הקארמה של השקריות – כרך א – 01

הקארמה של השקריות – כרך א – 01

הקארמה של השקריות כרך א

רודולף שטיינר

GA 173

תרגום מגרמנית לאנגלית ע” יוהנה קוליס

הרצאה ראשונה

דורנאך, 4 בדצמבר, 1916

עיקרי ההרצאה הראשונה: הבסיס המהותי לעיצוב שיפוט. חוש לעובדות. רודולף קג’לן, רוזה מאיירדר, המצב הפוליטי באירופה מאז השליש האחרון של המאה התשע-עשרה. על פרוץ המלחמה בשנת 1914: העלון של ג’ייקוב רוכטי; גאורג ברנדס. אלכסנדר פון גלייכן-רוסוורם על כבוד האדם.

Fundamental basis for forming judgements: A sense for the facts. Rudolf Kjellén, Rosa Mayreder. The political situation in Europe since the final third of the nineteenth century. On the outbreak of war in 1914: Jakob Rüchti’s pamphlet; Georg Brandes. Alexander von Gleichen-Russwurm on human dignity.

תרגום מאנגלית לעברית: בן-ציון פורת, בעזרת מוטי גולדנר. 2011.

הנוסח המקורי של ההרצאה הראשונה בקישור לאתר האינטרנט האמריקאיRudolf Steiner Archive:

http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA173/English/RSP1988/19161204p01.html

:Rudolf Steiner Archive מבוא לכרך הראשון של הספר בקישור לאתר האינטרנט

http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA173/English/RSP1988/KarUn1_index.html?rfr=elib

בעיצומן של המהומות והתהפוכות של מלחמת העולם הראשונה, בפני המעגל הנאמן של חברי החברה האנתרופוסופית, שטיינר מדבר נגד ההשתוללות והשנאה בתעמולה של אותה העת. מתוך התבוננותו לתוך הדחפים הרוחיים של האבולוציה האנושית, הוא מוביל את שומעיו בהדרגה להבנה של עולם חדש ומבנה חברתי חדש הנאבקים להיוולד. הוא מסיר את המסווה מזרמי האשמות והאשמות שכנגד, של התקפות והתקפות נגד, כאשליה המכסה על המאבק הרוחי האמיתי המתחולל מעבר לאירועים החיצוניים.

בוהקות באורו הבהיר של אומץ ליבו של הדובר, להרצאות האלה יש הרבה מה ללמדנו אודות הבנה רוחי של עימותים פוליטיים עולמיים שאנו מתמודדים עמם בתקופתנו.

תורגמו ע”י יוהנה קוליס, נערכו ע”י ג’ואן מ. תומפסון ועם עיצוב הכריכה ע”י בריאן גולד, אנו מציגים אותן כאן בפניכם ברשות האדיבה שלRudolf Steiner Nachlassverwaltung, Dornach, Switzerland.

זכויות היוצרים 1988 של מהדורת טקסט אלקטרונית זאת הוענקו באמצעות העבודה הנפלאה של

.Steiner Publishing Co. London and The Anthroposophic Press, New York

הקדמה לכרך הראשון של הספר הקארמה של השקריות 

מאת: רוברט פריידנטל Robert Friedenthal

:Rudolf Steiner Archive קישור לנוסח המקורי של ההקדמה לספר באתר האינטרנט האמריקאי

http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA173/English/RSP1988/KarUn1_foreword.html

בשנת 1948, בהקדמתה למהדורה הראשונה, המשוכפלת, של הרצאות אלו, מארי שטיינר תיארה את הנסיבות שבהן הן ניתנו ע”י רודולף שטיינר בדצמבר 1916 ובינואר 1917:

“לאחר פרוץ מלחמת העולם בשנת 1914, רבים מאד מהעובדים על הגיתהאנום הוכרחו לעזוב את דורנאך. למרות זאת, נותר מספר מספיק של אזרחי מדינות ניטראליות עם מטרה איתנה של השלמת העבודה על הבניין בשיתוף פעולה עם האמנים, אשר חשו שנקראו להכפיל את מאמציהם. כולם התכוונו בכנות, בהתנהגותם האישית, להתנגד לפיתוי להיסחף על-ידי סימפטיות או אנטיפטיות בדעות על אומות שונות. עדיין בחיים היום-יומיים היו מספיק סיבות למחלוקות והתפרצויות רגשיות, וד”ר שטיינר התבקש לעתים תכופות לתת את דעתו ביחס לנקודה זאת או אחרת השנויה במחלוקת. אך אלו ששאלו לא היו חופשיים ממשאלות לב כאשר הקשיבו לתשובותיו. הם קיוו לתשובות ניתנות להסכמה שיוכלו להעביר לידידיהם, שיכלו להיות אפילו יותר לכודים במשאלותיהם והאנטיפטיות שלהם. לכן חלק נכבד ממה שנאמר עוות, סולף וקבל הטיה במידה כזאת שכאשר מצא את דרכו בחזרה לדורנאך נהיה לגמרי בלתי ניתן לזיהוי. נראה לד”ר שטיינר, לכן, שהוא יצטרך לדבר במפגשים פרטיים למעגל רחב למדי של אנתרופוסופים, להזהירם להישאר אובייקטיביים בחיפושם אחר אמת, למעשה לחנכם בזה….. אהבה חסרת פניות של ארצם ומידה מסוימת של תמימות עושות אנשים יחידים חסרי הגנה במידה מסוימת נגד השפעות מוטות ורמיזות עקיפות; הללו הינן כלי תעמולה רבי עצמה. באמצעותם, החברה האנתרופוסופית, אשר הורכבה מנציגים של אומות רבות, ניצבה בפני קושי נוסף…..”

זה היה אז המצב שהוביל להרצאות שיצאו לאור בשני הכרכים האלה. הן ניתנו ע”י רודולף שטיינר מ – 4 לדצמבר 1916 עד 30 בינואר 1917, בעיקר בדורנאך, לקהל המורכב מחברי החברה האנתרופוסופית: גברים ונשים בני אומות שונות, אחדות מהן היו במלחמה זאת עם זאת. מארי שטיינר ממשיכה:

“התברר שקשה במיוחד לתעתק את רשומות הקצרנות שנעשו של מילותיו המדוברות בגלל טון השיחה החי שאימץ. הוא היה יכול כל כך בקלות לקרוא את הרגשות בנפשותיהם של מאזיניו וכך הובל לחרוג מהנושא המרכזי ולקחת קו מנחה אחר אשר ננטש שוב במהרה. הקצרנית מאבדת לרגע את המעקב אחר קו המחשבה, ויש צורך לקשור קצוות פתוחים כדי לגשר על הפערים שנוצרו. זה אפשרי עם בדיקה סבלנית, אף-על-פי שהתוצאה אינה משביעת רצון תמיד. אך התוכן המהותי נשמר. ההליך מגיע לשיאו בתמונה השלמה, כפי שהיא מופיעה, היכול להביל לייסוד מדע היסטוריה חדש כמו גם אימון לנפש הנחוץ באופן נואש כיום: אימון בכנות.”

בהרצאות האלה, רודולף שטיינר מדבר לא רק כמי שמנהל מחקר רוחי אלא גם כאדם יחיד הסובל עקב המאורעות של תקופתו. המלחמה העולמית הראשונה הגיעה לנקודת מפנה: שנת 1917 הגורלית, שהייתה עתידה להביא עמה את התמוטטות רוסיה, המהפכה הרוסית וכניסתה של אמריקה למלחמה, עמדה להתחיל. מעצמות המרכז היו שוקעות לקראת התהום על כפות מאזני הגורל. ההתנגשות של מזרח ומערב על חורבות מרכז אירופה, שהושלמה לבסוף בשנת 1945 אך הוא ראה אותה מתקרבת, הייתה בעיניו הרת אסון לאין שיעור לעתיד האנושות.

רודולף שטיינר דיבר בהרצאות רבות אודות נפשות-לאום והקשרים הרוחיים בין העמים באירופה, ואודות הניגוד הגדול בין עמים מערביים ומזרחיים. ראויים לציון במיוחד מחזור ההרצאות משימתן של נפשות-הלאום האינדיבידואליות[1] שניתנו בשנת 1910 וגם הרצאות רבות שניתנו בשנים 1914 ו – 1915 שכבר יצאו לאור במהדורה השלמה בגרמנית, כמו גם אלו העוסקות בבעיית המזרח-מערב שניתנו בשנותיו המאוחרות. תמיד הוא השתדל לדרבן הבנה של זכותה של מרכז אירופה להתקיים. למעשה הוא העריך אותה כחיונית לאבולוציה הרצויה של תרבות האנושות והציביליזציה, והוא היה במיוחד ער לכך בשבועות הגורליים במפנה השנים משנת 1916 לשנת 1917. מובן מאליו שכל סוג של לאומנות היה זר לו אך בכול זאת בחוגים מסוימים הוא הואשם כנוטה לצד מעצמות המרכז. כבר בשנת 1915 המאמר Gedanken während der Zeit des Krieges (מחשבות בעת מלחמה) גרם לסופר הצרפתי אדוארד שקור (Edouard Schuré), אשר היה ידיד קרוב גם של רודולף שטיינר וגם של מארי שטיינר עד למלחמת העולם הראשונה, להוקיע אותו בציבור כשוביניסט גרמני. מאוחר יותר, לאחר המלחמה, באמצעות איומים על חייו, הסתה לאלימות באולם ההרצאות, וכן הלאה, השוביניסטים הגרמניים האמיתיים עשו זאת לבלתי אפשרי עבורו להרצות בפני הציבור בגרמניה.

בדצמבר 1916 התברר שלא היה זה מציאותי יותר לשער שהעימות יוגבל לסיום מוקדם של המלחמה. כעסים היו גדלים בהתמדה לאלימים יותר. משני הצדדים תעמולת מלחמה הסעירה את יצירתם של סיסמאות נבובות ושקרים לרמות שטרם נודעו עד כה. בהרצאה מתאריך 1 בינואר 1917 רודולף שטיינר מדבר אודות ‘קארמה של שקריות’. הוא רוצה להסיר את המסווה מהאשליה הצומחת משיטת מדינות הלאום שהפכה לעבר ומשליכה לתוך ההווה, והוא רצה להראות שאירועי המלחמה עצמם הם כמסך שמאחוריו עולם חדש ממתין לצעוד לעבר קיום במציאות, המלחמה היא מהפכה במבנה החברתי של האנושות.

כך שכאשר אנו קוראים את ההרצאות האלה עלינו לקחת בחשבון את הדחף החברתי החדש שאודותיו רודולף שטיינר דיבר לראשונה בקיץ שנת 1917 כאשר התווה את הגוף החברתי המשולש ב’תזכיר’. זה פותח בשלמות רבה יותר בשנת 1919 בקריאה לעם הגרמני ולעולם המתורבת ( Aufruf an das deutsche Volk und die Kulturwelt) וב’הסדר החברתי המשולש’.[2] Renewal of the Social Organism – e.Ed] תלת-איבריות בהיבטיה השונים – פעילה באינדיבידואל ובחברתי לאנושות כולה – הפכה לאחד מהנושאים המרכזיים בהרצאותיו בשנים הבאות.[3] בין פירותיה היה בית הספר החופשי ולדורף בשטוטגרט, המוסד הראשון השייך לספירה הרוחית ה’חופשית’ של חיים חברתיים ונקודת ההתחלה לאומנות חינוך חדשה.

מתוך הבנתו הרוחית את הדחפים הנסתרים של האבולוציה האנושית התאמץ רודולף שטיינר בהרצאותיו האלה להפנות תשומת לב לגורמים מהותיים באירועי האומות והעמים שהתעלמו מהם כלל הצדדים הנוגעים בדבר. ניתן לפרשם כ’ראיה סימפטומטית (מבשרת) של היסטוריה’ (ראה מסימפטום למציאות בהיסטוריה המודרנית[4].

ההרצאות נרשמו ע”י הלן פינק (Helene Finckh), קצרנית מקצועית שזומנה לדורנאך ע”י רודולף שטיינר ומארי שטיינר, שרשמה כמעט את כל הרצאותיו של רודולף שטיינר מינואר 1916 ואילך. התזכורות החוזרות ונשנות של המרצה במהלך ההרצאות האלה לא לרשום אותן כוונו לקהל השומעים ולא, כמובן,לקצרנית המוסמכת. רשומות הקצרנות לא שוחררו ע”י רודולף שטיינר לפרסום או לקריאה, ועד 1948 לא ניתנה להן גישה, אפילו בארכיב בדורנאך. מארי שטיינר החליטה בשנת 1948 לפרסם מהדורת קצרנות משוכפלת מוגבלת, שהופצה רק על בסיס אישי. המהדורה הראשונה של הספר יצאה לאור בשנת 1966. המהדורה השנייה, בשנת 1978 (כרך 1, GA 173) ובשנת 1983 (כרך 2, GA 174), מכילה בעיקר תיקוני טעויות דפוס וציטטות וכמו-כן מספר תיקונים לרשומות. (התרגום הזה נעשה מהמהדורה הגרמנית השנייה – המתר’ לאנגלית).

 

 

הרצאה ראשונה

דורנאך, 4 בדצמבר, 1916

קו רצוף עבר דרך כל הדיונים שניהלנו במשך שנים רבות: זה חיוני מאד שאלו שמונעים על-ידי הדחפים של מדע רוח יפתחו חוש, הרגשה למידת חדירת מדע הרוח הזה לתוך כל דבר שהמין האנושי העלה לפני השטח במהלך האבולוציה האנושית – אני מתכוון לפני שטחם של חיים רוחיים או למעשה, כל חיים, כי זה אבסורדי לטעון שחיים רוחיים יכולים להתקיים בבידוד. למען האמת, כל דבר שלמראית עין שייך לחיים חומרניים אינו אלא תוצאה של חיים רוחיים.

