מקריסטלים ועד קרוקודילים – 08

מקריסטלים ועד קרוקודילים

רודולף שטיינר

GA347     23.9.1922

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה והגהה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 8

על מצבי אדמה קדומים

עלינו להיכנס עכשיו ליותר פרטים על הנושא האחרון שעליו דיברתי. בפעם האחרונה דיברתי על היצורים המוזרים שחיו על האדמה וכיצד הם חיו. אמרתי גם שבשלב מסוים האדמה עצמה היתה אורגניזם חי, ישות.

במוזיאונים שונים עדיין נמצאים שרידים של איכטיוזאורוס, פלסיוזאורוס, מגטריה ופרות ים. כשאנו לומדים אותם, אנו מוצאים שלכל החיות הללו יש דבר אחד במשותף. גופם היה מכוסה על ידי שריון קשקשים, והיו להם כפות רגליים כבדות. הם היו כה גדולים שיכולתם לטייל עליהם. יכולתם להכות אותם בפטיש גדול מבלי באמת לפגוע בהם, בגלל שריון הקשקשים המגן שלהם. כל זה נותר מיצורים עתיקים אלה, גם בצורה הרבה יותר קטנה, כמו בצבים ובתנינים. גם אם הן הרבה יותר קטנות, חיות אלו הן צאצאים של היצורים הפרהיסטוריים הללו, אשר, כפי שאמרתי, לבשו שריון של פלטות קרניות.

בואו וננסה עכשיו לקבל מושג כיצד הם פיתחו את השריון של פלטות קרניות. כדי לחקור עניין זה, עלינו להתחיל עם הפרטים הקטנים ביותר. דמיינו לעצמכם שכלב פצוע. לחיות יש אינסטינקטים יוצאים מהכלל של הבראה. קודם כל, הוא בדרך כלל, מלקק את הפצע, מרטיב אותו ברוק. ואז הכלב הכי אוהב לשכב בשמש ולתת לה לזרוח על הפצע. מה קורה אז? סוג של קרום נוצר מעל לפצע. אנו יכולים לצייר זאת כך:

C:\Users\דניאל\AppData\Local\Microsoft\Windows\INetCache\Content.Word\003.bmp

אם הפצע הוא כאן, הכלב יכסה את הפצע כולו ברוק ואז ייתן לשמש לזרוח עליו. השמש עובדת על הרוק, ומעל הפצע נוצר קרום קשה שמתחתיו הפצע יכול להחלים. לכלבים יש אינסטינקט ריפוי ראוי לציון, שמתוכו הם לוקחים את הצעדים הנכונים לרפא את עצמם.

אנו יכולים להאריך בזה. אנו יכולים להתבונן בתופעה מוזרה שתעזור לנו להבין כיצד הכלבים מרפאים פצעים. אתם יודעים שאנו שואפים אוויר. בתהליך שבו חמצן נכנס ומתפזר בכל גופינו. זה מאפשר לנו לחיות. מבלי חמצן נחנק מיד. מה אנו עושים בתמורה לכך? איננו אסירי תודה לאוויר שנותן לנו חמצן. בתוך גופנו אנו מחברים את החמצן עם פחמן כדי ליצור פחמן דו-חמצני, ואז אנו נושפים אותו. למעשה אנו חסרי תודה לסביבתנו ומזהמים אותה בהתמדה. אם היינו מוקפים רק בפחמן דו-חמצני, היינו נחנקים. האוויר הטרי עובר בתוכנו. אנו נושפים את מוצריו ולמעשה מזהמים עימו את סביבתנו. אנו נושפים בהתמדה פחמן דו-חמצני, שעימו אין אדם או חיה יכולים לשרוד. כך אנו יכולים לראות שחיי חיה ביסודם מכילים שאיפה של חומרים מקיימי חיים מתוך הסביבה ונתינה חזרה של חומרים מזיקים.

