חידות העולם והאנתרופוסופיה – 03

חידות העולם והאנתרופוסופיה – 03

חידות העולם והאנתרופוסופיה

רודולף שטיינר

GA54

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

סייעו: יוחנן מרגלית, דליה דיימל

הרצאה מספר 3

מושגים בסיסיים של אנתרופוסופיה.

נפש ורוח האדם

ברלין   19.10.1905

זה לא היה כל כך מזמן שחשבנו כמשהו לא מדעי בחוגים מסוימים לדבר על נפש האדם כישות מיוחדת. כיום ישנה כאן ההבנה הקטנה ביותר אפילו אם מישהו מדבר על התודעה או הרוח מלבד הנפש. הנושא שקבענו לעצמנו היום, הוא נרחב למדי. אני יכול להציג רק מספר קווים כלליים. בתוך תפיסת העולם של מדע-הרוח אנו מונְחים לאותה חלוקה ישנה יותר של האדם, שהיא טריכוטומיה לעומת זו שעדיין תקפה כמעט לחלוטין בתודעת האנושות הנוכחית, שהיא החלוקה לשני חלקים של גוף ונפש. הטריכוטומיה שאליה תפיסת העולם התיאוסופית או זו של מדע-הרוח צריכה לחזור אליה שוב היא זו של גוף, נפש ותודעה או רוח. בואו נבין קודם כל את מה שאנחנו מבינים, למעשה, בגוף, נפש ותודעה או הרוח. גוף האדם הוא משהו שלא נדרשים רעיונות רבים כדי להבינו. אך מצד שני, המושג של הפיזי, של הפיזי החיצוני הוא במידה רבה מאוד הדבר היחיד שמעסיק את האנושות הנוכחית שלנו, עד שההבנה לגבי ההבדל בין הנפש לבין התודעה ואפילו אודות ישות הנפש, היא קשה למדי. היום עלינו להיות מודעים – בניגוד לכמה שיחות אחרות שקיימתי כאן – לדיוק האינטימי של המושגים והרעיונות שלנו אותם אנו רוצים לפתח כאן, ולכן אני מבקש למשוך את תשומת לבכם להבחנות עדינות יותר ברעיונות האנושיים.

אם יעמוד לפניכם אדם תודו מיד כי גופו מתקיים בחלל שהוא ממלא. מכיוון שהחושים שלכם מעידים על גוף אנושי זה בעבורכם. האדם יכול להתבונן על עצמו בחושיו לפחות באופן חלקי, ואנו יכולים לומר בלי לחשוב, האדם הוא ישות גופנית עבור אדם אחר בעל חוויית חושים. אך במרחב שהאדם ממלא, קיים בוודאי עוד יותר מאשר מה שחושיכם יכולים לראות. זה אולי עבור חיי האדם – המובנים בשלמותם – הפחות ביותר מכל מה שאדם אחר יכול לראות בעיניו ולגעת בידיו. שכן אם האדם מדבר על חייו, הוא מדבר לעיתים רחוקות מאוד על מראהו הגופני הנתפס בחושים. ואז הוא מדבר על ייעודו, על שמחה וצער, על כאב וכל מה שחי בפנים ולא נתפס תחילה על ידי החושים.

אדם יכול לעמוד לפניכם ואדם אחר לידו. מה שחושיכם תופסים אצל שני בני האדם אינו מהותי בהתחלה, אך יש להוסיף שאולי באדם האחד חיה נפש עצובה ובאדם האחר קיימת נפש שמחה ומאושרת. בשני המקרים, הישות הפנימית של האדם ממלאת את החלל באופן שונה במקצת מהקיום הפיזי. אם יעמוד אדם עיוור לפני אדם אחר, עיוור זה אינו תופס בהתחלה את קיומו הגופני של האדם האחר. הוא יכול להצהיר תחת הנסיבות – אם הוא לא הבחין דרך חוש המישוש שלו או בדרך אחרת – שאף אחד לא נמצא בחדר כי עיניו לא מסוגלות לראות. צריך חושים כדי להיות משוכנעים רק בקיום חושי חיצוני, חושים שמסוגלים לתפוס את הקיום הגופני החיצוני הזה.

כעת עלינו לשאול את עצמנו, האם קיום גופני חיצוני זה לא יהיה שם אם לא מבחינים בו? האם לא אעמוד גם במקום הזה אם מכל צדדיי יהיו רק אנשים עיוורים וחירשים שאינם יכולים לראות ולשמוע אותי? באשר לי אני אהיה שם, אהיה בתוך עצמי. בדיוק כפי שאני בתוך עצמי על פי קיומי הגופני, ויש להבדיל זאת מהתפיסה על ידי האחרים. כעת עלינו להתנשא למבט שאותו הבדל קיים עבור מה שכיניתי הדרך השניה של הקיום, עבור התשוקה והכאב, לחיים הממלאים את החלל, אך חלל מלא זה אינו מורגש לחושים. אם אדם עומד לפני עיוור ואדם עיוור זה הופך לפתע לרואה, הקיום החיצוני הופך עבורו לקיום שאפשר להבחין בו. ואז עולה השאלה: האם לא תיתכן שמחה וכאב, זעם ותשוקה – שלא מורגשים בהתחלה על ידי החושים, אלא גם חיים באדם כמו הדם האדום שלו, עצביו ועצמותיו – ישות שניתן להבחין בה על ידי בני אדם אחרים?

