אסלאם – רשימות לימוד

אסלאם – רשימות לימוד

אסלאם - רשימות לימוד

נערכו ע” סטיבן רובוז

 

ISLAM

STUDY NOTES

Compiled by

 STEVEN ROBOZ

 

Steiner Book Center

151 Carisbrooke Cresent

North Vancouver, V7N 2S2, Canada

(שנת הוצאה מדויקת לא ידועה – ככל הנראה 1979)

תרגום מאנגלית לעברית לצורכי לימוד, ברשות העורך סטיבן רובוז מקנדה,  יוני 2011.

סטיבן רובוז נולד בהונגריה בשנת 1918. בשנת 1948 התוודע בלונדון לאנתרופוסופיה, שנתנה לו משענת ודרך בחיים במשך השנים הבאות, כאשר התמודד כמהנדס מכרות עם קשיי פרנסה ומשפחה באפריקה, ארצות הברית וקנדה. סטיבן רובוז נמנה על מייסדי החברה האנתרופוסופית הקנדית בשנת 1953, כאשר התפצלה מהחברה האמריקאית. בשנת 1954 עבר לוונקובר במערב קנדה, והיה אחד מקומץ אנשים שם שלמדו יחדיו אנתרופוסופיה. במשך השנים היה ממנהיגי הקהילה האנתרופוסופית שצמחה בעיר, ומילא תפקיד מרכזי בלימוד אנתרופוסופיה בוונקובר, הקמת ענף אלברט שטפן, ניהול הוצאת הספרים Steiner Book Centre  וייסוד וניהול מוסדות חינוך ולדורף. בנו מיכאל רובוז ממשיך את דרכו ופעיל כמומחה לאקולוגיה בקהילת קמפהיל בוונקובר. בשנת 2011 התקבלו בקשות גם מבוסניה וגם מישראל לתרגם את החוברת המוגשת כאן לשפת המקום.

תורגם ע”י בן-ציון פורת בעזרת עציון בקר, מוטי גולדנר ודניאל זהבי 

תיקונים: דליה דיימל, יוסי פלג

יצא כספר מורחב עם עוד עשרות ציטוטים, בהוצאת חירות. ראה כאן

עולם האסלאם – מאת סטיבן רובוז

מקור: 16 באפריל 1979 – TIME

 “אנחנו המוסלמים משפחה אחת למרות שאנו חיים תחת ממשלות באזורים שונים” – 

אייתולה רוחאללה מוסאוי ח’ומייני, מנהיג המהפכה האיראנית.

 “העוצמה האמיתית של אסלאם היא הרגש שאתה שייך לאחווה עם המחויבות לשרת את האחווה

הזאת וכך לשרת את האל.” –

שייח’ אחמד זכי ימני, שר הנפט של ערב הסעודית.

 “אסלאם שופט, אסלאם מגן, אסלאם ממריץ התנגדות היכן שיש אי צדק” –

אנואר ג’מאל, סטודנט באוניברסיטה מצרית.

אלו הם רק מעט מהקולות של אסלאם, רב עצמה ומשפיע כיום כמו קריאת המואזין הקדומה למאמינים להתפלל. הקולות דוברים רוסית וסינית, פרסית וצרפתית, ברברית ומלאית, טורקית, אורדו וערבית, כמובן, שפת האם של הנביא מוחמד והשפה של ספר הקודש של האסלאם, הקוראן. אסלאם הוא הדת העולמית האוניברסלית הצעירה ביותר, עם 750 מיליון חסידים,[1] שנייה בגודלה לנצרות עם כ – 985 מיליון מאמינים.  היא נפוצה על פני מחצית כדור הארץ המזרחי, אך בעיקר באותו חצי הסהר האסטרטגי המתפרש מצד לצד בצומת הדרכים של שלוש יבשות. מוסלמים מגלים מחדש את שורשיהם הרוחניים ותובעים מחדש את כוחה הפוליטי של דרך החיים האסלאמית, הנדחית על-ידי פירותיה המרים של המודרניזציה ומוצתת על-ידי גאווה לוהטת במורשת העתיקה שלה, האומה (הקהילה עולמית) האסלאמית  ניעורה לתחייה.

איראן איננה הארץ היחידה שבה הכוח והלהט של האסלאם המתחדש מורגשים. כבר בשנת 1979 פקיסטן הוסיפה חוקים מהשריעה – החקיקה האסלאמית המבוססת בעיקר על הקוראן – לחוקים הפליליים והחוקים האזרחיים שלה. בכוויית, גרסה מחודשת של השריעה אומצה בחקיקה של אותה מדינת מדבר עשירה בנפט. בתגובה לגלים הגדולים של הפונדמנטליזם האסלאמי, מועצת העם המצרית דנה גם כן באכיפה של השריעה, שיכולה לסגור ברים, מועדוני לילה ובתי הימורים הנוצצים, לאורך דרך הפירמידות של קהיר.

ייתכן שהברומטר האמין ביותר של התחייה האסלאמית הוא קיום החאג’, מצוות העלייה לרגל למכה, שמוסלמים אדוקים מצופים לקיים, לפחות פעם אחת במשך חייהם. ההשתתפות גברה בהתמדה מאז 1974. בנובמבר 1978 העלייה לרגל הייתה הגדולה ביותר בהיסטוריה. קרוב לשני מיליון אנשים התכנסו בהר עראפת הצחיח,  לחיות באוהלים ולבצע את הטקס המפרך בן חמישה – שבעה ימים, שנותר ללא שינוי במשך אלף וארבע מאות שנים. יותר מאי פעם בעבר, העלייה לרגל הייתה קליידוסקופ רוחני של גזעים, פרצופים ושפות משבעים ארצות, מהשייח’ים בעלי הנפט, העשירים ביותר, ועד לעניים שבעניים.

העניין המחודש באסלאם בא לידי ביטוי בקרב הצעירים. שופט בכיר באלג’יריה מופתע לגלות שבנו בן ה – 14 מצטרף לקבוצת ידידים במסגד לתפילה. בטוניסיה, שנשיאה חביב בורגיבה קידם שוויון זכויות לנשים, כולל גירושין והפלות, סטודנטים המשתייכים לאחים המוסלמים הלוחמניים מנהלים מלחמה נגד “חטא ורוע” על-ידי כיסוי בצבע של  שלטי חוצות של בתי קולנוע המרמזים מיניות, וכתיבת ציטוטים מהקוראן על קירות העיר. באוניברסיטת קהיר (130,000 תלמידים) מאות סטודנטיות עוטות רעלה ותובעות כיתות נפרדות מסטודנטים גברים.

אסלאם הצליח לשרוד, אם לא לפרוח, בעולם הקומוניסטי. ברית המועצות היא כעת ביתה של האוכלוסייה המוסלמית החמישית בגודלה בעולם (אחרי אינדונזיה, הודו, פקיסטן ובנגלדש). פקידי ממשלה במוסקבה  חוששים במיוחד שזרמי ההתלהבות הסוחפים מאיראן עלולים לחצות את הגבול ולהדביק את האוכלוסיות האסלאמיות של אזרבייג’ן, טורקמן ורפובליקות בנדבך הדרומי של ברית המועצות. יותר ממחצית האוכלוסייה הנאמדת ב – 11 מיליון בסינג’יאנג, המחוז המערבי הענקי של סין, הם מוסלמים; מערכת תעמולה כבדה נגד “האופיום להמונים” נכשלה במניעת המאמינים מביצוע טקסי התפילה היומיים שלהם בפרטיות, הרחק מהפיקוח של הכוחות הקומוניסטים. בגדה המערבית הנשלטת על-ידי ישראל ובעזה, ואפילו בקרב האזרחים המוסלמים שלה, התחוללה עליה חדה פתאומית של נוכחות במסגדים ועניין מחודש באסלאם. מבחין רפי הישראלי, מרצה לתרבות אסלאמית באוניברסיטה העברית בירושלים: “יש תחושה חדשה של התעלות ובטחון עצמי בקרב מוסלמים. אסלאם, ככלות הכל, נהיה סיפור הצלחה גדול.”

תחיית האסלאם צוברת כוחות יותר מעשור. אסלאם אינו סוג דת של הליכה-ביום-שישי-למסגד. אלו הם כללי כבוד, מערכת של חוק ודרך חיים חובקת כל. קיום מצוות הדת שונה אל נכון, במידה מסוימת, מארץ לארץ ומאדם לאדם. בכל זאת, למוסלמי הממוצע אמונתו הרבה יותר ברורה בחיים היום-יומיים מאשר הנצרות ברוב ארצות המערב. בימי שישי, יום השבת המוסלמי, החיים נעצרים במפעלים, בשווקים ובכיכרות העירוניים. אנשים פורשים את שטיחי התפילה שלהם סמוך לרמקולים מקוצר זמן או מחוסר יכולת להיכנס למסגד; נשים מתפללות לעתים קרובות בבית. אחרים מבצעים את רחצת ההיטהרות ומתפללים בכל מקום שנקלעו אליו.

כל שפה מכילה אין ספור תזכורות של האמונה הבסיסית של האסלאם שדבר אינו קורה על פני האדמה ללא רצון האל. אמור לנהג מונית בקהיר לאן ברצונך להגיע והוא יענה “אינשאללה” (אם האל רוצה). אם עקרת בית מוצאת עגבניות בשוק, ייתכן ותמלמל “אל-חמדו ליללה” (השבח לאל). הפלאח בדלתה של הנילוס ילחש “ביסמיללה” (בשם האל) כאשר הוא זורע בשדהו. נשיא מצריים אנואר סאדאת לקח סיכון כמדינאי במסעו ההיסטורי לירושלים. עדיין, כמוסלמי מאמין, הוא ידע שסתם אדם איננו יכול לשלוט בתוצאות. שוב ושוב הוא אמר באופן פרטי, “זהו גורלי, ואני מקבל את גורלי, תהיה אשר תהיה התוצאה”.[2]

“שום דבר איננו טמא לגבי אל סמוך זה שידו היא בכל מקום,” כותב מומחה למדעי ערב פטר א. איסמן. “תאונות המתרחשות בחיי בני האדם הן כוונות האל, והכל הוא  פרי תכנית אלוהית. אחד ההיבטים המרשימים של ערבים הוא שספק, אשמה פנימית וחרדה זרים להם. עולמם יותר מחזק ביטחון, חדור ממש בתחושה מרגיעה שהדברים נקבעו בהכרח”.

הרבה מתחיית האסלאם יכול להראות בחיפוש אחר יציבות ושורשים, בהשראה של בוז לערכים ולסוג של מודרניזציה שמחמיר בעיות כלכליות וחברתיות בארצות רבות בעולם השלישי. שרותי בריאות צמצמו את החולי, אבל הם גם החמירו את התפוצצות האוכלוסייה באותן ארצות אסלאמיות שבהן הגבלת הילודה כמעט ואיננה מיושמת. צמיחה מהירה של תעשייה בערים סיפקה מקומות עבודה, אך גם ניפצה את המבנה המשפחתי המקודש בכפרים כאשר גברים זרמו לערים בחיפוש אחר עבודה.