חיי החיות היו במהרה במצב רע אם כל היצורים היו מתנהגים 'בדיוק' כמו בני אדם וחיות, המזהמים את האוויר. אם כל צורות החיים היו עושות אותו הדבר, האדמה היתה מגיעה מזמן למצב שבו שום דבר לא היה יכול לחיות יותר, והאדמה כולה לא היתה יותר מאשר בית קברות עצום. זה דבר טוב שהצמחים אינם מתנהגים באופן זהה, אלא עושים את ההיפך. בעוד אנו והחיות שואפים חמצן ומרעילים את האוויר עם דו-תחמוצת הפחמן, הצמחים שואפים פחמן דו-חמצני, שומרים את הפחמן ומשחררים את החמצן. בזכות קיומם של הצמחים, במיוחד של היערות, החיים על האדמה יכולים להימשך. אם לא היו יערות, או אם חברה גדולה היתה כורתת את היערות, כפי שהן באמת עושות במידה מסוימת, החיים היו נהיים הרבה יותר בלתי בריאים. זה חיוני שנבין שאנו צריכים את היערות. אם אנו רק מתעניינים בקרשים וחותכים את העצים, אנו הופכים למעשה את החיים על האדמה לבלתי אפשריים. אנו יכולים לומר שבדרך שבה הדברים נעשים על האדמה, בני אדם וחיות מתנהגים למעשה רע מאוד משום שהם מזהמים את סביבתם, בעוד שצמחים ויערות מחדשים אותה.

אתם רואים, רבותי, כאלה הם הדברים עכשיו. אבל לא תמיד הם היו כאלה. אנו צריכים להבין שהאדמה השתנתה והיתה שונה למדי בזמן שתיארתי לפני כמה ימים. אם תלכו עכשיו לטיול, לא תפגשו באיכטיוזאורוס, כפי שצפוי בזמן הזה. האדמה משתנה בהתמדה ותראה שונה בעתיד. ועדיין מה אתם יכולים להסיק מכל מה שלמדנו עד כה? אתם רואים שמה שיש לנו בתוכנו ומה שאנו פולטים אינו יכול לקיים אותנו. אנו צריכים לקבל משהו כתוספת. בשלב זה באבולוציה, אנו צריכים לקבל את מה שהצמחים יכולים לתת לנו כדי שנוכל לחיות. איננו יכולים לחיות רק על מה שיש בתוכנו. זה יהרוס אותנו.

אתם יכולים לראות בבירור שמה שמועיל וטוב לנו כשהוא נמצא בתוכנו הורס אותנו כשהוא מגיע אלינו מבחוץ. לדוגמא, אנו נהיה במצב רע אם יהיה בתוכנו יותר מדי חמצן. במילים אחרות, חומרים שהם מזיקים כשהם נמצאים בתוכנו מועילים כשהם מגיעים אלינו מבחוץ, ואלו המועילים כשהם בתוכנו הם רעילים כשהם מגיעים אלינו מבחוץ. זה חשוב מאוד להבין זאת.

כעת, כשהבנו שמשהו שצריך להיכנס לתוכנו שונה מזה שבתוכנו, בואו ונשוב אל העבר שוב. בדמיוננו נלך בחזרה אל התקופה שבה האיכטיוזאורים חצי שחו וחצי התהלכו על האדמה והפלסיוזאורוס היה מלקט מסביב. תזכרו במה שאמרתי אודות מצבים שכאלה. אבל היתה גם תקופה שקדמה לזו. כיצד נראו הדברים בזמנים עתיקים מאוד, אפילו לפני האיכטיוזאורים והפלסיוזאורים?

טוב, רבותי, אם נשפוט ממה שנותר מעבר רחוק זה, החיות של תקופה זו היו אפילו יותר מגושמות ומסורבלות מן המאוחרות יותר. אתם יודעים, אתם יכולים ללמוד על הפלסיוזאורוס במוזיאונים. אתם תראו את הממדים העצומים שלהם, את שריון הקשקשים שלהם, כבד כמו שריון של אבירים מימי הביניים, ורגליהם המגושמות. אתם יכולים לדמיין שהחבר'ה האלה לא היו זריזים או חינניים כלל, אלא מגושמים ביותר. אבל עם כל המגושמות הפיזית שלהם, עדיין היו להם רגליים דמויות סנפירים, שאפשרו להם לשחות ולהחזיק בדברים. באופן מסוים, הם היו יצורים מודרניים בהשוואה לאלו שלפניהם, לחיות היותר מוקדמות, שקדמו לאיכטיוזאורוס, לפלסיוזאורוס ולמגטריה, שהיו אפילו יותר מגושמות שלא היה להן דבר מלבד גוף רך שלא היה ניתן כה להבחנה. היה משהו כמו ראש מקדימה, זנב ארוך למדי מאחור, ומסביב לכל – שריון קשקשים עצום.

אם ראיתם מעולם צדפה למאכל, אתם יכולים לחשוב עליה כעל גמד זעיר בהשוואה ליצורים עתיקים אלו. כל גופה נראה כמו ג'לי, רירי, ומוקף בצדפה. אם תחשבו עכשיו על צדפה שונה במקצת ומכוסה בלוחיות כמו צב ותציירו לעצמכם גוף צדפה רך בתוך זה, תקבלו מושג על החיה שחיה על האדמה לפני האיכטיוזאורוס והמגטריה.

בזמן ההוא האדמה היתה בעלת סמיכות, סמיכות יותר מחלב. ההרים שאנו מכירים היום עדיין היו ממוססים בתוכה. האדמה היתה עדיין גוש של רוטב סמיך למדי בחלל. ובתוכה צפו צדפות ענקיות, אשר גימדו את כל המבנה הזה. הן היו כה עצומות שיכולתם לצייר את כל צרפת על גבן. כל צרפת תתאים שם בקלות. הזקנות מבין חיות אלו היו כה גדולות משום שהאדמה גם כן היתה עדיין ענקית.

כך, חיו פעם על האדמה יצורים ענקיים שהכילו למעשה רק חומר דמוי ג'ל ויכלו לזוז רק בדרך שבה הצדפות שלנו נעות, מלבד זה שהצדפות של ימינו צריכות מים הרבה יותר דלילים. יצורים דמויי ג'ל אלה עטו שריון עצום כמו הצבים שלנו ושחו מסביב בנוזל הסמיך של האדמה.

אתם יכולים להשוות את האדמה של תקופה זו לסיר גדול של מרק סמיך המכיל כופתיות. אתם צריכים לדמיין אותן כה מוצקות בצד אחד שתאבדו שיניים כשתנשכו אותן ורכות מאוד בצד השני. רק דמיינו שאתם יכולים להסיר את החלק הקשה כמו כובע. החלק האחר היה כה רך שיכולתם לאכול אותו. הוא היה רך יותר מן הנוזל הסמיך של האדמה שבו צפו יצורים אלה.

לחיות קדומות אלו היה משהו שאתם עדיין יכולים לראות היום בכמה חרקים קטנים. למשל, בוודאי כולכם ראיתם חלזונות זוחלים. אתם יכולים לעקוב אחריהם כי הם משאירים שובל של ריר. היום השמש מייבשת את הריר, וכך אין לו הרבה משמעות. אבל בימים עתיקים ביותר אלה, כשהאדמה עדיין לא הייתה מוצקה לחלוטין, החיות שתיארתי השאירו גם כן מאחוריהן מין ריר שכזה, אשר התערבב עם מרק האדמה הסמיך. אם כן, יצורים אלה היו מועילים לאדמה.

כיום אתם יכולים לחזות רק בשרידים של דברים כאלה, כאשר אתם הולכים למטה בשביל אחרי גשם טוב, במיוחד סביב לגיתהאנום כאן, ביום גשום שלשולים זוחלים סביב בכל מקום. היכן הם היו כל הזמן? הם חיים באדמה, היכן שהם עושים תעלות לזחול דרכן. אתם רואים, אם לא היו שלשולים, שדותינו היו הרבה פחות פוריים, כי החומר שהם משאירים מאחור משנה את האדמה. לעולם אל לנו לקבל את הרעיון שכל דבר בטבע הוא מיותר.

הצדפות הענקיות בזמנים הקדומים עשו משהו דומה: הן הפרישו בהתמדה ריר שחידש את האדמה הנוזלית. אבל הדברים שונים במקצת היום. לא משנה כמה מחומרים אלה החלזונות שלנו והשלשולים מפרישים ומוסיפים לאדמה, ההפרשות שלהם מתות באדמה כפי שהן עכשיו. אנו לבטח מפיקים תועלת ממה שהשלשולים והחלזונות משאירים אחריהם בעפר השדות ובאחו. זהו דשן מצוין כשהוא שוקע בתוך האדמה. אבל אתם רואים, מה שחיות אלו נותנות לאדמה אינו קם לחיים. אין בו כוחות חיים.