האדם יודע מה הוא יכול לתפוס. הוא ישות מתפתחת, ישות שהתפתחה מרמות לא מושלמות בעבר הרחוק לקיומו הנוכחי. כל האיברים הנמצאים בבני האדם, התפתחו בהדרגה. יכולות הראייה והשמיעה התפתחו טיפין טיפין; העולם הפיזי החיצוני הפך לעולם שניתן להבחין בו עבור האדם, עולם שהוא מכיר, שהוא יכול להתבונן בו. אם האדם התפתח בדרך זו, האם איננו יכולים לשאול: האם הוא אינו מסוגל גם לשפר את עצמו עוד יותר? האם זה יכול להפוך למובחן בעבורו מה שכיום הוא לא מבחין בו? בדיוק כמו שחדר בו עומדים הוא בהתחלה חשוך לאדם עיוור ואם הוא הופך לרואה הוא יתחיל להבחין בצבעים ובצורות הפיזיות, כך זה יכול להיות גם שזה שעדיין חי בחדר כמו זה המבליח דרך הנפש יעשה גלוי וניתן להבחנה. האדם הובל לראייה החיצונית והחושית על ידי כוחות העולם החיצוניים. הוא לא הוסיף שם כלום. הוא הונח על המישור הפיזי לפי סדר הטבע, מצויד בחושים לתפיסת העולם החושי. עם זאת, האדם עצמו יכול לקחת בידיו את התפתחותו הנוספת; הוא יכול לגרום לעצמו לחוות דברים אחרים פרט לעולם החושים הסובב אותו.

מאז ומעולם הייתה התפתחות זו של חיים עליונים תמיד מוזנת ומטופחת בקהילות אנושיות מסוימות. כמו שלבני האדם יש בהתחלה עיניים חושיות ואוזניים חושיות, כך היכולת לקלוט בעיני ובאוזני הנפש – אם יורשה לי להתבטא באופן זה – פותחה על ידי פעילות עצמית של בני אדם בודדים. כפי שזה נכון שהעין הנפתחת קולטת עולם צבעוני מסביבה, היכן, שאחרת, שוררת חשיכה, כך זה גם נכון שהעין הנפשית נפתחת על ידי אימון מתאים, כך שמה שחי בהשפעות, בתשוקות ובצער הופך אפשרי להבחנה. ההוראה המובילה להתפתחות גבוהה יותר של האדם שונה מההוראה הרגילה. השיחה התשיעית שלנו תדון בפירוט במה שאפשר לדון בו בפומבי באופן כללי לגבי התפתחות פנימית זאת. מישהו הרוצה לדעת יותר על נושא זה יכול למצוא עוד על כך. היום אני יכול להתייחס רק לשיחה התשיעית. עם זאת, יש לרמז על ההכרחי ביותר.

הציוויליזציה החיצונית הנוכחית יודעת מעט מאוד על אותן הוראות שעל האדם לקבל כדי לרכוש עיניים ואוזניים נפשיות. יש לגבי זה רק ידע שולי. עם זאת, רק תפיסת העולם של מדע-הרוח יכולה לעורר הבנה של העל-חושי מכיוון שזוהי דרישה הכרחית עבור התרבות. היום כל ההוראות מכוונות למלא את התודעה בעיקר בהיגיון. עם זאת, משמעות הדבר היא שעולם האידיאות מעורר בנו את מה שקשור עם העולם החושי החיצוני. הידע החושי החיצוני שלנו מושך תשומת לב ההולכת וגוברת יותר ויותר. עם זאת, זה לא הכרחי כל כך; זה לא הופך את האדם לעמוק יותר, ולא משנה עד כמה ההישגים של הציוויליזציה שלנו עשויים להיות נהדרים. בכל הזמנים הייתה הוראה אחרת, הוראה שאינה מכוונת להתרחבות החיצונית של עולם החושים, אלא להעמקת ישות העולם. אני מתאר זאת עבורכם רק בכמה מילים כדי לתת לכם מושג על כך.

כל מה שקראתם בכתבים המדעיים בימינו נוצר על ידי התבוננות חושית חיצונית. את מה שלא התרחש על ידי התבוננות חיצונית המדע רואה כמשהו שפחות או יותר אסור להכילו. מניחים שעל האדם להישאר, מכיוון שיש לו כבר את היכולת לקלוט את מה שמדע זה יכול להציע לו. עם זאת, זה שונה לחלוטין כאשר מדובר בהוראה האמורה להוביל את האדם ליכולת התפיסה הנפשית. בבתי ספר כאלה לימדו משהו אחר. בהתחלה, ככל האפשר לא הועבר לתלמיד חומר לימוד המכיל מושגים. במקום זאת התלמיד הלך למאסטר והמאסטר קיבל אותו אם הוא מצא בו את בשלות הנטייה לפיתוח החושים הפנימיים. הוא לא היה צריך אז לקחת לתוכו תכנים חדשים רבים, אך היה עליו להיות אדם אחר. בהתחלה הוא לא קיבל ספר ולא תכנים מיוחדים, אלא מה שנקרא תכני מחשבה נצחיים, משהו נצחי שנבע מאותם בני אדם שהתפתחו יותר מאשר היו שאר בני האדם המתורבתים. עלינו להגיע לידי הסכמה אודות מה שאנו מבינים בתכני חשיבה נצחיים כאלה.

נסו פעם להביט סביב בנפשכם ולשאול את עצמכם: כמה מהאידיאות והמחשבות החיות בתוכי, כמה מהתחושות ומה שבנפשי, שייכים לזמן ולמקום בו אני חי? – נסו לחשוב פעם אחת מה מניע את נפשכם מהבוקר עד הערב, ומה היה שונה, שונה לחלוטין, אם הייתם במוסקבה במקום בברלין, ואם לא הייתם חיים בתחילת המאה ה-20, אלא בסוף המאה ה-18. הפחיתו מהתוכן של נפשכם את כל מה שלקחתם בדרך זו מהחלל ומהזמן בו אתם חיים. נסו להבין כמה ממה שאתם מדמיינים יחול גם על אדם במקום ובזמן אחרים. זה לא הרבה. עם זאת, ישנם דברים שאינם חלים רק על היום ועל ברלין, אלא גם על מקומות אחרים וזמנים אחרים. אם אנו עולים במובן זה, נגלה יותר ויותר שהחוש שלנו מונחה, כמו על ידי מדריך רוחני גדול של האנושות, לתכני מחשבה נצחיים כאלה.

כתבי הקודש הדתיים של כל הזמנים מלאים בדברים כאלה, שאינם תלויים במרחב ובזמן. כדי להזכיר את הטריוויאלי ביותר אני יכול לומר שמתמטיקה היא דבר שאינו תלוי במרחב ובזמן. מה שעוסק בזמן ובמרחב הוא בעצמו זמני וחולף. עם זאת, אם הנפש מקדישה את עצמה לבלתי מתכלה, היא הופכת לנצחית ובלתי מתכלה וסופגת את האלמותי. לפיכך, המאסטר נותן בהתחלה לנפש תכני מחשבה נצחיים. את התכנים הקשורים רק לליבת הנפש ניתן לתת לכל אחד, ואין זה חשוב אם הוא גר באמריקה, ביפן או באפריקה.

על התלמיד היה אז להתנתק מהעולם החיצוני החושי ולחיות עם מה שחי ככוח בתוכו. בסבלנות עצומה, הייתה ההעמקה צריכה להתרחש בחלק הפנימי של הנפש. האדם הפנימי הוא משהו חי, וכמו שמהמסה של התאים נוצרה הבנייה הנפלאה של העין הפיזית, כך מקור העין הרוחנית בנפש הוא מתכני הרוח הנצחיים אם היא משתקעת באופן זה וחיה במדיטציה. העין הפיזית לא תמיד הייתה שם. מקורה במפגש הכוחות הפיזיים החיצוניים. האדם מסוגל לעורר את העין הרוחנית שבנפש אם הוא יכול להתפתח על ידי תכני הרוח. תלמידים כאלה חיכו והמתינו בסבלנות, ונאלצו להשתמש בחלק גדול מהיום לתרגילים שלהם. היו זמנים שבהם זה היה אפשרי. לפיכך הם חיכו עד שהכוחות הפנימיים שהתעוררו מההעמקה הנפשית העניקו להם את התפיסה של מה שמילא את החלל כתשוקה וצער, כאינסטינקטים, תאווה ודחפים.

עין פיזית רואה מכיוון שמקור האור החיצוני מטיל קרניים על עצם. אי אפשר לראות בלי אור. עין ואור שייכים זה לזה. בעולם החושי שבחוץ, העין והאור הם שני דברים נפרדים. בנפש, העין הרוחנית מתעוררת, ובו זמנית היא המקור של אור נפשי חדש. אנו עצמנו חייבים לפלוט אור זה ההופך לגלוי את הנפשי העומד לפנינו. אם קיבלתם את האור הפנימי באורח זה, על ידי השתקעות בתוככם והתעוררות החיים הפנימיים הקשורים לכך, הגוף האסטרלי שלכם מתחיל לזרוח מבפנים ומאיר הכל באמת ובממשות כמו שהשמש מאירה את האובייקטים. עם זאת, אינכם מאירים את העולם החיצוני, אלא את הנפשי החי בבני האדם ומשפיע עליהם; זה הופך להיות גלוי על ידי הקרניים שאתם עצמכם פולטים. לפיכך, האדם מסוגל להפוך למובחן בעבורו את מה שאינו ניתן להבחנה חיצונית.

כל מדריכי האנושות הגדולים שדיברו אלינו אודות הנפש – לא האמינו שהיו להם רק מילים וביטויים ריקים. אנשים לא יודעים דבר על העומקים שריגשו וגרמו לתרבות האנושית אם הם מאמינים רק בעולם החושים. בדרך כלל מדברים מהמראה המיידי. דמיינו לעצמכם, למשל, את היחס בין הנפש ובין הגוף כפי שרק דנתי בו, אז עליכם לומר לעצמכם, יחס זה של נפש וגוף הוא כזה שמשהו נפשי חודר לגוף העומד לפניו. כפי שזה נכון שגוף זה שאתם מכנים שלכם ניזון מבחוץ ממוצרי מזון ובכך מונפש ומשלים את עצמו מבחוץ, כך זה נכון שגוף זה מונפש, חדור ומואר על ידי הנפש. אם גוף זה ישן, הנפש לא נמצאת בו בהתחלה, היא מופרדת ממנו, היא נמצאת מחוץ לו. אז איננו יכולים לדבר על העובדה שהנפשי זורם לתוך הגוף. תיאוסוף גרמני, רוח עמוקה, אפיין יחס זה של הנפש והגוף באופן מושך ונפלא, ניתן להבין זאת כראוי רק אם מציבים דרישות כאלה כפי שעשינו זה עתה. תיאוסוף זה – אנו רשאים לכנות אותו תיאוסוף – מדבר באופן מוזר אודות השינה, כאשר הנפש אינה בגוף. לדבריו, "השינה היא העיכול של הנפש; הגוף מעכל את הנפש. להיות ער משמעו המצב האפקטיבי של הנפש – הגוף נהנה מהנפש." זוהי השוואה נפלאה. תיאוסוף זה חושב: כשאדם נהנה מהאוכל עם ספיגת החומרים המזינים, הגוף נהנה מהנפש שחיה בו. גם הגוף, לאחר שהוא נהנה מהאוכל ומעכל אותו, הוא מעכל במצב השינה את מה שהנפש השקיעה בו. אמירה זו של המשורר הגרמני והתיאוסוף נובאליס[1] היא יפה מאוד. תוכלו למצוא אצלו את המקור לחוכמה היפה ביותר של מדע-הרוח. רק תפיסת העולם של מדע-הרוח יכולה להבין אותו. יכולתי לומר אינספור דברים לגבי התרבות הגרמנית שהיו מראים לכם כיצד הרואים הגדולים של האנושות דיברו מתוך ידע על נפש וגוף ועל יחסם זה לזה.

הדבר השלישי עליו עלינו לדבר הוא התודעה או הרוח. אנו מסכמים תשוקה וצער, כאב ושמחה, יצר, אינסטינקט ולהיטות ומיני דברים שכאלה בשם "נפש". אם שואלים מהי הנפש, אז אנחנו אומרים, מה שמכניס לראשונה את הקיום החי. ניתן להבין נפש זו שקיבלה חינוך כפי שתיארתי זה עתה. תודעה או רוח קיימים לא רק בתוך האדם, אלא גם בכל מקום בעולם. תוכלו לשכנע את עצמכם בכך על ידי פעילות חשיבה בנאלית מאוד. כל בני האדם בעולם חושבים, חושבים לגבי מה שסביבם. הם משיגים ידע לגבי העולם סביבם עם מחשבותיהם. מחשבות אלו אינן רק ביטוי לזה שחי בעולם החיצוני, אלא גם למשהו שאינו חי בעולם החיצוני. אם אתם מביטים על היקום, החושים שלכם רואים מספר עצום של כוכבים ותהליכים, ואז מגיעה ההשתקפות שלכם ומקבלת מושג לגבי כוכבים אלה. אם החושים שלכם רואים טיפת מים, ההשתקפות שלכם מקבלת מושג לגבי טיפת מים זו. בקיצור, אינכם מסתפקים בתפיסת הדברים; אתם גם רוצים להבינם. זה משהו שונה מתפיסה חושית בלבד. אם יש לכם כוס בלי מים, אתם לא יכולים למזוג ממנה מים. אם לא הייתה מחשבה ושום מושג במרחב שבחוץ, גם אי אפשר היה להוציא אותם. זה יהיה אשלייתי לחשוב על העולם אם העולם לא היה בנוי על פי מחשבות. המקור של האבן עליה אתם חושבים ומבינים חייב להיות במחשבה, אחרת היא לא היתה יכולה לעלות במחשבה. אם אינכם מעוניינים להסתבך בסתירות אבסורדיות, עליכם להודות שהמחשבות נכונות בעולם שבחוץ באותה מידה כמו המחשבות שבתוך ראשכם. אתם חושבים, והמחשבות שחיות בתוככם אינן שונות מאלו שבנו את העולם.

לפיכך, יש לנו שלושה היבטים:

  • החושי בעולם, הקיום החומרי, הנתפס על ידי החושים החיצוניים;
  • הנפש שאנו חווים ואשר מודרכת בדרך עליה דיברתי, שיכולה גם היא לתפוס.
  • התודעה או הרוח שאנו מניחים בכל רחבי העולם כזו שזורמת דרכו כמו נוזל ומכריזה בפנינו את הישות של הדברים.

האדם יכול לתפוס רוח זו קודם כל במקום בו היא מופיעה ככזו. מה שהוא יכול לתפוס הוא הפיזיונומיה החיצונית שלה, הביטוי החושי שלה. אתם לא רואים את הרוח בעולם, אלא את הביטוי החושי שלה.

האדם חושב ברוח. אכן, המחשבה חיה בעולם, אך האדם אינו יכול לראות אותה. הוא רק יכול לחשוב אותה. כפי שנכון שאתם עצמכם חושבים על העולם וכפי שנכון שזה כמו מראה רוחנית של צורות העולם, כך זה נכון שהוא נוצר גם בכל אדם אחר. אדם אחר זה אינו רק תאווה ותשוקה, אלא גם חיה בו מראה רוחנית זו של העולם. אפשר לתפוס זאת בעיניים ובאוזניים הרוחניות. זה נכון שאותו אימון פנימי עליו דיברתי מייצר לא רק את היכולת לתפוס את נפשו של האדם, אלא האדם יכול גם לפתח את היכולת לראות בעצמו את מחשבותיו של חברו, להבין ולתפוס את תפיסת עולמו, את כל סביבתו. כאשר האדם תופס לא רק את התיאור החיצוני של מחשבתו, אלא את המחשבות עצמן, כאשר הוא מסוגל לפתוח את אוזניו הרוחנית ליקום, אז הוא באמת יתפוס את המחשבות, את רוח העולם. ואז הכוכב מופיע בפניו לא רק ככוכב, אלא הכוכב אומר לו משהו. האבנים, הגבישים, למשל, מופיעים בפניו לא רק כצלולים, אלא גם מכריזים לפניו על ישותם. עם העמקה כזו יכול האדם להתמודד עם הכל בצורה חדשה, כפי שהוצע כאן, כך שהדברים מדברים ונשמעים סביבו, אומרים לו את שמותיהם הפנימיים ביותר, מכריזים על ישותם בפניו.

הפיתגוראים הזקנים התכוונו לכך. הייתה להם הכשרה והם התקדשו לשמיעה כזו של העולם אודות מוזיקת הספירות. זו לא הייתה רק השוואה; זו הייתה התפיסה המיידית והבאת המודעות למה שאחרת מסתתר מאחורי הדברים. עיני הרוח מפזרות צעיף זה של הטבע, וההרמוניה המסתתרת מאחורי צעיף זה מתחילה להישמע. גתה גם כן התכוון לכך בדבריו בפרולוג בשמיים (פאוסט I). אינכם קוראים שום פראזה שם. זו הייתה פראזה אם גתה היה מדבר על השמש הנשמעת. אך לא, הוא אמר: "ביריבות עתיקה עם ספירות אחרות השמש עדיין שרה את שירה המפואר והיא משלימה בשביב של רעם את המסע שנקבע." מילים אלה נשמעות ממוזיקת העולם של רוח העולם. גתה המשיך בכך פעם נוספת מאוחר יותר, שם הוא אמר: "האזינו! שמעו את ההמולה של הֶרָה![2] בצלילים אלה אנו, הרוחות, שומעות את היום החדש שכבר נולד." אם האדם מפתח יכולת זו, הוא הופך להיות מודע לרוח. אז נפשו תופסת את המחשבה באופן ברור כמו שהאדם הרגיל תופס את גופו.

גוף, נפש ורוח הם שלושת המרכיבים של האדם. בהתחלה הוא ישות פיזית גופנית. בתוכו חי ומתפתח הקיום הנפשי. בתוכם משתקפת רוח העולם כולו – ככל שהאדם יכול לתפוס אותה – וחיה כאיבר השלישי. מבחוץ פנימה ומבפנים שוב כלפי חוץ, זו הדרך בה האדם הולך מהגוף דרך הנפש אל הרוח. מה נותן לנו בדרך כלל אפשרות לקיים קיום נפשי שכזה? אנו חייבים אפשרות זו לעובדה שאנו יכולים לחיות בנפש. אנו חיים בתשוקה ובצער, בכאב ובשמחה גם אם איננו תופסים זאת באופן חיצוני. אנו חיים גם בגופנו, אך אנו קולטים זאת גם מבחוץ. זהו הבדל בין שני תחומי הקיום הללו. בתפיסת העולם של מדע-הרוח מכנים את מה שיש לאדם סביב עצמו במובן שיש לאדם גוף חיצוני סביב עצמו: קיומה של תודעה שלמה. תחילה מתחברת התודעה שלנו עם הקיום הגופני. תודעה זו חיה רק ​​במישור הפיזי בצורה כזו ואנו קוראים לזה המישור הפיזי המתפשט סביבנו אל החושים. מה שחי בנפשנו הוא שונה. מכנים זאת חיים, וקיום חיים זה הוא על מה שמכונה המישור האסטרלי. המישור הפיזי והמישור האסטרלי הם שני תחומים שבהם האדם חי. במישור הפיזי, האדם מודע, במישור האסטרלי הוא רק חי. באופן שעדיין לא מודע הוא מגבש שם את הדברים שנמצאים מחוץ לו. עם זאת, הוא חי בנפשי או באסטרלי.

הסוג השלישי של הקיום הוא הקיום הרוחני. באופן כללי, כבני אדם בהווה אנו עדיין לא חיים בו או לכל היותר רק באופן חלקי. עם זאת, בעוד אנו משתקעים ברוח, רוח זו משתלבת בנפשנו טיפין טיפין. אפשר לומר שנפש זו מתפשטת לעבר כל הסביבה והופכת גדולה יותר ויותר. אם האדם תופס את העולם החיצוני, תופס את התחושה ואת רוח העולם החיצוני, אז הוא כבר לא עוד מחליט בתוכו. הוא יוצא אז בעוז מתוך עצמו ומשתלב עם הדברים שמסביבו. השוו מבחינה זו את החיה עם האדם. החיה חיה, עם לומר כך, לגמרי בנפש. היא לא יוצרת מושגים של הסביבה. הוא לא מפיצה את נפשה על הרוח בעולם. זהו גם ההבדל בין האדם לחיה. החיה חיה ושוזרת בתוכה. עם זאת, האדם מגיח שוב מתוכו. נוכל לומר גם כי האדם חורג מעצמו.[3] לאדם יש תמיד נפש, חיים פנימיים. חיים פנימיים אלה נמצאים שם. עם זאת, התפתחות האדם מורכבת מכך שהוא פורס את החיים הפנימיים הללו על סביבתו, על מה שמסביבו, על הרוח; הם זורמים החוצה לכל העולם. אם זה קורה, נפש האדם משתלבת עם הנצחי שבאדם. ואז מתרחשים נישואים אלה של נפש האדם עם הנצחי, עם רוח העולם. כאשר מתרחש איחוד זה של האדם עם רוח העולם הנצחית, כל סכום השמחה והצער משתנה, כל העולם הזה של דחפים, יצרים ותשוקות שבתוכנו, כל הגוף האסטרלי של האדם הופך להיות אחר. כשהאדם מתעלה מעל לידיו של הטבע אזי תשוקה זו, אותם האינסטינקטים שיש לו וגם לחיה, כל חיי הנפש הללו נעלמים ועוברים ושייכים ככאלה לחולף. נסו לדמיין פעם אחת מה חי באדם באינסטינקט, בסבל ובשמחה שכאלה וכיצד החיים הללו מתרחשים אצל האדם. הם קשורים עם החולף.

האדם מתחיל לצאת מהמעגל של החולף הזה. הוא מעדן את הדחפים, היצרים והתשוקות שלו, הוא מפסיק להעריך או לרַצות את מה שמחויב למקום ולזמן. הוא עולה למה שמסתתר מאחורי הדברים ופשוט מוסתר על ידי צעיף החושים. זהו דבר חשוב אם האדם מתחיל ליהנות לא רק ממה שעיניו נותנות לו, אלא גם ממה שהרשמים של עיניו מביאים מעולם הרוח לנפשו. זהו רגע נהדר בהתפתחות האנושית כאשר האדם כבר לא עוקב רק אחרי האינסטינקטים החושיים שלו, אלא מובל ממניעים על-חושיים, על ידי רעיונות ומושגים מוסריים שאינם חודרים מבחוץ אלא מהרוח. כפי שהגוף שזור בנפש, כך הנפש שזורה ברוח. תארו לעצמכם את האדם בשלבי התפתחות קדומים יותר, תמצאו שם את ישותו הפיזית, השזורה בנפש. בעוד האדם עומד כגוף לפניכם, הוא מכיר את קיומו ביצריו ובתשוקותיו. יותר ויותר מגיע מהעל-חושי אל תוך הנפש. היא חדורה על ידי הרוח. תהליכים אלה מרימים את הנפש אל מחוץ לזמן ולמרחב. מה שמעבר לזמן ולמרחב הוא בלתי מתכלה, נשאר כנצחי בנפש. לפיכך, אתם רואים שכמו שהנפש מוטמעת בגוף, כך הרוח מוטמעת בנפש. כמו ששקיעת הנפש בגוף מצביעה לנו על עבר רחוק, בו הם לאט לאט נקשרו זה לזה, כך האיחוד של הנפש עם הרוח מצביע על עתידה של האנושות. התפתחות זו מתרחשת בהדרגה. בהתחלה היא מתרחשת בצורה כזו שהרוח חודרת יותר ויותר לנפש.

חישבו כיצד תחילת התכנים הרוחניים היא לראשונה בנפש. דמיינו שיש לכם לפניכם חפץ. אתם מביטים בו כאובייקט חושי. אתם פונים הצידה: האובייקט החושי כבר לא לפניכם. עם זאת, תמונה של אובייקט חושי זה נמצאת לפניכם. אנו מכנים זאת הרעיון של האובייקט, הזיכרון שלו מבחינה מסוימת. זה נשאר בנפש. הזיכרון הוא היסוד הראשון שהרוח משיגה בנפש. לא יכולנו לספוג דבר מרוח הסביבה שלנו אם לא היינו מסוגלים לדעת דבר על האובייקטים כאשר הם כבר לא עומדים לפנינו. היסוד הראשון של הרוח חי באדם. אלו אובייקטים של הסביבה, כפי שהם גם לנפשנו. הבינו בתודעתכם איזה תפקיד משחק הזיכרון בחיי נפשכם. החיה חיה לחלוטין בהווה. כמובן שהרמה או הדירוג, שאותם ציינתי, באים לידי ביטוי בצורה קיצונית יותר מאשר במציאות. החיות צריכות לעבור גם כן התפתחות רוחנית מסוימת, אך עליי לבטא זאת באופן מעט קיצוני בכדי להעלות את העניין לתודעה.

מה שהחיה מרגישה וחווה היום הוא הנושא המרכזי בשבילה. פירוש הרוחניות של כל ישות האדם היא שהוא מסוגל לחיות מעבר להווה. בזמן שאנו לוקחים את הזיכרון עימנו מהרוחניות שלנו להווה, אנחנו הופכים את עצמנו ליותר ויותר רוחניים; בכך אנו תופסים את הרוח באלמנט הראשון. אם אני זוכר את החוויה של אתמול אזי יש לפניי את הרוח. זיכרון הוא אחד הרגעים החשובים ביותר עבור הרוחניות של חיי הנפש. הזיכרון נקשר בקיום הרוחני-נפשי הקשור לצורה החיצונית מהלידה ועד ההווה. אם לא היינו יכולים לזכור את הימים האחרונים, היה לנו רק מעט תכני רוח. גם כיום ישנם שבטים שאין להם זיכרון כזה. עדיין ישנם שבטים ששוכחים את ההתנסות בקור, ולכן עליהם לחפש כל ערב מחדש מחסה שיגן עליהם. מישהו השואף להתפתחות גבוהה יותר תופס את הזיכרון ומאמן אותו יותר ויותר. כאן מתחילה האפשרות להתבונן מעבר לקיומנו החולף הסגור בין לידה למוות.

תארו לעצמכם שהקדמתם להכניס משמעות והיגיון לחיים על ידי הזיכרון, ואתם חיים לא רק בהווה, אלא לומדים יותר ויותר לראות את כל החיים כמו תמונה חיה לפניכם, עם תודעה היכולה לזרום החוצה רק מכל ישותכם הזמנית וממה שאתם רוצים להשיג. אם זהו המקרה ואם משתמשים בזה שוב כדי לעורר את הכוחות הפנימיים כפי שציינתי זה עתה כשדיברתי שעליכם לחיות את תוכן הנפש על ידי התבוננות, אז תוכלו לנסות להרחיב את הסקירה עוד ועוד, לעשות את זה יותר ויותר מוחשי ולחזור ללידה. ניתן לעשות זאת. עם זאת, מדובר כאן על סבלנות אינסופית; אנו נדבר עוד על שיטות אלה. אז ניתן לראות גם את מה ששייך לנפש ואינו סגור בין לידה למוות. וניתן ללמוד לקשור לדברים אחרים את מה שפועל בתוך החיים האלה בין לידה למוות. שם לומדים לקשור את ההווה שלכם עם העבר שלכם מתוך ההתחשבות בזיכרון ולחבר באופן הגיוני את התוצאה של היום עם הסיבה של אתמול; שם לומדים להמשיך בנפשכם את הקו הפנימי של סיבה ותוצאה. אז אותו כוח, שמוביל אתכם בחזרה לחייכם הנוכחיים, יוביל אתכם מעבר ללידה. מכיוון שלמדתם להביט על הסיבה והתוצאה בנפש באופן בלתי תלוי, אתם תחוו את מה שהיה לפני לידתכם, כיצד חייתם לפני לידתכם.

על ידי ההתפתחות הדרגתית של חוש זה, האדם משיג ידע על חייו הקודמים. עיקרון ההתגשמות מחדש או הגלגול מחדש הופך לעובדה בעיניו. דרך חידוד הראיה של הזמני בעולם הפנימי אנו משיגים את היכולת הנפשית להפוך לעובדה עבורנו את הגלגול מחדש או ההתגשמות מחדש. מה אנו עושים במקרה זה? במקרה זה אנו חודרים לנפש עם מה שמחבר אותנו עם הנפשי. שם ראייתנו מתרחבת פנימה. בזמן שאנו תופסים את רוח העולם החיצוני על ידי הבנת העולם החיצוני, כשאנו מוזגים את נפשנו על העולם החיצוני ובהרחיבנו אותה, אנו מרחיבים את התודעה לגבי הנפש עצמה המגיעה מעבר ללידתנו. לפיכך, הראייה שלנו מתפשטת יותר ויותר, וכך אנו מסתכלים ממה שקשור למקום ולזמן לזה שעוקב אחד אחרי השני ברצף הזמנים. שם אנו מתוודעים לגבי מהותו של האדם שהיא בלתי מתכלה ונצחית.

האדם הופך את עצמו ליותר ויותר רוחני. השלב הראשון הוא אם הוא יוצא מהשמחה ומהצער ומפתח רגשות כלפי העל-חושי, מעין שמחה וצער. ככל שהוא מפתח זאת יותר, כך המשפט היפה של אפלטון נהיה אמת עבורו: "הגוף חולף כי הוא מתקיים ממזון חולף; עם זאת, הרוח היא בלתי מתכלה מכיוון שהיא מתקיימת ממזון נצחי." היחסים בין גוף, נפש ורוח הם בדרך זו. הגוף הוא בר-חלוף. מה שניתן לראות מהאדם מועבר לאדמה במוות. עם זאת, מה שחי כשמחה וצער בבני האדם, הנפש, מקורה לא בלידה, אלא היא קשורה בדבר המשתרע מעבר ללידה. לפיכך, קיום הנפש נפרס מעבר לגבולות הלידה והמוות. עם זאת, מה שהאדם קולט בעצמו, בזמן שהוא שוב יוצא מנפשו ומשתלב עם הרוח, מחבר נפש זו עם מעיינות הקיום הנצחיים. זה נותן אלוהות לנפש. נפש האדם נעשית גלויה מחוץ לגוף. ככל שהיא קשורה לגוף והיא אחד איתו, היא בת-חלוף. אם הנפש משתלבת עם הרוח, היא הופכת בכך ליותר ויותר נצחית ובלתי מתכלה. בעזרתה אנו מגיעים למצב בו אנו מבינים מהו ידע עצמי של האדם, מהי הכרה אמיתית פנימית של האדם.

בהתחלה האדם חווה את נפשו בתוכו כשחש שמחה וצער. אז הנפש הזו מממשת תמונות שנעלמות שוב. משהו מתחייה אשר מוסתר מהחושים בלבד. לאדם יש כמחשבות חשופות בתוכו את מה שמתחיה שם בנפש. עם זאת, הוא מחבר בין מחשבות אלו לנפשו במהלך חייו. הוא לומד להרגיש ולהזדהות עם הרוח, ובסופו של דבר, הוא אוהב את הרוח בהנאה כפי שהוא אהב לפני כן בהנאה רק את החושים. התשוקה חלה בסופו של דבר על כל דבר רוחי. אנוכיות הופכת לאהבה הבלתי אנוכית של הבלתי מתכלה. באנוכיות, האהבה האנושית נתפסת בנפש. אך בעוד אנו תופסים זאת עמוק בתוכנו כרוח, אנו מבינים שאנו מוצאים את העצמי הזה בכל העולם שנותר, שאנו מחוברים לכל העולם שנותר וכפי כשאנחנו נולדים מהפיזי זה גם נכון שאנו נולדים כרוח בכל עת מהיקום הרוחני, מהעולם הרוחני-אלוהי. אם אנו מחפשים את האני הגבוה שלנו, הקיים בנו כמו ניצוץ, אנו רואים את הרוח בכל הסביבה. זהו הידע הגדול של החוכמה שפילוסופיית וֵדָאנְטַה [4] מסכמת באמרה: tat tvam asi – אתה הוא זה. אם האדם מודע לרוחו והתפתחותו מתחילה לצאת אל העולם, אז העצמי שלו מתפשט אל רוח היקום, אל קיום של רוח-העצמיות, ואנחנו עם ישותנו העצמית בכל מקום. ואז מה שהיה רק ​​הבנה הופך לתוכן הקשור רגשית, וזו ההתעלות האמיתית של הנפש לרוח, התעלות לחיי רוח אמיתיים.

יש התחלה של חיי הרוח; אך היא יבשה וקרה. יש אנשים שמתחממים רק אם זה נוגע למשהו נפשי, בני אדם ששמחים וסובלים רק אם זה נוגע למשהו נפשי, לכאב ולתשוקה. הם אומרים שהרוחני הוא משהו משעמם וקר. אם הם מסתכלים מעלה אל הכוכבים, הם מתייחסים למחשבות אודותיהם כמופשטות; אך הם יבשים וקרים באינטלקט שלהם. עם זאת, אם הנפש אוחזת ברוח, אנו חשים וחושבים לא רק עם היקום, מכיוון שאז ההשקפה משתנה על ידי היגיון ותודעה לתפיסה הנפשית של היקום כולו. מה שהיה פעם רק ​​תשוקה הופך לתשוקה של הרוח, מה שהיה אהבה רק בנפש הופך עכשיו לאהבה של הרוחני-אלוהי בעולם. רגשותינו, אותם סגרנו בתוכנו, מתפשטים אל כל העולם. העצמי שלנו זורם החוצה, ואנו הופכים להיות אחד עם הרוח החובקת-כל. אנו מאבדים את עצמנו ומוצאים את עצמנו ברוח החובקת-כל. זה משהו גבוה יותר מחשיבה בלבד. מבחינה נפשית, האדם קיבל את התחושה. ברוח, הוא מתחיל להיות מסוגל להפעיל את הרוחי. עם זאת, הוא גם יגיע למקום בו הוא ישיג את הרוח עם התחושה. ואז הוא בשלב האלוהי. עליו לעלות במעלה הסולם הזה על ידי הכוח שלו, לחבר את הנפש עם הרוח, כך שהן נהיות לאחד. זוהי התחשבות עצמית אמיתית. אם אנו תופסים את הרוח האלוהית הזורמת בעולם לא רק עם ההיגיון, אלא גם עם הלב – כשאנו פוגשים חבר ומרגישים חום בלב – אז אנחנו חודרים מהראש וחוכמתו אל הלב ואל אהבת החוכמה החובקת כל שלו. כך אנו עולים בהרימנו את נפשנו, ואנחנו לומדים לדעת לא רק את צרות-נפשנו בתוך דרך זו, אלא אנו מרחיבים את עצמנו ומוצאים את עצמנו בחוץ בעולם. הדגשתי זאת שוב ושוב: הביטו רק לתוככם, שם תמצאו את האדם האלוהי. לא תמצאו בתוככם רק את מה שיש לכם בתוככם. אם תרצו למצוא יותר בתוככם, עליכם לפתח תחילה את העצמי הגבוה הזה, לפתח אותו ולהפיץ את העצמי הגבוה על פני כל העולם. אלה שייעצו לאדם ידע עצמי לא התכוונו לבדיקת סרק של תוכו. הכרה עצמית זו נחשבת כפי שתפסנו אותה כעת, כעליית הנפש אל הרוח. ואז האדם כבר לא מרגיש שום הבדל בינו לבין בעל-החיים, הצמח והאבן. תחושה כללית של אחווה אוניברסלית חודרת לליבו. ואז, ורק אז אם לאדם יש זאת בתודעתו, הוא מבין כיעד האחרון להתפתחות מהגופני-נפשי לרוחני-נפשי את המילים היפות של המשורר והרואה נובאליס[5]: "מישהו היה מספיק מוצלח כדי להרים את צעיף האלה בסאייס – אך מה הוא ראה? הוא ראה – פלאי פלאים – את העצמי שלו!" איש מדע הרוח מוסיף: הוא מוצא את האלוהי בעצמי שלו, וזו רק תיאוסופיה, חוכמה אלוהית כדי לרומם את הלב, את הנפש אל הרוח, כך שמצליחים לחבר חוכמה עם האלוהי ולא רק להבין, אלא גם לחוש את התחושה הכללית של העולם האלוהי.

—————————————————————————-

  1. Friedrich von Hardenberg 1772-1801, הידוע כנובאליס, היה סופר ומשורר.
  2. הֶרָה – במיתולוגיה היוונית הייתה אלת הזמן והסדר.
  3. מילת הווה בגרמנית: sich entselbsten.
  4. וֵדָאנְטַה היא אסכולה בפילוסופיה ההודית, אשר עוסקת בטבע המציאות.
  5. The Novices at Sais מאת נובאליס, 1802

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *