רודולף שטיינר

GA 173

תרגום מאנגלית לעברית: בן-ציון פורת, בעזרת מוטי גולדנר. 2011

תיקונים לפי הגרמנית: מרים פטרי.  2024

תיקונים: דניאל זהבי, יוסי פלג, דליה דיימל

מבוא לכרך הראשון

בעיצומן של המהומות והתהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, הרצה רודולף שטיינר בפני המעגל הנאמן של חברי החברה האנתרופוסופית. שטיינר מדבר נגד ההשתוללות והשנאה בתעמולה של אותה העת. מתוך התבוננותו לתוך הדחפים הרוחיים של האבולוציה האנושית, הוא מוביל את שומעיו בהדרגה להבנה של עולם חדש ומבנה חברתי חדש הנאבקים להיוולד. הוא מסיר את המסווה מזרמי האשמות והאשמות שכנגד, של התקפות והתקפות נגד, כאשליה המכסה על המאבק הרוחי האמיתי המתחולל מעבר לאירועים החיצוניים.

בוהקות באורו הבהיר של אומץ ליבו של הדובר, לְהרצאות אלה יש הרבה מה ללמדנו אודות הבנה רוחית של עימותים פוליטיים עולמיים שאנו מתמודדים עימם בתקופתנו.

הקדמה לכרך הראשון של הספר הקארמה של השקריות

מאת: רוברט פרידנטל   Robert Friedenthal

בשנת 1948, בהקדמתה למהדורה הראשונה, המשוכפלת, של הרצאות אלו, תיארה מארי שטיינר את הנסיבות שבהן הן ניתנו ע”י רודולף שטיינר בדצמבר 1916 ובינואר 1917:

 “לאחר פרוץ מלחמת העולם בשנת 1914, רבים מאד מהעובדים על הגתהאנום הוכרחו לעזוב את דורנאך. למרות זאת, נותר מספר מספיק של אזרחי מדינות ניטראליות עם מטרה איתנה של השלמת העבודה על הבניין בשיתוף פעולה עם האמנים, אשר חשו שנקראו להכפיל את מאמציהם. כולם התכוונו בכנות, בהתנהגותם האישית, להתנגד לפיתוי להיסחף על-ידי סימפטיות או אנטיפטיות בדעות לגבי אומות שונות. עדיין בחיי היום-יום היו מספיק סיבות למחלוקות והתפרצויות רגשיות, וד”ר שטיינר התבקש לעיתים תכופות לתת את דעתו ביחס לנקודה זאת או אחרת השנויה במחלוקת. אך אלו ששאלו לא היו חופשיים ממשאלות לב כאשר הקשיבו לתשובותיו. הם קיוו לתשובות הניתנות להסכמה שיוכלו להעביר לידידיהם, שיכלו להיות אפילו יותר לכודים במשאלותיהם והאנטיפטיות שלהם. לכן חלק נכבד ממה שנאמר עוות, סולף וקיבל הטיה במידה כזאת שכאשר מצא את דרכו בחזרה לדורנאך נהיה לגמרי בלתי ניתן לזיהוי. לכן נראה לד”ר שטיינר שעליו לדבר במפגשים פרטיים למעגל רחב למדי של אנתרופוסופים, להזהירם להישאר אובייקטיביים בחיפושם אחר האמת, למעשה לחנכם בזה….. אהבה חסרת פניות של ארצם ומידה מסוימת של תמימות עושות אנשים יחידים חסרי הגנה במידה מסוימת נגד השפעות מוטות ורמיזות עקיפות; הללו הינן כלי תעמולה רבי עצמה. באמצעותם, החברה האנתרופוסופית, אשר הורכבה מנציגים של אומות רבות, ניצבה בפני קושי נוסף…..”

 זה היה המצב אז שהוביל להרצאות שיצאו לאור בשני הכרכים האלה. הן ניתנו ע”י רודולף שטיינר מתאריך 4 בדצמבר 1916 עד 30 בינואר 1917, בעיקר בדורנאך, לקהל המורכב מחברי החברה האנתרופוסופית: גברים ונשים בני אומות שונות, אחדות מהן היו במלחמה זאת עם זאת. מארי שטיינר ממשיכה:

 “התברר שקשה במיוחד לתעתק את רשומות הקצרנות של מילותיו המדוברות בגלל טון השיחה החי שאימץ. הוא היה יכול כל כך בקלות לקרוא את הרגשות בנפשותיהם של מאזיניו וכך הובל לחרוג מהנושא המרכזי ולקחת קו מנחה אחר אשר ננטש שוב במהרה. הקצרנית מאבדת לרגע את המעקב אחר קו המחשבה, ויש צורך לקשור קצוות פתוחים כדי לגשר על הפערים שנוצרו. זה אפשרי עם בדיקה סבלנית, אף-על-פי שהתוצאה אינה משביעת רצון תמיד. אך התוכן המהותי נשמר. ההליך מגיע לשיאו בתמונה השלמה, ויכול להוביל לייסוד מדע היסטוריה חדש כמו גם אימון לנפש הנחוץ באופן נואש כיום: אימון בכנות.”

בהרצאות האלה, רודולף שטיינר מדבר לא רק כמי שמנהל מחקר רוחי אלא גם כאדם יחיד הסובל עקב המאורעות של תקופתו. המלחמה העולמית הראשונה הגיעה לנקודת מפנה: שנת 1917 הגורלית, שהייתה עתידה להביא עימה את התמוטטות רוסיה, המהפכה הרוסית וכניסתה של אמריקה למלחמה, עמדה להתחיל. שקיעת מעצמות המרכז לקראת התהום הייתה על כפות מאזני הגורל. ההתנגשות של מזרח ומערב על חורבות מרכז אירופה, שהושלמה לבסוף בשנת 1945 אך הוא ראה אותה מתקרבת, הייתה בעיניו הרת אסון לאין שיעור לעתיד האנושות.

רודולף שטיינר דיבר בהרצאות רבות אודות נפשות-לאום והקשרים הרוחיים בין העמים באירופה, ואודות הניגוד הגדול בין עמים מערביים ומזרחיים. ראויים לציון במיוחד מחזור ההרצאות ‘משימתן של נפשות העמים‘[1] שניתנו בשנת 1910 וגם הרצאות רבות שניתנו בשנים 1914 ו–1915 שכבר יצאו לאור במהדורה השלמה בגרמנית, כמו גם אלו העוסקות בבעיית המזרח-מערב שניתנו בשנותיו המאוחרות. תמיד הוא השתדל לדרבן הבנה של זכותה של מרכז אירופה להתקיים. למעשה הוא העריך אותה כחיונית לאבולוציה הרצויה של תרבות האנושות והציביליזציה, והוא היה במיוחד ער לכך בשבועות הגורליים במפנה השנים משנת 1916 לשנת 1917. מובן מאליו שכל סוג של לאומנות היה זר לו אך בכול זאת בחוגים מסוימים הוא הואשם כנוטה לצד מעצמות המרכז. כבר בשנת 1915 המאמר Gedanken während der Zeit des Krieges  (מחשבות בעת מלחמה) גרם לסופר הצרפתי אדוארד שקור (Edouard Schuré), אשר היה ידיד קרוב גם של רודולף שטיינר וגם של מארי שטיינר עד למלחמת העולם הראשונה, להוקיע אותו בציבור כשוביניסט גרמני. מאוחר יותר, לאחר המלחמה, באמצעות איומים על חייו, הסתה לאלימות באולם ההרצאות, וכן הלאה, השוביניסטים הגרמניים האמיתיים עשו זאת לבלתי אפשרי עבורו להרצות בפני הציבור בגרמניה.

בדצמבר 1916 התברר שלא היה זה מציאותי יותר לשער שהעימות יוגבל לסיום מוקדם של המלחמה. כעסים גדלו בהתמדה לאלימים יותר. משני הצדדים תעמולת מלחמה הסעירה את יצירתם של סיסמאות נבובות ושקרים לגבהים שטרם נודעו עד כה. בהרצאה מתאריך 1 בינואר 1917 רודולף שטיינר מדבר אודות ‘קארמה של שקריות’. הוא רוצה להסיר את המסווה מהאשליה הצומחת משיטת מדינות הלאום שהפכה לעבר ומשליכה לתוך ההווה, והוא רוצה להראות שאירועי המלחמה עצמם הם כמסך שמאחוריו עולם חדש ממתין לצעוד לעבר קיום במציאות, המלחמה היא מהפכה במבנה החברתי של האנושות.

כך שכאשר אנו קוראים את ההרצאות האלה עלינו לקחת בחשבון את הדחף החברתי החדש שאודותיו רודולף שטיינר דיבר לראשונה בקיץ שנת 1917 כאשר התווה את הגוף החברתי המשולש ב’תזכיר’. זה פותח בשלמות רבה יותר בשנת 1919 בקריאה לעם הגרמני ולעולם המתורבת ( Aufruf an das deutsche Volk und die Kulturwelt)  וב’הסדר החברתי המשולש’. תלת-איבריות בהיבטיה השונים – פעילה באינדיבידואל ובחברתי לאנושות כולה – הפכה לאחד מהנושאים המרכזיים בהרצאותיו בשנים הבאות.[2]  בין פירותיה היה בית הספר החופשי ולדורף בשטוטגרט, המוסד הראשון השייך לספירה הרוחית ה’חופשית’ של חיים חברתיים ונקודת ההתחלה לאומנות חינוך חדשה.

מתוך הבנתו הרוחית את הדחפים הנסתרים של האבולוציה האנושית התאמץ רודולף שטיינר בהרצאות אלו להפנות תשומת לב לגורמים מהותיים באירועי האומות והעמים שהתעלמו מהם כלל הצדדים הנוגעים בדבר. ניתן לפרשם כ’ראייה סימפטומטית (מבשרת) של ההיסטוריה’ (ראה מסימפטום למציאות בהיסטוריה המודרנית[3]).

 ההרצאות נרשמו ע”י הלן פינק (Helene Finckh), קצרנית מקצועית שזומנה לדורנאך ע”י רודולף שטיינר ומארי שטיינר, שרשמה כמעט את כל הרצאותיו של רודולף שטיינר מינואר 1916 ואילך. התזכורות החוזרות ונשנות של המרצה במהלך ההרצאות האלה לא לרשום אותן כוונו לקהל השומעים ולא, כמובן, לקצרנית המוסמכת. רשומות הקצרנות לא שוחררו ע”י רודולף שטיינר לפרסום או לקריאה, ועד 1948 לא ניתנה אליהן גישה, אפילו בארכיב בדורנאך. מארי שטיינר החליטה בשנת 1948 לפרסם מהדורת קצרנות משוכפלת מוגבלת, שהופצה רק על בסיס אישי. המהדורה הראשונה של הספר יצאה לאור בשנת 1966. המהדורה השנייה, בשנת 1978 (כרך 1, GA173) ובשנת 1983 (כרך 2, GA174), מכילה בעיקר תיקוני טעויות דפוס וציטטות וכמו-כן מספר תיקונים לרשומות.

(התרגום הנוכחי נעשה מהמהדורה הגרמנית השנייה – המתר’ לאנגלית).

הרצאה מספר 1

דורנאך, 4 בדצמבר 1916

התנאי הראשון לגיבוש דעה או שיפוט: חוש לעובדות. רודולף קיילן, רוזה מאירדר. עיצוב המצב הפוליטי באירופה מאז השליש האחרון של המאה ה-19. על פרוץ המלחמה ב-1914. העלון של יעקב רוכטי. גיאורג ברנדס. אלכסנדר פון גליכן-רוסוורם על כבוד האדם.

*****************************************************

יש חוט מקשר אשר עובר דרך כל הדיונים שאנו מנהלים כאן כבר שנים רבות: חשוב ביותר עבור האינדיבידואל הפועל מתוך האימפולסים של מדע-רוח לפתח חוש או רגש למידה שבה מדע-הרוח הזה חודר עמוק לתוך כל מה שהמין האנושי העלה על פני השטח במהלך האבולוציה האנושית עד כה – אני מתייחס לפני השטח של חיי הרוח, אך למעשה, מדובר בכל החיים. כי הטענה שחיי הרוח יכולים להתקיים בבידוד היא אבסורדית. למען האמת, כל דבר שנראה כשייך לחיים החומריים אינו אלא תוצאה של החיים הרוחיים.

בראש ובראשונה, קיימת כיום מעט מאוד הבנה לגבי הקשר בין החיים החומריים לחיי הרוח, כי לעיתים קרובות חיי הרוח נראים כלא יותר ממכלול של רעיונות פילוסופיים או מדעיים או דתיים מופשטים. ממה שנאמר בהזדמנויות אחרות, כבר הבנתם שאפילו הרעיונות הדתיים מושפעים כיום באופן חזק מאד מרעיונות מופשטים, רעיונות ורגשות שאנשים מפתחים ללא חיים רוחיים בלתי אמצעיים ואמיתיים. תרבות רוחנית מופשטת כזאת אינה יכולה ליצור הבנה עמוקה לגבי החיים החיצוניים; רק תרבות שמקורותיה נמצאים בחיי הרוח מסוגלת לעשות זאת. כדי שההתפתחות האנושית לא תידרדר בעתיד לניוון מוחלט, תרבות רוחית אמיתית כזו תהיה חייבת לחדור יותר לחיים החיצוניים. מעט מאד אנשים מבינים זאת היום, כי למעט מאוד אנשים יש יכולת להרגיש מהי הרוח באמת. הדגשתי כבר לעיתים קרובות שבימינו קשה במיוחד לדבר על האופן שבו מדע-הרוח מתייחס לאירועים שונים בתקופתנו, אירועים שמשפיעים עלינו וגורמים לסבל וכאב רב כל כך.

לפני שנים אחדות בחרנו בדבריו של גתה בתור המוטו שלנו: “החוכמה נמצאת אך ורק באמת”[4]. בחירתנו זו לא נבעה מתוך דחפים שטחיים, כמו שזה קורה לעיתים קרובות בימים אלו. בחרנו במוטו הזה מתוך הידיעה שהאדם צריך להיות מוכן בכל נפשו, בכל ישותו, אם ברצונו לקלוט את מדע-הרוח לתוך נפשו בדרך הנכונה, ולהפוך אותו לכוח המניע האמיתי בחייו. כל ההכנה שהאדם זקוק לה כדי לחדור בדרך הנכונה לתוך מדע-הרוח כיום כמוסה במוטו: “החוכמה נמצאת אך ורק באמת”. אך יש להתייחס למילה “אמת” ברצינות ובכבוד מכל הבחינות ובכל ההקשרים. אפילו כשמסתכלים בראייה חיצונית בלבד, מבינים שהגענו לשלב התפתחות – במיוחד באירופה, אך למעשה בעולם כולו – המראה שמשמעות המוטו הזה אינה מהווה לרוב אימפולס המניע את הנפשות בתרבות שלנו, על אף כל השבחים שתרבות זו זוכה להם.

אל תחשבו, בבקשה, שאני מתכוון ספציפית לחוגים האנתרופוסופיים שלנו! זאת תהיה אי-הבנה מוחלטת. במצב אידיאלי, מדע-הרוח חייב, לפחות בהתחלה, להכיר בקשר שלו לכל התרבות של זמננו. אני נאלץ לציין עובדות רבות בתרבות של זמננו אשר אינן מאפשרות התייחסות נכונה למדע-הרוח. אך בדברים אלה, אני מתכוון הכי פחות לחוגים האנתרופוסופיים שלנו, ששואפים לחדור באופן מודע לצרכים הרוחניים של זמננו, ומנסים למצוא את מה שיכול להביא ריפוי לתקופה זו, מבלי להמעיט בערכם של הדברים שאותם יצרה תקופה זו.

ישנם כמובן צרכים פנימיים בסיסיים שלא נוצרו באופן בלתי צפוי. אך מנקודת מבט חיצונית בלבד, נכנסנו לעידן שבו, בחיי הרוח העולים לפני השטח ומופיעים לנגד עיני כל מי שיכול לראות את הדברים, אנשים אינם נוטים כלל וכלל לקבל את האמת במובנה ובמשמעותה האמיתית והבסיסית ביותר. האנשים כיום לא מוכנים להציב באור האמת את מה שהכי מעניין אותם – אפילו לא את האימפולסים העמוקים ביותר של נפשם, ואפילו לא באותם רגעי שמחה של חג או של רגישות פנימית. במקום זה, הם מאירים את הכול – במיוחד כיום, בימינו – עם האור הנובע מהשתייכותם לאומה מסוימת או לקהילה מסוימת. במודע ובלא-מודע, אנשים כיום מגבשים דעות בהתאם לנקודות מבט כאלה. ככול שהשיפוט יותר מהיר, כלומר, ככול שהדעה מבוססת על פחות תובנות אמיתיות, כך יותר נוח לנפשות בתקופתנו. לכן ישנן כל כך הרבה דעות ושיפוטים הזויים לחלוטין הן בקשר לסוגיות רחבות והן בקשר לאירועים אינדיבידואליים. השיפוטים האלה אינם מבוססים על סוג כלשהו של ידע ממקור ראשון; למעשה, אין כל שאיפה לבסס אותם על ידע כלשהו מסוג זה. אנשים חותרים להסיח את תשומת הלב ממה שבאמת רלבנטי, ובמקום זאת מעדיפים להסתכל על משהו אחר לגמרי, שאינו קשור כלל לנושא.

למשל, כך מדברים היום אנשים על ההבדלים בין האומות; וכך מתגבשות דעות ביחס לאומות. בינינו לבין עצמנו מובן מאליו שזה לא צריך לקרות, אך כדי להשיג קנה מידה נכון, עלינו להבין בצורה ברורה את מה שמתרחש סביבנו. אנשים מגבשים דעות לגבי אומות, ולא מבינים את מי שאינו יוצר דעות כאלה, אלא פשוט שופט את מה שקורה במציאות. כי הדעות האלו על אומות לעולם אינן תואמות את המציאות. אך כשמישהו שופט את המציאויות ואומר דבר זה או אחר על ממשלה זאת או אחרת, או על אישיות מסוימת, או על משהו שהתרחש בפוליטיקה – בין אם בהקשר יותר יומיומי או מנקודת מבט גבוהה יותר, אז הוא בעצמו נשפט כאילו שכוונותיו היו שונות לגמרי ממה שהן באמת. יכול לקרות בקלות שמישהו חווה דעה על מדינאי כלשהו המעורב באירועים העכשוויים. אם הדעה הזו מגיעה לאוזניה של אישיות השייכת לאותה אומה כמו אותו מדינאי, אז האישיות הזאת תחווה זאת מייד כעלבון. זה משום שאת מה שנאמר על המציאות היא לא מחברת למציאות הזאת, אלא למשהו שלגמרי לא ניתן להגדרה אם לא רואים אותו לאור המציאות המדעית-רוחית: היא מחברת זאת לאומה שלו, כפי שהוא אומר, או לאומה אחרת כלשהי.

לכן, מסתובבות כיום בעולם דעות מוזרות ביותר. אנשים המשתייכים לאומה מסוימת מגבשים דעות על אומות אחרות בלי להבין ששיפוטים כאלה הם חסרי כל תוכן; הם מורכבים רק ממילים, ואין בהם אף תוכן שנחווה בצורה ממשית כלשהי. חישבו רק על כל מה שכרוך בגיבוש דעה על אומה שלמה – וכמה נפוצים כיום הדעות והשיפוטים על אומות שלמות! ולא רק זה. אנשים נאחזים בדעותיהם בקנאות מבלי שיהיה להם שמץ של מושג לגבי המידע הבסיסי ביותר שנחוץ כדי לגבש דעה כזו. בוודאי שאי אפשר לצפות שכל אחד יידע את כל העובדות. אך אפשר לצפות מכל אדם שיגבש את דעותיו בקורטוב של איפוק, ולא יציג אותן מול העולם כשיפוטים מוחלטים. גם אם איננו מרחיקים לכת עד כדי כך, עלינו להבין בצורה ברורה שיש הבדל בין שיפוט בעל תוכן, בין משפט שיש בו תוכן, לבין פראזה ריקה או משפט ריק מכל תוכן. נוכל להגיד: החטא הגדול של תרבותנו כיום נמצא בעובדה שהיא חיה במשפטים ריקים מתוכן, בלי להבין עד כמה המשפטים הללו חסרי תוכן. יותר מאשר בכל תקופה אחרת, אנחנו יכולים לחוות כיום: “ואז המילים באות להציל את המצב. הן תילחמנה בשבילך במלחמות שלך אם תגייס אותן, ועם מילים ניתן לייסד שיטה”[5].

בעצם, אנחנו חווים עוד יותר דברים; אנו חווים שההיסטוריה נבנית והפוליטיקה מנוהלת במילים חסרות תוכן, ועצוב שלרוב אין לאנשים נטייה להבין זאת. רק לעיתים נדירות אתה פוגש הבנה אמיתית של מה שבאמת קורה בתחום הזה. אך בימים האחרונים כן נתקלתי במספר קטעים שמצביעים על מודעות לפגם הגדול הזה של זמננו:

“אנחנו שומעים בתדהמה מנביאי זמננו שהמילים הישנות, חירות, שוויון, אחווה היו שייכות לעבר כלא יותר מ’אידיאלים של סוחרים’, ויש להחליפן במשהו חדש. פרופסור קיילן אמר זאת …”

אני חייב לציין במפורש – כי זה הכרחי בימים אלה – שפרופסור קיילן (Kjellén) איננו גרמני אלא שוודי; כלומר, הוא שייך לארץ ניטרלית.

“… במאמרו על ‘הרעיונות של 1914’, הוא משווה בין המילים של הסיסמה הישנה של שנת 1789 לבין הסיסמה של 1914 עם המילים החדשות: ‘סדר, חובה, צדק!’ כאשר בוחנים מקרוב יותר את המילים החדשות כביכול האלה, אנו מגלים שהן למעשה מילים די ישנות ושחוקות. השוואה זו בין שתי הסיסמאות חושפת את הקונפליקט העתיק המאפיין את חיי הרוח האנושיים, הקונפליקט בין עולם פנימי של פעילות אישית חופשית לבין עולם חיצוני של חוקים נוקשים ואמצעי כפייה. כבר בתקופתו של כריסטוס, הצדק כמימוש של החוק מצא איזון דרך חמלה, החובה דרך אהבה, והסדר החוקי מצא איזון דרך חניכה מרצון.

לזכותו של פרופסור קיילן ייאמר שהוא לא בעד הביטול ללא תנאי של המילים חירות, שוויון, אחווה, למרות שהן הפכו למיותרות עם הקץ של המשטר הישן. הוא מציע סינתזה בינן לבין המילים החדשות משנת 1914: סדר, חובה, צדק. אך גם בסינתזה הזאת אין כל דבר חדש. היא כבר הפכה למציאות באנגליה של המאה ה-18 וה-19, לפחות במידה שהדבר התאפשר עקב חוסר השלמות של כל סדר שאותו מייסדים בני אדם.

העובדה שהסינתזה הזאת הפסיקה כעת להשפיע רק מוכיחה שכל הערכים וגם הערכים העומדים מנגד, ביחד עם הסינתזה הזמנית ביניהם, הופכים לאמירות ריקות מתוכן ברגע שכבה הניצוץ האלוהי שהעניק להם חיים והפך אותם לאמיתיים. חירות, שוויון ואחווה – זאת נוסחה ששואבת את כוחה מהמצפון החברתי. מהצד השני, כדי שהסיסמה סדר, חובה וצדק תוכל להשפיע, יש צורך בכוח השכנוע של סמכות גבוהה יותר. רק בעובדה זו, ולא בעליונות של נוסחה זו או אחרת, נחשף החיסרון שלמעשה קובע באופן מכריע את גורל האנושות המודרנית: כדי שישלטו ערכים משחררים, אצל הרוב חסר הכוח של המצפון החברתי, וכדי שישלטו ערכים שנכפים מבחוץ, חסרה הסמכות. ערכים שאינם מושרשים עמוק באבולוציה יכולים להפוך מהר מאוד לאמירות נבובות ועלולים לשמש לרעה…” וכן הלאה.

אם כן, ניתן לפגוש מדי פעם הבנה נכונה כמו זאת. בעצם, אני לא צריך להיות מופתע מהמילים האלה שבשבילי בולטות כמו נווה מדבר באמצע שממה של קלישאות עכשוויות. כי הן נכתבו על-ידי ידידתי הוותיקה רוזה מאירדר[6]. ניתן למצוא אותן בגיליון נובמבר 1916 של ה Internationale Rundschau-והן מצביעות על הרבה ממה שדיברנו יחדיו לפני שנים רבות. לכן, לא הייתי אמור להיות מופתע לראות את המילים האלה. אך במובן מסוים, שמחתי לגלות איך החשיבה של אישיות כזאת המשיכה להתפתח. למרות שהיא אינה מוכנה להתעלות להשקפת עולם המבוססת על מדע-הרוח ומאמצת עמדה של ביקורתיות חסרת תועלת, היא חייבת לומר:

 “את כל הבעיות במבנה החיצוני של העולם ניתן לקשר למקור אחד ויחיד – בעיית הכוח.”

אילו רק יכולנו לקחת זאת לתשומת ליבנו, חיינו היו נשלטים פחות על ידי אמירות ריקות!

“במרכז של כל המריבות והמהומה, השולטות במצב האנושי, עומד המאבק על כוח בין קבוצות או אינדיבידואלים. המאבק הזה על כוח בין קבוצות שלמות של אומות או מדינות הוא הסיבה האמיתית לכל מלחמה, מעבר לכל הסיסמאות הריקות מתוכן. לא ניתן להפריד את המלחמה מרדיפת-כוח; אלה שרוצים להתנגד למלחמה חייבים ראשית להפחית מערכו של עיקרון הכוח – בדיוק כמו שעשו הכריסטיאנים הראשונים באופן הגיוני מאד. אך המסווה שבו מופיע כעת עיקרון הכוח גרוע מכל מה שהיה בעבר; כי כעת הוא מאיים על נפש האדם בתכונותיה היפות והאציליות ביותר. ניתן לתאר זאת כמֶכָנִיזַצְיָה של החיים באמצעות השליטה הטכנולוגית והכלכלית בטבע. הגורל הטרגי של האדם הוא להפוך לנצח לעבד של יצירותיו שלו עצמו, כי הוא אינו מסוגל להעריך מראש את השלכותיהן. לכן, זה קורה גם אם הוא משתמש בכושר ההמצאה ובתושייה שלו כדי לאלץ את הכוחות האלמנטריים לשרת אותו. הוא הופך שוב לעבד של ההשלכות הבלתי צפויות שיש לכוחות אלה עקב החיבור שלהם לעיקרון הכוח. הטכנולוגיה המודרנית, אשר כה מקלה על חיי האדם בכל כך הרבה צורות, והכלכלה המודרנית, המגדילה לאין שיעור את המשאבים החומריים של האדם, הפכו להיות כעת הכלים של האימפריאליזם המודרני, ופועלות נגד מהות האדם. אנשים דחוסים ביחד עד שהופכים להמון חסר נשמה, ומרוסקים בתוך גלגלי האינטרסים המניעים את הציביליזציה של היום. האדם נהיה חומר וחלק חילוף במכונה; הוא יכול לחוות שהוא חשוב רק במידה שבה הוא מתאים לתפקיד הזה. אך הערכים הנפשיים שנבנו בתקופות התרבות הקודמות חייבים להיעלם תוך כדי התהליך…

בימינו, ערכי תרבות אלה שורדים רק בארצות שנמצאות מחוץ לתחרותיות האימפריאליסטית, או באזורים כפריים ובעיירות, במקומות שבהם קיימת עדיין מידה של פנאי ורוגע, מקומות שבהם יש איזון בין הדרישות מהאדם ליכולתו לעמוד בהן. תנאים אלה הכרחיים בשביל תרבות חיים הרמונית ויפה, אך נהרסים במרכזי הציביליזציה המודרנית במערבולת הרצחנית של הפרזה…”

קולות כאלה מוכיחים שישנם אנשים – אמנם לא רבים – שמבינים מה חסר כיום. אבל כשמדובר בהבנת האימפולס החי של מדע-הרוח, אנשים אלה נרתעים. הם אינם מוכנים לאפשר לדבר המתאים ביותר לתפיסת המציאות להתקרב אליהם. אך זה קשור בעיקר לעובדה שבשאיפה שלהם חסר אימפולס בסיסי, והוא האימפולס הבסיסי לאמת. ישנו דחף לחפש את האמת באמירות חלולות. אתה יכול להפנים את האמירות האלו, אתה יכול להפנים אותן בהתלהבות רבה, אך הדחף הזה לעולם לא יוביל אותך לאמת. כדי למצוא את האמת, אתה זקוק לחוש לעובדות, בין אם את העובדות האלה יש לחפש במישור הפיזי או בעולם הרוח.

נתבונן כעת בחיים כפי שהם כיום: האם הדחף לאמת עמד בקצב של כושר ההמצאה הגלום בתרבות החיצונית, עם ההתקדמות המדהימה והראויה להערצה הגלומה בתרבות חיצונית זו? לא. אפשר אפילו לומר שבמובן מסוים אנשים איבדו את הרצון הטוב לראות האם מה שקיים במציאות מושרש איכשהו בָּאמת. אך עלינו לפתח את החוש הזה לאמת בחיי היום-יום, כי אחרת לא נוכל לשאת אותו למעלה כדי לתפוס את עולמות הרוח.

כדי שתראו למה אני מתכוון, הייתי רוצה לתת לכם דוגמה אשר מצביעה לא רק על השקריות של הסיסמאות הריקות, אלא גם על האופן שבו השקר הבוטה הממשי גועש כמו גל ומשפיע על החיים במציאות. אנחנו יכולים להסתכל עכשיו לאחור ולראות אירועים רבים שזעזעו את אירופה עד ליסודותיה. חייבים לחזור לאחור עשרות שנים ולהכיר את האירועים האלה עם מאפייניהם העמוקים, אם אנו רוצים לגבש דעה על מה שמזעזע את העולם בימינו, אבל אנחנו חייבים להיות מסוגלים גם לראות את המציאויות.

ציינתי כבר[7] שניתן לאמת את העובדה שבאחוות אוקולטיות מסוימות במערב היו דיבורים על המלחמה הנוכחית כבר בשנות התשעים של המאה ה-19. התלמידים באותן אחוות סודיות קיבלו הדרכה באמצעות מפות[8] שהראו כיצד מלחמת עולם זו תשנה את אירופה. במיוחד האחוות האוקולטיות באנגליה דנו במלחמה שהולכת להתחולל – מלחמה שלמעשה הוזמנה ונערכו הכנות לקראתה. אני בהחלט מדבר על עובדות, אך קיימות סיבות מסוימות שבגללן אני נמנע מלשרטט מפות בשבילכם, למרות שהייתי יכול לשרטט לכם בקלות רבה את המפות שהופיעו ללא ספק באותן אחוות סודיות במערב.

האחוות הסודיות הללו, ביחד עם כל דבר שקשור אליהן, הצביעו ובנו על תהפוכות עצומות שיתרחשו בעקבות המלחמה הגדולה באירופה בין הדנובה לים האגאי ובין הים השחור לים האדריאטי – ואני שוקל היטב כל מילה שאני אומר. אחד מהמשפטים שהופיעו בדיוניהם, משפט שאני מצטט כאן פחות או יותר מילה במילה, אמר: אם החלומות של הפאן-סלאביזם ימשיכו להתפתח עוד קצת, יתרחשו באזור הבלקני דברים רבים שיהיו בהתאמה עם התפתחות אירופה – כלומר, בהתאמה עם השאיפות של האחוות הסודיות האלה.

זאת אחת הרשתות הגדולות שאני רוצה שתהיו מודעים להן. החלומות של הפאן-סלאביזם נדונו שוב ושוב באחוות הסודיות האלו. הם דיברו על חלומות פוליטיים, על מהפכות פוליטיות, לא על חלומות תרבותיים מוצדקים לחלוטין – הרי מי דיבר בצורה יסודית יותר מאיתנו בתנועתנו המדעית-רוחית על מה שחי בנפש של המזרח! מאחר שהחלומות של הפאן-סלאביזם שיחקו תפקיד גדול כל כך, נתבונן לרגע במציאויות של המישור הפיזי. אתן לכם רק דוגמה אחת. במשך עשרות שנים פעלה, תחת חסותה של ממשלת רוסיה, “ועדת רווחה סלאבית”.[9] מה יכול להיות יפה יותר מ”ועדת רווחה סלבית” תחת חסותה של ממשלה רבת עוצמה? אקריא לכם כעת מכתב קצר הקשור לוועדה הזאת, מהתאריך 5 בדצמבר 1887. במכתב כתוב:

“הנשיא של ועדת פטרסבורג של האגודה לרווחה הסלאבית פנה לשר החוץ בבקשה לקבל נשק ותחמושת בשביל משלחת נבוקוב (Nabokov)”

כלומר, לא מבקשים לקבל חולצות ומכנסיים לילדים, אלא תחמושת למשלחת מסוימת הקשורה להסתה למהפכה במדינות שונות בבלקן! תוכלו אולי לראות מזה איך משהו שהוא שקר, שקר מודע, יכול לצוף בחיים הציבוריים. “ועדת רווחה” – דבר לא מזיק, כמובן, משהו שהוא אפילו ראוי לשבח! – מנהלת את העסקים של ועדות מהפכניות שונות העומדות בקשר עם ממשלת רוסיה, ותפקידן להתסיס את המדינות הבלקניות.

יכולתי לצטט בקלות עשרה ואפילו עשרים מכתבים כאלה. אוסיף רק עוד פרט אחד: בשנה הגורלית 1914 בראש של ממשלה מסוימת בבלקן עמד אדם ששמו ניקולא פאשיץ’ [Nikola Pašić].[10] אתם בוודאי זוכרים את השם. בעת ששושלת אוברנוביץ’ [Obrenovich] עדיין שלטה בסרביה, מר פאשיץ’ גורש מסרביה לארץ בלקנית אחרת. אולי תשאלו מה הוא עשה שם. אינני רוצה למתוח ביקורת על האדון הזה, אבל אקריא לכם עוד מכתב קצר. כתוב בו: “תקשורת סודית מנשיא ועדת הרווחה הסלאבית בפטרסבורג למנהלן הקונסולרי ברוסטשוק (Rustshuk),  מתאריך 3 בדצמבר 1885, מס’ 4875.” אני מצטט את מספר הסימוכין כדי שלא תחשבו שאני ממציא זאת או סתם מספר לכם סיפור.

“בהנחיית המנהל של המחלקה האסיאתית, יש לי העונג לשלוח לכבודו בזה 6,000 רובלים עם הבקשה הצנועה שסכום זה ישולם למהגר הסרבי ניקולא פאשיץ’ באמצעות שירותה האדיב של האלמנה נטליה קרבלוב (Natalya Karavelov) המתגוררת ברוסטשוק. אנא באדיבותך אשר את קבלת הסכום והעברתו הלאה.”[11]

אתם רואים כיצד אלה שפעלו כ”ועדת הרווחה הסלאבית” התמימה מילאו תפקיד מסוים באירועים הגורליים באירופה. האם לא היה טוב אם היינו מפתחים אינסטינקט לאמת ורצון לבחון את הדברים קצת יותר בזהירות, במקום לקבל אותם כפשוטם, כפי שהם נראים מבחוץ על בסיס שמות או סיסמאות? אחרת, אנו מגיעים למסקנות בצורה רשלנית ופזיזה ביותר, והרשלנות בגיבוש דעות ושיפוטים היא זאת שמובילה אותנו ללא ספק יותר ויותר רחוק מהאמת. כנגד העובדה שהרשלנות בשיפוט מרחיקה אותנו מהאמת, לא ניתן אף פעם להשתמש בתירוץ שלא ידענו דבר זה או אחר. כי מה שאנו נושאים בנפשנו כשיפוט היא עובדה הפועלת בעולם. כל אחד מאיתנו חייב להיות מודע תמיד לכך שמה שאנו נושאים בנפשנו פועל ומשפיע בעולם, אם כי לרוב זאת רק השתקפות של מה שפועל ושולט בכל המגוון הרחב של החיים.

אני רוצה לציין כבדרך אגב שבימינו ניתן לשמוע את הדעות המוזרות ביותר בקשר ליחסים בין מדינות שונות. כשמחליפים את האמת באמירה ריקה מתוכן, קוראים לזה “יחסים בין אומות”. הדעות האלה נבנות מבלי שהאדם שמגבש אותן יעשה את המאמץ הקל ביותר כדי להכיר את הראיות, למרות שלעיתים קרובות קל מאד למצוא אותן. כמובן, אינני מתכוון לאלו שמאוחדים איתנו כאן בחברה האנתרופוסופית. יחד עם זאת, אנחנו כן ניצבים בעולם, והעולם כן משפיע עלינו לפחות בדרך עקיפה אחת שהיא קטלנית מאוד, כי אנחנו תמיד מרשים לעצמנו להיות מושפעים ממה שנקרא לפעמים מעצמה גדולה: העיתונות! ההשפעה של העיתונות היא באמת הרסנית יותר מכל דבר אחר, כי היא למעשה מסלפת ומטשטשת את הכול. היו כותבים הרבה פחות אילו היו כותבים רק אלה שאמורים לכתוב! מי לא כותב כיום על היחסים בין רומניה לרוסיה, או בין רומניה למדינות אחרות? לא עולה על דעתם אפילו שהתנאי ההכרחי הראשון לאמירת דבר מה על היחסים האלה הוא לקרוא את זיכרונותיו של המלך קרול המנוח.[12] כל מי שכותב בלי לעשות זאת כותב רק דברים שלא שווה שיקראו אותם אפילו האנשים הפשוטים ביותר.

הזמנים רציניים; לכן רק השקפות עולם והשקפות חיים רציניות יכולות לשרת את הזמנים האלה. כך שחשוב לחוות משהו מההרגשה שאותה תיארתי לעיתים קרובות כחיונית: מעל לכול לא לשפוט בפזיזות, אלא להציב את הדברים אלה לצד אלה, להתבונן בהם, ולהמתין עד שיאמרו לנו משהו. לאורך הזמן, הם יאמרו לנו הרבה מאוד דברים. ללמוד להכיר היבטים רבים ככל האפשר, זאת ההכנה הטובה ביותר כדי לחדור לעומקם של התנאים הקשים והמסובכים בחיי התקופה הזאת.

בלי לרצות לבטא שיפוט כלשהו, הייתי רוצה לספר לכם משהו, כדי להראות איך עלינו להציב דבר מסוג זה לצד דברים אחרים שקורים. ידוע היטב איזה תפקיד חשוב היה לצבא הרומני במלחמה בין רוסיה לטורקיה. לאחר שהרוסים דרשו שיתאפשר להם לצעוד דרך רומניה, ונענו בסירוב, הגיע רגע במלחמה הזאת כאשר הדוכס הגדול ניקולאי,[13] שכבר שיחק תפקיד חשוב באותו הזמן, כתב לרומניה כדלקמן: “בואו לעזרתנו, חצו את הדנובה איך שתרצו ובכל תנאי שתרצו. אך בואו מהר, כי הטורקים עומדים לחסל אותנו”. כתוצאה מכך, כידוע, ההתערבות של הצבא הרומני הובילה לתוצאות הרצויות לרוסיה.

לאחר מכן, המלך קרול של רומניה רצה גם הוא לקחת חלק בשיחות השלום. הוא לא קיבל רשות להשתתף. הוא נקט בעמדה די תקיפה כנגד הממשלה הרוסית, וכתוצאה היה עליו להתנסות בחוויה די מוזרה. כוחות של הצבא הרוסי היו מוצבים בבוקרשט, והיה קל לחשוב שיש כוונה להדיח את המלך – במצב שאותו תיארתי, אפשר להבין בקלות שכנראה היו באמת כוונות כאלה. המלך קרול דרש את נסיגת יחידות הצבא הרוסי, אך הוא קיבל תשובה גסה ביותר, תשובה שהייתה באמת מזעזעת, מגורצ’קוב,[14] שר החוץ של רוסיה באותה עת. ואז המלך חשב זמן מה על המצב – אנשים כאלה חושבים מפעם לפעם – וניחם את עצמו עם המחשבה שלפחות הצאר אלכסנדר לא יסכים, ושכל זה קרה רק מפני שגורצ’קוב ניצל לרעה את מעמדו. אם כן, הוא כתב לצאר וקיבל תשובה שממנה אני מצטט מילה במילה את המשפטים העיקריים:

“המצב המביך שנגרם עקב הפעולות של השרים שלך לא יכול לשנות בשום אופן את היחס הלבבי שאני חש כלפיך; אני מצטער שהייתי חייב לרמוז על אמצעים אפשריים שהגישה של ממשלתך עלולה לאלץ אותי לנקוט בהם.”

אני מספר לכם את העובדה הזאת רק כדוגמה לאופן שבו יש להציב זה לצד זה את האירועים של עשרות השנים האחרונות, כדי שהמסקנות שלנו תוכלנה לעלות מתוך האירועים עצמם. כי רק האירועים יכולים לעזור לנו לגבש מסקנות עם תוכן משמעותי באמת, והאירועים של עשרות השנים האחרונות הם דווקא כאלה שלא ניתן לשפוט אותם בצורה שטחית ומהירה, כי יותר מידי חוטים מובילים בכל אחד מהם. יתר על כן, יש לקחת בחשבון בכל שיפוט האם המניעים שלנו נכונים והאם הפרספקטיבה נכונה. בהקשר הזה, אנו יכולים לעבור חוויות כואבות ביותר. אני בעצמי מודה שלנוכח ההערות השליליות והבוטות הרבות שמופנות אלי בימים אלה דווקא בהקשר זה, אני חייב להגיע למסקנה הכואבת שבעולם יש מעט מאוד נכונות להגיע לשיפוטים מהפרספקטיבה הנכונה, וגם אין רצון להבין מישהו שכן מנסה לשפוט דברים מתוך מאמץ למצוא את  הפרספקטיבה הנכונה. 

מבלי להביע את דעתי לטובת צד זה או אחר, אני חייב להודות: מחוץ לגרמניה, כמעט ולא פגשתי דעות שמשקפות הבנה אמיתית וידידותית כלפי גרמניה. כן פגשתי דעות ושיפוטים שבוטאו בביטחון עצום, אך לא כאלה שנבנו מתוך הבנה אמיתית. מצד שני, ישנם אין ספור שיפוטים חיוביים ביותר על מה שקורה מסביב. אף אחד לא צריך להאמין שזה מפתיע אותי; בכלל לא. להיפך, אני לא מופתע בכלל, אבל אני כן מנסה להבין מדוע זה כך. הסיבה היא שאין כל רצון לפתח פרספקטיבה נכונה. אנשים אפילו לא חושדים שפרספקטיבה נכונה כזו נחוצה; שכאשר רוצים, למשל, לשפוט את מה שחי כיום במרכז אירופה, יש צורך בפרספקטיבה שונה לגמרי מאשר כשרוצים לשפוט את מה שחי סביב מרכז אירופה. אין לאנשים מושג מה זה אומר שבכל מה שקשור למרכז אירופה, כל אדם פגיע ומאוים בתור אדם אינדיבידואלי, כך ששם מדובר בעניינים הקשורים לאדם, למישור האנושי; מצד שני, סביב מרכז אירופה מדובר בענייני מדינה ואירועים פוליטיים, כך שנחוצה פרספקטיבה שונה לחלוטין כדי לשפוט אותם. אנשים שופטים כל דבר על פי בסיס שווה, אבל במקרה הזה, אין בכך כל היגיון.

כאמור, אינני רוצה לבטא דעה, אלא רק לדבר על הצורה שבה יש לשפוט את הדברים. בשום מקום בעולם לא לוקחים בחשבון את העובדה שכאשר יש התייחסות שלא אמורה להיות קשורה לאומה מסוימת, אנשים מפרשים אותה כאילו שהיא כן קשורה לאותה אומה. אף לא אחד לוקח בחשבון שמה שנקרא האימפריה הבריטית, כוללת מבחינת ספירת ההשפעה שלה 1/4 משטח האדמה של כדור הארץ, רוסיה 1/7, צרפת והמושבות שלה 1/13 מהאדמה. ביחד זה מסתכם בערך במחצית השטח הכולל של האדמה שאינו מכוסה בים! אפשר כמובן להסביר את היחס החיובי כלפי צד זה, כמו שאומר המתמטיקאי, דרך פעולת כפל פשוטה שבה אחד הגורמים הוא הגודל. כמובן שאנו תלויים במה ששולט על חצי העולם! אני מבין זאת היטב. אך מה שרע בזה הוא שאנחנו לא מודים בכך, אלא במקום להודות בכך אנחנו משתמשים בכל מיני אמירות מוסריות ריקות מתוכן. לו רק אנשים היו אומרים: אין ברירה, חייבים להיות לצדה של מחצית האדמה! באותו הרגע הכול היה כמעט מסתדר. אבל אנשים יעשו כל דבר כדי להימנע מלומר זאת. דרך אגב, אני יכול להזכיר גם שגרמניה ביחד עם כל המושבות שהיו אי-פעם בבעלותה מכסה 1/33 משטח האדמה של כדור הארץ.

את הדברים האלה חייבים בהחלט לקחת בחשבון, ואני שואל אתכם: האם לא חשוב שנכלול דברים כאלה בשיפוט שלנו? משמעות המונח “אימפריאליזם” במאמר שאותו ציטטתי קודם היא, כמובן, התפשטות של שליטה על פני שטחי העולם. ברור שהאימפריאליזם הבריטי הוא הגדול ביותר. על עובדה זו בכלל אין עוררין. אינני מדבר על דעות, אלא על עובדות. אינני רוצה לפגוע בשום צורה ברגשות של אף אחד ששייך לאומה כלשהי.

אחרי מה שתיארנו, אין זה מפתיע שלאימפריה הבריטית הייתה, ועדיין יש, את ערכי היצוא הגדולים ביותר. עלינו לדעת זאת ולהביא זאת בחשבון. אך הופיע מצב מיוחד במינו: היצוא הגרמני החל להדביק את היצוא הבריטי. לא לפני הרבה שנים ההשוואה בין השניים הראתה שנתוני היצוא הגרמני[15] היו נמוכים מאד ואילו הבריטיים גבוהים מאד. אכתוב כעת על הלוח את המספרים הנכונים לתקופה בין ינואר עד יוני 1914. בתקופה הזאת היצוא הגרמני הסתכם ב-£1,045,000,000 (לירות סטרלינג) והיצוא הבריטי ב-£1,075,000,000. אם הייתה עוברת שנה נוספת מבלי שתפרוץ מלחמת העולם, יכול להיות שהיצוא הגרמני היה גדול יותר מזה של בריטניה. היה אסור לתת לזה לקרות!

אפשר לראות את הדברים האלה מבלי שנצטרך לערב את הרגשות שלנו כלפי צד זה או אחר. מה שחושבים על אירועי תקופתנו אנשים אינדיבידואלים אשר משקיעים מאמץ כדי להגיע לאובייקטיביות חשוב הרבה יותר מהסימפטיות והאנטיפטיות הסובייקטיביות, ובעיקר, חשוב הרבה יותר ממה שתוסס בעיתונות היומית בצורה כה הרסנית. אני עוד מעט אעמיק בדברים אלה מנקודת מבט אוקולטית, אך לא הייתי ממלא את תפקידי אם הייתי מאיר את הדברים האלה רק ממבט אוקולטי, ולא הייתי מצביע על המציאות במישור הפיזי. אני לא יכול להפוך כל דבר לקל ונוח עבורכם, או להעביר את גיבוש הדעות והשיפוטים למעלה, לאיזה ספירה אידיאלית בעננים, כדי להיזהר ולא לפגוע ברגשותיו של אף אחד. מה שנאמר על מצבים רוחיים חייב להטיל אור גם על מה שניתן וצריך לדעת על המישור הפיזי. לכן הרשו לי להצביע על משהו שיכול לעניין אתכם, ומאחר שאני מאמין שהחברים שלנו כאן חופשיים מכל דעה קדומה, אני מקווה שזה לא יפגע יותר מדי ברגשות של אף אחד מהנוכחים כאן. עלי לבצע את תפקידי כראוי וליצור בסיס ידע נכון.

יש בזמננו בהחלט אנשים שמתאמצים להתבונן בדברים בבהירות, ולראות אותם כפי שהם באמת. בהתחלה אפשר לחשוב שכולם מושפעים מדעות קדומות, אך יש הבדלים בדעות הקדומות ובדרגות של דעות קדומות, ויש לקחת זאת בחשבון. בלי להמליץ עליו או לשבח אותו באופן כלשהו, הייתי רוצה לציין את העובדה המעניינת שהופיע טקסט כאן בשווייץ, תחת הכותרת  על ההיסטוריה של פרוץ המלחמה על בסיס המסמכים הרשמיים של ממשלת הוד מלכותו הבריטית מאת ד”ר יקובּ רוכטי (Dr. Jakob Ruchti),[16] טקסט שונה מאוד מכל מה שפוגשים היום במחצית מהעולם לגבי מה שמכנים האשמה של מעצמות המרכז. הוא נכתב בסגנון מדעי, קפדני, אפילו פדנטי, כמנהגן של עבודות סמינריוניות בהיסטוריה, וכמקור עיקרי משתמש במסמכים של ממשלת בריטניה. מתוך התחשבות ברגשותיהם של אנשים, לא אחזור על המסקנה שאליה הוא הגיע, מאחר שהיא שונה מאד מהדעה הנשמעת בדרך כלל על מרכז אירופה מהמדינות הנמצאות בפריפריה. בסוף המאמר אנו קוראים:

“אך אי אפשר לסלף את ההיסטוריה לטווח ארוך; המיתוס אינו יכול לעמוד בבדיקה הקפדנית של מחקר מדעי; הרשת האפלה תצא לאור ותיקרע לגזרים, גם אם היא נטוותה בעורמה ומחוטים דקים מאוד.”

הטקסט הזה, פרי סמינר היסטוריה באוניברסיטה בשווייץ, זכה אפילו בפרס מטעם אוניברסיטת ברן. כך שקיים כיום טקסט שזכה בפרס מטעם אוניברסיטה שווייצרית, טקסט שמנסה להציג את הדברים באור שונה מהאופן שבו הם מוצגים בימינו על ידי מדינות הפריפריה. שווה לקחת זאת בחשבון, כי אף אחד לא היה מעז להאשים את הפקולטה להיסטוריה של אוניברסיטת ברן שאולי הם משוחדים או כדומה.

ישנה עובדה נוספת שברצוני לציין. כבר במשך זמן מה מתקיים דיון בין קלמנסו (Clemenceau)[17], למר ארצ’ר (Mr. Archer)[18] ולגאורג ברנדס (Georg Brandes)[19]. גאורג ברנדס הוא דני, סופר דני. רובכם מכירים אותו, כי הוא אחד הסופרים האירופאים הידועים ביותר. אל תחשבו שאני מזכיר אותו היום כי אני מחבב אותו במיוחד; למעשה הוא אחד הסופרים שאני הכי לא מחבב, שאני סובל הכי פחות.

בלי כל הקדמות נוספות, אקריא לכם את המאמר האחרון שברנדס כתב, לאחר הוויכוח עם גריי (Grey),[20] מר ארצ’ר וקלמנסו. אך כאמור, אני סומך על כך שמה שאני מאמין לגבי החוג שלנו יוכיח את עצמו כנכון: שקיים כאן כושר הבחנה, ואף אחד לא יחשוב שאני רוצה להתעסק באומה מסוימת. אינני מביע את דעתי, אני פשוט מקריא לכם מאמר מאת גאורג ברנדס. הוא כותב:

“מאחר שנתקלתי ברמזים אישיים גם בעיתונות הזרה וגם באותם מכתבים אנונימיים שדרכם הביב הדני מפיץ את ניחוחותיו, אני אומר את הדברים הבאים אחת ולתמיד: יש לי את הכבוד להיות חבר בשלושה מועדונים מכובדים בלונדון, הייתי הנשיא של אחד מהם וסגן הנשיא של מועדון אחר, אני חבר כבוד בשלוש אגודות מדעיות וזכיתי בתואר של דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטה סקוטית. לכן, יש לי קשרים חזקים לבריטניה, אני חייב הכרת תודה עמוקה לעולם הספרות והאומנות באנגליה ותמיד נמשכתי לחיים הבריטיים ולספרות הבריטית.