אבל בזמנים עתיקים כשהצדפות הענקיות הפרישו חומרים לתוך האדמה הנוזלית, משהו ראוי לציון התרחש, משהו שמתרחש אפילו בצורה דומה היום. תהליך ההפריה בחיות הירודות ביותר – ואפילו בכמה חיות מפותחות יותר – שונה מן ההפריה בחיות גבוהות יותר וגם אצל בני אדם. הנקבות של הדגים, הקרפדות ודו חיים אחרים, מטילות אשכול של ביצים במים, והזכרים מטפטפים את הזרע שלהם על ביצים אלה ומפרים אותן. ההפריה מתרחשת מחוץ לגוף הנקבה. במילים אחרות, הנקבה מטילה את הביצים במקום כלשהו ועוזבת. הזכר מוצא אותן, מפרה אותן, ועוזב גם כן. תהליך ההפריה חיצוני לגמרי ויגמר ללא כלום אם השמש לא תזרח על ביצים מופרות אלו. ללא השמש, הן ימותו. אבל אם השמש תאיר על הביצים המופרות, הן יתפתחו לחיות צעירות. תהליך זה עדיין מתרחש בימינו.

בזמן שבו הצדפות הענקיות שחו סביב במרק האדמה, הריר שהן הפרישו איפשר ליצורים ענקיים חדשים כאלה להתפתח שוב ושוב מתוך האדמה. האדמה עצמה נתנה ליצורים מגושמים אלה להיוולד ובתמורה הם הפרו אותה על ידי ההפרשות שלהם. אתם יכולים לדמיין שבזמן מסוים האדמה כולה היתה אורגניזם חי, ישות חיה, וחייה היו צריכים להתקיים דרך הריר שיצורים אלה הפרישו בהתמדה. אם מרק האדמה המעובה היה קיים בעצמו, חיות ענקיות אלו היו מתות גם כן במהרה. הן הפרישו את הריר וקיימו בהתמדה את החיים על האדמה, ואיפשרו להם בתורם לתת חיים ליצורים חדשים, אשר שוב הפרו את האדמה וכן הלאה.

אבל הן לא יכלו להפריש את הריר שלהן אם לא היה להן משהו אחר. ציינתי שהאדמה היתה כמו מרק סמיך. אבל הריר של בעלי החיים היה הרבה יותר עדין. כיצד יתכן שלחיות היה ריר בעל איכות עדינה יותר מאשר לאדמה עצמה? במבט ראשון אנו עשויים לחשוב שזה היה בלתי אפשרי עבור גוש של רפש דליל לצוץ בנוזל הסמיך של האדמה.

אתם רואים, רבותי, אם תמיסו מלח בכוס של מים, עשוי לקרות שחלק ממנו ישקע מטה ויצוֹר משקע על קרקעית הכוס. המים נהיים דלילים יותר מאשר קודם לכן, כאשר כל המלח היה עדיין מומס בהם. התמיסה הדקה ביותר נמצאת למעלה, והנוזל הסמיך יותר נמצא קרוב לתחתית. אם תהפכו עכשיו את הכוס כשהצד העליון למטה, התמיסה כולה תעלה כמובן למעלה, ולא יהיה משקע. אבל היפוך דמיוני זה מתאר את המצבים של האדמה העתיקה. במרק סמיך זה של האדמה חיו צדפות עצומות. היה להן שריון קשקשים למעלה וריר למטה. מה הכילו למעשה הצדפות שלהן? הן לא היו דבר מלבד אדמה שקועה. רק קצת מלח שקע מחוץ לתמיסה והתיישב בתחתית, כך שהחומר עבור הצדפות נפרד מן האדמה הקשה יותר. הוא נע למעלה ויצר משקע בעוד שהחומר הקל יותר נשאר בתחתית. כדרך של דיבור, הזכוכית האחורית, או הראש, היה יכול לעלות מחוץ למים, רק המלח, כפי שהיה, עלה למעלה.

