טבעו של הצבע

טבעו של הצבע

רודולף שטיינר

21.4.1923    GA349    דורנאך

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות:  ראו כאן

כל עוד לא מבינים את העין האנושית לא באמת מבינים את הצבע וזאת מכיוון שהאדם מקבל צבע לחלוטין דרך העין.

דמיינו לעצמכם, לדוגמא, איש עיוור. אדם עיוור ירגיש שונה כאשר הוא נמצא בחדר מואר או בחדר חשוך. גם אם הוא לא רואה זאת יש לזה משמעות רבה לגביו. העיוור לא יכול לחיות בצבע אך הוא צריך את האור. יש הבדל אם מישהו מביא עיוור לחדר בהיר עם חלונות בהירים, לחדר כהה או לחדר עם אור החודר דרך חלונות כחולים, כל חדר יפעל בצורה שונה על חייו. צבע צהוב וצבע כחול משפיעים בצורה די שונה על החיים. אך אלו דברים שהאדם לומד להבין רק אם הוא תפס איך העין האנושית מושפעת מהצבע.

כעת, ממה שאמרתי אולי הבנתם ששני דברים חשובים באדם. הראשון הוא הדם, כי אם לאדם לא היה דם הוא היה מת מיד. לא יהיה באפשרותו לחדש את חייו כל רגע והחיים בהכרח מתחדשים בכל רגע. כך שאם נדמיין אדם ללא דם הוא היה אובייקט מת.

כעת דמיינו אדם ללא מערכת עצבים. האדם ייראה, ללא ספק, אותו דבר, אך הוא יהיה ללא הכרה. הוא לא יוכל ליצור רעיונות, לרצות דבר או לזוז.

לכן עלינו לומר לעצמנו: כדי שהאדם יהיה יצור אנושי מודע הוא צריך עצבים. וכדי שהאדם יוכל בכלל לחיות הוא צריך דם. כך שהדם הוא איבר החיים והעצבים איבר ההכרה.

אולם לכל איבר בגוף יש עצבים ודם. העין האנושית היא בעצם באמת כמו ישות אנושית מלאה ויש לה עצבים ודם. דמיינו שבמקום זה (נעשה רישום) העין מובלטת, ובעין הרבה הסתעפויות של עורקי דם המתפזרים החוצה וגם הרבה עצבים מתפזרים החוצה, אתם רואים שמה שיש לכם זה עצבים ודם שיש לכם גם בראשכם.

כעת חישבו על העולם החיצוני המואר שעובד על העיניים. במשך היום העולם שאנו הולכים בו מואר. אך זה קשה למצוא רעיון לעולם חיצוני זה המואר כולו. ניתן לקבל רעיון אמיתי כשאנו מדמיינים את העולם החצי-מואר בבוקר ובערב: כשאנו רואים את האדום של השקיעה והזריחה. במיוחד השחר וחום השמש מלמדים אותנו רבות. כי מה במיוחד קיים שם בחום ואור השחר והערב? ציירו לעצמכם את הזריחה, השמש עולה, אך אין היא יכולה לזרוח ישירות עלינו עדיין. השמש מגיעה כשכדור הארץ נמצא במצב זה – אני מצייר את צורת ההופעה, אך אין זה חשוב כל כך. (במציאות הארץ זזה והשמש עומדת, אך איך אנו רואים זאת יוצר את ההבדל). השמש בראשונה שולחת את קרניה כאן וכאן. כך שאם תעמדו כאן לא תראו את השמש בשחר, תראו את העננים המוארים. השמש בעצם נופלת עלינו, מהו זה בעצם? דבר זה מלמד ביותר. מכיוון שהשמש עדיין לא לגמרי עלתה, עדיין חשוך סביבכם ושם במרחק העננים מוארים על ידי השמש. האם הבנתם זאת?

אם אתם עומדים כאן אתם תראו את העננים המוארים דרך החשיכה שסביבכם. תראו אור דרך חשיכה. כך שאנו יכולים לומר אותו דבר גם בשחר וגם בשקיעה – האדם רואה אור דרך חשיכה. ואור הנראה דרך חשיכה, כפי שאתם יכולים לראות באור הבוקר והערב, נראה אדום.

אור הנראה דרך חשיכה נראה אדום.

כעת אומר דבר מה שונה. דמיינו שהשחר עבר ואנו בזמן היום. אתם מסתכלים בצורה חופשית לתוך האוויר, כפי שזה במשך היום. מה אתם רואים? אתם רואים את מה שנקרא שמיים כחולים. כדי להיות מדויקים, אין זה שם, אך אתם רואים זאת כך. ברור שאין זה ממשיך לאינסוף, אך אתם רואים את השמיים הכחולים כאילו הם מקיפים את הארץ כקונכייה כחולה.

מדוע זה כך? חישבו איך זה שם במרחב האינסופי הרחוק. זה בעצם חשוך. המרחב הקוסמי חשוך. השמש קורנת רק על הארץ ומכיוון שיש אוויר מסביב לארץ קרני השמש נלכדות ועושות את זה מואר כאן ובייחוד כשהם קורנות דרך אוויר מימי. אך שם במרחב הקוסמי זה לגמרי חשיכה שחורה. כך שאם אדם עומד כאן במשך היום ומסתכל לתוך החשיכה עליו בעצם לראות חשיכה. אך אין הוא רואה זאת שחור, אלא כחול וזאת מכיוון שהכל מסביב מואר מהשמש, האוויר והרטיבות שבאוויר מוארים.

כך שאתם רואים די בבהירות חשיכה דרך האור. אתם מסתכלים דרך האור, דרך האוויר המואר לתוך החשיכה. ולכן אנו יכולים לומר חשיכה דרך האור זה כחול.

כך יש לכם את שני העקרונות של תורת הצבעים שאתם יכולים בקלות לגלות מהמחקר של הסובב. אם אתם באמת מבינים את אור השחר והערב אתם תאמרו לעצמכם: אור הנראה דרך חשיכה או אפלולית, זה אדום. וכשבמשך היום תתבוננו החוצה לתוך השמיים השחורים תאמרו לעצמכם: חשיכה או אפלולית הנראים דרך אור – מכיוון שיש אור סביבכם – זה כחול.

תפיסה זו היתה לאנושות הקדומה באסיה ביוון. מאז המאה ה- 14 כשאנשים נהיו 'פיקחים' הם התחילו לא להסתכל על הטבע, אלא לחשוב על כל מיני דרכים מדעיות. אחד מאלו היה ניוטון. מתוך 'פיקחות' מיוחדת אמר ניוטון משהו בערך כך: "בואו נסתכל על הקשת" – כי כשמישהו 'פיקח' אין הוא מסתכל על התרחשות יומיות כמו שקיעה וזריחה, אלא על המיוחד הלא רגיל והנדיר, משהו שניתן להבינו רק אם ההתקדמות בהבנה. בכל אופן, ניוטון אמר: בואו נסתכל על הקשת ונראה שם שבעה צבעים הנקראים אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, אינדיגו וסגול שניתן לראותם אחד ליד השני בקשת."

ניוטון יצר קשת מלאכותית על ידי החשכת החדר וכיסוי החלון על ידי נייר שחור ובנייר הוא עשה חור קטנטן שנתן לקרן של אור לחדור. קרן אור זו חלפה דרך מנסרה שהושמה שם (זכוכית עם שלושה צדדים). ואז הוא קיבל את הקשת על המסך שהיה מאחורי המנסרה. שבעת הצבעים הופיעו. ומה אמר ניוטון?

הוא אמר לעצמו: האור הלבן נכנס פנימה ועל ידי המנסרה קיבלתי את שבעת צבעי הקשת. לכן הם היו כבר מלפני כן מוכלים בקרן הלבנה ואני רק הוצאתי אותם החוצה.

אתם רואים זהו הסבר מאוד פשוט. אך במציאות הוא צריך היה לומר: מכיוון שהצבתי מנסרה – זכוכית עם פינות, ולא זכוכית רגילה שטוחה – כשאני מסתכל דרכה בצורה כזאת, יש שם אור שנעשה אדום דרך החשיכה ובצד השני חשיכה הנעשית כחול דרך האור – הצבע הכחול מופיע. וביניהם נח יתר הדירוג. את זה הוא היה חייב לומר לעצמו.