מרווין זוניס, מומחה לאיראן באוניברסיטת שיקגו, מבחין שבאיראן ובמקומות אחרים, “האסלאם משמש ככלי להכות בחזרה את המערב, במובן שאנשים מנסים לשקם תחושה פגועה מאד של הערכה עצמית. הם מרגישים שבמשך 150 השנים האחרונות המערב הכניע את תרבותם, ובתהליך הפכו מוסדותיהם ודרך החיים שלהם למשניים.”  אומר ג’והן דיוק אנתוני, מומחה למזרח התיכון בוושינגטון: “אנחנו עדים לרפורמציה. בתוך העולם האסלאמי, יש תחושה שיכולים להיעשות שינויים כדי לאפשר לאומות האסלאמיות להסתגל ללחצים של תקופת סיום המאה הזאת (המאה העשרים – המתר’).”

מוסלמים יכולים לשרוד היטב כמיעוטים, כפי שהם עושים בבריטניה, לדוגמה, היכן שמסגד ענק חדש ניצב מול רג’נטס פארק בלונדון כסמל של קהילה גדלה והולכת, שכעת התעצמה למיליון.[3] אבל לאסלאם עצמו כבר היה מנשר דינמי גורלי; במובן מסוים, הוא דת פוליטית הכמהה להתפשטות. פחות ממאה שנים לאחר מות מוחמד בשנת 632 לספירה, ממשיכיו פרצו החוצה מהמדבר הערבי לכבוש וליצור אימפריה שתהילתה עתידה לזהור אלף שנים. כחיל פרשים אלוהי, הם כבשו את האימפריה הפרסית ומרבית ביזנטיון, מפיצים את האמונה דרך צפון אפריקה לספרד, ודרך המזרח התיכון לנהר אינדוס. משם, סוחרים מאמינים נשאו הלאה מאוחר יותר את האמונה למלזיה, אינדונזיה, סינגפור והפיליפינים. סוחרים אחרים הכירו את הקוראן לשבטים שחורי העור של אפריקה שחיו דרומית למדבר סהרה.

בהמשך האסלאם נלחם בהצלחה לשמר את שלמותו האידאולוגית כנגד הפולשים המונגוליים, צלבנים מערביים, ולאחרונה, אימפריאליסטים מערביים. אבל בתום מלחמת העולם הראשונה, האימפריה העותמאנית בותרה וחלקים גדולים שלה הובאו תחת השליטה של המדינות הקולוניאליות של אירופה הנוצרית. השלטון האירופאי הציג כמה חשוב היה לאסלאם לממש כוח חילוני כמו גם רוחני. בשיא השפל שלו, בכל העולם הערבי, רק תימן וסעודיה, עניות ומפגרות, היו עצמאיות באופן נומינלי. איראן, אפגניסטן ותורכיה שהפכה לחילונית, היכן שכאמאל אתתורק ביטל את מעמד האסלאם כדת הרשמית של מדינתו כדי לחשל אומה יציבה ומתקדמת, היו עצמאיות. אבל בכל מקום אחר – בתת-היבשת ההודית, בדרום מזרח אסיה, באפריקה ובאוקיינוס השקט – מיליוני מוסלמים היו תחת שלטון קולוניאלי.

לאחרונה, השתלבות של מספר אירועים מיקדה את תשומת הלב המערבית על אסלאם: תחיית הדת בפוליטיקה האפריקאית, עושר הנפט של חצי האי הערבי, המהפכה באיראן. אבל מוסלמים רבים מרגישים, בצדק מסוים, שההתעניינות המאוחרת הזאת בעולמם ובאמונתם הסתיימה בתעמולה עוינת במקום באמפתיה והבנה.

לעתים קרובות לאסלאם דימוי כוללני שטחי כנוקשה לחלוטין בחקיקה שלו, בלתי סובלני כלפי דתות אחרות, מדכא נשים ומנוגד לקדמה. סאלם עזאם, המזכיר הכללי הסעודי של המועצה האסלאמית של אירופה, חש שהתחייה הנוכחית מקבלת התייחסות כ”נסוגה וראקציונרית” כי מערביים מערבבים את מה שקורה באסלאם עם פונדמנטליזם נוצרי. “לא רק שזאת תפיסה יהירה וחסרת בסיס,” אומר עזאם, אלא שזה בבחינת “חזרה לקולוניאליזם – לא ישיר אבל מסוג יותר עמוק.”  יתר על כן,  מגיני האמונה טוענים שאסלאם איננו עשוי כמקשה אחת, שהוא תואם מערכות חברתיות וכלכליות שונות, ורחוק מלהיות חזרה לעידנים אפלים, שהוא לגמרי בהרמוניה עם קידמה.

 דת של חוק והכנעה

שמונה מילים בערבית מסכמות את האמונה המרכזית של 750 מיליון מוסלמים בעולם: “אין אלוהים מבלעדי אללה, ומוחמד נביאו” חמש פעמים ביום, מג’קארטה לסמרקנד ללגוס, השהדא (הודאה באמונה) הזאת מדוקלמת על-ידי המאמינים כאשר המואזינים (כרוזים לתפילה) מזמנים אותם לעבודת האל.

בתפילות היומיות הקבועות, המוסלמי האדוק אינו מתחנן לאל לטובות, חומריות או רוחניות, ולא להדרכה וחמלה. המלה אסלאם פירושה הכנעה, המוסלמי האמיתי מכניע את חייו לרצון האלוהי לאל שהינו הרחום, היודע כל, החזק, הכל יכול – אם לצטט רק אחדים מתשעים ותשעת “השמות היפים ביותר” של האל.

מוסלמים מאמינים שהאל מצווה כל דבר שקורה ביקום. מלומדים מערביים ביקורתיים אחדים טוענים שהדוקטרינה הזאת מובילה לסוג של פטליזם פסיבי, אבל תיאולוגים אסלאמיים מכחישים בתוקף שקאדאר (רצון האל) שולל את חופש הפעולה של האדם. משמעותו היא רק, אומר מוחמד עבדול ראוף, מנהל המרכז האסלאמי בוושינגטון, ש”כאשר פורענות נגזרת עלינו, אנחנו נכנעים לה כמשהו שבא מהאל, במקום לאבד תקווה.”

אסלאם מדגיש את הייחוד של הבורא, ואוסר בחומרה שירק – כלומר, שיתוף של מישהו או משהו באלוהות. ביחד עם משה ואברהם, ישוע נערץ כאחד מ – 25 הנביאים המקראיים של האל, ואסלאם מקבל גם את לידתו הבלתי מוכתמת וגם את הניסים שלו. אבל מוסלמים מאמינים שהאמונה הנוצרית באלוהותו של ישוע היא פוליתאיזם. הם מתרעמים כשמכנים אותם “מוחמדנים”, כינוי המרמז שתפקידו של מוחמד באסלאם דומה לזה של ישוע בנצרות. הנביא נערץ כשליחו האחרון של האל לאנושות, אך ללא פולחן כלפיו כישות אלוהית.

מאחר והם מכבדים את התנ”ך, ליהודים ולנוצרים יש מעמד מיוחד באסלאם כ”עמי הספר.” המוסלמים גם מאמינים שהתנ”ך בצורתו הנוכחית הינו מושחת ושהאמונה האמיתית נגלתה רק למוחמד. ההתגלויות האלה כלולות בקוראן, המלה הערבית לדקלום, קצר במקצת מהברית החדשה, לקוראן יש עלילה קצרה. ישנן קריאות להיזכרות של גדולה אלוהית בפרוזה חרוזה, תיאורים נמלצים של הגורל הקשה שממתין לאלו שמתעלמים ביודעין מרצון האל, והנחיות מפורטות לדרכים מסוימות שבהן האדם חייב להיכנע לבוראו.

התפקידים הרוחניים הבסיסיים של האסלאם מסתכמים במה שנקרא חמשת עמודי האמונה. שהם: 1 ) קבלת השהדא; 2) התפילות היומיות לאל תוך כדי פנייה למכה; 3 ) מתן צדקה; 4) צום בשעות אור היום של רמאדאן, חודש בן 29 – 30 יום בלוח השנה הירחי המוסלמי[4] ; 5) ביצוע החאג’, או עלייה לרגל, למכה לפחות פעם אחת במהלך חייו של בן אדם – אם הוא או היא כשרים לכך פיננסית ופיזית. מוסלמים מסוימים טוענים שיש עמוד שישי של האמונה, כלומר ג’יהאד. המלה מתורגמת לעתים קרובות כמלחמת קודש; למעשה, היא יכולה להתייחס להרבה צורות של חתירה לאמונה, כמו מאבק פנימי לטיהור או הפצת קיום מצוות וצדק האסלאם בכל האמצעים.

במשך החאג’ עולי רגל מתקהלים במכה, הגברים לבושים בשני מלבושים לבנים חסרי תפר ונעולים בסנדלים, הנשים עטופות בכיסוי לבן מבהונות הרגליים ועד הראש. עולי הרגל מקיפים בהליכה שבע פעמים את הכעבה, מבנה אבן בצורת קובייה המכוסה על-ידי חופה שחורה עם רקמת זהב, בקיר החיצוני של המבנה ניצבת האבן השחורה. בפנים היו פעם פסילי אלילים שמוחמד הרס, כעת המקום ריק. העולים לרגל פוקדים גם אתרים קדושים אחרים, משחקים את תפקיד חיפוש המים של הגר, אֵם האומה הערבית, מקיימים התעוררות על הר ערפאת (אתר הדרשה האחרונה של הנביא) ומנהלים טקס הקרבת עזים, כבשים או גמלים.

המוסלמי האדוק מצופה גם לקיים את השריעה, שמשמעותה “הדרך ללכת בה” המבוססת על הקוראן, מעשיו ודבריו של מוחמד והסכמה כללית של מלומדים אסלאמיים. השריעה איננה רק הידור של חוק פלילי ואזרחי, אלא משנה חובקת כל של עקרונות מוסר, טוהר מידות ומצוות דתיות. זאת מערכת מתוחכמת של תורת משפט ומגלמת 1,400 שנות ניסיון ומותאמת בהתמדה, בדרכים נבונות, לנסיבות חדשות.

בכל אופן, בעיניים מערביות מושמצת השריעה ,לעתים קרובות מידי, כשריד של ימי הביניים. אחדים מאמצעיה  נראים איומים ונוראים: גנבים מוּעדים נענשים בכריתת ידם; נואפים מיוסרים במלקות או נסקלים; האשמת שווא של אישה בניאוף מזמנת 80 מלקות – אותו העונש מוטל על מוסלמי שנתפס שותה אלכוהול. השוויון של שני העונשים מדגים את ההיגיון המסורתי המכובד של השריעה. הקוראן אסר שתיית יין, אבל לא פירט את העונש; 80 מלקות, בכל אופן, נגזרו על אלו שנתנו עדות שקר.  מתוך ההקבלה ששתייה מובילה להזיות ואמירת שקרים, החכמים האסלאמיים החליטו שהעונש לשני החטאים יהיה זהה.

משפטנים אסלאמיים טוענים שסקילה איננה יותר אופיינית לצדק האסלאמי מאשר חוקי מדינה נוקשים במיוחד נגד החזקת סמים המייצגים את מסורת החקיקה האמריקאית. מעבר לכך, האיום של השריעה הוא בדרך כלל יותר חמור מהמציאות. כפי שבחוק המערבי המקובל, נאשמים הם בחזקת זכאים עד שתוכח אשמתם, כדי להאשים נואפים, צריכים להימצא ארבעה עדים שיעידו שראו את המעשה הבלתי חוקי נעשה. יתר על כן, ישנן  פרצות בחוק ופרשנויות ליברליות כמו גם מחמירות שלו. לדוגמה, גנב עלול לאבד את ידו רק אם הוא גונב “בחברה צודקת”; התנאי היה בשימוש על-ידי בתי דין אסלאמיים כדי לחוס על אנשים שגונבים כי הם עניים ואין להם אמצעים אחרים להזין את משפחתם.

במיוחד באיראן, החזרת השריעה תחת רפובליקה אסלאמית נראית כאיום לזכויות שנשים זכו בהן תחת המלוכה. לפמיניסטיות יש סיבה להתלונן. החוק האסלאמי מתיר פוליגמיה, כל עוד הבעל מתייחס לנשותיו באופן שווה, והוא יכול לסיים נישואין פשוט על-ידי אמירת “אני מגרש אותך” שלוש פעמים בפני עדים. אישה יכולה לבקש גירושין בנסיבות מסוימות – לדוגמה, אם מתעללים בה או שבעלה אימפוטנט.

נשים חייבות להיות לבושות בצניעות, וירושתן מוגבלת לחלק משל הגברים. בהגנתם על אי השוויון של המינים, מלומדי השריעה מציינים שהחוק האסלאמי היה מתקדם ביחס לזמנו. לפני מוחמד, נשים בערב היו סתם חפץ. הקוראן עומד באופן נחרץ על חובת הבעל לתמוך באשתו (או בנשותיו), הרשאית לשמור על הנדוניה שלה ולהיות בעלת רכוש – זכויות שלא הופיעו בארצות המערב עד למועד הרבה יותר מאוחר.

כל המוסלמים מקבלים את הקוראן כמילתו הנצחית של האל, אבל האסלאם במידה מסוימת הינו כבית מחולק, למרות שחלוקותיו אינן כה נרחבות כמו אלו שבנצרות. כ – 90% מכלל המוסלמים הם סונים (מהמילה סונה, “מסורת הנביא”), הרואים את עצמם כאסלאם האורתודוקסי. בעיראק ובאיראן, רוב המוסלמים הם שיעים (“לוחמים הקנאים לעלי”), [5], השונים מהסונים בפרשנויותיהם לשריעה והבנתם את השושלת הממשיכה את מוחמד. הנביא לא הותיר הוראות מוסכמות על הכל איך מנהיגות האסלאם תוסדר אחרי מותו. הסונים מאמינים שמנהיגם ימונה על-ידי נציגים של הקהילה ויאושר בשבועת אמונים כללית.  השיעים טוענים שסמכותו הרוחנית של מוחמד הועברה לבן דודו וחתנו, עלי, ואחדים מצאצאיו הישירים שהיו ידועים כאימאמים. רוב השיעים האיראנים מאמינים שיורשו השניים עשר של עלי, שנעלם בנסיבות מסתוריות בשנת 878 , עדיין חי ויחזור יום אחד כמהאדי (מנהיג הדת המוסמך על ידי האלוהות), מעין משיח-מנהיג שיקים את מלכות האל על האדמה. בינתיים, למנהיגי דת שיעים, כגון לאייתולה חומייני, יש סמכויות רחבות לייעץ למאמינים על רצונו המשוער של “האימאם הנסתר”. למלומדי דת סונים, לאולמה, יש פחות סמכות, למרות ששני הענפים באסלאם רואים במנהיגיהם מורים וחכמים ולא כאנשי כמורה הממונים למשרתם במובן המערבי.

גם האסלאם הסוני וגם השיעי כוללים סופיזם, תנועה מיסטית שחסידיה שואפים לשרת את האל לא פשוט  באמצעות צייתנות לחוק אלא על-ידי חתירה לאחוד עמו באמצעות מדיטציה וטקסים. סופיזם נחשב חשוד על-ידי מוסלמים פונדמנטליסטים כגון הוואהבים השמרנים של ערב הסעודית, כי הוא מרשה הערצת האווליה – המקבילים במידה מסוימת לקדושי הנצרות. מהאסלאם נבעו גם מספר ענפים כופרים. אחד מהם הוא הפלג העלאווי, קבוצת מיעוט שיעית שרוב מנהיגי סוריה משתייכים אליה. העלאווים מאמינים בגלגול נשמות וסוג של שילוש שבו עלי הוא ההתגשמות של אללה. פלג סודי אחר הוא הדרוזים שבישראל, לבנון וסוריה, שהתפצל מהאסלאם במאה ה – 11. אלו המכונים כמוסלמים השחורים של אמריקה נחשבו בעבר כהולכים בדרכי כפירה חדשה. על-ידי אימוץ אמונות אורתודוקסיות וביטול הכלל שהגביל חברות לשחורים אמריקאים, הקהילה העולמית של אסלאם במערב, כפי שהתנועה ידועה כעת, התקבלה לחיקה של האמונה האמיתית.

אסלאם איננו אוסף של נפשות אינדיבידואליות אלא קהילה רוחנית; חלוקותיו העדתיות, כמו גם המחיצות מעשי אדם של גזע ומעמד שהאסלאם מתנגד להן, נמוגות באופן דרמטי בחאג’. בעבר העלייה לרגל נעשתה בעיקר על-ידי מוסלמים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה, החאג’ נהיה טקס מאחד ואוניברסלי. לאלו שלקחו בו חלק, החאג’ פועל כהוכחה מתמדת לחזון האסלאם ככוח אלוהי המתעלה על כל חולשות אנושיות.

התייחסויות על-ידי רודולף שטיינר

 הפסקאות המצוטטות מהוות רק מראי מקום לתאריכים ולשמות של הרצאות רלוונטיות. הקורא מתבקש ללמוד את ההרצאות ובמקרים מסוימים, את כל מחזורי ההרצאות, בשלמותם, כדי להציב את הציטוטים בהקשרם הראוי.

 להלן מקורות להתייחסויות מועילות נוספות:

Rudolf Frieling:Christianity and Islam, a battle for true image of man. Floris Books.

Islamic values in education. Dr. F. Winkler, at all. Myrin Institute

Der Arabism. Werner Schuepback. Novalis Verlag

The Koran. Trans H.J. Dawood. Penguin Classics

 

יקום, אדמה ואדם, ביחסיהם למיתוסים המצריים וציביליזציה מודרנית

GA 105, שטוטגארט, 11 באוגוסט1908 (Rudolf Steiner Publishing Co. 1941)

גם באתר האינטרנט האמריקאי הארכיב של רודולף שטיינר:

  http://wn.rsarchive.org/Lectures/UniEarMan/19080816p01.html

 

הראש האנושי היה חייב להיברא בתחילה בדומה לראש האתרי לפני שהתאפשר להעניק לאדם מוח. אז התאפשר בראשונה לאדם לשקוע למישור הפיזי. כדי שלא תאבד כל הרוחיות היה צורך לבחור נקודת זמן להצלתה, כאשר טרם ניתן האימפולס האחרון לחשיבה מכנית טהורה. “אם הכריסטוס היה מופיע מאות שנים אחדות מאוחר יותר הוא היה מגיע, למעשה, מאוחר מדי, כי האנושות הייתה שוקעת יותר מידי, הייתה מסתבכת בחשיבה יותר מידי, ולא הייתה מסוגלת להבין את כריסטוס. כריסטוס היה צריך להגיע לפני שהתקבל האימפולס האחרון הזה, כאשר רוחיות הייתה עדיין יכולה להינצל כנטייה המובילה לאמונה. אז בא האימפולס האחרון, שהשקיע את החשיבה האנושית לנקודתה הנמוכה ביותר, היכן שהיא גורשה ונכבלה לחלוטין לחיים הפיזיים. זה הופיע באמצעות הערבים והמוסלמים. חשיבה מוסלמית היא מקרה מיוחד בחיים והמחשבה הערביים, שבחצייתה לאירופה נתנה את הדחף האחרון לחשיבה לוגית – לזאת שאינה מסוגלת להתרומם למה שהוא רוחי.”

“בראש ובראשונה, אדם הובל על-ידי מה שיכול להיקרא השגחה עליונה או הנחייה רוחית כך שחיי רוח ניצלו בנצרות; בהמשך, ערביות פנתה לאירופה מהדרום וסיפקה את המרחב לתרבות חיצונית. האם איננו רואים זאת בערבסקה, אשר אינה מסוגלת להתעלות אל החיים, אולם מחויבת להיות צורנית. אנחנו יכולים גם לראות במסגד כיצד הרוח, לכאורה, נשאבת החוצה.”

האנושות הייתה צריכה להיות מובלת ראשית לחומר, ואז בדרך עקיפה באמצעות הערביות, ופלישת הערביות, מוצג בפנינו כיצד המדע המודרני הופיע לראשונה במגע החד של ערביות עם אירופאיות שכבר קיבלה את הנצרות. הזיכרונות המצריים הקדומים שבו לחיים; אבל מה עשה אותם חומרניים? מה עשה אותם לצורות מחשבה של המתים? אנחנו יכולים להראות זאת בבהירות. אם נתיב ההתקדמות היה נטול מכשולים,  הזיכרון של מה שאירע קודם לכן היה מופיע שוב בתקופתנו. מה שהינו רוחי ניצל באופן כללי, אבל אגף אחד של תרבות אירופאית נתפס על-ידי המטריאליזם. אנו רואים גם שזיכרונם של אלו שנזכרו בתקופת מצרים הקדומה השתנה על-ידי מעברו דרך הערביות כך שהופיע מחדש בצורה מטריאליסטית. העובדה שקופרניקוס הבין את הדרך המודרנית של התייחסות למערכת השמש, הייתה תוצאה של זיכרונו המצרי. הסיבה שהוא הציג אותה בצורה מטריאליסטית, העושה אותה לתנועה סיבובית מתה, היא בגלל המנטליות הערבית, הפוגשת את הזיכרון הזה מנגד, דוחקת אותו לתוך מטריאליזם.”

“במדע המודרני עלינו לראות איחוד בין היזכרות מצרית וערביות, הנוטה כלפי מה שמת. מנגד, אנחנו רואים איחוד אחר מתגשם, מה שהמתקדשים המצריים  העניקו לתלמידיהם ודברים רוחיים. אנחנו רואים איחוד בין חכמה אשר ניצלה בתור אמיתות של אמונה. ההרמוניה המופלאה הזאת בין הזיכרונות המצריים בחכמה והאימפולס הכריסטיאני של עוצמה נמצאת בתורה הרוחית הרוזנקרויצרית. כך מופיע מחדש הזרע העתיק שהונח בתקופה המצרית, לא כחזרה בלבד, אלא  כמשהו שונה וברמה גבוהה יותר.”

 

רקע לבשורה של מרקוס הקדוש

יצא בעברית בהוצאת חירות – ראה כאן

GA 124, הרצאה מס‘ 9, ברלין, 13 במרס 1911

(Rudolf Steiner Press London, 1968)

נוסח אחר נמצא באתר האינטרנט האמריקאי הארכיב של רודולף שטיינר:

http://wn.rsarchive.org/Lectures/Excursus/19110313p01.html

 

“אם אנחנו מנסים לתאר באמצעות סמל מה שלחץ של זמן מונע לדון בו כראוי היום, אנו יכולים להגיד: ניקח את הירח, כסמל המייצג את דת יהוה, נוכל לצפות שצורה דומה של אמונה, עוקפת כביכול את אימפולס כריסטוס, תופיע מאוחר יותר כסוג של דת ירח. וזה מה שקרה למעשה. דת יהוה הישנה הופיעה שוב לאחר אירוע כריסטוס, בדת של הסהר, נושאת דחפים מוקדמים אל תוך הזמן שאחרי כריסטוס. אם אינכם לוקחים דברים באופן שטחי, השימוש בירח ובסהר כסמלים לשתי האמונות האלה לא יהיה משהו להקל בו, כי זאת עובדה מעשית שדת או אמונה וסמליה קשורים בקשר עמוק. כך בזמנים מאוחרים יותר יש לנו חזרה של שלב מוקדם יותר אשר פסח על השנים שבין הדברים. זה מתרחש בשליש האחרון של התקופה היוונית-לטינית אשר  במשמעות אוקולטית אנחנו מחשבים כנמשך עד המאה השתיים-עשרה ואל תוך המאה-השלוש עשרה. בדילוג על פני תקופה בת 600 שנים, משמעות הדבר היא שמתחילה במאה השישית לספירה ומפעילה השפעה נמרצת על כל היבטי ההתפתחות, יש לנו את הדת שהועברה על-ידי הערבים מאפריקה על תוך ספרד; זאת מייצגת הופעה מחדש, בצורה שונה, של דת-יהוה-ירח. התעלמו מאימפולס כריסטוס שבתווך. לא ניתן למנות את כל המאפיינים שהועברו עם הדת של מוחמד; אבל חשוב להבין שדת האסלאם התעלמה מאימפולס כריסטוס, והיא הייתה למעשה תחיית המונותאיזם של משה. הרעיון הזה של אל אחד, בכל אופן, כלל דברים רבים שהופקו ממקורות אחרים, לדוגמה מהדת השומרית-מצרית, שהניבה ידע מדויק מאד של הקשר בין התרחשות ברקיע הכוכבים עם אירועים ארציים. כך המחשבות והרעיונות שרווחו בקרב מצרים, שומרים, בבלים ואשורים מופיעים שוב בדת של מוחמד אבל חדורים באל האחד, יהוה. נאמר באופן מדעי, מה שיש בערביות זה סוג של איסוף ביחד, סינתזה, של תורות החכמה של כהני מצרים ושומר ודת יהוה של העברים הקדמונים.”

“בתהליך כזה יש לא רק דחיסה אלא גם דחייה והתעלמות. במקרה הזה, הייתה חייבת להיות התעלמות מכל דבר הקשור עם ראייה על-חושית ובני אדם היו תלויים לחלוטין בהגיון וחשיבה אינטלקטואלית. לכן המושגים השייכים לאומנות הרפואה המצרית ולאסטרונומיה השומרית – אשר בשני העמים האלה היו תוצאה של ראייה על-חושית – יכולים להימצא בערביות של מוחמד בצורה אינטלקטואלית ואינדיבידואלית. משהו שעבר לכאורה דרך מסננת הובא כך לאירופה. מושגים ישנים שהיו רווחים בקרב המצרים והשומרים עורטלו מתוכנם העל-חושי, התמונתי, ונוצקו מחדש לצורות מופשטות. הם הופיעו בידע המדעי הנפלא שהיה ברשות הערבים שעשו את דרכם לתוך אירופה דרך אפריקה וספרד. בה בשעה שהנצרות הביאה אימפולס הקשור ביסודו עם חיי הנפש של האדם, האימפולס הגדול ביותר שניתן לאינטלקט האנושי ניתן על-ידי הערבים. ללא ידע יסודי של הכיוון שנלקח על-ידי האבולוציה האנושית, זה בלתי אפשרי להבין עד כמה תפיסת העולם שקמה בצורה חדשה, תחת סמל הירח, תרמה לאנושות. לא יכלו להיות לא גלילאו, לא קפלר, ללא הדחפים שהובאו על-ידי הערבים לתוך אירופה. כי אופן המחשבה הישן מופיע שוב, אבל כעת נטול הראייה העל-חושית הקדומה, כאשר תקופת התרבות השלישית חגגה את תחייתה בתקופה החמישית שלנו, באסטרונומיה המודרנית, במדע המודרני שלנו.”

“לכן כיוון האבולוציה הוא כזה שמצד אחד אימפולס כריסטוס חודר לתוך העמים האירופאים במישרין, דרך יוון ואיטליה, ומהצד השני זרם דרומי יותר עוקף את  יוון ואיטליה ומתאחד עם ההשפעות המובאות בעקיפין על-ידי הערביות.”

“רק באמצעות האיחוד של נצרות ואסלאם, במשך התקופה החשובה שבה אנחנו עוסקים, התאפשר לתרבותנו המודרנית להתרחש. מסיבות שאינני יכול לפרטן היום עלינו להביא בחשבון תקופות של שש עד שש וחצי מאות שנים לאימפולסים כאלה שזה עתה תיארתי. לכן למעשה שש מאות שנים לאחר אירוע כריסטוס פולחן הירח המחודש של הערבים מופיע, מתרחב ומתפשט לתוך אירופה, ועד למאה השלוש-עשרה מעשיר את התרבות הנוצרית שקיבלה את דחפיה בדרכים אחרות. הייתה החלפה הדדית בלתי פוסקת של מחשבות. אם אתם בקיאים רק במהלך החיצוני של האירועים, אם הנכם יודעים כיצד במנזרים של מערב אירופה – למרות ההתנגדות לכאורה לערביות – המושגים הערביים עשו את דרכם לתוך המדע, תהיו גם ערים לכך שעד למאה השלוש-עשרה – שוב נקודת זמן משמעותית במיוחד – האימפולס הערבי ואימפולס כריסטוס היו משולבים.”

“לאחר שהתהליך הזה של הפריה הדדית השיג את מטרתו במובן מסוים, הופיע משהו חדש שהיה בהכנה בערך מהמאה השתיים-עשרה או השלוש-עשרה. כיום אפילו המדע השמרני מזהה שמשהו שאין לא הסבר עבר דרך נפשות האירופאים באותו הזמן. המדע מתייחס לזה כלא מובן אבל יודע שבתקופה הזאת, משהו שנשא פרי על-ידי התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית נוצק לתוך נפשות בני האדם: הפירות של התרבות היוונית היוו גל עוקב. אנחנו קוראים לתקופה הזאת הרנסאנס – זאת הייתה התרבות שבמשך המאות הבאות העשירה כל דבר שכבר היה קיים. כאן שוב הייתה חפיפה לאחר תקופה בת 600 שנים מאז הזרימה פנימה של הערביות. בנקודה הזאת של אבולוציה התקופה של יוון – שהייתה סוג של מרכז בין שבעת התקופות האחר-אטלנטיות – עברה התחדשות מסוימת ברנסנס. ואז שוב יש תקופה בת 600 שנים, שבמהלכה הגל היווני מגיע לשיאו; זה מביא אותנו לתקופה שבה אנחנו בעצמנו חיים. אנו חיים בתחילתה של תקופת מעבר לפני ההתחלה של 600 השנים של גל התרבות הבא, כאשר משהו חדש לגמרי דוחק בנו, כאשר אימפולס כריסטוס יועשר על-ידי משהו חדש. לאחר שתרבות-הירח עברה את תחייתה בדת המסומלת על-ידי הסהר והגיעה לסיכומה במשך תקופת הרנסנס, הגיעה העת שבה אימפולס כריסטוס חייב לקבל אל תוכו יובל אחר. עם היובל הזה לתקופתנו יש קירבה מיוחדת. אבל אנחנו חייבים להבין באופן ברור מהי משמעות הזרם החדש הזה לתרבותנו. כל ההתרחשויות האלה הן לגמרי בהתאמה עם תכנית אוקולטית – נוכל לומר, מטרה אוקולטית.”

אם אנו חושבים על ירח, מרקורי, נגה, שמש ברצף הישן ולא החדש, נוכל לצפות, לאחר שהתחדשות השפעת-הירח הגיעה לשיאה בעת הרנסנס, השפעתו של זרם אחר, שלו נוכל להקצות באופן לגיטימי את הסמל של מרקורי. אם המשמעות הסמלית שלנו נכונה, בדיוק כמו שקראנו לגל של הערביות תרבות-ירח, כך אנחנו יכולים לומר באופן תאורטי שכעת אנחנו מקדמים את האפשרות לעתיד של שפיעת צורת תרבות-מרקורי.”

“מרקורי תמיד נחשב כסמל של בודהיזם. לכן לאחר דורו של גתה הייתה תחייה של השפעת-בודהה – בודהה מייצג את מרקורי ומרקורי מסמל את בודהה – באותה הדרך כפי שהשפעת-הירח הופיעה מחדש בערביות. זרם צדדי זה, שזרם לתוך אימפולס כריסטוס היישר בתחילתה של תקופה חדשה בת 600 שנה יכול לכן להיות מתואר – תוך המגבלות המצוינות בהרצאתי לציבור על הנושא – כתחיית הבודהיזם.”

“לצפות מבודהיזם, או כל דת מזרחית קדם-נוצרית המתנסה בתחייה בזמננו, הארה כלשהי על טבעו של כריסטוס יהיה לא יותר נבון מאשר לנוצרים האירופאים לצפות זאת מהערבים שהתפשטו לתוך ספרד. אנשי אירופה באותה העת ידעו היטב שרעיון הכריסטוס היה זר לערבים, שהערבים לא יכלו להגיד דבר מה מהותי אודות כריסטוס. וכאשר הם אמרו דבר כלשהו הרעיונות שהוצגו לא היו תואמים את רעיון-כריסטוס האמיתי”.

אדם לאור האוקולטיזם, תיאוסופיה ופילוסופיה

GA 137, הרצאה 8, אוסלו, 10 ביוני 1912

(.Rudolf Steiner Press , 1964)

נוסח דומה נמצא באתר האינטרנט האמריקאי  הארכיב של רודולף שטיינר:

http://wn.rsarchive.org/GA/GA0137/19120610p01.html

 יצא בעברית בהוצאת חירות. לחץ כאן

“אתם חייבים להסתכל בחזיונות, ההתגלויות שמוחמד קיבל מהעולמות העל חושיים, כדי להסביר מדוע דבר זה או אחר נאמר בדרך כזאת וכזאת. זה אותו הדבר עם כל מייסדי הדתות; ולא רק עם מייסדי הדתות, אלא עם כל אלו שניתנו להם התגלויות מקוריות. אנו מכוונים להשראה האלוהית שלהם, לעל-חושי שזהר לתוכם.”

“הבה ולעולם לא נשכח שכאשר אנו מדברים אודות מייסדי דתות אחרים, עלינו לדבר עליהם כאנשים שנהיו מקודשים ואנחנו צודקים בהבנתנו את חייהם ככוללים בתוכם התקדשות, אלא שחיי כריסטוס חייבים להיות מתוארים באופן אחר. אף על פי שהחיים האלה של כריסטוס, בכיוון שהם מתקדמים על פני האדמה, היו צריכים לבטח לבצע התגלויות אלוהיות, עלינו לא לפתח רעיון של תהליך כלשהו של התקדשות הזוהר כביכול לתוך חיים אלה של כריסטוס ומאיר אותם. לא, כריסטוס בעצמו היה מקודש.”