בראש ובראשונה, הקשרים בין חיים חומריים וחיים רוחיים מובנים מעט כי חיים רוחיים נראים כיום לעתים קרובות כלא יותר מסך הכול של רעיונות פילוסופיים מופשטים, מדעיים מופשטים ודתיים מופשטים. ממה שנאמר בהזדמנויות אחרות כבר הבנתם שרעיונות דתיים נגועים כיום לעתים קרובות חזק מאד בהפשטה, על-ידי רעיונות ורגשות שיכולים להיות מפותחים היטב בלי חיים רוחיים ישירים, אמיתיים, כלשהם. תרבות מופשטת כזאת אינה יכולה לחדור לתוך חיים חומריים, רק תרבות רוחית באמת יכולה לעשות זאת, תרבות שמקורותיה נמצאים בחיים של הרוח. אם עתידה של התפתחותו של האדם הוא להימנע מלהיסחף לניוון מוחלט, תרבות רוחית אמיתית תהיה חייבת לחדור יותר ויותר בחוזקה לתוך החיים החיצוניים. מעט מאד אנשים מבינים זאת היום כי למעטים יש תחושה כלשהי למה שחיים רוחיים הנם באמת. הדגשתי כבר לעיתים קרובות שבדיוק כעת קשה באופן יוצא מן הכלל לדבר אודות העמדה שמחזיק מדע רוח באירועים כואבים רבים של זמננו.

לפני שנים אחדות בחרנו כמוטו שלנו את המילים האלה מאת גתה: ‘חכמה נמצאת אך ורק באמת’[5]. בחירתנו לא הוכתבה על-ידי הגחמה השטחית שלעתים קרובות שולטת בהחלטות כאלו בימים אלו. בחרנו את המוטו הזה ביודענו שהישות האנושית צריכה להיות מוכנה בכל נפשה, בכול טבעה, אם בכוונתה לקלוט מדע רוח לתוך נשמתה בדרך הנכונה, לעשותו הכוח המניע האמיתי בחייה. ההכנה הרחבה שלה היא זקוקה אם ברצונה לחדור בדרך הנאותה לתוך מדע רוח כיום כמוסה במוטו: ‘חכמה נמצאת אך ורק באמת’. בוודאי שהמלה ‘אמת’ חייבת להיראות כמשהו רציני ומעורר כבוד בכל הקשר. אפילו באופן שטחי אנחנו מוצאים שרמת התרבות שהגענו אליה כיום – מהוללת ביותר כפי שהיא – גם באירופה וגם בעולם כולו, מראה כמה מעט נפשות מונעות על-ידי מה שמתבטא במוטו הזה.

בבקשה אל תניחו שאני מתכוון חוגינו האנתרופוסופיים במיוחד! זאת תהיה אי-הבנה מוחלטת. מדע רוח חייב, קודם כל, במשמעות אידיאלית, לזהות את יחסיו לתרבות מודרנית בשלמותה. באופן בלתי נמנע, אני חייב לציין דברים רבים השייכים לתרבות כיום שעושים זאת לכמעט בלתי אפשרי להתייחס בדרך הולמת למדע רוח. אבל בכך אני מתייחס פחות מהכול לחוגינו האנתרופוסופי המשחר לחדור ביודעין לצרכים הרוחיים של זמננו, ומשתדל למצוא כל מה שיכול להביא להם מזור בלי להמעיט בערכו של כל דבר שהביאו לידי קיום.

ישנם כמובן צרכים פנימיים בסיסיים שלא היו בלתי צפויים. אך נניח את זה בצד, כבר נכנסנו כלפי חוץ לעידן שבו, בתוך החיים הרוחיים האלה העולים לפני השטח במידה שכל אחד יכול לראותה בנפשו, אנשים אינם נוטים כלל וכלל לקחת אמת במובנה האמיתי, במשמעותה הבסיסית ביותר. בשום אופן לא, אפילו לא למען הדחפים הפנימיים ביותר של נפשם, גם לא באותם רגעי שמחה של רגישות פנימית, אנשים אכן מאירים באורה המלא של אמת את מה שמעניין אותם יותר מכל. במקום זה הם מאירים זאת – במיוחד בהווה – עם האור שנובע מחברותם באומה מסוימת או קהילה אחרת. במודע ובלא-מודע אנשים כיום מגבשים דעות בהתאם לאותו הסוג של נקודת השקפה. ככול שהשיפוט יותר מהיר, זאת אומרת, ככול שפחותה ההבנה לעומק שמובילה לעיצוב הדעה הזאת, כך יותר נוח לנפשות של היום. לכן ישנן כל כך הרבה דעות בלתי אפשריות לחלוטין המתייחסות גם לסוגיות הרחבות וגם לאירועים אינדיבידואליים. השיפוטים האלה אינם מבוססים על סוג כלשהו של ידע ממקור ראשון; למעשה אין כל שאיפה לבסס אותם על ידע כלשהו כזה. אנשים חותרים להסיח את הדעת מתשומת הלב ממה שבאמת נדון ובמקום זה מסתכלים על נושא אחר שכלל אינו הנקודה.

באווירה הזאת אנשים מדברים כיום אודות ההבדלים בין אומות; דעות נקבעות ביחס לאומות. בינינו לבין עצמנו מובן מאליו שזה לא צריך להתרחש, אבל כדי להשיג קנה מידה מתאים אנחנו צריכים לעיתים להיות בהירים לגבי מה שמתרחש מסביבנו. כך, מגובשות דעות לגבי אומות, ועדיין אין הבנה למישהו שאינו יוצר דעות כאלה ובמקומן שופט את מה שאמיתי. הדעות האלו אודות אומות לעולם אינן נוגעות במה שאמיתי. עדיין כשמישהו שופט את אותם הדברים שהינם מציאויות ובמהלך עשייתו זאת עליו להגיד דבר זה או אחר אודות ממשלה זאת או אחרת, או אודות אישיות מסוימת, או אודות משהו שהתרחש בפוליטיקה – בין אם אודות אירועים יום-יומיים או נושאים יותר מרחיקי-לכת – אזי הוא בעצמו נשפט כאילו שכוונותיו היו שונות לגמרי מהעובדות של המקרה. עד כמה זה קל למישהו לחוות דעה על מדינאי כלשהו המעורב במה שמתחולל כיום. אם היא מגיעה לאוזניה של אישיות השייכת לאומה מסוימת כמדינאי הנדון, אזי האישיות הזאת תרגיש את עצמה מיד נעלבת. זה משום שהיא לוקחת משהו שנאמר אודות מציאות ומתייחסת אליה, לא כאל המציאות הזאת אלא למשהו שלגמרי לא ניתן להגדרה אם אינו נראה לאורה של מציאות מדע-רוחית; הוא מייחס זאת לאומה שלו, כפי שהוא אומר, או לאומה אחרת כלשהי.

לכן, הדעות המוזרות ביותר הן שיחת היום בעולם כיום. אנשים המשתייכים לאומה מסוימת מעצבים דעות אודות אומות אחרות בלי להבין ששיפוטים כאלה הנם חסרי כל תוכן; הם מורכבים מלא יותר מהמילים שמבטאות אותם ומכילים אף לא דבר מה שנחווה בדרך כלשהי. רק הביאו בחשבון מה נגרם מעיצוב דעה על אומה שלימה – והאם לא נפוצים לכל עבר שיפוטים על אומות שלמות כיום! ולא רק זה. אנשים מסורים בקנאות לשיפוטיהם בלי שיש להם שמץ של מושג דל אפילו של ההוכחה הזעומה ביותר שעליה מבוסס שיפוט כזה. בוודאי שאינכם יכולים לצפות שכל אחד יהיה בעל הוכחות כאלה. אבל הנכם יכולים לצפות מכל אדם יחיד שיבטא את דעותיו בקורטוב של איפוק, לרסן את עצמו מהצגתן לעולם כהצהרות מוחלטות. גם אם איננו מרחיקים לכת עד כדי כך, עלינו להיות בהירים מאד ביחס להבדל בין שיפוט בעל תוכן, משפט שכולל תוכן, ומשפט ריק מכל תוכן. נוכל להגיד: החטא הגדול של תרבותנו כיום נמצא בעובדה שהיא חיה במשפטים חסרי שחר, בלי להבין עד כמה המשפטים הללו חלולים. יותר מכל זמן אחר אנחנו יכולים לחוות כיום: ‘ואז מילים באות להציל את המצב. הן ילחמו היטב את קרבותיכם אם תגייסו אותם, או יספקו לכם שיטה אוניברסלית.’.[6]

אכן, אנחנו מתנסים אפילו ביותר; אנו חווים כיצד היסטוריה מתעצבת ופוליטיקה מובלת עם מילים חסרות תוכן. מה שמדכדך הוא שישנה נטייה כל כך מצומצמת להבין זאת. רק לעתים נדירות פגשתי תובנה מקורית למה שבאמת קורה בתחום הזה. אך בימים האחרונים נתקלתי במספר קטעים שאכן מראים הבנה לליקוי הגדול הזה של זמננו:

‘בתדהמה אנחנו שומעים מנביאי זמננו שהמילים הישנות, חירות, שוויון, אחווה היו לא יותר מ’אידאליים מסחריים’ עקב החלפתם במשהו חדש. פרופסור קג’יילן אמר זאת…’[7]

אני חייב לציין – זה נחוץ כיום – שהפרופסור אינו גרמני אלא שוודי; הוא שייך לארץ ניטרלית.

‘במסמך שלו על “הרעיונות של 1914” שבהם הוא משווה את הסיסמה הישנה משנת 1789 עם החדשה של 1914: סדר, חובה, צדק! בבחינה יותר מקרוב אנו מוצאים שהמילים החדשות כביכול האלה הן למעשה ישנות למדי ושחוקות מאד. השוואה בין השתיים מגלה את הניגוד העתיק המאפיין חיי רוח אנושיים, העימות בין העולם הפנימי של פעילות אישית חופשית ועולם חיצוני של חוקים נוקשים, אמצעים כפייתיים. אפילו כל כך מזמן כמו בתקופתו של כריסטוס, צדק כמילוי החוק אוזן על-ידי רחמים, חובה על-ידי אהבה, והחקיקה על-ידי חיקוי מרצון של כריסטוס.

לזכותו של פרופסור קג’ליין, הוא איננו סניגור של חיסול ללא תנאי של המילים חירות, שוויון, אחווה, אף-על-פי שהן נהיו מיותרות בעקבות קיצו של “המשטר הישן (“ancien regime”). הוא מציע סינתזה בינן לבין אלו החדשות משנת 1914: סדר, חובה, צדק. אך אין דבר חדש גם בסינתזה הזאת. זה היה די מציאותי באנגליה של המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה להרשות את חוסר השלמות של כול סדר אנושי.

העובדה שהסינתזה הזאת נהייתה כעת חסרת השפעה רק פועלת להוכיח שכל ערכים וערכים-שכנגד, ביחד עם איזו סינתזה זמנית שיכולה להיות רווחת, נהיים אמירות ריקות מיד לאחר שכבה הניצוץ האלוהי שהעניק להם חיים. חירות, שוויון, אחווה משמעותן נוסחה אחת הצוברת את כוחה ממצפון חברתי. סדר, חובה וצדק, מהצד השני, חייבות להניח מראש את כוחה המרומז של סמכות גבוהה יותר כדי להשפיע. בזאת, ולא בעליונותה של נוסחה זאת או אחרת, מתגלה החוסר שהינו כל כך מכריע לגורל המין האנושי המודרני: כוחו של מצפון חברתי חסר ברוב גדול מידי לערכים משחררים כדי למשול, הכוח של סמכות חסר יותר מידי לערכים הכרוכים מבחוץ כדי למשול. ערכים שאינם מושרשים עמוק באבולוציה יכולים להפוך לאמירות נבובות וליפול טרף לשימוש בלתי ראוי…’ וכן הלאה.

כך, מדי פעם נפרט מיתר המגלה הבנה מקורית של מה מתרחש. איני צריך להיות מופתע מהמילים האלה הבולטות עבורי כנווה במדבר האמירות הריקות כיום. הן נכתבו, ככלות הכל, על-ידי ידידתי הוותיקה רוזה מאיירדר.[8] הן נמצאות במהדורת נובמבר 1916 של ה – Internationale Rundschau והן מצביעות על הרבה ממה שדיברנו יחדיו לפני שנים רבות. כך שאינני צריך להיות מופתע למצוא את המילים האלה ניצבות בהבלטה עבורי. אך בדרכים רבות התענגתי לשמוע כיצד המחשבות של אישיות כזאת התפתחו במשך השנים. למרות שהיא אינה יכולה להביא את עצמה להתעלות להשקפת עולם המבוססת על מדע רוח ותמיד צידדה בנקודת מבט של ביקורתיות עקרה, למרות זאת יש לה לומר:

‘אחר כל הבעיות נמצאות במבנה החיצוני של עולם ניתן לעקוב למקור אחד ויחיד – בעיית הכוח’.

אם רק יכולנו לקחת זאת לתשומת ליבנו, היינו הרבה פחות נוטים לחיות באמירות ריקות!

‘במרכזן של כל המריבות והתסיסות השולטות בתנאים האנושיים נמצא הקרב של קבוצות ואינדיבידואלים על כוח. הקרב הזה על כוח בין קבוצות שלמות של אומות או מדינות הוא, מעבר לכל אמירה ריקה, הסיבה האמיתית של כל מלחמה. מלחמה אינה יכולה להיות מופרדת מרדיפת-כוח; אלו השואפים להתמודד עם מלחמה חייבים ראשית להפחית בערכו של עקרון הכוח – בדיוק כמו, באופן הגיוני מאד, שעשו הנוצרים הראשונים. המסווה שבו מופיע עקרון הכוח כעת גרוע מכל אלו שעטה בעבר; כי כעת הוא מאיים על הנפש האנושית באמצעות כול התכונות הנאצלות היפות ביותר שלו. זה יכול להיקרא מכאניות של חיים באמצעות השליטה הטכנולוגית והכלכלית על הטבע. זהו הגורל הטרגי של האדם להפוך לנצח עבד של יצירותיו העצמיות, כי אינו מסוגל להעריך את תוצאותיהן מראש. לכן כך אירע שגם אם השתמש בכושר ההמצאה שלו ובחדשנותו לאלץ את הכוחות האלמנטליים להיות בשירותו, הוא הפך שוב לעבדן של ההשפעות הבלתי צפויות שהם תופסים באמצעות שילובם עם עקרון הכוח. טכנולוגיה מודרנית, שעושה את חיי האדם כל כך קלים בכל כך הרבה דרכים, וכלכלה מודרנית, שמגדילה לאין שיעור את עושרו החומרי של אדם, נהיו כעת הכלים של אימפריאליזם מודרני, הפונה כנגד הישות המהותית של האינדיבידואל. מקובצים ביחד בהמון חסר נשמה, בני אדם נשחקים על-ידי המנגנון של אינטרסים מפלגתיים המניעים את הציביליזציה כיום. האינדיבידואל נהיה חלק חילוף, שן בגלגל שיניים; הוא יכול להיות ברשות עצמו רק במידה שיש לו כוח. אבל הערכים של איכות נפשית שהתבססו על-ידי תרבויות העבר נמוגים בתהליך…. בהווה ערכי תרבות כאלה שורדים רק בארצות שנמצאות מחוץ לתחרותיות האימפריאליסטית, או באזורים כפריים ועיירות שבהם יש עדיין מידה של פנאי ורוגע, היכן שהדרישות מהאינדיבידואל אינן חורגות מיכולתו למלא אותן. אלו הם תנאים קודמים הכרחיים לאומנות חיים הרמונית, אך הם נבלעים על-ידי המערבולת הרצחנית של הפרזה המושלת במרכזי הציביליזציה המודרנית… ‘

קולות כאלה מוכיחים שישנם כאלה – לא רבים מאד – המבינים מה חסר כיום. למרות זאת אנשים אלה נרתעים מהבנת הדחף החי של מדע רוח. הדבר המתאים ביותר לתפיסת מציאות נותר בהישג יד. הסיבה העיקרית לכך היא שחסר דחף בסיסי בשאיפתם, וזהו הדחף היסודי לאמת. ישנו דחף לחפש את האמת באמירות חלולות. אבל עד כמה שימלאו בהתלהבות את ישותם באמירות האלה, הדחף הזה לעולם לא יוביל אותם לאמת. כדי למצוא את האמת יש צורך להיות בעל הבנה לעובדות, ואין זה משנה אם הן ימצאו במישור הפיזי או בעולם הרוח.

הבה ונתבונן בחיים כפי שהם כיום: האם הדחף לאמת לא פיגר אחרי הפיקחות ואחרי ההתקדמויות מעוררות ההערצה לאין שיעור המגולמות בתרבות החיצונית? לא. אנחנו יכולים אפילו להגיד שבמובן מסוים אנשים איבדו את הרצון הטוב להתבונן היטב ולראות האם מה שקיים במציאות מושרש בדרך כלשהי באמת. אך זה חיוני לפתח את התחושה הזאת לאמת בחיי היום-יום, כי אחרת יהיה זה בלתי אפשרי לרומם אותה למעלה להבנה של העולמות הרוחיים.

להראות לכם למה אני מתכוון, הרשו לי לתת לכם דוגמה, לא רק של השקר של האמירות הריקות אלא גם כיצד שקרים ממשיים גועשים ונערמים כנחשולים על גלי הציביליזציה הנוכחית, משפיעים על חיים אמיתיים. ישנם אירועים רבים שאנחנו יכולים עכשיו להסתכל עליהם לאחור שזעזעו את אירופה עד ליסודותיה. זה חיוני להרחיק לאחור עשרות שנים רבות ולזהות על פני עשרות השנים האלה את המאפיינים החיוניים של מאורעות אלו אם רוצים אנו לעצב דעה אודות מה שכיום גורם לכל העולם להתחלחל, אך אנחנו חייבים להיות בעלי ראיה למציאויות.

כבר סיפרתי לכם[9] שבאחוות סתרים מסוימות במערב – יש לי הוכחה לכך – הייתה שיחה בשנות התשעים (1890) אודות המלחמה הנוכחית. התלמידים של אותה אחווה קיבלו הדרכה באמצעות מפות[10] שהראו כיצד אירופה תשתנה על ידי המלחמה העולמית הזאת. האחוות האנגליות במיוחד דנו במלחמה שצפויה הייתה להתחולל – לאמיתו של דבר הייתה מונחית לידי קיום ומוכנה כהלכה. אני מדבר על עובדות, אך ישנן סיבות מסוימות מדוע עלי להימנע משרטוט מפות עבורכם, למרות שהייתי יכול בקלות רבה לשרטט לכם את המפות שעוצבו בלימודיהן של אותן אחוות סודיות מערביות.

האחוות הסודיות הללו, ביחד עם כל דבר המסונף אליהן, לקחו בחשבון מהפכות עצומות שתתרחשנה בין הדנובה לים האגאי ובין הים השחור לים האדריאטי בקשר עם המלחמה האירופאית הגדולה שבה הם דנו – כל משפט שאני אומר שקול היטב. אחד מהמשפטים שעוצבו בדיוניהם, ושאני מצטט כאן פחות או יותר מילה במילה, אמר: מיד לאחר שהחלומות של הפאן-סלאביזם התפתחו מעט יותר, הרבה יקרה בבלקנים שנמצא בהתאמה עם ההתפתחויות באירופה. הם התכוונו בהתאמה עם האחוות הסודיות.

זאת רשת אחת גדולה שברצוני להביא למודעותכם. החלומות של הפאן-סלאביזם נדונו שוב ושוב על-ידי האחוות הסודיות האלו. הם דיברו על חלומות פוליטיים, על מהפכות פוליטיות, לא על חלומות תרבותיים שהיו יכולים להיות מוצדקים במלואם; האם לא אנחנו בתנועתנו המדעית-רוחית דנו ביסודיות יותר מכול אחד אחר מה חי בנפש של המזרח! לאחר שראינו איזה סוג של תפקיד החלומות של הפאן-סלאביזם מילאו, הבה נפנה לרגע למציאויות של המישור הפיזי. אתן דוגמה אחת. במשך עשרות שנים רבות התקיימה, תחת הגנת הממשלה הרוסית, ‘ועדת הרווחה הסלבית’.[11] מה יכול להיות נאה יותר מ’וועדת הרווחה הסלבית’ תחת חסותה של ממשלה אדירה? אקרא כעת בפניכם מכתב קצר הקשור לוועדה הזאת, מתאריך 5 בדצמבר 1887. הוא אומר כדלקמן:

‘הנשיא של ועדת פטרסבורג של חברת הרווחה הסלאבית פנה לשר החוץ בבקשה לנשק ותחמושת למשלחת נבוקוב (Nabokov).’

הבקשה לא הייתה לבגדים תחתונים חמים לילדים, היא הייתה לתחמושת למשלחת מסוימת הקשורה לבחישה במהפכה בארצות בלקן שונות! תוכלו אולי לראות מזה איך משהו שהוא שקר, שקר מודע, יכול לצוף בחיים הציבוריים. ‘וועדת רווחה’, – כמה לא מזיק, לבטח ראוי! – מובילה את עסקיהן של וועדות מהפכניות שונות הקשורות עם הממשלה הרוסית שתפקידה הוא להסית את המדינות הבלקניות.

יכולתי לצטט בקלות עשרה, אפילו עשרים, מזכרים כאלה. הרשו לי להוסיף משהו: בשנת 1914 הרת הגורל מר פאסיק[12] אחד מילא תפקיד רם דרג בממשלתה של ארץ בלקנית מסוימת. ללא ספק הנכם זוכרים את השם. בעת ששושלת אוברנוביץ’ הייתה עדיין המושלת של סרביה, מר פאסיק הזה הוגלה לארץ בלקנית אחרת. תוכלו לשאול מה עשה שם. אינני רוצה לבקר את האדון הזה אבל הייתי רוצה לקרוא לכם מכתב קצר אחר. הוא מתחיל: ‘תקשורת סודית מנשיא וועדת הרווחה הסלאבית בפטרסבורג למנהלן הקונסולרי ברוסטשוק (Rustshuk), מתאריך 3 בדצמבר 1885, מס’ 4875.’ אני מצטט את מספר הסימוכין כך שלא תחשבו שאני ממציא את זה או סתם כך מספר מעשייה.

‘בהנחיית[13] המנהל של המחלקה האסיאתית יש לי העונג לשלוח לכבודו בזה 6,000 רובלים עם הבקשה הצנועה שהסכום הזה ישולם למהגר הסרבי ניקולא פאסיק באמצעות שירותה האדיב של האלמנה נטליה קרקבלוב (Natalya Karavelov) המתגוררת ברוסטשוק. אנא באדיבותך אשר את קבלת הסכום והעברתו הלאה.’

הנכם רואים כיצד אפילו הללו שעבדו עבור ‘ועדת הרווחה הסלאבית התמימה מילאו תפקיד מסוים באירועים הגורליים באירופה. האם לא היה זה יותר טוב לפתח אינסטינקט לאמת בעזרת הימנעות מלהיות כל-כך רשלניים כמו לקחת דברים כפשוטם לפי השם או האמירה, ובמקום זאת, בטיפוח הרצון לבחון אותם מעט? אם זה לא נעשה, מגיעים למסקנות לגמרי בצורה נמהרת, ופזיזות בעיצוב שיפוטים זה מה שמרחיק אותנו הלאה מהאמת. העובדה שחוסר מחשבה בשיפוט מרחיק אותנו מהאמת לעולם לא יכולה להיענות על ידי התנצלות שלא ידענו דבר זה או אחר. השיפוטים שאנחנו נושאים בנפשנו הם עובדות הפועלות בעולם; עלינו לעולם לא לשכוח שמה שאנו נושאים בנפשנו פועל בעולם, בכל זאת בכללותו זה נושא למה שפועל בניהול הטווח הרחב של חיים.

לסטות לרגע מהעיקר, הדעות המוזרות ביותר אודות יחסים בין מדינות שונות יכולות להישמע בימים אלה. המילים – אמירה ריקה מתוכן במקום האמת – הן ‘יחסים בין-לאומיים’. שיפוטים מושגים על-ידי אנשים שאינם עושים את המאמץ הקל ביותר להכיר בראיות, אף על פי שלעתים קל מאד למצוא אותן. אינני מתייחס, בוודאי, לאלו המאוחדים איתנו כאן בחברה האנתרופוסופית. למרות זאת, אנחנו ניצבים בעולם והוא משפיע עלינו לפחות בדרך עקיפה קטלנית אחת, כי אנחנו תמיד מתירים לעצמנו להיות מושפעים על-ידי מה שאנשים אחדים קראו דרך המעצמה: העיתונות! ההשפעה של העיתונות היא באמת ממיטת אסון, כי היא מסלפת ומעמעמת למעשה כל דבר. כמה מעט היה נכתב אם הכותבים היו באמת נדרשים לכתוב כראוי! מי לא כותב כיום אודות היחסים של רומניה עם רוסיה, או רומניה עם כל אחת מהמדינות האחרות? אפילו לא עולה על דעתם שתנאי מוקדם לאמירת דבר מה אודות היחסים האלה הוא קריאת זיכרונותיו של המלך קרול המנוח מלכה של רומניה.[14] אלו שכותבים בלי לעשות זאת כותבים רק דברים שאינם שווים קריאה , אפילו על-ידי האנשים הפשוטים ביותר.

הזמנים קודרים; לכן רק השקפות עולם וחיים חמורות ורציניות יכולות לשמש בזמנים אלו. ככה שחשוב לחוש משהו מההרגשה שתיארתי לכם לעתים קרובות כחיונית: מעל לכל לא לשפוט בפזיזות אלא במקום זאת, להביט בדברים זה לצד זה ולהמתין לדברם. במשך הזמן הם יספרו לנו הרבה מאד דברים. ללמוד להכיר הרבה היבטים ככול האפשר זאת ההכנה הטובה ביותר לחדירה ביסודיות לתוך התנאים הקשים והמסובכים של היום.

בלי לרצות לבטא שיפוט כלשהו הייתי רוצה להגיד לכם משהו שיציג את הדרך הנכונה להצבת הסוג של הדבר שעלי לספר זה לצד זה עם דברים אחרים שקורים. תפקידו החשוב של הצבא הרומני במלחמה הרוסית-טורקית ידוע היטב. לאחר שהרוסים דרשו רשות לצעוד דרך רומניה, ולאחר שנענו בסירוב, הגיע רגע במלחמה הזאת שהדוכס הגדול ניקולאי[15], שכבר היה ממלא תפקיד חשוב באותו הזמן, כתב לרומניה כדלקמן: ‘בואו לעזרתנו, חצו את הדנובה כפי שתחפצו ובתנאים שתרצו. אך בואו מהר, כי הטורקים עומדים לחסל אותנו.’ כתוצאה מכך, כפי שאנו יודעים, התערבות הצבא הרומני הובילה לתוצאות הרצויות לרוסיה.

