שהם מחשבים מתוך התנאים הארציים אינו מתיישב עם המציאות של השמש. כיום יש לעניין זה משמעות מעשית מוגדרת מאד, בעיקר ביחס להתפתחות הזמן במדע. רק בימים אלה התפרסמה בעולם הידיעה שבמאמצים גדולים הובאו לברלין תוצאות מחקרים באנגליה[5] על הסטת אור הכוכבים בחלל היקום, והוצגו בפני חבורת מלומדים. שם הוצבע, ובצדק, על הדבר הבא. נאמר שם: אכן, המחקרים של| איינשטיין ואחרים על תיאוריית היחסות קיבלו אישוש מסוים, אך לאחרונה ניתן היה לומר משהו סופי על האופן בו מתנהל אור השמש, בעיקר בהזדמנות של ליקוי חמה. כאן ראו דבר-מה שלא ניתן לאשש אותו בעזרת המכשור הפיסיקלי הנגיש כיום. אלה היו החדשות בקשר לישיבה האחרונה של החברה הפיסיקלית בברלין.

זהו דבר מעניין מאד. שכן הצעד הבא חייב להיות באופן טבעי חיפוש האפשרות לחקור באמת את אור השמש באנליזה ספקטרלית. הדבר חייב להיעשות במכשירי מדידה שאינם קיימים עדיין כיום. אז יתקבל אישוש בדיעבד לדברים מסוימים שניתן להשיגם כיום על בסיס מדע הרוח, כפי שקרה במקרים רבים אחרים שהתרחשו במהלך השנים, שגם בהם, כפי שאתם יודעים, אוששו דברים בניסויים פיסיקליים בזמן האחרון. אז ילמדו להבין כי פשוט בלתי אפשרי להעביר ולהחיל את החישובים שמחשבים מתוך התבוננויות בספירה הארצית – בעיקר בנוגע לתופעות חום – על תנאי היקום, על תנאי השמש, ואז לדמות שהילת השמש ודברים דומים נוצרים מתוך גורמים השאולים מן ההתבוננות על התנאים הארציים. בדיוק כפי שחשיבתנו מוּעדת לטעות כשאנו נוטשים את המוחשי הנראה-לעין ויוצרים תיאוריות בעולם המולקולות והאטומים, כך אנו מובלים לטעות כשאנו יוצאים אל המקרוקוסמוס ומחילים על גוף כמו השמש את הקביעות שפסקנו באמצעות ההתבוננות בתנאים הארציים. כאן סבורים שהשמש היא סוג של כדור גז לוהט. אי אפשר לדבר על השמש ככדור גז לוהט. השמש היא דבר שונה בתכלית. חישבו על כך שיש לנו חומר ארצי. לכל חומר ארצי יש דרגת צפיפות מסוימת. אין חשיבות לדרך בה מודדים זאת, בעיבוי או דברים דומים. לחומרים יש צפיפות מסוימת. זו עשויה גם להפוך לאפס, כלומר, אנו עשויים לעמוד בפני חלל ריק לכאורה. אך בזאת איננו מגיעים לסוף; החלל הריק איננו סוף במובן שאסביר כעת. נניח שמישהו אומר: יש לי בן, והבחור הוא פורע פזיז. נתתי לו סכום כסף למחייתו, אך הוא בזבז אותו עד תומו. ניחמתי את עצמי במחשבה שבהגיעו לאפס לא יוכל לבזבז יותר. אך כאן נחלתי אכזבה; הבחור התחיל לצבור חובות. אז הוא לא נשאר ב"אפס", והסיפור נעשה גרוע מאפס. לכך יכולה להיות משמעות ריאלית ביותר. שכן כשהוא צובר חובות, אזי לי כאביו יהיה למעשה פחות ממה שהיה לי אילו היה נשאר בנקודת האפס.

אותה דרך התבוננות תקפה ביחס לתנאי השמש. כאן לא מגיעים בתיאוריות לאפס אלא לאפשרות הדילול הגדולה ביותר; מדברים על גז דליל לוהט. אך חייבים להגיע תחילה עד לאפס, ואז הלאה אל מעבר לו. שכן מה שהיינו מוצאים בשמש לא היה ניתן כלל להשוואה עם החומר שלנו, וגם לא עם החלל הריק שלנו, המקביל לאפס, אלא יוצא מעבר להם; זהו מצב של צפיפות שלילית. במקום בו נמצאת השמש היינו מוצאים חור הנכנס אל תוך חלל ריק. יש שם פחות מחלל ריק, כך שכל ההשפעות שניתן לראות על השמש, יש לראותן כהשפעות יניקה ולא השפעות לחץ או דברים דומים. את הילת השמש אין לראות איפוא כפי שרואים אותה כיום הפיסיקאים; יש לראותה כאשר אנו מודעים לעובדה שלא קורה מה שמתואר – כוחות לחץ המופנים החוצה – אלא כוחות-יניקה (משיכה) מן החור בחלל, מן השליליות של החומר. כאן נכשל ההיגיון שלנו. הוא נכשל לנוכח היסוד המקרוקוסמי, כפי שהוא נכשל ביחס לאלמנט המיקרוקוסמי. במקרה שעליו הצבעתי אנו יכולים רק ליצור תיאוריות על האטומים.

כשאנו יוצרים דעה באופן סובייקטיבי על מצבי החום של סביבתנו, איננו חווים מצבי חום אמיתיים אלא שינויים. המדחום מראה גם הוא שינויים, ובכך אין כל הבדל. אנו חווים את השינויים בין מצב החום שלנו עצמנו ובין זה שאליו אנו נכנסים. באופן עובדתי עושה זאת גם המדחום, אלא שאנו מסתירים זאת באמצעות דבר-מה שאין לו כל קשר עם העובדות המונחות בפנינו – באמצעות קביעת נקודת-אפס. כאן נעוץ משהו שחשוב להביאו בחשבון. כשאנו מפנים את תשומת לבנו לתופעות האור, אנו עושים זאת כך שאנו עוקבים אחר תופעות האור בעזרת איבר המבודד בצורה חדה באורגניזם שלנו. אפיינתי זאת בקורס הקודם. באופן זה איננו רואים לעולם את האור – האור הוא הפשטה – אלא את תופעות הצבעים. כשאנו מתבוננים בחום באופן סובייקטיבי, אזי האיבר שמשמש אותנו לתחושת החום, איבר התפיסה של החום, הוא האורגניזם שלנו כולו; כל האורגניזם שלנו מקביל כאן לעין. הוא אינו איבר נפרד ומבודד. אנו חושפים עצמנו למצב החום כמכלול שלם. כשאנו חושפים עצמנו לחום באיבר ספציפי, אצבע למשל, אין זה שונה משימוש בחלק מהעין ביחס לעין כולה. בעוד שהעין מהווה איבר מבודד והודות לכך מנגישה לנו את עולם האור באופן אובייקטיבי בצבעים, אין זה מה שקורה עם החום. אנו מהווים כאילו בכללותנו לגמרי איבר-חום. לכן גם לא מופיע לנו בצורה מבודדת כל כך מבחוץ מה שעושה החום, כפי שמופיע לנו בצורה מבודדת מה שעושה האור. העין עושה מעשה אובייקטיבי באורגניזם שלנו. מה שעושה החום כאנלוגיה לכך – זאת איננו מסוגלים לחוות מאחר שאנו עצמנו מהווים זאת. חישבו לרגע שלא הייתם רואים עם העין צבעים, אלא רק מבחינים במצבים בהירים, והצבעים ככאלה היו נשארים סובייקטיביים לגמרי, נותרים בגדר הרגשות בלבד: לא הייתם רואים לעולם צבעים. הייתם מדברים אז על אפל/בהיר, אך הצבעים לא היו מעוררים בכם מאומה. כך קורה עם תחושת החום. את אותה דיפרנציאציה שאתם קולטים באור בגין הבידוד של העין, אינכם קולטים בעולם החום; הוא חי בתוככם. כשאתם מדברים איפוא על כחול ואדום בצבעים, אזי הכחול והאדום נמצאים מחוצה לכם. כשאתם מדברים על היסוד האנלוגי להם בחום, אזי – בשל העובדה שאתם עצמכם מהווים את איבר החום – מה שמהווה אנלוגיה לכחול ולאדום בחום נמצא בתוככם; אתם עצמכם מהווים זאת. לכן אינכם מדברים על כך. דבר זה גורם לכך שבעבור ההתבוננות על היסוד האובייקטיבי בישות החום, נחוצות מתודות שונות לחלוטין מאלו המשמשות להתבוננות ביסוד האובייקטיבי של ישות האור.

מאומה לא השפיע בצורה כל כך מפתה על דרך ההתבוננות של המאה ה-19, יותר מההכללה הסכמטית של כל דבר. בכל מקום בפיסיולוגיה תמצאו "פיסיולוגיה של החושים" כאילו קיים באמת דבר כזה! כאילו יש משהו שבו ניתן לומר בהכללה שהוא תקף לאוזן ולעין או לחוש הרגש או חוש החום. זוהי שטות לדבר על פיסיולוגיה של החושים ולומר שקליטת החושים היא כזו או אחרת. אפשר רק לדבר על קליטה מבודדת של העין, על קליטה מבודדת של האוזן, על קליטה מבודדת של האורגניזם שלנו כאיבר חום וכן הלאה. אלו הם דברים שונים לגמרי, וכשמדברים על תהליך חושים אחיד זוהי לא יותר מהפשטה חסרת מהות. אך תמצאו בכול נטייה להכללה בנושאים הללו. כך נוצרות אחר כך מסקנות אשר לאמיתו של דבר אינן כה מזיקות לחיינו, ולמעשה יש לקחתן בהומור. כשאומר מישהו: כאן יש בחור, בחור אחר היכה אותו. ולצד זה הוא טוען: אתמול בחור זה קיבל סטירה מהמורה שלו, המורה שלו היכה אותו. בשני המקרים ראיתי את המכה; אין כל הבדל ביניהן. אני מסיק מכך שהמורה מאתמול הוא הבחור הרע שהיכה מישהו היום מתוך אותו מניע פנימי. זה כמובן אבסורד, הלא כן? זה היה לגמרי בלתי אפשרי. אך עושים כיום את הניסוי הבא: אנו יודעים שכאשר קרני אור נופלות בדרך מסוימת על ראי קעור, הן נעשות מקבילות. כאשר הן נקלטות בראי קעור נוסף הנמצא במרחק מסוים מהראי הראשון, הן מתאחדות בנקודת בעירה ומעוררות תופעות אור. כעת עושים את אותו ניסוי עם מה שמכונה קרני חום. גם כאן קובעים: אם קולטים את הקרניים בראי קעור, הן מתאחדות בנקודת בעירה, וניתן לקבוע באמצעות מדחום שנוצרת מעין נקודת בעירה של חום. זהו אותו סיפור כמו עם האור, ולכן אור וחום מתבססים על אותו דבר. זה כאילו הסטירה מאתמול והסטירה היום מתבססות על אותו דבר. לו היה מישהו עושה מהלך מסקנתי כזה בחיים, היה נחשב לשוטה. כאשר עושים זאת במדע, כפי שנעשה כיום בכל, מי שעושה זאת לא נחשב לשוטה אלא לעתים קרובות לסמכות המכריעה.

למרות הכל, חשוב מאד כיום לשאוף למושגים ברורים וניתנים להבנה. בלי דימויים ברורים וניתנים להבנה לא נתקדם רחוק. לא ייווצר לעולם באמצעות השקפת עולם פיסיקלית בסיס להשקפת עולם אוניברסלית, אם לא ננסה דווקא בתחום הפיסיקה לחתור למושגים ברורים וניתנים להבנה. אתם יודעים, והדבר הובהר גם בקורס האחרון כאן, או לפחות הובהר עד לרמה מסוימת, שבתחום תופעות האור יצר| גתה מעט סדר, אך דבר זה איננו מוכר.

בתחום תופעות החום קשה הדבר באופן מיוחד, משום שבזמן שלאחר גתה הסתבכו לחלוטין תופעות החום בכאוס של השקפות תיאורטיות, ובמאה ה-19 הפיצה התיאוריה המכונה "תיאוריית החום המכנית" שטויות על גבי שטויות – מצד אחד בכך שסיפקה מושגים של ראיה בתחום שבו מושגי הראיה אינם מספיקים, ומצד שני לכל אחד שמאמין שהוא חושב, אך במציאות אינו מסוגל לחשוב, ניתנים מושגים שניתן בקלות להשיגם. אלה הם המושגים שבאמצעותם מדמים כלי קיבול הסגור מכל צדדיו בגז המורכב ממולקולות.

מולקולות גז אלו אינן נמצאות במנוחה אלא בתנועה מתמדת. ובאופן טבעי, כאשר מולקולות גז אלו נמצאות בתנועה מתמדת, אזי, מאחר שהן קטנות ואת המרחקים ביניהן יש לתאר כגדולים יחסית, הריהן מתפתלות אך אינן פוגשות האחת את השניה בדרך כלל, אלא שמדי פעם הן אכן מתנגשות. הן נהדפות, וכך מתנגשים אז כל חלקיקי הגז; הם משנים את תנועתם, מפציצים האחד את השני כל הזמן. כאשר מסכמים את ההתנגשויות הקטנות השונות, הן מפעילות לחץ על דפנות הכלי, ואנו מודדים את הטמפרטורה. אז אומרים: טוב איפוא, מולקולות הגז שבכלי נמצאות במצב-תנועה מסוים; הן מפציצות זו את זו. המכלול כולו נמצא בתנועה ערה, החלקיקים מתנגשים זה בזה הדדית ומתנגשים גם בדפנות הכלי. אם מחממים אותם נעשית תנועתם מהירה יותר ויותר, הם מתנגשים בדפנות הכלי יותר ויותר חזק, ואז אפשר לומר: מהו החום? החום הוא תנועה של חלקיקים קטנים ביותר.

מובן מאליו שתחת עצמתן של עובדות כאלו מתקבלים כיום דימויים שכאלה, אלא שהם מתקבלים חיצונית בלבד. כל דרך החשיבה נובעת מאותן סיבות. אנשים גאים מאד על תיאוריית החום המכנית הזו, שכן היא אמורה להסביר דברים רבים. היא אמורה למשל להסביר שאם אני מעביר את אצבעי במהירות על פני משטח כלשהו, אזי האנרגיה שאני מפעיל, העבודה, מתמירה את החיכוך לחום. ביכולתי להתמיר בחזרה חום לעבודה, למשל במכונת הקיטור, בה באמצעות החום אנו מקבלים תנועה קדימה. כך נבנה מושג העבודה הנוח: אם אני מתבונן חיצונית מה קורה במרחב[6], אלו הם תהליכים מכניים. המכונית והרכבת נעים קדימה וכך הלאה. אם אני מבצע עבודה וכתוצאה מכך נוצר חום, אין זה קורה אלא עקב כך שהתנועה המורגשת חיצונית הותמרה לתנועה של חלקיקים קטנים. זהו דימוי נוח. ניתן אז לומר: כל דבר בעולם מתבסס על תנועה, והתנועה הנראית לעין רק מותמרת לתנועה בלתי נראית; זו מורגשת אז כחום. החום הוא איפוא לא אחר מאשר תנועה ולחץ של מולקולות גז פרועות המתנגשות זו בזו, מתנגשות בדפנות וכיוצא באלה. החום מותמר, ואז קורה מה שקורה כאשר הילת השמש מתחילה להיכנס לתנועה, כשחלקיקים בתוכה מתנגשים זה בזה. זוהי הקונספציה של קלאוזיוס [7]על המתרחש בכדור ממולא בגז. זוהי התיאוריה שנוצרה עקב כך שמיישמים את מסקנת-אכילס על הבלתי נראה, ולא שמים לב כיצד אנו עומדים אז תחת אותו חוסר היתכנות שאליו מגיעים כאשר משתמשים בחשיבה בסגנון אכילס והצב. פירושו של דבר שאין זה כפי שסבורים; בפנימיותו של כדור ממולא בגז מתרחשים הדברים אחרת מכפי שמציירים לנו כשאנו מחילים את המושגים הבלתי נראים על הנראה לעין.

זאת רציתי לומר היום כדברי הקדמה. תיווכחו מהם שלמעשה כל המתודיקה של ההתבוננות שהתפתחה בעיקר במהלך המאה ה-19, עומדת כבר ביסודותיה על כרעי תרנגולת. שכן חלק גדול מדרך ההתבוננות מתבסס על כך שמחשבים את העובדות הנראות לעין שבהן מתבוננים, תוך שימוש בדימויים דיפרנציאליים. כאשר קביעת העובדות ביחס לחלל הממולא בגז תחת לחץ מוגדר מתבטאת באופן של חישוב, אזי יכולים להתמיר זאת לדימויים דיפרנציאליים כשקובעים שהדבר מתרחש הודות לתנועה של חלקיקים קטנים ביותר, ואז מתמסרים לאמונה שעל ידי אינטגרציה נקבל משהו על המציאות. חייבים להבין שכאשר מבצעים את המעבר מן הדימויים החישוביים הרגילים למשוואות דיפרנציאליות, אי אפשר להביא משוואות דיפרנציאליות אלו לחישוב אינטגרלי בלי לאבד לחלוטין כל קשר עם המציאות. זוהי הבעיה העומדת בבסיס הפיסיקה במאה ה-19 – שעקב הבנה מוטעית אודות הקשר של האינטגרלי אל הדיפרנציאלים, היא התמסרה לדימויים מוטעים על המציאות. חייבים להיות ברורים ביחס לעובדה זו: במקרים רבים יש אכן צורך לערוך דיפרנציאציות, אך בלתי אפשרי לחשוב שניתן להחזיר שוב לאינטגרציה את התוצאה שמתקבלת ממצבים דיפרנציאליים, משום שאז אין מגיעים למציאות אלא לאבסטרקציה רעיונית. חשוב מאד להבין זאת ביחס לטבע.

רואים אתם, כשאני מבצע תהליך שינוי מסוים, כשאני אומר שאני מבצע עבודה ואז מתקבל חום, אוכל לקבל מחום זה שוב עבודה, ואנו עוד נראה באיזו מידה תקף הדבר בטבע האנ-אורגני בדיוק בתופעות החום. אך איני יכול סתם כך להפוך לאחור תהליך אורגני. גם תהליכים אנ-אורגניים גדולים איני יכול להפוך לאחור: לדוגמה, תהליכים פלנטריים הינם בלתי הפיכים. איננו יכולים לדמות כהפיך את התהליך המתנהל מהתפתחות השורש דרך הצמח עד לפריחה, עד ליצירת הפרי. התהליך מתנהל מן הזרע עד לפרי ולא ניתן לבצע אותו לאחור כמו תהליך בטבע האנ-אורגני. דבר זה אינו זורם אל חישובינו. שכן כבר כשאנו נשארים אפילו רק ביסוד האנ-אורגני לא תקף הדבר ביחס לתהליכים מקרוקוסמיים מסוימים. בשום נוסחת חישוב שאוכל לרשום בעבור גדילה של צמח (היא תהיה בכל מקרה מסובכת מאד) לא אוכל להכניס לתוכה ערכים שליליים מסוימים; הדבר לא יחפוף למציאות. לא אוכל להכניס כערך שלילי את עיצוב הפריחה לפי עיצוב העלווה – לא אוכל להפוך לאחור את התהליך. גם ביחס לתופעות הגדולות יותר של היקום לא אוכל להפוך לאחור את התהליכים הריאליים. אך דבר זה אינו תקף לגבי החישוב; אם מוטל עלי היום לחקור ליקוי-ירח, אני יכול לחשב כיצד ומתי היה ליקוי-ירח מסוים לפני הספירה שלנו בתקופתו של תאלס. כלומר, אוכל בהחלט להפוך את התהליך בחישוב עצמו, אך במציאות התהליך הינו בלתי הפיך. איננו יכולים לחזור אחורנית משלב נוכחי של התפתחות העולם לשלב קודם, למשל ליקוי-ירח שהתרחש בתקופתו של תאלס, באמצעות היפוך של התהליך. תהליך חישוב לעומת זאת יכול אני לבצע גם קדימה לעתיד וגם אחורנית (לרוב מה שאתפוס בחישוב לא יתאים למציאות). חייבים להיות ברורים בנוגע לכך, ככל שדימויינו וחישובינו מהווים| רק תוכן דימויים – למרות שהם ניתנים להיפוך – אין שום תהליך הפיך במציאות. דבר זה חשוב, משום שאנו נבנה את כל תורת החום על שאלות כגון זו: באיזו מידה מהווים תהליכי טבע תהליכים הפיכים במישור של יחסי החום, ובאיזו מידה אין הם הפיכים?

————————————————————————————————

  1. "מדעי הטבע מנקודת המבט של מדע הרוח" – חלק ראשון, 10 הרצאות, שטוטגארט דצמבר 1919 – ינואר 1920, GA 320
  2. ר. הערה לעמוד זה בנספח ההערות בסוף הספר.
  3. Nachdenken – המונח בגרמנית לחשיבה רגילה. פירוש מילולי "חשיבה שאחרי" או "חשיבה בדיעבד", להרהר בדבר, לחשוב על הדבר. בכל מקום בהמשך שבו שטיינר משתמש במילה זו תצוין חשיבה זו כלעיל כחשיבה "בדיעבד". (הערת המתרגם)
  4. 2 ר. הערה לעמוד זה בנספח ההערות.
  5. ר. הערה לעמוד זה בנספח ההערות.
  6. ר. "כמה הערות חשובות על התרגום", עמ. 202, סעיף 2.
  7. רודולף קלאוזיוס (1822-1888) פיסיקאי תיאורטיקן. מדבר בכתביו על "אופן התנועה שאנו מכנים חום".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.