שלושה זרמים באבולוציה של המין האנושי

קשר של הדחפים הלוציפריים-אהרימניים עם הדחף של כריסטוס-יהוה

הרצאה מס‘5, 12 באוקטובר 1918,דורנאך, GA184

מתוךהרצאות שניתנו  בין התאריכים 04-13.10.1918

  GA184 – כולל 15 הרצאות

“מה שהתייחסתי אליו איננו אירוע דמיוני, לא משהו שמעולם לא התרחש על פני האדמה; זה היה בג’ונדי-שאפור שהתורה שדיברתי אודותיה אתמול ניתנה – תורה שטבעה המהותי יוצר את הניגוד הגדול ביותר העולה בדמיון לכל מה שהתפתח מן האירוע של גולגולתא. וזה מייצג מאמץ החלטי על-ידי המלומדים של ג’ונדי-שאפור.[6] המאמץ הזה  – בדיוק כפי שסיפרתי לכם אתמול – היה מטעם ידע חובק כל שהיה מכוון להחליף את המאמצים של נפש התודעה. זה היה עושה מאדם רק אדם של האדמה והיה מנתקו מעתידו הנכון – האבולוציה שלו לתוך עולם הרוח. אנשי חכמה היו צומחים, אבל אנשי מחשבה מטריאליסטית, אנשי אדמה מוחלטים. הם היו מסוגלים לראות עמוק אל תוך מה שהיה רוחני ועל-חושי באדמה, אבל היו מנותקים בהחלט מהאבולוציה שנועדה לאדם על-ידי בוראיו – האבולוציה של רוח-העצמיות, רוח-החיים, אדם-הרוח.”

“לכל מי שיש שמץ של מושג של חכמת ג’ונדי-שאפור יעריך אותה בוודאי במשמעות העליונה כסכנה לאנושות, אבל גם כתופעה רבת עוצמה. והכוונה הייתה להציף עם התורה הזאת לא רק את הסביבה הקרובה אלא את כל עולם התרבות שהיה ידוע אז – אסיה, אירופה וכל מקום. ההכנות לכך הושלמו. אבל ההשפעה שהייתה מיועדת לצאת מג’ונדי-שאפור הומתה, נבלמה על-ידי כוחות רוחיים מפגרים, שהיו בכל זאת קשורים – אף על פי שהם מהווים צורה של התנגדות – עם הזרימה של אימפולס כריסטוס. באמצעות הופעתו של מוחמד ותורתו הדתית שחזה, הומתה ההשפעה שהייתה מכוונת לצאת מגונדי-שאפור. מעל לכל באותם התחומים שהייתה שאיפה להפיץ את החכמה הגנוסטית של ג’ונדי-שאפור, מוחמד שמט את הקרקע מתחת לרגליה. הוא הסיר את השמנת ממנה, וכך השפעתה של ג’ונדי-שאפור נותרה להזדנב מאחור ולא יכלה להשיג דבר נוכח מה שמוחמד עשה. כאן אתם יכולים לראות את החכמה בהיסטוריה של העולם; אנו מתוודעים לאמת אודות אסלאם רק כאשר, בנוסף לדברים אחרים, אנחנו יודעים שאסלאם נועד להמית את החכמה הגנוסטית של ג’ונדי-שאפור, לקחת ממנה את כוח הפיתוי האהרימני החזק שאם לא כן היה פועל על האנושות.”

“חיי רוח אלה של ימי הביניים נלמדים באופן מאד חד-צדדי. אך הביטו בתמונות שצוירו על הדרך שבה התנהגו הסכולסטיקנים כלפי הפילוסופים הערבים; ראו כיצד במשמעות של מסורת נוצרית מערבית הסכולסטיקן מוצג עומד שם עם הדוקטרינה הנוצרית שלו ומתכונן לדרוס את המלומדים הערבים תחת רגליו…. שוב ושוב אותו הנושא הקנאי הזה, הדריכה על המלומדים הערבים בכוחו של כריסטוס. הביטו בזה בתמונות העולות מהמסורת הנוצרית של המערב, ותבינו כיצד חייה שם בתמונות האלה השאיפה היוקדת של ימי הביניים להציב את הנצרות כהתנגדות לכל מה שנבע במקורו מהאיבה של האקדמיה של ג’ונדי-שאפור כלפי הכריסטוס; כל הרגש הלוהט אודות הידע הערבי והתפשטותו על-פני אירופה, עד לזמנם של הרמב”ם ואבן-סינא – בכל מקום אנו מוצאים את ההד של מה שתיארתי.”

כיצד אני מוצא את כריסטוס?

16 באוקטובר 1918, ציריך, GA182

נוסח שונה נמצא באתר האינטרנט האמריקאי  הארכיב של רודולף שטיינר:

 http://wn.rsarchive.org/GA/GA0182/19181016p01.html

 יצא לאור בעברית בספר: עיונים אזוטריים כרך לחץ כאן

“המיסטריה של גולגולתא הקדימה את נקודת האמצע של התקופה הזאת ב – 333 שנים, זאת אומרת, בדיוק במספר השנים לפני הנקודה הזאת, כלומר כמו שבמספר השנים שלאחריה כוחות רוחיים מסוימים רצו לכוון את האבולוציה של האנושות לערוצים שונים בתכלית מאלו שלתוכם היא הובלה  בסופו של דבר על-ידי המיסטריה של גולגלתא. שלוש-מאות-שלושים-ושלוש שנים אחרי השנה 333 לספירה היא השנה 666 לספירה. זוהי השנה שאודותיה מדבר המחבר של האפוקליפסה בלהט רב כל כך. קראו את הפרקים היכן שמחבר האפוקליפסה מתייחס לשנה 666 אחרי הספירה. בזמן הזה, לפי כוונותיהם של כוחות רוחיים מסוימים, משהו היה צריך לקרות לאנושות, וזה היה קורה אם המיסטריה של גולגלתא לא הייתה מתרחשת. אם המיסטריה של גולגלתא לא הייתה מתרחשת, הנתיב היורד שבו נועדה האנושות לנוע לאחר שנת 333 לספירה, שנועד להיות שיאה של התרבות של הנפש השכלית, היה מנוצל כדי להוביל את האנושות בכיוון שונה מאד מזה שהתכוונו לו הישויות האלוהיות שהיו קשורות עם האנושות מתחילתה, מאז אבולוציית שבתאי (סאטורן). זה הוכוון לקרות באמצעות סוג של התגלות שהוענק לאנושות, משהו שנועד להיכנס לאבולוציה האנושית רק בתקופה מאוחרת יותר – נפש התודעה ותכולתה.”

“אם זה היה מושג, אם כוונותיהן של ישויות מסוימות היו מתגשמות – ישויות מסוימות המתנגדות לאבולוציה של האנושות, אבל שואפות להשתלט על האבולוציה הזאת – אזי המין האנושי בשנת 666 לספירה היה נתפס בהפתעה עם העצמת נפש התודעה לרמה כזאת כפי שהייתה מתרחשת באופן נורמאלי רק בעתיד הרחוק.”

“למרות שהתרחשויות לא באו בעקבות הדפוס הבלתי רגיל והמשונה הזה, אפילו שהן לא לבשו את הצורה המפוארת, אבל השטנית שאותה זממו, עדיין עקבותיהן של הכוונות האלה יכולות להימצא בהיסטוריה. הן התרחשו באמצעות מעשים שאודותיהם אנחנו יכולים רק להגיד, שבני אדם עושים את המעשים האלה על-פני האדמה, אבל מבצעים אותם כ”בעלי מלאכה” של ישויות מסוימות שמוציאים אל הפועל את כוונותיהן.  באופן הזה הקיסר יוסטיניאנוס הראשון היה “בעל מלאכה” של ישויות מסוימות, כאשר בשנת 529 לספירה, כאויבן של המסורות של החכמה העילאית של התרבות היוונית, הוא נעל את בתי הספר לפילוסופיה באתונה. כך הנציגים האחרונים של הלמדנות היוונית, עם הידע האריסטוטלי-אפלטוני הנעלה, הוגלו; הם ברחו לפרס, היכן שכבר בתקופות קודמות מלומדים סורים מצאו מקלט, כאשר ליאו איסאוריקוס גרש את המלומדים היוונים במאה החמישית לספירה מאדסה. כך באקדמיה הפרסית בג’ונדי-שאפור, בערך בשנת 666 לספירה, נאספו כל התורות הנבחרות שהועברו מיוון העתיקה שלא התייחסו למיסטריה של גולגולתא. והמורים באקדמיה של ג’ונדי-שאפור קיבלו השראה על-ידי כוחות לוציפריים-אהרימניים.”

“אם מה שהיה מכוון לחול על האנושות בשנת 666 לספירה היה מתרחש, זה היה מוביל לגדיעת המשך האבולוציה ולהעלאת האנושות לנפש התודעה כבר מוקדם בשנת 666 לספירה – אם מה שתוכנן על-ידי האקדמיה של ג’ונדי-שאפור היה מצליח במלואו, אזי במאה השביעית לספירה, היו מופיעים פה ושם מלומדים גדולים, ובאמצעות למדנותם הרבה בני אדם מתוחכמים באופן מיוחד, שתפקידם היה לנוע דרך צפון אפריקה, דרך מערב אסיה, דרך דרום אירופה, בכל רחבי אירופה, ומפיצים בכל מקום את התרבות של שנת 666 לספירה, כפי שנועדה על-ידי האקדמיה של ג’ונדי-שאפור. הכוונה המיוחדת של התרבות הזאת הייתה לעשות את בן-האדם תלוי לחלוטין באישיות שלו, להעניק לו את נפש התודעה במלואה.”

“בכל אופן, לא הייתה שום אפשרות, שזה יקרה. העולם לבש כבר צורה שונה מזאת שהייתה מאפשרת לזה להתרחש. לכן מלוא המהלומה שהתרבות המערבית הייתה עתידה לקבל מהאקדמיה של ג’ונדי-שאפור הוחלש. ובמקום החכמה שעלולה הייתה לנבוע מהאקדמיה של ג’ונדי-שאפור, חכמה שבהשוואה אליה כל דבר שאנו יודעים כיום בעולם החיצוני היה סתם משחק, במקום התוצאות של חכמה המושגת בהשראה רוחית מלמדנות מבריקה ומפוארת, חכמה של כל מה שבהדרגה ייכבש באמצעות ניסיונות במדעי הטבע עד לשנת 2493 לספירה, במקום כל זה, נותרו רק שאריות במה שהמלומדים הערבים הביאו לספרד. אבל גם החכמה הזאת הייתה מוחלשת, היא לא התגלתה בדרך שבה נועדה להופיע; היא נפגמה. במקומה נותרו האסלאם, מוחמד עם תורתו. במקום כל מה שנועד להיווצר מהאקדמיה של ג’ונדי-שאפור, רק האסלאם הופיע. באמצעות המיסטריה של גולגלתא העולם הוסט מהכיוון הקטלני הזה.”

 

היסטוריה ומציאות של אימפריאליזם

20 בפברואר 1920, דורנאך, GA 196

תרגום לאנגלית – F.T.Smith  

 הסדרה בת שלוש הרצאות בשם: The History and Actuality of Imperialism

 המתפרסמת באתר האינטרנט Southern Cross Review

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות. ראה כאן

http://southerncrossreview.org/75/imperialism3.html

http://southerncrossreview.org/74/imperialism2.html

http://southerncrossreview.org/73/imperialism1.html

“בדרך זאת ממשויות קודמות מילאו תפקיד משמעותי במופעים מאוחרים. לא שאמונות נותרו תמיד אותו הדבר. אבל המנהגים שפותחו מהאמונות האלה נותרו זהים. הביטו כיצד התרחב האסלאם. כמובן שמוחמד לא אמר: “מוחמד הוא אלוהיכם”, כפי שכהן-שליט מזרחי היה אומר מאות שנים קודם לכן. הוא הגביל את עצמו לאמירה המתאימה פחות או יותר לזמנו: “יש רק אל אחד, אללה, ומוחמד נביאו”. להכרה האנושית הוא כבר היה עטוי באצטלת שליח האל, השלב השני של האימפריאליזם. בכל אופן, האופן שבו האסלאם התרחב, תואם לשלב הראשון. מוסלמים מעולם לא היו בלתי סובלניים כלפי אמונות אחרות באותה הדרך כמו אלו המייחסים חשיבות לאחרים שיש להם את אותה הדת. המוסלמים הסתפקו בכיבוש ולהפוך אחרים לנתיניהם, בדיוק כמו הכובשים בימי קדם, כאשר דתו של מישהו לא הייתה הדבר החשוב; לא היה איכפת להם במה מישהו האמין כל עת שהוא הכיר באל. הדרך שבה התפשט האסלאם תואמת לשלב הראשון של האימפריאליזם.”

שחרור החשיבה

מהות התומיזם

23 מאי 1920, דורנאך, GA74

(Hodder & Stoughton, 1956)

 יצא בעברית בהוצאת תלתן בשם: שחרור החשיבה. ראה כאן

“לכן כאן, הייתה בעיה אחרת שניצבה כנגד הסכולסטיקנים: הדוקטרינה של “האמת הכפולה”. בהתנגדות לה אלברטוס מגנוס ותומאס אקווינאס נתנו שניהם חשיבות מיוחדת לצורך להביא להרמוניה את תוכן השכל ותוכן האמונה ולחפש את הסרת הניגוד, בכל אופן עד לנקודה מסוימת, בין השניים. באותם הימים זאת הייתה גישה לא שמרנית לבעיה, כי מרבית בעלי הסמכות המשפיעים ביותר בכנסיה דבקו בחוזקה בדוקטרינה של “האמת הכפולה”, כלומר, שבשעה שזה נחוץ לגשת לכל נושא עם חשיבה הגיונית, שמובילה לראותו בצורה מסוימת, אמונה, מהצד השני, יכולה להציג אותו בצורה שונה לגמרי, ועל האדם להסתפק בקבלת שתי נקודות המבט.”

(הערת שוליים על-ידי העורכים (A.P.Shepherd & M. Robertson – א.פ.שפרד ו- מ. רוברטסון): “התאוריה של “האמת הכפולה” נבעה מהפילוסופים הערבים. איבה קשה צמחה ביניהם לבין התאולוגים המוסלמים. אסלאם היה דת בעלת עקרונות אמונה שנכפו על-ידי הכנסייה והמדינה בלי להיחקר. היה זה בקרב ההוגים הערבים שה”תיאולוג”, מי שביוון ובהגות הנוצרית המוקדמת הוערך כמי שעסק בעליון מבין כל המדעים, לראשונה נחשב כמי שמתפלפל תחת סמכות חיצונית וכדי לבסס אמת מקובלת. הפילוסופים הערבים, טוענים לחירות בתחום של הגות טהורה, נדחקו לתאולוגיה באופני דיבור מקובלים, וכך אימצו את התאוריה של “האמת הכפולה”. למרות זאת בארצות אסלאמיות מחמירות התייחסו התאולוגים לפילוסופים בעוינות ולבסוף הם הושתקו.”

“כאשר בכול אופן, פילוסופיה ערבית חדרה לאירופה דרך ספרד, היא נשאה עמה את התאוריה של “האמת הכפולה”. למרות שרשמית היא גונתה על-ידי מועצות הכנסייה, היא שמרה על עמדתה כהגנה מפני כפירה. מאוחר יותר, האריסטוטליות התגברה באירופה, נהייתה יותר מקובלת כמשלימה את התורה החדשה עם אמונה נוצרית אורתודוקסית, עם ההנחה הבסיסית שהסתירה לכאורה הייתה בגלל העובדה שאדם “נפל” בחשיבתו כמו גם בטבעו המוסרי.”

“תומאס אקווינאס, כפי ששטיינר מראה, דוחה את הרעיון של השחתת השכל ומחליפו ברעיון של אי יכולתו של השכל האנושי, דרך המגבלות הפנימיות הטבועות בטבע האנושי הפיזי, לחדור לתוך או להצליח בשיפוט על התחומים של תאולוגיה גבוהה, שיכולים להיות ידועים רק על-ידי אמונה.” (Cf.T.Whittaker, The Neoplatonists.)

התייחסויות בהרצאות היחסים הקארמתיים

 עיונים אזוטריים, במשך שנת 1924

המובאות הבאות מהרצאה שניתנה על-ידי רודולף שטיינר בתאריך 22 ביוני 1924, קוראות לתשומת לב לצורך בדייקנות כאשר מעבירים תכנים כאלה: “הלימוד של הבעיות הקשורות עם קארמה אינו קל בשום אופן והדיון בכל דבר הקשור עם הנושא דורש – או חייב לפחות לדרוש – תחושה של אחריות עמוקה. לימוד כזה הנו למעשה חדירה למסתורין העמוקים ביותר של הקיום, כי בתוך ספירת הקארמה והכיוון שלה נמצאים התהליכים האלה שהם הבסיס לתופעות אחרות של קיום-עולמי, אפילו של תופעות טבע… העניינים הקשים והכבדים מחייבים שיקול דעת רציני מאד של כל מילה ומשפט המדוברים כאן, כדי שהמגבלות שבתוכן ההתבטאויות נאמרות יהיו ברורות לחלוטין.”

התייחסויות לאסלאם בשמונת כרכי היחסים הקארמתיים שיצאו לאור באנגלית בהוצאת Rudolf Steiner Press. ארבעת הכרכים הראשונים  יצאו לאור בעברית בהוצאות מיקרוקוסמוס וחירות. תרגום לעברית של כרך 5 והרצאה מס‘ 5 בכרך מס‘ 8 ניתנים לצפייה באתר האינטרנט דניאל זהבי – ארכיב ההרצאות.

מקום הרצאה

תאריך הרצאה

בשנת 1924

מס’ הרצאהמס’ כרךמס”ד
דורנאך9 מרס811
דורנאך16 מרס1012
דורנאך6 אפריל1323
דורנאך12 אפריל1424
דורנאך1 יולי135
דורנאך1 אוגוסט836
דורנאך10 ספטמבר347
פראג31 מרס358
פראג5 אפריל459
ברן16 אפריל2610
שטוטגארט9 אפריל5611
ארנהיים19 יולי8612
ברסלאו12 יוני6713
טורקיי14 אוגוסט2814

  

 מחשבות אנתרופוסופיות מנחות

ההעלמות הגלויה של ידע-הרוח בזמנים מודרניים

29 מרס 1925, דורנאך, GA 26

 נמצא באתר האינטרנט האמריקאי ארכיב רודולף שטיינר:

 http://wn.rsarchive.org/GA/GA0026/English/RSP1973/GA026_c27.html

“להארת העובדות האלה של היסטוריה מודרנית, הבה ונביט בזמן שבו חוכמה יוונית ישנה הייתה צריכה לסגת בפני כוחה של רומא, כאשר רומא קיבלה את הנצרות. כאשר בתי הספר היווניים לפילוסופיה האחרונים נסגרו על-ידי הקיסר הרומי, האפוטרופסים האחרונים של הידע העתיק גם הם נפרדו מהאזורים שבהם חיי רוח אירופאים יתפתחו מעתה ואילך. הם מצאו גן עדן באקדמיה של ג’ונדי-שאפור באסיה, שאליה הם נקשרו כעת. זה היה אחד ממרכזי הלימוד במזרח שהשתמרו באמצעות פועלו של אלכסנדר מוקדון.”

“הידע העתיק המשיך לחיות שם בצורה שאריסטו יכול היה לתת לו. אבל באקדמיה של ג’ונדי-שאפור השתלט עליו הזרם הרוחי המזרחי שיכול להיות מתואר כערביות. ערביות מהיבט אחד של טבעה, מהווה התגלות קודם זמנה של נפש הרוח (הנקראת גם  נפש התודעה – העורך הקנדי). באמצעות חיי-נפש הפועלים קודם זמנם בכיוון נפש הרוח, ניתנה האפשרות בערביות לגל רוחי להתקדם, להשתרע  מעבר לאפריקה לדרום מערב אירופה, ולהפיח באנשים מסוימים באירופה אינטלקטואליות שבאופן ראוי לא הייתה מגיעה עד לשלב מאוחר יותר. במאות השביעית והשמינית, דרום ומערב אירופה קיבלו דחפים רוחיים שהיו צריכים להגיע רק בתקופת נפש הרוח.”

“הגל הרוחי הזה היה מסוגל לעורר את החיים האינטלקטואליים באדם, אבל לא את המעיינות העמוקים של ניסיון שבאמצעותה הנפש חודרת לתוך עולם הרוח.”

“וכעת, כאשר במאות החמש-עשרה עד התשע-עשרה בני אדם הפעילו את כושר הידע שלהם, הם יכלו להגיע למטה לאותן רמות היכן שהוא עדיין לא נתקל בעולם הרוח.”

“ערביות, בכניסתה לחיי הרוח של אירופה, בלמה את נפשות בני האדם מעולם-הרוח, באמצעות ידע. היא הביאה מוקדם מדי  את האינטלקט לפעילות שהייתה מסוגלת אז לתפוס רק את העולם החיצוני של הטבע.”

“אכן, הערביות הזאת התגלתה כרבת עוצמה. מי שנתפס על-ידה, נכבש – הגם שבדרך כלל מבלי משים – בגאוותנות. הוא חש את כוח האינטלקטואליות, אבל לא את חוסר האונים של האינטלקט בעצמו לחדור למציאות. לכן הוא נכנע למציאות הנתונה של החושים, שמציבה את עצמה לפני הישות האנושית מרצונה. ואפילו לא עלה על דעתו להתקרב למציאות הרוחית.”

“חיי הרוח של ימי הביניים מצאו את עצמם פנים אל פנים עם המצב הזה. היו ברשותם מסורות נעלות אודות עולם הרוח. אבל חיי-הנפש היו באופן אינטלקטואלי מופרים כל כך על-ידי ההשפעה הנסתרת של הערביות, שידע של ימי הביניים לא מצא גישה למקורות שמהם נבעו התכנים של המסורת הכבירה  ככלות הכל.”

“לכן מימי הביניים המוקדמים ואילך, מה שאנשים הרגישו באופן אינסטינקטיבי בתוכם כקשר עם הרוח, נלחם עם חשיבה בצורה שאימצה תחת הערביות.”