ומה קרה למלח זה? טוב, רבותי, בואו ונחזור למה שהכלב עושה כשיש לו פצע. תחילה הוא מלקק אותו, ואז נותן לשמש לזרוח עליו. הנוזל שעל פני השטח מתייבש והורג משהו בתוך הפצע. אחרת בקטריות יכנסו, יגדילו את האזור הנגוע, והחיה תמות. אתם רואים, סוג של שריון נוצר כאן, קרום שנוצר מתוך החומרים שבפנים. הנוזל דמוי הבוץ שהכלב מניח על הפצע בא מבפנים. כשהשמש זורחת על הנוזל הזה, החום מעבה אותו.

זה היה אותו הדבר עם החיות העתיקות. השמש זרחה על מרק אדמה זה, וכתוצאה מכך איזורים מסוימים בתוכה התעבו באותה דרך שבה גלד מתפתח על פצע של כלב. זה נהיה לצדפה עבור הצדפות. מתחת למסה המתעבה הזו של הצדפות הבוץ נהיה יותר דקיק כעת. כך נוצרו הצדפות הענקיות.

ועדיין הן לא היו שם אם השמש לא היתה זורחת עליהן. מבלי השמש הן לא היו קיימות. לכן יש לנו את התופעה המוזרה שבאור היום השמש זרחה על הארץ החצי נוזלית, משרטטת הלאה צדפות עצומות אלה.

אבל כאשר הן באמת באו אליה מטה, הן לא היו מועילות לאדמה, אשר בעודן זזות דרך מרק סמיך זה, החיות הפרו אותה במובן של הריר הדק שהן הפרישו. זה בעצמו לא הספיק. האדמה היתה צריכה להכיל משהו נוסף. זה היה צריך להיות משהו דומה לביצה. רק אז הוא באמת היה יכול להיות מופרה כמו שצריך. אפשר להבין זאת, האין זה כך? רק אם האדמה היתה כמו ביצה היא יכלה להיות מופרית.

כדי להבין מצב זה כשהאדמה היתה מרק סמיך, אנו צריכים לבחון כיצד ביצה יכולה להיות מופרית. אנחנו דנו ביצור הזכרי בזמנים העתיקים, זה שהפרה את האדמה. אבל אז האדמה כולה היתה צריכה להיות הנקבה המקבילה, ביצה קולקטיבית עצומה. כיצד זה אפשרי?

אם אתם רוצים להבין משהו כזה, אתם צריכים להתבונן בעולם שמסביב לכם מקרוב. אתם תהיו מופתעים, אבל עלי לקרוא את תשומת לבכם למשהו אחר לרגע, למשהו שבני אדם מודרניים כבר לא מודעים אליו לגמרי. כן, זה לא רק בגלל שהם רוצים להישמע מסתוריים שמשוררים מתארים אוהבים מהלכים לאור הירח כשהם רוצים לתאר אדם מאוהב. הירח תמיד השפיע בחוזקה על הדמיון האנושי.

אתם עשויים לחשוב שאין לזה דבר עם הנושא הנוכחי שלנו. אבל יש לו. אור ירח מפעיל את דמיוננו. זהו דבר ראוי לציון. כאשר לאנשים המלומדים של זמננו יש פרץ מיוחד של אינטליגנציה, הם מופיעים עם רעיונות נחמדים במיוחד. למשל, לפני זמן מה היה איש מלומד בפריז אשר הבין שעם כל המכניזציה שיש לנו עכשיו אנו יכולים להשיג מעט מאוד.[1] זה באמת ראוי לציון שמלומד בפריז מצא זאת לבסוף! הוא חשב שכדי לקדם את בריאות האנשים, מישהו צריך לעשות אולי משהו שונה. תופתעו לשמוע מה שהוא אמר. הוא הציע לאנשים לקרוא את פאוסט של גיתה מאוד ביסודיות.[2] במקום לקחת כל מיני דברים שרק מערבים את האינטלקט, הוא אמר שיותר טוב אם יקראו את פאוסט בגלל שהוא מעורר את הדמיון שזה דבר טוב. אפילו איש מלומד כזה מבית ספר חומרני לחשיבה מעודד אנשים לקרוא את פאוסט של גיתה, בגלל שהוא מפעיל את הדמיון. הוא אמר שאנשים היום הם כל כך פיקחים ומשתמשים רק באינטלקט שלהם. אבל, הוא טען, האינטלקט עושה למעשה את האנשים לחולים. אם הם קוראים את פאוסט ומשקיעים עצמם בכל הדימויים שלו, הם יהיו הרבה יותר בריאים.

אדם מלומד זה רצה שאנשים ימלאו עצמם בויטאליות בריאה, בכוחות חיים. אתם רואים, ראיה פנימית שכזו היא מיוחדת, רגע מלא באור, שאין רבים כמוהו במדע המודרני. המדע המודרני משיג הבנה בריאה, בריאה משום שהיישומים שלו עוזרים לנו לעכל יותר טוב, זה באמת נכון: כאשר אנו קוראים את פאוסט של גיתה אנו מעכלים טוב יותר מאשר אנו לומדים את כל שאר העבודות האקדמיות המלומדות. הן הורסות את העיכול שלנו, אבל דרך פאוסט בטננו נהיית בריאה מתמיד. וכך מגיבים גם איברים אחרים. מדוע זה כך? משום שמחזה זה נובע מתוך הדמיון, לא מתוך האינטלקט.

רק חישבו על כך לרגע: בכל פעם שאנשים מרשים לעצמם להיות מושפעים מן הירח, הדמיון שלהם מופעל. יותר מכל דבר אחר, הירח מעורר את כוחות הצמיחה שלנו, משום ששני אלה יש להם קשר גומלין. האין זה נכון שכאשר אנו הולכים לטייל לאור הירח, אנו מרגישים קצת מחוממים? במילים אחרות, אנו חשים שכוחות הצמיחה שלנו מעוררים. כמובן, היום זה קורה רק במידה קטנה.

ועדיין נותרות העובדות שהירח קשור לכל האספקטים של חיי אנוש. הרשו לי להזכיר כאן עובדה שמציינת בחוזקה שהירח באמת קשור לכל האספקטים של חיי אנוש. כיום לעיתים קרובות אנו מזכירים דברים שאנשים בזמנים קדומים היו רגילים לדעת. לדוגמא: סיפרתי לכם אודות הראש הרומאי של יאנוס עם שתי פניו. זה יתן לכם מושג שאנשים ידעו יותר משאנו יודעים. הם לא היו יותר 'אינטליגנטים', אבל לבטח ידעו יותר. היום, כשכל הידע הקודם נקבר תחת 'האינטליגנציה' שלנו, אנו אומרים, לדוגמא, שהילד שעוד לא נולד נישא ברחם במשך תשעה חודשים. טוב, הרפואה לא רק שימרה מילים לטיניות, אלא גם כמה מן המושגים הישנים. גם אם רופאים מודרניים אינם רוצים דבר עם המושגים של העבר, כמה מן הרעיונות הללו עדיין קיימים. אחד מהם הוא שהילד שעוד לא נולד נישא ברחם במשך 10 חודשים. איך זה יתכן רבותי? טוב, אתם יכולים לצייר את זה לעצמכם: חודש ירח אחד הוא בערך 28 ימים. עשר פעמים עשרים ושמונה זה 280 יום. תקבלו את אותו המספר, כלומר 270 יום אם תכפילו חודשים של 30 יום כפול 9. במילים אחרות: תשעת החודשים שיש לנו היום הם שווי ערך ל-10 חודשי ירח. שניהם מכסים בערך אותו פרק זמן. בעבר, תקופת העיבור של העובר ברחם היתה מחושבת לפי חודשי הירח.

מדוע זה היה כך, רבותי? זה היה כך משום שבני אדם אז עדיין ידעו שההתפתחות של הילד שעוד לא נולד היתה קשורה לירח. הם פשוט ידעו, ואנו יכולים לגלות מחדש דרך מחקר אנתרופוסופי שרק בזכות הירח יכול העובר להתפתח לישות חיה.

אבל הירח משפיע רק על הנקבות של האדם וממלכת החיות, כי הרכב הגוף שלהן עושה אותן נוחות להשפעה. הירח כבר לא משפיע על האדמה, כבר לא מיוצרות שם ביצים. באמת כך. ועדיין, אם אנו לומדים נושא זה בזהירות, אנו מוצאים שמעורב בזה יותר מעירור מעודן לדמיוננו והפעלה של כוחות הצמיחה שלנו כשאנו מטיילים לאור הירח. לירח יש השפעה מחייה חזקה על גופי נשים ונקבות של חיות שהוא לבדו מעניק כוחות צמיחה לילדיהם או לצעירים.

אבל הירח אינו מאפשר לאדמה עצמה לצמוח, משום שיותר מדי מן הפלנטה שלנו כבר מת. אם זה היה אפשרי פעם לאדמה להיות מופרית, היא היתה צריכה להיות הרבה יותר חיה מהיום. עכשיו זיכרו מה שאמרתי מוקדם יותר: מה שקיים בתוכנו נהיה מזיק כשאנו לוקחים אותו מבחוץ. הירח הזורח עכשיו על האדמה אינו יכול יותר לייצר חיים. מדוע? משום שאורו בא מבחוץ. זה כאילו האוויר שאנו נושפים מנסה לחזור בחזרה לתוך גופינו. הוא אינו יכול לקיים חיים בתוכנו או לחיות אותנו. בזמננו הירח אינו יכול לפעול יותר על האדמה עצמה. הוא יכול להשפיע רק על הגופים של בני האדם והחיות, משום שהם מוגנים.

אבל היכן הירח היה צריך להיות כדי להפוך את האדמה עצמה לישות חיה? הירח לא היה יכול לעשות זאת בעודו מחוץ לאדמה. הוא היה חייב להיות בתוכה! בדיוק כפי שפחמן דו חמצני אינו יכול כשהוא מחוץ לגופנו, והוא צריך להתפתח בדרך חיה בתוכנו, כך אור הירח צריך לזמן מה להיות בתוך האדמה, לא מחוצה לה.

לכן, אתם צריכים לדמיין, רבותי, שבזמנן של הצדפות הענקיות, הירח לא היה נבדל מן האדמה, אלא נמס בתוך המרק הסמיך. לא היו לו גבולות ברורים, רק צורת ספיראלה מחומר קצת עבה יותר מן השאר. כך הוא עשה את האדמה כולה למין ביצה. הירח, אשר בזמננו משפיע רק על דמיוננו ועל גופי נשים ונקבות של בעלי חיים, היה בנקודת זמן מסוימת חלק מהאדמה.

משמעות הדבר שבזמן מסוים הוא היה צריך לזוז הצידה. אתם רואים, רבותי, אנו מגיעים כאן לרגע חשוב ביותר בהתפתחות האדמה. הירח, שבזמננו הוא תמיד מחוץ לאדמה, היה פעם בתוכה. ואז האדמה פלטה אותו, וכעת השניים נפרדים.

כאשר אנו לומדים על גוף האדמה אנו מגלים משהו ראוי לציון. דבר ראשון אנו מוצאים שהוא מכיל מים שבהם 'צפות' יבשות, בדיוק כמו שפעם שחו באדמה הנוזלית חיות עצומות אלו. אירופה, אסיה ואפריקה 'צפות' במים כמו שיצורים עצומים אלה צפו פעם במרק האדמה. כאשר אנו לומדים את הצורות של מסות האדמה השונות, אנו רואים שהן נראות שונות זו מזו. אנו גם מבחינים בשקעים שבאדמה במקומות שונים וביבשות הנסוגות שהירח פעם נפרד מן האדמה באיזור שנקרא כעת האוקיינוס השקט. הירח היה פעם בתוך האדמה ואז נפלט ממנה. הוא התקשה רק לאחר שנפרד מהאדמה.

בואו ונשוב אל מצבי האדמה הישנים כשהיא הכילה עדיין את הירח. אז ההפרשות של הירח נתנו לאדמה את תפקיד האם, בעוד שהשמש ייצרה את חומר ה'אב' ביצירה מתמדת של תפיחות אלו של בוץ דביק והקיפה אותם במעטה דביק של קרן. גושים צפים אלה של בוץ דביק הפרו בהתמדה את מה שהיה מתחתם במרק האדמה, שנשמר בחיים על ידי הירח. האדמה היתה אז ביצה ענקית, מופרית בהתמדה על ידי ההשפעה של השמש.