אך בזמן ההוא הדרך של העולם היתה להסביר הכל על ידי חיפוש כדי למצוא את הכל כבר בתוך אותה צורה שהאדם באמת הסביר אותה. זוהי המתודה הפשוטה, האין זאת? אם, לדוגמא, האדם צריך להסביר את יצירתו של היצור האנושי אזי הוא יאמר: ובכן הוא היה כבר בעומקי הבוץ, הוא רק התפתח ממנו. הסבר נפלא!

כפי שראיתם, אין אנו מוצאים דברים בקלות כזאת. עלינו לקחת את כל היקום בחשבון שבתחילה יצר את הביצה בבוץ, אך המדע מעוניין לזרוק הכל פנימה, שזו הדרך הפשוטה האפשרית. ניוטון אמר שהשמש מכילה כבר את כל הצבעים ועלינו רק להוציא אותם החוצה.

זה לא כך בכלל. בכדי שהשמש תוציא אדום בשחר, עליה בתחילה לזרוח על העננים ועלינו לראות אדום דרך החשיכה ואם השמיים מופיעים כחולים זה לא דרך השמש, אין היא זורחת לקוסמוס, הכל שחור שם, חשוך, אנו רואים כחול דרך האוויר של הארץ. אנו רואים חשיכה דרך אור, וזה כחול.

הנקודה היא ליצור פיזיקה נכונה, היכן שניתן לראות איך במנסרה בצד אחד אור נראה דרך חשיכה ובצד השני חשיכה דרך אור. אך זה יותר מידי קשה לאנשים, הם מוצאים זאת יותר טוב שהכל בתוך האור והאדם רק מוציא אותם החוצה. ואז הם יכולים לומר שפעם היתה ביצה ענקית בעולם וכל העולם היה בתוכה והכל יצא, הוצא מתוכה.

זה מה שניוטון עשה עם הצבעים, אך המציאות היא לפי מה שהסברתי. כעת עלינו לקחת הלאה את הנושא ביחסו לעין ולחיים האנושיים בכללותם. כולכם יודעים שיש יצור שבמיוחד מתרגש דרך אדום – כלומר היכן שהאור עובר דרך חשיכה – וזהו השור. ידוע שהשור נהיה מפחיד באנרגיה שלו על ידי האדום.

כך גם לאדם יש מעט מטבע-השור. כמובן, אין הוא מתרגש ישירות דרך האדום, אך אם הוא יחיה בתמידות באור אדום תראו שהוא עובר שינוי מזה. הוא נהיה קצת דומה לשור. אני מכיר משוררים שלא יכלו לכתוב שירה במצב ההכרה הרגיל שלהם ואז הם הלכו לחדר עם מנורה אדומה והם עברו שינוי ויכלו לכתוב שירה, השור נהיה פראי והאדם בחשפו את עצמו לאדום נהיה משורר! השינוי לשירה הוא רק עניין אם זה בה מבחוץ או מבפנים. זהו צד אחד של המקרה.

מצד שני שימו לב גם שכאשר אנשים רוצים בחזקה להיות צנועים וענווים, הם משתמשים בכחול או שחור – שחור עמוק. יפה לראות זאת אצל הקתולים כשהחגים הקדושים מתקרבים האנשים אמורים להיות צנועים, הכנסייה נעשית כחולה, מעל לכל בגדי הכהונה יש כחול. אנשים נהיים שקטים וענווים, הם חשים עצמם בפנימיותם במצב רוח שקט.

מדוגמאות אלו אתם רואים את ההשפעה השונה על האדם באם הוא רואה אור דרך חשיכה – כלומר, אדום, או חשיכה דרך אור – כלומר, כחול.

כעת שימו לב לעין. בתוכה יש לכם דם ועצבים. כשהעין מסתכלת על אדום, נאמר על השחר או על משהו אדום, מה היא חווה? אתם רואים, כשהעין מסתכלת על אדום אזי אותם עורקי דם קטנים ושקטים נהיים חדורים על ידי האור האדום, ולאור זה יש את התכונה המיוחדת להרוס תמיד במעט את הדם ולכן גם את העצבים באותו זמן, מכיוון שהעצבים יכולים לחיות רק כאשר הם חדורים על ידי הדם. ובכן זה מה שקורה כשהעין רואה אדום, כאשר אדום נכנס לתוך העין.

כשהשור ניצב מול אדום הוא פשוט חש: אוי ואבוי – כל הדם בראשי מושמד! עלי להגן על עצמי! ואז הוא נהייה פראי כי הוא לא ייתן לדמו להיות מושמד.

דבר זה נכון לא רק בשור, אלא גם באדם ובחיות אחרות. כי אם נסתכל על אדום ודמנו יושמד מעט אזי מצד שני כל גופנו יעבוד בכדי להביא חמצן לתוך העין כך שהדם יחודש. חישבו על התהליך הנפלא שמתרחש כשאור נראה דרך חשיכה, כלומר אדום, דם מושמד, חמצן מסופק מהגוף והעין מתחדשת דרך החמצן ואז אנו יודעים, דרך התחדשות החיים בעיננו, שיש אדום בחוץ.

כעת אתם רואים שבריאות האדם למעשה תלויה גם בקבלתו הנכונה של האור האדמדם, ביכולתו התמידית לקבל אור אדום בצורה הנכונה. כי החמצן שנמשך מהגוף מחדש, מרענן את כל הגוף והאדם מקבל צבע בריא בפניו. הוא יכול לחדש את עצמו.

דבר זה נכון לא רק לאדם בריא שיכול לראות, אלא גם לאדם לא בריא, עיוור. כשהאור עובד דרך צבעים בהירים אזי הוא מתחדש בראשו והתחדשות זו פועלת על כל הגוף ונותנת לו צבע בריא. כשאנו חיים באור ויכולים לקחת את האור בצורה נכונה, נקבל צבע בריא.

מאוד חשוב לאנשים שלא להיות במקומות חשוכים היכן שהם יכולים להיות חסרי-חיים. יש להביא אנשים לאור, למקומות מוארים באור האדום, הצהוב, היכן שכראוי הם יעבירו את החמצן שבהם דרך האור. כך אתם רואים שכל הקשור לאלמנט האדום הוא למעשה קשור עם ההתפתחות של דם האדם. כשאנו מסתכלים על אדום העצבים למעשה נשמדים.

כעת חישבו: אנו רואים חשיכה דרך אור, כלומר כחול. כחול אינו הורס את הדם, הוא עוזבו ללא פגע. העצבים גם לא מושמדים כי הדם בסדר. התוצאה היא שהאדם מרגיש עצמו באמת טוב בפנימיותו. כי דם ועצבים לא מותקפים על ידי כחול.

יש משהו עדין בחדותו ביצירת הצניעות הנכנעת כאשר, נאמר, הכמרים שם למעלה ביציע בגלימותיהם הכחולות או השחורות, והאנשים יושבים למטה ונועצים מבט בהם, נימי הדם והעצבים בעין לא מושמדים וכמובן האנשים מרגישים מאוד טוב. זה למעשה מכוון להרגשה טובה של האנשים.

אל תדמיינו שזה לא ידוע! כי עדיין יש להם את המדע העתיק. המדע המודרני עולה יותר עם אנשים כדוגמת ניוטון. כך שאנו יכולים לומר: הכחול שלח באדם הרגשה של היות-טוב, כשהוא אמר לעצמו (כתהליך לא מודע, אך הוא אמר זאת) רק שם אני יכול לחיות – בכחול. שם האדם הרגיש עצמו בפנימיותו. באדום, מצד שני, הוא הרגיש כאילו משהו רוצה לחדור אליו.

זה ההבדל בין הצבעים אדום וכחול. צהוב הוא רק דירוג של האדום וירוק דירוג של כחול. כך שהאדם יכול לומר: לפי התנהגות הדם והעצבים כך רגישות האדם לאדום או כחול.

כעת אתם רואים, האדם יכול לספק זאת לחומר. אם אני רוצה לחפש אדום כדי לצייר, לייצר צבע אדום המכיל את החומר הגורם לאדם לפתח חמצן בפנימיותו, אזי לבסוף אגיע לעובדה שכדי להשיג צבע אדום לציור עלי לבחון את החומרים של העולם החיצוני בכדי למצוא כמה פחמן הם מכילים. אם אני מערבב פחמן בצורה נכונה עם חומרים אחרים אני מגלה את הסוד של יצירת אדום לציור שלי. אם אני משתמש בצמחים בכדי לקבל את צבעי אזי מעל הכל זה עניין של לארגן את תהליכי, להקטין וכו', כך שאקבל את הפחמן בציור בצורה הנכונה. אם יהיה לי את הפחמן בתוכו בדרך הנכונה אזי יהיה לי את הצבעים הבהירים. ואם, מצד שני, יש לי חומרים שמכילים הרבה חמצן – לא פחמן אלא חמצן – אזי אקבל את הצבעים הכהים, כמו כחול.

כשאני יודע את האלמנט החי בצומח אזי אני יכול באמת ליצור את צבעיו. דמיינו שאני לוקח חמניה שהיא בצבע צהוב בהיר. צהוב הוא קרוב לאדום, כלומר, אור נראה דרך חשיכה. אם כעת אני אתנהג עם החמניה בדרך כזו כך שאוכל להביא לצבעי הציור את התהליך הנכון שנמצא בפרח, אזי היה לי צהוב טוב. אפילו האור החיצוני לא יהיה לו הרבה כנגד זה, בגלל שהפריחה של החמנייה לקחה כבר מהשמש את סוד יצירת הצהוב. לכן, אם אני מביא את אותו תהליך לתוך צבעי האמן שלי כמו שזה בפריחה, אזי אם אקבל זאת מספיק עבה אוכל להשתמש בזה בצורה נורמלית כצבע.

אך הבה ואקח צמח אחר, העולש, לדוגמא. הצמח הכחול שצומח בצידי הדרכים – הוא צומח כאן גם כן. אם יהיה לי צמח כחול זה וארצה להכין ממנו צבע, לא אוכל לעשות זאת, לא אקבל מזה דבר. מצד שני, אם אתייחס לשורש בצורה הנכונה, יש בו תהליך שלמעשה יוצר את פריחת הכחול.

כאשר הפריחה צהובה אזי משהו עובר בפריחה עצמה שעושה אותה צהובה. אך כשהפריחה כחולה התהליך נח בשורש והוא נדחס למעלה כלפי הפרח. כך שאם ארצה ליצור צבע כחול מצמח האינדיגו היכן שאקבל כחול כהה, או מהעולש, צמח כחול זה, אני חייב להשתמש בשורש. עלי לנהוג בו בצורה כימיקלית עד שהוא ייתן לי את הצבע כחול.

בדרך זו, דרך לימוד אמיתי, אני יכול למצוא איך להשיג צבעים מהצומח. אין אני יכול לעשות זאת בדרכו של ניוטון. הוא פשוט אומר שהכל נמצא באור השמש ועל האדם רק למשוך את זה החוצה. (ניתן לראות זאת בארנקו של אדם: את מה שהוא מבזבז במשך היום חייב להיות לו בארנקו בבוקר של אותו יום). כך אותם אנשים פיקחים מדמיינים זאת, כמו שק שהכל נח בו. אך אין זה המצב.

עלינו לדעת, לדוגמא, איך צהוב נמצא בחמנייה, עלינו לדעת איך הכחול נמצא בעולש, התהליך שעושה את העולש כחול או אינדיגו נח בשורשים, בעוד שהתהליך של צהוב החמנייה נח בפריחה. ועלי לחקות זאת במעבדה הכימית וליצור בהתאמה צהוב או כחול.

כיום הרוב מאמינים לניוטון שכל שבעת הצבעים נחים בשמש. אך טבעו של גיתה היה לא להאמין לכל דבר מיד. הוא רצה לשכנע את עצמו אודות דברים שלמד עליהם בכל מקום. לכן הוא השיג מנסרה והוא חשב לעצמו לעשות את אותו ניסוי שעשו הפרופסורים ולראות למעשה את העניין.

ובכן, גיתה לא ירד לעניין מיד והמנסרה נשארה אצלו זמן רב עד שהוא נדרש להחזירה ואז הוא עשה את הניסוי ואמר לעצמו: "הקשת צריכה להראות יפיפייה על הקיר הלבן עם אתבונן דרך זה ובמקום לבן יופיע אדום, צהוב, ירוק וכ'ו." לכן הוא התאמץ וציפה בשמחה לראות את הקיר הלבן בצבעים היפים – אך הוא ראה קיר לבן כמקודם, הוא היה מופתע ושאל את עצמו מה היה מאחורי זה, וכל תיאוריית הצבעים שלו עלתה מתוך זה.

גיתה אמר: "על האדם לשלוט שוב על כל העניין. הקדמונים אמרו שאור הנראה דרך חשיכה מופיע כאדום, וחשיכה דרך אור – כחול. אם אני מדרג במעט את האדום הוא נהיה צהוב. אם אני נותן לכחול לעלות לאדום אזי הוא נהיה בצד אחד סגול ובצד שני ירוק. אלו דרוגים." גיתה עבד על תיאוריית הצבעים שלו והביא אותה למצב יותר טוב ממה שזה היה בימי הביניים.

כיום יש לנו תיאוריית צבעים פיזיקלית עם השק של שבעת הצבעים, את זה מלמדים בכל מקום. ויש לנו את תיאוריית הצבעים של גיתה המבינה נכון את כחול השמיים ומבינה נכון את אור הבוקר והערב כפי שהוסבר.

אך יש הבדל בין שתי התיאוריות. לרוב אנשים לא שמים לב לכך. הם מסתכלים בחד-צדדיות להסבר הפיזיקלי היכן שתיאוריית ניוטון על הצבעים נלמדת ונמצאת בכל מקום בספרים ואין הם מסתכלים הלאה. את הניוטונית הם יודעים, אך אין הם מודים שכשהאדם מסתכל דרך הקשת מצד אחד אזי הוא רואה חשיכה דרך אור הקשת ומצד שני רואה את כחול הקשת, ואז הוא רואה אור דרך חשיכה. מצד שני את האדום. כך שיש לבאר דברים אלו על ידי העיקרון הפשוט: חשיכה דרך אור = כחול.

אולם, כפי שאמרתי, אנשים מסתכלים על כל דבר דרך ההסבר הלוגי שלו ומצד שני מסתכלים על תמונה היכן שיש שימוש בצבעים, ואין הם שואלים הלאה אודות האדום, הצהוב וכ'ו. אין הם מביאים את שני הדברים יחדיו.

אולם הצייר חייב להביאם יחדיו. אדם שרוצה לצייר חייב לחברם. הוא לא יכול רק לדעת שיש שק שממנו כל הצבעים יוצאים כי אין לו את השק הזה. הוא חייב להוציא את הדברים הנכונים מהצמח החי או החומר החי, כך שהוא יוכל לערבב את צבעיו בדרך הנכונה.

זהו המצב היום. הציירים שמתבוננים על דרך השגת הצבעים והשימוש בהם, אומרים: כן, עם תיאוריית הצבעים של גיתה ניתן לעשות משהו, היא אומרת לנו משהו. עם תיאוריית הצבעים של ניוטון, תיאוריית הפיזיקה, אנו הציירים לא יכולים לעשות דבר.

זהו המצב שהדברים עומדים היום בין מה שכתוב בספרים אודות הצבע לבין מה שנכון. עבור גיתה הרצון להגן על האמת והנכון גרמה לו להתנגד לניוטוניזם ולכל הפיזיקה המודרנית. אין אנו יכולים להבין באמת את הטבע מבלי שנתקרב לתיאוריית הצבעים של גיתה.

זה טבעי ללמוד בגיתהאנום את תיאוריית הצבעים של גיתה, אך אם מנסים להראות זאת לאנשי הפיזיקה, הם 'קופצים עליך'. כך שאתם רואים: ההגנה על האמת היא קשה בצורה יוצאת דופן בזמנים המודרניים.

הדרך בה מסבירה הפיזיקה את כחול השמיים או צבעי הזריחה והשקיעה מסובכים ביותר וזה טבעי כי ההתחלה שלהם היא בעיקרון לא נכונה. כך מגיעים למצב שאין הצבע מובן יותר.

אולם אם האדם מבין שהריסת הדם קוראת קדימה להתחדשות הכוחות, כי כשאני הורס את דמי אזי אני קורא לחמצן בתוכי ומחדש עצמי, מביא בריאות, אזי האדם גם יבין את הצבע הוורוד הבריא באדם.

אם יש סביבי חשיכה או כחול תמידי, אזי אין אני אחדש את עצמי ולא אצור יותר מידי חיים בתוכי. כך מצד אחד ניתן להבין את הצבע הוורוד הבריא מהלקיחה פנימה של חמצן כשהאדם נחשף לאור, ומצד שני ניתן להבין חיוורון מהלקיחה התמידית של חומצת פחמן ההפוך לחמצן ושרוצה ללכת לתוך ראשי תהליך היוצר אותי די חיוור.

כיום בגרמניה, למשל, ילדים כמעט לגמרי חיוורים. אך על האדם להבין שזה קורה מיותר מידי תחמוצת פחמן. אם אדם מפתח יותר מידי תחמוצת פחמן – המכילה תרכובת של פחמן וחמצן – אזי הוא משתמש בפחמן שיש בתוכו יותר מידי בכדי ליצור תחמוצת פחמן.

כך שבילד חיוור יש לכם את כל הפחמן שבו בתמידות מתחלף לתחמוצת פחמן והוא נהיה חיוור. מה עלי לעשות? עלי לספק לו משהו שדרכו ההתפתחות של תחמוצת הפחמן בתוכו מעוכבת, שדרכו הפחמן נמשך אחורה. אני יכול לעשות זאת אם אתן לו פחמן של סיד.

בדרך זו האדם מחזיק את הפחמן שהוא צריך ולא משנה אותו לתחמוצת פחמן ואז החמצן (שלא מתרכב עם הפחמן לשם יצירת תחמוצת הפחמן) עולה למעלה לראש ומעורר את תהליכי הראש, תהליכי חיים. זהו תהליך הפוך מזה שקורה בעת נתינת החמצן ליצירת תחמוצת פחמן.

על האדם להבין מחלה ובריאות מתיאוריית הצבעים של גיתה כי היא מסתמכת בצורה הפשוטה והטבעית על הטבע. אין זה אפשרי להסביר זאת דרך תיאוריית הצבעים של ניוטון שלא יכולה להסביר את התופעה הפשוטה של הופעת האדום בזריחה, בשקיעה ובכחול השמיים.

כעת, רבותיי, אומר לכם משהו אחר. חישבו על האנשים המבוגרים שיוצאים לטבע וישנים בו באוויר הפתוח. במשך השינה הם לא נחשפו לכחול השמיים אלא לשחור השמיים, שם זורחים הכוכבים. משם זורמים עליהם בשינה הכוחות השקטים מהכוכבים והשמיים השחורים שנוסכים עליהם הרגשה טובה בשינה. כל הישות האנושית חדורה על ידי החשיכה, כך שהיא נהיית בפנימיותה שקטה. אך בכל זאת אותם כוכבים זורחים מטה וכל קרן כוכב גורמת לישות האנושית להיות בפנימיות מעט יותר ערנית וקרני חמצן יוצאים מהגוף, קרני חמצן טהור יוצאים לפגוש את קרני הכוכבים והאדם נהיה לגמרי חדור בפנימיותו על ידי קרני חמצן. הוא נהיה בפנימיות כהשתקפות חמצן של כל השמיים המכוכבים.

דרך חוויה זו דיברו שבטי הרועים הקדמונים בתמונות על עולם הכוכבים וכך היה להם את ידע הכוכבים הנפלא – דרך החלומות שלהם והתהליך שתואר. בחלומם הם באמת ראו את השור, הטלה וכד' וחשו את כל השמיים המכוכבים בתוכם כתמונות. וכך נשארה לנו עד היום החכמה הפיוטית שלהם שעד היום יש לה השלכות.

האדם יכול להבין זאת כשהוא יודע שהישות האנושית נותנת לקרני חמצן לקרון לכל קרן אור מהכוכבים ושהוא נהיה השמיים, שמי חמצן פנימיים.

חיי האדם הפנימיים, כידוע לנו, הם הגוף האסטרלי שהוא במשך השינה חווה את כל השמיים. יש לנו עדיין דרך התורשה את הידע על שמי כוכבים פנימיים, אך לא בצורה שהיתה לקדמונים.

בשינה, כשאנו שוכבים במיטה, יש לנו עדיין זכירה מסוימת של איך בעבר אותם רועים ששכבו בשטח הביאו את החמצן לתוכם. בכל זאת משהו ניתן לנו, אנו עדיין מקבלים משהו רק שאין אנו יכולים לבטא זאת כה יפה כפי שזה תואר. כל המין האנושי היום מחובר בפנימיותו, כולם שייכים אחד לשני, ואם אדם רוצה לדעת מה נישא בתוכו היום הוא חייב ללכת אחורה לתקופות הקדומות. בכל מקום כל אדם בכדור הארץ קיבל מאותם רועים קדמונים סוג של לימוד. למעשה כל אדם ירש בגופו את מה שנשלח על ידי אותם קדמונים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *