החוכמה הטמונה במסמכים עתיקים ובבשורות

החוכמה הטמונה במסמכים עתיקים ובבשורות

החוכמה הטמונה במסמכים עתיקים ובבשורות

רודולף שטיינר

13.11.1910  נירנברג

125 GA

תרגום מאנגלית ומגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

תקציר: אירוע הכריסטוס. התפתחות העולם והטבע האנושי במיתוסים ובאגדות של העמים הקדומים. האדם כישות מוסרית ורוחנית בתנ"ך. החשיבה המדעית של ימינו אינה מסוגלת להבין את העדויות שמגיעות דרך המסורת על התגלות מקורית. התנאי להבנה זו היא הכניסה למעמקי האירוע שהבשורות מבוססות עליו. טרגדיית הידע של אמפדוקלס והתגשמותו מחדש בתחילת הזמנים המודרניים. קיקרו, הסנגור של ההיגיון המושלם. אירוע דמשק של פאולוס. ישו בן פנדירה, המבשר הגדול של כריסטוס.

*******

כאשר אנו מתבוננים באבולוציה של האנושות ואנו חוזרים לאחור בהתבוננות שלנו עד לזמנים הקדומים ביותר שההיסטוריה מאפשרת לנו לראות, אנו פוגשים משהו מוזר מאוד. את מה שאנו פוגשים שם ניתן לבחון דרך תופעות שונות. מעל לכול – ואנחנו נראה היום איך מה שנאמר כעת מתייחס בעצם לכל לב אנושי, לכל נפש אנושית – אנו יכולים לבחון התפתחות אנושית זו באמצעות מסמכים, מסורות וכתבים שונים שנשמרו לאורך הזמן ועדיין קיימים עבורנו. אנו נמצא בהם משהו מוזר ומיוחד מאוד. אם אנו חוזרים למושגים שהעמים השונים של התקופה העתיקה גיבשו לעצמם על מקור העולם, על הקשר של האדם עם העולם, על המקורות של הטוב והרע, אנו רואים שרעיונות אלה משתקפים בסָאגוֹת, במיתוסים, באגדות. אנו יכולים למצוא סאגות, מיתוסים ואגדות כאלה אצל העמים השונים ביותר של האדמה בצורות יפות, נשגבות, רבות עוצמה וגם בצורות פחות מרשימות. האדם המודרני נוטה להתייחס למיתוסים, סאגות ואגדות כאלה כיצירות ספרות, כשירה, וקובע: זה מה שהמציאו העמים בילדותם, כי עדיין לא היו זמינים להם מקורות הידע של המדע המודרני. למשל, הם המציאו כל מיני רעיונות על מקור העולם: היוונים עם האלים שלהם, הגרמנים הקדומים עם האלים שלהם, ואם תרצו, העמים האמריקנים, שהסאגות שלהם הגיעו אלינו רק בזמן האחרון ומתברר שהן מקבילות למה שקיים בין עמים אחרים. כשאנחנו שומעים איך קֶצַלְקוֹּאַטְל (מאצטקית, Quetzalcoatl) וויצליפוצלי (Vitzliputzli) אצל העמים במרכז אמריקה משחקים תפקיד פרימיטיבי יותר, אך דומה לזה של הדמויות העוצמתיות אצל עמים אחרים, אנו רואים שסאגות ומיתוסים מסוג זה קיימים אצל כל העמים האלה… וכאמור, האדם המודרני נוטה לומר: אלה פואמות, פרי הדמיון של הרוח האנושית, שרצתה להסביר בדרך זו כיצד נוצרו היצורים השונים ותופעות הטבע השונות בעולם.

בין המסמכים השונים אנו מוצאים מסמך שרבים מהחברים שלנו הנוכחים כאן ואני התבוננו בו לא מזמן, מסמך רב-עוצמה: הספר "בראשית", שהוא הספר הראשון בברית הישנה [התנ"ך], וראינו במינכן איזה עומקים אינסופיים גלומים בתוכן של "בראשית".[1] חלקכם שמעו גם את ההסברים המבוססים על ידע רוחי על הבשורות השונות, שהיו המקורות האחרונים מסוג זה. מסמכים אלה נשמרו מתקופות שונות שבהן אירעו ההתגשמויות הקודמות שלנו, תקופות שבהן חיינו בגלגולים הארציים הקודמים שלנו. אדם הרוצה להתקדם בידע רוחני חייב ללמוד להבין שכאשר הוא חי בזמנים שבהם אנשים דיברו, למשל, על זאוס, הרה, כרונוס ואלים אחרים, הם בעצם דיברו על תופעות הטבע בצורה שונה מהיום – הם דיברו על תופעות הטבע בצורת מיתוסים, אגדות וסאגות. עלינו לזכור את כל זה. עלינו לשאול את עצמנו: מה קורה בנפש שספגה את הדברים האלה – אצל רוב בני האדם במידה מסוימת מבלי שהם יידעו מה נקלט לתוכם באותו זמן – כיצד זה בא לידי ביטוי שוב בנפש שלנו?

אני רוצה לתאר עכשיו בצורה פשוטה מאוד מה קורה אצל אדם שבהתחלה מתייחס למסמכים אלה כאל אגדות, מיתוסים, שירה, אבל לאחר מכן נכנס למדע הרוח ומשתמש בו ככלי כדי להבין מסמכים אלה יותר ויותר. הוא יחווה משהו מוזר מאוד.

למשל, במקרה של התנ"ך, שרוב בני האדם של היום קוראים בו כמו אוסף יפה של כל מיני דימויים על היווצרות העולם, אדם כזה מרגיש כך שבהדרגה הוא אומר לעצמו: בדברים אלה, שניתנים בצורה מיוחדת כזו, קיימת חוכמה אינסופית! הוא מגיע יותר ויותר למסקנה שאם מבינים אותם נכון, המילים, הביטויים והמשפטים מכילים גילויים שהמחקר הרוחי מגיע אליהם בדרך עצמאית משלו. להתעמק במידה מסוימת במדע הרוח – אולי לא קיים אמצעי טוב יותר מזה כדי לגרום לאדם להרגיש יותר ויותר הערכה למסמכים כאלה.

יכולה אז לעלות בנפשנו שאלה. מהו באמת המצב מבחינת שאלה זו? המסמכים הקדומים נשמרו: אם אנו מתעמקים בהם אנו מגלים בתוכם משמעות רוחנית עמוקה, חשובה ביותר. גם אם היום אנו עדיין לא משוכנעים לגמרי לגבי העובדה שמסמכים אלה מכילים באמת חוכמה אדירה, עלינו להתמיד ולנסות לחדור לתוכם עוד ועוד. אז ניווכח שהחוכמה הטמונה בהם היא באמת מדהימה. לא אנחנו הם אלה שמביאים משהו לתוכם – יהיה זה מגוחך לחשוב כך. החוכמה נמצאת בתוך המסמכים עצמם. את הגילויים הגדולים ביותר שניתן להגיע אליהם בתחום מדע הרוח, את הדברים הנשגבים ביותר שניתן למצוא במאמץ רב דרך חקירה מדעית-רוחית, ניתן לגלות לאחר מכן למשל במילה אחת בודדה בתנ"ך בספר "בראשית". זהו דבר מוזר מאוד, נכון?

אך קיים הבדל מסוים בין התנ"ך לבין כל שאר הסאגות, המיתוסים והמסמכים. חייבים לזכור עובדה זו. אם ניקח את האגדות של היוונים, של הגרמנים הקדומים ואפילו את התכנים של הוודות ההודיות או של המסמכים הפרסיים ושל כל שאר המקורות מסוג זה, רואים שבהשוואה לתנ"ך יש הבדל עצום. הבדל זה מופיע באופן ברור מול החוקר האובייקטיבי ככל שהוא נכנס עמוק יותר לדברים אלה. בכל שאר המסמכים אנו נמצא תיאורים בצורת אגדות של החידות הטמונות בתופעות הטבע, כולל האדם, במידה שבה יש לאדם קיום טבעי, במידה שבה כוחות הטבע דוחפים אותו לעשות מעשה זה או אחר. לעומת זאת, התנ"ך הוא המסמך האחד והיחיד שבו מתואר כיצד האדם נברא מלכתחילה כישות מוסרית ורוחנית, ולא רק כישות טבעית. כל מה שמסופר בתנ"ך מבוסס על ההנחה שהאדם נמצא באבולוציה כישות מוסרית ורוחנית. כל מה שהמדע המודרני אומר בהקשר זה מונח על קרקע רעועה מאוד, ומתמוסס כשמתבוננים בדברים בראייה רוחית. אם כן, יש הבדל עקרוני, כך שניתן לומר: דרך כל שאר המקורות שמגיעים אלינו כמסמכים רואים שבני האדם קיבלו התגלויות אדירות מצד זה או אחר, התגלויות אדירות שהופיעו מתוך חוכמה עמוקה ובאו לידי ביטוי בצורת אגדות ומיתוסים. אך התגלויות אלו אינן מתייחסות לסודות המוסריים והרוחניים שבאדם. זאת עובדה שברורה לחלוטין בכל מקרה.

אולם קיים הבדל גדול נוסף כאשר אנו משווים את כל המסמכים מסוג זה עם הברית החדשה. הרוח השולטת שם שונה לחלוטין מכל מה שנמצא במסמכים האחרים, כולל בתנ"ך. איך אנו יכולים לתפוס הבדל זה כשניגשים לנושא זה מנקודת מבט אנתרופוסופית? נבין הבדל זה באופן ברור יותר אם קודם נציב בפני נפשנו תופעה אחרת.

נוכל לחשוב על אדם שמעולם לא שמע דבר על מדע הרוח, שחונך על פי העקרונות הכביכול הגיוניים של החינוך המודרני, ולכן מעולם לא הייתה לו הזדמנות להיכנס למסמכים הקדומים בעזרת מדע הרוח. אנו יכולים לדמיין אותו כאדם שאין לו השכלה או דווקא משכיל מאוד – ההבדל לא משנה בהרבה – כאדם שאין לו כל קשר למדע הרוח אשר ניגש למסמכים יווניים, פרסיים, הודיים או גרמנים עתיקים עם כל מה שהוא קיבל מהחשיבה המודרנית. אם באמת אין לו כל מושג על מהי חקירה רוחית, יקרה דבר מוזר מאוד. יש הבדל מסוים בין אם האדם הזה הוא בעל נטייה פואטית או אם הוא מעשי יותר, אך לרוב תתרחש תופעה מוזרה. אדם כזה לעולם לא יוכל להבין את המסמכים הישנים, לעולם לא יוכל לחדור אל האופן שבו ניתנת שם החוכמה. אנו עדים לדוגמאות מגוחכות ביותר בתחום זה. מספיק שנזכיר כדוגמה את הניסיונות האחרונים להסביר מסמכים עתיקים אלה. לא מזמן פורסם ספרון שהוא מעניין דווקא מפני שהוא כל כך מגוחך, שבו נעשה ניסיון להסביר את כל המיתוסים, מהמסמכים הראשונים של העמים הפרימיטיביים ביותר ועד לבשורות. הספרון הזה מעניין ביותר בדיוק בגלל האופן המגוחך והמטופש שבו מסתכלים על הדברים. שמו של הספר הקטן הזה הוא "אורפאוס". כתב אותו סלומון ריינך (Salomon Reinach), אדם מפורסם בצרפת כחוקר בתחום הזה. בין החוקרים המלומדים הוא דוגמה מצוינת לאדם שאין לו כל מושג לגבי הדרך המובילה להבנה עמוקה של דברים כאלה. הוא משתמש בשיטה מסוימת בכל דבר ופוסק באופן מוחלט על כל דבר. הוא לא רואה שום דבר חוץ מסמלים. אין ישויות אמיתיות מאחורי הרמס, אורפאוס ואחרים. עבורו, הדמויות הללו אינן אלא סמלים ואלגוריות. לא כדאי בכלל לחזור בפני אנשים הגיוניים על האופן שבו הוא מפרש את הסמלים האלה; זה כתוב כך שאתה לא רוצה לחזור על זה. הוא מוכיח את אי הקיום של כל מה שחי כמציאות במיתוסים, הוא מחליט שהמציאות של דמטר ופרספונה בכלל לא קיימת. כל זה נעשה על פי שיטה שבאמצעותה יהיה קל מאוד, בעוד שמונים שנה, להוכיח שאדם בשם סלומון ריינך בכלל לא היה חי בצרפת בתחילת המאה ה-20, אלא התרבות של זמנו פשוט סיכמה את תוכן הספר הזה תחת השם סלומון ריינך. אפשר להוכיח זאת בקלות! ולמרות זאת, דברים כאלה גורמים בימינו לסנסציה גדולה. ולפי אותה שיטה הוכח בגרמניה שישוע לא היה חי מעולם, דבר שגם הוא עורר בזמן האחרון התרגשות גדולה.

כעת אנו יכולים לשאול את עצמנו: מדוע אי אפשר להבין דברים אלה כיום ללא מדע הרוח (וזאת עובדה שאי אפשר להבין אותם ללא מדע הרוח), מהי הסיבה האמיתית לכך? אם אנו רוצים להבין את הסיבה האמיתית, עלינו לקבל תובנה עמוקה יותר לגבי האבולוציה האנושית. עלינו להסתכל לאחור על התפתחות האנושות, וכתוצאה מכך נגלה: לעמים הקדומים בוודאי שלא היו סוגי המדע השונים שיש לבני האדם כיום, המדעים שהילדים לומדים כבר בבית הספר היסודי על השמש ועל דברים אחרים. את המדעים האלה יש לתפוס עם האינטלקט, עם ההיגיון. זה משהו שהאנושות התקדמה אליו בהדרגה.

כשהנפשות שלנו נולדו בהתגשמויות קודמות, הן כמובן לא היו יכולות לקלוט מדעים כאלה, כי הם עדיין לא היו משולבים בתרבות האנושית. אך ככל שאנו ממשיכים לחזור לאחור במהלך האבולוציה, אנו מגלים (בלי קשר כעת לחיפוש בכיוון זה או אחר של הסיבות לכך, שדיברנו עליהן לעיתים קרובות עם רבים מכם) שלאנשים הייתה חוכמה עמוקה מסוג שונה לחלוטין מזו של היום, חוכמה לגבי דברים רוחניים, שבני האדם המודרניים אינם מסוגלים לתאר בצורה המדעית שלהם. בנפשות שלטה חוכמה זו, היא פשוט הייתה שם בתוך הנפשות. בייחוד למנהיגים המקודשים של האנושות הייתה החוכמה הזאת, וניתן להוכיח מבחינה היסטורית שהתגלות בראשיתית, חוכמה בראשיתית התקיימה במין האנושי על האדמה, חוכמה שלבשה צורה זו או אחרת, בהתאם לשלבים השונים של האבולוציה. אם אדם יתבונן בהיסטוריה באמצעות חשיבה אנתרופוסופית אמיתית, הוא ימצא התגלות בראשיתית זו. אבל לשם כך יש צורך בעוד משהו. אם החשיבה האנושית המדעית הרגילה רוצה לחדור לכל המסמכים הללו ולתפוס את משמעותם האמיתית, היא חייבת לעבור הכנה מסוימת – זאת פשוט עובדה – הכנה שתאפשר לאדם המודרני לחדור לרוח של כתבים קדומים אלה. הכנה זו היא לימוד המסמכים שניתן ללמוד כיום באופן ישיר ובלתי אמצעי, הלימוד של הבשורות ושל האיגרות של פאולוס. דרך כל מה שמתואר בהן, אנו יכולים לחדור להתגלות המקורית שבמסמכים הקדומים ולהבין אותה. זוהי באמת עובדה מוזרה ומיוחדת! אבל במקרה של החוקר הרוחי, עולה עוד דבר מוזר ומיוחד מאוד. נניח שחוקר רוחי חווה, בהתאם לדעות הקדומות של ימינו, סלידה או התנגדות מסוימת כלפי הכניסה לתוך הבשורות. אפשר בהחלט להיות מלא ברוח אוקולטית ועדיין לחוות התנגדות לבשורות, ולומר שמדובר רק בדת אחת מני רבות. אפשר להבין התנגדות זו. אבל אם בתור חוקרים רוחיים היינו פועלים מתוך התנגדות זו, היינו מגלים שאיננו מסוגלים להבין את מה שכתוב בשאר המסמכים. בכל מקום היה נשאר משהו שאנחנו לא מסוגלים להבין. אולי נסתפק במקום שהצלחנו להגיע אליו, אבל אם נמשיך להיכנס עוד יותר לעומקם של הדברים, לעולם לא נגיע למטרה אם לא עברנו הכנה דרך לימוד הבשורות. מצד שני – ובהחלט יכול לקרות שחוקר רוחי מיומן ניגש למסמך קדום ופוגש אגוז קשה במיוחד שהוא אינו מסוגל לפצח – נגלה שמוטל אור על הדברים במסמכים קדומים אחרים אם ניגש, גם אם זה רק באופן רוחי, לאירועים מסוימים שהתרחשו בארץ ישראל, אם ניתן לאירועים אלה לעורר בנו השראה. אז אנו נוכל למעשה להביא קרן אור מהבשורות אל הכתוּב בשאר המסמכים. זאת עובדה, ואנו יכולים לחוות אותה. אז אנו נכיר באופן מלא בעובדה שהבשורות והאיגרות של פאולוס באמת הכרחיות כדי לחזור לזמנים הקדומים בדרך הנכונה. אי אפשר להתעלם מכך, אי אפשר לא לשים לב לכך. אם החוקר הרוחי יודע לקרוא במסמכים הרוחיים בכרוניקה האקשית, הוא לא צריך לגשת לבשורות הכתובות, אבל הוא כן צריך לגשת לאירועים בארץ ישראל. אחרת דברים מסוימים שקשורים למה שקרה לפני כן יישארו לעולם באפלה. כלומר, לא מדובר במילה הכתובה, אלא באירועים כפי שהם התרחשו במציאות במהלך האבולוציה האנושית. זאת עובדה חשובה ביותר.

הייתי רוצה להאיר עובדה זו מנקודת מבט נוספת. נזכור את מה שכבר אמרתי: אנחנו לא יכולים להתעלם מאירוע הכריסטוס אם אנחנו רוצים להבין את מה שניתן לאנושות בצורת התגלות בראשיתית. אחרת תמיד נמעד במקום זה או אחר. אם ארצה לתאר איך הדברים קורים, יהיה עליי לומר: נניח שחוקר רוחי של ימינו חוקר את העבר ואין לו כל הבנה לגבי אירוע הכריסטוס – הרבה מאוד תלוי בהבנה זו. הוא מתעלם מאירוע הכריסטוס וחוקר אירועים קודמים באבולוציה האנושית. הוא מגלה שבכל מקום, באמת בכל מקום, הוא נעשה חסר ביטחון. כמובן, הוא יכול לשכנע את עצמו שהוא מרגיש בטוח לגבי דברים אלה, אבל אם הוא רציני וכן, הוא יצטרך להודות שהדברים אינם לגמרי כפי שהם צריכים להיות. אך נניח שהיה חוקר רוחי שנולד וחי לפני ישוע כריסטוס, שהיה אדם שהתקדם לרמה כה גבוהה של התפתחות בראייה רוחית וגם בכיוונים אחרים, שעוד לפני אירוע הכריסטוס היה מסוגל להתבונן בכל העבר, ואילו היה חי לאחר אירוע הכריסטוס הוא היה מסוגל לראות גם אירוע זה בהתבוננותו לאחור, כי הוא הקדים מאוד את זמנו. נניח שהוא חי כחמש מאות או שש מאות שנה לפני כריסטוס, שהוא הגיע לרמת ההתפתחות של החוקר הרוחי של היום; כלומר, הוא מסוגל לחזור לאירועים קודמים באבולוציה האנושית ולעבור דרך אירוע הכריסטוס. אז נוכל לשאול את עצמנו: מה חוקר רוחי כזה, שכה הקדים את זמנו, צריך להרחיק מעצמו כדי לא להיכנע לכוחות לוציפריים או אהרימניים? נניח שהוא היה צריך לעבור את אירוע הכריסטוס, אבל אירוע זה עדיין לא התרחש בתקופת חייו. אדם כזה יכול היה להירגע ולהשלים עם מה שקורה לו, מסתפק במה שהוא יכול לראות – ואז הוא היה מדבר על כל מיני דברים שלא לגמרי תואמים את האמת. או הוא היה מגיע לנקודה שבה הוא היה אומר: "כעת חסר לי משהו. ברגע שאני חוזר לעבר, יש משהו שאני לא מוצא, משהו שאני זקוק לו כדי להמשיך בדרכי." והוא היה ממשיך ומודה בפני עצמו: "כאן אני מתחיל להיות חסר ביטחון. עלי לחפש את מה שאני צריך, אבל זה עדיין לא נמצא על האדמה, עדיין לא ניתן למצוא אותו באבולוציה של האדמה."

למעשה תיארתי בפניכם תיאורטית אישיות מהמאה החמישית או השישית לפני הספירה, אישיות שהייתה מפותחת דיה כדי לגלות את כריסטוס על ידי התבוננות לאחור בזמן, אך היא עדיין לא הייתה יכולה לראות אותו מאחר שכריסטוס עדיין לא הופיע על האדמה. היא לא הייתה יכולה לגלות אותו כעובדה ארצית. לפני זמן קצר, תיאוריה זו הפכה עבורי למציאות רבת עוצמה. חוויתי אותה השנה במהלך ביקורי באחת הקבוצות שלנו בחו"ל, שאימצו את השקפת העולם האנתרופוסופית, הקבוצה שלנו בפלרמו. בזמן שהאונייה התקרבה לפלרמו, פתאום הבנתי: כאן תיפתר עבורך חידה, חידה שיכולה להיפתר רק כאן, במקום זה, דרך רשמים שתוכל לקלוט כאן. זמן קצר לאחר מכן, זה אכן קרה. האישיות שעליה דיברתי כרגע באופן תיאורטי הופיעה מולי בכל האווירה של סיציליה – בכל הגוף האסטרלי של סיציליה, הייתי אומר. נוכחותה הייתה מלאת חיים. אישיות זו המשיכה לחיות, אפשר לומר, בכל האווירה של סיציליה. הכוונה היא לאמפדוקלס,[2] אישיות אניגמטית מבחינות רבות, פילוסוף יווני שחי בסיציליה במאה החמישית לפני הספירה. כידוע גם לפי ההיסטוריה החיצונית, היה לו ידע פנימי עמוק בתחומים רבים ועשה דברים גדולים ונפלאים בדיוק כאן, בסיציליה.

אם כעת מפנים את המבט הרוחי אל אישיות זו, היא מופיעה בפנינו בצורה מיוחדת מאוד. אם מתבוננים בהתפתחותו של אמפדוקלס, אם עוקבים אחרי מה שהוא עשה כמדינאי, כאדריכל, כפילוסוף, ובכל מסעותיו, כשרואים אותו כמורה המוקף בתלמידים מלאי התלהבות, המלמד אותם סודות שונים של העולם, אם מתבוננים בו בעיני הרוח, מבלי להיעזר בהיסטוריה החיצונית, אז מגלים שזאת אישיות שרכשה הרבה מאוד מהידע שיש רק לאדם המודרני דרך המדעים המודרניים. לאמפדוקלס הייתה מנטליות לגמרי מודרנית, הילה מודרנית, והוא היה למעשה כל כך מפותח שהוא ניסה לגלות את מקור העולם. למעשה, בזכות רמת ההתפתחות שהוא היה נמצא בה, בזכות האופן שבו הוא הקדים את זמנו, הוא בוודאי היה יכול למצוא את כריסטוס דרך התבוננות לאחור. אך מאחר שכריסטוס עדיין לא הופיע, לא התאפשר לאמפדוקלס למצוא אותו על האדמה. כריסטוס עדיין לא נמצא על האדמה. בהשפעת כל החוויות שהוא עבר, הוא התחיל להסס, וזה בדיוק מה שהוליד בו תשוקה מיוחדת, תשוקה אשר הפכה – באופן שונה לגמרי מהאופן השטחי של זמננו – לכמיהה לראות את העולם באופן מטריאליסטי. לוציפר ניגש אליו. נסו לדמיין באופן חי כיצד זה קרה. לאמפדוקלס הייתה חשיבה מודרנית, אך בו-זמנית הוא ידע כל מיני סודות עמוקים. הוא היה מסור ובעל ראייה רוחית גבוהה. דרך חשיבתו המודרנית הייתה לו נטייה להסתכל על העולם מנקודת מבט מטריאליסטית, והוא גם יצר תמונה מטריאליסטית של העולם שבה הוא מציג את העולם בערך כמו הכימאי המטריאליסטי המודרני כערבוב והפרדה של יסודות. ההבדל הוא שהוא הבחין רק בין ארבעה יסודות, והוא חשב שלפי האופן שבו הם מתערבבים, הם יוצרים ישויות שונות. השקפה זו יצרה בו תשוקה רבת-עוצמה לגלות מה קיים מאחורי היסודות החומריים הללו, מה באמת קיים באוויר ובמים.

אם אנו מתבוננים לאחור בכרוניקה האקשית היום ומסתכלים על האוויר, המים, האש והאדמה, אנו מוצאים בהם אתרית את כריסטוס. אמפדוקלס לא היה יכול למצוא את כריסטוס, אך עלה בו דחף אדיר לגלות מה יש בתוך האוויר, המים, האש והאדמה. אנו רואים כיצד אוחז באישיות זו הדחף העוצמתי לחדור בכל מחיר למהותם של היסודות החומריים. דחף זה גורם לו בסופו של דבר להביא קורבן מסוים. אין זאת אגדה בלבד: הוא צלל לתוך הר הגעש אֵטְנה כדי להתאחד עם היסודות. הכוח הלוציפרי, הדחף לתפוס את היסודות, היה זה שגרם לו להתאחד פיזית עם היסודות. מותו של אמפדוקלס חי באווירה הרוחנית של סיציליה. זה הסוד הגדול של ארץ מיוחדת זו.

נדמיין כעת את נפשו של אמפדוקלס, שהשילה את הגוף הפיזי דרך שריפה. היא נולדת מחדש בתקופה מאוחרת יותר, אחרי שכריסטוס כבר הופיע על האדמה. כעת קיימים תנאים שונים לחלוטין עבור נפש זו. קודם היא הקריבה את עצמה כביכול ליסודות, ואז היא נולדת מחדש, אבל כעת, כשהיא מתבוננת לאחור, היא יכולה לגלות את כריסטוס. וכל הידע של היסודות עולה שוב בצורה חדשה לגמרי. למעשה, הנפש של אמפדוקלס אכן התגשמה שוב, אבל ברגע זה אסור לי לומר את שמה. אבל כאשר רואים את ההתגשמות החדשה של אמפדוקלס, שהתרחשה באזור צפוני יותר, כשאנו רואים דמות זו כפי שהיא חיה מאוחר יותר בנקודת המפנה בין ימי הביניים לזמנים המודרניים, ומשווים אותה לאמפדוקלס שזרק את עצמו לתוך האטנה, אז מתחייה מול עינינו האימפולס האדיר שנובע מהעובדה שבין שתי התגשמויות אלה חל אירוע הכריסטוס.

אך כל מה שקורה אצל אישיות אחת מסוימת, קורה למעשה לכל נפש, קורה גם לנפש של כל אחד מכם. בזמנים שבהם התקרב אירוע הכריסטוס, כל הנפשות הסתכלו לאחור אל העבר באי-נוחות מסוימת, גם אם הם לא חשו את הדחף החזק שאמפדוקלס חש. הם הרגישו אי-נוחות מפני שהם כמו איבדו את הדרך, מפני שככל שהזמן עבר, הידע הקדום הלך ונעלם. אם אנו חוזרים בזמן, אנו מגלים שאלה ששמרו את המסורת של הידע הקדום באו לאנשים וסיפרו להם – ננסה לדמיין זאת כתמונה חיה – סיפורים גדולים כמו למשל האגדות היווניות הגדולות שעדיין נשמרו. אנשי יוון העתיקה יכלו לחוות את האמת באגדות אלה כאשר הם היו במצב מיוחד, אפשר לומר, שעדיין היה אפשרי אז יותר מאשר עכשיו, והאגדות האלה יצרו בהם את הדחף להביט בעולם הרוח. אך בני האדם איבדו יכולת זו. הכוח הפנימי שאיפשר להם להסתכל למעלה בעולם הרוח אבד ככל שהתחיל להתפתח הידע האינטלקטואלי. אתם יכולים לעשות את החשבון ולמצוא בכל ספר לימוד מתי התחילו לעלות ההשקפות המודרניות, אותן השקפות שהילדים יונקים עם לא יחד עם חלב האם, לפחות עם החלב של בית הספר! השקפות אלה מתחילות עוד לפני תחילת התקופה הכריסטיאנית. חלה אז נקודת מפנה ענקית. כשבני האדם ממשיכים להסתכל לאחור ורוצים להבין את המסמכים העתיקים, הם כבר אינם מצליחים לעשות זאת; אז הם מופיעים להם רק כשירה, כאגדות, כמיתוסים. זה משהו שכדאי מאוד לזכור. יהיו קיימים יותר ויותר אנשים כאלה שלא הביאו איתם כירושה, כביכול, נטייה להבין את המסמכים העתיקים, אנשים שאינם מסוגלים להבין אותם.

בהדרגה תתפשט הדעה שקיים שדה רחב של אשליה וטעות לפני כל מה שנחשב כמדע, מפני שרוב האנשים המשכילים מאמינים שכעת, כאשר התמזל מזלנו לדעת שכדור הארץ מסתובב, כל מה שנאמר בזמנים הקדומים אינו אלא שטויות. דעה זו כבר שולטת כיום. אנו חוזרים בזמן… השקפת העולם של קופרניקוס מופיעה מאוחר יותר, אבל גם במקרה של הגיאומטריה איננו יכולים לחזור רחוק יותר מהזמן של אֵוּקלידס. ובעבר העוד יותר רחוק, לפני כל זה, האדם המודרני יכול לראות אך ורק אפלה שחורה. הוא אינו מסוגל למצוא את החוכמה ואת ההתגלות הבראשיתית, הוא לא יכול למצוא את הדרך שמובילה אליה.

אם אנו מקבלים זאת באמת כעובדה, אז משהו שהוא התוצאה של הלימודים האנתרופוסופיים העמוקים ביותר יכול להתמצק ולהפוך לביטחון מלא – וזה יכול לקרות גם באינטלקט הפשוט ביותר, בתנאי שהרגש יהיה בריא. אנחנו צריכים להגיע לשלב שבו אנו אומרים לעצמנו: "הצורה בה אני רואה את העולם איננה צורתו האמיתית." אילו היא הייתה הצורה האמיתית, לא היינו זקוקים לכל מחקר. בכלל לא היה צורך בכל מחקר, כי העולם היה מתמסר לנו כמו שהוא. אבל גם המחקר המודרני לא רואה את העולם כמו שהוא באמת. לא הייתה קיימת השקפת העולם של קופרניקוס אילו האדם היה פשוט מקבל את מה שהחושים מגלים לו. כלומר, אפילו המדע החיצוני סותר את הרשמים החושיים. כאשר אנו מתקדמים, אנו רואים שאי אפשר להסתפק במה שהחושים נותנים לנו, במה שאנו מקבלים באמצעות החוויות החיצוניות בעולם הפיזי. יש לתקן את הרשמים של החושים בכל מקרה, כולל במדע החיצוני. אולי בני האדם לרוב אינם מכירים בעובדה זו, אבל זאת האמת. ברגע שאנו מבינים את עצמנו – אפילו כבני אדם רגילים בעזרת החשיבה הרגילה ובעזרת מה שאנחנו יכולים ללמוד בימינו – נצטרך להכיר בכך שהעיקר הוא לראות אל מעבר לאשליה של החושים, כי אחרת לא היה קיים כל מדע, לא הייתה קיימת כל חשיבה. אבל אם זה נכון, אז למעשה עלינו לגלות משהו שמאפשר לנו להבין בקלות מהו הכיוון והיעד של התפתחות העולם. אם נתבונן בדבר לאור האנתרופוסופיה, נמצא את האישור לכך. כלומר, אנו יכולים לומר לעצמנו: פעם הייתה קיימת חוכמה בראשיתית. בני האדם היו בנויים כך שהם קיבלו חוכמה בראשיתית. הם ראו אותה רק כתמונות, אבל היא הייתה קיימת, רק שהיא הלכה ודעכה ככל שהאנושות המשיכה להתפתח. בני האדם הבינו אותה פחות ופחות ככל שהתפתחו המדע וההבנה האינטלקטואלית.

כעת אנו יכולים לשאול: מה היה יכול להופיע בנקודת זמן מסוימת? ננסה לדמיין את כל המצב. נדמיין אדם שחי לפני העידן הכריסטיאני בתנאים מסוימים. הוא הפנה את מבטו אל העולם, הוא ראה כל מיני דברים, אבל בנוסף לכך הייתה טמונה בנפשו של אדם זה היכולת להתבונן אל מאחורי הדברים האלה. אפשרות זו הייתה עדיין קיימת בו. בשבילו הייתה זו עובדה ממשית שמאחורי כל פרח יש גוף אתרי. אבל יכולת זו אבדה בהדרגה מפני שהחשיבה האינטלקטואלית, החשיבה השולטת כיום, גרשה יכולת זו. אי אפשר לשלב את החשיבה האינטלקטואלית עם היכולת הקודמת, כי הן שני כוחות עוינים. זאת עובדה שאי אפשר להכחיש אותה, וכל חוקר רוחי אמיתי יודע מניסיון שהחשיבה הרגילה, ההבנה האינטלקטואלית שורפת את הדרך הקודמת, את הדרך הרוחנית להסתכל על הדברים. במהלך ההיסטוריה, ככל שהופיעה ההבנה, החשיבה ההגיונית הרגילה, הידע המבוסס על הראייה הרוחית הקדומה אבד, ויחד איתו אבדה גם היכולת להבין את המסורות הקדומות. היו צריכות לעבור כמה מאות שנים, סוג אחר של אדם היה צריך לתפוס את המקום של האדם שאותו תיארתי, והאדם האחר הזה אמר לעצמו משהו כמו: "תהיה זו דעה קדומה חמורה אם נאמין שהאמת היא מה שהעולם מראה לחושים שלנו. חייבים להוסיף בכל מקום את החשיבה האנושית." הסמכות עברה לאמונה בהיגיון האנושי. ההיגיון האנושי הוא הגורם המכריע. קודם כול יש לנתח את הדברים כפי שהם, יש לפגוש את התופעות החושיות ואז להבין אותן בעזרת ההיגיון.

אדם כזה אולי אמר לעצמו: "היתרון המיוחד של האדם לעומת הבריות האחרות על האדמה הוא שהוא ניחן בהיגיון, שהוא יכול להבין סיבה ותוצאה כפי שהן פועלות מאחורי הדברים הנתפסים באמצעות החושים. האדם מסוגל לגלות אותן, והאינטלקט שלו מאפשר לו לתקשר עם בני אדם אחרים דרך דיבור. קל מאוד לראות שהשפה היא הבת של ההיגיון." ואדם כזה אולי הוסיף ואמר: "כמובן, ההיגיון הוא הדבר הנעלה ביותר." אם אנו רוצים לקבל תמונה ברורה של אדם כזה, עלינו לדמיין אותו אומר: "אדם, בְּטח רק בהיגיון שלך, נַתֵח את הכול בעזרת ההיגיון, ואז תוכל בוודאות להגיע לאמת." הצגתי לפניכם כעת אדם כזה באופן תיאורטי, אבל למעשה האנשים האלה היו בעלי עוצמה רבה. דמות אופיינית מסוג זה הייתה קיקרו,[3] שחי זמן קצר לפני כריסטוס. הוא חושב בדיוק כך: ההיגיון מסוגל להבין הכול. אין זאת האמת שהעולם הוא כמו שהוא מופיע בפני החושים, אבל ההיגיון מסוגל להבין את הכול. במיוחד אצל אנשים אלה שחיו זמן קצר לפני כריסטוס, הייתה אמונה בלתי ניתנת לערעור בהיגיון. מבחינתם, היגיון היה זהה לאלוהים עצמו, ששולט בדברים. קיקרו אימץ עמדה זו.

אך נניח שמישהו מגלה את הסודות הטמונים בכל זה. נניח שמישהו צופה ללא כל דעה קדומה בכל זה, ורואה איך הדברים הולכים ומתפתחים בהדרגה. איך הוא היה מתאר את כל התקופה הזאת? נניח שמאה שנה לפני כריסטוס חי אדם הניחן בהבנה ותובנות עמוקות ביותר שצפה בכל הדברים האלה. איך כל מהלך ההיסטוריה היה נראה בעיניו? הוא היה אומר: "אפשר לראות שני זרמים באנושות. זרם אחד נמצא בירידה: הכוח של הראייה הרוחית הקדומה. במקומו עולה ההיגיון. הוא עוקר מתוך ישות האדם והורס בו את היכולת להסתכל בעולם הרוח. מתפשטת אפלה עמוקה המסתירה את עולם הרוח. אלה שמקבלים את סמכות ההיגיון מאמינים שדרך ההיגיון שלהם הם יכולים לגלות מה נמצא מאחורי הדברים. אבל אנשים אלה שוכחים לגמרי מהו באמת ההיגיון הזה שהם מדברים עליו. ההיגיון הזה קשור רק למוח, והוא אינו מסוגל להשתמש בכל כלי אחר חוץ מהמוח, כך שהוא שייך לעולם הפיזי, ולכן יש גם לו בהכרח התכונות של העולם הפיזי." אדם כזה היה מוסיף ואומר: "אתם מתעקשים לסמוך על ההיגיון שלהם וטוענים שבאמצעותו אתם יכולים להבין את מה שנמצא מאחורי הדברים, מפני שהדברים עצמם אינם אמיתיים כפי שהם נראים. אבל אתם צריכים להבין שההיגיון בעצמו שייך לדברים אלה. אתם ישויות פיזיות החיות בין ישויות פיזיות אחרות, וההיגיון שלכם שייך גם הוא לעולם הפיזי. אם אתם מאמינים שההיגיון הוא האמצעי שדרכו תוכלו להגיע אל מאחורי הדברים, אתם למעשה גורמים לקרקע לקרוס מתחת לרגליכם."

כך היה מדבר אדם כזה. והוא היה מוסיף: "כמובן, בני האדם נוטים להשתמש יותר ויותר בהיגיון, לסמוך יותר ויותר על האינטלקט שלהם. יש להם נטייה זו. אך בדרך זו הם בונים לעצמם חומה המסתירה את עולם הרוח, כי הם משתמשים בכלי שלא ניתן ליישם אותו לגבי עולם הרוח, במכשיר שמוגבל לעולם הפיזי. למרות זאת, האנושות מתפתחת בדיוק בכיוון של פיתוח כלי זה." אילו אדם זה היה מכיר את מהלך האירועים, הוא היה אומר גם: כדי שבני האדם יחזרו בכלל לעולם הרוח, חייבת להיווצר שוב האפשרות שהם לא ירצו להשתמש רק בהיגיון שלהם, הכלי הזה שפועל רק עבור העולם הפיזי, אלא חייב לבוא אימפולס שמאפשר להם לעלות שוב לעולמות הרוח, אימפולס שמאפשר להיגיון עצמו לעלות לעולמות הרוח. אבל זה יכול לקרות רק אם משהו ימות באדם, אם תמות באדם האמונה האיתנה בשלטון הבלעדי של ההיגיון. אמונה זו חייבת למות.

אם כן, אנו חייבים להבין שבני האדם יורדים יותר ויותר לתוך העולם החומרי כאשר הם מפתחים יותר ויותר את המוח. אילו האדם היה תלוי באופן מוחלט בהיגיון שלו, הוא לא היה יכול לצאת ממצב זה. כי אז גופו הפיזי היה מטעה אותו, היה משכנע אותו לוותר על כל מה שלא ניתן לתפוס דרך ההיגיון הארצי. אך הגוף הפיזי הוא זה שמרדים את האדם, כי בעוד שהגוף הפיזי מתפתח לרמה גבוהה מאוד, האדם אינו מבין שבדרך זו הוא נשאר בעולם הפיזי. נסו לדמיין זאת, ותראו שהאדם תפוס במלכודת. הוא לא יכול לשחרר את עצמו ממנה בכוחות עצמו. האבולוציה האנושית הביאה את האדם לנקודה שבה הוא אינו יכול להוציא את עצמו מהמלכודת, והוא נמצא בסכנה שבהדרגה הגוף הפיזי יתגבר עליו באופן מוחלט. מה יכול לעזור לאדם? אם ברגע שבו ההיגיון, האינטלקט, מגיע לנקודה זו, מופיעה האפשרות לשנות את ההיגיון באופן כזה שהחלק הגורם לעיוורון בתוכו ימות, אז החלק הזה חייב למות. חייב שיופיע אימפולס שיכול לנצח אחת ולתמיד את אותו חלק באדם שיכול להתגבר על האדם דרך האמונה העיוורת בהיגיון. נסו להרגיש את הכוח של אימפולס זה, נסו להרגיש שזאת הייתה המשמעות של האבולוציה האנושית! הישות הפיזית של האדם התפתחה כך שהיא הייתה מתגברת על האדם. האדם היה מגיע לנקודה שבה הוא מאמין שהוא חייב להישאר בעולם הפיזי ועדיין יכול לחדור דרך המאיה, דרך האשליה – מבלי לתת את הדעת לעובדה שהוא עצמו חי עם ההיגיון בתוך המאיה. זה היה קורה אילו לא היה מגיע משהו שיכול לתלוש את האדם משם, ברגע שהוא מוכן לקבל אותו, משהו שפועל ככוח נגדי לנפילה לתוך הספירה הפיזית, משהו שפועל לתוך הגוף האתרי ויש לו שם את היכולת להמית את מה שמוביל את האדם לאשליה כזו. אחרת האדם היה נשאר כלוא במלכודת זו.

עכשיו ניפרד מהאדם הזה שהיה מדבר כך באותם זמנים שכריסטוס התקרב לאדמה, ונראה איך אדם מתקופתנו, כל אחד מאיתנו, יכול להסתכל על הדברים. הוא יכול לומר לעצמו: אני מתבונן ללא דעות קדומות בהתפתחות האדם, ורואה איך מתעצם בו יותר ויותר ההיגיון, האינטלקט, הכלי הזה ששייך למאיה. אם כן, הייתי בוודאי טועה לגמרי אילו הייתי הולך רק עם מהלך האבולוציה של העולם. כי היא מתנהלת כך שאם אני לא מפנים את האימפולס שמסוגל להמית את אותו חלק שמסיט אותי לכיוון זה, אני לא יכול להשתחרר מהאינטלקט. מה בוודאי קרה שם? עלי להיות מסוגל להסתכל לאחור לאותו זמן שבו נכנס אימפולס זה. עלי למצוא בתוך האבולוציה ההיסטורית של האנושות משהו שגרם לעובדה שהזרם המתמשך של האבולוציה התהפך לכיוון מטריאליסטי. אילו הייתי מתבונן בתוכי ולא הייתי מוצא כל דבר מסוג זה, אז איזה דבר אחר הייתי צריך למצוא שם? אז הייתי חוזר לאחור יותר ויותר ועוקב אחרי הצמיחה ההדרגתית של האינטלקט עד שהייתי מגיע לנקודה מסוימת בתחילת הספירה שלנו, כשהאינטלקט התחיל בדיוק לפעול. אבל מה היה עוד לפני כן? שם נעשה חושך, אפלה שחורה, ואהיה זקוק למשהו שונה לחלוטין. אבל אז נהייה מואר יותר, כי כל אחד חייב לפגוש שם את הכריסטוס! כל מי שמוכן להאמין בכלל באפשרות של התקדמות, ובכך שבהתגשמויות הבאות יהיה בתוכו משהו שיוביל אותו מעלה ולא ייתן למאיה להתגבר עליו, חייב לפגוש את כריסטוס כאשר הוא מתבונן לאחור בזמן. כאשר מתבוננים לאחור, כולנו חייבים לפגוש את הכריסטוס. זה מה שיכול לתת לנו את האימפולס המוביל אותנו כלפי מעלה.

נניח שהבשורות לא היו קיימות. אפשר היה לומר אז שבתור אנתרופוסופים, לא היינו זקוקים להן, לא היינו זקוקים לבשורות, אלא רק להתבונן ללא כל דעה קדומה במהלך האבולוציה של האנושות ולשאול את עצמנו: מה היה קורה לכל אדם אם הוא לא היה מסוגל להתבונן לאחור באירוע שבו התחיל דף חדש בכל מובן המילה, והאבולוציה התהפכה לכיוון השני? אז אנו חייבים לפגוש את הכריסטוס כשאנו חוזרים לאחור באבולוציה! האנתרופוסוף חייב למצוא אותו, ובעל ראייה רוחית, אדם שעבר חניכה, ימצא אותו בכל מקרה.

זהו סוד מיוחד שקשור לכריסטיאניות. על המסמכים אפשר לערער כי גם הבשורות אינן, כמובן, מסמכים היסטוריים אמיתיים. ניתן להבין את כל האנשים המלומדים, ינסן (Jensen) ואחרים, שבדרך מלומדת ושטחית החליטו שהבשורות הן אך ורק אגדות, כי אנשים אלה תלויים אך ורק באינטלקט החיצוני. אבל ברגע שאנחנו אנתרופוסופים, אנחנו יכולים לומר שאיננו זקוקים לבשורות; אנחנו זקוקים רק לעובדות שמדע הרוח עצמו נותן לנו, ואם נחזור לאחור דרך האבולוציה של האנושות נמצא את כריסטוס החי, כמו שהוא הופיע בפני פאולוס באירוע דמשק. פאולוס חווה אז את מה שגם אנחנו יכולים לחוות אם נחפש את כריסטוס ברוח אנתרופוסופית אמיתית. בסופו של דבר, פאולוס היה באותה עמדה כמו האנתרופוסוף שאיננו מסכים לקבל את הבשורות. בזמנו הבשורות לא היו קיימות, אבל פאולוס כן היה יכול להגיע לירושלים. למרות זאת, הוא לא השתכנע, כי אחרת לא היה עוזב את ירושלים. האירועים המתוארים בבשורות לא שכנעו אותו. לכן אין זה הכרחי שהתוכן של הבשורות ישכנע אדם מודרני. כל מה שהכרחי הוא שהאדם יהיה בעמדה שבה יוכל לחוות דרך האנתרופסופיה את מה שפאולוס חווה, ואז חוויה זו תהפוך עבורו לאירוע דמשק. תהיה לו אז ההוכחה לקיומו של כריסטוס, באותה דרך כמו לפאולוס, ללא העזרה של המסמכים.

כמובן, זה מצביע על דברים עמוקים מאוד באבולוציה של האנושות, על דברים עמוקים ביותר באבולוציה של האדם. במובן מסוים, כל אדם, אפילו האדם הפשוט ביותר, יכול לחוות את מה שחווה אמפדוקלס, בגלגולו החדש במאה ה-15 וה-16, כשהוא התבונן לאחור וראה את מה שלא היה יכול לראות לפני כן. לפני כן הוא נעשה כה חסר ביטחון עד שזרק את עצמו לתוך הר אטנה. במאה ה-15 ו-16 הוא הסתכל לאחור ואת מה שהוא לא היה יכול לראות בשום צורה בגלגולו הקודם הוא הצליח לתפוס כעת באופן ברור דרך עיקרון הכריסטוס. דבר זה הפך אותו לאחת האישיויות המיוחדות ביותר של התקופה המאוחרת יותר.

כך מופיעים הדברים בפני כל אדם ללא קריאה במסמכים כלשהם, פשוט דרך התבוננות לאחור. בעתיד, כל בני האדם יוכלו להתבונן לאחור בגלגולים הקודמים שלהם ולהבחין באופן מדויק האם מדובר בגלגול לפני הופעתו של כריסטוס על האדמה או בגלגול אחרי הופעתו של כריסטוס. מה שהנפש הפשוטה מרגישה כיום באופן אינסטינקטיבי כאשר היא קוראת את הבשורות יופיע מאוחר יותר בצורת ידע. זה ההבדל העיקרי בין הבשורות למסמכים אחרים: הבשורות הן המסמכים הראשונים שהאדם חייב להבין. הבשורות הן נקודת מעבר נשגבה ורבת עוצמה. כשאנו עוברים דרכה, מתחיל להופיע ולהתפשט אור, בעוד שאחרת אנחנו פוגשים רק חושך.

זאת האמת. מאחר שהכריסטיאניות נמצאת רק בתחילת האבולוציה שלה, האדם המודרני עלול להרגיש לעיתים קרובות שהוא מאבד את החוט כשהוא חוקר דברים שקודמים לכריסטיאניות. אבל אם הוא חוזר לאירוע אחד בחייו של כריסטוס, הוא מרגיש שהוא מקבל השראה, שמופיע אור. גם האדם הפשוט יכול לחוות את מה שמגלה החוקר הרוחי. הוא יכול להרגיש בנפשו מעין השתקפות של מה שהסברתי כעת. אולי הוא מרגיש מדוכא בגלל חולשותיו וטעויותיו האנושיות, ובאופן טבעי אומר לעצמו: "אני מה שאני היום עקב כל הדורות לפניי!" אבל אחר כך הוא ישלול זאת, ויבין שהוא עצמו היה האבא והאימא שלו. כלומר, זה משהו שמחזיר אותנו לשאר האנושות, והאדם יכול להרגיש בדיכאון בגלל כל הטעויות, החולשות והמחלות האנושיות שלו. אך תמיד קיימת האפשרות להתרומם, גם עבור הנפש הפשוטה ביותר. אינני אומר זאת במובן הרגיל של הדבר. מה שאפשרי עבור החוקר הרוחי אפשרי גם עבור הנפש הפשוטה ביותר. אם אדם פשוט כזה מרגיש חלש, אבל הוא לוקח את הבשורות וקורא אותן, יזרום אליו כוח מתוכן, מפני שמתוך הבשורות זורם הכוח של המילה, של הדבר, וחודר לתוך הגוף האתרי. הבשורות הן מילים מחזקות, מילים בעלות כוח. הן אינן מדברות רק להבנה, אלא חודרות לתוך הכוחות העמוקים יותר של הנפש. הן אינן מבוססות רק על האינטלקט הנמצא במאיה, אלא חודרות לתוך הכוחות העמוקים יותר, ויש בהן היכולת להרגיע את האינטלקט לגבי עצמו. זה הכוח הגדול של הבשורות. הבשורות קיימות עבור כל אחד מאיתנו, וזה הדבר העוצמתי שמבדיל ביניהן לבין כל שאר המסמכים. ניתן להכחיש עובדה זו, אבל אם מסרבים לקבל אותה מכחישים למעשה את האפשרות של ההתקדמות האנושית.

אנו מצביעים כאן על עובדה שלא קל לתפוס אותה מייד. כעת תוכלו להבין גם מה היה הכרחי בשביל ההכנה של אותו אדם שהצבתי קודם בפני נפשכם כאישיות היפותטית, אותו אדם שיכול היה לחזות כמאה שנה לפני הספירה: "יצטרך לבוא זה שייתן את האימפולס, זה שיביא את השינוי הגדול".

זאת הייתה צריכה להיות אישיות משמעותית. היא הייתה צריכה גם לעבור את ההכנה הנדרשת. בקרב אלה שידעו על כך, הייתה כבר זמן רב שאיפה להגיע להבנה מסוימת של הזמנים המתקרבים, להבנה מסוימת לגבי מהו הדבר שנמצא בתהליך הכנה: מה מצד אחד מושך את בני האדם לתוך מלכודת, ומצד שני, מה יוביל שוב את בני האדם למעלה, דרך הופעתו של הכריסטוס. זהו מסר שהובא באופן נבואי. האדם שנבחר ללמד נבואה זו, יותר ממאה שנה לפני הספירה בקרב האנשים שהיו מסוגלים להבין אותה, היה מקודש בקהילה של האיסיים, קהילה שהייתה קשורה מקרוב למעגלים שכריסטוס פעל בהם. הוא הצהיר: יבוא זה אשר יוביל שוב את בני האדם למעלה. האדם שלימד בשורה זו בקרב הקהילה של האיסיים היה אישיות משמעותית ביותר. ההיסטוריה החיצונית יודעת מעט מאוד עליו, אבל לפחות כמה סופרים מזכירים את האגדות שמתייחסות אליו ושרדו כמסורת. אם כן, הוא איננו רק דמות מיתולוגית, או מישהו ששמו מוזכר רק במדע הרוח. הוא חי מאה שנה לפני כריסטוס ואף נתן לאחד מחמשת או ששת תלמידיו לרשום את מה שהוא לימד. אחד מתלמידיו של אישיות זו, אשר הפנתה את תשומת הלב אל הכריסטוס והכריזה על ביאתו, ידע במה מדובר. התלמיד הזה, ששמו היה מתי, רשם את הסודות הקשורים בכריסטוס. האינדיבידואליות שאנו מדברים עליו היה ישו בין פנדירה. על כך שהוא לימד את הדברים האלה הוא היה חייב למות מות קדושים, הוא נסקל למוות בארצו, ולאחר מכן גופו חסר החיים נתלה. ישו בן פנדירה – יש להבחין בין ישו בן פנדירה לבין ישוע מנצרת – אשר היה המבשר הגדול של כריסטוס, נתן לתלמידיו לרשום את מה שהוא ידע, ומסמך זה הגיע לידיו של האדם שכלל אותו ביחד עם כל סודותיו בתוך הבשורה המוכרת בשם "הבשורה על פי מתי". חשוב ביותר להבין קודם כול את הצורך באימפולס הכריסטוס, ושנית, לתפוס מנקודת מבט היסטורית ורוחנית כיצד ישו בן פנדירה, דרך העובדה שקודם נסקל למוות ומייד לאחר מכן נצלב, המחיש בצורה סמלית את מה שהתרחש לאחר מכן במיסטריה של גולגולתא. כריסטוס לא נסקל למוות, אלא נצלב. ובעת מותו קרה דבר נפלא: באותו רגע שבו דמו זרם מפצעיו, לתוך האטמוספרה של האדמה עבר משהו אשר מביא לכל מי שמפנים אירוע זה לתוך גופו האתרי כשהוא מסתכל לאחור בזמן, לכל מי שחווה אירוע זה ומסתכל, כביכול, לתוך קברו של הכריסטוס, משהו שמוביל אותו, כשהוא חווה רגע זה, לתוך עבר מלא באור. אחרת, ללא חוויה זו, משתרע חושך על כל מה שהיה לפני כן.

חישבו על מה שנאמר כאן היום. משימתי הייתה להראות לכם דברים אלה. אבל נושא זה כל כך גדול ורחב שניתן היה להביא רק רמזים. עם זאת, הבאתי רמזים אלה כך שאם תחקרו את מה שאתם כבר יודעים ואת מה שאתם נושאים בליבכם, תגלו באיזו מידה רבה החיים עצמם ומה שנמצא בנפשכם יוכיחו את האמת של מה שאמרתי לכם כאן היום.

———————————————————————————-

  1. סדרת הרצאות בשם: בראשית, מאת רודולף שטיינר – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.
  2. אֶמְפֵּדוֹקְלֶס, חי כנראה 433-493 לפנה"ס. פילוסוף יווני, מחשובי האסכולה הפלורליסטית. התעניין רבות במיסטיקה וברפואה, והאמין בגלגול נשמות. תגליתו החשובה הייתה שהאוויר הוא חומר. [ויקיפדיה]
  3. מרקוס טוליוס קיקרו, 43-106 לפנה"ס, היה נואם, מדינאי, סופר ופילוסוף ברפובליקה הרומית המאוחרת. [ויקיפדיה]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.