 מצד הרייך הגרמני ומאוסטרו-הונגריה מעולם לא קיבלתי שום אות כבוד מסוג כלשהו, אפילו לא את הדרגה הנמוכה ביותר של העיט האדום[21]; מעולם לא הייתי חבר במועדון או באגודה מדעית כלשהו בגרמניה, ומעולם לא קיבלתי אפילו את הפרס הקטן ביותר מאוניברסיטה גרמנית.”

אני גם מעולם לא שמעתי על כל נטייה מצד אגודה גרמנית כלשהי לחלוק כבוד כלשהו לגאורג ברנדס. להיפך, הן אוהבות להרעיף עליו גידופים בשפע!

“עקב הערותיי על צפון שלזוויג (Schleswig) משמיצים אותי כמה שרק אפשר בעיתונות הגרמנית כבר כמעט עשרים שנה. לכן, באמת אי אפשר לטעון שאני משוחד ולכן תומך במניעים של גרמניה.”

זאת האמת! זאת הייתה הקדמה קצרה. הייתי מוסיף שברנדס היה ידידו הקרוב ביותר של קלמנסו. אני בעצמי ראיתי באוסטריה באחוזה של ידידים, ספסל שעליו ישבו פעם – כך נאמר לי – בידידות ובהרמוניה יפה ביותר קלמנסו וברנדס, ספסל שעליו נחרטו השמות ‘קלמנסו וברנדס’. מאז, הספסל הזה באותו מקום יפיפה בשלזיה מוכר בשם ספסל קלמנסו-ברנדס[22]. בהרצאה שנתן בבודפשט, גיאורג ברנדס אמר פעם:

“מאחר שאינני דובר הונגרית, לא אוכל לדבר אליכם בהונגרית, ומאחר שאני לא אוהב את השפה הגרמנית בדיוק כמו שאתם לא אוהבים אותה, לא אדבר אליכם גם בגרמנית, אלא אתן את ההרצאה הזאת בצרפתית.”

כפי שאתם רואים, אין כל סיבה אפילו קטנה ביותר לכך שגרמני כלשהו יחבב את גאורג ברנדס. הוא ממשיך לכתוב במאמרו:

“אי אפשר לטעון שאני משוחד כשאני מגן על עמדת גרמניה. אם אני אומר בצורה אובייקטיבית את מה שאני רואה כאמת, חייבות להיות לי סיבות אחרות מזו שקלמנסו רמז עליהן בטיפשות כשהוא אמר שאני עושה זאת כי אני מחפש למצוא חן בעיני הקייזר.”

אני לא יודע אם נמחק שם אחד או אפילו שניהם מאותו ספסל מאז שנכתבו המילים האלו! ברנדס ממשיך:

“מר ארצ’ר מבסס את טענותיו על הנחת היסוד שמעצמות המרכז בלבד (כלומר, אנשים מסוימים ממעצמות המרכז) אשמות במלחמה והתכוננו לקראתה. זאת אותה הנחת יסוד שחוזרת שוב ושוב בקרב בנות הברית: ההנחה שהעובדה שצד אחד לא התכונן מספיק למלחמה מוכיחה שאותו צד הוא השה והצד השני הוא הזאב.

לדעתי, העובדה שמעצמה אירופית מסוימת לא הייתה מספיק מוכנה למלחמה בקיץ של 1914 אינה מוכיחה דבר חוץ מרשלנות, הזנחה, חוסר ארגון וחוסר ראייה לעתיד מצד המנהיגים. לכן, אומה מסוימת יכולה הייתה בהחלט לקוות שהיא תזכה שוב, באמצעות מלחמה, בבעלות על אזורים שנלקחו ממנה בכוח. אפשר בהחלט לדמיין שדעת הקהל התייחסה מלכתחילה למלחמה כזאת כאל חובה מקודשת, אבל, למרות זאת, משמעות הרשלנות היא שכוחות הצבא לא היו מוכנים. וזה נכון לגבי צבא יבשה בדיוק כמו לגבי צי ימי.

I

בתאריך 27 בנובמבר 1911 נשאלה שאלה בפרלמנט הבריטי: האם יש אפשרות שממשלת צרפת או ממשלת אנגליה תפרש את ההסכם האנגלי-צרפתי מאפריל 1904 לגבי מרוקו ככולל סיוע צבאי ביבשה או בים, ובאילו תנאים זה יכול לקרות. התשובה הסתכמה בהצהרה שסיוע דיפלומטי לא מחייב סיוע צבאי או ימי. באותו היום סר אדוארד גריי אמר: “בואו ננסה להשתחרר מכל מיני חשדות על הסכמים סודיים. הבאנו בפני בית הנבחרים את כל הסעיפים, שלא פורסמו בציבור, של ההסכם עם צרפת של 1904. אין כל התחייבויות סודיות אחרות. אנחנו בעצמנו לא עשינו שום הסכם סודי מסוג כלשהו מאז שממשלה זו נכנסה לתפקיד.”

ב-3 באוגוסט 1914 סר אדוארד גריי הקריא בפרלמנט, בין היתר, את הפִּסקה הבאה מתוך מסמך שאותו הוא שלח לשגריר הצרפתי בלונדון ב-22 בנובמבר 1912: “הבאתם לתשומת ליבנו שאם לאחת משתי הממשלות הייתה סיבה חמורה לצפות להתקפה ללא פרובוקציה מצד מעצמה שלישית, יכול מאוד להיות חשוב לדעת האם היא תוכל לסמוך על סיוע צבאי מהממשלה השנייה. אני מסכים איתכם, שאם לאחת מהממשלות הייתה סיבה רצינית לצפות להתקפה ללא פרובוקציה מצד מעצמה שלישית, או למשהו שמאיים על השלום הכללי, (וזה ביטוי מאד גמיש) היא תצטרך לדון מיד עם השנייה האם על שתי הממשלות לפעול ביחד כדי למנוע את ההתקפה ולשמור על שלום, ואם כן, באילו אמצעים הן אמורות לנקוט ביחד.” באותו הנאום, גריי אמר: “איננו חלק בברית צרפת-רוסיה. אנחנו אפילו לא יודעים מהם תנאי אותה ברית”.

ברנדס מוסיף, בסוגריים: “הצהרה באמת יוצאת מן הכלל”.

“ב-10 במארס 1913 לורד היו ססיל (Lord Hugh Cecil) אמר בדיון בטקס פתיחת הפרלמנט הבריטי: “קיימת אמונה כללית שלארץ הזאת יש חובה, לא בדיוק עקב ברית מסוימת, אלא חובה המבוססת על הבטחה שניתנה על-ידי המיניסטריון במהלך מגעים דיפלומטיים, לשלוח כוח צבאי גדול לאירופה…” כאן מר אסקוויית הפריע לדובר עם המילים: “אני חייב להגיד שזאת איננה האמת.”

ב-24 במארס 1913 נשאל שוב ראש הממשלה אם בנסיבות מסוימות יהיה ניתן לגייס כוחות צבא בריטיים כדי להנחית אותם על היבשת. הוא ענה: “כפי שנאמר שוב ושוב, למדינה זו אין כל התחייבות שהציבור אינו יודע עליה ושעלולה לאלץ אותה לקחת חלק במלחמה כלשהי.” האם התשובה הזאת התאימה לאמת? כאשר לאחר שנה צפו שוב שמועות, סר אדוארד גריי ענה ב-28 באפריל 1914: “המצב נותר ללא שינוי, כפי שהצהיר ראש הממשלה בתשובתו לשאלה בבית הזה ב-24 במארס 1913.” לשאלה נוספת שהועלתה ב-11 ביוני 1914, סר אדוארד גריי השיב: “אין הסכמים שלא פורסמו, העלולים להגביל או לעכב את חירות הממשלה או הפרלמנט בהחלטה האם בריטניה תשתתף במלחמה או לא.”

ללא כל הגזמה, ניתן לקרוא לזה התפלפלות. הרי היה קיים מכתב מתאריך 22 בנובמבר 1912 לאדון קמבון(Cambon) , אם כי המכתב היה כתוב בסגנון הביורוקרטי האיום ונורא שאופייני לשפה דיפלומטית, הוא חייב באופן חד-משמעי את אנגליה להשתתף בכל הרפתקה צבאית שרוסיה עלולה למשוך לתוכה את צרפת.”

הסגנון באמת מחריד.

ועוד יותר מוזר היה סיומו של הנאום מאת שר החוץ: “אך אם יהיה צורך לעשות הסכם כלשהו שיחייב ביטול או שינוי של הצהרת ראש הממשלה מהשנה שעברה, לדעתי, יש להביא אותו בפני הפרלמנט, ומבחינתי, מובן מאליו שזה מה שיקרה.”

העולם כולו יודע שזה לא קרה.

II

קטעים אלה מנאומים פרלמנטריים מוכיחים שבריטניה לא הייתה לא מוכנה למלחמה עם גרמניה. מר ארצ’ר נחוש בדעתו שגרמניה רצתה בלהט גדול מלחמה עם בריטניה.

“ידוע היטב שהכרזת המלחמה על ידי אנגליה הייתה כל-כך בלתי צפויה, מבחינת ממשלת גרמניה, עד שגרמה לתדהמה. בהקשר הזה, אפשר לקרוא לממשלת גרמניה תמימה, אך אין ספק שהם הופתעו בצורה מביכה ביותר. כפי ש-ס.ה. נורמן (C. H. Norman) מוכיח בצורה משכנעת, לקייזר וילהלם הייתה סיבה טובה לקוות שאנגליה תישאר ניטרלית. בשנים 1900-1901 הוא מנע את היווצרותה של קואליציה אירופית אשר הייתה מכריחה את אנגליה להעניק שלום לרפובליקות הדרום-אפריקאיות בתנאים נוחים להן. הוא הפגין את ידידותו כלפי אנגליה כאשר סירב לקבל בברלין משלחת של בורים (Boers) שהתקבלה בחגיגות בכל אירופה. בראיון מפורסם שהתפרסם ב’דיילי טלגרף’ בשנת 1908, הוא דחה במפורש את ההזמנה של רוסיה וצרפת להצטרף אליהן בנקיטת צעדים שיאלצו את אנגליה לשים קץ למלחמת הבורים. גם צרפת וגם רוסיה לא העזו מעולם להכחיש זאת.”

יכולתי להוסיף דברים רבים מתוך המכתב ב’דיילי טלגרף’ שהיו מציגים את המצב הרבה יותר ברור מאשר גאורג ברנדס; אך אינני רוצה להוסיף שום דבר בעצמי!

“אם כן, הקייזר לא היה להוט לצאת למלחמה נגד אנגליה באותו הזמן. ולא יהיה קל לשכנע כל אדם בר-דעת כי שש שנים לאחר פרסומו של אותו הריאיון, הקייזר לפתע יתכנן בלהט מלחמה נגד כל העולם. ברור, כמובן, שממשלתו עשתה חישוב מוטעה. אך גרמניה לא רצתה מלחמה עם אנגליה ב-1914, והשנאה חסרת הרסן של העם הגרמני נגד האנגלים, השנאה שהתפרצה בצורה כל-כך מכוערת, הייתה ללא ספק תוצאה של ההפתעה שהגרמנים חשו כאשר גילו שבבריטניה יש להם אויב לא צפוי ורב עוצמה כל כך.

עד הרגע האחרון, גרמניה ניסתה בעזרת הדיפלומטים שלה לוודא שאנגליה תישאר ניטרלית. היא עשתה צעדים זהירים. הקנצלר הגרמני הציע לסר אדוארד גושן Edward Goschen), השגריר הבריטי בברלין) שהוא יערוב לאי-הפרה של שטח צרפת אם יקרה שגרמניה תנצח את צרפת ורוסיה. אך עמדתו של סר אדוארד גריי הייתה שלילית, כי גרמניה לא הייתה מוכנה להחיל את הערבות הזאת גם על המושבות הצרפתיות.

כעת הנסיך ליכנווסקי[23], השגריר הגרמני בלונדון, שאל האם אנגליה תסכים להישאר ניטרלית אם גרמניה תימנע מהפרת הניטרליות של בלגיה. סר אדוארד גריי סירב. הוא רצה להשאיר לעצמו יד חופשית. (‘אינני חושב שאנו יכולים להבטיח ניטרליות בתנאי הזה בלבד.’) האם הוא יסכים אם גרמניה תערוב לשלמותן גם של צרפת וגם של מושבותיה? לא. (‘השגריר לחץ עלי שאנסח תנאים שעל-פיהם כן נוכל להישאר ניטרליים. הוא אפילו הציע שגרמניה תבטיח את השלמות של צרפת ושל מושבותיה. אמרתי שאני מרגיש מחויב לסרב בתוקף לכל הבטחה להישאר ניטרליים בתנאים דומים, ואני יכול רק לומר שידינו חייבות להישאר חופשיות.’)

אם מאוחר יותר סר אדוארד גריי טען שהנסיך ליכנווסקי בוודאי חרג מסמכויותיו כשהציע את התנאים  האלה, זה היה רק מפני ששר החוץ של בריטניה היה ונשאר משוכנע גם היום שלגרמניה היה דחף בלתי נשלט להילחם בו-זמנית נגד רוסיה, צרפת, אנגליה ובלגיה.”

סילחו לי אם אוסיף כאן משהו. ממה שהקראתי לכם זה עתה, אתם יכולים לראות שדי היה במשפט אחד של גריי כדי למנוע את הפרת הניטרליות של בלגיה. אני לא מאשים את גריי בשום אופן, כי הוא היה הבובה על חוט של כוחות שונים לגמרי, שעליהם אדבר מאוחר יותר. להיפך, אני רואה בו אדם הגון לגמרי אבל מאוד טיפש; אך אינני יודע עד כמה מותר היום לבטא דעות כאלה! אם כן, די היה במשפט אחד מצידו, כדי למנוע את הפגיעה בניטרליות של בלגיה, וניתן להוסיף: די היה במשפט אחד כדי למנוע את המלחמה במערב. אלה הם הדברים שיום אחד העולם ישמע עליהם.

אני חושב שיש משקל רב לדברים האלה, מפני שהם עובדות. ברנדס ממשיך:

כפי שאמרתי קודם, וכפי שזה ברור לכל מי שיש לו שכל ישר, גרמניה הייתה מוכנה למלחמה נגד רוסיה, אם מלחמה כזאת תפרוץ כתוצאה מפלישת אוסטריה לסרביה. אך גרמניה לא רצתה לגעת בצרפת (או בבלגיה) אם היא הייתה נותרת ניטרלית. אך צרפת, כידוע, הייתה נחושה בדעתה לבוא לעזרת רוסיה. זו מדיניות שדורות העתיד ישפטו את חוכמתה, אבל בינתיים התוצאה הכואבת היא שעשרה מיליון בני אדם נמצאים במצב שהם רוצחים זה את זה שבעה ימים בשבוע. שר החוץ האנגלי התחייב בסתר, ללא ידיעת הפרלמנט, שאנגליה תסייע לצרפת במקרה של מלחמה באירופה. אילו זה היה מובא לידיעת הציבור, יכול להיות שדעת הקהל באנגלית הייתה מאשרת מחויבות זו, עקב הסימפטיה החדשה והחזקה שאותה חשו האנגלים כלפי צרפת. אך אילו כל הפרטים היו ידועים, דעת הקהל באנגליה בוודאי שלא הייתה מסכימה עם האילוצים שנכפו על אנגליה, כי למעשה אנגליה נאלצה להיכנס למלחמה בגלל היחסים של צרפת עם רוסיה, המעצמה היחידה שלא היה לה מה להפסיד במקרה של מלחמה. האוכלוסייה של רוסיה כל כך גדולה עד שאובדן החיים הנגרם במלחמה כמעט ולא נחשב, ואם יתעורר הלהט הלאומי ואם המלחמה תסתיים בניצחון, זה יכול רק לחזק את מעמדה של הממשלה השמרנית.

אילו הציבור היה מודע למצב הפוליטי כפי שהיה, דעת הקהל בבריטניה הייתה מזהה שתוצאות העימות לא יכולות לבשר שום דבר טוב עבור החירות או הרווחה של האנושות. אם ינצחו בנות הברית, זה רק יוביל להתעצמות כבירה של רוסיה ולניצחון של שיטה ממשלתית מנוגדת לזאת של בריטניה. עבור הרוסים, שבתור עם שבו את ליבה של אירופה, ניצחון כזה לא יבטיח כל התקדמות.

III

אינני מאמין שיריבי המכובד, מר ארצ’ר, יכול לתעב את המיליטריזם הפרוסי יותר ממני. הוא נגרם בגלל שני קווי גבול ארוכים ופגיעים: הגבול בין גרמניה לרוסיה בצד האחד ובין גרמניה לצרפת בצד השני.”

שימו לב שאת כל זה אומר אדם שמעולם לא זכה אפילו בעיטור העיט האדום הנמוך ביותר, אפילו לא העיט האדום בדרגה הרביעית!

“מה שהופך זאת לקל יותר לסלוח מול צרפת זאת העובדה שהצרפתים כבשו את ברלין כעשרים פעם בערך, בעוד הגרמנים כבשו את פריז רק פעמיים. היא מרתיעה עקב סדר המעמדות החברתיים והיהירות שלה. אך אי אפשר לומר שהוא יותר גרוע מהמיליטריזם של ארצות אחרות”.

אומר זאת גאורג ברנדס, שאין לו אפילו את העיטור של העיט האדום הנמוך ביותר, אפילו לא זה שבדרגה רביעית!

“בעת פרשת דרייפוס, אירופה, כולל אנגליה, הסתכלה בדאגה על הצורות שאותן מסוגל ללבוש המיליטריזם הצרפתי”.

כמובן שאני אומר זאת בלב שלם, כמו גאורג ברנדס!

באשר למיליטריזם הרוסי, הרוסים החביבים, הדמויות האידיליות האלה, אשר ידידי המכובד וולס (Wells) כל כך מתלהב מהם, ואשר עשו גם לנו די הרבה, שחטו בדם קר את כל האוכלוסייה הסינית של בלגובשצ’נסק (Blagoveshchensk) וסביבותיה ב-1900. הקוזקים קשרו את הסינים יחדיו בשערותיהם ושלחו אותם לתוך הנהר בסירות שלא היו מסוגלות להחזיק אותם. כאשר הנשים זרקו את ילדיהן על החוף והתחננו שהקוזקים יחוסו לפחות עליהם, הם הרגו אותם עם כידונים. ‘אפילו הטורקים לא היו מעולם אשמים במשהו גרוע יותר מהרצח ההמוני הזה בבלגובצ’נסק,’ כתב בשנת 1907 פ.אי.סמית, לשעבר צנזור העיתונות הבריטית, ממש באותה שנה שבה נחתם ההסכם האנגלו-רוסי, שהבטיח ובו בזמן הכשיל את עצמאותה של פרס.

אותו סופר אנגלי אישר את התיאור של המיליטריזם היפני שנמסר על ידי כתב בעיתון ‘Times’ באותו זמן. ב-21 בנובמבר 1894, הצבא היפני הסתער על פורט ארתור ובמשך ארבעה ימים החיילים רצחו את האוכלוסייה האזרחית, גברים, נשים וילדים, בברבריות קיצונית ביותר: ‘מהזריחה ועד אל תוך הלילה הימים חלפו ברצח, ביזה, הטלת מומים, עם כל סוג של אכזריות חסרת שם הניתן לדמיין, עד שהמקום נראה כתמונה כה מחרידה שכל ניצול ייזכר בה בזוועה ובחלחלה עד ליום מותו’.”

הדברים האלה שאותם אומר גאורג ברנדס, שלא זכה אפילו לדרגה הרביעית, הנמוכה ביותר, של העיט האדום, היו כמובן ידועים היטב לאדם שכתב: “מלחמה מביאה עימה את זוועות המלחמה ואין זה מפתיע אם במלחמה נעשה שימוש בשיטות המודרניות ביותר.”[24] אך שמעתי לא מזמן שדווקא המשפט הזה בעלון שלי עורר כעס מיוחד. הוא יכול לעורר מורת רוח וכעס רק אצל אנשים שאינם יודעים דבר על ההיסטוריה ואינם יודעים את הסיבה לדברים כאלה. גאורג ברנדס ממשיך:

“כך שאין זה משנה איזו אומה נותנת למיליטריזם את צבעו, הוא דומה מאד בכל מקום. הייתי רוצה שמר ארצ’ר יקרא הרצאה שדוקטור וורינגר (Dr. Vöhringer)[25] נתן על אפריקה הגרמנית ב-30 בינואר 1915 בהמבורג. הוא היה לומד ממנה מה התושבים הגרמנים בקמרון[26], כחמישים גברים ונשים, סבלו כאשר, מופתעים מהכרזת המלחמה, נכלאו על-ידי קצינים בריטיים ונמסרו לשומרים שחורי עור שהתעללו בהם. הם סבלו רעב וצמא. אם הם התחננו למים הם קיבלו דליי פסולת, וקצין בריטי אמר: ‘לא משנה אם חזירים גרמנים מקבלים משהו לשתות או לא.’ הם לא קיבלו אפילו מים כדי להתרחץ בדרכם מלגו לאנגליה.”

לא רציתי לשעמם את מי שקורא את העלון שלי עם דברים כאלה; למרות זאת, אנשים נעלבו מכך שאני לא מצטרף לאותה מנגינה שנשמעת בכל מקום. הם לא התווכחו עם מה שאמרתי בעלון, אלא הפריעה להם בעיקר העובדה שהעלון לא אומר את מה שנאמר בכל מקום. הפריע להם שהעלון לא מעביר ביקורת ולא מגנה את מה שכולם מבקרים ומגנים. גאורג ברנדס ממשיך:

“כך נראה המיליטריזם האנגלי. האם זה יותר טוב במשהו מהמיליטריזם הפרוסי כאשר מחממים ומלבים את הלאומנות האנגלית, כמו את הלאומנות של כל עם אחר, עד שלב של שגעון?

IV

הלוואי ומר ארצ’ר ואנשים נכבדים אחרים בתוך ומחוץ לבריטניה יפסיקו את הדיון האינסופי, שאליו נגררתי גם אני, על מי נושא באשמה על פרוץ המלחמה, ומי חייב לשלם את המחיר דרך ההשלכות של המלחמה! הלוואי ויתמקדו במקום זאת בשאלה החשובה והמכריעה היחידה: כיצד ניתן למצוא את הדרך לצאת מהגיהינום הזה, שעליו אנחנו יכולים באמת לומר, כמו שנאמר ב”מקבת”:

‘הו אימה, אימה, אימה!  

לא הלשון ולא הלב מסוגלים להבין או לקרוא לך בשמך…’

תאבונם של אלו שנלחמים במלחמה אינו יודע שובע. האם לא הוחלט בפריז להמשיך במלחמת הסחר בנשק, אפילו לאחר תום המלחמה? האם לעולם לא יהיה קץ לשיגעון הזה?

בכל אופן המלחמה תהייה חייבת להסתיים בהסכם; ומכיוון שהמלחמה היא בעלת טבע כלכלי, גם ההסכם יהיה חייב להיות כלכלי. כמעצמת סחר חופשי, אנגליה הראתה את הדרך לכל העולם. הסכמי מכס יהיו בלתי נמנעים; ממשלות ייאלצו לעשות ויתורים הדדיים ויצטרכו לחתור לחופש מסחר גדול יותר, כדי שלבסוף יהיה אפשר להשיג חופש מסחר עולמי.

אזרח מהמדינה שסבלה הכי הרבה במלחמה מאז תחילתה, היצרן הבלגי הנרי למברט (Henri Lambert) משרלרואה (Charleroi) אמר את המילים שעשויות להביא לגאולה ולפלס את הדרך לשלום. הוא אמר שהמדיניות היחידה שהיא אינטליגנטית ובעלת פרספקטיבה לטווח רחוק, במקרה זה בתחום מדיניות המכס, היא מדיניות שהיא הוגנת ונותנת לצד השני לחיות. הוא הצביע על כך שניתן להשיג שיפור קבוע במצבה של אירופה רק אם הצד השוחר שלום ייאלץ לבטל או לפחות להפחית מכסים, כמובן רק במסגרת הסדר הוגן לחלוטין עבור שני הצדדים. ביטול המכסים נראה האמצעי ההגיוני והיעיל היחידי למניעת הטקטיקה הידועה בתחרות הכלכלית, שהבריטים מכנים “הצפת השוק” (דמפינג), ושבה הם מאשימים בלהט רב כל כך את הגרמנים.

הסכמי מכס יהיו בלתי נמנעים גם במקרה הבלתי סביר שהמלחמה תימשך עד ניצחון מוחץ של צד אחד או אחר. בשביל זה, מיליונים על גבי מיליונים של בני אדם יוקרבו בשדות הקרב או יגוועו בביתם מפצעים, חולי ומחסור. אם המנצחים יחליטו (כפי שדורשת הוועדה הכלכלית בפריז) להפלות את המנוצחים באמצעות מכסים עד כדי כך שהם יגיעו לרמה כלכלית ירודה, זה יהווה עבור האנושות הידרדרות לשיטה של עבדות לאומית.

כמובן, המפסיד יעשה אז כל מאמץ להתרומם שוב ולעמוד על רגליו; הוא ינצל כל מחלוקת בין המנצחים ויהיה שוב חופשי תוך חמישים שנה. בריתות אינן שורדות יותר מחמישים שנה.

לכן, עתיד של שלום עבור אירופה תלוי בסחר חופשי. כפי שקובדן (Cobden) אומר, סחר חופשי הוא עושה השלום הטוב ביותר, או אפילו יותר מזה, הוא כנראה עושה השלום היחיד. בעבר הרחוק, סוסים שתפקידם היה ללכת סחור-סחור סביב גלגל הטחנה עיניהם נוקרו. באופן דומה, עיוורים למציאות סביבן, האומות האומללות של אירופה הולכות סחור-סחור סביב טחנת המלחמה, מכורח הנסיבות אך גם מרצונן.”

זאת דעתו של אזרח ניטרלי, אך הוא מישהו שאינו מבסס את דעתו על פראזות ריקות מתוכן; הוא כולל בשיפוטו מספר עובדות, ומראה כיצד אפשר להעריך את העובדות האלה כנגד עובדות אחרות בדרך הנכונה. הכוונה שלי לא הייתה להביע דעה, אלא להצביע על משהו שנחוץ בזמננו אם אנחנו מחפשים את האמת. מדוע שלא נוכל להשהות את השיפוט שלנו, לפחות בתוך נפשנו, אם אין לנו את הזמן או את הרצון לבחון את העובדות בדרך הנכונה? מדע-הרוח יכול להראות לנו שהדעות המתגבשות כיום, ולעיתים קרובות לבושות במילים כגון: “אנחנו נלחמים למען החירות והזכויות של האומות הקטנות”, הן למעשה האמירות הכי ריקות וחסרות אחריות. כי כל מי שיודע לפחות חלק מהאמת מבין שאת הדיבור הזה ניתן להשוות עם המצב שבו כריש[27] רוצה לחתום על הסכם שלום עם הדגים הקטנים שנועדו להיות הטרף שלו. כמובן, אנשים לא יבינו זאת מייד, אולי יצטרכו קודם להרהר בכך, לא יבינו שהרבה מהדיבורים היום אינם אלא משהו דומה בדיוק להצעה: מדוע הכרישים לא חותמים על הסכם בן-דגי (בין-לאומי, כמו שאוהבים לומר כיום) עם הדגים הקטנים שהם רוצים לאכול?

האנשים שמדברים היום על שלום בעתיד אומרים שהרצח לא ייפסק עד שלא יהיה סיכוי לשלום נצחי. למעשה, אי אפשר לדמיין משהו יותר מטורף מהדעה שאנשים חייבים לרצוח זה את זה עד שיצלחו, דרך הרצח, לגרום למצב שלא תהיה יותר מלחמה. לא צריך להיות רואה רוחי או אוקולטיסט כיום כדי לדעת שמהרגע שבו תסתיים המלחמה הזאת באירופה, יחלפו רק שנים ספורות לפני שמלחמה הרבה יותר אלימה, הרבה יותר הרסנית תזעזע את העולם כולו מחוץ לאירופה. אבל למי אכפת כיום מדברים השייכים למציאות? אנשים מעדיפים להקשיב למדינאים המדקלמים שחייבים להשיג דבר זה או אחר למען החירות והזכויות גם של האומות הקטנות. אנשים מקשיבים אפילו לעורכי דין שהפכו לנשיאים,[28] עורכי דין מיומנים מאד בניהול תיקי משפט ברומניה, כשהופיעו בגלימה של נסיך מוסלמי… רק שאנשים לא שמים לב לכך כי במקרה הזה מדברים על “רפובליקה”. מה יש לומר עוד כשאנשים עדיין מוכנים להקשיב להרצאות של אנשים כאלה בנושאים של אמנות וספרות, או על היחסים בין מיתוסים ואגדות והחומר הספרותי של מערב ומרכז אירופה, פרט לעובדה כמו זאת שציינתי לאחרונה: מטרלינק זכה לתשואות רמות כאשר כינה את גתה, את שילר, את לסינג ואחרים “מוחות בינוניים”. אך אינני רוצה להשפיע על דעותיכם אפילו במעט; אני רוצה רק להדגיש שבגיבוש דעות נדרשת פרספקטיבה, וגם שיש לקחת בחשבון הרבה דברים אחרים ושונים ממה שאנשים רגילים לראות כיום, כדי שהשיפוט יהפוך לאמיתי.

אנחנו חייבים להבין שאת האוכלוסייה המצטופפת ביחד במרכז אירופה יש לשפוט מנקודת מבט שונה לחלוטין, משום שכאן האנשים נמצאים בלחץ וקיים איום על ערכים אנושיים, בעוד שאת ארצות הפריפריה יש לשפוט רק במונחים של מדינה ופוליטיקה, לפחות לעוד הרבה זמן בעתיד, עד שייווצרו תנאים מסוימים אחרים אם המלחמה תמשיך עוד במשך שנים רבות. במרכז אירופה מדובר באוצר רוחני, בהתפתחות הנפש, בכול מה שנוצר במהלך מאות שנים. תהיה זו שטות מוחלטת להאמין שיש להתייחס באותה צורה למדינות הפריפריה; אפשר לומר משהו כזה רק אם לא משקיעים כל מחשבה בדבר. כמובן אפשר למצוא פגמים רבים בכל מקום. אך יש הבדל – אם משווים בין דברים גדולים לדברים קטנים – אם מותחים ביקורת על דברים שמתרחשים בתוך מבצר סגור או כאשר ישנו צבא שמטיל מצור על המקום. עדיין לא שמעתי מהפריפריה שיפוט כלשהו שמביא בחשבון את הדברים האלה.

לסיכום, כדי לא להיות חד-צדדי, אתייחס למשהו אחר. כדי להיות הוגן, זה נחשב תמיד לדבר טוב אם שופטים את שני הצדדים מתוך האמירה: כאן זה כך ושם זה אחרת, וכו’. אבל אף פעם לא נשאלת השאלה: האם זה באמת כך? עיתון שווייצרי פרסם לאחרונה מאמרים, וכדי להיות הוגן כלפי שני הצדדים, הצביע באופן מופשט לגמרי על כך ששקרים נאמרו בשני המחנות. אבל נניח שמה שנאמר שם בעיתון לא נכון, המאמר היה על השקריות במלחמת העולם, אבל המאמר בעצמו לגמרי שקרי דווקא בגלל הדרך שבה הוא נכתב. כעת אקריא לכם משהו – הייתי אומר שאני עושה זאת בפחד וברעדה – מתוך מגזין גרמני שנבחר באקראי, כדי להציג בפניכם את ההבדל. מה שנכתב בכל גרמניה ידוע די והותר, וידוע היטב גם שזה בוודאי לא נכתב מתוך טוב-לב כלפי האומות של מרכז אירופה. כי אפילו במאמרים שמשקפים דעות פחות עוקצניות, ישנן עדיין הרבה אמירות עוינות נגד האומה, שככלות הכל, הולידה את גתה, שילר, לסינג ואחרים.

במקרה נתקלתי במאמר על כבוד האדם מאת אלכסנדר פון גלייכן-רוסוורם (Alexander von Gleichen-Rußwurm).[29] המאמר נכתב בעקבות העובדה שהגרמנים כונו ברברים, ולמעשה עדיין נקראים ברברים במדינות בפריפריה. גלייכן-רוסוורם – הוא נינו של שילר – לא נעלב מהשימוש במילה “ברברים”. להיפך, הוא מסביר יפה מאוד מה הייתה המשמעות של המילה “ברברים” אצל היוונים והרומאים הקדומים, ושהכוונה בכלל לא הייתה שלילית. אני לא רוצה להיכנס לכל זה עכשיו. הוא ממשיך לדבר על אומות שונות. המאמר הוא, כמו רבים אחרים שאנחנו יכולים למצוא, מאמרים שנכתבו כיום על ידי אנשים במרכז אירופה שדומים למטרלינק, נגיד. סילחו לי! גלייכן-רוסוורם מבדיל בין אומות וממשלות, ולפעמים הוא עושה זאת במילים באמת נוראיות – אני רק משתף אתכם במילים אלה, הן לא המילים שלי – אשר עלולות לפגוע ברגשות של הקורא או המאזין אם הוא מרגיש שייך לאחת מהאומות האלה. אני בטוח שאף אחד כאן לא ירגיש כך; כולנו אנתרופוסופים ויכולים להבין דברים כאלה.

אני לא הולך להקריא את המילים על הממשלות, לכן אקריא לכם את המאמר כדי להראות איך גלייכן-רוסוורם – הוא לא אדם כל כך מפורסם אבל האינטליגנציה שלו היא בערך כמו זו של מטרלינק – באמת לא נרתע מלומר לאנשיו שבתוך המבצר את מה שהיה אומר אדם אמיץ, רציני והגון שלא מנסה לזרות חול בעיניהם. מובן מאליו שמה שנאמר בתוך המבצר לא אמור להשפיע על הסביבה, כי בעצם זה לא העסק שלה. אם תחשבו על זה ברגישות מסוימת, תבינו למה אני מתכוון. גלייכן-רוסוורם אומר:

“בני העם הרוסי הם טובי מזג ועדינים, ולא משנה מה הקוזקים, שלא שייכים לאותו עם, עלולים לעשות. הממשלה הפושעת של משטר הצאר גרמה למלחמה, אך המשורר הגדול של המדינה, טולסטוי, שלעולם יישאר ראוי לכבוד והערכה, הטיף במילים מרגשות לסלידה ממלחמה.

הזוועות שאותן ביצע ההמון הצרפתי, האווילות של שריהם וההתבטאויות חסרות התרבות של העיתונאים והסופרים של פריז, אינן יכולות לבטל את העובדה שצרפת היא הארץ של אותו קדוש של האהבה ונדיבות-הלב, וינסנט דה פול, שעדיין יש לו הרבה חסידים, ואינן מונעות מרוב העם הצרפתי להיות חרוצים ובו בזמן שוחרי שלום מטבעם. אנגליה שנשארת מקום הולדתו של שייקספיר, נתנה לעולם משוררים עדינים ונפלאים, פילנתרופים נטולי אנוכיות ופילוסופים מהמעלה העליונה. אך היא עדיין ארץ שבה שולטים שקרנים ונוכלים, והעם האנגלי, שכה גאה בתרבותו, יצר את הסוג המזעזע ביותר של ברבריות מודרנית בשיטות המלחמה שבהן הוא משתמש.

ממשלת השודדים חסרת האופי של איטליה ראויה לבוז. אפילו בעיני ידידיה, כל מה שקשור לאיטליה לאחרונה היה מכוער ודוחה. אך מאז גתה קיבלנו אוצרות כה עשירים מהתרבות הישנה, חוש האומנות והיופי של הארץ, שלעולם לא נשכח אותם ונמשיך לשמור אותם בליבנו, בלתי נשכחים ועדיין נושאים פרי.

השנאה של אויבינו כלפינו הצילה אולי את הדבר בעל הערך הרב ביותר בישותנו. המרירות שאנו פוגשים כיום, האנטיפתיה חסרת התקדים המופנית אלינו מכל עבר, הן כמו אותה אזהרה שהעבד לחש למנצח: ‘זכור כי בן תמותה הינך!'”

גם אם נאמר על-ידי אנשים נחותים, זה מגן עלינו כדי שגדלות הנפש לא תהפוך להתנשאות, שמחת ניצחון לא תידרדר ליהירות או ביטחון מופרז – לגאווה שמשוררי יוון הזהירו את גיבוריהם להישמר מפניה.

שילר, שהיה דואג לכבוד האדם, האמין שבני אדם אציליים משלמים לא רק דרך מעשיהם אלא גם דרך מה שהם”.

אז אתם רואים שאפשר לגבש דעות שליליות מאוד על אנשים המעורבים באירועים הנוכחיים, ולמרות זאת לא להשמיץ אומות שלמות. אפשר להכפיל דעות כאלה פי מאה, ואם היינו משווים סטטיסטית כיצד נשפטו אומות אחרות מאז שנת 1914 במרכז אירופה מול האזור מהסביבה, הייתה עולה תובנה מעניינת מאוד על ההיסטוריה של התרבות האינטלקטואלית! כעת אנחנו רחוקים מאוד מזה. מר לדביטר (Leadbeater)[30] עסוק כעת בהשוואת סטטיסטיקות של נתוני הפשיעה בגרמניה ובאנגליה, וכותב באותיות גדולות ב”הסקירה התיאוסופית”(Theosophical Review)  פי כמה יש יותר פושעים בגרמניה מאשר באנגליה. ואז מישהו אחר מצביע בגיליון הבא על כך שלדביטר שכח לכלול בסטטיסטיקה שלו מספר מסוים שפשוט שובץ תחת כותרת אחרת, דבר שהופך את כל המסקנות שלו לחסרות משמעות. לפי מיטב זיכרוני, הוא רשם 29,000 עבריינים לאנגליה, ושכח לרשום עוד 146,000; הוא כלל את כולם במספר של גרמניה. אך בעוד שהטבלה המראה את גרמניה כארץ בעלת מספר הפושעים הגדול ביותר הודפסה באותיות גדולות ב”הסקירה התיאוסופית”, התיקון הופיע באותיות קטנות מאוד ממש בסוף הגיליון הבא. יום אחד, במקום סטטיסטיקות כאלה יופיעו אחרות, ואז יתברר כנכון מה שהיה כתוב במאמר “על ההיסטוריה של פרוץ המלחמה”, שזכה בפרס מאוניברסיטת ברן:

“אך אי אפשר לסלף את ההיסטוריה לטווח ארוך; המיתוס אינו יכול לעמוד בבדיקה הקפדנית של מחקר מדעי; הרשת האפלה תצא לאור ותיקרע לגזרים, גם אם היא נטוותה בעורמה ומחוטים דקים מאוד.”

הייתי צריך לומר את הדברים האלה לפני שאדבר בפעם הבאה על מה שאנשים רבים מצפים לשמוע. אך עלי להדגיש שוב שלא ניתן לעשות זאת בצורה נוחה כפי שחלק מהאנשים מדמיינים. לי אישית אין צורך לבטא דעה זו או אחרת. האוקולטיסט רגיל להסתכל על העובדות כפי שהן באמת, ללא כל סילוף, ולהציג אותן כמו שהן. אני יודע טוב מאוד שאנשים רבים בחוץ – כמובן, לא מי שנמצא בחוגים שלנו – היו מתנגדים למה שנאמר היום ביחס לזוועות מסוימות ולדברים אחרים שנאמרים ומוזכרים שוב ושוב, כי אין להם את הפרספקטיבה הנדרשת. אני מכיר את ההתנגדויות האלה, אבל אני יודע גם עד כמה הן מעידות על קוצר הראייה של אלה שמשמיעים אותן, ועל העובדה שלאנשים אלה אין מושג לגבי מה שקורה במציאות ועל האופן שבו מתחלקות באמת השאלות השונות הקשורות לאשמה ולאחריות.

כאשר הייתה לנו המחלוקת שלנו – אם אפשר לקרוא לזה כך – עם גב’ בזנט (Annie Besant),[31] היא הצליחה להפיל את כל האשמה עלינו. לפי מישהו שעד לאותה העת היה חסיד נאמן שלה, אבל אחרי כן שינה את עמדתו, היא פעלה לפי העיקרון: אם אדם תוקף אדם אחר, ואם המותקף זועק לעזרה, אז אומרים לזה שזועק לעזרה שהוא עושה משהו לא מוצדק בכך שהוא לא מוכן לתת מרצונו החופשי שירצחו אותו. נשמעות כיום הרבה דעות בעלות אופי דומה. ניתן לחוות דברים מוזרים ביותר מהבחינה הזאת. אנשים טובי לב, בעלי כוונות טובות, שלעולם לא היו מביעים דעות כאלה בחיי היום-יום, כן שופטים בצורה כזו עניינים פוליטיים שאינם יודעים דבר עליהם. לאנשים אלה אין כל הבנה בהירה לגבי הדברים שאותם הם שופטים. לכן, הבהירות היא תנאי הכרחי כדי לגבש דעה כלשהי או שיפוט בכלל, אם כי היא איננה הצדקה להבעת דעה לכיוון זה או אחר.

————————————————————————

[1]    יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן.

[2]    בעברית יצא בהוצאת מיכאל הספר של רודולף שטיינר: עיקרי הבעיה החברתית ופיתרונה: הגוף החברתי התלת-איברי.

[3]      From Symptom to Reality in Modern History, By Rudolf Steiner, GA 185

[4]    בעבודותיו של גתה, כרך 5, נערך על ידי רודולף שטיינר בהוצאה הלאומית הגרמנית קירשנר, GA1a-e,  כרך 5: אמרות בפרוזה, עמוד 360. נבחר ב-1913 כמוטו של התקנון של החברה האנתרופוסופית.

[5]    “ואז באות מילים…”: וו. פון גתה, פאוסט, חלק ראשון. לימוד (מפיסטופלס).

[6]    רוזה מאיירדר, 1858-1938. פילוסופית (‘חושבת חופשייה’), סופרת, ציירת, מוזיקאית ופמיניסטית אוסטרית. אודות רוזה מאירדר, ראה באוטוביוגרפיה של רודולף שטיינר. יצא לאור בעברית בהוצאת בדולח.

[7]    למשל במינכן בתאריך 18 במארס 1916 במרכז אירופה בין מזרח למערב GA174a,  דורנאך 1917, ובברלין 28 מארס 1916 בדברים של ההווה ושל העבר ברוח האדם. “חיים, והתממשות החלומות של הפאן-סלבים יצביעו על כך שהתת-גזע הארי השישי החל לחיות את חייו האינטלקטואליים העצמיים, ואינו יותר בתקופת הינקות”

[8]    ארתור פולצר-הודיץ (Arthur Polzer-Hoditz) אומר בספרו הקיסר קארל “אני מסיק שההתפוררות של המונארכיה ההאבסבורגית הייתה מזמן מחויבת המציאות בקרב אותם הפוליטיקאים אשר – דרך אגב – לאחר התמוטטות מעצמות המרכז התכוונו לחלק ביניהם את התפקידים הראשיים בפוליטיקה העולמית. אני מתכוון במיוחד למפה המראה את חלוקת אירופה, שהתפרסמה על-ידי האנגלי לבושר (Labouchère) בשבועונו הסטירי אמת (גיליון חג-המולד מתאריך 25 בדצמבר 1890, לא הגיליון הרגיל של אותו השבוע שגם הוא מתאריך 25 בדצמבר), כלומר, עשרים-וארבע שנים לפני פרוץ מלחמת העולם. המפה הזאת זהה למעשה עם אירופה של היום. אוסטריה כמונארכיה נעלמה ופינתה דרך לרפובליקה חברה בליגת הלאומים. בוהמיה היא מדינה עצמאית באופן מקרי בצורת צ’כוסלובקיה. גרמניה נדחסת לתוך תחומה הנוכחי ומתפצלת לרפובליקות קטנות. היכן שתהיה רוסיה כתוב “מדבר רוסי”. “ארצות עבור ניסיונות סוציאליסטיים.” ראה גם הריסון (C. G. Harrison) היקום הטרנסצנדנטלי. שש הרצאות על מדע הנסתר, תיאוסופיה והאמונה הקתולית, לונדון 1894, הרצאה 2: “אימפריה רבת עוצמה המאחדת תחת ממשלה עריצה מספר של קומונות מקומיות – רוסיה. שרידי ממלכה – פולין, שהכוח המלכד היחיד שלה הוא הדת שלה, ושלמרות זאת בסופו של דבר תיספג מחדש באימפריה הרוסית. מספר שבטים, המדוכאים על-ידי הטורקי הזר, פרקו עול, ובאופן מלאכותי התאחדו למדינות קטנות, שעצמאותן תימשך כל עוד, ולא לאחר מהמלחמה האירופאית הגדולה הבאה…. האימפריה הרוסית חייבת למות כדי שהעם הרוסי יחיה, והגשמת חלומותיהם של הפאן-סלאבים תצביע על כך שהתת-גזע הארי השישי החל לחיות את חייו האינטלקטואליים העצמיים, וכבר אינו נמצא יותר בתקופת ינקותו”.

[9]    ‘ועדת הרווחה הסלבית’: צוטט מס. ראדו, מנפילת הצאריזם  S. Rado Der Sturz des Zarismus

[10]    ניקולא פאשיץ’, 1846-1926,Nikola Pašić  משנת 1903 ועד פטירתו היה מדינאי בכיר בסרביה.

[11]    מצוטט מראדו (כנ”ל בעמוד 16).

[12]    זיכרונותיו של המלך קרול: מחייו של המלך קרול של רומניה, נרשמו על-ידי עד ראייה, ארבעה כרכים, שטוטגרט 1894-1900.

[13]    הדוכס הגדול ניקולאי, 1856-1929,Grand Duke Nikolai Nikolaevich  דודו של הצאר האחרון; עד 1915 המפקד העליון של הצבא הרוסי. מצוטט מראדו (כנ”ל בעמוד 20).

[14]    גורצ’קוב: הנסיך אלכסנדר מיכאלוביץ’ גורצ’קוב, Alexander Michailovich Gorchakov ,1798-1883; שר החוץ מ-1856; ראש הממשלה 1862-1882. מלחמת רוסיה-טורקיה התחוללה בין אפריל 1877 למארס 1878 (הסכם סאן סטפאנו (מכתב מאלכסנדר השני למלך קרול מצוטט מראדו כנ”ל (עמוד 22).

[15]    נתוני היצוא: ציטוט מסר רוג’ר קסמנט(Sir Roger Casement) :

[16]    דוקטור יקובּ רוכטי: על ההיסטוריה של פרוץ המלחמה מבוסס על מסמכים רשמיים של ממשלת הוד מלכותו הבריטית. בעמוד 47 רוכטי כותב: “ב-3 באוגוסט, בבית הנבחרים, נאם גריי את נאומו הארוך להכנת דעתם של האנשים על הכרזת המלחמה האנגלית. הוא הדחיק את ההצעות הגרמניות האחרונות וחישב שאנגליה כמעט ולא תסבול יותר נזק מהצטרפות מאשר מהשארות בצד. ב-6 באוגוסט ראש הממשלה אסקוויית (Asquith) דיבר בפרלמנט להצדקת הכרזת המלחמה. הוא ביסס את הצדקתו על ההצעות שנעשו על-ידי הקאנצלר הגרמני ב-29 ביולי, דחה בזעם מוסרי עמוק את בקשת ממשלת גרמניה, נמנע (כמו שעשה “ידידו הנכבד” גריי) מלהזכיר את המשא ומתן עם השגריר הגרמני ב-1 באוגוסט, ובכוונה נתן לפרלמנט, לעם האנגלי ולמעשה, לכל העולם, גרסה שקרית של העובדות”.

[17]   ג’ורג’ קלמנסו, 1841-1929 . Georges Clemenceau. ראש ממשלת צרפת 1920-1917.

[18]   וויליאם ארצ’ר, 1856-1924. William Archer.  סופר סקוטי, מתרגמו של איבסן, עיתונאי ומבקר ידוע.

[19]  גאורג מוריס כהן ברנדס, 1842-1927 ,Georg Brandes המאמר ‘נייטרליות עיוורת’ ,נכתב כתשובה לוויליאם ארצ’ר. הציטוטים הבאים נלקחו מהמאמר הזה.

[20]   סר אדוארד גריי, 1862-1933 ,Sir Edward Grey. שר החוץ הבריטי 1915-1905.

[21]   הדרגה הרביעית של הציפור האדומה הזעירה ביותר: המסדר של הנשר האדום.

[22]   מקום ישיבת קלמנסו-ברנדס: המעון המבודד היפה בשלזיה הוא שלוס סטרזבוייטץ בשלזיה האוסטרית (מאוחר יותר צ’כוסלובקיה), היכן שרודולף שטיינר ביקר פעם את בעלת המקום, המשוררת מריה סטונה.

[23]    הנסיך קארל מקס ליכנוובסקי 1860-1928. המשימה הלונדונית שלי, ציריך 1918.

[24]   המלחמה מביאה… הזוועות של מלחמה’: מחשבות בעת מלחמה. לגרמנים ואלו שאינם מאמינים שהם חייבים לשנוא אותם, ברלין 1915 במאמרים על אורגניזם חברתי משולש ועל המצב החברתי בשנים 1915-1921, GA24, דורנאך 1961. המשפט הממשי נקרא: ‘הקיום של הבלבול הזה גורם לנו לרצות להבין מדוע כל-כך הרבה אנשים אינם יכולים להבין את העובדה שמלחמה בעצמה מביאה איתה זוועות וייסורים של מלחמה, ומדוע הם מגנים את אויביהם כ”ברברים” כאשר צורך מר מכריחם להשתמש בנשק מודרני.

[25]   גוטהילף וורינגר: חוויותיי במשך המלחמה בקמרונים ובשבי בריטי, הרצאה שניתנה בהמבורג ב-1915.

[26]   קמרון – הרפובליקה המאוחדת של קמרון, מדינה בחוף המערבי של מרכז אפריקה; ארץ-חסות גרמנית לשעבר שחולקה לקמרון הבריטית וקמרון הצרפתית.

[27]   כריש נושא ונותן על חוזה שלום: ביירון (Byron) כינה את האיחוד בין אנגליה לאירלנד ‘איחוד בין כריש וטרפו’. לפי רוג’ר קייסמנט Roger ,Casement  כנ”ל בעמוד 96.

[28]   עורכי דין שנהיו נשיאים: ההתייחסות היא לריימון פואנקרה, 1860-1934, Raymond Poincaré. הוא היה ראש ממשלת צרפת מספר פעמים ונשיא הרפובליקה בין התאריכים 1913-1920. ייתכנו פערים ברישום הקצרנות בנקודה הזאת. על מאטרלינק (Maeterlinck) ראה הרצאת רודולף שטיינר בתאריך 5 בנובמבר 1914.

[29]   אלכסנדר פון גלייכן-רוסוורם, 1865-1947, נכדו של שילר. זכויות האדם וכבוד האדם. רודולף שטיינר מצטט גם את גלייכן-רוסוורם בהרצאה בתאריך 16 ביוני 1916 ב’עליית ישוע השמיימה וחג השבועות’, החגים ומשמעותם, כרך 3.

[30]   צ’רלס וובסטר לדביטר, 1847-1934. Charles Webster Leadbeater   תיאוסוף אנגלי.

[31]   אני בזנט,Annie Besant, 1847-1933  נשיאת החברה התיאוסופית משנת 1907. בשנת 1913 הפלג הגרמני, שרודולף שטיינר היה המזכיר הכללי שלו, נפרד מהחברה התיאוסופית. זה הוכן בתוך-תוכו במשך זמן מה וכעת הובא החוצה על-ידי הרחקת הפלג הגרמני. לאחר מכן בא ייסוד החברה האנתרופוסופית.