לעבר אימגינציה – 01

לעבר אימגינציה

רודולף שטיינר

GA 169 ברלין

תרגמה מאנגלית: אורנה בן דור

הגהה: אפרת מאייט

לספר ראו כאן

הרצאה 1

האל-מוות של האני

6 יוני 1916

בזמנים הרי גורל אלו, אין זה הולם לדבר על חג השבועות (Pentecost) באופן בו דיברנו בזמנים מוקדמים יותר. אנו חיים בזמנים של ניסיונות וחוויות קשים, ואיננו יכולים לחפש רק אחר הרגשות המרוממים, המחממים את נפשותינו. אם הרגשות שלנו כנים וצודקים, אין ביכולתנו לשכוח אף לרגע את הכאב והסבל האיומים של זמננו. יהא זה אנוכי מצדנו לרצות לשכוח את הסבל והכאב האלו ולהרהר בדברים המחממים את נפשותינו. לכן, מן הראוי לדבר היום על דברים העשויים לעזור בזמנים אלו – כך שיהא עלינו לחפש את הסיבות לסבל הגדול בזמננו במצב הרוחני הקיים. כפי שראינו בשיחות הקודמות הרבות כאן, במיוחד בזמנים קשים אלו עלינו לשים לב לחובתנו לפעול למען התפתחות נפשותינו, כך שבעתיד האנושות כשלמות תדע ימים טובים יותר.

למרות זאת, ברצוני להתחיל במספר מחשבות העשויות להובילנו להבנת משמעות חג השבועות. במהלך השנה קיימים שלושה חגים חשובים: חג המולד, פסחא ושבועות. כל אחד יכול להבחין בהבדל הרב ביניהם – כל מי שרגשותיו לא קהו – כבמקרה של רוב בני זמננו – למשמעות החגים האלו באבולוציה של האנושות ושל היקום. ההבדל ברגשותינו לחגים אלו מובע בסמליות החיצונית של החגיגות הקשורה איתם.

חג המולד נחגג בעיקר כחג שמחה לילדים, חג שבזמננו – למרות שלא תמיד – כולל עץ חג מולד המובא לביתנו מהשלג ומהטבע עטור-השלג. אנו זוכרים את משחקי חג המולד ששיחקנו כאן בהזדמנויות שונות, משחקים, שבמשך מאות שנים רוממו אף את הלבבות הפשוטים ביותר, כשהם מובילים אותם לאירוע הנשגב שהתרחש פעם באבולוציית האדמה – לידת ישוע מנצרת בבית לחם. לידת ישוע מנצרת הנו חג הקשור כמעט באופן טבעי לעולם של רגשות שנולדו מתוך 'הבשורה על פי לוקס', במיוחד מתוך החלקים הפופולריים שלו, הקלים להבנה. כך, חג המולד הנו חג של האנושי-אוניברסאלי. מבינים אותו, לפחות במידה מסוימת, ילדים ואנשים שנשארו כילדים בליבותיהם, והוא מביא ללבבות אלו דבר מה גדול ועצום שלאחר מכן נלקח לתוך התודעה.

חג הפסחא – למרות שנחגג בזמן התעוררות הטבע – מוביל אותנו לשערי המוות. ניתן לאפיין את ההבדל בין שני המועדים הללו באמירה, שבעוד שבחג המולד ישנם דברים יפים המדברים ללבבות האנושיים כולם, בחג פסחא קיים דבר מה נעלה לאין-שיעור. כדי לחגוג את חג הפסחא באופן הנכון, עלינו לספוג לנפשותינו דבר מה נעלה ביותר. אנו מתוודעים לרעיון (idea) הכביר והנעלה שישות אלוהית ירדה לאדמה, התגשמה בגוף אנושי ועברה דרך המוות. חידת המוות ושימור החיים הנצחיים בנפש לאחר המוות – את כל זה מביא חג הפסחא בפני נפשותינו.

נוכל להרגיש רגשות עמוקים כלפי החגים אלו רק אם נזכור את הדברים אותם אנו מכירים דרך מדע הרוח. חג המולד והרעיונות אותם הוא מעורר, קשורים בקרבה יתרה לחגים שנחגגו תמיד לזכר לידת מושיע. חג המולד קשור לפסטיבל של מיתרס, פסטיבל שחגג את לידת מיתרס במערה. כך, חג המולד קשור בקשר הדוק לטבע כפי שהוא מסומל בעץ חג-המולד. אף הלידה, אותה הוא מתאר, הנה חלק מהטבע. חג המולד, מכיוון שהוא חוגג את לידת ישוע מנצרת – לידה בעלת משמעות רבה במיוחד עבורנו במדע הרוח – יש בו הרבה מהרוחני. כפי שאמרנו לעיתים קרובות, רוח האדמה מתעוררת בחורף ופעילה ביותר כאשר הטבע נראה כישֵן וכקפוא. חג המולד מובילנו לטבע האלמנטרי; אורות נרות חג המולד אמורים להיות סמל להתעוררות הרוח בחשכת החורף, התעוררות הרוח בטבע. ואם ברצוננו להבין את מערכת היחסים בין חג המולד ובין בני האדם, עלינו לחשוב על הדבר המקשר אותנו לטבע אפילו כאשר אנו מופרדים ממנו באופן רוחני כמו בשינה, בה הגוף האסטרלי והאני שלנו עולים כרוח לתוך עולם הרוח. הגוף האתרי – למרות שגם הוא רוח – נשאר קשור לגוף הפיזי החיצוני. בראש וראשונה, טבע אלמנטרי שנולד עמוק בתוך האדמה כשהיא מכוסה בקרח החורפי – נוכח בתוכנו בגוף האתרי.

חג המולד מנציח גם את גופנו האתרי, הטבע האלמנטרי. אין זו אנלוגיה בלבד אלא אמת עמוקה. הגוף האתרי שלנו קושר אותנו לטבע האלמנטרי. אם תתייחסו לכל הדברים שנאמרו כאן במהלך שנים רבות אודות שִתוּקם והתמעטותם של כוחות האנושות, תידהמו מהקשרים הקרובים בין כל הכוחות החיים בגוף האתרי שלנו, לאירועים המביאים לפתחנו את הירידה בכוחות האלו ואת המוות. במהלך החיים, עלינו לפתח את הגוף האסטרלי שלנו, ובאמצעותו להכניס לתוכנו את הדברים הרוחניים, ולפיכך להכניס לתוכנו את זרעי המוות. טעות היא להאמין שהמוות קשור לחיים רק בצורה חיצונית ושטחית; כפי שציינתי לעיתים קרובות, קיים קשר אינטימי ביותר בין מוות לחיים. חיינו הם כפי שהם רק משום שאנו מסוגלים למות כפי שאנו מתים. ובתורו – קשור דבר זה לאבולוציה של גופנו האסטרלי.

שוב, האמירה שחג הפסחא הנו סמל לדברים הקשורים לטבענו האסטרלי, לחלק בטבענו דרכו אנו עוזבים את גופנו הפיזי ונכנסים לעולם הרוח – עולם ממנו ירדה ישות אלוהית רוחנית אשר חוותה מוות באדם ישוע מנצרת – אמירה זו אינה אנלוגיה. לו הייתי מדבר בזמנים בהם היה החוש לרוחני חי יותר מאשר בימינו, היו הדברים שנאמרו כעת נחשבים למציאותיים לגמרי. בימינו הם נחשבים רק לסמל. בני האדם היו מבינים שחגיגות חג המולד וחג הפסחא, כוונתן גם להזכיר לנו את הקשרים שלנו עם הטבע האלמנטרי ועם הטבע הגורם למוות רוחני ולמוות פיזי. במילים אחרות – המועדים הנם סימנים ואותות המזכירים לנו שאנו נושאים יסוד רוחני בגופינו האסטרלי והאתרי. אך בתקופתנו דברים אלו נשכחו. הם יעלו שוב כאשר האנשים יחליטו לפעול על מנת להבין דברים רוחניים מסוג זה.

בנוסף לגופים האתריים והאסטרליים, אנו נושאים בתוכנו יסוד רוחני – האני. אנו מודעים למורכבותו של האני ולכך שהוא ממשיך מאינקרנציה לאינקרנציה [ממהלך-חיים אחד למהלך-חיים נוסף]. ניתן לומר, שהכוחות הפנימיים שלו בונים את הזרע אותו אנו לובשים בכל אינקרנציה חדשה. ב'אני' אנו עולים מהמתים, על מנת להכין אינקרנציה חדשה. האני הוא זה ההופך כל אחד מאתנו לאינדיבידואל מיוחד. ניתן לומר, שבמובן מסוים מייצג גופנו האתרי את כל הדברים דמויי-החיים, כל דבר הקשור לכוחות האלמנטריים של הטבע. גופנו האסטרלי מסמל את הדברים הגורמים למוות והוא קשור לעולם רוחני גבוה. והאני מייצג את התחייה המתמשכת שלנו ברוח, את החיים המתחדשים שלנו בעולם הרוח שאינם טבע ואף אינם עולם הכוכבים, הם חודרים לתוך הדברים כולם.

בדיוק כפי שניתן לקשר בין חג המולד לגוף האתרי ובין חג הפסחא לגוף הפיזי – כך ניתן לקשר בין חג השבועות לבין האני. חג השבועות מייצג את האל-מוות של האני; הוא סימן לעולם הנצחי של האני, המזכיר לנו שאנו נצחיים, ישויות מיוחדות העולות מהמוות שוב ושוב; איננו ישויות שרק לוקחות-חלק בחיי הטבע בכללותם, העוברות דרך מיתות חוזרות. וכמה יפה מובע הדבר בפירוט של חג המולד, חג הפסחא וחג השבועות! חִשבו רק, חג המולד – כפי שאנו חוגגים אותו בימינו – קשור ישירות לאירועים ארציים; הוא מגיע מיד לאחר נקודת ההיפוך בין קיץ לחורף, כלומר – בזמן בו האדמה אפופה בחשכה העמוקה ביותר. במובן מסוים, עוקבות חגיגות חג המולד אחר חוקי האדמה; כאשר הלילות הם הארוכים ביותר והימים הם הקצרים ביותר, כאשר האדמה קפואה, אנו נסוגים לתוך עצמנו ומחפשים את הרוח כפי שהיא חיה באדמה. כך, חג המולד הוא חג הקשור לרוח-האדמה. הוא מזכיר לנו ללא הרף שכבני אדם, אנו שייכים לאדמה, שהרוח ירדה מהמרומים לעולם ולבשה צורה ארצית על מנת להפוך לאחד מילדי האדמה.

מצד שני, חג הפסחא מקושר למערכת היחסים בין השמש לירח, והוא נחגג תמיד ביום ראשון הראשון לאחר ירח מלא ראשון באביב, כלומר – הירח המלא הראשון לאחר היום העשרים ואחד של חודש מרץ. אנו קובעים את תאריך חג הפסחא בהתאמה למנח (position) היחסי בין השמש לירח. ניתן לראות כיצד קשור חג המולד בצורה נהדרת לאדמה וחג הפסחא קשור לקוסמוס. חג המולד מזכיר לנו את הדבר הקדוש ביותר באדמה, וחג הפסחא את הדבר הקדוש ביותר בשמים.

חג השבועות הכריסטיאני שלנו קשור בצורה נהדרת לדבר הנמצא מעל לכוכבים: לאש-היקום הרוחנית של הקוסמוס, כשהיא מתייחדת, הופכת לאינדיבידואלית, ויורדת בלשונות אש על השליחים. אין זו אש משמים או מהארץ, לא קוסמית ולא ארצית, אלא אש החודרת כל, ועדיין מקבלת אופי אינדיבידואלי ומגיעה לכל אדם ואדם. חג השבועות קשור לעולם כולו! כפי שחג המולד שייך לאדמה וחג הפסחא לשמיי הכוכבים, כך חג שבועות קשור באופן ישיר לכל אדם, כאשר הוא מקבל את ניצוץ החיים הרוחניים מהעולמות כולם. הדבר אותו מקבלת האנושות כולה בירידת האדם האלוהי לאדמה, ניתן לכל אחד ואחד בלהבות האש של חג השבועות. להבות האש מייצגות את הדבר הקיים בתוכנו, ביקום, ובכוכבים. כך, במיוחד עבור אלו המחפשים את הרוח, לחג השבועות יש משמעות מיוחדת ועמוקה המזמנת שוב ושוב חיפוש מחודש אחר הרוח.

חושבני, שבתקופתנו עלינו לקחת את מחשבות החג האלו צעד אחד הלאה, ולהתייחס אליהן בצורה עמוקה יותר מאשר בזמנים אחרים. היכולת שלנו להשתחרר מהאירועים המצערים ומרפיי הידיים של זמננו, תלויה מאוד בעומק תפיסת מחשבות מסוג זה. יהיה על הנפשות שלנו לפלס את דרכן אל מחוץ לאירועים האלו. במעגלים מסוימים האנשים מתחילים כבר לחוש זאת. והייתי מוסיף, שבמיוחד אלו הקרובים למדע הרוח ירגישו באופן הולך וגובר את ההכרח של זמננו לחדש את חיי הרוח ולהתעלות מעל למטריאליזם. אנו נתגבר על המטריאליזם רק בעזרת הרצון הטוב להצית בתוכנו את הלהבות מעולם הרוח, ולחגוג באמת את חג השבועות באופן פנימי, להתייחס אליו ברצינות פנימית.

בשיחות הקודמות שלנו כאן, דיברנו על הקושי של האנשים למצוא את הדבר הנכון במישור של חידוש הרוחניות תחת התנאים של תקופתנו. בימינו, ניתן לראות את התפתחותם של כוחות הראויים להערצה גדולה יותר; אך עדיין חסרים לנו הרגשות המתאימים להיענות להם. כאשר הרגשות הופכים להיות הכרחיים לרוחני, אנשים מבינים שחשוב לחגוג את חג השבועות הפנימי בתוך הנפש ולא להתעלם ממנו. קרוב לוודאי שמספר אנשים – כמובן, לא אתם, חברי היקרים, שהשתתפתם בלימודים מסוג זה במהלך שנים – יתייחסו לדיונים שלנו כאן כאל בעלי ניחוח של היפוכונדריה וכאל התאוננות. אני חושב בדיוק ההיפך, משום שנראה לי חשוב ביותר להצביע על הדברים עליהם אנו מדברים, משום שעל האנשים להכיר את המקום בו עליהם להתערב באופן רוחני במהלך האבולוציה האנושית. למעשה, פה ושם מבינים גם אנשים אחרים את הדבר המהותי לזמננו.

נכדו של שילר ,Alexander von Gleichen-Russwurm , כתב ספר קטן בשם: 'דעות קדומות תרבותיות' (Cultural Superstition). כאשר קראתי אותו, נזכרתי בדברים רבים אותם אמרתי לכם כאן. לדוגמא, אמרתי לכם שמדע הרוח לא צריך להישאר תיאוריה מופשטת. לחילופין, הוא חייב לזרום לתוך נפשותינו כך שחשיבתנו תהפוך באמת לחיה, כזו הנעשית מתוך שיקול דעת, גמישה – משום שרק אז נוכל להכניס לליבנו את משימות התקופה. בהקשר לכך, הבה ואקרא בפניכם מספר משפטים מספרון זה.

" העובדה שכולנו נושאים חלק מהאשמה על הטרגדיה הנוראית, נובעת מכך שבכל אירופה – למרות התרבות, בתי הספר ואפשרויות חינוכיות אחרות – איבדנו בהדרגה את חשיבתנו העצמאית.

הו, חירות המחשבה, לשווא משוררינו הגדולים חיפשו אחריך בשם האנושות. את נחלשת, דעכת – שקעת מטה כמו היית מתה! נטולי חירות, חיקינו באופן מכני את דברי אחרים, כוחה של מחשבתנו נכבל, הותש והפך לבעל מום.

היו לנו זמן, תשוקה ואמביציה לכל דבר – מלבד לחשיבה מעשית. אפילו כאן, באומת-העבר של המשוררים והפילוסופים, הפכה המחשבה לזרה ביותר, לנדירה ולאורחת לא קרואה. קריאה וכתיבה אינן מסייעות בעדנו יותר; אכן, יש ביכולתן רק להזיק אם אין אנו יודעים כיצד לחשוב.

לאחרונה, הדברים כולם מובילים אותנו ל'גמילה' מוחלטת מחשיבה. בכל דבר – אפילו בחינוך, באמנות, בבילוי, בעבודה, בחיים החברתיים, במסעות ובחיים הביתיים שלנו.

מעל לכל, צריכה תרבות מקורית ללמד אותנו לחשוב, משום שלא די ברגשות ובאינסטינקטים על מנת לקיים דו-קיום בין אנשים ובין אומות. קיום זה דורש מוח, תודעה, שכל, מחשבה – מאומנים היטב ופוליטיים."

נכדו של שילר עקב אחר עובדת שכחת יכולת החשיבה הרחק לעבר ההיסטוריה:

"מאז הקונגרס של וינה ב – 1815 עשו האומות כולן מאמץ מסוים להסתדר ולהתיישב על הפלנטה הזו. אינספור אַמַניות, ניסיונות מסוגים שונים נושאים עדות לכך. אנשים האמינו שמאבק לחוקה ולזכות הצבעה יאפשר להם השתתפות אמיתית בממשל ואפשרות לקבוע את גורלם."

Von Gleichen-Russwurm אומר שלא ניתן להסתדר ללא החשיבה. הוא מראה זאת בציירו תמונה מוזרה של ההווה שלנו, עליה אנו חייבים לחשוב תמיד, ואין לשכחה אף לרגע.

"אכן, לא התקדמנו באופן מדהים כאשר דברים שנטוו בעבר לתוך סיפוריהם של המשוררים קלי הדעת הפכו למציאות. אנו שרויים בערבוביה תזזיתית עצומה, תזזיתית יותר מכל דבר שהתרחש במהלך ההגירה של העמים. הסנגלים הורגים את המשוררים שלנו, אמנים מטפלים בסוסים, פרופסורים שומרים על כבשים. מנהלי תאטראות נותנים פקודות הוצאה להורג דרך הטלפון, הודים אדוקים מחפשים מוות בשדות הקרב שלנו בהתאם לפולחנים העתיקים שלהם. מבנים יפיפיים הופכים להריסות, ומקלטים המתאימים לשוכני-מערות נבנים. מיליונרים רעבים ללחם ונאבקים בכנימות ובטפילים, בעוד מקבצי נדבות סועדים על שולחנות מפוארים בטירות עתיקות. טיפוסים חשודים משתקמים ואנשים לגמרי בלתי מזיקים מתנוונים ומתים בבתי כלא."

מצב עניינים זה אילץ את נכדו של שילר להתייחס להכרח בהחייאת החשיבה. מכל מקום, לא מצאתי – לא בכתב יד זה ולא בכתבים אחרים – חיפוש בכיוון הנכון אחר מקורות החייאת החשיבה.

אכן, בימינו לא קל לחגוג את חג השבועות בנפשנו, כלל וכלל לא קל. יש כאן ספר של אדם אשר במהלך השנים האחרונות התאמץ ביותר – עד כמה שניתן בידו – להבין את גתה, ואשר הרחיק לכת על מנת להבין את מדע הרוח שלנו. אדם זה – אשר ניסה באמת להבין את גתה וכעת הוא מרוצה שהוא מתחיל להבינו – כתב מוקדם יותר תשעה רומנים, ארבע-עשרה מחזות ותשעה כרכים של מאמרים. מקרה זה מאפיין ביותר את הקושי של האנשים בימינו למצוא את דרכם לחיים הרוחניים. בספרו האחרון, הכרך העשירי של מאמריו, הוא מעיד על כך שהוא מאושר ביותר למצוא סוף סוף את גתה, ושיש לו הזדמנות לנסות ולהבינו. מתוך כרך-מאמרים עשירי זה, ניתן לראות שהמחבר מאוד מנסה להבין את גתה. חִשבו על משמעות העובדה שאדם שכתב כל כך הרבה רומנים, מחזות, ושהנו מפורסם למדי, מודה שיתכן שבהיותו בן חמישים הבין את גתה.

ספרו האחרון מכונה: אקספרסיוניזם. הסופר הנו הרמן בר. הרמן בר הוא האדם אותו תיארתי כעת. לא ספרתי את כל מחזותיו; הוא כתב מחזות רבים אך ניער חוצנו מהמחזות המוקדמים.

לא קשה לי לדבר על בר, משום שאני מכירו מאז ימיו כסטודנט; אכן, אני מכירו היטב. אתם רואים, הוא כתב על כל נושא אפשרי, וברובה הייתה כתיבתו טובה מאוד. הוא העיד על עצמו שהוא היה אימפרסיוניסט כל חייו, משום שהוא נולד בתקופת האימפרסיוניזם.

כעת, הבה ונגדיר במילים ספורות את טיבו האמיתי של האימפרסיוניזם. לא נתווכח על ענייני אמנות, לא ננסה להבין מה אנשים כהרמן בר מתכוונים במילה אימפרסיוניזם. נתייחס לעבודתם של אמנים כגתה, שילר, שייקספיר, קורנייל, ראסין, דנטה – או כל מי שאתם רוצים. אנו נמצא, שהדבר אותו הם החשיבו ביותר באמנות שלהם היה שהם תפסו את העולם החיצוני ולאחר מכן עבדו אתו באופן רוחני. באמנות, מתאחדת תפיסת העולם החיצון עם מה שחי ברוח. גתה היה מסיר את הסטטוס 'אמנות' מכל העבודות שזכו לסטטוס זה, אך לא שאפו לאיחוד כזה של הטבע עם הרוח.

בזמנים המודרניים, עלה הדבר המכונה אימפרסיוניזם. הרמן בר גדל עם זה, וכעת הוא התוודע לכך שהוא היה אימפרסיוניסט בכל מה שהוא עשה. כאשר הוא דיבר על ציורים – ורבים ממאמריו עוסקים בציור – הוא עשה זאת מנקודת המבט של האימפרסיוניזם. כאשר הוא כתב על ציור הוא רצה להיות אימפרסיוניסט בעצמו, וזה אכן מה שהוא היה, ועדיין – בדרכו שלו. כעת, מה אדם כזה מתכוון באימפרסיוניזם באמנות? באימפרסיוניזם הוא מתכוון שהאמן חושש ביותר להוסיף דבר מה מנפשו/נפשה שלו/ה לרשמים החיצוניים הניתנים על ידי הטבע; לדידו, הנפש אינה אמורה להוסיף דבר מעצמה.

ברור שתחת תנאים כאלו לא ניתן היה ליצור כלל מוסיקה; אך בר הוציא מכלל זה את המוסיקה. כמו כן, לא היה ביכולתה של ארכיטקטורה להיווצר. לפיכך, מוסיקה וארכיטקטורה אינן יכולות אף פעם להיות רק אימפרסיוניסטיות. מכל מקום, בציור ובשירה אימפרסיוניזם טהור אפשרי בהחלט. טוב מאוד. ככל הניתן, הוּדר כל דבר המגיע מתוך נפש האמן. כך ניסו הציירים האימפרסיוניסטים ליצור תמונה של אובייקט לפני שהם תפסו אותו באופן הנכון, לפני שהם עיכלו היטב את הרושם הוויזואלי. במילים אחרות, תפיסת האובייקט לפני שניתן להוסיף דבר מה לתמונה ולרושם אותו היא מעוררת – זהו אימפרסיוניזם! כמובן, קיימות פרשנויות שונות לאימפרסיוניזם אך זהו טבעו העיקרי.

כפי שאמרתי בהרצאה פומבית בברלין, הרמן בר הנו אדם המגן בלהט רב על כל מה שהוא חושב כנכון לאותו הרגע. כאשר הוא הגיע לראשונה לאוניברסיטה של וינה, הוא היה שקוע כולו בסוציאליזם. הוא התייחס אליו בהתלהבות רבה והיה הדמוקרט-הסוציאליסט הנלהב ביותר שניתן להעלות על הדעת. אחד מהמחזות אליהם הוא מתכחש כעת, 'האנושיות החדשה', נכתב מנקודת מבט סוציאליסטית זו. אני חושב שהוא אזל מההוצאה. היו בו דפים רבים של נאומים סוציאל-דמוקרטיים שלא ניתן לביים אותם ולהעלותם על הבמה. לאחר מכן, התפתחה התנועה הלאומית הגרמנית בווינה והרמן בר הפך ללאומן נלהב וכתב את הספר 'החטא הגדול' שלו, אשר גם אליו הוא מתכחש כעת. עד לזמן בו – לאחר שהוא היה סוציאליסט ונציונליסט – הגיע בר לגיל בו מתגייסים בני האדם באוסטריה לשירות הצבאי וכך, בגיל 19 הוא הפך לחייל.

הוא עזב מאחור את הסוציאליזם והנציונליזם וכעת הפך לחייל, לחייל נלהב, ופיתח השקפת עולם מיליטריסטית לחלוטין על החיים. למשך שנה הוא היה חייל, חייל מתנדב לשנה. לאחר מכן, הוא נסע לזמן קצר לברלין. בברלין הוא הפך – ובכן, הוא לא הפך לברלינאי נלהב; הוא לא יכול היה לשאת זאת, כך שהוא לא הפך מעולם לברלינאי נלהב. אך לאחר מכן הוא נסע לפריז, שם הוא הפך לחסיד נלהב של מוריס ברה Maurice Barrès ושל אנשים מסוגו. כמו כן, הוא היה חסיד נלהב של בולנג'ר, שבדיוק בזמן ההוא מילא תפקיד חשוב. טוב, אין ברצוני להעלות סיפורים ישנים, לכן לא אספר לכם על המכתבים הבולנג'ריסטים מפריז אותם כתב בזמן ההוא בר הנלהב.

לאחר מכן הוא נסע לספרד, שם הוא הוצת בלהט לתרבות הספרדית, עד כדי כך שהוא כתב מאמר נגד סולטן מרוקו והתנהגותו המושחתת כלפי הפוליטיקה הספרדית. לאחר מכן חזר בר לברלין, ולזמן מה עבד כעורך של העיתון Freie Bühne, אך כפי שאמרתי, הוא לא הפך אף פעם לברלינאי נלהב. לאחר מכן, הוא נסע חזרה ובהדרגה גילה את אוסטריה. אחרי הכול, הוא נולד בלינץ. או, סליחה, לא הזכרתי שלפני כל זה הוא היה גם בסנט-פטרסבורג, שם הוא כתב את ספרו על רוסיה והפך לרוסי נלהב. לאחר מכן, הוא חזר וגילה את אוסטריה, את המקומות הרבים שבה, את ההיסטוריה התרבותית וכן הלאה.

בר היה תמיד מבריק ולפעמים גם עמוק. הוא ניסה תמיד למסור את מה שהוא ראה, בכך שהוא הציג את הרושם הראשון שלו מהדבר מבלי לעכל אותו באופן מנטלי. כפי שניתן לדמיין, דבר זה יכול לעבוד די טוב כאשר נותנים את הרושם הראשוני בלבד. סוציאליסט – שום דבר מעבר לרושם הראשון; גרמני או בולנג'ריסט – שום דבר מעבר לרושם הראשון; רוסי, ספרדי וכן הלאה – כנ"ל.

וכעת, התבוננות על ההיבטים השונים של האופי האוסטרי הלאומי – ללא ספק זוהי תופעה מעניינת באופן ראוי לציון! שערו בדמיונכם רק את הדבר הבא: בר הגיע לגיל חמישים, ולפתע – הופיע האקספרסיוניזם על הבמה, ההיפך הגמור מהאימפרסיוניזם.

למשך שנים רבות הרצה בר בדנציג. בדרכו לשם, הוא חלף תמיד דרך ברלין אך מבלי לעצור. הוא אהב את אנשי דנציג, וטען, שכאשר הוא מדבר אליהם הם מעוררים אותו תמיד למחשבות עמוקות, דבר שאינו קורה בשום עיר גרמנית אחרת. ובכן, אנשי דנציג ביקשו ממנו להרצות שם על אקספרסיוניזם. חִשבו רק על משמעות הדבר עבור הרמן בר, שהיה אימפרסיוניסט כל חייו! ורק בזמן ההוא התחיל האקספרסיוניזם לעלות! כאשר הוא היה צעיר והחל להיות אימפרסיוניסט, אנשים כלל לא אהבו את התמונות האימפרסיוניסטיות. להפך, כל הבורים וגסי הרוח, הזעיר-בורגנים, וכמובן גם אנשים אחרים – החשיבו אותן לאיוולת גרידא. בדרך כלל זה היה נכון, אבל לא נדון בזה כעת. מכול מקום, הרמן בר בער כולו, ולדידו, כל מי שאמר דבר מה נגד תמונה אימפרסיוניסטית סבל כמובן מצרות-מוחין, טיפשות מהשורה הראשונה המתנגדת לקדמה, אדם שאינו מקבל שום דבר אלא אם כן הוא ישן נושן, ושלחלוטין אינו מסוגל להתקדם בקצב של התקדמות האנושות. דברים מסוג זה ניתן היה לשמוע לעיתים קרובות מהרמן בר. אנשים רבים היו טיפשים בימים ההם.

היה בווינה בית קפה מסוים, Café Griensteidl, בו דנו לעיתים קרובות בדברים האלו. בית הקפה היה ממוקם מול תיאטרון-העיר הוותיק Burgtheater וכיכר מיכאל(Michaeler Platz) , כעת הוא לא קיים יותר. קארל קראוס – הסופר הידוע גם כקראוס הרברבן, שהוציא לאור ספרים קטנים – כתב מאמר על בית הקפה הזה, שאז, בשנת 1848, היו Lenau ו – Anastasius Grün בין אורחיו המהוללים. כאשר נהרס הבניין כתב קראוס ספרון בשם: 'הרס הספרות' (Literature Demolished).

לעיתים קרובות, היה נושא הדיון בבית-הקפה הזה עליית האימפרסיוניזם. כפי שראינו, הרמן בר דיבר שנים על אימפרסיוניזם שעבר כחוט השני דרך כל המטמורפוזות האחרות שלו. אך כעת הוא הזדקן; אקספרסיוניזם, קוביסטים, פוטוריזם באו, ובתורם, כינו את האימפרסיוניסטים כהרמן בר – טיפשים עלובים, הלועסים מחדש את העבר. להפתעתו של הרמן בר, שאר העולם לא הושפע מההערות שלהם. מכל מקום הוא הוטרד, משום שהיה עליו להודות שכאשר הוא היה צעיר הוא עשה בדיוק אותו דבר; הוא כינה את כל האחרים טיפשים. וכעת הם כינו אותו באותו השם. ומדוע שאלו שכינו אותו כך יצדקו פחות ממנו, כאשר הוא אמר זאת על האחרים?

אתם רואים, צרה צרורה! כך שלא נשאר להרמן בר אלא להישען על האקספרסיוניזם, במיוחד כאשר הוא התבקש על ידי אנשי דנציג, אותם הוא אהב כל כך, לדבר על כך. ואז השאלה הייתה מציאת הנוסחה המתאימה לאקספרסיוניזם. אני מבטיח לכם, איני לועג להרמן בר. למעשה, אני מחבב אותו מאוד והייתי רוצה למצוא כל תירוץ שיצדיק אותו; אני מתכוון לכך שאני מחבבו כתופעה תרבותית.

היה על הרמן בר להשלים עם האקספרסיוניזם. כפי שללא ספק תסכימו, אדם בעל מוח פעיל לא יהיה מרוצה כלל וכלל שבהגיעו לגיל הבשלות, גיל חמישים, יזכה בכינוי טיפש על ידי הדור הבא – במיוחד לא כאשר הוא מתבקש לדבר על אקספרסיוניזם בפני בני אדם בדנציג, שהיוו עבורו השראה למחשבות טובות. אולי ראיתם כמה ציורים אקספרסיוניסטים, קוביסטים או פוטוריסטיים. רוב האנשים, כאשר הם רואים אותם, אומרים: השלמנו עם דברים רבים, אבל זה כבר מרחיק לכת! יש לך קנבס, קווים לבנים הרצים מלמעלה למטה, קווים אדומים החוצים אותם, ואולי דברים נוספים שאינם מתארים עלים או בתים, עצים או ציפורים – אלא הכול ביחד ושום דבר בנפרד.

אך כמובן, הרמן בר לא היה יכול לדבר באופן הזה. אז מה הוא עשה? אחרי הכול, לאחר זמן רב בו הוא הרהר, התחוור לו מהו האימפרסיוניזם. למעשה, דרך כל המטמורפוזות, בהדרגה הוא הפך לאדם מהרהר. כעת הוא הבין (כמובן, תחת השפעת האינספירציה של דנציג!) שהאימפרסיוניסטים לוקחים את הטבע ומסדרים אותו במהירות, ללא עבודה פנימית על הרשמים הוויזואליים. האקספרסיוניסטים עושים את ההיפך. זה נכון; הרמן בר הבין זאת. האקספרסיוניסט לא מתבונן כלל בטבע – אני רציני לגמרי לגבי זה. הם לא מתבוננים על דבר בטבע, הם מתבוננים רק פנימה. כלומר, שמה שנמצא שם בטבע – בתים, נהרות, פילים, אריות – אינו מעניין את האקספרסיוניסט, משום שהוא מתבונן פנימה. בר המשיך, על מנת לומר שאם ברצוננו להתבונן פנימה, חייבת התבוננות כזו להיות אפשרית עבורנו. ומה הוא עשה? הוא חזר לגתה וקרא את כתביו, לדוגמא – הדיווח הבא:

"יש לי את היכולת הבאה. כאשר סגרתי את עיני ובראש מורכן דימיתי פרח במרכז עיני, הוא לא נשאר שם בצורתו הקודמת אף לדקה, אלא התפתח. ופרחים חדשים הצבועים בצבעים, כמו גם עלים – גדלו מתוכו. לא היו אלו פרחים טבעיים, אלא דמיוניים, ועדיין רגילים כוורדים של הפסַל."

גתה היה מסוגל לעצום את עיניו, לחשוב על פרח, והפרח היה מופיע בפניו כצורה רוחנית ולאחר מכן, מתוך עצמו, להשתנות לצורות רבות.

"לא ניתן היה לקבע את היצירה הזו שנבעה בתוכי, אבל היא נמשכה כל עוד רציתי בכך, כשהיא אינה דוהה ואינה מתחזקת. היה ביכולתי ליצור את אותו הדבר, דרך כך שדמיינתי לוח עגול צבעוני מעוטר שהשתנה כל הזמן מתוך המרכז לעבר הפריפריה, בדיוק כמו הקלידוסקופ שהתגלה לא מזמן.(…) כאן, בבואה, זיכרון, אימגינציה יצירתית, קונספטים ורעיונות – כולם פועלים ביחד, כשהם מביאים לידי ביטוי בחירות מלאה את טבעו הפנימי החי של האיבר, ללא תכנית או הדרכה."

כעת, אם אינכם מכירים את גתה ואת השקפת העולם של אידיאליזם וספיריטואליזם מודרני, לא תוכלו לעשות דבר כזה מיד. לפיכך, הרמן בר המשיך לקרוא את הספרות על הנושא. הוא הצביע על גלטון האנגלי (Englishman Galton), שבהתאם לתיאוריו, חקר אנשים בעלי סוג של ראיה פנימית שהייתה לגתה. כפי שזה נהוג באנגליה, גלטון אסף כל מיני סטטיסטיקות על אנשים כאלו. אחת מהדוגמאות המיוחדות שלו היה כומר מסוים שהיה מסוגל לזמן בדמיונו תמונה שהשתנתה מעצמה, וכמו כן, יכול היה גם להחזירה לצורתה הראשונה על פי רצונו. הכומר תאר זאת בצורה יפה מאוד. הרמן בר עקב אחר עניינים אלו ובהדרגה הגיע למסקנה שאכן קיים דבר כזה, כראייה פנימית. אתם רואים, מה שגתה תאר – גתה אכן הכיר גם דברים אחרים – הנו השלב הראשון בלבד של ההוויה בתנועה בגוף האתרי. הרמן בר התחיל ללמוד דברים בסיסיים אלו על מנת להבין את האקספרסיוניזם, משום שהתחוור לו שהאקספרסיוניזם מבוסס על סוג זה של ראייה פנימית אלמנטרית. ואז הוא המשיך הלאה. הוא קרא את עבודותיו של הפיזיולוג הזקן ג'ונס מילר, שתיאר את הראיה הפנימית הזו בצורה כל כך יפה, בזמנים בהם מדע הטבע עדיין לא לגלג על דברים מסוג זה.

כך, בהדרגה פילס בר את דרכו דרך גתה, כשהוא מוצא זאת מעורר במיוחד לקרוא את גתה, להתחיל להבינו, ובתהליך הזה, לתפוס שקיים דבר כזה כראייה פנימית. על הבסיס הזה הוא הגיע לתובנה הבאה: באקספרסיוניזם אין צורך בטבע, משום שהאמן לוכד על הקנבס את מה שהוא או היא רואים במבט פנימי אלמנטרי זה. מאוחר יותר הדבר יתפתח למשהו אחר, כפי שאמרתי כאן קודם. קרוב לוודאי שאם לא נתבונן על האקספרסיוניזם כעל רעיון גאוני, אלא כאל ההתחלה הראשונה של דבר מה שעליו להבשיל, נעשה עם האמנים האלו יותר צדק מאשר הם עצמם עושים כשהם מעריכים את הישגיהם הערכת יתר. אך הרמן בר החשיב אותם כאמנים גאונים, ואכן הוא הודה בלהט עצום שיש לנו מבט פנימי ולא רק מבט חיצוני דרך העיניים שלנו. הפרק שלו על מבט פנימי הנו אכן טוב מאוד, והוא שמח מאוד לגלות בכתביו של גתה את המילים – "העין הרוחית".

חִשבו רק על מספר השנים שאנו כבר משתמשים בביטוי הזה. כפי שאמרתי, בר ניסה להתמחות גם במדע הרוח שלנו! מספרו של בר אנו יודעים שעד עתה הוא קרא את תיאורו של אוייגן לוי על השקפת עולמי. כפי הנראה בר לא התקדם עד ספריי, אך יכול להיות שהיום הזה יגיע. מכל מקום, תוכלו לראות שכאן קיים אדם הפועל בדרכו דרך הקשיים של זמננו, ולאחר מכן מביע עמדה על מה שהנו בסיסי ביותר. עלי להזכיר זאת, משום שהדבר מוכיח את מה שאמרתי לעיתים כה קרובות: לאנשים בזמננו קשה מאוד לכתוב עשרה רומנים, ארבעה-עשר מחזות וספרים רבים עם מאמרים, ולבסוף להגיע לקריאת גתה. בכך שהוא עבד באופן הזה על כתבי גתה הוא החל להבין אותו – למרות שדי מאוחר בחייו. ספרו של בר נכתב ברעננות נהדרת, והעיד על החדווה אותה הוא חווה בהבנת גתה. אכן, בשנים קודמות ישבתי ודיברתי עם הרמן בר לעיתים קרובות, אך אז לא ניתן היה לדבר אתו על גתה. בזמנים ההם, באופן טבעי הוא החשיב את גתה לטמבל, לאחד מהאנשים 'העתיקים', שעדיין אינם אימפרסיוניסטים.

חושבני שעלינו לזכור עד כמה קשה לאנשים מחונכים בזמננו למצוא את דרכם לדברים האלמנטריים ביותר המובילים למדע הרוח. ועדיין, אלו הם האנשים המעצבים את דעת הקהל. לדוגמא, כאשר הגיע הרמן בר לווינה הוא ערך שבועון בעל השפעה רבה, בשם – הזמן (Die Zeit). אף אחד לא היה מאמין לנו אם הייתי אומר, שאנשים רבים בעולם המערבי שדעותיהם נחשבות, לא מבינים כלום בנוגע לגתה, ולפיכך, אין ביכולתם להגיע למדע הרוח על בסיס החינוך שלהם – כמובן, ניתן להגיע למדע הרוח ללא חינוך. ועדיין, בר הנו הוכחה חיה לכך; משום שבגיל חמישים הוא עצמו הודה שלבסוף הוא הבין את גתה. עצוב מאוד לראות עד כמה הוא שמח למצוא את מה שהאחרים חיפשו מסביבו ועסקו בו כאשר הוא היה עדיין צעיר. בו זמנית, לראות זאת – זה דבר משמעותי ובונה להבנת זמננו. העובדה שאדם כהרמן בר נזקק לאקספרסיוניזם על מנת להבין שניתן ליצור רעיונות ולצייר אותם מבלי להתבונן בטבע – מראה לנו שהמגמה של מה שמכונה בימינו עולם התרבות, חיה ברעיונות הרחוקים מאוד מכל דבר רוחני. הוא נזקק לאקספרסיוניזם על מנת להבין שקיימת ראייה פנימית, עין רוחנית פנימית. אתם רואים, כל זה קשור ביותר לדרך בה הסופרים, האמנים והמבקרים של זמננו גדלים ומתפתחים. הרומן האחרון של הרמן בר מאפיין זאת. הוא מכונה –"עליה לשמים" ((Himmelfahrt. סוף הספר מצביע על כך, שבר מתחיל לפתח מהצד להט בוער אחר – כל ההתלהבות והתשוקות האחרות שלו עוברות כחוט השני דרך הרומן שלו – להט חדש לקתוליות. כל מי שמכיר את בר לא יטיל ספק בכך שיש דבר מה ממנו באופיו של פרנץ, הדמות הראשית ברומן האחרון שלו. הספר אינו אוטוביוגרפיה וגם לא רומן ביוגרפי; ועדיין, חלק נכבד מהרמן בר נמצא בפרנץ. סופר – לא אחד הכותב לעיתונים; לא נדבר על האופן בו העיתונאים מתפתחים, משום שאיננו רוצים שהמילה "התפתחות" תאבד את משמעותה המקורית. סופר כהרמן בר, הרציני בכתיבתו, שהנו מחפש אמיתי – לא יכול אלא לגלות את התפתחותו באופייה של הדמות הראשית בספרו. בר מתאר את התפתחותו ההדרגתית של פרנץ ואת בקשתו. פרנץ מנסה לחוות כל דבר שזמנו מציע לו, ללמוד כל דבר, לחפש את האמת בכל מקום. כך, הוא מחפש במדעים, תחילה לומד בוטניקה אצל וויסנר Wiessner – הבוטניסט הווינאי המפורסם, לאחר מכן, כימיה אצל אוסטוואלד Ostwald – הכלכלן הפוליטי, וכן הלאה. הוא מתבונן בכל דבר שזמנו מציע. הוא יכול גם להפוך לסטודנט ליוון העתיקה תחת וילאמוביץ Wilamowitz, או ללמוד על פילוסופיה מאוקיין Eucken או קהלר Kohler. לאחר מכן, הוא מתאר את הפוליטיקה הכלכלית תחת שמולר Schmoller; הוא יכול להיות גם בקורסים של אנשים אחרים, כנראה Brentano. לאחר מכן, פרנץ לומד עם Richet כיצד לגלות את המיסטריות של הנפש; שוב, היה ביכולתו ללמוד זאת גם עם מורה אחר. לאחר מכן, הוא מנסה שיטה שונה ולומד פסיכואנליזה אצל פרויד. מכל מקום, שום דבר אינו מספק אותו, וכך הוא ממשיך לשאוף אחר האמת בהליכה לתאוסופיה בלונדון. אז הוא מרשה לאדם כלשהו – שעד אותו הזמן נשאר ברקע של הסיפור – להעניק לו תרגילים אזוטריים. אך פרנץ מתעייף מהם מהר ומפסיק לעשותם. למרות זאת, הוא חש בצורך להמשיך בחיפושו. ואז פרנץ הולך למדיום. למשך שנים, הציגה מדיום זו ביצועים יוצאים מן הכלל מסוגים שונים. ואז, לאחר שפרנץ, גיבור הספר, התאהב בה, זהותה נחשפה. הוא יוצא למסע, עוזב במהירות – כפי שהוא תמיד עושה. טוב, הוא עוזב שוב בפתאומיות, משאיר את המדיום לגורלה. כמובן, באופן טבעי האישה נחשפה כמרגלת – משום שהרומן נכתב לא מזמן. ישנם אנשים רבים כפרנץ, במיוחד בקרב מבקרי החיים-הרוחניים בני זמננו. אכן, כך עלינו לתאר את האנשים השופטים לפני שהם חודרים אף לשלבים האלמנטריים הראשוניים ביותר. הם לא הרחיקו לכת כהרמן בר, שאחרי הכול – בכך שלמד את האקספרסיוניזם – גילה שישנה ראייה פנימית. כמובן, דעותיו העכשוויות של הרמן בר על דברים רבים תהיינה שונות מאלו שהיו לו בעבר. לדוגמא, לו היה קורא אז את ספרי 'גוף, נפש ורוח', הוא היה שופט אותו כדבר מה… לא חשוב, לא הכרחי לשים זאת במילותיו שלו. היום הוא ודאי היה אומר שקיימת עין פנימית, ראייה פנימית, שהינה אכן סוג של אקספרסיוניזם. כעת, אחרי הכול, הוא התקדם עד לראייה הפנימית החיה בימינו באקספרסיוניזם. טוב, לא חשוב. אלו הם הרעיונות אליהם הגיע הרמן בר, כשהוא מקבל השראה מהאנשים בדנציג, ולאחר מכן – מתוך הרעיונות האלו – הוא כתב את ספרו.

הזכרתי זאת רק כדוגמא לקושי העומד בפני האנשים בזמננו למצוא את דרכם למדע הרוח. דוגמא זאת מראה גם שכל מי שמכיר את כוונותיו של מדע הרוח בבהירות, אחראי – כל עוד זה ניתן והכרחי – לעשות הכול על מנת להביס את הדעות הקדומות. אנו מכירים את היסודות של דעות קדומות אלו. ואנו יודעים שאפילו המוחות הטובים ביותר בזמננו – אלו שכתבו אינספור מאמרים ומחזות – אף אם הם מחפשים בכנות, לכל היותר מגיעים לרמה הבסיסית ביותר רק לאחר שהם מגיעים לשנתם החמישים. כך, עלינו להודות שקשה למדע הרוח להכות שורש. אף שהנפשות הפשוטות ביותר מוכנות לקבל את מדע הרוח, הן מוחזקות מאחור בידי אנשים השופטים על בסיס מניעים וסיבות, כמו אלו אותם תיארתי.

ובכן, דברים רבים קורים בזמננו, וכפי שתיארתי לעיתים קרובות – הפכה המחשבה המטריאליסטית לטבע שני לאנשים. אנשים לא ערים לכך שכאשר הם בונים תיאוריות גבוהות, הם חושבים שטויות פנטסטיות. לעיתים קרובות שעשעתי אתכם בתיאורי על האופן בו נלמדת תיאוריית קאנט-לפלס לילדים בבית ספר. הם לומדים בקפידה שהאדמה הייתה פעם ערפילית-שמש והיא הסתובבה, ושהפלנטות נפרדו ממנה. ומה יכול להבהיר זאת יותר מאשר הדוגמא של הטיפה: כל מה שאתם צריכים זה טיפת שמן, חתיכת קרטון עם חתך באמצע עבור קו המשווה ומחט לנעוץ בזה. לאחר מכן, סובבו את הקרטון עם המחט ואתם תראו כיצד מתפצלות ממנו "פלנטות" בצורה יפה. לאחר מכן, נאמר לסטודנטים שמה שהם רואים כאן במיניאטורה קרה מזמן במנעד רחב בהרבה ביקום. כיצד ניתן להתנגד כלל להוכחה כזאת? כמובן, חייב היה להיות מורה גדול, אי שם ביקום, על מנת לעשות את פעולת הסיבוב… רוב האנשים שוכחים זאת. אך לא צריך לשכוח זאת; צריך לקחת את כל הגורמים בחשבון. ומה אם לא היה מורה גדול, או פרופסור מלומד העומד ביקום על מנת לסובב את כל זה? בדרך כלל שאלה זו אינה נשאלת, משום שהדבר מאוד ברור – ברור מדי. למעשה, הישג גדול הוא למצוא אנשים חושבים מאלו שנשארו מהספיריטואליזם ומהאידיאליזם, המבינים את המשמעות המלאה של הדבר הזה. לפיכך, עלי להתייחס שוב ושוב לפסקה המצוינת הבאה על גתה שכתב הרמן גרים, אותה אני גם מצטט בספרי הבא.

"לפני זמן רב, כשגתה היה צעיר, השתרשה הפנטזיה הקאנט-לפלסית (אתם רואים, גרים מכנה זאת פנטזיה!) לגבי מקור האדמה ועל ההרס העתידי שלה. מתוך הערפילית הקוסמית המסתובבת עליה לומדים ילדינו בבית הספר, נוצרו צורות מרכזיות של ערפיליות-גז שמאוחר יותר הפכו לאדמה. במהלך תקופות זמן בלתי ניתנות לתפיסה, עובר הגלובוס הקרוש הזה דרך כל הפאזות ההתפתחותיות שלו, כולל זאת של מקום משכנה של האנושות, עד שלבסוף הוא נופל לתוך השמש כפיסה של סיג שרוף. תהליך ארוך זה, שעבור הקהל מובן לחלוטין, לא צריך התערבות חיצונית על מנת לצעוד במסלול, מלבד הפעלה של כוח חיצוני כלשהו השומר על השמש בטמפרטורה שווה. לא ניתן לחשוב על תחזית שוממת יותר לעתיד, מאשר זאת הנכפת עלינו כתחזית מדעית, הגיונית והכרחית. עצם של פגר שכלב רעב לא היה מתקרב אליה הייתה חתיכה רעננה, מעוררת תיאבון יותר, בהשוואה להפרשה הסופית של הבריאה שהאדמה שלנו אמורה להיות, כאשר, לבסוף, היא תיפול חזרה לתוך השמש. הלהיטות לידע – ההופכת את הדור שלנו לדור המסכים לתיאוריות מהסוג הזה ומקבל אותן – היא הסימן לדמיון חולני, תופעה היסטורית אשר מלומדי העתיד יצטרכו כושר המצאה רב על מנת להסבירה. אכן, דורות מאוחרים יותר יתמהו כיצד היה ביכולתנו להתייחס לשטויות האלו כאל אמת – שטויות הנלמדות בימינו כאמיתות בכל בתי הספר!"

הרמן גרים ממשיך ואומר:

"גתה אף פעם לא השתעשע בתיאוריות נוחות כאלו… גתה היה נזהר שלא להסיק מסקנות דרוויניסטיות ממה שהוא למד תחילה מהטבע בהקשר לכך, והביע זאת בעבודותיו."

כפי שהנכם יודעים, הבנה רוחנית יותר של הדרוויניזם הייתה מובילה לתוצאות שונות. הדבר אליו התכוון גרים, ומה שלי עצמי יש לומר, אינו מכוון נגד דרוויניזם ככזה – אלא נגד הפרשנות המטריאליסטית שלו אותה מאפיין גרים באחד מנאומיו, כמחללת את כל הכבוד האנושי בכך שהיא עומדת על כך שאנו התפתחנו בקו ישר מהחיות הנמוכות. כפי שאתם יודעים, האקסלי זכה לתשבחות רבות על המענה אותו הוא נתן להתנגדויות מסוגים שונים לגבי האבולוציה של בני האדם מהקופים – אני חושב שההתנגדויות הועלו על ידי הבישוף, לא פחות. האנשים העירו לתשובתו של האקסלי שהוא היה מעדיף להיות צאצא של הקוף, ובהדרגה לפלס דרכו משם להשקפת העולם הרווחת, מאשר להיות צאצא במובן של טענת הבישוף, ואז לפלס דרכו מטה להשקפת עולמו של הבישוף. אנקדוטות כאלו הינן עסיסיות, אך הן מזכירות לי את הסיפור על הילד הקטן שהגיע הביתה מבית הספר והסביר לאביו שהוא למד שמוצא בני האדם הוא מהקוף. "מה כוונתך, ילד טיפשון?", שאל האב. "כן, זה נכון אבא, כולנו הגענו מהקופים", אמר הילד, ולכך ענה אביו, "אולי לגביך זה נכון, אבל לחלוטין לא לגבי!" לעיתים קרובות הסבתי את תשומת הלב לפליטות פה כאלו הנאמרות נגד החשיבה הנכונה, והמובילות לפרשנות מטריאליסטית של הדרוויניזם.

אך בימינו, מרגישים בני האדם חובה להתעלות על בני אדם אחרים. לא הגענו עדיין לנקודה בה האנשים יאמרו שהם התקדמו מספיק; לא, הם רוצים ללכת הלאה ולהתעלות בהישגיהם באופן יומרני וראוותני. לדוגמא, ישנו אדם המתוסכל מאוד מקיומה של הפילוסופיה ושל הפילוסופים הרבים בעולם שיצרו פילוסופיות. הוא התמרמר על כל הפילוסופים. ובכן, לאחרונה פרסם האדם הזה מטח של השמצות נגד הפילוסופיה, ורצה למצוא משפט תמציתי דרכו יוכל לפרוק את זעמו. אקרא לכם את ההצהרה שלו, כך שתוכלו לראות מהי מחשבה בזמנים אלה של הפילוסופיה, דרכה מקווים האנשים למצוא את האמת ואשר הגיעה להישגים רבים, כפי שתראו מספרי העומד לצאת לאור; וזו ההצהרה – "אין לנו יותר פילוסופיה מאשר לַחַיות".

במילים אחרות, לא רק שהוא טען שאנו צאצאים של החיות, אלא שהוא גם הצהיר שאף במאמצנו הגבוהים ביותר – כלומר בפילוסופיה – לא התקדמנו עדיין מעבר לחיות, משום שאיננו יכולים לדעת יותר מאשר החיות יודעות. הוא היה רציני מאוד בקשר לזה. "אין לנו פילוסופיה יותר מאשר יש לחיות, ורק הניסיונות התזזיתיים שלנו להשיג פילוסופיה והכניעה הסופית שלנו לבורות שלנו, היא המבדילה ביננו לבין החיות." כלומר – הידיעה, שבדומה לפרות אנו יודעים כה מעט, היא ההבדל היחידי ביננו לבין החיות. אדם זה כתב עבודה קצרה על ההיסטוריה של הפילוסופיה, בכך שניסה להוכיח שאינה אלא סידרה של ניסיונות נואשים של פילוסופים להתעלות מעל האמת הפשוטה, שאיננו יודעים יותר על העולם מאשר החיות.

כעת, ודאי תשאלו, למי יכולה להיות השקפת עולם מעוותת כזו על הפילוסופיה? אני חושב שיעניין אתכם לדעת מי מסוגל לצאת עם השקפת עולם בלתי תאומן זו. למעשה, האדם עליו אנו מדברים הנו פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה בצ'רנוביץ'. לפני שנים רבות הוא כתב ספר בשם 'קץ הפילוסופיה' וספר נוסף המכונה 'קץ החשיבה', ולא מזמן הוא כתב את 'הטרגיקומדיה של החכמה', שם ניתן למצוא את המשפטים אותם ציטטתי. אדם זה מילא את חובותיו הרשמיות כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה בכך שהוא שכנע את הקהל האדיב והקשוב, שבני האדם אינם יודעים יותר מהחיות; שמו הוא ריצ'רד וואלה Richard Wahle, והוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה בצ'רנוביץ'.

עלינו להסתכל על דברים כאלו, משום שהם מעידים עד כמה 'רחוק להפליא' התקדמנו. חשוב להביט יותר מקרוב על מה שנדרש בחיים, כלומר – שהגיע הזמן בו על האנושות להחליט לקחת את חג השבועות (Pentecost) הפנימי בצורה רצינית, להצית את אור הנפש ולהכניס את הרוחני פנימה. דברים רבים תלויים בכך שיהיו לפחות אנשים ספורים בעולם המבינים כיצד חג השבועות של הנפש יכול, וחייב להיחגג בזמננו.

איני יודע מתי יהיה ספרי מוכן, אבל עלי להישאר כאן עד שאסיים אותו וכך נוכל להיפגש שוב בשבוע הבא להרצאה נוספת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *