כיצד תוכל האנושות למצוא מחדש את אל עליון – 06

כיצד תוכל האנושות למצוא מחדש את אל עליון – 06

כיצד יכולה האנושות למצוא שוב את כריסטוס?

רודולף שטיינר

GA187

תרגם מאנגלית: עמרי כפיר

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר שיצא בהוצאת חירות, ראו כאן

הרצאה מספר 6

טרנספורמציה של הישות האנושית במהלך האבולוציה

דורנאך, 29 בדצמבר 1918

מישהו עלול לחשוב שהאירועים שתוארו בהקשר של התקדשות הועלו באוב, כביכול, על ידי ההתקדשות עצמה. זה יהיה בלתי מדויק באופן מיוחד לזמננו אנו. מה שיכול להיות מתואר כתהליך ההתקדשות, במיוחד בזמננו, תופס את מקומו בנפש, או ביחס של הנפש לעולם, בקרב מרבית האנשים בעולם כיום. והם אינם יודעים דבר על כך; זה מתרחש באופן בלתי מודע. העובדה החשובה, אם כך, בהקשר של התקדשות היא זאת: שכמה אינדיבידואלים מבחינים בתוכם בתודעה הולכת וגדלה של משהו שלוקח חלק בקרב מרבית האנשים האחרים באופן בלתי מודע. כלומר, ההבדל בין מתקדש ללא מתקדש נמצא בתפיסה של תהליכים, שמרבית האנשים בזמן הנוכחי חווים כדבר מובן מאליו, אבל באופן בלתי מודע. מכיוון שכך, כאשר מדברים על הדברים הללו, אנחנו באמת מדברים על משהו שמעסיק את כולם, פחות או יותר, במיוחד בזמן שלנו.

עכשיו, אמרתי שמהתיאור עצמו של האירועים הללו – כלומר של מה שעשוי להיתפס, כאשר עוקבים אחריהם בזהירות על ידי מדע ההתקדשות – מהתיאור עצמו יכול להילמד מהי הטרנספורמציה שאדם צריך לעבור דרכה, במהלך התפתחותו, בזמנים היסטוריים שונים. הצבענו על כמה תכונות של הטרנספורמציה הזו, במיוחד בקשר לאבולוציה של הכריסטיאניות. בחיים החיצוניים, היום-יומיים אפשר להבחין רק בהשתקפות חיצונית של השינויים הללו, השתקפות שהיא מובחנת בקושי, אפילו על ידי מישהו שרוצה להבין אותה ומפתח את האימפולס בתוכו לעבר הבנה.

הבה נבחן את ההשתקפות הזו, לדוגמה, בהתפתחות הקונספט של הכריסטוס במהלך אלפיים השנים האחרונות, מאז המיסטריה של גולגתא. אם אתם מנסים ברצינות להבין, אתם בודאי תמצאו הרבה שהוא בלתי מובן ותהיינה לכם שאלות רבות הקוראות לתשובות, אלא אם כן אתם רוצים להיות מלאכותיים או לקבל באופן עיוור דוֹגמה כלשהי. אך אם אתם מתמידים, אתם תלמדו – אפשר ללמוד את זה אפילו מההיסטוריה החיצונית – שכאשר אימפולס כריסטוס נכנס לעולם, עדיין התקיים שריד מאיר של הגנוסיס; ובמאות המוקדמות נעשה מאמץ להבין את אימפולס הכריסטוס והמעבר שלו דרך המיסטריה של גולגתא באמצעות עזרתם של קונספטים שנרכשו מהגנוסטיציזם. הקונספטים הללו הכילו רבות בנוגע לדברים שהם זרים לחלוטין לקונספטים בני ימינו שמגיעים מהעולם החיצוני. היה להם הרבה לומר על האבולוציה של העולם, על מקומו של כריסטוס באבולוציה הזו, למה שהוביל לירידה שלו לאנושות והאיחוד שלו עם הישות האנושית. רבות גם נאמר על חזרתו של הכריסטוס לעולם הרוח, שהיתה אז גם ההתחלה של עולם הרוח-הארצי.[1] בקצרה, מה שלגנוסיס היה לומר על המיסטריה של גולגתא היה מוכל בתוך קונספטים מוארים ומובנים – מוארים באופן רחב – ירושת התבונה הקדומה של המין האנושי. הכנסייה דאגה לכך שבמאות המוקדמות הקונספטים הללו של הגנוסיס העתיק ייעלמו, יותירו מאחוריהם רק שרידים דלים, המגלים מעט מאוד. ואני ציינתי בפניכם, שאנשים עדיין מנסים כיום, היכן שאפשר, להכריז על עולם קונספטים מסוים ככפירה, משום שהוא הופך לבלתי נוח. הם עושים זאת על ידי כך שהם אומרים שהכוונות שלו הן לְחַמֵּם מחדש את הגנוסטיציזם העתיק – ובכך הם חושבים שהם אומרים דבר ממש נורא!

ואז במקום הקונספט הזה של המיסטריה של גולגתא הופיע אחד אחר, שהיה ביטוי לעובדה, שקונספטים אנושיים הפכו פרימיטיביים יותר ויותר, כך שאנשים לא יכלו להביא חיים בתוך עצמם לתורות המאירות ומלאות ההבנה של הגנוסיס. אמרתי לכם, שמה נשאר מהצורות של הגנוסיס הוא הפתיחה של הבשורה של יוחנן: באמת שום דבר יותר מהצעה שלכריסטוס יש קשר כלשהו עם הלוגוס העל-חושי-תפיסתי, העולם הקוסמי; שהכריסטוס, ככזה, הוא היוצר של כל מה שמקיף את האדם, בכל מה שהאדם מתנסה. אבל בשביל היתר, שום דבר לא נשאר מלבד הנרטיבים של הבשורה; אלה, כמובן, מכילים רבות מן החוכמה הגנוסטית כאשר הם נחדרים על ידי מדע הרוח, אבל הם לא התפרשו על פי הגנוסיס. למעשה, במאות הראשונות הם נמנעו מן המאמינים, נשמרו לכהונה בלבד. אבל מתוכם נבנתה מעין קונספציה עולמית, שכללה את המיסטריה של גולגתא, אבל התבססה באופן הולך ומתגבר על רעיונות מופשטים של מה שנקרא העולם התרבותי – רעיונות עם נטייה מועטה כלפי הרוח. אנשים רצו, אני יכול לומר, יותר ויותר קונספטים, שההבנה שלהם דרשה מאמץ קטן. זוהי גם הסיבה להתפתחות המוזרה של פרשנות הבשורה. בעוד שבמאות המוקדמות אנשים היו מודעים לגמרי שהבשורות צריכות להיות מפורשות מתוך המעמקים הרוחיים, המאמץ הפך להיות יותר ויותר להתייחס אליהן רק כנרטיבים של החיים הארציים של הישות, אשר לגבי הקשר הקוסמי שלה לא נדרשה שום התייחסות – לפחות דרך ידע אנושי – מלבד ההתחלה של הבשורה על פי יוחנן וכמה אבסטרקציות נוספות כמו האבסטרקציה של השילוש ודומות לה. אלה לוקטו מצורות אבסטרקטיות, מקונספטים גנוסטיים עתיקים, שרוקנו מהאימפולס הגנוסטי שלהם וניתנו למאמינים כדוֹגמה. הפרשנות של הבשורות הפכה יותר ויותר פרימיטיבית. היה עליה להפוך באופן הולך וגובר לנרטיב אודות הישות שנקראה כריסטוס-ישוע, אשר חי כאן על האדמה, אבל אשר אודות טבעו הגבוה, אודות נקודות מבט על-חושיות, אנשים הטרידו עצמם מעט מאוד.

ואז זה הפך להיות יותר ויותר דחוף להפוך את הבשורות נגישות גם לציבור; כתוצאה מכך הפרוטסטניזם צמח. בתחילה גם שם נצמדו לבשורות לחלוטין. וכל זמן שהקשר עם הבשורה על פי יוחנן נשמר, נשמר גם קשר לידע, היה עדיין מאין קשר, המאחד את הנפשות האינדיבידואליות עם הגבהים הקוסמיים – גבהים אליהם חייב אדם להביט, אם ברצונו לדבר על כריסטוס האמיתי.

אבל כעת לא רק ההבנה של הבשורה על פי יוחנן נעלמה יותר ויותר, אלא אפילו כל נטייה כלפיה. התוצאה היתה שכל קשר לאימפולס כריסטוס, לישות שחיה בגוף של ישוע, הלכה לאיבוד בכלל בקרב הפרוטסטניזם המאוחר יותר, למעשה עבור כל החשיבה של העולם הכריסטיאני. קונספט הכריסטוס בסופו של דבר נעלם. מאז, בתור התחלה, ההבנה שלו הוגבלה לנרטיב אנושי על גורלו הארצי של כריסטוס-ישוע. האפשרות של הקונספט של הכריסטוס נעלמה לחלוטין, משום שהנושא הובא יותר ויותר אל תוך ערוץ מטריאליסטי. האדם ישוע נותר. על כן הבשורות, באופן הולך וגובר, התקבלו כתיאורים של חיי האדם ישוע ולא יותר; ואז האמונה באל-מוות, בטבע הנשגב וכן הלאה, חוברה לתיאורים בצורה אבסטרקטית מאוד. (דיברתי על קונספט האמונה אתמול). זה לא מפתיע שבסופו של דבר המצב הגיע לידי כך, שאנשים ידעו מעט מאוד, כאשר הועלה הקונספט "כריסטוס ישוע". כריסטוס הועמד בצד אחד, כביכול, וישוע בצד השני, כמילים נרדפות, המסמלות את אותו הדבר[2]. ומה היתה התוצאה הבלתי נמנעת? זה היה זה, שבסופו של דבר התיאור של החיים הארציים בלבד של ישוע, מהם כל התודעה על הקשר שלו עם כריסטוס נעלם, איבד גם את המהות של ישוע עצמו; למעשה, זה איבד כל קשר עם הישות של הכריסטיאניות. משום שכשאנשים באופן הדרגתי צמצמו הכל לחומרי בלבד שיש בבשורות, לשום דבר מלבד הבשורות החומריות, הם הגיעו למה שנקרא ביקורת הבשורות. וזה לא יכול היה להוביל לשום תוצאה אחרת מלבד זו: שהמיסטריה של גולגתא וכל מה שקשור אליה לא יכול להיות מוכח מבחינה היסטורית, משום שהבשורות אינן מסמכים היסטוריים. לבסוף אבד הקשר עם ישוע עצמו. דבר לא יכול היה להיות מוכח, באופן שבו מתייחסים להוכחה במדע המודרני. והמדע היה הסמכות, אנשים – אפילו תיאולוגים – בסופו של דבר איבדו את קונספט-ישוע, משום שאין לכך שום תיעוד מאומת, חיצוני, היסטורי.

הארנק (Harnack), שהוא תיאולוג נוצרי, אפילו תיאולוג מוביל בתקופתנו, אמר: כל מה שיכול להיכתב על ישוע (הבשורות אינן מסמכים היסטוריים), יכול להיכתב על גבי חצי עמוד… אבל אפילו מה שיכול להיכתב על גבי חצי עמוד – הפיסקה מכתביו של יוספוס פלאביוס, וכן הלאה – לא עומד בפני המחקר ההיסטורי המדעי של ימינו; אם כך, לא נשאר דבר שבעזרתו אפשר להוכיח את נקודת הפתיחה של הכריסטיאניות. אלו שהלכו בעקבות ההתפתחות של הכריסטיאניות בעזרת החשיבה המודרנית לא יכלו לבחור נתיב אחר מאשר זה שהוביל את האנושות הרחק מכריסטוס-ישוע ואפילו מישוע.

זה מדגיש את הצורך בחיפוש אחר נתיב אחר, נתיב של ידע על-חושי כמו זה שאפשר לחפש דרך החיים הרוחיים המודרניים. משום שהביקורת המודרנית של בשורות והמחקר ההיסטורי המודרני יכול בקלות לצאת מול כל הדרכים האחרות, בעזרתן אפשר לגשת לכריסטוס ישוע כיום. הן בתיאום עם התודעה המדעית של התקופה שלנו, והן אינן יכולות לתמוך בשום אירוע היסטורי, כאירוע המהווה נקודת פתיחה של האבולוציה של הכריסטיאניות. אכן, חווינו בזמננו עובדה מוזרה וגרוטסקית, שכמרים כריסטיאניים (אף על פי שהם פרוטסטנטים, למען האמת), כמו האב קאלטהוף (Kalthoff) בבְרֶמֶן, לקחו בחשבון שזוהי משימתם להכחיש את המיסטריה של גולגתא לגמרי כעובדה היסטורית, ולהתחקות אחרי מקורות הכריסטיאניות ברעיונות מסוימים שעלו מגישה חברתית מסוימת של האנושות בראשית העידן הכריסטיאני. אף על פי שקאלטהוף היה כומר כריסטיאני, ההטפה שלו לא הושתתה על כריסטוס ההיסטורי כבסיס לתפיסת העולם שלו, או לפרשנות שלו את החיים. הוא האמין שהרעיון פשוט התפתח בראשם של אנשים מהנחות יסוד שראשיהם החילו בראשית העידן הכריסטיאני. כמרים כריסטיאניים ללא אמונה בכריסטוס ישוע הם התוצאה הבלתי נמנעת. זה לא היה יכול להיות אחרת, משום שזה קשור לכל האימפולסים האבולוציוניים עליהם דיברתי במהלך ימים אלו, במיוחד היום.

זה הכרחי לחלוטין לזכור בתקופה שלנו, שחייב להיות נתיב על-חושי, שצריך להתמיד בו ולחפש אותו בעזרת מדע, אשר בעצמו מחפש מתודות על-חושיות, אבל משתמש בתודעה מדעית של מדע הטבע המודרני.

בנוגע למתודה המודרנית של מציאת נתיב על-חושי אפילו אל הכריסטוס, טוב יהיה לשמור בתודעתנו, שעד לימינו התרחשו טרנספורמציות והתפתחויות במדע ובידע ההתקדשות. מסיבה זו הייתי רוצה לרמוז פעם נוספת לגבי משהו אליו התייחסתי כאן לפני זמן קצר, אבל מנקודת מבט אחרת.

אנחנו יודעים היטב בקשר לדברים הללו, שצריכה להיות הבנה לשינוי הגדול שהתרחש לא מזמן יחסית באבולוציה, פחות או יותר לקראת תחילת המאה החמש עשרה, אף על פי שזה הוכן לפני כן. ההיסטוריה החיצונית, למעשה, התעלמה מכך לחלוטין. בשבילנו זה מסמן את ההתחלה של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, שהחליפה את הרביעית – התקופה היוונית-לטינית.

עכשיו הבעיה עלתה בפני המדע החיצוני (אף על פי שרק בקרב כמה מלומדים נאורים), כיצד לספק הסבר עבור מה שבדרך כלל מתואר כהופעת הרנסנס בסך הכל – ולכן מאופיין בדרך מלאכותית ביותר – כרנסנס, אשר משחק את תפקידו בעזרת כוח אלמנטלי, דרך העולם המתורבת מהמאה ה-12אל תוך המאה ה-15. אימפולס מוזר, כמיהה מוזרה – המוזכרת אפילו על ידי מלומדים מטריאליסטים – התעוררה בבני האדם עצמם, היא אינה יכולה להיות מוסברת על ידי סיבות חיצוניות, אבל פשוט הראתה שאיזשהו כוח אלמנטלי התרומם והתנחשל בבני האדם על מנת להביא אותם למצב מסוים של נפשם.

זה מעניין וחשוב לציין את הדבר הבא: במאות ה-12, ה-13 וה-14 האנושות היתה עדיין קשורה לתקופה היווני-לטינית הגוועת. אז הגיע השינוי. בנקודה הזו, בדיוק אז, משהו מיוחד היה חייב להתגשם. ומה שהמדע החיצוני גילה, הוא בדיוק מה שהגיע להתגשמות. המדע לקח בחשבון לא כל כך את השינוי, כמו את הדעיכה ההדרגתית במהלך המאות ה-12, ה-13 וה-14 במצב הנפש, שאפיין את התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. המדע שקל את זה בקפידה, תוך זיהוי של שאלות שונות. בעוד שהרנסנס התהווה – התיאור הרגיל שלו נעצר עם העובדות החיצוניות – משהו בעל משמעות יוצאת דופן התרחש בנפשה של האנושות האירופאית. זה היה מורגש שמשהו מת. דברים מסוימים, שעדיין נחוו בנפש, היו אמורים להיחוות כעבור זמן מה באופן שונה. היתה תחושה שהאנושות מיהרה לחוות את הדברים הללו, כאילו רצתה לעמוד בקצב של האבולוציה, משום שמאוחר יותר, אחרי שהשינוי יתרחש, לא תהיה באפשרותם של האנשים לחוות אותם יותר.

בראשית ההרצאה היום התייחסתי לכך. מה שמתרחש באופן תת-מודע – שכאשר הוא מזוהה, הוא תהליך של חניכה – הוא דבר המתרחש, כל העת, כפי שאמרתי, אצל חלק גדול מהאנשים בימינו. דרך התבוננות על ההנחיה "דע את עצמך!", כמה אינדיבידואלים הצליחו באמת להפוך למודעים לדברים הללו. יש הבדל משמעותי בין האירוע הזה כיום ובין מה שהתרחש בנפש האדם כהתנסות של המיסטריות בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, הבדל גדול יותר מאשר היה, לדוגמה בין התקופה הרביעית והשלישית. לפני כמה ימים אפיינתי עבורכם פחות או יותר מה קרה בתקופה הפוסט אטלנטית השלישית, כאשר חניך התקדשות עבר דרך "שער האדם", אחר כך דרך השלב השני ואז דרך "שער המוות" ועוד הלאה עד שהפך ל"כריסטופורוס". האירועים הללו, כפי שתיארתי לכם אותם הופיעו באופן לא מודע, ואז דרך חניכה יכלו לעלות לתודעה בקרב הרוב הגדול של האנשים בתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית. אבל עבור האנשים של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית כל התהליך כבר הפך להיות שונה. למען האמת, השינוי לא היה כל כך גדול בשליש הראשון של העידן החדש הזה, שקדם למיסטריה של גולגתא. (התקופה הרביעית התחילה, כפי שאתם יודעים ב 747 לפני הספירה והמיסטריה של גולגתא התרחשה בערך בסוף השליש הראשון שלה.) אבל אז התחיל זמן – המיסטריה של גולגתא היתה אז כבר עובדה שהתרחשה – זמן שבו שינוי משמעותי יותר במה שמופיע במה שהתרחש בתת-מודע, ויכול לעלות לתודעה באמצעות התקדשות. פחות או יותר עד לזמן של המיסטריה של גולגתא, על מנת להשיג חניכה ולעבור דרך כל השלבים, היה זה נחוץ (עם כמה יוצאים מן הכלל בודדים), שחניך ייבחר על ידי כוהנים-חכמים, הקשורים למיסטריות, שידעו לבחור אותו על ידי מעלה מסוימת של הבחנה. התנאי הזה נעלם באופן הדרגתי אחרי המיסטריה של גולגתא; התקדשות, אף על פי שהיתה עדיין מכוונת על ידי המיסטריות העתיקות, הותאמה בכל זאת לתנאים החדשים. תמיד היו מיסטריות מהסוג הזה, שאחר כך הועברו הלאה, אל החברות המודרניות הסודיות, היכן שיש בעיקר חיקוי של טקסי ותהליכי חניכה עתיקים, אבל הם רק סימבולים מופשטים והם אינם משפיעים יותר על אנשים. התקדשות אמיתית מושגת פחות ופחות בחברות הללו, משום שאנשים אינם חודרים לתוך ההתנסות על ידי מה שמוצג להם באופן סימבולי לנגד עיניהם. מה שאכן התרחש, בכל מקרה באופן נרחב יותר ויותר – ובאופן אופייני, החל מסוף התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית – התקדשויות שהיו מכוונות, אפשר לומר, מעולם הרוח עצמו; כלומר התקדשויות, אשר הבחירה של האינדיבידואל לעבור חניכה לא נעשתה על ידי כוהן, אלא על ידי עולם הרוח עצמו. באופן טבעי, הן נראו כאילו זוהי חניכה עצמית, משום שההנחיה היתה של רוח ולא של אדם. (כמובן, אדם אף הוא רוח, אבל אתם יודעים למה אני מתכוון כאן.) לכן, בעיקר לקראת סוף התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, התקדשויות, לעיתים קרובות, התרחשו תחת הדרכה רוחית ישירה. הצבעתי על כך קודם לכן, שחווית התקדשות בדרך של ברונטו לאטיני (Brunetto Latini)[3], המורה והמאסטר של דנטה, צריכה להיות מובנת כהתקדשות אמיתית.

אתם מבינים, מה שברונטו לאטיני התייחס אליו כאל התרחשות חיצונית בעלת חשיבות עליונה, נראה כמו מעשייה בדיונית, אך עם מאפיינים של אגדה. אבל ברונטו לאטיני התכוון לתאר את ההתקדשות שלו. הוא מתאר את זה במידה מסוימת בדרך הבאה ואתם יכולים לראות איך החוויה שלו משפיעה על הקומפוזיציה והצורה התמונתית של הפואמה הנפלאה של דנטה, "הקומדיה האלוהית".

ברונטו לאטיני היה שגריר של עיר מולדתו, פירנצה, למלך של קסטיליה (Castile). הוא מספר איך הוא עשה את מסעו חזרה מעמדתו כשגריר ובדרך, כשהתקרב לעיר מולדתו, גילה שהמפלגה שלו, מפלגת הגולפים (The Guelphs), הובסה; לכן כל מה שקשר אותו לפירנצה התערער ובקשרים החיצוניים שלו הוא לפתע הרגיש כאילו האדמה נשמטת תחת רגליו. כשהתנסות כזו מתוארת על ידי אדם מתקופתו של דנטה, אנחנו חייבים לשים לב לא לחשוב כמו בתנאים של ימינו או מנקודת מבט בת זמננו. מבחינה זו כל הקונסטיטוציה הנפשית שלנו השתנתה באופן מרחיק לכת. בימינו, אם מישהו בשוויץ, למשל, מגלה שבעיר קולון (Colocnge), לדוגמה, אליה הוא היה קשור במשך זמן רב, שינתה את קשרי החוץ שלה באופן פתאומי והשלטון שם פועל על בסיס חדש ושונה לחלוטין, הוא אינו מרגיש – לפחות פנימית – שהאדמה נשמטת תחת רגליו. אבל אנחנו צריכים ליצור תמונה מנטלית של התקופה הרלוונטית מתוך התמונה המנטלית של התודעה בת זמננו. בשביל אדם כמו ברונטו לאטיני זה היה כמו סוף העולם. העמדה שלו בעולם היתה תלויה בקשרי החוץ של עיר הולדתו. זה ירד לטמיון, כפי שגילה כשהתקרב לפירנצה. העולם בו הוא עבד פשוט לא התקיים יותר. אחרי שהוא מסב את תשומת הלב לעובדות הללו, הוא ממשיך ומתאר שהוא הובל אל תוך יער, שבעזרת הדרכה רוחנית הוא הובל אל מחוץ ליער, משם הוא הובל אל פסגת הר, שהיתה מוקפת על ידי הבריאה כולה, ככול שהיתה ידועה לו. אנחנו קולטים מיד על מה ברונטו לאטיני מעוניין להצביע. הוא עבר את החיים באופן כזה, כך שברגע מסוים, כאשר אירוע מטלטל עימת את הנפש שלו, ישות הנפש-רוח שלו נפרדה מהגוף הפיזי: הוא יצא מהגוף הפיזי שלו. היתה לו חוויה רוחנית. יש כאן התערבות של הדרכה רוחנית שהובילה את האיש הזה אל עולם הרוח, בהתאם לקרמה שלו, ברגע שבו היה כל כך מזועזע, כל כך המום באופן רוחני, עד כדי כך שההלם הזה היה יכול להפריד את ישות הנפש-רוח שלו מגופו הפיזי. אז מתאר ברונטו לאטיני כיצד היקום הנברא התפשט סביב ההר ואיך דמות של אישה ענקית הופיעה לפניו על ההר ולפי פקודותיה והנחיותיה הבריאה בסביבת ההר השתנתה ויצרה צורות אחרות. אנחנו מבחינים שברונטו לאטיני מדבר על הדמות הנשית באותה דרך עליה דובר באלה פרספונה במיסטריות העתיקות של ההתקדשות. עכשיו, הקונספט של פרספונה עבר שינוי בין הזמן של יוון העתיקה וסוף התקופה היוונית-לטינית (התקופה הפוסט אטלנטית הרביעית). ברונטו לטיני לא תאר אותה כמו שהמשוררים היוונים הקדומים תיארו אותה, אלא כפי שהיא היתה קיימת בנפשות של בני האדם בסוף התקופה היוונית-לטינית. על כל פנים, אנחנו יכולים להשוות את מה שהמצרים הקדומים שמעו בהתקדשות כתיאור של איזיס, ומה שהיווני שמע כתיאור של פרספונה, עם מה שלאטיני מתייחס כדמות הנשית, המצווה על הצורות של הבריאה לעבור טרנספורמציה. קווי דמיון חזקים יכולים להימצא כאן. למעשה, כל מי שרק מתבונן באופן מלאכותי יטען לבטח שמה שברונטו לאטיני אומר על הדמות הנשית ומה שהקדמונים אמרו על פרספונה הוא בדיוק אותו הדבר. אבל זה לא אותו הדבר. אם תסתכלו יותר מקרוב, תבחינו שכאשר היוונים הקדומים דיברו על פרספונה, או שהמצרים על איזיס, העניין שלהם היה יותר עם התיאור של משהו שחודר כל מה שבמנוחה, כל מה שמתמשך. עניינו של ברונטו לאטיני היה לתאר איך כוח מסוים, אימפולס מסוים – האימפולס של איזיס, האימפולס של פרספונה – כאימפולס של נטורה (Natura) (משום שכך נקראת הדמות שלה) חודרת את הכל, אבל בדרך שמכניסה את הכל לתנועה, שבאופן קבוע משנה הכל. זהו הבדל עצום.

כאשר ברונטו לאטיני ראה את הכל משתנה, ראה את הבריאה בהוויה של טרנספורמציה, לפקודתה של האלה נטורה, האימפולס ניתן לו לתרגל דרך של ידע-עצמי – לא בדרך הקלה המתוארת על ידי מיסטיקנים מודרניים, אלא בפרטים קונקרטים. הוא מתאר כיצד אחרי שחזה בבריאה המשתנה ללא הפסק, הוא ראה את העולם של חושי האדם. הוא בסופו של דבר למד להכיר את ישות האדם מבחוץ. יש הבדל אם אנחנו רואים ומתארים את העולם החיצוני שחושינו קולטים בתודעה רגילה, או שאנחנו מתארים מה קורה בחושים עצמם, כלומר מה מתרחש בתוך ישות האדם. בתודעה הרגילה שלנו אנחנו לא נכנסים אל תוך החיים הפנימיים של החושים: אנחנו רואים רק את העולם החיצוני. כאשר אנחנו מסתכלים בחושים מבפנים, אנחנו לא יכולים לתאר את העולם החיצוני, משום שאנחנו לא רואים אותו יותר.

בציורים של הכיפה הגדולה כאן, במבנה שלנו[4], ניסיתי בדרך המותאמת לזמננו – אומר על כך יותר עתה – להביא ביטוי אפקטיבי לראייה של ההוויה הפנימית של האדם מעולם החושים. הציור יתן לכם רעיון לגבי מה הכוונה במשפט "דע את עצמך!" בממלכת החושים. תראו בברור, למשל, שלצידה המערבי של הכיפה נעשה מאמץ לתפוס את העין הפנימית, את האלמנט המיקרוקוסמי, המתגלה בעין הפנימית. זה לא מה שהעין רואה מבחוץ וגם אין זה תיאור פיזי של העין, אלא מה שנחווה באופן פנימי, כאשר אנחנו בתוך העין עם עין הנפש שלנו. זה, כמובן, אפשרי רק כאשר אנו נמנעים מהשימוש בעיניים שלנו כאורגן חיצוני של תפיסת חושים חיצונית ואנחנו תופסים מה שיש בתוכן באותה דרך, שברגעים אחרים, אנחנו תופסים את העולם החיצוני דרכן.

ברונטו לאטיני חווה את זה איכשהו באופן שונה, לא כפי שזה נחווה כיום. הוא מזכיר זאת רק בקיצור. אז הוא ממשיך לחדור מבחוץ אל תוך המהותי שבפנימיות האדם, ומגיע אל ארבעת הטמפרמנטים. כאן אפשר ללמוד להכיר את האדם בדרך שונה. אפשר ללמוד איך האדם מושפע מהאינטראקציה של אימפולסים של מלנכולי, כולרי, פלגמטי וסנגויני ואיך אנשים שונים מבחינה חיצונית, כאשר אחד מארבעת האימפולסים הללו דומיננטי יותר. על ידי כך אפשר לחדור יותר לעומק דרך ממלכת החושים אל ישות האדם. ההבדל בין התבוננות על ממלכת החושים לבין ההתבוננות על הטמפרמנטים הוא שכשבוחנים את ממלכת החושים, האזורים הנפרדים של החושים מובחנים בחדות זה מזה; אבל דרך הטמפרמנטים אנחנו נכנסים יותר לעומק אל תוך המהותי באדם, היכן שטבעו האוניברסלי של האדם נחשף.

נעשה ניסיון בציור, בכיפה הקטנה, להראות לפחות חלק אחד, אפשר לומר, של התפיסה הזו, אבל רק חלק, עם אוריינטציה של כיוונים מסוימים, אבל מותאמים לתפיסה העל-חושית של זמננו.[5]

זו הדרך בה האדם חייב לדחוף קדימה, להתקדם. אתם רואים, ברונטו לאטיני מתאר את ההתקדשות שלו צעד, צעד. הדרכה רוחנית עומדת מאחורי זה. הדבר הבא הוא מרחב בו האדם לא יכול להבדיל יותר באמת את עצמו מהעולם החיצוני. כאשר הוא בוחן את ממלכת החושים שלו ואת ממלכת הטמפרמנטים, הוא יכול עדיין לעשות אבחנה ברורה; אבל במרחב שבא אחר כך הוא יכול לעשות זאת רק באופן קלוש. שם הישות שלו מתערבבת עם העולם החיצוני, אפשר לומר: זה המרחב של ארבעת האלמנטים. כאן הוא חווה את האריגה שלו באדמה, במים, באש ובאוויר: כיצד הוא חי בתוך היסודות הללו ביקום כולו. הוא אינו יכול יותר להבחין באופן ברור בין העצמי הסובייקטיבי שלו והעולם החיצוני. לכל היותר הוא חווה הפרדה בהתייחסות לאלמנט האדמה, אבל עם המים, האלמנט הנוזלי, הוא מרגיש שהוא כמו שוחה בהכל. עדיין יש הבדל בין הסובייקט לאובייקט, אבל באופן הרבה פחות מוגדר בהתנסות של הטמפרמנטים מאשר בזו של החושים הפיזיים. בנוגע לחושים הפיזיים הוא יודע שהם קיימים באדם רק בעולם הפיזי, ולא גם מחוצה לו.

ברונטו לאטיני מתאר אז איך הוא המשיך אל תוך מרחב הפלנטות ועבר דרכו. אחר כך הוא הגיע אל האוקיאנוס, מגיע אל מקום שמיסטיקנים שונים מכנים "עמודי הרקולס"[6]. עכשיו, כשההוראה "דע את עצמך!" הביאה אותו אל "עמודי הרקולס", הוא עבר מעבר להם. הוא היה מוכן כעת לקבל הארה על העולם העל-חושי. בשביל המיסטיקן, בעיקר המיסטיקן של הזמן עליו אני מדבר עכשיו, "עמודי הרקולס" הם ההתנסות דרכה עובר אדם מחוץ לעצמו באופן מוחלט יותר מאשר דרך ארבעת האלמנטים או הפלנטות. הוא נכנס לעולם הרוח החיצוני, שהישויות הקונקרטיות שלו מגלות עצמן רק בשלב השלישי של החניכה. בשלב הראשון, אותו מתאר ברונטו לאטיני כאן, הוא נכנס אל עולם הרוח כאוקיינוס נרחב – רוחיות אוניברסאלית.

לאטיני ממשיך אז לתאר כמה חזק היה הפיתוי שתקף אותו – באופן בלתי נמנע, כמובן, בנקודה זו. הוא מתאר זאת באופן מאוד קונקרטי: איך הוא התמודד עם הצורך ליצור קונספטים חדשים של טוב ורע, משום שמה שנתן לו את התובנה אודותם, כאשר היה בעולם החושים, היה חסר ערך כאן. הוא מתאר אז איך הוא הגיע לקונספטים החדשים ובכך הפך לאדם אחר, איך הוא הפך לשותף בעולם הרוח על ידי החוויה של כל הדברים הללו. אנחנו רואים בצורה די ברורה מהתיאור שלו, כיצד באותו זמן – סוף התקופה היוונית-לאטינית – ישות האדם הובלה על ידי עולם הרוח אל מחוץ לעולם הפיזי, אל תוך העולם העל-חושי.

הבה נשמור את התיאור הזה בתודעתנו. אפילו בהתפתחות החיצונית של האנושות היתה לכך השפעה משמעותית ביותר, בכך שזו היתה ההשראה לדנטה, תלמידו של לאטיני, לקומדיה האלוהית. אם אנחנו זוכרים שמה שלאטיני תיאר היה התקדשות אופיינית, שתיארה הלכה למעשה את מה שהתרחש בתת-מודע של האנושות באותו הזמן ושהדבר יכול היה להיות מושג דרך התקדשות אמיתית, נבין אז מה התקיים כמבנה נפשי, כאשר התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית דעכה.

עכשיו חשוב יהיה לשאול איזה שינויים התרחשו מאז, תוך פרק זמן קצר יחסית, משום שמה שתיארתי לא התרחש לפני זמן רב, רק כמה מאות שנים לפני כן. בתקופה הקצרה הזו, אלו שינויים התרחשו בחוויה שהאנושות עוברת בלא-מודע, שעולים אל המודע דרך התקדשות? כמובן, ידידיי היקרים, ככול שאדם משיג יותר שלבי התקדשות, כך אלמנטים חשובים של השלבים הקודמים נעלמים מראייתו. אבל יש לשקול בזהירות מה בעל משמעות בשלבים הראשונים, משום שהשלבים הראשונים מייצגים באופן מדויק את שמתרחש בעומק הנפשות של רוב האנושות, אף על פי שהם לא יודעים את זה ואין להם שום רצון לדעת את זה דרך מדע הרוח, שלא לומר התקדשות. חשוב מאוד לתת תשומת לב לדוגמה הזו: אמרתי שברונטו לאטיני מתאר איך הוא הובא לפני האלה נטורה. אחר כך הוא עבר דרך שלבים מסוימים: דרך החושים, הטמפרמנטים, האלמנטים, הפלנטות והאוקיינוס. שם, ב"עמודי הרקולס", הוא היה כבר בגבולות המהותי שבאדם. שם, באוקיינוס, הוא עבר אל תוך מה שהתפשט מולו. עכשיו לא היה המצב שעמד מול האלמנטים, הוא כבר לא יכול היה להפריד ולהגדיר את עצמו. עכשיו הוא איבד עצמו, במובן מסוים, ופשוט צף באוקיינוס של הקיום.

"עמודי הרקולס" משחקים מאוחר יותר תפקיד חשוב בסימבוליזם של העמודים – יכין ובועז.[7] בהקשר הזה יש לציין, שבחברות הסודיות של ימינו העמודים הללו אינם יכולים להיות מוצבים יותר בדרך הנכונה. הם אינם צריכים להיות מוקמים יותר, משום שהדרך הנכונה מתגלית באמת רק דרך התקדשות שנחווית באופן פנימי. מעבר לכך, אי אפשר להציב אותם בחלל, כפי שהם מתגלים במציאות כשישות האדם עוזבת את גופו.

במה שנאמר עכשיו יש לכם את הדגם – אם אפשר להשתמש בביטוי יום יומי – הדגם לאירועים, שנחוו במפנה של המאות השתיים עשרה והשלוש עשרה, שנחווה גם על ידי אלו שעברו דרך חניכה בדרך דומה לברונטו לאטיני, המורה של דנטה. אפשר להשוות את זה למה שמתרחש כיום במעמקי הנפשות של האנשים. ואכן זה לא שונה בהרבה. אם, אכן, אינדיבידואל בן זמננו היה רוצה בשלב הראשון של ההתקדשות לגשת אל היקום הנברא באופן ישיר, כפי שמתגלה לו על ידי הדמות הנשית הענקית – שעדיין קיימת – האלה נטורה והיה רוצה להיות תחת הדרכתה, אז הדרך העל-חושית רק מתחילה בעולם הנברא.

אם אינדיבידואל בן זמננו רוצה להיכנס אל תוך החושים באופן ישיר, הוא יהיה במידה רבה בעלטה בממלכה הזו. לא יהיה לו את האור המתאים והוא לא יהיה מסוגל להבחין בשום דבר כראוי. הנקודה היא שכיום זה הכרחי לעבור דרך התנסות אחרת לפני שניגשים לאיזור החושים, משום שרק זה הופך לאפשרית את החדירה למרחב החושים בדרך הנכונה. הזכרתי את ההתנסות הזו אתמול. היא הכילה, פשוט מאוד, את היכולת לראות את האידיאה הרוחית כמציאות חיצונית במטמורפוזה של הצורות. ולכן, לפני שנכנסים אל תוך מרחב החושים, אדם צריך לעשות מאמץ ללמוד מטמורפוזות של צורות בעולם החיצוני. גתה אומנם נתן רק את האלמנטים הראשונים, אבל הוא כן נתן גם את המתודה. כפי שאמרתי, מחקר נוסף של המטמורפוזות, שגתה גילה בנוגע לצמחים ובנוגע לשלד של בעלי החיים, מגלה את העובדה שהראש שלנו מצביע על החיים הארציים הקודמים שלנו וארגון הגפיים שלנו – על חיי האדמה הקרובים שלנו. לכן, הכנה נחוצה להתקדשות בזמננו היא היכולת לא לחשוב על העולם כצורה סטטית, גמורה, אלא לראות מה בכל צורה שאנחנו רואים, מעיד לעבר צורה אחרת.

ממש בתחילת הספר שלי, "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?",[8] תמצאו עובדות מהותיות לפיתוח סוג כזה של תפיסה בדרך המתאימה יותר לזמן שלנו. אם תעקבו אחרי ההנחיות שניתנות שם בדרך נכונה, תהיה לכם חוויה, כאשר אתם פוגשים אדם אחר, שמשהו כמו תמונה של החיים הקודמים שלו יבזיק אליכם החוצה מהראש שלו. אתם לא יכולים שלו לחוש בראש שלו משהו מהצורה של ההתגשמות הקודמת שלו. אם אתם עוקבים אחריו, כשהוא הולך ומבחינים איך הוא צועד עם הרגליים שלו ומנדנד את הידיים שלו, תהיה לכם התחושה לגבי הדרך בה הגוף שלו יהיה בנוי באינקרנציה הבאה. לכן אמרתי לעיתים קרובות בהרצאות פומביות לפני שנים: הרעיון של חיים חוזרים על פני האדמה הוא לא כל כך רע, שהמטריאליזם צריך להתנגד אליו באופן נמרץ כל כך. אם רק כמה דברים אודות צורת האדם, היו מובנים, הרעיון של חיים חוזרים על פני האדמה לא היה גורם למטריאליזם לסמור שיער בהתנגדות. משום שהדברים הללו הם מובנים מאליהם. אם אתה פרנולוג[9], לדוגמה – לא במקצוע, אלא ביכולת לחוות תובנות פנימיות – אז בעזרת הגולגולת אתה חוקר באמת אל תוך הצורה של החיים הקודמים; האינקרנציה הקודמת די מובנת מאליה. אנחנו חייבים, כמובן, להרחיב את השקפת החיים של אספקט המטמורפוזה למרחב הזה. אנחנו חייבים לרכוש – דיברתי על כך מנקודת המבט החברתית – עניין חזק בישות האדם האינדיבידואלית, שמשהו מתוך תחושת ההתגשמות הקודמת שלו יבזיק מתוך הגולגולת שלו אלינו. זה משום שהגולגולת היא, במובן מסוים, טרנספורמציה של ישות האדם של האינקרנציה הקודמת, במיוחד בכל מה שקשור בצורת הפנים והראש. לכן אנו רוכשים השקפה על העולם, שאינה נעצרת בצורה אחת. כפי שגתה לא הפסיק בפריחה או בעלה הירוק, אלא קישר בין האחד לשני, כך אנחנו עשויים להשיג תפיסה שאיננה מפסיקה בצורה יחידה, אלא ממשיכה מצורה לצורה, עם תשומת לב למטמורפוזות.

חיפשתי דרך לעורר רגישות לכך, בכך שהוספתי את זה לעבודה שלנו על העמודים בגתאנום: בטרנספורמציה מכותרת עמוד אחת לשנייה ולבאות בתור, בהתפתחות הרציפה של הקשתות. את הכל פיסלו לפי העיקרון של המטמורפוזות. למי שמסתכל על רצף העמודים במבנה שלנו, תהיה לו הגמישות של הגישה של הנפש, שצריך לשמור כלפי העולם החיצוני. אם מישהו ישלים את הצעד הראשון, שנדרש לאנושות בת זמננו, ושעדיין יהיה דרוש, למשך זמן רב, עבור האנושות העתידית, אם הוא ימצא דרך להבנה פנימית אמיתית להתהוות של העמוד השני מתוך העמוד הראשון – בבסיס, בכותרת ובקשת של השלישי מהשני וכן הלאה, אז עם ההבנה הזו תהיה לו נקודת פתיחה ממנה יוכל לפרוץ הלאה (בהתאם לאפשרויות בהווה) אל מרחב הטבע הפנימי של החושים. לפיכך, משהו הקשור עם עיקרון ההתקדשות של תקופתנו נשמר מתחת לעמודים; ומעל, בכיפות, משהו אחר קשור עם זה. מהנקודה הזו דברים ממשיכים באופן שונה, במידה מסויימת.

בזמנו של ברונטו לאטיני נחסכה מאדם, מה שנקרא כאן "מטמורפוזה של החיים", אחריה הוא נכנס אל תוך מרחב החושים. אם נציג את העניין בקוויו העיקריים, נוכל לומר: בזמנו של ברונטו לאטיני יכול היה עדיין להיכנס אל תוך העין (ניקח את העין כדוגמה) ועדיין לחוש את היותו במרחב ההתקדשות הראשון. כיום, ראשית עלינו לדאוג למה שעוטף את האדם. המטמורפוזות של החיים באות לידי ביטוי בשכבות מעטפת שמכסות את המרחב של החושים מבחוץ. זה נמצא אל מול החושים ועלינו לעבור דרך זה באופן מודע.

בנוסף לכך כיום, ישות האדם עוברת דרך מרחב החושים, הטמפרמנטים, האלמנטים והפלנטות. אך אז, לפני שהוא עובר דרך "עמודי הרקולס" אל תוך אוקיינוס הרוחיות, הוא ניצב בפני מחסום. כאן (ראו טבלה למטה) משהו עומד בדרכו, משהו מופיע, שבזמנו של ברונטו לאטיני לא היה צריך להיחוות.

מטמורפוזות של חיים
חושים
טמפרמנטים
אלמנטים
+ כלי ניווט (מצפן)
אוקיינוס

זה לא קל לתאר, כמובן, הדברים הללו שייכים לרבדים אינטימיים ועדינים של התנסותו של האדם. ועדיין אולי אפשר לעשות זאת בעזרת התייחסות לברונטו לאטיני שוב. לאטיני חווה, כסימן ראשון להדרכה של הישות הרוחנית, את המידע אודות עיר הולדתו שנהרסה. זה היה, למען האמת, אירוע שהשפיע על ישותו הפנימית של לאטיני; יחד עם זאת, זה היה חיצוני בנוגע לעובדות הנוגעות לדבר. זה פלש אליו מהעולם החיצוני. זה הימם אותו באופן כל כך עוצמתי, שישות הנפש-רוח שלו השאירה מאחור את הגוף הפיזי. אחר כך הוא מתאר את האירוע כמשהו שנכנס אל חייו, משהו שהתרחש בחייו. אנחנו יכולים להגיד שהוא תאר את זה – אם כי באופן לא מודע – כאירוע גורל, שהגיע אליו.

אירוע כזה, או דומה, חייו להיחוות כיום במודעות מלאה על ידי כל אחד שעובר התקדשות. (תמצאו התייחסות לכך במקום המתאים בספרי "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?.) אבל זו חייבת להיות חוויה פנימית עבורו: לא חוויה הקשורה לעולם החיצוני, כמו במקרה של ברונטו לאטיני, אלא התנסות שהוא עובר באופן פנימי, משהו שיש לו אפקט טרנספורמטיבי עמוק עליו. יש, כמובן, אירועים כאלה אצל רוב האנשים החיים בתקופה שלנו, אבל הם מקבלים תשומת לב זעומה. אדם שמתבונן על חייו באופן אמיתי יוכל לראות שיש אירועים בעלי משמעות עצומה, ובמיוחד אירוע אחד מסוים כזה. רק נסו להסתכל אחורנית על התרחשות כזו בחיים שלכם, לא עבור המשמעות החיצונית, אלא עבור המשמעות הפנימית שזה יצר. יש דבר אחד, אליו יש לתת תשומת הלב באמת והוא שאירועים כאלה בחיי אנשים לא נלקחים בצורה מספיק רצינית. אפשר היה להרגיש אותם באופן הרבה יותר עמוק; היה יכול להיות להם אפקט הרבה יותר עמוק ומובחן בחיים, מאשר יש להם כיום. אדם יכול להגיע להבנה הרבה יותר עמוקה של הרבה דברים בחייו פשוט על ידי סוג של תשומת לב וחשיבה כללית. אם הוא שומר על גישה רגילה, הוא לעולם לא יגיע מעבר לשטחיות בהתנסות שלו בחוויית אירועים בעלי חשיבות עצומה. משום שחשיבותם המלאה לא יכולה להיות מזוהה על ידי תודעה רגילה. הישות האנושית חייבת, ראשית, לעבור דרך שלבים אחרים; אחרי שהוא חווה מטמורפוזות של החיים, את מרחב החושים, הטמפרמנטים, האלמנטים והפלנטות – ובכך הפך לישות אנושית שונה באופן רדיקאלי – הוא חודר אל תוך המעמקים האמיתיים שלו. משום שעכשיו הוא הכיר בכך שהוא שייך לא רק לאדמה, אלא גם לעולמות השמיימיים, המרחבים הפלנטריים. רק עכשיו יכיר האדם במשמעותם האמיתית של התנסויות מסוימות שהיו לו. רק עכשיו יבין האדם מה משמעותן של התנסויות כאלה עבור האדם ועבור העולם. כאשר הוא עבר דרך כל זה, הוא יגלה, באופן בלתי נמנע את האירוע החשוב בחיים שלו.

כאשר הוא מגיע למקום הזה, לפני שהוא יוצא אל האוקיינוס הרחב של הרוחניות, אלא אם כן הוא מסומן כאגואיסט ולא יודע שום דבר אחר בעולם חוץ מעצמו, הוא אינו יכול להיכשל מלשקול ברצינות את האירוע שהתרחש קודם לכן. לפני שהוא יוצא אל אוקיינוס הרוחיות, האירוע הזה מופיע לפני נפשו בכוח מלא – הוא פשוט משליך את עצמו עליו. ובנקודה הזו בחוויה הפנימית שלו יש לאירוע משמעות עצומה. זה אומר שרק עכשיו הוא יכול לצאת החוצה, אל אוקיינוס הרוח, חסר הגבולות. זה אומר שדרך האירוע הזה הוא יכול להשיג מרכז מסוים של גרביטציה. כוונתי לומר: אחרי שהוא זיהה את עצמו כאזרח של העולם הפלנטרי, אם – בתנאים הרוחניים של ההווה – הוא פשוט משגר את עצמו אל אוקיינוס הרוחניות, הוא ימצא עצמו בים של גלים גועשים, הוא לא ירגיש עצמו בטוח בשום מקום, הוא יושלך לכל מיני התנסויות רוחניות ולא יהיה לו שום מרכז של כוח משיכה ויציבות. הוא חייב למצוא את המרכז הפנימי של כוח המשיכה על ידי חוויה עם עוצמה פנימית של האירוע החשוב מכל, ובתוך זה, פנימית, לחוות את עצמו. החוק הוא, שזה לא יקרה בממלכה של אגואיזם בלבד, אלא יהיה בעל משמעות אנושית כללית. אפשר לומר היום, אם אפשר לבטא את העובדות באופן די מדויק: האירוע רב החשיבות ביותר בחיים של אדם, זה שבזמן התרחשותו משפיע על המעמקים העמוקים ביותר של ישותו, חייב לחלוף על פניו ב"עמודי הרקולס", לפני שהוא חוצה דרכם. משהו עובר עליו, עליו נוכל לומר, שהוא מביא את העולם האובייקטיבי אל ישותו הפנימית. משהו מגיע אליו, שאפשר לתאר באופן הבא: אף על פי ולמרות האירוע הזה, הוא יכול באופן טבעי ליפול חזרה לעיתים קרובות לציפיות מהחיים, הנובעים מהתודעה הרגילה שלו, ולמרות, שייתכן שאינו מצליח לשמור בכל צעד בחייו על הלך-הנפש החדש שנוצר, עדיין, לאחר שהדבר נחווה, יהיו שוב ושוב רגעים, שהוא יהיה מחובר איתו. משום שלא יהיה זה דבר טוב כלל וכלל לישות אדם לאבד את הלך-הנפש הזה לחלוטין, אחרי שהוא חווה אותו כבר. המשמעות של הלך הנפש הזה יכולה להיות מאופיינת, במובן מסוים, בדרך הבאה.

בעניין זה, ידידיי היקרים, אנחנו צריכים להיות כנים ולהודות שבשביל התודעה הרגילה, הדבר שאכן מחזיק טוב ביותר בשביל האדם – ואין זה משנה עד כמה בלתי אנוכי אדם יכול להיות – עדיין הדברים החשובים ביותר עבורו, לפחות באופן יחסי, הם אלו המופיעים בתוך עורו. מה שמופיע בתוך עורו של אדם חשוב יותר עבור התודעה הרגילה שלו, כחוק כללי, מאשר מה שמופיע מחוץ לה. אבל הלך-הנפש שיש ליצור עם כניסתו של מישהו אל אוקיינוס הרוחניות, על מנת שהוא ישמר לפחות לרגעים החשובים בחיים, הוא ההבנה שיכולים להיות דברים חיצוניים, שאינם נוגעים לאישיות הסובייקטיבית כלל, אבל בהם הוא לוקח חלק באופן עוצמתי בדיוק כפי שקורה עם הדברים הנוגעים לו באופן סובייקטיבי. כיום יש לאינדיבידואל שפע הזדמנויות להכין את עצמו היטב, אם הוא רוצה, בשביל הלך-הנפש עליו הצבעתי. משום שאם הוא נכנס להבנה אמיתית של הטבע – לא לימוד סובייקטיבי, או כל דבר מהסוג הזה – אם הוא מנסה להתחיל מן ההבנה הזו, אזי מרבית הלך-הנפש הזה, כבר נוצר. אבל זה חייב להיות מיוצר בשלב הזה, בדרך בה תיארתי. ואז, אם לאינדיבידואל יכול להיות הלך-הנפש הזה, אם הוא חווה באופן עמוק את הדברים החשובים ביותר באירוע כפי שהוא התרחש, אז לפחות ברגעים רבים בחייו, יכול להיות לו הלך-נפש אובייקטיבי אותו תיארתי, שבו משהו חיצוני יכול להיות חשוב לו בדיוק כמו משהו בתוכו, שבו זוהי האמת שמשהו בחוץ יכול להיות חשוב ממש כמו משהו בפנים. (אנשים רבים טוענים כך, אבל הם מרמים את עצמם). בהשגה הזו, בכל מקרה, האינדיבידואל רכש באותו הזמן מרכז של כוח משיכה, כיווּן – אולי נכון יותר לומר – מצפן, שיאפשר לו להתקדם אל אוקיינוס החיים הרוחיים. במילים אחרות בנקודה הזו (המסומנת בטבלה ב- +) חייב להופיע מה שיכול להיקרא להפוך למצויד עם כלי לכיוון. לכן אדם נכנס ל"עמודי הרקולס" מצויד בכלי של התמצאות, מצפן. רק אז – כלומר, לאחר שיש לו יותר ניסיון – יכול האדם בן ימינו להתחיל לנוע לעבר הרוחניות.

אתם יכולים לראות מהדוגמה שתיארתי – ההתקדשות של ברונטו לאטיני, והשינויים בחניכה עד לזמננו, שינויים שילכו ויתחזקו במשך תקופה ארוכה – אתם יכולים לראות, שאם אנחנו רוצים להציג את טבע האדם לאור מדע ההתקדשות, זה אפילו יכול להיות אפשרי להציג אותה כעוברת את תהליך הטרנספורמציה במהלך תקופות קצרות. אבל כל מה שמתואר קורה באמת בפנימיות האדם. זוהי העובדה החשובה, שמאפיינת את השינוי שהלך-הנפש האנושי עבר במהלך המאות הללו. אבל אנשים אינם מצליחים להבחין בכך ורק השתקפות של זה נראית בחיים החיצוניים. בתקופתו של ברונטו לאטיני, שתלמידו היה דנטה, אנשים היו כריסטיאניים כמו דנטה: העולם השמיימי חלף דרך נפשותיהם, כשהם הרגישו עצמם ככריסטיאנים אמיתיים. בתקופה שלנו קפיצה כזו אינה קיימת; אנחנו בקושי זזים. לכן אנחנו חייבים את ההתנסות של המרחב שלפני החושים, לפני שאנחנו יוצאים החוצה שוב – כדי שנוכל להיכנס למרחב שהכרנו לפני כן מבחוץ, אבל עכשיו נכנסים אליו בדרך שונה: לפני שאנחנו מנתקים את עצמנו הלאה מגופנו, נכנסים למרחב שונה בישות שלנו, ולוקחים כיוון מכלי חדש. ההשתקפות החיצונית של התהליך הזה השתנתה כל כך בזמננו, שהאנשים הכי מלאי מחשבות, אלו שמצוידים עם התודעה המדעית של תקופתנו – אך חסרים את המצפן הזה, שלגמרי אין להם אותו – האנשים הללו איבדו את ישוע-כריסטוס. הוא לא יכול יותר להיות "מוכח" בעזרת האמצעים שכיום נקראים מדעיים. והדת עצמה, הדת הכריסטיאנית, שקעה לתוך מטריאליזם. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר של הנטייה הזו לעבר מטריאליזם בקתוליות הרומית היה המיסוד של "הדוֹגמה של האל-טעות" (The Dogma of Infallibility)[10] – הגדרה מטריאליסטית טהורה. דיברתי על כך לפני זמן מה.

עכשיו, אתם יכולים להגיד: למרות כל זה, אם מישהו מסתכל אל תוך ישות האדם, הקפיצה קדימה יכולה להיראות! האדם הוא אכן במהות הוויתו, במידה מסוימת מחוץ למרחב החושים; אבל מצד שני יש לו מין חלל לתוכו האירוע הכי חשוב בחייו באופן לא מודע מפעיל השפעה על האורגניזם כולו, כך שההתנסות שלו יכולה להיות אז, כפי שתיארתי. משום שלמרות שהאדם יכול להיות בלתי מודע לכך לחלוטין, אין לכך השפעה עליו, וזה יכול לבוא לידי ביטוי בדרכים השונות ביותר. ייתכן שאדם אחד, שבע שנים אחרי שחווה את האירוע הזה, יהפוך להיות בחור בלתי נסבל, או יעשה כל מיני מעשים לא ראויים; אחד אחר יכול להתאהב – הוא לא צריך לעשות זאת מיד; או שההתאהבות, כשלעצמה, יכולה להיות האירוע החשוב ביותר; שלישי יכול פתאום לפתח אבנים בכיס המרה; וכן הלאה. כשהאירוע נותר בלתי-מודע, העובדה יכולה לבוא לידי ביטוי בחיי היום-יום בצורות שונות ומשונות. מה שנכנס לתוך התודעה בדרך אותה תיארתי, מופיע, לכן, בישותו הפנימית של האדם; בחיים החיצוניים זה מופיע בדרך כזו, שמעבר לכל היתר (תיארתי רק תוצאה אחת) הוא מאבד את ישוע-כריסטוס.

אתם יכולים להגיד: ובכן, למה שנראה באדם הפנימי במידה מסוימת, כדבר הזורם פנימה מגופו, אין שום דבר מלבד תוצאות משמחות! זה, אף על פי כן, רק נראה כך. לכל דבר בעולם שני צדדים. מאמצע המאה התשע עשרה פחות או יותר ובמהלך השליש האחרון שלה המטריאליזם התיאורטי היה בשיאו. הבחור הגדול קרל פוגט מג'נבה (Vogt of Geneva), מולשוט (Moleschott), לודויג בוכנר (Ludwig Büchner) – אלה היו כולם תיאורטיקנים מטריאליסטים. קליפורד היה הראשון לבטא את הדעה שהמוח מפריש מחשבות בדיוק כפי שהכבד מפריש מרה. כלומר, קליפורד ראה את היווצרות המחשבות כתהליך חומרי טהור: כפי שמרה יוצאת מהכבד, כך המחשבות באות מהמוח. העידן המטריאליסטי ראה רק חומר, אבל לפחות הם חשבו על החומר. הם חשבו על החומר ואנחנו יכולים להסתכל על זה בשתי צורות. בתקופתנו אנחנו יכולים לקרוא את הספרים של קליפורד, של לודויג בוכנר, או אם תרצו אוגוסט קומט (August Comte), ופוגט מג'נבה וכו'. אם אנחנו מפתחים חיבה או חוסר חיבה מקריאה שכזו, אנחנו יכולים להיות כועסים באופן נוראי, שהאנשים רואים בהיווצרות המחשבות רק הפרשה של המוח ואנחנו יכולים לקחת את זה מאוד ללב. זה בסדר גמור, אם אנחנו לא מטריאליסטים, אנחנו באמת יכולים להרגיש כך. אבל אנחנו גם יכולים להסתכל על זה גם בצורה אחרת. אנחנו יכולים לומר לעצמנו: שטויות! מה שקליפורד, קומט ו-ופוגט מג'נבה, מה שהם כולם אומרים על העולם זה שטויות; אין לי עניין בכך. אבל אני אתבונן אל תוך מה שמתרחש בתהליך החשיבה עצמו של קליפורד וקומט. מה שהם אומרים ממחשבותיהם – לדוגמה, המחשבות שרק מופרשות מהמוח כפי שהמרה מהכבד – אלו שטויות חסרות טעם! לא אטריד עצמי עם מה שפוגט אומר, אלא עם הדרך שבה הוא חושב. אם אנחנו יכולים לעשות את זה, משהו בלתי רגיל מתגלה. אנחנו רואים שצורת החשיבה של האנשים הללו היא זרע של רוחניות מרחיקת לכת. המחשבות הן כל כך דקות מבחינת "החומר", בגלל שהן רק השתקפויות של דימויים, כפי שהסברתי שלשום. הן יותר דקות מדקות מכיוון שהן רק דימויים[11]. הם כל כך קלושים, שאדם חייב להפעיל רוחיות אדירה על מנת לחשוב בכלל, ולמנוע את המחשבות שלו מלשקוע ומלהיבלם על ידי היסוד החומרי בלבד של הקיום. למען האמת, חשיבה, לעיתים קרובות, נבלמת על ידי האלמנט החומרי הזה בימינו; היא אכן שוקעת מטה. אני אפילו משוכנע, שמרבית האנשים בעלי החשיבה החומרית כיום, אם לא היו קודחים להם בבית הספר, או מכווצים אותם באוניברסיטאות, כדי שיעברו בחינות, ואם הם לא בלעו את המטריאליזם בגלל שהפרופסורים שלהם דרשו מהם את זה כתפיסת העולם הנכונה – אני משוכנע שמרבית האנשים הללו, היו מעדיפים לחסוך מעצמם את החשיבה, שחייבים לרכוש בשביל תפיסת העולם המטריאליסטית. הם היו מעדיפים בהרבה לא לחשוב! מרביתם היו מעדיפים ללכת למגרשי הדו-קרב או למחנות האחווה שלהם, מאשר להשתמש במוחם. הם פשוט חוזרים על מה שהם שמעו. אם תעשו אי פעם ניסיון ללמוד את כל "החוכמה" המוכרת ובעלת הערך המתייחסת רק לחומר הנכתב על ידי מוניסטים – כפי שהמטריאליסטים כיום קוראים לעצמם בצורה אלגנטית למדי, ואשר חברים בחברות המוניסטיות מסתובבים להם בעולם ומרצים הרצאות ארוכות – אם תלמדו מה שהם למעשה חשבו, תמצאו שם מעט מאוד משהו בעל ערך! משום שהם בעיקר חוזרים על מה שהאחרים אמרו. למעשה רק כמה בעלי סמכה ביססו את המטריאליזם; היתר רק חזרו על אותו הדבר – מהסיבה הפשוטה שמאמץ אדיר של הרוח נחוץ על מנת לשמר חשיבה מדעית מודרנית. המאמץ הוא מאמץ רוחני, והוא באמת לא מופרש מהמוח כמו שמרה מופרשת מהכבד. זהו מאמץ רוחני, והכנה טובה על מנת להעלות דברים רוחניים. לחשוב באופן כן בדרך מטריאליסטית, אבל לעשות זאת על ידי החשיבה עצמה, זו הכנה טובה לכניסה לעולם הרוח.

ביטאתי את זה פעם אחת בהרצאה בברלין, על ידי כך שאמרתי, שמישהו שרק קורא את הספרים של הקל[12] – לולא הוא מבחין במשהו, שאפשר לקרוא בקלות בין השורות – יזהה בו במהירות, כמובן, מטריאליסט ממדרגה ראשונה. אבל אם הוא מדבר עם הקל, הוא מבחין, שכל החשיבה שלו, עד כמה שהיא חומרנית, רק מניחה את התפיסה הזו מתוך התבססות על הדעות הקדומות של הזמן; שאפילו כפי שהקל עכשיו, החשיבה שלו עצמה, כבר נוטה לעבר הרוחני. אמרתי את זה כך בהרצאה קודמת: אנחנו מבינים את הקל באופן נכון, כאשר אנחנו יודעים שבאופן תיאורטי – כך אמרתי – יש לו נפש מטריאליסטית, אבל יש לו גם נפש אחרת, כזו שנוטה לעבר הרוחני. כאן, בקרבנו, אני יכול להגיד שבאינקרנציה הבאה לנפש הזו תהיה, די בוודאות, לידה מחדש עם רוחניות חזקה. הסטנוגרף, שהועסק באופן רשמי על ידינו – סטנוגרף טיפוסי, מקצועי – כתב שאמרתי שלהקל יש נפש רוחנית, למרות המטריאליזם!

אתם מבינים, מה שאני רוצה להצביע עליו זה שאנחנו בהחלט יכולים להיאבק במה שמופיע בעולם כאופן החשיבה המטריאליסטי; אכן אנחנו צריכים להיאבק בו בכל הכוח, משום שבמאבק עצמו טמונה התפתחות נוספת לעבר הרוח. אבל אופן החשיבה הזה מכיל את המהות הרוחנית. ועם נפשות שכיום, תחת השפעת התיאולוגיה החיצונית הגיעו לקונספט כריסטוס חיצוני לחלוטין, או לגמרי לא אמיתי, יש כשרים המתפתחים בכיוון רוחני, כשרים שימריצו את הנפשות הלל לחפש את קונספט כריסטוס בעתיד. אל לכם לקחת את זה כהזמנה להרפות מהנושא! אל לנו להגיד: הו, בסדר, עוד יגיע הזמן, בו ההשקפה הרוחנית תהיה בסדר, משום שהבחור הזה, פוגט וקליפורד וכל האחרים עשו הכנה טובה. אלה שיודעים את האפלה שהמטריאליזם מייצג חייבים לעבוד ביחד כדי להילחם בה. משום שהכוח המשמש במאבק הזה הכרחי על מנת לבנות נטייה לרוחניות במטריאליזם התיאורטי.

אתם רואים עד כמה הדברים מסובכים, איזה צדדים שונים יש להם. רק כאשר אנחנו מנסים דרך מדע ההתקדשות לחדור אל תוך המעמקים של העולם, אנחנו רוכשים ידע מעמיק אודות ישות האדם. רק אז אנחנו חודרים למה שפועל במעמקי טבע האדם.

———————————————————————————————-

  1.   באנגלית: “which then was the beginning of the spiritual earth-world”,

    בגרמנית: “die dann die geistige Erdenwelt ist”.

  2. רודולף שטיינר, נובמבר 1921(Dornach, Rudolf Steiner Verlag, 1980)  Jesus oder Christus . טרם תורגם.
  3. ברונטו לאטיני – 1220 – 1294 לספירה. ראה רודולף שטיינר, 13 ביולי 1924, יחסים קרמה, כרך 3 GA236 – יצא לאור בעברית בהוצאת מיקרוקוסמוס
  4. הגתאנום – ראו את הספרים הבאים מאת רודולף שטיינר: האדריכלות כהתגלות ישותו הפנימית של האדם * האדריכלות ומשימתן של האמנויות * הבניין בדורנאך. ואת הספר של סרגיי פרוקופייב: המבנה של הגתאנום הפנימי כשביל לקראת ההתנסות של כריסטוס במציאות האתרית. כל הספרים בהוצאת חירות.
  5. צילומים בצבע של ציורי הכיפה הללו ניתן למצוא בספר: ציורי הצבע ורישומי הפסטל של רודולף שטיינר – מאת דניאל זהבי.
  6. עמודי הרקולס – השם שניתן בעת העתיקה למצרי גיברלטר, שנמצאים בין הים התיכון לאוקיינוס.
  7. שמות שני העמודים שניצבו בפתחו של מקדש שלמה – בית המקדש הראשון.
  8. יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל.
  9. פרנולוגיה – תיאוריה הטוענת, כי ניתן לקשר בין מבנה הגולגולת למבנה האישיות של אדם. פרנולוג הוא מומחה בתחום זה.
  10. הדוֹגמה של האל-טעות – בועידת הוותיקן הראשונה (רומא, 1870) הוכרזה בכנסייה הקתולית הדוֹגמה בדבר האל-טעות של האפיפיור, לפיה האפיפיור איננו טועה כאשר הוא מורה מכסאו (ex cathedra) בענייני אמונה ומוסר באופן המחייב את כלל הכנסייה. מתוך ויקיפדיה.
  11. דימוי – פורשטלונג בגרמנית – vorstellung. הכוונה היא מחשבה מתה. מתוך ספרה של יעל ערמוני "קרמה – הבסיס להבנת סיפור חיינו", הוצאת כחותם.
  12. אֶרְנְסְט הַיינְרִיך פִילִיפ אַוּגוּסְט הֶקֶל – ידוע גם כארנסט הקל 1919-1834, ביולוג, חוקר טבע, פילוסוף, רופא פרופסור לזואולוגיה ועוד. קידם ופיתח את עבודתו של צ'רלס דארווין בגרמניה. לפי ויקיפדיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.