 נספח: הקוראן בשפה העברית  – סורת מַרְיַם (19)

 معاني سورة مريم

باللغة العبرية

 מתוך אתר האינטרנט: IslamHouse

 כניסה לאתר

 כּהיעץ (1) זֶכֶר רַחֲמֵי רִבּוֹנְךָ עַל עַבְדוֹ זַכַּרִיָּא (2) כִּשֶׁהִתְפַּלֵּל אֶל רִבּוֹנוֹ תְפִילָה סִתְרִית (3) אָמַר רִבּוֹנִי עֲצְמוֹתַי עָשְשוּ וְרֹאשִׁי בָּעַר מֵשֵׂיבָה וּלֹא הָיִיתִּי רִבּוֹנִי בִּתְפִילַתִי אֶלֶיךָ אֻמְלָל (4) וְכִי אֲנִי חָשַׁשְׁתִּי מִפְּנֵי הַקְּרוֹבִים מֵאֲחוֹרַי וְאִשְׁתִי הָיְתָה עֲקָרָה נָא הַעְנֵק לִי מֵאֵתְךָ בֵּן (5) יֵרֵש אוֹתִי וְיֵרֵש מֵבֵּית יַעְקוּבּ וַעֲשֶׂה אוֹתוֹ רִבּוֹנִי מְרֻצֶה (6) הוֹי זַכַּרִיָּא הִנֵּה אָנוּ מְבַשְׂרִים לְךָ עַל עֶלֶם שְׁמוֹ יַחְיַא מִקֹדֶם לֹא קָרָאנוֹ בּוֹ לְאִישׁ (7) אָמַר רִבּוֹנִי אֵיךְ יִהֱיֶה לִי עֶלֶם וְאִשְׁתִי הָיְתָה עֲקָרָה וּכְבָר בָּאתִּי בַּיָמִים (8) אָמַר כַּךְ אָמַר רִבּוֹנְךָ זֶה קַל לִי וּכְבָר בָּרָאתֵיךָ לִפְנֵי כֵן בֶּהֱיוּתְךָ לֹא כְּלוּם (9) אָמַר רִבּוֹנִי עֲשֶׂה לִי אוֹת אָמַר אוֹתְךָ שֶׁלֹא תְדַבֵּר אֶל בְּנֵי הָאָדָם שְׁלֹשָׁה לֵילוֹת וְאַתָּה בָּרִיא וְשָׁלֵם (10) וְיָצָא מִן הַמִּחְרָאבּ וֹאוֹתֵת לָהֵם כּי שַׁבְּחוּ אֶת אַלּלַה הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב (11) הוֹי יַחְיַא אֱחוֹז בַּסֶּפֶר בְּמֶרֶץ וְהִעְנַקְנוֹ לוֹ אֶת הֶחָכְמָה מֵנִעוּרָיו (12) וְרַחֲמִים מֵאִתַנוֹ וְטֹהַר וְהָיָה יְרֵא שָׁמַיִם (13) וּמְכַבֵּד אֶת הוֹרָיו וְלֹא הָיָה עָרִיץ מוֹרֶה (14) וְשָׁלוֹם עַלָיו בַּיוֹם שֶׁבּוֹ נוֹלַד וּבַיוֹם שֶׁבּוֹ יָמוּת וּבַיוֹם שֶׁבּוֹ יוֹשַׁב לַחַיִים (15) וּזְכֹר בַּסֶּפֶר אֶת מַרְיָם כְּשֶׁפָּרְשָׁה מִמִשְׁפָּחֲתָה אֶל מָקוֹם מִזְרָחִי (16) וְלָקְחָה לָה מְחִיצָה מִפְּנִיהֵם וְשָׁלַחְנוּ אֶלֵיהָ אֶת רוּחֵנוֹ וְנִגְלְתָּ לָהּ בְּצוּרַת אָדָם שָׁלֵם(17) אָמְרָה יִשְׁמֹרְנִי הָרַחֲמָן מִפְּנֵיךָ אִם יְרֵא שָׁמַיִם הִנְךָ (18) אָמַר אֵינֵנִי אֶלָא שָׁלִיחַ רִבּוֹנֵךְ לְהַעְנִיק לָךְ בֵּן טָהוּר (19) אָמְרָה אֵיךְ יֶהֱיֶה לִי בֵּן וְלֹא נָגַע בִּי אָדָם וְלֹא הָיִיתִּי זוֹנָה (20) אָמַר כַּךְ אָמַר רִבּוֹנֵךְ זֶה קַל לִי וְנַעֲשֶׂה אוֹתוֹ אוֹת לִבְנֵי הָאָדָם וְרַחֲמִים מֵאִתַנוֹ וְזֶה דָבָר נִגְזָר (21) אָז הָרְתָה אוֹתוֹ וּפָרְשָׁה עִמוֹ אֶל מָקוֹם נִידַח (22) וְחַבְלֵי הַלִידָה פּקְדוּהָ אֶצֶל גֶזַע הַדֶקֶל אָמְרָה מִי יִתֵּן וּמַתִּי לִפְנֵי כֵן וְיָרַדְתִּי לִתְהוּם הַנְשִׁיָּה (23) וְקָרָא אֶלֵיהָ מִתַחֲתֶיהָ אַל תִעַצְבִּי כְּבַר הֶעֱמִיד רִבּוֹנֵךְ מִתַחַת לְרַגְלָיֵךְ פֶּלֶג (24) וְנַעֲנְעִי לִקְרָאתֵךְ אֶת גֶזַע הַדֶקֶל יוֹרִיד עַלָיֵךְ תְמָרִים טְרִיִים (25) וְאִכְלִי וּשְׁתִי וְתָנוּחַ דְעַתֵךְ וְאִם תִרְאִי אַף אֶחַד מִבְּנֵי אָדָם אִמְרִי אֲנִי נָדַרְתִי לָרַחֲמָן צוּם וְלֹא אֲדַבֵּר הַיּוֹם עִם אִישׁ (26) וְהִבֵיאָה אוֹתוֹ אֶל בְּנֵי עַמָּה אָמְרוּ הוֹי מַרְיָם כְּבַר עָשִׂיתְּ דָבָר נוֹרָאִי (27) הוֹי אָחוֹת הָרוּן לֹא הָיָה אָבִיךְ אִישׁ רֶשַׁע וְלֹא הָיְתָה אִמֵךְ זוֹנָה (28) אָז הִצְבִּיעָה עַלָיו הֵם אָמְרוּ אֵיךְ לְדַבֵּר אֶל תִינוֹק בַּעֲרִיסָה (29) אָמַר אֲנִי עֶבֶד אַלְלַה הִעְנִיק לִי אֶת הַסֶּפֶר וְעָשָׂנִי נָבִיא (30) וְעָשָׂנִי מְבֻרָךְ בְּכֹל אֲשֶׁר אֶהֱיֶה וְצִיוַנִי עַל הַתְפִילָה וְעַל הַזַכָּאת כֹּל עוֹד אֲנִי בַּחַיִים (31)וּמְכַבֵּד אֶת אִמִי וְלֹא עָשָׂנִי עָרִיץ סוֹרֵר (32) וְהַשָׁלוֹם עַלָי בַּיוֹם שֶׁבּוֹ נוֹלַדּתִּי וּבַיוֹם שֶׁבּוֹ אָמוּת וּבַיוֹם שֶׁבּוֹ אוֹשָׁב לַתְחִיָּה (33) זֶהוּ עִיסָא בֵּן מַרְיָם דְבָר הָאֶמֶת שֶׁבּוֹ מְפַקְפְּקִים (34) לא רָאוּי שֶׁאַלְלַה יֵקַּח לוֹ בֵּן יִשְׁתַבַּח שְׁמּוֹ אִם גָזָר דָבָר רַק יֹאמַר לוֹ הֱיֶה והָיָה (35) וְכִי אַלְלַה הוּא רִבּוֹנִי וְרִבּוֹנְכֶּם לָכֵן עַבְדוּהוֹ זֶה אֹרַח מֵישָׁרִין (36) הַמַּחַנוֹת חָלְקוּ בֵּינִיהֵם וְאוּי לַכּופְרִים מִמַרְאֶה יוֹם נוֹרָא (37) הֵם הַמֵטֵיבִים בְּיוֹתֵר לִשְׁמֹעַ וְלִרְאוֹת בְּיוֹם אֲשֶׁר יָבוּאוּ אֶלֵינוֹ אוּלָם בְּנֵי הֶעָוֶלָה הַיוֹם בִּתְעִיָּה מֻחְלֶטֶת (38) וְהַזְהֵר אוֹתָם מִפְּנֵי יוֹם הַחֲרָטָה כִּי נִגְזָר הַדָבָר וְהֵם בְּהֶסַּח דַעַת וְאִינָם מַאְמִינִים (39) אֲנַחְנוּ נֵרֵש אֶת הָאָרֶץ וְכֹל אֲשֶׁר עַלֶיהָ וְאֶלִינוֹ יוֹחְזַרוּ (40) וּזְכֹר בַּסֶפֶר אֶת אִבְּרָהִים כִּי הָיָה צָדִיק נָבִיא (41) כְּשֶׁאָמַר לְאָבִיו אָבָּא לָמָּה תַעֲבֹד מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ רוֹאֶה וְאֵינוֹ מוֹעִיל לך דָבָר (42) אָבָּא כְּבַר הוֹעְנַק לִי מֵהַדַעַת מַה שֶׁלֹא הִשַׂגְתָּ לָכֵן לֵך אַחֲרַי אַנְחֶה אוֹתְךָ לְאֹרַח מִישָׁרִין (43) אָבָּא אַל תַעֲבֹד אֶת הַשָׂטָן כִּי הַשָׂטָן הָיָה לַרַחֲמָן סוֹרֵר (44) אָבָּא חוֹשֵׁשׁ אֲנִי שֶׁיֵּגַּע בְּךָ עוֹנֶש מֵהָרַחֲמָן וְתֶהֱיֶה לַשָׂטָן רֵעַ (45) אָמַר הֲמוֹאֵס אַתָּה מֵאֵלָי אִבְּרָהִים אִם לֹא תִחְדַל אֲקַלֵל אוֹתְךָ וְסוֹר מֵעַלָי אֲרֻכּוֹת (46) אָמַר שָׁלוֹם עֲלֶיךָ אֲבַקֵש לְךָ סְלִיחָה מֵרִבּוּנִי כִּי הוּא קִבֵּל אוֹתִי בְּסֶבֶר פָּנִים (47) וְאֶפְרוֹשׁ מֵעַלֵיכֶם וּמֵעַל אֲשֶׁר תַעֲבֹדוֹ מִבִּלְעֲדֵי אַלְלַה וְאֶתְפַּלֵל אֶל רִבּוֹנִי אוּלַי לֹא אֶהֱיֶה בַּעֲבוּדַתוֹ אֻמְלָל (48) וְאַחַר שֶׁפָּרַשׁ מֵעַלֵיהֵם וּמֵעַל אֶלֶה שֶׁאוֹתָם עוֹבְדִים מִבִּלְעֲדֵי אַלְלַה הִעְנַקְנוֹ לוֹ אֶת אִסְחָאק וְאֶת יַעְקוּבּ וְעֲשִׂינוֹ כָּל אֶחַד מֵהֵם נָבִיא (49) וְהִעְנַקְנוֹ לָהֵם מֵרַחֲמֵינוֹ וְשָׂמְנוֹ אֶת זִכְרָם לַתְהִילָה בּפִי הַכָּל (50) וּזְכֹר בַּסֶּפֶר אֶת מוּסָה כִּי הוּא הָיָה זָךְ וְהָיָה שָׁלִיחַ נָבִיא (51) וְקָרָאנוֹ אֶלָיו מִצַּד אַלְטּוּר הַיְּמָנִי וְקִרַבְנוּהוֹ לְסוֹד־שִׂיחֵנוֹ (52) וְהִעְנַקְנוֹ לוֹ מֵרַחֲמֵינוֹ אֶת אָחִיו הָרוּן נָבִיא (53) וּזְכֹר בַּסֶּפֶר אֶת אּסְמָעִיל כִּי הָיָה מְקַיְּם הַבְטָחָה וְהָיָה שָׁלִיחַ נָבִיא (54) וְהָיָה מְצַוֵּה אֶת בְּנֵי מִשְׁפָּחֲתוֹ עַל הַתְפִילָה וְעַל הַזַּכָּאת וְהָיָה אֶצֶל רִבּוֹנוֹ מְרֻצֶה (55) וּזְכֹר בַּסֶּפֶר אֶת אִדְרִיס כִּי הוּא הָיָה צָדִיק נָבִיא (56) וְהִעְלִינוֹ אוֹתוֹ לְמָקוֹם רָם (57) אֶלֶה  אֲשֶׁר אַלְלַה הֵטִיב עִמָּם מִקֶרֶב הַנְּבִיאִים מִזֶרַע אָדָם וּמֵאֶלֶה אֲשֶׁר נָשָׂאנוֹ עִם נוּח וּמִזֶּרַע אִבְּרָהִים וְאִשְׂרָאִיל וּמֵאֲשֶׁר הִנְחִינוֹ וּבָחַרְנוֹ אִם יִקָּרְאוּ עַלִיהֵם אוֹתוֹת הָרַחֲמָן יִפְּלוּ מִשְׁתַחְוִים וּבוֹכִים (58) אַחֲרֵיהֵם קָמוּ אֲחֵרִים שֶׁהִזְנִיחוּ אֶת הַתְּפִילָה וְהָלְכוּ אַחֲרֵי הַתַּאֲווֹת הֵם יוֹשְׁלְכוֹ לְגַיְא (59) פְּרָט לְמִי שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה וְהֶאֱמִין וְעָשָׂה טוֹב אֶלֶה יִכָּנְסוּ לְגַּן הַעֵדֶן וְלֹא יִקֻפְּחוּ מְאוּמָה (60) גַנֵי עֵדֶן אֲשֶׁר הִבְטִיחַ הָרַחֲמָן לַעֲבְדָיו בַּסֶּתֶר כִּי הַבְטָחָתוֹ בּוֹא תָבוּא (61) אֵינָם שׁוֹמְעִים בּוֹ דִבְרֵי הֶבֶל רַק שָׁלוֹם וְלָהֵם בּוֹ פַּרְנָסָתָם הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב (62) אוֹתוֹ גַן עֵדֶן אֲשֶׁר נוֹרִישׁ לַיְּרֵאִים מֵעֲבָדֵינוֹ (63) וְלֹא נֵרֵד אֶלָא בְּצַו רִבּוּנְךָ לוֹ אֲשֶׁר בֵּין יָדֵינוֹ וַאֲשֶׁר מֵעֶבֶר לָנוֹ וַאֲשֶׁר בֵּין זֶה לְזֶה וְרִבּוֹנְךָ לֹא הָיָה שׁוֹכֵחַ (64) הוּא רִבּוֹן הַשָׁמַיִם וְהָאָרֶץ וַאֲשֶׁר בֵּינִיהֵם לָכֶן עֲבֹד אוֹתוֹ וּסְבֹּל אֶת עֲבוּדָתוֹ הֲאִם יוֹדֵעַ אַתָּה דוֹמֶה לוֹ (65) וְיֹאמר הָאָדָם הֲאִם לְאַחַר שֶׁאָמוּת אוֹצָא חַי (66) הֲאִם אֵין הָאָדָם זוֹכֵר כִּי קוֹדֶם בָּרָאנוּהוֹ בְּהֶיוֹתוֹ לֹא כְּלוּם (67) נִשְׁבַּע בְּרִבּוֹנְךָ כִּי אֱסוֹף נֶאֱסֹף אוֹתָם וְאֶת הַשָׂטָנִים אַחַר כָּךְ נָבִיא אוֹתָם מִסָּבִיב לְגֵּיהִנֹּם עַל בְּרָכִיהֵם (68) וַעֲקוֹר נַעֲקוֹר מִכָּל סִיעָה אֶת אֲשֶׁר הִרְבָּה לִמְרוֹת בָּרַחֲמָן (69) אָז אֲנַחְנוּ הַיּוֹדְעִים בְּיוֹתֵר אֶת אֶלֶה הָרְאוּיִים לְהִצָלוֹת בּוֹ (70) אֵין אֶחַד מִכֶּם אֶלָא יַעֲבֹר עֲלֶיהָ זֶה הָיָה עַל רִבּוֹנְךָ גְזִירָה נִגְזֶרֶת (71) אַחַר כָּךְ נָצִיל אֶת הַיְּרֵאִים וְנַשְׁאִיר אֶת בְּנֵי הֶעָוֶלָה בּוֹ עַל בְּרָכֵיהֶם (72) וּכְשֶנִקְרָאִים עַלִיהֵם פְּסוּקֵינוֹ בְּרוּרִים אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים לַמַּאְמִינִים מִי מִשְׁנֵי הַמַחֲנוֹת הוּא בַּעַל הַמַּעֲמָד וְהַמָּקוֹם הַיּוֹתֵר טוֹב (73) כַּמָּה אֻמּוֹת הִכְחַדְנוּ לפְנֵיהֵם וְהֵם הָיוּ יוֹתֵר מְבֻסָסוּת וְנָאוֹת (74) אֱמֹר מִי שֶׁהָיָה בַּתְעִיָּה הָרַחֲמָן כְּבַר מַאֲרִיך לוֹ עַד שֶׁיִרְאוּ אֶת מַה שֶׁהוֹבְטַח לָהֵם יְסּורִים אוֹ יוֹם הַדִּין אָז יֵדְעוּ מִי הוּא בַּעַל הַמַּעֲמָד הַנָחוּת וְחֲיָּלָיו חָלָשִׁים יוֹתֵר (75) וְאַלְלַה מוֹסִיף יֹשֶׁר לְאֶלֶה שֶׁהָלְכוּ בַּדֶרֶךְ הַיְּשָׁרָה וּמַעֲשֵׂי הַחֶסֶד הַקַּיָּמִים לָהֵם שָׂכָר טוֹב אֶצֶל רִבּוֹנְךָ וּגְמּוּלָם חֶסֶד יוֹתֵר (76) הֲרָאִיתָּ אֶת אֲשֶׁר כָּפַר בְּאוֹתוֹתֵינוֹ וְאָמַר בֶּטַח יִנָּתְנוּ לִי הוֹן וּבָנִים (77) הֲאִם עָמַד עַל הַנִּסְתָר אוֹ קִבֵּל הִתְחַיְבוּת מֵהָרַחֲמָן (78) לֹא אֲנַחְנוּ נִכְתֹב מַה שֶׁהוּא אוֹמֵר וּכְבַר נַאֲרִיךְ לוֹ אֶת הַיִּסּוּרִים הַרְבֵּה (79) וְנִרְשֹׁם אֶת מָה שֶׁהוּא אוֹמֵר וְיָבוּא אֶלֵינוֹ לְבַד (80) וְהֵם לָקְחוּ לָהֵם מִבִּלְעֲדֵי אַלְלַה אֵלִים כְּדֵי לְהֱיוֹת לָהֵם מִשְׁעֶנֶת (81) לֹא הֵם יִכְפְרוּ בַּעֲבוּדַתָּם וְיִתְהַפְּכוּ נִגְדָם (82) הֲלֹא רָאִיתָּ כִּי שָׁלַחְנוּ אֶת הַשָׂטָנִים לְהַסִית אֶת הַכּוֹפְרִים (83) שֶׁלֹא תִזְדַרֵז עַלִיהֵם כִּי אֲנַחְנוּ כְּבַר סוֹפְרִים לָהֵם (84) בַּיוֹם שֶׁבּוֹ נֶאֱסֹף אֶת הַיְּרֵאִים לָרַחֲמָן בְּיַחַד (85) וְנוֹבִיל אֶת הַפּוֹשְׁעִים אֶל גֵּיהִנֹּם צְמֵאִים (86) אֵין לָהֵם לְלַמֵּד זְכוּת פְּרָט לְמִי שֶׁקִּבֵּל הִתְחַיְבוּת מִטַּעַם הָרַחֲמָן (87) וְאָמְרוּ הָרַחֲמָן לָקַח לוֹ בֵּן (88) כְּבַר אֲמַרְתֶּם דָבָר נוֹרָא (89) הַשָׁמַיִם עוֹמְדִים לְהִתְפַּקֵעַ וְהָאָרֶץ לְהִסְתַדֵּק וְהֶהָרִים לְהִתְמוֹטֵט כָּלִיל (90) כִּי טָעְנוּ שֶׁלָרַחֲמָן יֵשׁ בֵּן (91) לֹא רָאוּי שֶׁהָרַחֲמָן יֵקַּח לוֹ בֵּן (92) כִּי כָּל מִי שֶׁבַּשָׁמַיִם וּבָאָרֶץ יָבוּא לָרַחֲמָן כְּעֶבֶד (93) הוּא כְבַר סָפַר אוֹתָם וּמָנָה אֶת מִסְפַּרָם (94) וְכוֹלָם בָּאִים אֶלָיו בְּיוֹם תְחִיַּת הַמֵּתִים לְבַד (95) לְאֶלֶה שֶׁהֶאֱמִינוֹ וְעָשׂוּ טוֹב יֵתֵּן הָרַחֲמָן חִיבָּה (96) כִּי הִקַלְנוּ אוֹתוֹ בִּלְשׁוּנְךָ כְּדֵי לְבַשֵׂר בּוֹ אֶת הַיְּרֵאִים וְלְהַזְהִיר בּוֹ אֶת הַיְּרִיבִים (97) כַּמָּה דוֹרוֹת הִכְחַדְנוֹ לִפְנֵיהֵם הֲאִם אַתָּה רוֹאֶה אֶחַד מֵהֵם אוֹ שׁוֹמֵעַ מֵהֵם הֶגֶה (98)

——————————————————-


[1] בשנת 2011 האומדן הוא כמיליארד וחצי מוסלמים, הנוצרים נאמדים בכשני מיליארד. (הערת המתרגם)

[2] אנואר סאדאת נרצח בשנת 1981 על ידי מוסלמים קנאים. (הערת המתרגם)

[3] בשנת 2011 האומדן כ- 2.8 מיליון. (הערת המתרגם)

[4] השנה בעת כתיבת המאמר הייתה 1399 לפי לוח השנה המוסלמי, מזמן ההג’רה, הגירת מוחמד למדינה.

[5] עלי בן אבי טאלב ( 605 – 661 לערך), האחרון במניין ארבעת הח’ליפים הראשונים לאחר מות מוחמד, שלט בין השנים 656-661 . הודח ע”י הח’ליף מועאויה שיסד את שושלת בית אומיה, ולאחר מכן עלי נרצח וגם בנו חוסין ומשפחתו נרצחו אחריו. לפי רודולף שטיינר בהרצאות קשרי הקארמה משנת 1924, וודרו וילסון, נשיא ארה”ב בעת מלחמת העולם הראשונה,  היה התגשמותו של מועאויה.  (הערת המתרגם)

[6] ג’ונדי-שאפור – כיום כפר בדרום מערב איראן, בעבר הייתה עיר ומקום מושבן  של אוניברסיטה וספרייה קדומות שנוסדו לפני ספירת הנוצרים על-ידי שליט פרס – המתרגם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *