היסטוריה אוקולטית – 06

היסטוריה אוקולטית – 06

היסטוריה אוקולטית

רודולף שטיינר

שטוטגרט 1.1.1911 GA126

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

סייע: יוחנן מרגלית

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 6

בהרצאה אתמול הסבתי את תשומת ליבכם לעובדה שכוחות מגוונים מאוד מתערבים במהלך ההתפתחות האנושית. מסיבה זו, וגם מכיוון שזרם השפעה אדיר אחד הצטלב עם אחר, מתקיימות בתחומי הציביליזציה תקופות מוגדרות מסוימות של עלייה ובאותה מידה של ירידה. בעוד שהציביליזציות הישנות עדיין הולכות ודועכות, בעודן עוברות לצורות חיצוניות, הוכנו לאט ובהדרגה הדחפים היצירתיים שאמורים לחנוך ציביליזציות מאוחרות יותר, לעורר בהן השראה ולהביא אותן להתגשמות. כך שבאופן כללי אפשר לתאר בקצרה את מהלך חיי הציביליזציה של האדם באופן הבא: אנו מוצאים חיי ציביליזציה המתנשאים ממעמקים לא ישוערו ועולים לגבהים מסוימים; ואז הם נסוגים, ובאמת לאט יותר ממה שהם עלו. פירותיה של תקופת-ציביליזציה מסוימת מתקיימים זמן רב, חודרים לזרמים מאוחרים יותר ולתוך התרבויות-העממיות בעלות האופי המגוון ביותר ומאבדים את עצמם כמו נהר שבמקום לזרום לים זולג לתוך השפלה. אך בעודו זולג, ציביליזציה חדשה – שעדיין לא היתה מורגשת במהלך שקיעת הישנה – נמצאת בהכנה, כדי שבסופו של דבר היא תתחיל את התפתחותה ותעלה כדי לתרום באופן זהה או דומה להתקדמות האנושות. אם אנו רוצים לחשוב על דוגמה אופיינית מאוד להתקדמות בציביליזציה, אנו יכולים לשער שהיא חייבת להיות כזו שבה הופיע בצורה הבולטת ביותר העיקרון של האוניברסלי-אנושי, אריגת האני באני. כפי שהראינו, זה היה המקרה בציביליזציה היוונית הקדומה. יש לנו שם המחשה ברורה של ציביליזציה המנהלת מסלול אופייני משלה; כי ההישגים של שלוש תקופות הציביליזציה שקדמו לה והתקופה שבאה לאחר הישגיה של יוון, השתנו בדרך שונה לגמרי על ידי כוחות שמחוץ לאדם. מכאן מה שמונח באדם עצמו, לפיו הוא משאיר את חותמו על העולם, כל מה שנובע מכוחות על-חושיים, יכול לבטא את עצמו בתוכו בצורה האנושית ביותר – זה מודגם באמצע, בתקופת-הציביליזציה הרביעית.

אולם לגבי תרבות יוונית זו, יש לומר גם את הדברים הבאים. קדמה לה התקופה השלישית, שכבר חלפה, ובתקופה זו של דעיכה הוכנה התרבות היוונית. במהלך שקיעת התרבות הבבלית, שזרמה מהמזרח לכיוון המערב, הוטבע בחצי האי הקטן של דרום אירופה שאנו מכירים כ-יוון, הזרע של מה שהיה צריך לנבוט באנושות כאימפולס של חיים חדשים. אמנם נכון שהחיים היווניים הללו הביאו לידי ביטוי בראש ובראשונה את היסוד האנושי במהותו, שהאדם יכול למצוא לחלוטין בתוכו, אך אין לחשוב שדברים כאלה אינם זקוקים להכנה. מה שאנו מכנים היסוד האנושי המהותי – גם זה היה צריך להילמד על ידי האדם במיסטריות על ידי כוחות על-חושיים, ממש כפי שיש עדיין צורך להכין את החירות הגבוהה ביותר לקראת תקופת הציביליזציה השישית כשהישויות המנחות והדריכות את האבולוציה האנושית מלמדות ומכינות אותה בעולמות העל-חושיים.

אם כן, עלינו להבין שכאשר התרבות היוונית הופיעה להתבוננות חיצונית, כאשר הכל נבע מהיסוד האנושי המהותי, כבר היתה מאחוריה תקופה בה היא היתה תחת השפעת ישויות רוחניות גבוהות. זה היה דרך הישויות הרוחניות הגבוהות הללו שהתרבות היוונית הצליחה לעלות לגבהים שהשיגה בהבאת היסוד האנושי המהותי לידי ביטוי. מסיבה זו גם התרבות היוונית, כשאנחנו מתחקים אחריה לאחור, הולכת לאיבוד בחשכת אותםן תקופות פרהיסטוריות, כאשר בבסיסה, היא טיפחה במקדשי המסתורין את החוכמה שאז, כמו מורשת, לבשה בה צורה פואטית מלכותית על ידי הומרוס,[1] על ידי אייסכילוס.[2] כך, לנוכח ההוד וההדר של דמויות שאין שני להן, עלינו להעלות על הדעת שאנשים אלה אכן פיתחו משהו שהוא כולו תוצר של נפשם שלהם, של אריגת האני באני, אך זה הונח לראשונה על ידי הישויות הגבוהות יותר לתוך נפשות אלה במקדשי המיסטריות. זו הסיבה ששירתם של הומרוס ושל אייסכילוס נראית כה עמוקה וגדולה עד אינסוף. עם זאת, אין לשפוט את שיריו של אייסכילוס מתוך התרגום של וילמוביץ, שכן יש להבין כי לא ניתן להעביר את מלוא הגדוּלה של מה שחי באייסכילוס בשפה מודרנית, וכי באמת לא יכולה להיות גישה גרועה יותר להבנת עבודותיו מזו שהוגשה על ידי אחד מהמתרגמים האחרונים.

אם כן, אם אנו חוקרים את התרבות היוונית על הרקע העמוק של המיסטריות, נוכל להתחיל לנחש את טבעה האמיתי. ומכיוון שסודות החיים בעולמות העל-חושיים הועברו בצורה אנושית מסוימת לאמני יוון, הם הצליחו בפסליהם לגלם בשיש או בברונזה, את מה שהוסתר במקורו בחשאיות של המיסטריות. אפילו מה שניצב לפנינו בפילוסופיה היוונית מראה בבירור כי הישגיה הגבוהים ביותר היו למען האמת – חוכמת מיסטריות עתיקה שתורגמה למושגים של אינטלקט והיגיון. יש לכך אינדיקציה סמלית כאשר אומרים לנו שהרקליטוס[3] הציע את עבודתו, 'על הטבע', כאקט של קורבן במקדש דיאנה באפסוס. המשמעות היא שהוא ראה את מה שאריגת האני באני איפשרה לו לומר כהצעה לכוחות הרוחניים של התקופה הקודמת שאיתם הוא ידע שהוא קשור. זוהי גישה שגם משליכה אור על אמירתו העמוקה של אפלטון,[4] שהצליח להעביר פילוסופיה כה עמוקה ליוונים ובכל זאת מצא את עצמו נאלץ לאשר שכל הפילוסופיה של זמנו הייתה כלום לעומת החוכמה העתיקה, שהתקבלה על ידי אבותיהם מעולמות הרוח עצמם.[5] באריסטו[6] הכל נראה כאילו בצורות של היגיון – אכן, כאן יש לומר שהחוכמה הקדומה הפכה להפשטה, עולמות חיים הצטמצמו למושגים. אך למרות זאת – מכיוון שאריסטו ניצב בתחנה הסופית של הזרם העתיק – משהו מהחוכמה הישנה עדיין נשם בעבודותיו.[7] במושגיו, ברעיונותיו, מופשטים ככל שיהיו, עדיין ניתן לשמוע הד מהרמוניות שהדהדו מלב-המקדשים שלמעשה היו השראה לא רק לחוכמה היוונית אלא גם לאמנות היוונית, של כל האופי-העממי. שכן כאשר תרבות כזו עולה לראשונה, היא מחזיקה לא רק בידע, לא רק באמנות, אלא באדם כולו, והתוצאה היא שהאדם כולו הוא הטבעה של החוכמה והרוחניות החיים בתוכו. אם נדמיין את הציביליזציה היוונית עולה מעלה ממעמקים לא ידועים אפילו במהלך שקיעת התרבות הבבלית, אז בעידן המלחמות הפרסיות אנו יכולים לראות בבירור את ההשפעות של מה שהאופי היווני קיבל מחוכמת המקדשים הישנה. שכן במלחמות הפרסיות הללו אנו רואים כיצד גיבורי יוון, המלאים בהתלהבות מהמורשת שקיבלו מאבותיהם, משליכים את עצמם כנגד הזרם אשר, כזרם דועך מהמזרח, זולג אליהם. משמעות ההתנגדות האלימה שלהם, כאשר אוצרות החוכמה במקדש, כאשר מורי המיסטריות היווניות הקדומות עצמם נלחמו בתוך נפשם של הגיבורים היוונים בקרבות נגד הפרסים, נגד התרבות הנחלשת של המזרח – המשמעות של כל זה יכולה להיתפס על ידי הנפש האנושית אם נשאלת השאלה: מה היה צריך להתרחש בדרום אירופה, ואכן מאוחר יותר בכל אירופה, אם ההתקפה המסיבית של ההמונים מן המזרח לא היתה מוכרעת באותה עת על ידי העם היווני הקטן? מה שהשיגו אז היוונים הכיל את הזרע של כל ההתפתחויות המאוחרות יותר בציביליזציה האירופית עד לימינו.

ואפילו התוצאה במזרח של מה שאלכסנדר לאחר מכן נשא בחזרה אליו מהמערב – גם אם באופן שמנקודת מבט מסוימת לא ניתן להצדיקו – שיכולה היתה להתפתח רק לאחר מה שעתיד היה להתנוון גם ביחס לכוחו הפיזי, הוחזר לראשונה על ידי ההתלהבות הבוערת בנפשם של היוונים לאוצרות המקדש. אם נתפוס זאת נראה כיצד לא פעלו כאן רק הלימוד הנוגע לאש שניתן על ידי הרקליטוס, לא רק הרעיונות החובקים-כל של אנקסגורס ותאלס, אלא גם את תורתם של שומרי חוכמת-המקדש בציביליזציה היוונית הפרהיסטורית. אנו נרגיש את כל זה כירושה של כוחות רוחניים שהחדירו לתרבות היוונית את מה שהיא עתידה לקבל. נתפוס זאת בנפשם של הגיבורים היוונים שהתקוממו כנגד הפרסים בקרבות השונים. כך עלינו ללמוד לחוש היסטוריה, שכן מה שמוצע לנו בדרך הרגילה הוא, בעיקרון, רק הפשטה ריקה של רעיונות. ניתן לראות את הדברים שעוברים מתקופות קדומות לתקופות מאוחרות יותר רק כשאנו חוזרים למה שנמסר לנפשות בני האדם במשך תקופה שנמשכה אלפי שנים, לובשת צורות מוגדרות בתקופה מסוימת.

מדוע בהתפרצות זו של אוצרות המקדש הישנים אפשר היה להעביר ליוונים משהו כה גדול. הסוד היה באוניברסליות, בתפיסה הכוללת של אותם אוצרות מקדש אלו, ובריחוקם מכל דבר פחות חשוב. זה היה דבר שניתן כמקור ראשוני, משהו שיכול לרתק את כל האדם, בהביאו בעוצמה את ההדרכה.

וכאן אנו מגיעים למאפיין המהותי של תרבות העולה לקראת שיאה. במהלך תקופה זו, כל מה שהוא תמריץ אקטיבי באדם – יופי, מוסריות, שימושיות, תכליתיות, מה שהוא רוצה להשיג ולהגשים בחיים – כל זה נתפס כנובע ישירות מחוכמה, מתוך הרוח. החוכמה חובקת מוסריות, יופי וגם כל דבר אחר. כאשר האדם חדור ומלא השראה על ידי חוכמת המקדש, השאר בא בעצמו. זו התחושה השוררת בתקופות עלייה אלה. אך ברגע שהשאלות, התפיסות, נופלות לרסיסים – הרגע בו, למשל, שאלת הטוב או היפה הופכת להיות בלתי תלויה בשאלת מוצאה האלוהי – מתחילה תקופת הניוון. לכן אנו יכולים להיות בטוחים שאנו חיים בתקופה של ניוון בה מודגש כי, ללא תלות במוצא רוחני, יש לטפח דבר זה או אחר במיוחד, דבר זה או אחר חייב להיות השיקול העיקרי. כשאדם חסר את הביטחון שהרוח יכולה להביא מעצמה את כל מה שחיי האדם דורשים, אז זרמי התרבות, שבעת העלייה מהווים אחדות, מתפרקים לזרמים נפרדים. אנו רואים זאת כאשר תחומי עניין מחוץ לחוכמה, מחוץ לדחף הרוחי, מתחילים להסתנן לחיי היוונים; אנו רואים זאת בחיים הפוליטיים, אנו רואים זאת גם בחלק זה של החיים היוונים המעניינים אותנו במיוחד, בחיי הרוח שקדמו לאריסטו. כאן, זה לצד זה עם השאלה: מהי האמת? – שכוללת את השאלה: מה טוב ויעיל באופן מעשי? – השאלה האחרונה מתחילה להיות עצמאית. אנשים שואלים: כיצד צריך לבנות את הידע כדי שאפשר יהיה להשיג מטרה מעשית בחיים? וכך בתקופת הניוון אנו רואים את זרם הסטואיות עולה. אצל אפלטון ואריסטו הטוב נכלל ישירות בחוכמה; דחפי הטוב יכלו לנבוע רק מהחוכמה. הסטואיקנים שאלו: מה האדם צריך לעשות כדי להיות יותר חכם ביישומי החיים, כדי לחיות למען מטרה כלשהי? מטרות החיים המעשיות מכניסות את עצמן למה שהיה בעבר הדחפים הנפוצים של האמת.

עם אֶפִּיקוֹרֶאִיזְם[8] מגיע אלמנט שניתן לתארו כך – בני אדם שאלו: כיצד עלי להכין את עצמי באופן אינטלקטואלי על מנת שהחיים האלה יעברו עם האושר הגדול ביותר האפשרי ושלווה פנימית? לשאלה זו, תאלס,[9] אפלטון ואפילו אריסטו היו עונים: חפשו אחר האמת והאמת תעניק לכם את האושר העילאי, את הזרע הנובט של האהבה – אולם כעת אנשים הפרידו בין השאלה האחת לשאלת האמת, וזרם של ניוון התחיל להתפתח. סטואיזם ואפיקוראיזם הם זרמים של ניוון, והתוצאה הבלתי נמנעת היא שאנשים התחילו להטיל ספק באמת עצמה והאמת איבדה מכוחה. לפיכך, במקביל לסטואיזם ואפיקוראיזם בתקופת הניוון, עולה הספקנות – ספק ביחס לאמת. וכאשר הספקנות והספק, סטואיזם ואפיקוראיזם, הפעילו את השפעתם במשך זמן מה, אז האדם, שעדיין חתר אחר האמת, הרגיש מנודה מנפש-העולם ונזרק בחזרה אל נפשו שלו. ואז הוא הביט סביבו ואמר: זו אינה תקופה בה זורמים לאנושות אימפולסים מהזרם הפועל של הכוחות הרוחניים עצמם. הוא נזרק לאחור לתוך חייו הפנימיים, לתוך ישותו הסובייקטיבית שלו. בהמשך החיים היווניים הדבר בא לידי ביטוי בניאו-פלטוניזם, פילוסופיה שכבר אינה עוסקת בחיים חיצוניים, אלא מסתכלת פנימה ושואפת כלפי מעלה אל האמת דרך העלייה המיסטית של האינדיבידואל. שלב אחר שלב זרם אחד של חיי התרבות הולך וגובר והאחר יורד. מה שהתפתח במהלך העלייה דועך בהדרגה ונעלם, עד שעם ההתקרבות של שנת 1250 מתחילה עבור האנושות השראה שלא קל להתבונן בה, אבל אינה פחות גדולה מכל מה שאפיינתי אתמול בצורה מסוימת. זה שוב דועך מאז המאה ה-16. שכן מאז, לצד תהליך זה, שוב עלו כל השאלות המיוחדות הנוגעות לאמת עצמה; שוב ננקטת גישה שרוצה להפריד בין שאלת הטוב והשימושי כלפי חוץ משאלת האמת העליונה. והואיל ואותם אישים מובילים, שבהם פעלו הדחפים של שנת 1250, התבוננו בכל הזרמים האנושיים ביחסם לאמת, אנו רואים שכעת בולטת ההפרדה הבסיסית של שאלות החיים המעשיות מאלה העוסקים במהותה של האמת. בשער המוביל לתקופת הניוון החדשה, התקופה המסמנת בצורה ברורה כל כך את הירידה כלפי מטה בחיי הרוח – בשער זה ניצב קאנט. בהקדמתו למהדורה השנייה של 'ביקורת התבונה הטהורה', הוא אומר במפורש שהיה עליו להציב גבולות לחתירה לאמת על מנת לפנות מקום למה שדורשת הדת המעשית.[10] מכאן ההפרדה הברורה של התבונה המעשית מהתבונה התיאורטית: בתבונה המעשית, עמדת האלוהים, החופש והאלמוות מבוססת כולה על יסוד הטוב; בתבונה התיאורטית, נהרסת כל אפשרות של ידע החודרת לכל עולם הרוח. כאלה הם הדברים כאשר מסתכלים עליהם על רקע ההיסטוריה העולמית. אנו יכולים להיות בטוחים שהחתירה לחוכמה בתקופתנו תגיע בעקבות קאנט. כאשר תנועתנו הרוחנית מצביעה על הדרכים בהן ניתן להרחיב ולהגדיל את יכולת הידע כך שהיא תאפשר לו לחדור לתוך העל-חושי, נמשיך זמן רב וממושך לשמוע מכל הצדדים: "כן , אבל קאנט אמר!…" ההתפתחות ההיסטורית של האנושות עוברת את דרכה בניגודים מסוג זה. במה שמתעורר באופן אינסטינקטיבי, כמו ברמז עמום, אנו יכולים לראות שמתחת למה שהוא מאיה טהורה אך מקובלת כאמת, מתחת לזרם המאיה, אינסטינקטים אנושיים פוגעים בדברים שהם במידה רבה צודקים. שכן, זה מעניין בצורה יוצאת דופן לראות את מה שבצורה מרומזת מסוימת נובע מתוך האינסטינקטים העממיים למען החיים מעשיים, אנו יכולים לתפוס את המסלול המתנוון של האבולוציה האנושית עד לתקופה היוונית-לטינית והעלייה המחודשת הנדרשת מאיתנו כעת.

אם כן, איזו תמונה עלתה לנגד עיניהם של בני האדם שהיה להם רגש לדברים כאלה כאשר הם הביטו לאחור בדמויות הגדולות של ההיסטוריה בתקופה שלפני הכריסטיאניות – או שעדיף שנאמר, לתקופות שלפני היוונים – איך היה עליהם לחשוב על כל אלה שתיארנו ככלים של ישויות ההיררכיות הגבוהות? הם בוודאי אמרו לעצמם – ואפילו היוונים עדיין עשו כך: זה הגיע אלינו דרך בני אדם שהופעלו עליהם כוחות אלוהיים על-אנושיים – ובכל תקופות העת העתיקה אנו מגלים שהאישים המובילים, עד לדמויות כמו הרמס, ואפילו אפלטון, נחשבו כ"בני האלים"; כלומר, כשבני אדם הביטו לאחור בימי קדם, הגדילו את חזונם יותר ויותר, הם ראו את האלוהי שמאחורי האישים שהופיעו בהיסטוריה; הם ראו בישויות שהופיעו כאפלטון וכהרמס כיורדות מטה, כנולדות מאלוהים. כך בצדק הם ראו זאת – בני האלים שהתאחדו עם בנות האדם, במטרה להוריד את הרוח למישור הפיזי. באותם זמנים קדומים בני אדם ראו את בני האלים כאדם אלוהי, כלומר ישויות שטבען אוחד עם האלוהי. מצד שני, כאשר היוונים הרגישו: כעת אנו יכולים לדבר על אריגת האני באני, על מה שנמצא בתוך האישיות האנושית עצמה – אז הם דיברו על מנהיגיהם העליונים כשבעת החכמים, ובכך הצביעו על העובדה שהטבע של אלו שפעם היו בני האלים הפך כעת לאדם טהור ואנושי.

מה אכן צפוי להתקיים באינסטינקטים של העמים בתקופה שלאחר יוון? כעת יש להצביע על מה שהאדם עיבד במישור הפיזי, וכיצד הוא נושא את מלוא הפרי הזה לעולם הרוח. וכך, בעוד שההרגשה בתקופות הרבה יותר מוקדמות הייתה שיש להכיר ברוחני כקודם לאדם הפיזי והאדם הפיזי נחשב כדימוי-צללי, ובעוד שבמהלך התקופה היוונית היו החכמים שבהם האני פעל באני, בתקופה שלאחר יוון הופנתה תשומת הלב לאנשים שחיים במישור הפיזי ועולים לרוח באמצעות מה שמושג בעולם הפיזי. מושג זה התפתח מתוך אינסטינקט אמיתי מסוים של ידע. כשם שבתקופה שלפני יוון היו אלה בני האלים, וליוונים היו את החכמים, כך יש לעמי התקופה שלאחר יוון את הקדושים – בני אדם שהרימו את עצמם לחיי הרוח באמצעות מה שהם נשאו כהשפעה מהמישור הפיזי. משהו חי שם באינסטינקט העממי, המאפשר לנו להציץ כיצד מאחורי המאיה עצמה יש גורם המניע את האנושות קדימה.

כאשר אנו מזהים זאת, האימפולסים הפועלים בתקופות הזמן משליכים אור על נפש האדם האינדיבידואלית, ואנו מבינים כיצד באופן בלתי נמנע משתנה הקארמה הקבוצתית על ידי העובדה שבני האדם הם בו זמנית כלים לתהליך ההתפתחות ההיסטורית. לאחר מכן אנו מסוגלים להבין את מה שמגלה הכרוניקה האקשית – למשל, שבנובאליס[11] עלינו לראות משהו שחוזר לאליהו של פעם. זהו רצף התגשמויות מעניין במיוחד.[12] אצל אליהו עולה בחוזקה אלמנט הנבואה, שכן זו הייתה משימתם של העברים להכין את מה שעתיד היה לבוא בזמן מאוחר יותר. והם הכינו זאת בתקופת המעבר מהאבות לנביאים, דרך דמותו של משה. ואילו אצל אברהם אנו רואים כיצד העברי עדיין מרגיש את פועלו של האל בתוכו, בעצם דמו,[13] אצל אליהו אנו רואים את המעבר לעלייה לעולמות הרוח. הכל מוכן לפי הדרגות. באליהו חיה אינדיבידואליות שכבר היתה בהשראת מה שצריך לבוא בעתיד. ואז אנו רואים כיצד אינדיבידואליות זו הייתה כלי להכנת הבנת אימפולס כריסטוס. האינדיבידואליות של אליהו נולדה מחדש אצל יוחנן המטביל.[14] יוחנן המטביל הוא הכלי של ישות גבוהה יותר. אצל יוחנן המטביל חיה אינדיבידואליות שהשתמשה בו ככלי, אך כדי לאפשר לו לשמש כלי שכזה היתה נחוצה האינדיבידואליות הנעלה של אליהו.

ואז, בהמשך, אנו רואים כיצד אינדיבידואליות זו מתאימה היטב למזוג אימפולסים הפועלים לקראת העתיד לתוך צורות אשר התאפשרו רק על ידי השפעת תקופת התרבות-הפוסט-אטלנטית הרביעית. ככל שזה נראה לנו מוזר, אינדיבידואליות זו מופיעה שוב בדמותו של רפאל, שאיחד בציוריו את מה שפעל בכל תקופות הזמן כאימפולס הכריסטוס, עם הצורות הנפלאות של התרבות היוונית. וכאן אנו יכולים להבין כיצד הקארמה האינדיבידואלית של נפש[15] זו קשורה להתגשמות החיצונית. זה נדרש מהתגשמות החיצונית שכוחה של התקופה יוכל לבוא לידי ביטוי ברפאל; האינדיבידואליות של אליהו-יוחנן היא הנושאת המתאימה לכוח זה. אך התקופה מסוגלת לייצר רק גוף פיזי שנידון להתנפץ תחת כוח כזה; מכאן מותו המוקדם של רפאל.

אינדיבידואליות זו נאלצה אז להשפיע על הצד השני של ישותה בתקופה בה הזרמים הבודדים התחלקו פעם נוספת; היא מופיעה שוב כנובאליס. אנו רואים כיצד למעשה חי בנובאליס, בצורה מסוימת, כל מה שניתן לנו כעת באמצעות מדע הרוח. כי מחוץ למדע הרוח איש לא דיבר בצורה כה נאותה על יחסו של הגוף האסטרלי לגופים האתרי והפיזי, אודות מצב העירות ומצב השינה, כמו נובאליס, רפאל שהתגשם מחדש.[16] דברים אלה מראים לנו עד כמה האינדיבידואלים הם הכלים של הזרימה פנימה של האבולוציה של האדם. וכאשר אנו מתבוננים במהלך ההתפתחות האנושית, כאשר אנו תופסים את ההתחלפות החידתית הזו בהתרחשויות ההיסטוריה, אנו יכולים להציץ במעומעם על פועלם של כוחות רוחניים עמוקים. המוקדם עובר לתוך המאוחר בדרכים מוזרות ויוצאות מהכלל.

לחלקכם כבר אמרתי[17] כי תמונה חשובה ביותר של היסטוריה מתגלה על ידי המעבר ממיכאלאנג'לו לגלילאו. (שימו לב, אני לא מדבר כאן על התגשמויות חוזרות; זה עניין של התפתחות היסטורית). אדם אינטליגנטי מאוד הפנה את תשומת הלב לעובדה המדהימה שהרוח האנושית שילבה בארכיטקטורה המופלאה של כנסיית פטרוס הקדוש ברומא, את מה שהוא כינה מדע המכניקה. הצורות מלאות ההוד של בניין זה מגלמות את עקרונות המכניקה, שהיו תחת יכולת התפיסה האינטלקטואלית האנושית, שהועברו ליופי והדר. אלו הן המחשבות של מיכאלאנג'לו![18] הרושם המתקבל על ידי בני אדם מן המראה של כנסיית פטרוס הקדוש מתבטא באופנים רבים ושונים, ואולי כולם הרגישו משהו ממה שהתנסה בו נאטר,[19] הפסל הווינאי, או ממה שהתנסו בחברתו. הוא נסע עם ידיד לעבר כנסיית פטרוס הקדוש. היא עדיין לא נראתה באופק, אבל אז, לפתע, שמע הידיד את נאטר קופץ ממושבו הצידה וצועק: "אני מפחד!" באותו רגע הוא ראה את המראה של כנסיית פטרוס הקדוש… אחר כך הוא רצה למחוק את האירוע מזיכרונו. כולם עשויים לחוות משהו מסוג זה למראה הוד גדול שכזה. וכעת, בנאום של פרופסור מולנר, אדם פיקח מאוד, הוא הדגיש את הנקודה שגלילאו, ההוגה המכניסטי הגדול, לימד את האנושות מבחינת האינטלקט את מה שמיכלאנג'לו בנה בצורות המרחביות בכנסיית פטרוס הקדוש. כך שמה שעומד שם בכנסיית פטרוס הקדוש כמו מכניקה מגובשת, עקרונות מכניקה שנתפסים על ידי המוח האנושי, ניצבים לפנינו שוב, אך מועבר כעת לאינטלקטואליות, במחשבותיו של גלילאו. אך מוזר שבנאום זה היה על הנואם להפנות את תשומת הלב לכך שגלילאו נולד ביום מותו של מיכאלאנג'לו (18 בפברואר 1564). מכאן יש אינדיקציה לכך שהיסוד האינטלקטואלי, המחשבות שטבע גלילאו בצורות האינטלקטואליות של המכניקה, עולות באישיות שלידתה מתרחשת באותו יום בו מת זה שנתן להם ביטוי בחלל. אם כן, בהכרח עולה השאלה בתודעתנו: מי באמת בנה את כנסיית פטרוס הקדוש, באמצעות מיכאלאנג'לו, עם עקרונות המכניקה שרק לאחר מכן רכשה האנושות באמצעות גלילאו?

חבריי היקרים, אם המחשבות האפוריסטיות והמבודדות שהוצגו בקשר להתפתחות ההיסטורית של האנושות מתאחדות בליבכם כדי לייצר תחושה כיצד הכוחות הרוחניים עצמם פועלים בהיסטוריה באמצעות הכלים שלהם, אזי הטמעתם את ההרצאות בדרך הנכונה. ואז ניתן לומר כי התחושה העולה בלבנו מחקר ההיסטוריה האוקולטית היא התחושה הנכונה לאופן בו ההתפתחות וההתקדמות מתרחשות בזרם הזמן. כיום, בנקודת מפנה מינורית זו של זמן, יתכן ויהיה זה מתאים לכוון את המדיטציה שלנו לתחושה זו של התקדמותם של אנשים ואלים בזרם ההיסטוריה. אם בלב כל אחד מכם תהפוך התחושה עבור המדע של ההתקדמות האוקולטית בזמן, לתפיסה ברורה של הפעילות האורגת ויוצרת בתקופתנו, אם תחושה זו יכולה להתעורר בתוככם, היא אולי גם תוכל לחיות כמשאלה של שנה חדשה בנפשכם. ובסיום מחזור זה של הרצאות, זו משאלת ראש השנה שהייתי רוצה להניח בלבבכם: ביחס למה שנאמר כנקודת המוצא של תחושה אמיתית לזמן. בדרך מסוימת זה יכול להיות סמלי להשתמש במעבר קטן זה מתקופת זמן אחת לשנייה כהזדמנות לאפשר לנפשנו להיות מושפעת מאידיאל מחבק מעברים כאלה בתנועתנו.

————————————————————————————–

  1. הומרוס – משורר יווני קדום, שלפי המסורת חיבר את האפוס איליאדה ואודיסיאה, מיצירות המופת של הספרות העולמית וממעצביה של התרבות היוונית, של המיתולוגיה שלה, של שירתה וספרותה ושל ערכיה המוסריים והחברתיים.
  2. אייסכילוס – הראשון בזמן משלושת המשוררים הגדולים של הטרגדיה היוונית. נולד בשנות העשרים של המאה השישית לפני הספירה באלוסיס שבאתיקה.
  3. הֵרַקְלֵיטוֹס מאפסוס היה פילוסוף יווני קדם-סוקרטי, יליד אפסוס שבאסיה הקטנה, שפעל בסביבות סוף המאה ה-6 לפנה"ס ותחילת המאה ה-5 לפנה"ס.
  4. אַפְּלָֿטוֹן היה פילוסוף יווני, אשר כתביו שימשו אבני יסוד לפילוסופיה המערבית אחריו. תלמידו של סוקרטס, מורו של אריסטו, מחברם של כתבים רבים ומייסד האקדמיה באתונה.
  5. Cp. Timaeus, 22, 23. "בדלתא המצרית, שבראשה מתחלק נהר הנילוס, ישנו מחוז מסוים הנקרא מחוז סאיס, והעיר הגדולה של המחוז נקראת גם סאיס… לעיר זו הגיע סולון, והתקבל שם בכבוד גדול; הוא שאל את הכמרים שהכי בקיאים בעניינים כאלה, על העת העתיקה, וגילה כי לא הוא ולא שום אדם אחר ידעו דבר כלשהו שראוי להזכירו על התקופות הקדומות. באחת הפעמים, ברצונו למשוך אותם לדבר על העת העתיקה, הוא החל לספר על הדברים העתיקים ביותר בחלק של עולמו… כתוצאה מכך אמר אחד הכמרים, שהיה בגיל מאוד מבוגר: הו סולון, סולון, אתם היוונים אינכם אלא ילדים ואין ביניכם איש זקן. כתשובה שאל אותו סולון למה הוא מתכוון. והכומר ענה: בכוונתי לומר שבתודעתכם כולכם צעירים; אין דעה ישנה שנמסרה מטה אליכם על ידי המסורת העתיקה, ואין שום מדע אפור מזיקנה… בדיוק כשאתם ומדינות אחרות תתחילו לספק מכתבים ואת שאר הדרישות של החיים התרבותיים, אזי, אחרי המרווח הרגיל, הזרם מהשמיים, כמו מגיפה, יימזג מטה ויותיר רק את אלו מכם חסרי המכתבים והחינוך, וכך יהיה עליכם להתחיל הכל מחדש כמו ילדים, ולא לדעת דבר על מה שקרה בימי קדם, לא בינינו או בקרב עצמכם… "
  6. אֲרִיסְטוֹ היה פילוסוף יווני, מבכירי הפילוסופים של העת העתיקה, ומאבות הפילוסופיה המערבית.
  7. ראו רודולף שטיינר: ההיסטוריה של העולם לאור האנתרופוסופיה כיסוד להבנת הרוח האנושית – GA233 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
  8. אֶפִּיקוּרוֹס – 270-341 לפני הספירה. היה פילוסוף יווני, מייסד האסכולה האפיקוראית. גישתו הפילוסופית מתבססת על החתירה לתועלת, הנאה ושמחה – אליהם ניתן להגיע לשיטתו דרך לימוד מעמיק, טיפוח החברות, שמירת הבריאות ושליטה ביצר.
  9. תָאלֵס איש מילֵטוֹס 624 לפנה"ס עד 546 לפנה"ס. היה פילוסוף יווני מן האסכולה המילֵטית ומתמטיקאי חשוב.
  10. עמנואל קאנט 1804-1724, " אם כן, אני צריך לשים קץ לידע, לעשות מקום לאמונה." הקדמה לחלק ראשון ושני של 'ביקורת התבונה הטהורה'.
  11. נובאליס 1801-1772, היה סופר, משורר ומראשוני הפילוסופים של תנועת הרומנטיקה בגרמניה.
  12. ראו הרצאה מספר 4 בסדרת ההרצאות מאת רודולף שטיינר: אדם ארצי ואדם קוסמי, GA133 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
  13. ראו רודולף שטיינר: סודות עמוקים של ההיסטוריה האנושית לאור הבשורה של מתי. הרצאות 2 ו-3.
  14. ראו הרצאה מספר 4 בסדרת ההרצאות מאת רודולף שטיינר: אדם ארצי ואדם קוסמי, GA133 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
  15. שטיינר משתמש במילה: entelechy שמובנה בפילוסופיה של אריסטו: הכוח הפעיל, הנפש שבאורגניזם החי.
  16. ראו ההרצאה של רודולף שטיינר בתאריך 22.12.1908 (נמצאת בארכיב העברי החינמי!): "המשורר הגרמני הצעיר נובאליס נהיה לרואה רוחי – אנו צריכים כמעט לומר "באורח פלא" בחסד כוחות אלוהיים-רוחיים. דרך אירוע מכונן שעשה אותו מודע, כמו במטה של קסם, לקשר שבין החיים והמוות, נפתחו עיני רוחו כמו גם אופק נרחב של האדמה והיקום, ישות הכריסטוס עצמה הופיעה לפניו. הוא היה מסוגל לומר לעצמו שהוא היה האחד שעם עיני הרוח ראה למעשה את מה שהתגלה 'כאשר האבן הורמה' ונראתה הישות אשר סיפקה את הקיום הארצי עם ההוכחה שהחיים תמיד יתגברו על המוות.

    במקרה של נובאליס איננו יכולים באמת לדבר על חיים המכילים עצמם במובן הרגיל, כי חייו היו כמו זיכרון של התגשמות מוקדמת יותר. ההתקדשות שהוענקה לו היתה כמו חסד שהובא בתוכו לחיים כהישג התנסויותיו בהתגשמויות קודמות. היה בו בסיס אינטואיטיבי ותובנה מחיים קודמים. ובגלל שהוא הביט לאחור דרך התקופות עם עיני הרוח הערות שלו, הוא היה יכול לאשר ששום דבר בחייו לא ניתן להשוואה בחשיבותו עם ההתנסות של גילוי הכריסטוס כמציאות חיה. התנסות שכזו היא כמו חזרה על ההתרחשות בדמשק, כאשר פאולוס, אשר עד כה רדף את חסידיו של ישוע כריסטוס ודחה את כרוזיהם, קיבל בחיזיון גבוה הוכחה ישירה שהכריסטוס חי, שהוא נוכח, ושהמאורע בגולגותא הוא מיוחד במינו בכל תהליך האבולוציה של האנושות."

  17. ראו רודולף שטיינר, הרצאה שכותרתה: רוח האדם ורוח בעל-החיים 17.11.1910 – GA60 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות בשם: הנפש והרוח של האדם ושל בעלי-החיים.
  18. ראו רודולף שטיינר: ליאונרדו דה-וינצי ומיכאלאנג'לו – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. וגם את: ההיסטוריה של האמנות – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
  19. Heinrich Natter 1892-1846.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.