הבניין בדורנאך – 05

הבניין בדורנאך – 05

הבניין בדורנאך

רודולף שטיינר  

סדרה שנייה הרצאה שנייה

תרגום מאנגלית לעברית: בן ציון פורת ז"ל

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

18 באוקטובר 1914 בדורנאך     GA287

לספר ראו כאן

חברים צריכים להרגיש את האיכות האוניברסלית בסגנון של הבניין בדורנאך. המשמעות של זה היא שחייבים להיעשות מאמצים כדי להפוך לתחושה את התוצאות של חקירות רוחניות-מדעיות שהגיעו לפני נפשנו במהלך השנים. מתוך תחושה פנימית נהיה מסוגלים להבין את הצורות בבניין שלנו ככתב אוניברסאלי, מלא משמעות.

כאשר דיברתי כאן לאחרונה, הפניתי את תשומת לבכם לרמזים שעוזרים לנו להשיג השקפה מקיפה באמת על ההתפתחות של האנושות. ציינתי כיצד בעבודותיו של הומרוס אנחנו מוצאים דמות אשר מייצגת את המעבר מימי קדם – כאשר כל דבר באבולוציה ובתרבות האנושית היה מבוסס על סוג מסוים של ראייה על-חושית – לעידן שאנו חיים בו ולתוכו קרנו הקרניים של מיסטריית גולגולתא.

אמרתי שבאגממנון ואכילס, הומרוס יצר דמויות שבהן הוא הראה כיצד חיי התרבות העתיקים של האדם, שהיו חדורים על-ידי ראייה על-חושית, עוברים לתחושה, חשיבה, תפיסה, ורצון מסוג אחר, לדרך אחרת של פעולה.

באופן בסיסי, ניתן להבין את מה שהתרחש משחר התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית (העידן היווני-לטיני), וגם את מה שהתפתח בקרב העמים השונים כמטרת מאמציהם, רק אם הוא נתפס כנשען על היסוד של ראייה על-חושית קדומה.

בהחלט, הרבה ממה שחדש הושג בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית ובחלק של התקופה החמישית שכבר חלף. עם זאת, בדחפים-השורשיים הפועלים בתקופות האלה – כפי שיכול להרגיש באופן ברור מי שמוכן לחוש את זה – ישנם עדיין יסודות חיים שהגיעו מימי קדם.

לא כל כך קל לזהות על-פני השטח של ההיסטוריה, את המורשת העתיקה של האבולוציה האנושית. אבל אם האדם מוכן לחדור לכוחות ההם אשר משפיעים על הטבע האנושי באופן פחות או יותר בלתי-מודע, ולהגיע לשלבי התפתחות מאוחרים יותר, האדם תופס בכל מקום כיצד אנשים מהתקופות הפוסט-אטלנטיות הרביעית והחמישית נושאים, אפשר להגיד, בעצבים ובדם שלהם, יסודות שהגיעו מהתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה (התרבות ההודית העתיקה), מהשנייה (התרבות הפרסית הקדומה), מהשלישית (התרבות המצרית-כשדית-בבלית) ובהמשך לתוך התקופה שלנו מהתרבות היוונית-לטינית. פחות קל להתחקות בהיסטוריה החיצונית אחר ההישגים של האנושות בתקופות התרבות האלה, אבל באופי של אנשים, איך אנשים באופן בלתי נמנע – אני אומר, בהכרח – חושבים ומרגישים, ניתן לתפוס ולהרגיש את זה. האדם של התקופה החמישית שאנחנו חיים בה הוא כה מורכב עד שהעצבים, הדם וגופו האסטרלי מכילים את מה שקיבל כמורשת מימי קדם. זה חי בתוכו כהרגשה, כדחף מהותי. בנוסף על כך הוא קיבל דחפים המגיעים מעולמות עליונים.

כמו שאנחנו חיים בעידן אשר ה'אני' מתפתח בו, כאשר תרבות המבוססת על תבונה חיצונית היא האופנה ופילוסופיה חיצונית היא בעלת סמכות, מה שמגיע מלמעלה לדחפים של אנשים בעולם הפיזי, מן ההנחיה וההנהגה של העולם הרוחי, פוגש הבנה מצומצמת. בכדי לעורר תחושה לפעילות, הרשו לי להראות בתרשים כיצד אנשי התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית מוצבים בכל התהליך האבולוציוני של האנושות. כדי לציין זאת בכמה משיכות-קולמוס, אנחנו יכולים לבחור את הרעיון המרכזי הזה (אחת הצורות המגולפות בבניין – motif), המייצג כוח הפועל מלמטה כלפי מעלה, וממחיש כפי שניתן להרגיש באופן ברור – את כל אותם דחפים שהאדם נושא בדם; בעצבים, בגוף האתרי, בגוף האסטרלי, שמקורם בתקופות הקודמות, למעשה בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הראשונה. [איור 1(a)] כדחף שיורד מלמעלה אנו יכולים להצביע על הכוח הפועל כלפי מטה מהעולם הרוחי אל האינטואיציה של האדם אבל עם עוצמה פחותה ממה שהאדם נושא בתוכו מימי קדם.

איור 1

חקירה רוחית-מדעית עוזרת לנו להבין את התנאים שבהם אנחנו חיים. החקירה הזאת מראה כיצד איכויות הנפש השונות מופצות בין התרבויות של העמים המובילים בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. העמים המאכלסים את חצאי-האיים האיטלקי והספרדי – כעמים, לא כבני אדם יחידים – ספגו בתרבותם את כל מה שקשור לנפש התחושה. כתוצאה מכך מאפייני נפש התחושה שולטים בתרבותם של שני העמים הללו. העמים האלה מייצגים המשך מסוים של התהליך העיקרי המתואר בתרשים. באופן מוחשי יותר, מוגדר יותר, הם מבטאים את מה שחי בדחפי הדם והעצבים, של הגופים האתריים והאסטרליים, במובן שכל מה שהגיע מימי קדם, מביא לידי ביטוי בעמים האלה ובגופם דחפים מהותיים באופן כזה שהכוחות השואפים כלפי מעלה מלמטה מקבלים עיצוב מוגדר יותר. אצל העמים האלה יש משהו לא-אורגני, מתמטי גרידא בכוחות האחרים; אין יותר מאשר סימן של הדחפים של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית.

אם נבין את האופי המיוחד של עמי חצאי-האיים האיטלקי והספרדי, זה חייב להיות ברור לנו שהדחפים העובדים בדם, העצבים, הגופים האתריים והאסטרליים, מפותחים במודע למוחשיות רבה יותר של הצורה, אבל עם כוחו של הישן. ניתן להצביע על הדחף מלמטה כלפי מעלה אצל העמים האלה על-ידי פירוט החלק התחתון של העיצוב [איור 2a] ונתינה לו של צורה שנפתחת כלפי מעלה כמו פרח, רומזת באותו הזמן, במה שיורד מלמעלה כהדרכה רוחנית, על הסוג של יכולות של העמים המיוחדים הללו, להבנת אותה הדרכה. כל זה קשור לצורות הפלסטיות שבעמודי הבניין.

איור 2

לעמים האלה יש עדיין קשר מועט עם מה שבא לידי ביטוי בחלק המרכזי הזה של העיצוב [איור 2b], אבל הם משתלטים על כל התכונות והמאפיינים שנפש התחושה מסוגלת להשתלט עליהם מימי קדם, כל הסודות של הצורות העתיקות, של הכתב האמנותי העתיק, אם יורשה לי לנסח זאת כך. כוח שמעצב את עצמו לצורות נכנס לעיצוב הראשון, כמו מתנה מחודשת מלמעלה [איור 2c]. האופי של העמים האלה בא לידי ביטוי בעיצוב השני הזה.

כל מה שאנחנו מכירים ממדע הרוח חייב למצוא אימות במציאויות של העולם החיצוני – כאשר אנו סוקרים ממש ביסודיות את העולם החיצוני. כדי לקלוט את מדע הרוח בצורה הנכונה, עלינו קודם כל לקחת את מה שהוא אומר ללבנו ולנפשנו ואז להעלות לעולם את השאלה האם מה שמדע הרוח אומר מתממש שם באמת. המשמעות היא שעלינו להיות מסוגלים למצוא בתרבות החיצונית של העמים המדוברים את היסודות החיים של נפש התחושה. ואנחנו נצפה למצוא בתרבותם של עמי התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית סוג של תחייה של משהו שכבר התקיים בתקופות קדומות יותר אשר אלו המכונים עמי נפש התחושה ביטאו אותו. נצפה למצוא חזרה על מה שהיה חי בעידן המצרי-כשדי, אבל נולד מחדש, בצורה המתאימה לתקופתנו.

אם כן, מה היה אופייני לנפשם של העמים המצרים והכשדים? נטישה לעולם החיצוני – בהתאם לאופייה של נפש התחושה – כך שביחס של כוכבי השבת לכוכבי הלכת אנשים חשו משהו אשר היה קשור לגורל האנושי. אנשים הביטו החוצה לתוך היקום ומצאו במה שהכוכבים ביטאו את סוד ההתרחשויות בחיים של הנפש והרוח האנושיות.

השלב הראשון בתרבות הפוסט-אטלנטית החמישית היה חזרה על מה שהיה כלול בתרבות נפש התחושה הקודמת, אבל כעת בנפש עצמה. אם, עקב כך, מדע הרוח הוא מדריך, נצפה למצוא בעמים של חצי האי האיטלקי משהו שמצד אחד מבטא את האופי של נפש התחושה בתקופה המצרית-כשדית, אך מצד שני מציין את הפנימיות הגדולה שנגרמה על-ידי הדחף של מיסטריית גולגולתא. נצפה למצוא משהו שהוא התגשמות מחדש של האסטרולוגיה הרוחנית הקדומה, אך מיושם כעת על העולם הפנימי, על נפש האדם. [העיצוב השני]. עלינו לחוש כל מה שמתקרב מהכוכבים כפריחה הנובעת מנפש האדם, הנראית כאן [איור 3a]. בעיצוב השני הדחפים השואפים שבאדם פוגשים את מה שנכנס אליהם מהכוכבים, כלומר מעולם הרוח [איור 3b]. חייב להיות משהו בתרבותם של העמים הדרומיים האלה אשר מייצג אסטרולוגיה המיושמת על הנפש – אסטרולוגיה מצרית-כשדית מיושמת כולה על הנפש.

איור 3

באופן טבעי אתם חושבים על משהו אשר מספק אישור מוחלט של מה שאמרתי זה עתה. זה מה שהציג דנטה ב"קומדיה האלוהית". דנטה הוא הרוח שעוררה מחדש את היסוד המצרי-כשדי בצורה חדשה – אשר מיושמת כעת על חיי הנפש.

יהיה לכם קל לציין את כל מה שקשור לדחפים הבסיסיים של ימי קדם כ"שייכים לשבתאי" (סטורן).

הדחף הבסיסי של כל קשר בין תרבויות התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית לתרבויות העתיקות, נושא את האופי של שבתאי. היסוד של שבתאי מפלס את דרכו כלפי מעלה מהדחפים הבסיסיים של הנפש האנושית ומקבל מלמעלה את הדחפים שיכולים לנבוע מהתרבות הנובעת מהנפש השכלית וה'אני'.

יהיה לכם קל גם לתפוס את הדחף הדומה לשמש באופיו [איור 2]. ציינתי שאיכות-השמש הזו קיימת בדנטה אשר מייצג דחף חשוב של התרבות הלטינית-איטלקית. יש רק צורך להוסיף שאיטליה היא מולדת כל מה שמעצב, של השמש – תכונות שמגיעות לאדם דרך נפש התחושה. אנחנו עשויים אפילו לצפות שהוגה בעל אופי מובהק יופיע בתוך התרבות הזו, שמתוך דחפים בלתי מודעים זוכר את יסוד-השמש הזה. לאור מה שלמדנו ממדע הרוח זה יכול להיראות טבעי לחלוטין.

יכול להיות, למשל, פילוסוף – אולי לא ברור באופן פילוסופי ביחס לדחף שבנפשו, אבל חש אותו ומאפשר לו לשלוט בו – הטוען כי יש לתכנן את חייה החיצוניים של המדינה באופן כזה שיואר על-ידי יסוד השמש – אין לנו סיבה להיות מופתעים כאשר אנחנו מוצאים מקרה כזה. קמפנלה[1] כתב מסה פילוסופית על מדינת השמש, המדינה השמשית. אתם תשתכנעו יותר ויותר שהכל, כל הפרטים תואמים למה שמוריד מדע הרוח מעולמות הרוח, ואפשר להבין את החיים רק כאשר הם מוארים על-ידי ממצאי מדע הרוח.

לאחר מכן אנחנו מגיעים לתקופת התרבות, אשר על-פי ממצאי מדע הרוח, תוגדר כזו של הנפש האינטלקטואלית או הנפש השכלית. זאת התרבות שהתפתחה במיוחד באזור צרפת של ימינו.

כדי למצוא עיצוב מתאים לתרבות הזו עלינו להבין שהיא נועדה – בצורה ממשית יותר ממה שהיה המקרה בנקודה כלשהי בתרבות האיטלקית – להוביל את מה שמגיע מלמעלה לתבונה מסוימת, לשלב גבוה יותר של ליטוש הנפש השכלית. מה שמגיע מלמעלה [איור 3b] תרבות הנפש השכלית – מביא את התרבות הקודמת [איור 3a] למצב של מוחשיות רבה יותר.

אם תרוו את עצמכם עם המאפיינים של התרבות החדשה הזו, תבינו שהיא מותאמת במיוחד לקליטת התרבות של תקופת התרבות הרביעית היוונית-לטינית, חדורה על-ידי מה שמגיע מלמעלה וזורם לתרבות הצרפתית כמו שנוזל עשוי לטפטף לגביע [איור 3] .

התרבות הספרדית והאיטלקית עוברת לתרבות הצרפתית אך בצורה כזו שבאחרונה התרבות היוונית עוברת תחייה והתחדשות. אני לא חושב שעיצוב טוב יותר מזה יכול היה לבטא את המעבר ההדרגתי של התרבות הספרדית לתרבות הצרפתית. אפילו האיכות החיצונית של הגימור יכולה לבוא לידי ביטוי בכך שהיא מאפשרת לסגור את החלק המרכזי של העיצוב לימין ולשמאל על-ידי הקווים האלו [איור 3c].

מי ששואל האם תוצאות של מדע הרוח מוצגות גם במציאות חיצונית יכול למצוא בקלות תשובה אם יקדיש מעט לימוד לתנאים בפועל. אך יש להדגיש כי יש לשפוט את הדברים האלה על היסוד של עובדות כפי שהן, ולא על פי רעיונות אשר גובשו מראש.

יש להדגיש זאת באופן קבוע בתקופה הנוכחית, מכיוון שכולם רוצים לשפוט את הכל ולהתעלם, כמובן, מעובדות שניתן להבין רק מתוך השקעת מאמץ. אבל אני ממליץ לכל מי שרוצה לקבל תובנה לגבי הצורה הייחודית מאוד שהיסוד היווני זורם בה לתרבות הצרפתית, ללמוד כיצד נושא אדיפוס מצא את דרכו לשירה הצרפתית; איך האדיפוס של סופוקלס חי שוב באדיפוס של קורנייל[2] וגם בזה של וולטייר.[3] את מה שאמרתי זה עתה ניתן לאשר עד לפרטים הקטנים. ניתן להבחין בזה באופן ברור בדוגמאות המיוחדות הללו, אם כי ניתן לצטט רבות.

זאת כמובן עובדה שרוב המהדורות של יצירותיו של קורנייל כבר אינן כוללות את הטרגדיה של אדיפוס ובאלה של וולטייר למעשה כמעט ולא מיוחס ליצירה הזו ערך כלשהו. אולם התבוננות תראה שהצורה החדשה אשר אליה נוצק נושא אדיפוס על-ידי וולטייר וקורנייל היא סימן לתחיית העידן היווני בתרבות הצרפתית.

נמצא שמכיוון שהתרבות היוונית-לטינית ניצבת בקו המפריד בין עידן הראייה העל-חושית הקדומה לעידן המודרני, היסוד שבסופוקלס מתקבל, כפי שהוא, מעולם הרוח בעידן תרבות הגיבורים היוונית הקדומה, נהיה בקורניייל ובוולטייר לגמרי לפרשה של נפש האדם עצמה. חובה להתעלם לחלוטין מהשאלה האם אדיפוס של סופוקלס יותר לטעמנו מאשר הצורה שניתנה לסיפור בהמשך; תשומת הלב חייבת להיות מרוכזת בהתהוות שינוי הצורה שהתרחש, תוך התחשבות בכך ששינוי הצורה הזה מורכב מכך שסיפור אדיפוס נולד כולו מחדש מתוך הטבע הנפשי האישי של האדם.

אמרתי שצריכים להניח בצד את כל האנטיפתיה. לאחר שזה נעשה ניתן להדגים בצורה אובייקטיבית לחלוטין שמה שבסופוקלס קשור לדמותו של אדיפוס נשזר לגורל אנושי-אוניברסלי: כמו שיכול להיות מצוין רק במילים רבות חשיבות בעיני, כמו אלה שאיתן גתה מתאר גורל כזה: שזה מרומם את האדם בכך שהוא מוחץ אותו.

המשב הקסום הנובע מאדיפוס של סופוקלס נובע מן העובדה שבדרמה הזו ניתן לחוש בעולמות הרוח המנחים את גורלם של העמים: עולמות שמשחקים בגורל אנושי באופן שבו אנשים אינם מסוגלים לרדת לעומקו; לכן מה שהאלים מאפשרים לעלות בגורלו יכול להופיע כאי-הצדק האכזרי ביותר. ניתן להעלות על הדעת כיצד כל יווני היה מודע לחוסר היכולת להבין את הגורל שבו היה כלול רצון האלים. היווני הרגיש: כן, כך האלים עוסקים באדם; רצונם נותר סתום; גורל יכול ליפול בחלקו של כל אחד כמו גורלו של אדיפוס, אבל הוא נותר בלתי נתפס.

המשב הקסום הנובע מהטרגדיה של סופוקלס באדיפוס נשאב היישר לתחום האישי על-ידי וולטייר וקורנייל כדבר לגמרי מובן מאליו. המעבר נעשה בקורנייל; בוולטייר המצב נעשה ברור בהחלט. באדיפוס של וולטייר יש דמות שאין להעלותה של הדעת בדרמה קדומה. זהו פילוקטטוס (Philoctetus), חבר המשפחה שעושה את הברית הזוגית למשולש. יוקסטה (Jocaste) כבר הכירה את פילוקטטוס לפני נישואיה הראשונים; המצב נמשך עד שהיא מתאלמנת ואז היא מתחתנת עם אדיפוס, בנה שלה. אלו הם יחסים נפשיים אישיים שלא ניתן להעלות על הדעת בדרמה עתיקה.

אבל אנחנו יכולים להרחיק לכת; אנו יכולים לנסות להבין מה זרם דרך נפשם של המשוררים הצרפתיים הגדולים, ואז נגלה כיצד נקלט היסוד היווני. זה בא לידי ביטוי באופן ברור, לא רק בשירה הצרפתית עצמה, אלא גם בתורת השירה. האם איננו יודעים כיצד לסינג (1729 – 1781 Gotthold Ephraim Lessing) התבונן בדרך שבה השירה הצרפתית, כחלק מהתורה שלה, לקחה מאריסטו, הפילוסוף היווני הגדול, את העיקרון של אחדות זמן, מקום ופעולה, שהוא סממן בולט ביצירותיהם של קורנייל, וולטייר או ראסין (1639 – 1699 Jean Racine)?

את השירה הקלאסית הצרפתית יכולים להבין רק אלו שתופסים כיצד רוח יוון העתיקה מאירה לתוכה. ואם ברצוננו למצוא עדויות מוחשיות בתרבות הצרפתית להתוויות שמסר מדע הרוח, נוכל לעשות זאת על-ידי שאלה: היכן מופיעה מהותה של תרבות צרפת זו בצורתה המבריקה ביותר? איפה היא כזאת שאין דומה לה? היכן היא מגיעה לשיאה הגבוה ביותר?

מענה על השאלה הזאת בצורה נכונה קורא לאובייקטיביות רבה, והאובייקטיביות איננה באה בקלות לאדם המודרני, במיוחד בימינו. אף על פי כן, לאלו שמתבוננים בדברים באופן אובייקטיבי, השיא הגבוה ביותר של התרבות הצרפתית יכול להימצא ביצירותיו של מולייר (Molière 1622 – 1673 Jean -Baptiste Poquelin). עם זאת, עד כמה שתרבות כלשהי עשויה להאמין בחוזקה שמה שמולייר השיג יכול להיות ניתן להשוואה בקרב עם בעל אופי שונה – נותיר בצד את מה שהושג על ידי קורנייל ורסין, או גם על-ידי תרבות צרפתית מודרנית יותר – זה יהיה מטופש לטעון שהשלמות הייחודית שנמצאת במולייר הושגה אי פעם שוב. בתחום אחר הייתה שלמות שוות-ערך, יש להודות – אולי אפילו שלמות רבה יותר – אך לא בתחום המיוחד הזה. זאת תהיה סברה מוטעית לטעון שהאיכות המהותית של מולייר – שנולדה מהנפש האינטלקטואלית או הנפש השכלית או רק הד שלה ניתנים להשגה שוב. מולייר מייצג את הפסגה הגבוהה ביותר בתרבות שנולדת מתוך הנפש האינטלקטואלית.

הקומדיה של מולייר היא קומדיה כשלעצמה, קומדיה בעצם מהותה. אי אפשר להבין אותו כלפי פנים, רוחנית, אלא אם נוכחים לדעת שהנפש האינטלקטואלית חולשת עליה, באופן שלא ניתן לחזור על הייחודיות הזו לעולם. שכן כל מה שעולה בהתפתחות האנושות מופיע בנקודה אופיינית פעם אחת בלבד. בדיוק כמו שבתקופת חיים אחת אף פעם לא מגיעים פעמיים לגיל 18 או 25, באותה מידה זה בלתי אפשרי לאנושות לייצר פעמיים את מה שהגיע לדרגת הגימור שעשתה באישיותו של מולייר. כל זה נראה ויכול להיות מורגש בעיצוב זה [איור 4].

איור 4

אם בשלב הזה אנחנו עושים הפסקה ומתייחסים לדברים שנאמרו בסדרת ההרצאות שלי בנושא נפשות הלאום על נפשות הלאום האירופאיות, של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, אנחנו יכולים לשאול שאלות אחרות מאותו הסוג על נושא תרבות מרכז-אירופה אשר היא התרבות של ה'אני'.

אם התרבות המרכז-אירופאית הזאת היא התרבות של ה'אני', היחס שלה לתרבויות האחרות שדיברנו עליהן יהיה דומה ליחס ה'אני' לנפש התחושה, לנפש השכלית ולנפש התודעה (הנפש הרוחנית).

גם כאן, המציאות החיצונית חייבת לספק אישור הולם של ההתוויות שניתנו על-ידי מדע הרוח. אם התרבות האיטלקית מייצגת את מה שהתקבל דרך נפש התחושה, עליה להיות ביחסים מסוימים עם תרבות ה'אני', עם תרבות מרכז אירופה: כלומר, התרבות המרכז-אירופאית, הפועלת בעיקר מתוך ה'אני', תצטרך לשקע את עצמה בנפש התחושה, להיות מופרית על-ידה, באופן שמתרחש עם ה'אני' ונפש התחושה אצל אדם יחיד.

הבה נחשוב על היחסים של ה'אני' עם נפש התחושה אצל האדם. ה'אני', שבו כלולים הדחפים של הווייתו הפנימית ביותר, חייב לצלול מטה לתוך נפש התחושה, אחרת הוא נשאר בלתי-מופרה על-ידי מה שיכול לפעול עליו מהעולם החיצוני דרך צורותיו של אותו עולם. על האדם לצלול שוב ושוב לתוך התנסויותיו התחושתיות, לרגשותיו. חייבים להיות יחסים פעילים בין הדחפים של חיי ההרגשה לבין ה'אני'. בהתאם לכך אנחנו עשויים לצפות שאלו אשר שייכים לתרבות ה'אני' של מרכז אירופה ינסו ליצור קשר חי עם תרבות נפש התחושה בדרום; הם יחפשו אפיק התפשטות, לא רק פוליטי אלא גם בקשרים רוחניים גבוהים יותר.

חפשו את ההיסטוריה של שושלת שטאופר (Staufer), חפשו את האירועים שמקורם בדחפים של הגוואלפים והוהנשטאופן ( Hohenstaufen,Guelphs), או את תיאורי מסעות המלחמה הבלתי פוסקים של השליטים הסקסונים ושליטי שטאופן ( Saxon,Staufen) לאיטליה. בחנו את כל היחסים הללו של מרכז אירופה עם איטליה, ויש לכם תמונה מדויקת של חיי נפש התחושה ביחס ל'אני'.

אבל ניתן לצפות בנוסף על כך שטבע-ה'אני' ייצר צורות אמנותיות בהתאם לטבע האדם; מהטבע של ה'אני', יש לצפות לצורות מסוקסות וסבוכות, צורות שמעוצבות על-ידי מאפייני ה'אני'. צורות כאלה ניתן למצוא ביצירותיהם של הולביין ודירר (Holbein, Dürer).

אבל הן נמצאות באלברכט דירר (1471-1528) רק לאחר שהלך לאיטליה והועשר על ידי התרבות שנולדת מנפש התחושה. בעידן המודרני יותר אנחנו מוצאים את אותה התופעה בכל מקום. מהמסע של גתה לאיטליה, ועד לקורנליוס ואוברבק (Cornelius ,Overbeck) והלאה לתוך תקופתנו אנחנו מוצאים עדויות לחילופים בין תרבות ה'אני' לתרבות נפש התחושה.

מה שקורה בין מרכז אירופה לאיטליה הוא תמונה של היחס בין ה'אני' לבין נפש התחושה של האדם. בכל פרט ופרט המסלול החיצוני של האבולוציה מספק אישור כאשר אנחנו חוקרים אותו לאור הסימנים הנובעים ממחקר רוחי-מדעי.

כעת נשקול את הקשר בין טבע ה'אני' בנפש לבין הנפש השכלית. גם שם אנחנו חייבים לצפות שמה שמראה את עצמו כלפי פנים בטבע האנושי בין ה'אני' לנפש האינטלקטואלית יופיע גם בחיים החיצוניים. אופי הקשר בין ה'אני' לנפש התחושה הוא כזה שה'אני' צולל באופן לא ביקורתי, כפי שהוא, לתוך נפש התחושה, מאפשר לעצמו להיות מופרה על-ידי תרבות נפש התחושה. תרבות הנפש האינטלקטואלית נוטלת באופן טבעי אופי הדומה יותר לחילוף אינטלקטואלי, חילופי "ראש", אם אפשר להתבטא כך. הנפש האינטלקטואלית, או הנפש השכלית, היא האיבר האמצעי של הנפש. באותה העת היא מה שה'אני' עולה מתוכו ואיתו ה'אני', לטובתו, צריך להגיע לידי הסדר. (נסו ליצור מושג לגבי טבעה של הנפש האינטלקטואלית מתוך הספר תיאוסופיה[4]). עלינו לצפות לכך שקיימים קשרים פנימיים בין תרבות הנפש האינטלקטואלית לתרבות ה'אני'.

אי אפשר לחשוב על המחשה ציורית יותר של זה מאשר על היחס לתרבות הצרפתית של הפילוסוף לייבניץ (1646 –1716 Gottfried Wilhelm von Leibniz), אשר בדרך חשיבתו היה לפני ולפנים מרכז אירופאי. לייבניץ מעביר לתוך הסגנון האופייני של מרכז אירופה את כל מה שהוא סופג מבחוץ – למשל מג'ורדנו ברונו אשר נפש התחושה האיטלקית חיה בו כל כך – וגם את תיאוריית המונדה (Monad). לייבניץ כתב בצרפתית; הוא ניסח הרבה בפילוסופיה שלו בהתאם לדרישות השפה הצרפתית.

תהליך של חילופים בין תרבות ה'אני' לתרבות הנפש האינטלקטואלית נראה באופן ברור כאשר אנחנו עוקבים אחר הוויכוחים ב"הדרמטורגיה של המבורג" (Hamburgische Dramaturgie) של לסינג. אנו רואים שם את המתח בין מה שלסינג שאף אליו לבין היסודות בתרבות הצרפתית שמקורם בהלניזם, אשר מהם הוא רוצה לשחרר את עצמו. לסינג עוסק בפולמוסים, במחלוקת אינטלקטואלית. זאת תמונה מדויקת של חילופים בין ה'אני' לנפש האינטלקטואלית. "הדרמטורגיה של המבורג" של לסינג תובן רק כאשר היא נראית באור הזה.

ויש עוד משהו שמתאים להתעלם ממנו היום. הצורה שתנאים חיצוניים תפסו במרכז אירופה קשורה מבחינות רבות, עם עליית המדינה הפרוסית, ומי לא יחבר בין הופעתה של המדינה הפרוסית לפרדריך הגדול (פרידריך השני מלך פרוסיה משושלת הוֹהֶנצוֹלֶרן שלט בין השנים 1786-1740)? עם זאת, יש לומר שהוא דבק בכל סיב בישותו בתרבות הצרפתית, ולקח הרבה מאוד מזה לתוך עצמו. הוא אמר שהוא העריך את וולטייר כאישיות הרבה יותר גדולה מאשר את הומרוס. הוא ראה את התרבות הגרמנית עדיין כברברית-למחצה. הוא אשר הניח את היסוד של פרוסיה המודרנית ושאף לקדם תרבות באמצעות היסוד הצרפתי. יש להבין את פרדריך הגדול לאור יחסו ליסוד הצרפתי, שכן זה עדיין חי בפרוסיה המודרנית כיום, בדיוק כמו שכל מה שמקורו בנפש האינטלקטואלית חי ב'אני'.

כל הדברים האלה חשובים להבנת תרבות ה'אני', כשם שהבנת הנפש האינטלקטואלית חשובה להבנת ה'אני' – זה מצוין בספר תיאוסופיה.

זה יהיה רצוי ביותר אם היום, במיוחד, תינתן תשומת-לב ליסודות האמיתיים של אירועי העולם לפני שמתגבשת דעה, כך שדרך השיפוט הבלתי-רגילה אשר הגיעה לשיא בתקופה הנוכחית תוכל להיות מזוהה לפחות על-ידי מעט אנשים כבלתי אמינה, חלולה ושטחית, ומלאה עם הציניות הרדודה של העיתונים והכתבים.

כאשר אנחנו עוקבים אחר מסלול ההתפתחות בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית אנו בהכרח מגיעים לשלב נוסף של עיבוד בצורות של העמודים. ניתן לבטא את ההתקדמות הזו על-ידי ציון התפתחות רבת עוצמה של מה שמגיע מלמעלה כתרבות הנפש האינטלקטואלית, מלווה בהתנתקות מסוימת מהרוחני. ניתן להצביע על הניתוק הזה באמצעות רעיון מרכזי שמפריד [איור 4c] מעל החלקים העליונים של העיצוב.

היסוד שמגיע מלמעלה זורם פנימה בצורה מפורשת יותר ונושא את החותם של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית בצורה מובהקת יותר; אבל הוא מנתק את עצמו בצורה מסוימת. כאן אנחנו מגיעים לתרבות של נפש התודעה הנמצאת בהכנה, שאמורה להיות אופיינית במיוחד לתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, בעוד שהתרבות האיטלקית השתלטה על איכויות ותכונות של התקופה המצרית-כשדית והתרבות הצרפתית של אלה של התקופה היוונית-לטינית, אנחנו מגיעים כעת למה שמבטא את האופי המהותי של התקופה החמישית של העידן הפוסט-אטלנטי, שניצב לחלוטין אך ורק על הבסיס שלו.

מה בהכרח צריך להיות היחס של התרבות הזו לעולם החיצון? האדם העומד על בסיסו האישי הופך לצופה, למתבונן, וככזה הוא יהיה במצב של מביט לעומק העיצוב של ישויות העולם, לתוך המבנה והמנגנון האורגני שלהן, כדי להיות מסוגל ליצור אותן מחדש מבפנים החוצה, כך שהן עומדות שם כאילו נוצרו על-ידי הטבע עצמו. אנחנו מוצאים שם תרבות של התבוננות נוקבת, חדירה לטבע היצורים והדברים המתוארים אז מנקודת המבט של הצופה או המשקיף. מה מייצרת התרבות הזאת כשהיא באמת גדולה?

צריך להזכיר שם אחד בלבד – שמו של שייקספיר. הוא גדול שאין למעלה ממנו כצופה, כמשקיף על העולם. לא ניתן להעלות על הדעת את יצירותיו של שייקספיר בכל תרבות קודמת או עוקבת. כאשר תיארתי את הפילוסופים האנגלים האופייניים במהדורה הראשונה של ספרי 'השקפות עולם ותפיסות חיים' (Welt- und Lebensanschauungen) לפני חמש עשרה שנה, לא לקחתי בחשבון את ההיבט שנמצא בדעתנו היום אבל ניסיתי למצוא מילה יעילה, שבה השתמשתי בכרך השני של הספר "חידות הפילוסופיה". ניסיתי למצוא מילה מרשימה שמתארת את האופי הבסיסי של הפילוסופיה של ג'ון סטיוארט מיל (John Stuart Mill 1806 – 1873). בחרתי במילה "צופה", "צופה" של העולם. כל הסימנים שמסר מדע הרוח אכן מאושרים במציאות החיצונית.

המשך החקירה ביחס לחילופים בין ה'אני' לנפש התודעה מגלה משהו מיוחד מאוד. אנחנו יכולים לצפות שמכיוון שנפש התודעה עצמה חייבת לטפל ב'אני' ולטפח אותו, מה שה'אני' רוצה להשיג מגיע אליו בדרכים רבות מתוך נפש התודעה. אנו יכולים לצפות שהרבה מנפש התודעה יזרום לתוך ה'אני'. אך מכיוון שה'אני' רוצה לשמר את עצמאותו ולהגן עליה, יש הרבה מאד שהוא צריך למנוע.

זאת חוויה נפלאה לצפות בתהליך שבו הפיזיקה המודרנית מקבלת את חותמה מניוטון (Sir Isaac Newton 1642 –1726/27), אבל כיצד בגתה (1749 – 1832 Johann Wolfgang von Goethe), תרבות ה'אני' של אירופה מורדת נגד תרבות נפש התודעה. קראו את "תיאוריית הצבע" של גתה – זה נפלא לראות איך הוא מתנגד לניוטון. זה נפלא לראות כיצד שני מגלים של החשבון האינפיניטסימלי מופיעים באותה העת בלייבניץ ובניוטון, לגמרי בהתאמה לקשר שבין ה'אני' לבין נפש התודעה. כאן משתקף העימות של ה'אני' עם נפש התודעה.

הרבה אשר מושרש בטבע של ה'אני' מופיע בצורה אופיינית ברוחניותו של יאקוב במה (Jacob Boehme) במאה ה-16. הרבה מאוד מושרש ב'אני' אשר ביחס אליו ה'אני' לא יכול למצוא מיד את המילים ההולמות. נפש התודעה מוצאת אז את המילים, מוצאת את היסודות שיכולים להשפיע כלפי חוץ. חישבו על מאמציו של גתה להבין את תהליכי ההתפתחות הטבעית, במובן של תרבות ה'אני' של מרכז אירופה. הוא מגלה את עיקרון ההתפתחות הטבעית של יצורים חיים, מהפשוט ביותר למורכב ביותר. אך העולם אינו מבין את התיאוריה העמוקה של התפתחות הטבעית הזו מכיוון שהוא תוצר של תרבות ה'אני'. בתקופתו של גתה התיאוריה לא הובנה. ואז מופיע נציג של נפש התודעה. דרווין מייצר, מתוך נפש התודעה, את אותו הדבר שהפיק גתה מה'אני', וכל העולם מבין זאת; אפילו תרבות ה'אני' מבינה זאת! לא ניתן להבין את הדרמה של התפתחות האנושות אלא אם מסוגלים לזהות את הקשרים הממשיים דרך הקווים המנחים שניתנים על-ידי מדע הרוח. הכוחות החיים באבולוציה של האנושות הולכים ומתקדמים מתרבות לתרבות כאילו שהם היו מבוססים על העמודים הנצחיים של החוקים הראשוניים של האנושות.

אנחנו יכולים לגלות את ההתקדמות כאשר בעיצובים האלו אנו חשים באיכות של שבתאי באופייה היסודי של התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית, איכות השמש באופי התרבויות האיטלקית והספרדית, איכות הירח בה של התרבות הצרפתית, ואז איכות מאדים בתרבות שמתפתחת באיים הבריטיים. לא ניתן להבין את מה באמת צריך להבין – הסימפוניה של התרבויות הפוסט-אטלנטיות במעין מקהלה – אלא אם כן ניתן לחוש במאפיינים המיוחדים של אותן תרבויות פוסט-אטלנטיות.

מי שחי עמוק עם מדע הרוח צריך להיות מסוגל לתפוס את מהלך ההתפתחות האנושית כשלם אחד גדול. כתוצאה מכך כיפה צריכה להתקמר מעל הראש, המתנשאת מעל לצורות העוזרות לנו לחוש כיצד ההתפתחות של האנושות מתקדמת. כיפת-הגג או כיפת-הצריח תראה כיצד ישויות אנושיות, איך עמים עובדים ביחד; זו גם תמונה של שיתוף פעולה של כוחות הנפש באדם עצמו. זה יפעל על הנפש כאשר אנחנו נכנסים לבניין שלנו מתוך הבנה רגישה פנימית. שכן בבניין שלנו נעשה המאמץ להניח בצד כל דבר בעל אופי אישי, ובכל קו, בכל צורה, לייצג את מה שעולמות רוחניים מגלים אם אנחנו מנסים לבטא את ההתרחשויות העולמיות בצורות, על מנת שאנשים יוכלו להיות מסוגלים להרגיש את המשמעות והחשיבות של התרחשויות אלה.

חייבים להודות שכיום העולם לא נמצא במקום כלשהו קרוב לשלב של שינוי לתוך תחושה של הדברים אשר שוב דובר עליהם כעת. זה דורש התפשטות הולכת וגוברת של מדע הרוח, הבנה רבה יותר ויותר של סגנון בנייה חדש שקשור לסודות סדר-העולם, כפי שנעשה הניסיון בבניין שלנו. באופן טבעי הבניין הזה יכול להיות אומה שרק מתחילה – הוא לא יכול להיות יותר מזה. אבל בקרב אנשים יחידים חי, פחות או יותר באופן לא מודע, משהו שיכול לספק את הבסיס להבנת הסימפוניה שנוצרה על-ידי כמה תרבויות אשר קיימות בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית.

וכך גם בתקופה המכאיבה והמצערת שלנו דברים מסוימים עשויים להתקבל בברכה ובתחושת התרוממות רוח, מכיוון שבמה שיוצא כעת לאור עלינו לשים לב לסימנים שמעניקים הבטחה כלשהי לתרבות אוהבת שלום – תרבות שלא תהיה עצלה, אלא מלאה במרץ, וניתנת להבנה רק כאשר נעשים מאמצים לקדם הבנה הדדית של התכונות המהותיות של העמים השונים.

אף-על-פי שכל קשר אנוכי לתרבות כזו או אחרת נותר רחוק מהאידיאל של מדע הרוח, בכל זאת יש לברך על כך כאשר מתפתחת מידה מסוימת של תובנה ליסוד ההופך לקשר של אחדות – כי בזה טמון הכוח שהוא באמת יצירתי.

וכך, לצד הרבה מאוד שהוא חמור ומצער כל כך, אנחנו יכולים לתת את הדעת לקולות אחרים אשר משמחים אותנו מכיוון שהם מראים שניתן להוקיר את עקרונות מדע הרוח גם על-ידי מי שנמצא מחוץ למעגל שלנו. אלו שמוכנים להקשיב למדע הרוח הם עדיין מעטים בלבד. אבל כבר אמרתי שבהרמן גרים (Herman Grimm 1786-1859) הייתה כמיהה למדע הרוח, ואני יכול גם לתת דוגמא נוספת מהתקופה האומללה שלנו.

בין קולות רבים אצטט רק אחד – כאשר חלק מהצעירים באוניברסיטה במרכז אירופה היו אמורים לצאת לחזית וחלקם להישאר בבית, אחד המנחים אמר מילים אשר מעודדות את הלב וראויות להיות מוכרות, מכיוון שלמרות שנאמרו ללא כל ידע של מדע הרוח, הן חושפות דחפים של תקווה וגעגועים להידברות ההדדית בין העמים שחייבת יום אחד לנבוע ממדע הרוח. המנחה הזה אמר לתלמידיו:

"תדעו ששום דבר לא מכוון את הנפש המפותחת ליופי באופן מעמיק יותר מאשר מאמצים לבצע מעשי גבורה. תגיעו לידיעה ששום דבר לא קורא לנפש ומחשל אותה בצורה יעילה יותר מאשר מאמצים מתחדשים, ושאין קשר טהור יותר מנפש לנפש, מאשר זה השוכן בתחום המקודש של היופי. ואז, גם אם כתוצאה הנוראה ביותר של המלחמה הזאת צריכה להישאר שנאה בקרב עמים כמו שמעולם לא היה ידוע לפני כן, בתוך כל האיבה לא תשכחו לאהוב את נפשו הגבוהה של האויב. אתם נלחמים במאבק טוב למען האמת. אין צורך לעסוק בדיבה והשמצות הנובעות ממוחות מבולבלים. אתם תקבלו את שייקספיר כאורח בין הרוחות הטובות של התרבות הגרמנית ותדעו שבמובן שהוא שלנו, כל כך הרבה מהחשיבה האנגלית שייך כפי שאומרים לחיים הרוחניים שלנו. תזכירו לעצמכם את המאבקים האציליים של השכל הצרפתי לתרבות אסתטית בעידונה הגדול. אתם זוכרים איך בטולסטוי ודוסטויבסקי (Tolstoy, Dostoyevsky), לרוסיה שבתקופתנו היו גם הומרוס וגם שייקספיר שלה. אין ספק, המדינה הרוסית לא הקצתה לשני הגדולים שבבניה, אלא צער ולעיתים רדיפה בלתי אנושית. מה הם יחשבו על ההתפתחויות הנוכחיות! ועם זאת, באמצעותם מדבר, בלתי נשכח בפנימיותו ובכנותו, האוונגליון הנצחי של האנשים של אלוהים, של התחום שבו האהבה היא כוח מקיים ועוזר. משמעות המלחמה נעוצה בשלום שאליו היא מובילה. כלוחמים, שאו את הפגישה הנעלה של השלום המגיע בתוככם, על מנת שהשנאה בקרב העמים תסתיים בסופו של דבר בממלכה חדשה של אהבה. האיכות הגרמנית העמוקה ביותר היא לאהוב את כל מה שנושא את הפנים של האדם, לאהוב כל סוג של אנשים כחלק מהאנושות, כגילוי של אלוהים. תחום האהבה האנושית, המלאה בהבנה, הוא תחום הרוח הגרמנית."

המילים האלה נאמרו על-ידי אויגן קוהנמן (Eugen Kühnemann), חונך באוניברסיטה, ב-18 באוגוסט 1914, לסטודנטים שלו שיצאו למלחמה. אלה הן מילים אשר יש לשמוח עליהן בתקופות הרציניות האלה שבהן אדם חווה קשיים וצער רבים כל-כך. המילים האלה מראות הבנה רבה של שייקספיר, אשר הוא גם משלנו, ככל שדרכו החשיבה האנגלית הופכת לחלק מהתרבות הרוחנית שלנו; הן גם מראות הבנה רבה של התרבות הרוחנית הצרפתית. הן מדגישות את חשיבותם של טולסטוי ודוסטויבסקי לתרבות הרוחנית החדשה – ונדגיש שזה הרבה יותר טוב ממה שיישמע היום לעיתים קרובות כל-כך מצד אחר.

מי ייתן וגישה כזו של שכל ולב לא תיעלם בימינו! אולי חברינו יכולים לעשות משהו כדי להצביע על העובדה שיחס כזה קיים למעשה, ויתרה מכך שהוא בשום אופן לא נדיר במרכז אירופה.

אסיים כעת את ההרצאה הזו, ומחר בשעה שבע אדבר על האופן בו שלב ההתפתחות הנוסף – המיוצג על ידי התרבות של מרכז אירופה והרוח הרוסית – מצוין בצורות של העמודים בבניין שלנו.

————————————————————————————————

  1. 1568 –1639 Tommaso Campanella,
  2. Pierre Corneille 1606 – 1684
  3. 1694 – 1778 Voltaire, François-Marie Arouet –
  4. הספר 'גוף נפש רוח' יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.