לאחר מכן, המלך קרול של רומניה רצה לקחת חלק בשיחות השלום. הוא לא הורשה להשתתף. כך הוא נקט בעמדה תקיפה מאד כנגד הממשלה הרוסית, שכתוצאה ממנה הוא עבר ניסיון מוזר ביותר. כוחות צבא רוסי היו מוצבים בבוקרשט והיה קל להשתכנע שהכוונה הייתה להסיר את המלך; בהיות המצב כפי שזה עתה ציינתי, תוכלו להבין בקלות שכוונות כאלה יכלו בוודאי להתקיים. לכן המלך קרול דרש את נסיגת יחידות הצבא הרוסי, דרישה שעליה קיבל תשובה גסה באופן קיצוני, למעשה מרושעת, מגורצ’קוב[16] , שר החוץ דאז. הוא חשב לרגע – אנשים כאלה חושבים מפעם לפעם – ועודד את עצמו עם הרעיון שלפחות הצאר אלכסנדר לא יסכים ושזה היה רק גורצ’קוב שנטל לעצמו חירויות כאלו. לכן הוא כתב לצאר וקיבל תשובה שממנה אני מצטט מילה במילה את המשפטים העיקריים:

‘המצב המביך שנגרם על-ידי השרים שלך לא שינה בדרך כלשהי את היחס הלבבי שאני מרגיש כלפיך; אני מצטער שהייתי צריך לרמוז על האמצעים האפשריים שגישתה של ממשלתך יכולה לאלץ אותי להשתמש בהם.’

אני מספר לכם את הדברים האלה רק כדוגמה כיצד להניח את האירועים של עשרות השנים האחרונות אלו לצד אלו, כך שמהאירועים האלו שיפוט זה או אחר יוכל להציג את עצמו. רק האירועים עצמם יכולים לעזור לנו לעצב שיפוט עם תוכן אמיתי. והאירועים של עשרות השנים האחרונות הם כאלה שאינם יכולים להישפט בצורה תמציתית כי יותר מידי חוטים מובילים לכל אחד. יתר על כן, יש צורך לקחת בחשבון בכל שיפוט את המניע הנכון, את הפרספקטיבה הנכונה. בהקשר הזה יכולים להיות הניסיונות הכואבים ביותר. אני חייב להודות שבפני ההצטברות הגדולה של גסות שאני פוגש כעת רק בהקשר הזה אינני יכול אלא להגיע למסקנה הכואבת שישנה נטייה מועטה מאד בעולם לתת לשיפוטים את הפרספקטיבה הנכונה וגם מעט מאד רצון להבין מישהו שמנסה לשפוט דברים בדרך זאת, ולכן למצוא את הפרספקטיבה הנכונה לשיפוטיו.

מבלי להביע את דעתי בדרך זו או אחרת, אני חייב להודות שמחוץ לגרמניה כמעט ולא פגשתי דעות אודות גרמניה שהנן באמת מבינות וידידותיות. שיפוטים בוטאו בביטחון עצום, כן, אבל לא עם הבנה מקורית. מהצד שני, ישנם אין ספור שיפוטים נדיבים באורח יוצא מגדר הרגיל על כל דבר בפריפריה. אף אחד אינו צריך להאמין שזה מפתיע אותי. זה בוודאי שלא. אני כלל איני מופתע, אבל מנסה להבין מדוע זה כך. הסיבה היא שבאופן מוחלט אין רצון להשיג פרספקטיבה ראויה. אנשים אפילו לא חושדים ששיפוטים אודות מה שחי כיום במרכז אירופה צריכים להיעשות מנקודת השקפה השונה לחלוטין מזאת הנחוצה לשפוט את מה שחי בפריפריה. אין להם מושג מה משמעות הדבר שעם כל דבר הכלול במרכז אירופה כל אדם יחיד פגיע ומאוים, ולכן שקנה המידה של אירועים הוא במישור האנושי, ואלו בפריפריה קנה המידה הוא של מדינה ואירועים פוליטיים שנחוץ לשפטם מפרספקטיבה שונה בתכלית. כל דבר נשפט על אותו הבסיס אבל חסר משמעות במקרה הזה.

כפי שכבר אמרתי, אינני מבטא דעה אלא מדבר אודות הצורה שבה השיפוט הועבר. בשום מקום בעולם לא נלקחת בחשבון העובדה שמשהו שאינו מכוון להתייחס לאומה מסוימת, בכל זאת ובאופן בלתי הולם מיוחס לאותה האומה. אף לא אחד לוקח בחשבון שהאימפריה הבריטית מכסה 1/4 משטח האדמה, רוסיה 1/7, צרפת ומושבותיה את החלק ה – 1/13. ביחד זה מסתכם בכמחצית שטחה הכולל של האדמה! אני יכול להבין היטב שהנדיבות המכוונת לכיוון הזה יכולה להיות מובנת בקלות, פשוט מתמטית. ברור שתלויים במה ששולט על חצי העולם! אני מבין היטב. אבל המחשבה הנוראה שיש לקחת בחשבון היא שלא מודים בכך ובמקום זאת, כל מיני סוגים של הצהרות מוסריות ואמירות ריקות נמצאות בשימוש. לו רק אנשים היו אומרים: איננו יכולים שלא להיות לצדה של מחצית האדמה! באותו הרגע כל דבר היה כמעט מסתדר. אבל אנשים יעשו כל דבר כדי למנוע את האמירה הזאת. דרך אגב, אני יכול באותה המידה לציין שגרמניה, עם כל המושבות שהיו אי-פעם בבעלותה, מכסה חלק 1/33 של שטח האדמה.

דברים אלה חייבים בהחלט להילקח בחשבון, ואני שואל אתכם: האם אין זה חיוני לכלול דברים כאלה בשיפוטו של מישהו? משמעות ‘אימפריאליזם’ במאמר שצוטט קודם הייתה, בוודאי, התפשטות של שליטה על פני שטחי העולם. האימפריה הבריטית היא לבטח הגדולה ביותר. זה לא נתון במחלוקת. אינני מדבר על דעות אלא על עובדות. בבקשה אל תחשבו שהערותיי מכוונות לאישיות מיוחדת כלשהי השייכת לאומה מסוימת.

עם מביאים בחשבון את מה שנאמר זה עתה, אין זה מפתיע ללמוד שלאימפריה הבריטית הייתה, ועדיין יש, את ערכי היצוא הגדולים ביותר. עלינו לדעת זאת ולהביא זאת בחשבון. בכל אופן, הופיע מצב לא רגיל: היצוא הגרמני החל להדביק את הבריטי. לא לפני הרבה שנים השוואה הראתה שנתוני היצוא הגרמני[17] היו נמוכים מאד ואילו הבריטיים גבוהים מאד. כעת הרשו לי לכתוב על הלוח את הסכומים לינואר ויוני 1914. לתקופה הזאת היצוא הגרמני הסתכם ב – £1,045,000,000 (לירות סטרלינג) ושל בריטניה £1,075,000,000.. אם הייתה עוברת שנה נוספת ללא הגעתה של מלחמת העולם הייתה אפשרות שסכומי היצוא הגרמני היו עלולים להיות גדולים יותר מהבריטיים. דבר זה לא הורשה שיתרחש!

דברים אלה יכולים להיראות בלי כל צורך לאפשר לרגשות להשפיע לכיוון אחד או אחר. מה שאנשים, הנאבקים לאובייקטיביות, חושבים על אירועי ההווה הרבה יותר חשוב מכל סימפטיות אישיות או אנטיפטיות ומעל הכל, הרבה יותר חשוב ממה שפועם באמצעות העיתונות היומית בדרך הרת אסון כזאת. מיד אכנס יותר לעומקם של הדברים האלה מנקודת מבט רוחית. אבל הייתי נכשל בתפקידי אם הייתי מאיר את הדברים האלה רק באור רוחי בלי להצביע על העובדות המציאותיות של המישור הפיזי. אינני יכול להפוך כל דבר לנוח עבורכם ולהימנע מפגיעה ברגשותיו של כל אחד על-ידי העלאת היצירה של שיפוטים למעלה לתוך “עולם-ענן-הקוקו”[18] זה חיוני שאתן לאור של מה שיכול להיאמר אודות המצב הרוחי לזרוח גם על מה שמישהו יכול וצריך לדעת אודות המישור הפיזי. לכן הרשו לי להסב את תשומת לבכם למשהו שיכול לעניין אתכם ושלא יגרום יותר מידי עלבון עכשיו, מאחר והנני מאמין שכל ידידינו הנוכחים כאן חופשיים לגמרי מכל דעה קדומה. עלי לבצע את תפקידי באופן מצפוני וזה כרוך ביצירת בסיס מתאים.

ישנם כמה אנשים היום הנאבקים להסתכל בדברים בבהירות ולראותם כפי שהם באמת. אף-על-פי שזה יכול להראות שכל אחד הינו בעלי דעה קדומה ישנן, למעשה, דרגות שונות של דעה קדומה ואין עלינו להימנע מלראות זאת. בלי להמליץ או לשבח אותו באופן כלשהו, ברצוני לציין מאמר, מעניין מספיק, שפורסם כאן בשווייץ: על ההיסטוריה של פרוץ המלחמה על בסיס המסמכים הרשמיים של ממשלת הוד מלכותו הבריטית מאת ד”ר ג’אקוב רוכטי.[19] המאמר הזה סוטה במידה ניכרת ממה שנשמע בימים אלה בכל מקום על-פני מחצית העולם אודות האשמה לכאורה של מעצמות המרכז. סגנונו של המאמר הוא פורמלית מדעי, אפילו קפדני מאד, כמנהגן של עבודות סמינריוניות. והמסמכים המצוטטים הם בעיקר של הממשלה הבריטית. מתוך התחשבות ברגשותיהם של אנשים לא אחזור על המסקנות שאליהן הגיע, מאחר והן שונות מאד מהדעות שנשמעות בדרך כלל בפריפריה אודות מרכז אירופה. בסוף המאמר אנחנו קוראים:

‘אבל היסטוריה אינה יכולה להיות מסולפת באופן קבוע; המיתוס אינו יכול לעמוד בבדיקה הקפדנית של מחקר מדעי; הרשת המרושעת תובא לאור ותיקרע לגזרים, ככל שהיא נטוותה באומנות’.

המאמר הזה, פרי של סמינר היסטורי באוניברסיטה שווייצרית, אפילו זכה בפרס על-ידי אוניברסיטת ברן. כך שקיים כיום מאמר שזכה בפרס על-ידי אוניברסיטה שווייצרית, מאמר שמתאמץ לחשוף את העובדות באור השונה ממה שנמצא לעתים קרובות בפריפריה בימינו. זה שווה שיילקח בחשבון, כי אף אחד לא יעז להאשים את הפקולטה להיסטוריה של אוניברסיטת ברן שאולי קיבלה שוחד.

ישנה עובדה אחרת שברצוני לציין. במשך זמן מה התקיים דיון בין קלמנסו,[20] מר ארצ’ר[21] וגאורג ברנדס.[22] גאורג ברנדס הוא דני, סופר דני. רובכם תכירו אותו, כי הוא אחד הסופרים האירופאים הידועים ביותר. אל תחשבו שאני מזכיר אותו היום כי אני מחבבו במיוחד; למעשה הוא סופר שאני במיוחד לא מחבב, שיש לי מעט מאד סימפטיה אליו.

בלי להקדים יותר, הרשו לי להקריא לכם את המאמר שברנדס כתב לאחרונה, לאחר הוויכוח עם גריי,[23] מר ארצ’ר וקלמנסו. עלי לחזור, בכל זאת, שאני סומך על כך שהצהרתי הקודמת על המחזור הנוכחי שלנו מוכחת כנכונה: כלומר, שאבחנה תתבצע ושאף אחד לא יאמין שזאת מטרתי למצוא פגמים באומה מסוימת. אינני מביע את דעתי, אני פשוט רק מקריא לכם מאמר מאת גאורג ברנדס. הוא כותב:

‘מאחר ונפגשתי עם רמזים אישיים גם בעיתונות הזרה ובאותם מכתבים אנונימיים שדרכם הביב הדני מפיץ את ניחוחותיו, אני חייב להגיד את הדברים הבאים אחת ולתמיד: יש לי את הכבוד להיות חבר בשלושה מועדונים לונדוניים מכובדים, הייתי נשיאו של אחד מהם וסגן נשיא של אחר, אני חבר כבוד של שלוש אגודות מלומדים ובעל דוקטור של כבוד מטעם אוניברסיטה סקוטית. לכן, קשרים חזקים קושרים אותי לבריטניה הגדולה. אני חייב לספרות ועולם האומנות האנגליים חוב של הכרת תודה עמוקה ותמיד נמשכתי לחיים ולספרות הבריטיים. הרייך הגרמני ואוסטרו-הונגריה, מצד שני מעולם לא העניקו לי את הכבוד המצומצם ביותר מסוג כלשהו, אפילו לא את הדרגה הרביעית של הציפור האדומה הזעיר ביותר;[24] מעולם לא הייתי חבר במועדון גרמני כלשהו או באגודת מלומדים ומעולם לא קיבלתי אפילו את הפרס הקטן ביותר מאוניברסיטה גרמנית.’

אני, גם כן, מעולם לא שמעתי על נטייה כלשהי מצדה של אגודה גרמנית לחלוק כבוד כלשהו לגאורג בראנדס, להיפך הן מגדפות אותו מכל הלב!

‘בגלל הערותיי אודות צפון שלזויג (Schleswig) הושמצתי באופן שגרתי ובאלימות בעיתונות הגרמנית במשך עשרים השנים האחרונות. אין זה יכול, לכן, להיטען באמת ששוחדתי להגן בתוקף על גרמניה.’

אמת לאמיתה! זה, ידידים יקרים, בדרך של הקדמה קצרה. אני יכול להוסיף שברנדס היה ידיד קרוב ביותר של קלמנסו. אני בעצמי ראיתי באוסטריה באחוזה של ידידים, ספסל שעליו – כך נאמר לי – קלמנסו וברנדס ישבו פעם בהתאמה לבבית יפה ביותר ושעליו נחקקו השמות ‘קלמנסו וברנדס’. מאז הספסל הזה באותו מעון נודע בשם ספסל קלמנסו-ברנדס.[25] בהרצותו בבודפשט, גיאורג ברנדס אמר פעם:

‘מאחר ואינני דובר הונגרית לא אוכל לדבר אליכם בהונגרית, ומאחר ואינני אוהב כל שמץ של השפה הגרמנית באותה המידה שאינכם אוהבים, לא אדבר אליכם גם בגרמנית. אתן את ההרצאה הזאת בצרפתית’.

כפי שהנכם רואים, אין סיבה פעוטה מדוע לגרמני כלשהו צריכה להיות חיבה מיוחדת לגאורג ברנדס. מאמרו ממשיך:

‘אין זה יכול, לכן, להיטען באמת ששוחדתי להגן בתוקף על גרמניה. אם הייתי מדבר בלי להעדיף צד אודות מה שאני רואה כאמת, הייתי עושה כך מסיבות אחרות מאלו שנרמזו בטיפשות כל-כך על-ידי מר קלמנסו כאשר הוא רמז שניסיתי למצוא חן בעיני הקייזר.’

אינני יודע אם שם אחד או אחר נמחק מאותו הספסל מאז הופעת המילים האלו! ברנדס ממשיך.

‘מר ארצ’ר מבסס את טיעוניו על הנחת היסוד שמעצמות המרכז בלבד (כלומר, אנשים מסוימים) אשמות במלחמה וערכו לה הכנות. ההנחה הזאת חוזרת ונשנית בקרב בנות הברית: ההשערה שהכנות לא שלמות למלחמה מוכיחות שצד אחד הוא השה והאחר הזאב.

לדעתי חוסר מוכנות למלחמה של ארץ מסוימת על היבשת בקיץ 1914 מוכיח לא יותר מחוסר זהירות, הזנחה, רשלנות וחוסר ראייה לעתיד, בקרב הרשויות המתאימות. לכן אומה מסוימת יכולה הייתה בהחלט לייחל, באמצעות מלחמה, לזכות שוב בבעלות על מחוזות מוחזקים מסוימים. קל מאד לדמיין שדעת הציבור מלכתחילה התייחסה למלחמה כזאת כאל חובה מקודשת אבל, אפילו כך, רשלנות משמעותה הייתה שהכוחות הצבאיים היו לא מוכנים.

וזה מתייחס לצבא היבשה בדיוק כמו לצי המלחמתי.

בתאריך 27 בנובמבר 1911 נשאלה שאלה בפרלמנט הבריטי האם ההסכם האנגלי-צרפתי מאפריל 1904 על מרוקו יכול להיות מפורש, על-ידי ממשלת צרפת או הממשלה האנגלית, ככולל סיוע צבאי ביבשה או בים, ובאילו תנאים. התשובה הסתכמה בהצהרה שסיוע דיפלומטי לא מחייב סיוע צבאי או ימי. באותו היום אמר סר אדוארד גריי: הרשו לי לנסות לסיים אחדים מהחשדות המתייחסים לסודיות…. הנחנו בפני הבית את הסעיפים הסודיים של ההסכם עם צרפת של 1904. אין התחייבויות סודיות אחרות… לכשעצמנו לא עשינו סעיף סודי אחד מסוג כלשהו מאז שנכנסנו לתפקיד.” בתאריך 3 באוגוסט 1914 סר אדוארד גריי מקריא בפרלמנט, בין דברים אחרים, את הפסקה הבאה מתוך מסמך ששלח לשגריר הצרפתי בלונדון בתאריך 22 בנובמבר 1912: “הבאתם לתשומת ליבנו שהיה ולאחת משתי הממשלות הייתה סיבה חמורה לצפות להתקפה ללא התגרות על-ידי מעצמה שלישית, זה יכול להיות חיוני לדעת האם היא תוכל לבטוח בסיוע צבאי מהאחרת. אני מסכים, שאם לאחת מהממשלות הייתה סיבה רצינית לצפות להתקפה ללא התגרות על-ידי מעצמה שלישית, או משהו שמאיים על השלום הכללי, (ביטוי מאד לא ברור-במקור האנגלי) היא תצטרך לדון מיד עם השנייה האם על שתי הממשלות לפעול ביחד למניעת תוקפנות ולשמור על שלום, ואם כן, אילו אמצעים הן עתידות להכין ולעשות זאת ביחד.” באותו הנאום, גריי אומר: “איננו חברים בברית הצרפתית-רוסית. איננו אפילו יודעים את תנאי אותה ברית.” ‘

ברנדס מוסיף, בסוגריים: ‘הצהרה באמת יוצאת מן הכלל.’

‘בתאריך 10 במארס 1913 לורד יו ססיל (Lord Hugh Cecil) בדיון בטקס פתיחת הפרלמנט הבריטי: “ישנה אמונה כללית שלארץ הזאת יש חובה, לא התחייבות של ברית, אלא חובה העולה מהבטחה שניתנה על-ידי המיניסטריון במהלך המגעים הדיפלומטיים, לשלוח כוח מזוין גדול מאד מהארץ הזאת לפעול באירופה…” כאן מר אסקוויית הפריע לדובר עם המילים: אני חייב להגיד שזאת איננה האמת.”

בתאריך 24 במארס 1913 נשאל שוב ראש הממשלה אם בנסיבות מסוימות כוחות צבא בריטיים יוכלו להיות מרוכזים כדי להנחית אותם על היבשת. הוא ענה: “כפי הוצהר שוב ושוב, הארץ הזאת איננה תחת התחייבות כלשהי לא-ציבורית וידועה לפרלמנט המאלצת אותה לקחת חלק במלחמה כלשהי.” האם התשובה הזאת התאימה לאמת? כאשר שמועות צפו שוב בשנה הבאה, סר אדוארד גריי ענה בתאריך 28 באפריל 1914: “העמדה נותרה ללא שינוי כפי שהוצהרה על-ידי ראש הממשלה בתשובתו לשאלה בבית הזה בתאריך 24 במארס 1913.” לשאלה אחרת בתאריך 11 ביוני 1914 סר אדוארד גריי השיב: “אין הסכמים שלא פורסמו העלולים להגביל או לעכב את חירות הממשלה או הפרלמנט להחליט אם בריטניה תשתתף במלחמה או לא.” ללא כל הגזמה זאת יכולה להיקרא התפלפלות. ככלות הכל, היה קיים מכתב מתאריך 22 בנובמבר 1912 לאדון קמבו (Cambon) שבסגנון ביורוקרטי איום ונורא של שפה דיפלומטית, חייב את אנגליה באופן חד-משמעי להשתתף בכל פזיזות צבאית שלתוכה עלולה רוסיה לפתות את צרפת.’

הסגנון למעשה מכאיב ביותר.

‘אפילו יותר מיוצא מן הכלל היה הסיכום של הנאום שניתן על-ידי שר החוץ: “אבל אם היה אמור להיות הסכם מוגמר כלשהו שהיה עושה זאת נחוץ למשוך או להתאים את הצהרת ראש הממשלה של השנה האחרונה, הוא היה צריך, לדעתי, להיות, ואני משער שזה היה קורה, מונח בפני הפרלמנט.”

העולם כולו יודע שזה לא קרה.

הפיסקה הזאת מנאומים פרלמנטריים מוכיחה שבריטניה הגדולה לא הייתה בלתי מוכנה למלחמה עם גרמניה. מר ארצ’ר מתייחס לזה באופן פסקני שגרמניה הייתה כמהה בתשוקה למלחמה עם בריטניה הגדולה.

הוכח כבר שהכרזת המלחמה של אנגליה הייתה כל-כך בלתי צפויה עבור הממשלה הגרמנית שגרמה לתדהמה. אפשר לקרוא לממשלת גרמניה תמימה בהקשר הזה, אך בהחלט אין ספק שהם הופתעו בצורה כואבת. כפי שסי.ה. נורמן (C. H. Norman) מוכיח בצורה משכנעת, לקייזר וילהלם הייתה סיבה טובה לקוות לניטרליות של אנגליה. בשנים 1900-1901 הוא מנע קואליציה אירופית שהייתה מכריחה את אנגליה להעניק תנאי שלום נוחים לרפובליקות הדרום-אפריקאיות. הוא הפגין את ידידותו לאנגליה על-ידי סירוב לקבל בברלין משלחת של בורים (Boers) שהתארחה בכל אירופה. בראיון המפורסם בדיילי טלגראף[26] הוא פרסם במפורש את העובדה שהוא סירב להזמנה של רוסיה וצרפת להצטרף אליהן בנקיטת צעדים לאלץ את אנגליה להביא את מלחמת הבורים לסיומה. לא צרפת ולא רוסיה העזו מעולם להכחיש זאת.’

יכולתי להוסיף הרבה מתוך אותו המכתב בדיילי טלגרף שידבר הרבה יותר בבהירות מאשר גאורג ברנדס עושה; אך אינני רוצה להוסיף דבר בעצמי!

‘לכן הקייזר לא היה להוט למלחמה עם אנגליה באותו הזמן. וזה לא יהיה קל לשכנע כל אדם בר-דעת כי שש שנים לאחר פרסומו של אותו הראיון הוא היה מתכנן לפתע בלהיטות לצאת למלחמה נגד כל כדור הארץ. זה ברור, כמובן, שממשלתו עשתה חישוב מוטעה. אך הם לא רצו מלחמה עם אנגליה ב – 1914, והשנאה חסרת הרסן של העם הגרמני נגד האנגלים שהתפרצה החוצה בצורה כל-כך מעוררת סלידה הייתה באופן ברור תוצאת ההפתעה של גילוי בריטניה הגדולה כאויב לא צפוי ורב עצמה באופן יוצא מן הכלל.

עד הרגע האחרון, גרמניה חיפשה בעזרת הדיפלומטים שלה לזכות בניטרליות של אנגליה. הם פעלו בזהירות. הקנצלר הגרמני הציע לסר אדוארד גושן (השגריר הבריטי בברלין – Sir Edward Goschen) שהוא יערוב לאי-הפרה של שטח צרפתי אם יקרה שגרמניה תנצח את צרפת ורוסיה. אבל עמדתו של סר אדוארד גריי הייתה שלילית כי גרמניה לא החילה את הערבות הזאת גם על המושבות הצרפתיות.

כעת הנסיך ליכנווסקי[27], השגריר הגרמני בלונדון, שאל האם אנגליה תסכים להישאר ניטרלית אם גרמניה תימנע מהפרת הניטרליות הבלגית. סר אדוארד גריי סירב. הוא רצה להשאיר יד חופשית. (“אינני חושב שיכולנו להבטיח ניטרליות בתנאי הזה בלבד.”) האם היה מסכים שגרמניה תערוב לשלמותן גם של צרפת וגם של מושבותיה? לא. (“השגריר לחץ עלי אם אוכל לנסח תנאים שעל-פיהם נוכל להישאר ניטרליים. הוא אפילו הציע ששלמות צרפת ומושבותיה יכולה להיות מובטחת. אמרתי שהרגשתי מחויב לסרב בפסקנות לכל הבטחה להישאר ניטרליים בתנאים דומים, ויכולתי רק להגיד שאנחנו חייבים לשמור את ידינו חופשיות.”)

סר אדוארד גריי התמיד להגיד אחר כך שהנסיך ליכנווסקי חרג בוודאות מסמכויותיו במתן ההצעות האלה. לבטח הוא יכול היה להגיד דברים כאלה רק כי הוא היה, ועדיין, משוכנע שלגרמניה היה דחף שלא ניתן להתגבר עליו להלחם במקביל עם רוסיה, צרפת, אנגליה ובלגיה.

בבקשה סילחו לי על הוספת משהו כאן. ממה שקראתי לכם זה עתה הנכם יכולים לראות שדי היה במשפט אחד מגריי כדי למנוע את הפרת הניטרליות הבלגית. בכל אופן, אינני מאשים את גריי בדרך כלשהי, כי הוא הבובה-על-חוט של כוחות אחרים שעליהם אדבר אחר כך. ההיפך הוא הנכון, אני מתייחס אליו כהגון ללא רבב אבל כאדם טיפש באופן יוצא מן הכלל; אך אינני יודע עד כמה מותר היום לבטא שיפוטים כאלה! בכל אופן, די היה במשפט אחד מגריי למנוע את הפגיעה בניטרליות הבלגית, וניתן להוסיף: משפט אחד והמלחמה במערב לא הייתה מתרחשת. יום אחד העולם ישמע אודות הדברים האלה.

אני חושב שלדברים האלה יש משקל רב, כי הם עובדות. ברנדס ממשיך:

‘כפי שאמרתי מוקדם יותר, וזה ברור לשכל ישר, גרמניה הייתה מוכנה למלחמה גרמנית-רוסית, אם זאת תתעורר כתוצאה מפלישת אוסטריה לסרביה. אבל גרמניה לא רצתה להציק לצרפת (או בלגיה) אם הייתה נותרת ניטרלית. צרפת, בכל אופן, הייתה נחושה בדעתה לבוא לעזרת רוסיה. החכמה במדיניות הזאת תישפט על-ידי דורות העתיד, אבל בינתיים תוצאותיה הן שעשרה מיליון בני אדם מבזבזים שבעה ימים בכל שבוע כשהם טובחים באומללות אחד את השני. ללא ידיעת הפרלמנט, שר החוץ האנגלי חייב את בריטניה הגדולה לסייע לצרפת במקרה של מלחמה אירופאית. בהינתן הסימפטיה החדשה והחזקה לצרפת, דעת הקהל באנגליה הייתה מסוגלת אפילו לאשר את המחויבות הזאת אם היא הייתה מובאת לידיעת הציבור. אבל אם כל הפרטים היו ידועים הוא לבטח לא היה מאשר את האילוץ שאליו הוכפפה אנגליה, כי אנגליה הייתה נאלצת להיכנס למלחמה בגלל יחסיה של צרפת עם רוסיה, המעצמה היחידה שהייתה ללא דבר להפסיד במקרה של מלחמה. האוכלוסייה של רוסיה היא כל כך גדולה עד שאובדן החיים הנגרם על-ידי מלחמה בקושי נחשב, ואם הלהט הלאומי היה מתעורר ואם המלחמה הייתה מובילה לניצחון, אזי זה יכול היה לשרת רק את התחזקות מעמדה של הממשלה השמרנית.

העמדה הפוליטית הייתה ידועה במלואה, דעת הציבור בבריטניה הגדולה הייתה מזהה שתוצאותיו של העימות לא יכלו להכיל דבר מה טוב לחירות או רווחת האנושות. אם בנות הברית תנצחנה, זה יוביל רק להתעצמות כבירה של רוסיה, הניצחון של שיטה ממשלתית מנוגדת לזאת של בריטניה הגדולה. לעם הרוסי, שכעם שבה את ליבה של אירופה, ניצחון כזה לא יביא כל התקדמות.

‘אינני מאמין שמתנגדי המוערך, מר ארצ’ר, יכול לתעב מיליטריזם פרוסי יותר ממני. זה נגרם על-ידי הגבולות הארוכים מידי והמאיימים, שבין גרמניה ורוסיה בצד האחד ובין גרמניה וצרפת בצד השני.’

שימו לב שזה נאמר על-ידי אישיות שמעולם לא עוטרה אפילו בציפור האדומה הקטנה ביותר, גם לא בדרגה הרביעית!

‘הוא בר-סליחה ביחס לצרפת עקב העובדה שהצרפתים כבשו את ברלין כעשרים פעמים בערך, כאשר הגרמנים כבשו את פריז רק פעמיים. הוא דוחה בגלל שיטת המעמדות החברתיים והגאוותנות שלו. אבל הוא בקושי יכול להיקרא יותר גרוע מהמיליטריזם בארצות אחרות.’

אומר גאורג ברנדס, שאין לו אפילו את הציפור האדומה הפעוטה ביותר, אפילו לא דרגה רביעית!

‘אירופה, כולל אנגליה, הייתה מודאגת מהבחנה בעת פרשת דרייפוס אילו צורות המיליטריזם הצרפתי מסוגל לקחת.’

כמובן שאני מסכים בלב שלם עם גאורג ברנדס!

‘באשר למיליטריזם הרוסי, בשנת 1900 הרוסים השלווים והחביבים, שמהם ידידי המכובד וולס (Wells) כל כך נלהב, שכבשו גם את לבבותינו, שחטו בדם קר את כל האוכלוסייה הסינית של בלגובצ’נסק (Blagoveshchensk) וסביבותיה. הקוזקים קשרו את הסינים יחדיו בציציות זנב-הסוס של שערותיהם ושיגרו אותם על-פני הנהר בסירות שטבעו. כאשר הנשים הטילו את ילדיהן על החוף והתחננו שיחוסו לפחות עליהם הם שחטו אותם עם כידוניהם. “אפילו הטורקים לא היו מעולם אשמים במשהו גרוע יותר מהרצח ההמוני הזה בבלגובצ’נסק,” כתב מר פ.אי.סמית (F E Smith), צנזור העיתונות הבריטית הקודם, בשנת 1907, ממש אותה השנה של ההסכם האנגלו-רוסי שהבטיח ובאותה עת הכשיל את עצמאותה של פרס.

אותו הכתב האנגלי אישר את התיאור של מיליטריזם יפני על-ידי הכתב של ה”טיימס”. בתאריך 21 בנובמבר 1894 הצבא היפני הסתער על פורט ארתור ובארבעה ימים אספסוף של חיילים טבח את האוכלוסייה האזרחית, גברים, נשים וילדים, בברבריות הקיצונית ביותר: “מהזריחה ועד הרחק אל תוך הלילה הימים חלפו ברצח, ביזה, הטלת מומים, עם כל סוג הניתן לדמיין של אכזריות חסרת שם, עד שהמקום נראה כתמונה כזאת של זוועה שכל ניצול יתחלחל מהזיכרון עד יום מותו.” ‘

הדברים האלה שגאורג ברנדס אומר, למרות שאינו אפילו בעל הדרגה הרביעית של הציפור האדומה הפעוטה ביותר, היו בוודאי ידועים היטב למישהו שכתב: ‘מלחמה מביאה עמה את זוועות המלחמה ואין זה מפתיע אם השיטות המודרניות ביותר נמצאות בשימוש במלחמה.’[28] אבל שמעתי לא מזמן שבדיוק המשפט הזה בעלון שלי נלקח באופן שגוי. זה יכול להילקח בדרך מוטעית רק על-ידי אנשים שאינם יודעים דבר אודות היסטוריה וחסרי כל מושג של הסיבה לדברים כאלה. גאורג ברנדס ממשיך:

‘כך אנחנו רואים שמיליטריזם, ואין זה חשוב של איזו לאומיות, הוא דומה מאד בכל מקום. הייתי רוצה שמר ארצ’ר יקרא הרצאה שדוקטור וורינגר[29] נתן על אפריקה הגרמנית בתאריך 30 בינואר 1915 בהמבורג. הוא היה לומד ממנה מה התושבים הגרמנים של הקמרונים[30], כחמישים גברים ונשים, סבלו כאשר, מופתעים על-ידי הכרזת המלחמה, נכלאו על-ידי קצינים בריטיים ונמסרו לשומרים שחורי עור שהתעללו בהם. הם סבלו רעב וצמא. אם הם התחננו למים הם קיבלו דליי פסולת, וקצין בריטי אמר, “אין זה משנה אם לחזירים הגרמנים יש משהו לאכול או לשתות או לא.” במסע מלאגוס לאנגליה הם לא קיבלו אפילו מים לרחצה.’

לא שעממתי אף אחד שקרא את העלון שלי על-ידי סיפור דברים כאלה; עדיין זה נלקח באופן מוטעה שאני לא מצטרף למנגינה המזומרת בכל מקום. לא תוכנו של העלון היה נתון לביקורת אלא העובדה שאינו אומר את מה שנאמר בכל מקום. זה הובן בטעות כי הוא לא מגדף בדרך שבה כל אחד אחר מגדף. גאורג ברנדס ממשיך:

‘כך נראה המיליטריזם האנגלי. האם זה יותר טוב במשהו ממיליטריזם פרוסי כאשר לאומנות אנגלית, כמו בכל אומה אחרת. מתפטמת עד לנקודת שיגעון?

הרשו למר ארצ’ר ונכבדים בעלי שם אחרים בתוך ומחוץ לבריטניה להביא לידי סיום את הדיון הנצחי, שאליו גם אני נגררתי, על מי אשם בפרוץ המלחמה ומי חייב לשאת בהשלכות של תוצאותיה! תנו להם לפנות במקום זאת לשאלה החשובה והחיונית היחידה, כיצד למצוא את הדרך אל מחוץ לגיהנום הזה שעליו אנחנו יכולים באמת להגיד, כמו במקבת:

הו אימה, אימה, אימה! לשון לא לב

לא יכולים להבין לא לקרוא בשמך…

תאבונם של אלו הפותחים במלחמה אינו בר סיפוק. האם לא הוחלט בפריז להמשיך במלחמת הסחר אפילו לאחר תום מעשי האיבה? האם לעולם לא יהיה קץ לשיגעון הזה?

בכל אופן המלחמה תהייה חייבת להסתיים בהסכם; ומכיוון שהמלחמה היא בעלת טבע כלכלי, ההסכם יהיה חייב להיות כלכלי. כמעצמת סחר חופשי, אנגליה הראתה את הדרך לעולם הגדול. הסכמי מכס יהיו בלתי נמנעים; ממשלות יאלצו לעשות ויתורים הדדיים ויהיה זה הכרחי לחתור לחופש מסחר גדול יותר כך שלבסוף חופש מסחר עולמי יכול להיות מושג.

אזרח של הארץ שסבלה הכי הרבה מהמלחמה מיד עם תחילתה, יצרן בלגי מקרלרוי (Charleroi), אדון הנרי למברט (Monsieur Henri Lambert)[31], אמר את המלה הגואלת שיכולה לפלס את הדרך לשלום. המדיניות האינטליגנטית ומרחיקת ראות היחידה, היא רק מדיניות שאינה מקנאת בחיים של צד אחר. הוא הצביע על כך ששיפור קבוע במצב של אירופה יכול להיות מושג רק אם ארץ שוחרת שלום מחויבת לבטל או לפחות להפחית מכסים, כמובן רק במסגרת הסדר הוגן לחלוטין לשני הצדדים. ביטול מכסים נראה האמצעי ההגיוני והיעיל היחידי למניעת הטקטיקה הכלכלית המוכרת על-ידי הבריטים בשם “הצפת מחירים” (דמפינג), שבה הם מאשימים בלהט רב כל כך את הגרמנים.

הסכמי מכס יהיו גם בלתי נמנעים באירוע בלתי סביר שהמלחמה מתקדמת לנקודה של ניצחון מוחץ של צד אחד או אחר. אם זה יקרה, מיליונים ועוד מיליונים של בני אדם יוקרבו בשדות הקרב או יגוועו בביתם מפצעים, חולי ומחסור. נניח שהמנצחים יחליטו (בהתאמה עם הוועדה הכלכלית בפריז) להפלות את המנוצחים עד כדי כך באמצעות מכסים שהם יושפלו לרמה כלכלית ירודה, זאת תהיה נסיגה לאנושות ככלל לשיטה של עבדות לאומית.

המפסיד יעשה, כמובן, כל מאמץ להתרומם שוב; הוא ישתמש בכל מחלוקת בין המנצחים ויהיה חופשי שוב תוך מחצית מאה שנים. בריתות לעולם אינו מתקיימות יותר מחמישים שנה.

לכן, עתיד של שלום לאירופה תלוי בסחר חופשי. כפי שקובדן (Cobden) אומר, סחר חופשי הוא עושה השלום הטוב ביותר. למעשה, זה נראה אפילו יותר: זהו עושה השלום היחיד. בימים ההם, סוסים שתפקידם היה ללכת סחור-סחור סביב גלגל הטחנה עיניהם נוקרו. באופן דומה, עיוורים למציאות סביבן, האומות חסרות המזל של אירופה סובבות סחור-סחור סביב טחנת המלחמה, בהתנדבות ועדיין מתוך כפייה.’

זאת היא דעתו של אזרח ניטרלי, אבל אחד שאינו מבסס את שיפוטו על אמירות ריקות; הוא כולל מספר עובדות בשיפוטו, מראה כיצד אפשר להעריך את העובדות האלה כנגד אחרות בדרך הנכונה. המאמץ שלי היה לא לבטא דעה אלא להראות משהו שנחוץ בזמננו אם אנחנו מחפשים את האמת. מדוע שלא יהיה אפשרי להשהות נקיטת עמדה, לפחות בנפשו של מישהו, אם אין לו את הזמן ולא את הרצון לדאוג לעובדות בדרך המתאימה? מדע רוח יכול להראות לנו שדעות שנקבעות היום, ולעתים כל כך קרובות לבושות במילים כגון: ‘אנחנו נלחמים לחירותן וזכויותיהן של האומות הקטנות’, הן למעשה האמירות הריקות חסרות האחריות ביותר. מישהו שיודע אפילו חלק מהאמת חייב להבין שדיבור כזה ניתן להשוואה עם זה של כריש[32] הנמצא במשא ומתן על הסכם שלום עם הדג הקטן שעומד להיות טרפו. זה באופן טבעי לא יובן באופן מיידי, ייתכן לא עד שתתבצע התבוננות כלשהי, שהרבה מהדיבורים היום מזכירים את ההצעה: מדוע הכרישים לא נכנסים להסכם בין-דגי (בין-לאומי היא המילה שבשימוש נפוץ כיום) עם הדגים הקטנים שהם רוצים לאכול.

אנשים שמדברים היום על ביאת השלום אומרים שהרצח לא ייפסק עד שלא יהיה סיכוי לשלום נצחי. למעשה בלתי אפשרי לדמיין משהו יותר מטורף מהדעה שרצח חייב להימשך עד, שבאמצעות רצח, ייווצר מצב שבו לא תהיה יותר מלחמה. זה כמעט ולא נחוץ להיות בעל ידע של עניינים רוחיים כיום כדי לדעת שמרגע שהמלחמה הזאת באירופה תסתיים יחלפו שנים ספורות לפני שמלחמה הרבה יותר פראית, הרבה יותר הרסנית תזעזע את האדמה מחוץ לאירופה. אבל מי מוטרד כיום מדברים שהינם חלק של המציאות? אנשים מעדיפים להקשיב למדינאים המצהירים שהדבר הזה או הדבר ההוא חייבים להיות מושגים לטובת החירות וזכויות האומות הקטנות. אנשים אפילו מקשיבים לעורכי דין, עורכי דין מוכשרים מאד, שנהיו לנשיאים[33] מופעים בטוגה של נסיך מוסלמי לנהל עניינים ברומניה… רק שבמקרה הזה אין זה מעורר תשומת לב כי אנחנו מדברים על ‘רפובליקה’. מה יש עוד להגיד על אנשים שעדיין רוצים ללכת להרצאות שניתנות על-ידי אנשים כאלה אודות נושאים אמנותיים וספרותיים, על היחסים בין מיתוסים והגדות וחומרים ספרותיים של מערב ומרכז אירופה, לגמרי בנפרד מעובדות אחרות כמו זאת שציינתי זה מכבר: שמטרלינק זכה לתשואות רמות על כינוי גיתה, שילר, לסינג ואחרים כ’אינטלקטים בינוניים’. אך אינני רוצה להשפיע על שיפוטכם בדרך כלשהי; ברצוני רק להסב את תשומת לבכם לעובדה שבעיצוב דעות חובה לחפש נקודת מבט, כמו גם הרבה דברים אחרים, כדי שהשיפוט יהפוך לאמיתי.

אנחנו חייבים להבין שהאוכלוסייה המצטופפת ביחד במרכז אירופה צריכה להישפט מנקודת מבט שונה לחלוטין, משום שכאן, ערכים אנושיים מאוימים. לארצות בפריפריה, מהצד השני, נקודת המבט יכולה להיות זאת של מדינה וערכים פוליטיים, לפחות לזמן מה בקרוב, עד שתנאים מסוימים אחרים ייווצרו על-ידי התמשכות המלחמה במשך הרבה שנים. במרכז אירופה עלינו לפעול עם אוצר הרוח, עם ההתפתחות של הנפש ועם כל דבר שנוצר במהלך המאות. תהיה זו שטות מוחלטת להאמין שעלינו להיות באותו האופן מוטרדים ביחס לפריפריה; זה יהיה חוסר מחשבה לבטא דבר מה כזה. כמובן שיש הרבה בכל מקום שפגם יכול להימצא בו. אבל זה דבר אחד – השוואת דברים גדולים יותר עם עניינים פחותים – למצוא שגיאות בדברים המתקיימים במבצר סגור ודבר אחר למצוא טעויות הקורות בקרב הצבא הצר. עדיין לא שמעתי שיפוט כלשהו מהפריפריה שמביא בחשבון את הדברים האלה.

כדי לא להיות חד-צדדי, אפנה כעת, לסיכום, למשהו אחר. כדי להיות הוגן, זה נחשב תמיד לדבר טוב לשפוט משני צדדים על-ידי אמירה: כאן זה כך ושם זה ככה, וכן הלאה. אבל השאלה לעולם אינה נשאלת: האם זה באמת כך? עיתון שווייצרי פרסם לאחרונה מאמרים, שכדי להיות צודק לשני הצדדים, הצביע באופן מופשט לגמרי על כך ששקרים נאמרו בשני המחנות. אבל בהנחה שמה שנאמר שם אינו נכון? המאמר היה על השקריות במלחמת העולם, אבל המאמר, בעצמו, בגלל הדרך שבה הוא נכתב, הוא לגמרי שיקרי. כעת ברצוני להקריא לכם – בחיל ורעדה, אני חייב להוסיף – משהו מתוך מגזין גרמני, שנבחר באקראי, כדי להציג בפניכם את ההבדל. מה שנכתב בכל גרמניה ידוע די והותר, וגם ידוע היטב שזה באמת לא נכתב מתוך טוב-לב כלפי האומות של מרכז אירופה. אפילו במאמרים המבטאים דעות שהינן פחות עוקצניות ישנן עדיין הרבה הצהרות אכזריות נגד האומה, שככלות הכול, הולידה את גתה, שילר, לסינג ואחרים.

במקרה נתקלתי במאמר הזה על כבוד האדם מאת אלכסנדר פון גלייכן-רוסוורם.[34] המאמר מונע על-ידי העובדה שהגרמנים כונו ברברים, ולמעשה עדיין נקראים ברברים בפריפריה. גלייכן-רוסווררם – הוא נכדו של שילר – איננו נעלב מהשימוש במילה ‘ברברים’. נהפוך הוא, הוא מציג בדרך נאה מאד למה התכוונו היוונים והרומאים הקדומים ב’ברברים’, שכלל לא היה משהו נורא ואיום. לא אכנס להיבט הזה. הוא ממשיך לדון באומות שונות. המאמר הוא כמו רבים אחרים שאנחנו יכולים למצוא נכתבים כיום על-ידי אנשים במרכז אירופה שהינם שווי-ערך, נאמר, למטרלינק. סלחו לי! גלייכן-רוסוורם מבדיל בין אומות וממשלות ובמקרים מסוימים הוא עושה זאת במילים – אני רק מעביר אותן אליכם, הן אינן המילים שלי – שיכולות להיראות איומות אם הקורא או המאזין מרגיש נעלב כי הוא חבר באחת מהאומות ההן. אני בטוח שאין כאן אחד בינינו שמרגיש ככה; כולנו אנתרופוסופים ויכולים להבין דברים כאלה. לא בגלל המילים שבשימוש לתיאור ממשלות שברצוני לקרוא לכם את המאמר הזה, אלא כדי להראות לכם איך גלייכן-רוסוורום – לא אדם מפורסם מאד אבל שווה ערך בקירוב למטרלינק ככל שזה קשור לאינטליגנציה – לא נרתע בשום אופן מאמירה לאנשיו שבתוך המבצר מה שיש לאדם אמיץ, חושב והגון להגיד אם איננו מתכוון לזרות חול בעיניהם. מובן מאליו, בכל זאת, מה שנאמר בתוך המצודה חייב שלא לפגוע בפריפריה כי ביסודו של דבר אין לו קשר אליה. חשבו בטקט ותבינו למה שאני מתכוון. גלייכן-רוסוורום אומר:

‘בני העם הרוסי הנם טובי מזג ונעימי הליכות, ואין זה חשוב מה שהקוזקים, שאינם קרובים שלהם, עלולים לעשות. הממשלה הצארית הפושעת גרמה למלחמה, עם זאת המשורר הגדול של אותה האומה, טולסטוי, שלעולם ישמר לו כבודנו, הטיף תיעוב למלחמה במילים מרגשות ביותר.

הזוועות שנעשו על-ידי ההמון הצרפתי, הטיפשות של שריהם והאבחנות חסרות התרבות של עיתונאי וכתבי פריז, אינן יכולות לבטל את העובדה שצרפת היא הארץ של אותו קדוש של אהבה נדיבת-לב, וינסנט דה פול, שעדיין יש לו הרבה חסידים, ולא שרוב העם הצרפתי הוא חרוץ ושוחר שלום מטבעו.

אנגליה נותרת מקום הולדתו של שייקספיר ונתנה לעולם משוררים אצילים, פילנתרופים נטולי אנוכיות ופילוסופים מהמעלה העליונה. עדיין הארץ נשלטת על-ידי שקרנים ונוכלים והעם האנגלי, הגאה בתרבותו, הביא לידי קיום את הסוג הגרוע ביותר של ברבריות באמצעות דרכו בניהול מלחמה.

ממשלת השודדים חסרת האופי של איטליה היא נבזית. כל מה שהיה קשור עם איטליה לאחרונה היה לא נעים ודוחה אפילו לידידיה. למרות זאת מאז גתה קיבלנו עושר כזה של אוצרות תרבות, תודעה אמנותית ויופי טבעי ממנה שנשמור אותה בלבבותינו, בלתי נשכחת ועדיין נושאת פרי.

השנאה שאויבינו חשים כלפינו שימרה אולי את מה שהינו בעל הערך הרב ביותר בטבענו. המרירות מופיעה כלפינו כיום, הכרתנו את האנטיפתיה חסרת התקדים המופנית אלינו מכל עבר, היא כמו האזהרה הנלחשת על-ידי העבד למנצח: “זכור את המוות!” (“Memento mori!”)

גם אם נאמר על-ידי פיות שפלים זה מבטיח שתבונה-צודקת אינה נעשית שחצנית, ששמחת ניצחון אינה מתנוונת ליהירות או ביטחון מופרז – השחצנות שמשוררי יוון הזהירו את גיבוריהם להישמר מפניה.

שילר, שהיה מעוניין בכבוד האדם, התייחס לכך שבני אדם מכובדים מקבלים תמורה לא רק על-ידי מעשיהם אלא גם על-ידי מה שהם.

הנכם רואים, אפשר לעצב דעות משפילות על אלו המשתתפים באירועים הנוכחיים, בלי ליפול למלכודת של בוז לאומות שלמות. מאות דעות כאלה יכולות להימצא ואם, יחושבו סטטיסטיקות משנת 1914 ואילך המראות את הדרך שבה אומות אחרות נשפטות על-ידי מרכז אירופה ועל-ידי הפריפריה, התוצאה תהיה התגלות בעלת אופי תרבותי ורוחי בלתי רגילה! אבל שום דבר אינו רחוק מדעתו של מישהו בינתיים. כעת מר לידביטר[35] מחבר סטטיסטיקות המשוות את נתוני הפשיעה של גרמניה ואנגליה, ולאחרונה הודיע באותיות גדולות בסקירה התיאוסופית (Theosophical Review) עד כמה יש יותר פושעים לגרמניה מאשר יש לאנגליה. אחרי כן, מישהו אחר הצביע בגיליון הבא על כך שמספרים מסוימים שובצו תחת כותרות לא נכונות ושתיקון יראה שהמצב שונה מאד. לפי מיטב זיכרוני הוא רשם עשרים וחמישה אלף עבריינים לאנגליה, שכח מאה ארבעים וששה אלף; לגרמניה הוא כלל את כולם. אבל בעוד שהטבלה המראה את גרמניה כארץ בעלת המספר הגדול ביותר של עבריינים הודפסה באותיות גדולות בסקירה התיאוסופית, ההפרכה מופיעה באותיות זעירות בדיוק בסוף הגיליון הבא.

סטטיסטיקות כאלה יוחלפו יום אחד על-ידי אחרות ואז משהו ממה שנאמר במאמר ‘על ההיסטוריה של פרוץ המלחמה’, שזכה בפרס מאוניברסיטת ברן, ימצאו כנכונות:

‘אבל היסטוריה אינה יכולה להיות מסולפת תמיד; המיתוס אינו יכול לעמוד בפני המבט הבוחן של מחקר מדעי; הרשת המרושעת תוצא לאור ותקרע לגזרים, ככל שנארגה בעורמה.’

היה צורך להגיד את הדברים האלה כהכנה לדיבור בפעם הבאה על עניינים שמספר אנשים מצפים בכיליון עיניים לשמוע אודותיהם אבל, אני חייב לחזור, עלולים שלא להיות נוחים כפי שאחדים יכולים לדמיין. לי בעצמי אין צורך לבטא דעה אחת או אחרת. כמדען רוחי אני רגיל להסתכל על עובדות כפי שהן באמת, ללא כל סילוף, ולדבר עליהן כמות שהן. אני יודע היטב אילו מחאות אנשים מסוימים – למרות כמובן שאף לא אחד מהחוג הזה – צפויים להביע ביחס לזוועות מסוימות ודברים אחרים שמסופרים ומסיתים שוב ושוב ללא פרספקטיבה ראויה כלשהי. אני מכיר את ההתנגדויות האלה, אבל אני יודע גם כמה קצר ראות זה לעשותן ואיזה מושג מצומצם יכול להיות למי שגורם להן אודות כיצד הנושאים באמת ניצבים וכיצד האשמה באמת מתחלקת.

כאשר הייתה לנו המחלוקת שלנו – אם אני יכול לכנותה כך – עם גב’ ביזנט,[36] היא הצליחה לטפול את האשמה עלינו. לפי מישהו שעד לאותה העת היה חסיד נאמן שלה אבל אחרי כן חזר בו מהערצתו, היא פעלה לפי העיקרון: אם אדם תוקף אדם אחר, ואם המותקף זועק לעזרה, אזי התוקף יכול להגיד לזה הקורא לעזרה שהוא טועה באי מתן עצמו להישחט. שיפוטים רבים הנעשים כיום הנם בעלי טבע דומה. המצב המוזר ביותר יכול להתקבל בכבוד. אנשים טובי לב, בעלי כוונות טובות שלעולם לא יעצבו שיפוט כזה בחיי יום-יום, למרות זאת עושים כך ביחס לנושאים פוליטיים שעליהם אינם יודעים דבר. אנשים אלה חסרים בהירות בשיפוטיהם. אבל בהירות היא תנאי מוקדם לעיצוב כל דעה, למרות שזאת אינה הצדקה למתן חוות דעת זאת או אחרת בכיוון זה או אחר.

——————————————————————–

  1. המשימה של נפשות-הלאום האינדיבידואליות,GA 121. הרצאות שניתנו ביוני 1910 בכריסטיאניה (אוסלו).
  2. The Renewal of the Social Organism, By Rudolf Steiner, GA 24 http://wn.rsarchive.org/Books/GA024/English/AP1985/GA024_index.html
  3. בעברית יצא בהוצאת מיכאל הספר של רודולף שטיינר: עיקרי הבעיה החברתית ופיתרונה: הגוף החברתי התלת-איברי. ראו כאן 
  4. From Symptom to Reality in Modern History, By Rudolf Steiner, GA 185 http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA185/English/RSP1976/SymRea_index.htm
  5. ‘חכמה נמצאת אך ורק באמת’:

    In Goethes Naturwissenschaftliche Schriften (Goethe’s Scientific Works), 5 volumes, edited by Rudolf Steiner in Kürschners Deutsche National-Litteratur, GA 1a-e, Volume 5: Sprüche in Prosa, p.360. Chosen in 1913 as the motto for the Statutes of the Anthroposophical Society.

    בעבודותיו של גתה, כרך 5, נערך על ידי רודולף שטיינר בהוצאה הלאומית הגרמנית קירשנר, GA 1a-e, כרך 5: אמרות בפרוזה, עמוד 360. נבחר ב-1913 כמוטו של התקנון של החברה האנתרופוסופית.

  6. ‘ואז באות מילים…’: וו. פון גתה, פאוסט, חלק ראשון. לימוד (מפיסתופלס). תרגום

    Philip Wayne, Penguin Classics, London, 1986.

  7. רודולף קג’יילן, הרעיונות של 1914 בפרספקטיבה של היסטוריה עולמית, לייפציג 1915. Rudolf Kjellén, Die Ideen von 1914. Eine weltgeschichtliche Perspektive
  8. רוזה מאיירדר, 1858-1938. פילוסופית (‘חושבת חופשייה’), סופרת, ציירת, מוזיקאית ופמיניסטית אוסטרית. שלבים של המלחמה, Rosa Mayreder, Kriegsphasen, in Internationale Rundschau, Zurich 1916, p.648ff.

    אודות רוזה מאירדר, ראה באוטוביוגרפיה של רודולף שטיינר, Rudolf Steiner An Autobiography, Steinerbooks, Blauvelt 1977, and Briefe Band I, 1881-189 (Letters), GA 38, Dornach 1984.

  9. כבר אמרתי לכם קודם: למשל במינכן בתאריך 18 במארס 1916 במרכז אירופה בין מזרח למערב GA174a, דורנאך 1971, ובברלין 28 מארס 1916 בדברים של ההווה ושל העבר ברוח האדם. נוסח באנגלית קיים בחומר מודפס בלבד. ‘חיים, והתממשות החלומות של הפאן-סלבים יצביעו על כך שהתת-גזע הארי השישי החל לחיות את חייו האינטלקטואליים העצמיים, ואינו יותר בתקופת הינקות’
  10. באמצעות מפות: ארתור פולצר-הודיץ (Arthur Polzer-Hoditz) אומר בספרו הקיסר קארל (Kaiser Karl (Emperor Charles), Zurich-Leipzig-Vienna 1928, p.19 (Note): ‘ אני מסיק שההתפוררות של המונארכיה ההאבסבורגית הייתה מזמן מחויבת המציאות בקרב אותם הפוליטיקאים אשר – דרך אגב – לאחר התמוטטות מעצמות המרכז התכוונו לחלק ביניהם את התפקידים הראשיים בפוליטיקה עולמית. אני מתכוון במיוחד למפה המראה את חלוקת אירופה, שהתפרסמה על-ידי האנגלי לבושר (Labouchère) בשבועונו הסטירי אמת (גיליון חג-המולד מתאריך 25 בדצמבר 1890, לא הגיליון הרגיל של אותו השבוע שגם הוא מתאריך 25 בדצמבר), כלומר, עשרים-וארבע שנים לפני פרוץ מלחמת העולם. המפה הזאת זהה למעשה עם אירופה של היום. אוסטריה כמונארכיה נעלמה ופינתה דרך לרפובליקה חברה בליגת הלאומים. בוהמיה היא מדינה עצמאית באופן מקרי בצורת צ’כוסלובקיה. גרמניה נדחסת לתוך תחומה הנוכחי ומתפצלת לרפובליקות קטנות. היכן שתהיה רוסיה כתוב “מדבר רוסי”. ארצות לניסיונות סוציאליסטיים.’ ראה גם סי..ג. הריסון (C. G. Harrison) היקום הטראנסצנדנטלי. שש הרצאות על מדע הנסתר, תיאוסופיה והאמונה הקתולית, לונדון 1894, הרצאה 2: ‘אימפריה רבת עוצמה המאחדת תחת ממשלה עריצה מספר של קומונות מקומיות – רוסיה. שרידי ממלכה – פולין, שהכוח המלכד היחיד שלה הוא הדת שלה, ושבסופו של דבר תיספג מחדש באימפריה הרוסית למרות זאת. מספר שבטים, המדוכאים על-ידי הטורקי הזר, פרקו עול, ובאופן מלאכותי התאחדו למדינות קטנות, שעצמאותן תימשך כל עוד, ולא לאחר מהמלחמה האירופאית הגדולה הבאה…. האימפריה הרוסית חייבת למות כדי שהעם הרוסי יחיה, והגשמת חלומותיהם של הפאן-סלאבים תצביע על כך שהתת-גזע הארי השישי החל לחיות את חייו האינטלקטואליים העצמיים, וכבר אינו נמצא יותר בתקופת ינקותו.’
  11. ‘ועדת הרווחה הסלבית’: צוטט מס. ראדו, מנפילת הצאריזם – S. Rado Der Sturz des Zarismus.
  12. ניקולא פאסיק, 1846-1926. Nikola Pasic. משנת 1903 ועד פטירתו היה מדינאי בכיר בסרביה.
  13. ‘בהנחיית…. ‘: מצוטט מראדו (כנ”ל בעמוד 16.)
  14. ‘זיכרונותיו של המלך קרול’: מחייו של המלך קרול של רומניה, נרשמו על-ידי עד ראייה, ארבעה כרכים, שטוטגרט 1894-1900. Aus dem Leben des Königs Karl von Rumänien.
  15. הדוכס הגדול ניקולאי, 1856-1929. Grand Duke Nikolai Nikolaevich. דודו של הצאר האחרון; עד 1915 המפקד העליון של הצבא הרוסי. מצוטט מראדו (כנ”ל בעמוד 20).
  16. גורצ’קוב: הנסיך אלכסנדר מיכאלוביץ’ גורצ’קוב, Alexander Michailovich Gorchakov ,1798-1883; שר החוץ מ – 1856; ראש הממשלה 1862-1882. מלחמת רוסיה-טורקיה התחוללה בין אפריל 1877 למארס 1878 (הסכם סאן סטפאנו San Stefano). מכתב מאלכסנדר השני למלך קרול מצוטט מראדו כנ”ל (עמוד 22).
  17. נתוני היצוא: ציטוט מסר רוג’ר קסמנט (Sir Roger Casement):

    Casement: Irland, Deutschland und die Freiheit der Meere und andere Aufsätze, Munich 1916, p.129. נכתב בגרמנית ולא ידוע שתורגם לאנגלית.

  18. עולם-ענן-הקוקו: עולם דמיוני אידיאליסטי, עולם בו אמורים להתגורר אנשים שאינם מציאותיים או

    אופטימיים בצורה מוגזמת. מקביל לביטוי העברי: לרחף בעננים.

  19. דוקטור ג’קוב רוכטי: על ההיסטוריה של פרוץ המלחמה מבוסס על מסמכים רשמיים של ממשלת הוד מלכותו הבריטית, Zur Geschichte des Kriegsausbruches. Nach den amtlichen Akten der Königlich Grossbritannischen Regierung dargestellt, ברן 1916. המהדורה השנייה, 1917, נסקרה על-ידי רודולף שטיינר ב – The Second Edition, 1917, was reviewed by Rudolf Steiner in the Neue Badische Landeszeitung, Mannheim, No. 193, 17 April 1917. (C. S. Picht: Das literarische Lebenswerk Rudolf Steiners, No. 743). בעמוד 47 רוכטי כותב: ‘ב – 3 באוגוסט, בבית הנבחרים, גריי נאם את נאומו הארוך להכנת דעתם של אנשים להכרזת המלחמה האנגלית. הוא הדחיק את ההצעות הגרמניות האחרונות וחישב שאנגליה כמעט ולא תסבול יותר נזק מהצטרפות מאשר מהשארות בצד. ב – 6 באוגוסט ראש הממשלה אסקוויית (Asquith) דיבר בפרלמנט להצדקת הכרזת המלחמה. הוא ביסס את הצדקתו על ההצעות שנעשו על-ידי הקאנצלר הגרמני ב – 29 ביולי, דחה בזעם מוסרי עמוק את בקשת ממשלת גרמניה, נמנע (כמו שעשה “ידידו הנכבד” גריי) מלהזכיר את המשא ומתן עם השגריר הגרמני של 1 אוגוסט, ובכוונה נתן לפרלמנט, העם האנגלי ולמעשה, לכל העולם, גרסה שקרית של העובדות.’
  20. ז’ורז’ קלמנסו, 1841-1929. Georges Clemenceau. ראש ממשלת צרפת 1917-1920.
  21. וויליאם ארצ’ר, 1856-1924. William Archer. סופר סקוטי, מתרגמו של איבסן, עיתונאי ומבקר ידוע.
  22. גאורג מוריס כהן ברנדס ,1842-1927. Georg Brandes. המאמרFarbenblinde Neutralität (נייטרליות עיוורת – GA291/אנגלית/RSPC1935), התפרסם ב – nternationafe Rundschau, Zurich 1916, p.633ff. נכתב כתשובה לוויליאם ארצ’ר – נייטרליות עיוורת – GA291/אנגלית/RSPC1935, מכתב פתוח לדוקטור גאורג ברנדס, לונדון 1916. הציטוטים הבאים נלקחו מהמאמר הזה.
  23. סר אדוארד גריי, 1862-1933. Sir Edward Grey. שר החוץ הבריטי 1905-1916.
  24. הדרגה הרביעית של הציפור האדומה הזעירה ביותר: המסדר של הנשר האדום.
  25. מקום ישיבת קלמנסו-ברנדס: המעון המבודד היפה בשלזיה הוא שלוס סטרזבוייטץ (Schloss Strzebowitz) בשלזיה האוסטרית (מאוחר יותר צ’כוסלובקיה), היכן שרודולף שטיינר ביקר פעם את בעלת המקום, המשוררת מריה סטונה (Maria Stona).
  26. ראיון בדיילי טלגרף: ראה ברלין 1930, כרך 2, עמוד 350,(Fürst Bülow, Denkwürdigkeiten (Memorabilia, כולל העתק פקסימיליה של דיילי טלגראף מתאריך 28 אוקטובר 1908.
  27. הנסיך קארל מקס ליכנוובסקי 1860-1928. המשימה הלונדונית שלי, ציריך 1918.

    Prince Karl Max Lichnowsky, Meine Londoner Mission .

  28. המלחמה מביאה… הזוועות של מלחמה’: מחשבות בעת מלחמה. לגרמנים ואלו שאינם מאמינים שהם חייבים לשנוא אותם, ברלין 1915 במאמרים על אורגניזם חברתי משולש ועל המצב החברתי בשנים 1915-1921, GA24, דורנאך 1961. המשפט הממשי נקרא: ‘הקיום של הבלבול הזה גורם לנו לרצות להבין מדוע כל-כך הרבה אנשים אינם יכולים להבין את העובדה שמלחמה בעצמה מביאה אתה זוועות וייסורים של מלחמה, ומדוע הם מגנים את אויביהם כ”ברברים” כאשר צורך מר מכריחם להשתמש בנשק מודרני.’

    Rudolf Steiner Gedanken während der Zeit des Krieges. Für Deutsche und diejenigen, die nicht glauben sie hassen zu müssen, Berlin 1915, Aufsätze über die Dreigliederung des sozialen Organismus und zur Zeitlage 1915-1921.

  29. גוטהילף וורינגר: חוויותיי במשך המלחמה בקמרונים ובשבי בריטי, הרצאה שניתנה בהמבורג ב – 1915.

    Gotthilf Vöhringer: Meine Erlebnisse während des Krieges in Kamerun und in englischer Gefangenschaft.

  30. קמרון – הרפובליקה המאוחדת של קמרון, מדינה בחוף המערבי של מרכז אפריקה; ארץ-חסות גרמנית לשעבר שחולקה לקמרון הבריטית וקמרון הצרפתית.
  31. הנרי למבררט: Henri Lambert: Pax oeconomica, in Internationale Rundschau, Zurich I November 1915.
  32. כריש נושא ונותן על חוזה שלום: ביירון (Byron) כינה את האיחוד בין אנגליה לאירלנד ‘איחוד בין כריש וטרפו’. לפי רוג’ר קייסמנט (Roger Casement), כנ”ל בעמוד 96.
  33. עורכי דין שנהיו נשיאים: ההתייחסות היא לריימון פואנקרה, 1860-1934, Raymond Poincaré. הוא היה ראש ממשלת צרפת מספר פעמים ונשיא הרפובליקה בין התאריכים 1913-1920. ייתכנו פערים ברישום הקצרנות בנקודה הזאת. על מאטרלינק (Maeterlinck) ראה הרצאת רודולף שטיינר בתאריך 5 בנובמבר 1914 ב –

    Aus schicksaltragender Zeit, GA 64, Dornach 1959.

  34. אלכסנדר פון גלייכן-רוסוורום, 1865-1947, נכדו של שילר (Schiller). זכויות האדם וכבוד האדם. רודולף שטיינר מצטט גם גלייכן-רוסוורום בהרצאה בתאריך 16 ביוני 1916 ב’עליית ישוע השמימה וחג השבועות’, החגים ומשמעותם III, הוצאת רודולף שטיינר, לונדון 1981.

    Alexander von Gleichen-Russwurm, Menschenrechte und Menschenwürde, in Westermanns Monatshefte, Braunschweig 1916, p.239ff.

  35. צ’רלס וובסטר לידביטר, 1847-1934. Charles Webster Leadbeater. תיאוסוף אנגלי. .
  36. מחלוקת… עם גב’ ביסנט: אני ביסנט, Annie Besant, 1847-1933. נשיאת החברה התיאוסופית משנת 1907. בשנת1913 הפלג הגרמני, שרודולף שטיינר היה המזכיר הכללי שלו, נפרד מהחברה התיאוסופית. זה הוכן בתוך-תוכו במשך זמן מה וכעת הובא החוצה על-ידי הרחקת הפלג הגרמני. לאחר מכן בא ייסוד החברה האנתרופוסופית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *