היסטוריה אוקולטית – 03

היסטוריה אוקולטית – 03

היסטוריה אוקולטית

רודולף שטיינר

שטוטגרט     29.12.1910     GA126

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

סייע: יוחנן מרגלית

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 3

דברים מסוימים שנאמרו כשהצצנו בקצרה למסלול הנסתר של האבולוציה האנושית, יצביעו בפניכם כי רצף הגלגולים שנקבע על ידי האופי האינדיבידואלי והתפתחותם של בני האדם, משתנה על ידי התערבות כוחות רוחניים מהיררכיות גבוהות יותר. התגשמות חוזרת היא בשום פנים ואופן לא תהליך כל כך פשוט בהתפתחות האנושות, כמו שדרך נוחה מסוימת של חשיבה אוהבת להניח. כמובן זוהי עובדה שהאדם מתגשם שוב ושוב, שהגרעין הפנימי ביותר של הווייתו מופיע שוב ושוב בהתגשמויות חדשות; זה נכון גם שיש קשר סיבתי בין חיים מוקדמים ומאוחרים יותר. בנוסף לכך יש את חוק הקארמה אשר נותן ביטוי לקשר סיבתי זה. אבל מעל ומעבר לכל זה, יש משהו אחר שהוא חיוני להבנת המהלך ההיסטורי של התפתחות האנושות. מהלך ההתפתחות האנושית היה שונה לגמרי אם לא היה נלקח בחשבון דבר מלבד הקשרים הסיבתיים בין התגשמות אחת לשנייה, או בין ההתגשמויות הקודמות והמאוחרות של האדם. כוחות אחרים בעלי משמעות רבה מתערבים באופן תמידי בחיי האדם, יותר או פחות בכל התגשמות, ומשתמשים באדם ככלי. זה תקף במיוחד במקרה של אישים מובילים בהיסטוריה. מכאן נובע שקארמה אינדיבידואלית בלבד משתנה באמצעות ההתגשמויות הרצופות, וזה מה שקורה בפועל.

אם נגביל את עצמנו בינתיים לתקופה הפוסט-אטלנטית, נוכל לדבר על חוק לפיו, בתקופות עד לימינו, ההשפעות של עולמות אחרים קשורות בקארמה האינדיבידואלית של האדם. תרשים הוא האמצעי היחיד המציין באיזו צורה משפיעות השפעות אלו וכיצד הן קשורות לאינדיבידואליות האנושית. בואו נדמיין (ראו תרשים) שהצורה העגלגלה באמצע מייצגת את האני האנושי, גרעין הטבע האנושי. אנו מציינים כעת את שאר מרכיבי ישות האדם, ומשאירים לרגע את חלוקת הנפש לנפש התחושה, הנפש האינטלקטואלית ונפש התודעה. כאן, באופן סכמטי, יש לנו גוף אסטרלי, גוף אתרי וגוף פיזי.

מכיוון שאנו מדברים רק על אבולוציה פוסט-אטלנטית, ננסה לדמיין מהתיאורים הרבים שניתנו, את היסודות המהותיים בעתידו של האדם. אנו חיים כיום באמצע התקופה הפוסט-אטלנטית – למעשה מעט מעבר לאמצע. זה הכרחי כאן רק לחזור מאוד בקצרה על הדברים שנאמרו בהזדמנויות אחרות: שתקופת התרבות היוונית-לטינית הייתה בראש ובראשונה תקופת ההתפתחות של הנפש האינטלקטואלית או הנפש-השכלית, וכי התקופה הנוכחית שלנו היא זו של התפתחות הנפש הרוחית, נפש התודעה. תקופת התרבות הבבלית-מצרית הביאה במיוחד להתפתחות את נפש התחושה; התקופה הפרסית שקדמה לה, את גוף התחושה או הגוף האסטרלי; והתקופה ההודית המרוחקת, את הגוף האתרי. ההסתגלות של הגוף הפיזי לתנאים הפוסט-אטלנטיים של הקיום הארצי הושגה כבר בתקופות האחרונות שקדמו לקטסטרופה הגדולה באטלנטיס. כך שכאשר אנו מוסיפים לתרשים את שאר המרכיבים של האדם אנו יכולים לומר: בתקופה הפוסט-אטלנטית התפתח הגוף האתרי בעיקר בתקופה ההודית הקדומה, בתקופה הפרסית הקדומה הגוף האסטרלי, במהלך התקופה המצרית-כלדית נפש התחושה, בתקופה היוונית-לטינית הנפש האינטלקטואלית, ובתקופה שלנו נפש התודעה – כלומר, האיבר החמישי בישות של האדם, אם אנו סופרים כל אחד ממרכיבי-הנפש בנפרד. בתקופת התרבות השישית האדם יתפתח עוד יותר וטבע נפשו יגדל בדרך מסוימת למאנס, רוח העצמיות; בתקופה השביעית – תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית האחרונה – האדם יצמח לרוח-החיים או לבודהי; ומה שיוכל לצמוח לאטמה יתפתח למעשה רק לאחר הקטסטרופה הגדולה שבאמצעותה תגיע כל התקופה הפוסט-אטלנטית לקיצה.

D:\Pictures\2020-07-17\002.BMP

את הדברים האלה אנו יודעים ממחזור ההרצאות על האפוקליפסה.[1] אולם עלינו לקחת בחשבון את העובדה שבתקופה הראשונה, התקופה ההודית העתיקה, התפתחותו של האדם התרחשה ברמה שמתחת לתחום של האני עצמו. התרבות ההודית העתיקה, בתקופה שקדמה לוודות, הייתה למעשה תרבות מלאת השראה, תרבות שזרמה אל תוך נפש האדם ללא אותה פעילות של האני שאנו מכירים כיום כחיי המחשבה ויצירת המושגים. מאז התקופה המצרית האדם נאלץ להיות פעיל באני שלו, להפנות את האני שלו, דרך החושים, לעולם הסובב אותו כדי לקבל את רשמיו; הוא נאלץ להשתתף באופן פעיל בפיתוח נוסף זה. התרבות ההודית העתיקה נרכשה בצורה פסיבית יותר, דרך הכניעה למה שהוזרם לבני האדם דרך השראה. מכאן ניתן להבין שיש לייחס לתרבות ההודית העתיקה סוג של פעילויות שונות מזו שמבצע האני האנושי כיום; מה שכיום היא פעילותו של האני הוחלפה בנפש ההודית העתיקה על ידי ישויות גבוהות יותר שירדו מטה לבני האדם והעניקו השראה לנפש האנושית.

אם נשאל מה היה זה שהובא מבחוץ אל נפש האדם באותה תקופה, מה היה זה שחדר לנפש על ידי ישויות ההיררכיות הגבוהות יותר, נוכל לענות: זו היתה הביאה של מה שהאדם ישיג בעתיד כפעילותו שלו, כשהוא יגיע לשלב של אטמה או אדם-הרוח. במילים אחרות, האינדיבידואליות האנושית בעתיד תחדור לתוך האטמה. חדירה זו תושג על ידי מאמצי הנפש עצמה, מאמצי הגרעין המרכזי של ישותו של האדם. וכפי שהאדם עצמו יפעל אז בישותו, כך גם ישויות ההיררכיות הגבוהות פעלו פעם על נפשו של ההודי הקדום. כדי לתאר את מה שהתרחש בגופם האתרי של הנפשות ההודיות הקדומות, עלינו לומר: זו הייתה תודעת אני עמומה, חצי רדומה שפעלה שם; אטמה פעל בגוף האתרי. ניתן לומר בצדק שנפשו של ההודי הקדום הייתה זירה בה בוצעה פעילות על-אנושית; ישויות גבוהות פעלו בגופו האתרי של ההודי הקדום. ומה שנארג אז לתוך הגוף האתרי היווה פעילות כמו שהאדם עצמו ישיג בדרך שצוינה, כאשר האטמה יפעל בגוף האתרי.

בתרבות הפרסית הקדומה ובתרבות הבבלית-כשדית פעל הבודהי או רוח-החיים בגוף האסטרלי, בגוף התחושה; בתרבות המצרית, מאנאס או רוח-העצמיות פעלו בנפש התחושה. אם כן, תרבות מאוחרת יותר זו עדיין אינה נושאת את חותם האני הפועל בפעילות מלאה בתוך הנפש עצמה. למרות שבמידה פחותה מבעבר, האדם עדיין היווה זירה פסיבית לפעילותו של מאנאס בנפש התחושה. זה היה בתקופה היוונית-לטינית שבפעם הראשונה האדם נכנס לחיי נפשו בפעילות מלאה. בנפש האינטלקטואלית האני הרגיש עצמו לראשונה כבלתי תלוי, איבר פנימי בישות האדם, ולכן אנו יכולים לומר: בתרבות היוונית האני פעל למעשה בתוך האני, האדם ככזה פעל באדם. במהלך הרצאות אלה נראה כי האופי המרכזי והמיוחד של התרבות היוונית נבע מהעובדה שהאני פועל באני.

אבל תקופת התרבות ההיא כבר נמצאת זמן מה מאחורינו; בעוד שבתקופה שקדמה ליוון הישויות הגבוהות יותר ירדו מטה בצורה מסוימת לתוך גרעין טבע האדם ופעלו בתוכו, בתקופתנו אנו צריכים למלא משימה הפוכה. את מה שפיתחנו והרחבנו דרך האני שלנו, את מה שאנחנו יכולים לקחת פנימה מרשמי העולם החיצון בזכות פעילותנו, עלינו, ראשית, להיות מסוגלים לרכוש באופן אנושי טהור; אבל אז אל לנו להישאר בנקודה בה אנשי התקופה היוונית-לטינית הגיעו לקיפאון, בכך שאנו מפרשים את האדם האנושי בלבד, האנושי הטהור ככזה. את מה שאנו פועלים עבור עצמנו צריך לשאת כלפי מעלה ולשזור לתוך מה שעוד יבוא; עלינו לקחת את הכיוון כלפי מעלה אל העתיד לבוא בתקופות מאוחרות יותר: מאנאס או רוח-העצמיות. אולם, זה לא יגיע עד לתקופת התרבות השישית. אנו חיים כעת בין התקופות הרביעית לשישית; השישית מבטיחה כי המין האנושי יהיה אז במצב של יכולת לשאת כלפי מעלה לאזורי קיום גבוהים יותר את מה שנפרש דרך הרשמים החיצוניים שקיבל האני באמצעות חושיו. בתקופת התרבות החמישית אנו במצב שבו אנחנו רק מתחילים להשאיר חותם מסוים על כל מה שאנו רוכשים מרשמים חיצוניים ומפעולה עליהם – חותם אשר יכניס את הכל לתנופה בכיוון כלפי מעלה. מבחינה זו אנו באמת חיים בתקופת מעבר, ואם אתם זוכרים את מה שנאמר אתמול על הכוח הרוחני שפעל בעלמה מאורליאן, תראו שכבר פעל בה משהו הנוקט את הכיוון ההפוך לזה של השפעות הכוחות העליונים יותר בתקופה הקדם-יוונית. כאשר, נאמר, אדם השייך לתרבות הפרסית העתיקה קיבל השפעה של כוח על-חושי אשר השתמש בו ככלי שלו, כוח זה פעל בתוכו והשפיע על הגרעין הפנימי של ישותו, והאדם ראה וחווה את מה שישות רוחנית זו עוררה בו כהשראה. כאשר האדם של זמננו מתחבר לכוחות רוחניים כאלה, הוא יכול לשאת כלפי מעלה את מה שהוא חווה בעולם הפיזי באמצעות עבודת האני שלו והרשמים שהוא קיבל; הוא יכול לתת לכל תנופה כלפי מעלה. מכאן אצל אישים כמו העלמה מאורליאן, ההתגלויות, הביטויים של אותם כוחות רוחניים שביקשו לדבר איתה, בוודאי שהתרחשו בתחום שאליו היא הגיעה, אבל משהו מתפשט לפני הגילויים האלה, מבלי לפגוע בפועל במציאות שלהם, אלא נתן להם צורה מסוימת – הצורה הנובעת ממה שהאני חווה כאן בעולם הפיזי. במילים אחרות: לעלמה מאורליאן היו התגלויות, אך היא לא יכלה לראותן בראיה הישירה של האנשים מימי קדם; התמונות הנפשיות שהכירה בעולם הפיזי – תמונות של מרים הבתולה, של המלאך מיכאל, הנובעות מתפיסותיה הכריסטיאניות – התייצבו בין האני שלה לבין הכוחות הרוחניים האובייקטיביים.

שם יש לנו דוגמה לכך שבעניינים רוחניים עלינו להבחין בין האובייקטיביות של ההתגלות לאובייקטיביות של תכולת התודעה. העלמה מאורליאן ראתה את מרים הבתולה ואת המלאך מיכאל בצורת תמונה מסוימת. אל לנו להעלות על הדעת שתמונות אלה הן המציאות הרוחנית עצמה; ואסור לייחס אובייקטיביות ישירה לצורה שהן לקחו. אבל לומר שהן פשוט המצאה זה שטויות. התגלויות מעולם הרוח אכן הגיעו לעלמה מאורליאן, התגלויות שבתקופת התרבות השישית – ולא עד אז – האדם יוכל לראות בצורה בה הם צריכים להיראות בתקופה הפוסט-אטלנטית. אך למרות שהעלמה מאורליאן לא ראתה את הצורה האמיתית הזו, היא באה למטה לקראתה. היא הביאה את התפיסות הדתיות של ימיה כדי לפגוש את ההתגלויות הללו, והלבישה אותם בתמונות אלו; עולם דימוייה הנפשיים הואר על ידי הכוח הרוחני. לפיכך צריכה ההתגלות להיחשב כאובייקטיבית. גם אם בזמננו מישהו יכול להראות שאלמנטים סובייקטיביים עשו את דרכם להתגלות מעולם הרוח, גם אם איננו יכולים להתייחס לתמונה האמיתית שהישות המדוברת יצרה לעצמה כאובייקטיבית, גם אם זה רק מעטה – על לנו לטעון מסיבה זו שההתגלויות האובייקטיביות עצמן הם מַעֲטֶה. הן אובייקטיביות; אבל התוכן שלהם מובא מהנפש. עלינו להבחין בין האובייקטיביות של אותו תוכן לבין האובייקטיביות של העובדות המגיעות מעולם הרוח. אני מחויב להדגיש נקודה זו מכיוון שבתחום זה נעשות טעויות על ידי מי שמכיר במציאות עולם הרוח כמו גם על ידי מתנגדינו – טעויות מנוגדות, זה נכון, אך זוהי התרחשות מאוד נפוצה.

העלמה מאורליאן היא לכן אישיות שכבר פועלת בשלמות ברוח תקופתנו, כאשר כל מה שנוכל להפיק על הבסיס של רשמינו החיצוניים צריך להיות מופנה כלפי מעלה אל הרוח. אך מה המשמעות של זה כאשר אנו מיישמים זאת על התרבות והציביליזציה שלנו? זה אומר כך: עלינו להפנות את תשומת ליבנו, בתחילה בתמימות, לסביבתנו, אך אם נעצור בזה, אם יש לנו עיניים רק לרשמים חיצוניים, אז אנו לא ממלאים את חובתנו. אנו ממלאים זאת רק כאשר אנו מודעים לכך שרשמים אלו צריכים להיות קשורים לכוחות הרוחניים שמאחוריהם. כאשר אנו עוסקים במדע בדרך של מחקר אקדמי, איננו ממלאים את חובתנו. עלינו להתייחס לכל מה שנוכל ללמוד על חוקי תופעות הטבע וחוקיו והגילויים של חיי הנפש כאילו זו הייתה שפה אשר יכולה להוביל אותנו להתגלות של האלוהי-רוחי. כאשר אנו מודעים לכך שכל החוקים הפיזיים, הכימיים, הביולוגיים, הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים צריכים להיות קשורים למשהו רוחני החושף עצמו בפנינו, אז אנו ממלאים את חובתנו.

כך זה מבחינת המדע של זמננו וכך גם באמנות. האמנות שאנו מאפיינים כמו כזו של יוון העתיקה, אשר התבוננה באדם באופן פשוט וישיר יותר, תמיד מציגה את האנושי הטהור, את עבודתו של האני עם האני ככל שהאני מתבטא בחומר הפיזי – אמנות זו היתה בת זמנה. בזמננו הדחף מתעורר באופן אינסטינקטיבי באישים בעלי מתנות אמנותיות גדולות, להציג את האמנות כמעין מנחה לעולמות האלוהיים-רוחיים; כלומר, להתייחס למה שלבוש בטונים מוזיקליים, למשל, כפרשנות למיסטריות רוחיות. בהיסטוריה של התרבות הנראית מאספקט אוקולטי, יום אחד נצטרך להתייחס לריכרד וגנר[2] עד לפרטי אמנותו. במיוחד הוא יצטרך להיחשב כאדם המייצג את תקופת התרבות החמישית שלנו, כמי שתמיד חש את הדחף לבטא את מה שחי בו בצורה של טונים מוזיקליים, כתנופה לעבר עולם הרוח; אשר התבונן על יצירת אמנות כשפה חיצונית של עולם הרוח. אצלו שרידי התרבות העתיקה והשחר של התרבות החדשה עומדים בזמננו זה מול זה בניגוד חד ואפילו צורם. האם לא היינו עדים כיצד סידור הטונים האנושי הטהור, המוזיקה הצורנית הטהורה שריכרד וגנר רצה להתגבר עליה, מתנגדיו הגנו עליה נמרצות מכיוון שהם לא היו מסוגלים להרגיש שעולה בו דחף חדש אינסטינקטיבי, כמו שחר של יום חדש?

אינני יודע אם רובכם מודעים לכך שבמשך תקופה ארוכה וממושכת היו לריכרד וגנר מבקרים ומתנגדים מרים וקנאיים ביותר. מבקרים ומתנגדים אלה קיבלו הנחיה מסוימת מהיצירה המוזיקלית הגאונית ביותר שהופקה בווינה על ידי אדוארד הנסליק, מחבר הספר הקטן והמעניין, Vom Musikalisch-Schönen ("על היפה במוזיקה.").[3] אינני יודע אם אתם מבינים שעם פרסום ספר זה, קם הישן כאופוזיציה לעלייתו של שחר חדש בהיסטוריה. ספרו של הנסליק יכול להפוך לאנדרטה היסטורית של התקופה האחרונה. כי מה הייתה מטרתו? הוא אמר: אי אפשר לעשות מוזיקה כמו שעושה אותה ריכרד וגנר; זו בכלל לא מוזיקה, שכן מוזיקה מעוצבת עם כוונה להצביע על משהו שנמצא מחוץ למוזיקה, למשהו על-חושי. מוזיקה היא "ערבסקה בטונים"[4] – זה היה אחד הביטויים החביבים על הנסליק. במילים אחרות, מוזיקה היא שזירת טונים דמויי ערבסקה, וההנאה המוזיקלית-אסתטית ממנה יכולה להיות הנאה אנושית טהורה מהאופן בו הטונים מהדהדים בתווך ואחד אחרי השני. הנסליק אמר כי ריכרד וגנר אינו מוזיקאי, שהוא פשוט לא מבין את מהות המוזיקליות, שהמהות של המוזיקה טמונה בפשטות בארכיטקטורה של חומריות הטונים – מה אפשר לומר על תופעה כזו? אפשר רק לומר שהנסליק היה מעל לכל ריאקציונר,[5] מזדנב נחשל מהתקופה התרבותית הרביעית. ואז – באותה תקופה – הוא היה צודק; אך מה שנכון לתקופה אחת אינו תקף בתקופה הבאה. מנקודת הראות של הנסליק אפשר לומר: ריכרד וגנר הוא לא מוזיקאי. אבל אז יש להוסיף: התקופה ההיא עברה; עלינו לקבל את מה שנובע ממנה, להבין את העובדה שהמוזיקה, כפי שהנסליק מבין אותה, מתרחבת למשהו חדש לחלוטין.

ניתן לראות בתחומים רבים התנגשות זו בין הישן לחדש, במיוחד בתקופת התרבות שלנו, ומעניין במיוחד להתבונן בה בעיקר בענפי המדע השונים. זה יוליך רחוק מדי לנסות להראות כיצד ישנם ריאקציונרים בכל מקום, כמו גם אלה המנסים להפיק מתוך המדעים השונים את מה שהמדע צריך להיות: ביטוי של מציאות אלוהית-רוחית מאחורי התופעות. מדע הרוח צריך להיות המרכיב הבסיסי המחלחל לזמן הנוכחי על מנת שבמודע המטרה והמיקוד של עבודתנו יהיו הרוח האלוהית. מדע הרוח צריך בכל מקום לעורר את האימפולסים המובילים מלמטה כלפי מעלה, להזמין נפשות אנושיות כדי להציע את מה שהושג באמצעות רשמים חיצוניים לטובת מה שמושג כשאנחנו פועלים בדרך שלנו לתחומים הגבוהים יותר של רוח-העצמיות, רוח-החיים ואדם-הרוח.

כשלפנינו תמונה זו של ההיסטוריה האנושית, של ההיסטוריה האוקולטית, נבין כי נפש שהתגשמה בהודו הקדומה ואז בתקופה הפרסית יכולה לקבל השראה מישות אינדיבידואלית של ההיררכיות הגבוהות, אך במעבר לתוך התקופה היוונית-לטינית, נפש זו הייתה לבדה עם עצמה, מכיוון שהאני עבד אז באני. כל דבר מהתקופה שקדמה ליוון, בכל המחזורים המוקדמים של התרבות הפוסט-אטלנטית, הופיע כהשראה אלוהית, כהתגלות מלמעלה. זה עדיין מתקיים בראשית העידן היווני עצמו, במאות התשיעית, העשירית והאחת עשרה, לפני הספירה – כל מה שהציג את עצמו בפנינו כתרבות השראה שלתוכה התוכן הרוחני זרם מבחוץ, מתחיל להתבטא יותר ויותר בצורה של האנושי והאישי בלבד. זה בא לידי ביטוי החזק ביותר בתרבות היוונית. אף תקופה קודמת לא ראתה – וגם באף תקופה לאחר מכן לא יראו זאת שוב – ביטוי שכזה של האדם החיצוני החי בעולם הפיזי כישות-אני המבוססת על עצמה. האנושי והאישי בלבד, עצמאי לחלוטין, בא לאור כמציאות היסטורית באורח החיים של היווני הקדום וביצירותיו. ראו כיצד הפסל היווני שזר את האלמנט האנושי והאישי לדמויות האלים שלו! אנו באמת יכולים לומר שביצירות המופת של יוון אנשים מפוסלים עומדים בפנינו בשלמות כאישיות – עד כמה שניתן לזהותם דרך התיווך הפיזי. ואם למראה יצירת אמנות יוונית לא הצלחנו למחוק את המחשבה שלהתגשמות הספציפית שבאה לידי ביטוי שם יהיו אחרות שיבוא בעקבותיה – אם נדמיין לרגע אחד שהצורה של אפולו או זאוס מייצגים רק אחת מתוך התגשמויות רבות – אז לא יהיה לנו רגש אמיתי ליצירות מופת אלה. בהתבוננות בהם עלינו להיות מסוגלים לשכוח כי האדם מתגשם בחיים ארציים רצופים. ביצירות אמנות יווניות כל האישיות נמזגת לצורת האישיות היחידה. זה היה המאפיין של החיים היוונים.

מצד שני, כשאנחנו הולכים הלאה אל העבר, הצורות הופכות לסמליות; הן מצביעות על משהו שאינו אנושי בלבד, משהו שהאדם עדיין לא מרגיש בתוך העצמי שלו. בזמנים ההם הוא היה יכול רק לבטא בסמלים את מה שמגיע מעולמות רוחניים-אלוהיים. מכאן שבתקופות עתיקות האמנות הייתה סמלית. וכאשר אנו רואים את הצורה בה האמנות עשתה את דרכה אל האנשים אשר נועדו לספק את החומר לתקופת התרבות החמישית שלנו – חישבו רק על האמנות הגרמנית הקדומה – אנו מגלים כי שם עלינו לעסוק, לא עם סימבוליזם, וגם לא עם הביטוי האנושי בלבד, אלא עם חיים נפשיים עמוקים באופן פנימי. אנו רואים שם שהנפש אינה יכולה לחלחל לחלוטין לצורה האנושית החיצונית. כיצד ניתן היה לאפיין את דמויותיו של אלברכט דירר[6] מאשר לומר כי געגועיו של האדם לעולם העל-חושי באים לידי ביטוי רק באופן לא מושלם – לא מושלם במובן היווני – בתצורה החיצונית של הגוף ומכאן ההעמקה בכיוון של חיי הנפש כאמנות המתקדמת לשלבים נוספים.

וכעת זה לא יהיה יותר בלתי מובן לכם שבהרצאות הראשונות אמרתי: מה שהתגשם בזמן מוקדם יותר מופיע בהמשך בעולם הפיזי כמו דימוי-צללי. הישויות של ההיררכיות הגבוהות יותר זרמו אל האינדיבידואליות של אדם השייך, נניח, לעולם היווני הקדום, כך שכשאנו אומרים "הוא התגשם" אסור לנו לראות את הישות העצמאית הזו בלבד, אלא שעומדים מאחוריו אינדיבידואליים של היררכיה גבוהה יותר. זוהי התמונה שצריכה להיות לנו של אלכסנדר ושל אריסטו בתקופה היוונית-לטינית. אנו עוקבים אחר האינדיבידואליות שלהם אל העבר. מאלכסנדר עלינו לחזור לגילגמש ולהגיד: בגילגמש זוהי האינדיבידואליות, המוקרנת במישור הפיזי, שהופיעה אז כאלכסנדר; מאחורי האינדיבידואליות הזו עומדת רוח-אש המשתמשת בו ככלי. אם נצא מאריסטו, אנו רואים את הכוחות של הראיה הרוחית הישנה פועלים באיבאני, חברו של גילגמש. כך אנו רואים כיצד שניהם, נפש עתיקה ונפש צעירה, עם הראיה הרוחית העתיקה מאחוריהם, ממוקמים ישר על המישור הפיזי בתקופה היוונית. זה עומד בפנינו בצורה חיה במתמטיקאית הגדולה היפטיה, בה כל החכמה המתמטית והפילוסופית של זמנה חיו כיכולת אישית, כלמדנות אישית וחכמה. כל זה נכלל באישיותה של היפטיה. ואנו נבין כי אינדיבידואליות זו הייתה צריכה להיוולד כאישה על מנת להפגיש בצורה תמציתית ובעדינות את כל מה שקיבלה קודם לכן מהמיסטריות האורפיות – כדי להקנות לכל מה שהיא למדה מן ההשראה של מיסטריות אלו, את החותמת של סגנונה האישי.

אם כן, אנו רואים כיצד בהתגשמויות הרצופות של בני אדם השפעות מעולם הרוח מביאות לשינויים. אינני יכול לעשות יותר מאשר להביא את הדוגמה של האינדיבידואליות שהתגשמה כהיפטיה, שהביאה עימה את חכמת המיסטריות האורפיות ונתנה לה ביטוי אישי, ונקראה בהתגשמות שלאחר מכן ללכת בדרך הפוכה: לשאת את כל החכמה האישית כלפי מעלה אל האלוהי-רוחי. היפטיה הופיעה במפנה המאות ה-12 וה-13 כרוח אוניברסלית ומשמעותית של היסטוריה מאוחרת יותר, כזו שהשפיעה רבות על הידע המפגיש בין מדע לפילוסופיה. כך אנו רואים כיצד כוחות הפועלים במהלך ההיסטוריה חודרים להתגשמויות רצופות של אינדיבידואלים מסוימים.

בהתבוננות במהלך ההיסטוריה בדרך זו אנו רואים למעשה סוג של ירידה מגבהים רוחניים עד לתקופה היוונית-לטינית, ואז שוב עלייה. בתקופה היוונית – ובאופן טבעי זה ממשיך לתקופתנו – יש התכנסות של חומר שיירכש אך ורק מהמישור הפיזי ואז נשיאה מחדש לעולם הרוח. לשם כך מדע הרוח צריך לספק אימפולס – אימפולס שכבר היה חי באופן אינסטינקטיבי באישיות כמו היפטיה, כשהיא התגשמה שוב במאה ה-13.

כעת בנקודה זו, מכיוון שהחברה התיאוסופית היא מבחינה מסוימת זירה אמיתית של חוסר הבנה, אני רוצה להדגיש שהרבה מאוד מחוסר הבנה זה הוא המצאה טהורה. ישנם אנשים שאוהבים לקרוא את הנאמר, למשל, בהרצאות שניתנו בתנועה הגרמנית שלנו, כהתנגדות מסוימת לגילויים המקוריים של התנועה התיאוסופית בעידן המודרני. לפיכך אני שמח לנצל את ההזדמנות ולהצביע על כך שמה שניתן כאן ממקורות רוזנקרויצריים מקוריים, מתואמים הרמונית עם מה שנמסר במקור בתנועה התיאוסופית. זהו רגע נאות להתייחסות לעניין. נאמר על ידי, ולעיתים תכופות הורחב באופן די תלוי במסורות, כי אישים מסוימים בהיסטוריה המאוחרת הם דימויים-צלליים של אישים קודמים המוצגים במיתוסים, ומאחוריהם עומדים ישויות ההיררכיות הגבוהות. אין לקחת דברים כאלה כאילו הם סותרים את אותם התגלויות שניתנו לחברה התיאוסופית באמצעות ה. פ. בלבצקי.[7] כי אז, על ידי אי הבנה מוחלטת, אפשר בקלות רבה לצאת נגד התורות הישנות והטובות שהועברו באמצעות אותו כלי שימושי במיוחד: ה. פ. בלבצקי. בקשר למה שלמדנו כאן, הרשו לי לצטט קטע מתוך כתיבתה המאוחרות יותר, שם היא מתייחסת ליצירתה המוקדמת יותר, 'התגלותה של איזיס'. הקטע הבא יראה לכם שמה שנאמר אודות סתירה הוא באמת המצאה מוחלטת – אין דרך אחרת לנסח זאת.

"אך בנוסף לחזרה על הישן והנוכחות-התמידית של התגשמויות חוזרות וקארמה – לא כפי שנלמד על ידי הספיריטואליסטים, אלא כפי שנלמד על ידי המדע העתיק בעולם – על האוקולטיסטים ללמד התגשמות חוזרת מעגלית ואבולוציונית: סוג זה של לידה מחדש, מסתורית ועדיין לא מובנת לרבים שאינם מודעים להיסטוריה של העולם, היא שהוזכרה בזהירות ב-'התגלותה של איזיס'. לידה מחדש כללית לכל אינדיבידואל, עם תקופת ביניים של קמלוקה ודוואכן, ומחזוריות של התגשמות מוחשית ומודעת ולמעטים גם עם תכלית מפוארת ואלוהית. הדמויות הגדולות האלה שמתנשאות כמו ענקים בתולדות האנושות, כמו סידהרתא, בודהה וישוע בתחום הרוח, ואלכסנדר מוקדון ונפוליאון הגדול בתחום הכביר של הכיבוש הפיזי, הן אך התמונות המשתקפות של טיפוסים אנושיים שהיו קיימים – לא עשרת אלפים שנה קודם לכן, כפי שהוצג בזהירות ב'התגלותה של איזיס', אלא במשך מיליוני שנים ברציפות מתחילת ה- Manvantara. שכן – למעט האווטארים בפועל – כפי שהוסבר לעיל, הם אותם קרניים בלתי-שבורות (Monads), כל אחת בהתאמה לאותה להבה-הורית המיוחדת שלה, הנקראת Devas, Dhyan Chohans או Dhyani Buddhas, או שוב מלאכים פלנטריים וכו' – זוהר בנצח האאונים [עידנים] כאבות הטיפוס שלהם. בתמונתם נולדים בני אדם מסוימים, וכאשר רואים תכלית הומניטרית ספציפית, האחרונים מונפשים בצורה היפוסטטית [hypostatically] על ידי אבות-טיפוסיהם האלוהיים, המועתקים שוב ושוב על-ידי הכוחות המסתוריים השולטים ומנחים את גורלות עולמנו."

"לא ניתן היה לומר יותר בשעה שנכתב הספר 'התגלותה של איזיס'; מכאן שהאמירה הייתה מוגבלת להערה היחידה לפיה 'אין שום אופי בולט בכל תולדות ההיסטוריה הקדושה או החילונית שאת האבטיפוס שלה לא נוכל למצוא במסורת החצי דמיונית והחצי אמיתית של דתות ומיתולוגיות לשעבר.' ככוכב, המנצנץ מעל ראשינו במרחק שלא ניתן למדידה בגודל העצום וחסר הגבולות של השמיים, המשתקפים במים הרגועים של אגם, כך גם הדימוי של בני אדם מהתקופה שלפני המבול, משקפים את עצמם בתקופות שאנו יכולים לכלול במבט היסטורי לאחור."[8]

כאמור, אני מנצל בשמחה את ההזדמנות להדגיש את ההתאמה עם מה שניתן לחקור בזמן הנוכחי לבין מה שהיה במובן מסוים ההתגלות המקורית. אתם יודעים שזה עקרוני כאן לשמור נאמנות מבחינה מסוימת עם המסורת של התנועה התיאוסופית; אך הנקודה המהותית – ואני שם דגש מיוחד על כך – היא ששום דבר לא צריך לחזור על עצמו, אלא אם כן הוא תחילה נחקר ונבדק. כאשר ניתן להראות בבירור הסכמה בין מה שכבר ידוע למישהו ממקור אחר, יש לעשות זאת, למען המשכיות בחברה התיאוסופית ולמען ההגינות והצדק; אך פשוט אין לחזור על שום דבר ללא בדיקה מעמיקה. זה חלק מהמשימה של הסניף הגרמני שלנו בתנועה התיאוסופית להכניס את האימפולס האינדיבידואלי שלנו לתוך התנועה. אבל הדוגמאות שניתנו יכולות להראות עד כמה חסרת יסוד היא התפיסה השגויה המופיעה פה ושם, שאנו תמיד רואים מראה מנוגד של הדברים. אנו פועלים בנאמנות קדימה מבלי לחזור ולהדגיש ללא הרף את הדוֹגמות הישנות; אנו בוחנים גם את מה שמוצג היום ממקומות אחרים. ואנחנו מייצגים את מה שיכול להיאמר, עם המצפון האוקולטי הטוב ביותר, כבסיס של החקירה האוקולטית המקורית והשיטות שנמסרו לנו באמצעות המסורות הרוזנקרויצריות הקדושות שלנו.

כעת זה מעניין ביותר להראות באמצעות הדוגמה של אישיות מסוימת כיצד הידע שהוטמע לתוך האנושות בהשפעת כוחות עליונים, לובש באדם מהתקופה היוונית-לטינית אופי המותאם למישור הפיזי. כך אנו יכולים להראות כיצד איבאני, בהתגשמות שבין החיים כאיבאני לחיים כאריסטו, היה מסוגל בהשפעת תורת המיסטריות העתיקה, שלתוכה זרמו כוחות מהעולמות העל-חושיים, להטמיע את העקרונות שבבתי ספר מסוימים של המיסטריות היו חיוניים להמשך התפתחות נפש האדם. לא נדבר על המאפיינים הספציפיים של בתי הספר השונים של המיסטריות, אלא נכוון את תשומת ליבנו לסוג אחד של בית-ספר של מיסטריה, בו על ידי עירור של רגשות מסוימים, הנפש התפתחה לשלב שבו היא יכולה לחדור אל תוך העולם העל-חושי. בבתי ספר של מיסטריות אלו הרגשות והדחפים שהתעוררו בראש ובראשונה היו אלה המסוגלים למגר כל זכר של אגואיזם מהנפש. הנפש הבינה שבאמת היא תמיד חייבת להיות אגואיסטית כשהיא מתגשמת בגוף פיזי. כל טווח הגעת האגואיזם למישור הפיזי הוטבע אל תוך הנפש; ונפש כזו הרגישה מרוסקת עד מעמקיה ויכלה להודות: "עד כה ידעתי רק אגואיזם; ואכן, בגוף הפיזי אני לא יכולה להיות שום דבר אחר מאשר אגואיסטית." נפש כזו התרחקה מנקודת המבט הרגילה של אנשים שתמיד אומרים: "אני רוצה את זה לא בשביל עצמי, אלא בשביל מישהו אחר." להתגבר על האגואיזם ולרכוש את הדחף כלפי האדם האוניברסלי והקוסמי אינו עניין קל כפי שרבים מדמיינים. שכן יש להקדים לו ביטול מוחלט של כל זכר לאגואיזם בדחפי הנפש. במיסטריות אליהן אני מתייחס כאן, הנפש הייתה צריכה ללמוד לחוש רחמים וחמלה לכל דבר אנושי, לכל דבר קוסמי – חמלה שנולדה מההתגברות על המישור הפיזי. אם כן, עלינו לקוות שנפש שכזו תביא מטה שוב מהעולמות העליונים את הרגש האמיתי של חמלה כלפי כל יצור חי וכל הישויות הקיימות.

אבל עדיין היה צורך לפתח רגש אחר – רגש שהוא בעדיפות עליונה בקרב רבים אחרים. אם האדם אמור לחדור לעולם הרוח, עליו להבין שכל דבר בעולם זה שונה מהדברים של העולם הפיזי. מי שעומד מול עולם הרוח פנים אל פנים, חייב לעמוד מולו כמו לפני משהו לא ידוע לחלוטין. הפחד מהלא נודע קיים שם כסכנה ממשית. לכן במיסטריות אלה, כדי להצטייד ולגרש את כל רגשות הפחד, החרדה, האימה והטרור המוכרים לאדם, על הנפש תחילה לחוות אותם לעומקם. אז התלמיד היה חמוש לעלייתו לסביבה הלא ידועה של עולם הרוח. נפש התלמיד של המיסטריות הללו היה צריך להיות מאומן כך שיוכל לרכוש רגש אוניברסלי חובק-כל של חמלה ואומץ לב. זו היתה ההתנסות שעברה כל נפש באותן מיסטריות עתיקות בהן השתתף איבאני כאשר הופיע שוב בהתגשמות שנחה בין חייו כאיבאני לחייו כאריסטו. גם את זה הוא חווה, וזה עלה שוב באריסטו כמו זיכרון של התגשמויות קודמות. הוא הצליח להגדיר את מהות הטרגדיה במיוחד בגלל שמתוך זיכרונות כאלה עלה בו החיזיון של הטרגדיה היוונית, ההכרה שכאן היה הד, שחזר ונישא החוצה למישור הפיזי, של אותם אימוני מיסטריה בהם הנפש מטוהרת באמצעות חוויית החמלה והפחד. כך הגיבור וכל בניית הטרגדיה חייבים להציג מחזה שברמה קלה יותר מעורר בקהל חמלה מול פני הגיבור ופחד אל מול הגורל והמוות הנורא שמאותת לו לבוא. וכך ההתנסויות שעברו על נפש המיסטיקן הקדום היו ארוגים בתוך סידרה של מאורעות בטרגדיה, בתוך העלילה והתנועה של הדרמה: טיהור, קתרזיס, דרך פחד וחמלה, וכמו הד, היה על איש התקופה היוונית לחוות זאת על המישור הפיזי. מה שהיה בעבר עיקרון חינוכי גדול, נחווה כעת באמצעות אמצעי ההנאה האסתטית. וכאשר מה שלמד אריסטו בהתגשמויות קודמות עלה לתודעתו האישית, היה זה הוא שיכול היה לתת את ההגדרה הייחודית לטרגדיה שהפכה לקלאסיקה והייתה לה השפעה שעדיין התקבלה על ידי לסינג[9] במאה ה-18, ולאורך המאה ה-19 מילאה תפקיד שגרם לספריות שלמות להתמלא בספרים שנכתבו עליו. למען האמת, לא יהיה זה הפסד גדול אם חלק גדול מכרכים אלו היה נשרף; שכן הם נכתבו בבורות מוחלטת לגבי מה שנאמר זה עתה – שכאן אנו עוסקים בהקרנה מטה לתוך האמנות של משהו ששייך לחיי הרוח. למחברים אלה לא היה שום מושג שאריסטו העביר סוד קדום של המיסטריות כשאמר: טרגדיה היא פעולות ברצף הנארגות יחדיו סביב הגיבור, המסוגלות לעורר בקרב הצופה את רגשות הפחד והחמלה כדי שקתרזיס יוכל להתרחש בנפשו.[10]

כך אנו רואים שבדברים שאומרת ורוצה אישיות יחידה, יש צל של משהו שיכול להיות מובן לנו רק כאשר אנו מביטים דרך האישיות אל הישות העומדת מאחוריה, למעורר ההשראה. רק כשנסתכל על ההיסטוריה בדרך זו, נוכל לתפוס את מה שהאישיות, כמו גם הכוחות העל-אישיים, מצביעים בהיסטוריה, ואיך יש בתוך ההתגשמויות הבודדות משהו שגברת בלבצקי מכנה את יחסי הגומלין בין התגשמויות אינדיבידואליות, אישיות לבין מה שהיא מתכוונת כשהיא אומרת: "אבל בנוסף לחזרה על הישן ונוכחות העובדה התמידית של התגשמות מחדש וקארמה, על האוקולטיסט ללמוד התגשמות מחזורית והתגשמות של התפתחות"… וכן הלאה. היא מכנה זאת התגשמות חוזרת "מודעת", מכיוון שבמקרה של רוב האנשים בימינו האני אינו מודע להתגשמויות עוקבות, היכן שכוחות הרוח הפועלים לתוך התגשמויות אלו מלמעלה, נושאים בתודעה את כוחותיהם מתקופה אחת לשנייה בהתאם עם החוק המחזורי.

ניתן לבדוק ולאשר בחקירות עצמאיות דוגמה זו למה שנחשף על ידי בלבצקי בתקופת המוקדמות ביותר שלה, מתוך מיסטריות הרוזנקרויצריזם. עם זאת, אתם תראו כי יש לשנות באופן מהותי את ההרגל הנוח לחשוב על התגשמות אחת כתוצאה של קודמתה. תבינו גם שהתגשמות חוזרת היא הרבה יותר מסובכת ומסועפת בעובדות מאשר משערים בדרך כלל, ויכולה להיות מובנת במלואה רק אם האדם נראה בקשר עם עולם על-פיזי גבוה יותר, החודר ללא הרף לעולמנו. ניתן לומר שבתקופת הביניים שאנו מכנים תקופת התרבות היוונית-לטינית, ניתן לאדם זמן לחוות את התוצאה של כל מה שהונח בנפש מעולמות עליונים באמצעות סדרה ארוכה של התגשמויות, לתת לה להדהד לראשונה באני האנושי הטהור. מה שחי בעולם היווני-לטיני היה כמו ביטוי אנושי ואישי של זיכרונות אינסופיים שהונחו בתקופות קדומות יותר באותם אינדיבידואלים על ידי עולמות עליונים. אם כן, האם עלינו להתפלא שהרוחות הגדולות ביותר בעולם היווני התוודעו לכך במיוחד? בהסתכלות על חייהן הפנימיים הן אמרו לעצמן: "שם הכל זורם הלאה, עולמות נמתחים שם לאישיות שלנו; אבל חוויות אלה הן זיכרונות של מה שנמזג אלינו בתקופות קדומות יותר מעולמות הרוח." קיראו כיצד אפלטון[11] מפרש את הידע האנושי כזיכרון של הנפש מחוויות העבר שלה.[12] שם אתם רואים כיצד יצירותיו של הוגה דעות כמו אפלטון נבעו מתודעה עמוקה ואמיתית השייכת לתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. רק כשנוכל להביט בראיה אוקולטית לתוך רוחן של התקופות השונות, נוכל להבין מה מביעה אמירה אחת של אישיות כה בולטת.

————————————————————————————————-

  1. האפוקליפסה – מאת רודולף שטיינר, סדרה בת 12 הרצאות שניתנו בנירנברג 30-17 ביוני 1908 – יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. ויש גם את: ספר ההתגלות – חזון יוחנן – האפוקליפסה מאת רודולף שטיינר, סדרה של 18 הרצאות שניתנו בין 5 ל-25 בספטמבר 1924 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
  2. וילהלם ריכרד וגנר – נולד בלייפציג 1813 ונפטר בוונציה 1883. היה מלחין, תיאורטיקן מוזיקה ומסאי גרמני, שעיקר תרומתו בתחום האופרה. יצירתו, בעיקר המאוחרת יותר, בולטת במרקם המורכב שלה, ובסגנון המוזיקלי שנחשב בדרך כלל לפסגת הזרם הרומנטי.
  3. נדפס בלייפציג, 1854.
  4. עַרַבֶּסְקַה היא מוטיב עיטורי המציין מערך מופשט של קווים וצורות החוזרים כדגם. לרוב מדובר בעיטור עלים, קנוקנות וגבעולים מפותלים, השזורים זה בזה והיוצרים תבנית גיאומטרית. פעמים רבות מדובר בעיטור בודד החוזר על עצמו.
  5. ריאקציונר – נלחם בקדמה.
  6. אַלבּרֶכט דִירֶר 1528-1471 היה צייר, אמן הדפס עץ, תחריט ורישום, ואיש אשכולות גרמני, ששלח ידו גם במתמטיקה, גיאומטריה, צורפות, מוזיקה, כתיבה, ומחקר בנושאי פרופורציות, פרספקטיבה, אנטומיה, ואף תכנן כלי תעופה.
  7. הלנה פטרובנה בְּלָבַצְקִי – 1891-1831, מייסדת דוקטרינת התאוסופיה ומייסדת האגודה התאוסופית.
  8. ה. פ. בלבצקי: הדוקטרינה הסודית, כרך ג'. עמוד 370. (לונדון, 1897)
  9. גוטהולד אפרים לסינג (1781-1729) היה החשוב במחזאי תקופת הנאורות הגרמנים. מחזותיו וכתביו התיאורטיים השפיעו רבות על הספרות הגרמנית ועל הפילוסופיה.
  10. אריסטו המשורר, כרך 6. התרגום הבא נכתב על ידי וו. המילטון פיפ, ב'אמנות השירה של אריסטו' (הוצאת קלרנדון, אוקספורד, 1940): "אם כן, טרגדיה היא חיקוי של פעולה רצינית ומעמיקה, יש לה חשיבות והיא מושלמת בעצמה. בשפה בעלת כלים נעימים, כל סוג מביא פנימה באופן נפרד בחלקים שונים של העבודה, בדרך תיאורטית, את ההתרחשויות המעוררות חמלה ופחד, כוח להשלים קתארזיס של רגשות שכאלה."
  11. אַפְּלָֿטוֹן היה פילוסוף יווני, אשר כתביו שימשו אבני יסוד לפילוסופיה המערבית אחריו. תלמידו של סוקרטס, מורו של אריסטו, מחברם של כתבים רבים ומייסד האקדמיה באתונה. בחייו הקדיש אפלטון את מיטב זמנו להרצאה באקדמיה, אך הוא גם כתב על נושאים פילוסופיים רבים.
  12. ראו פאדו, 75,76, הדוקטרינה של אפלטון על הזיכרונות. "…אבל אם הידע שאנו רוכשים לפני כן אובד לנו בלידה, ואם אחרי כן על ידי השימוש בחושים אנו מגלים מחדש את מה שידענו קודם לכן, האם אין התהליך שאנו קוראים לו למידה אינו גילוי מחדש של הידע שהוא טבעי לנו, והאם אינו מכונה נכונה זיכרון?"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.