טוב, רבותי, אם מצב זה היה נמשך, זה היה מוביל למצב מאוד לא נוח. הירח היה מושלך החוצה. האדמה היתה נהיית בלתי פורייה, והכל היה מת אחרי הכל. מה קרה במקום זה? אמת, הירח נפלט, והאדמה מתה. אבל כמה מאיכויות הפריון נשתמרו בתוך הגופים של נקבות האדם והחיה. לפני ההרחקה של הירח, לא היתה לידה כפי שאנו מכירים אותה עכשיו. בדיוק כפי שתיקחו כמה שמרים ישנים ותשימו אותם בבצק אם אתם רוצים להכין כיכר לחם חדשה, כך חלק מחומרי הירח הישן נשאר בגוף הנקבות כך שיוכלו להיות מופרות. הביצים המופרות הן רק שחזור של ביצת האדמה העתיקה. אין פלא שהריון, אורך הזמן שילד שעוד לא נולד נישא ברחם, מחושב על בסיס תקופות הירח. אחרי הכל, הירח עדיין מעורב בהפריה. אם אתה בנו של ברון, אתה צריך לחיות בתוך המונחים של הירושה שאביך השאיר אחריו. אותו דבר נכון לגבי ביצה מופרית, אשר למעשה נגזרת ממרק הירח הקדום. היא למעשה עדיין חיה במונחי הירח, בגלל שהיא יורשת את חומריה מן הירח.

בזמנים קודמים אנשים ידעו בדרך כלל יותר אודות דברים שכאלה. אני אומר לכם פעם מדוע זה היה כך. אנשים ידעו יותר עניינים שכאלה ואמרו שלשמש יש תכונות זכריות. היא בראה למעשה את המין הזכרי של הישויות. זה מתגלה בשפה הלטינית, היכן שסול, השמש, הוא זכר, בעוד שלונה, הירח, הוא נקבה. סול, איכות השמש, מפרה את הלונה, היסוד הנקבי. בגרמנית זה הפוך, והמילה Sonne (Sun) היא נקבית והמונח Mond (Moon) הוא זכרי גם אם במציאות (בשפה הגרמנית) השמש מייצגת תכונות זכריות והירח תכונות נקביות. הדברים מתערבבים שם. אם אנו רוצים להשתמש בשפה בדרך הנכונה, אנו צריכים לתת למילה שמש את המין הזכרי ולירח את הנקבי: der Sonne and die Mond

C:\Users\דניאל\AppData\Local\Microsoft\Windows\INetCache\Content.Word\004.bmp

הרשו לי לסכם את ההרצאה של היום בבדיחה הלקוחה מלטינית. אני רוצה לציין משהו כאן שיתברר לנו בפעם הבאה. בואו ונאמר שתחילה יש לנו ירח בשלב מלא [ראו ציור למעלה]. הוא גדל עד שהוא מגיע לשלב מלא. ואז הוא מתחיל לדעוך. אתם רואים, אם אתם מביטים במונחים המקבילים שבשפות הרומאיות, לדוגמא בצרפתית, אשר נגזרת מלטינית, אתם יכולים להשוות את הירח החסר והולך לאות C ואת הירח המתמלא, עם האות D המביאות אותנו ל- CROITRE, שכוונתו 'לגדול'. כשהוא מזכיר C הירח מצטמק במקום לגדול. השלב הפנימי שמזכיר את D אינו תואם ל- DECROITER גם כן, משום שכעת הוא גדל. ואז אנו מסתכלים בשמיים, הירח נראה כאומר 'אני גדל' אבל למעשה הוא מתמעט וחוזר חלילה. כך האמירה 'הירח מספר שקרים' נוצרה.

אבל לאמירה זו יש משמעות יותר עמוקה. אנשים מאוד נבוכים לדבר אודות הירח משום שהוא קשור להולדה אנושית. נושא זה פונה בהדרגה למשהו שאנשים אינם רוצים לדבר עליו. בתהליך זה, הם מאבדים את היכולת לדבר על איכויות הירח בדרך הנכונה. לכן הירח כביכול מספר שקרים. רופאים מטפטפים בהדרגה את המנהג לומר שהילד שעדיין לא נולד נישא בבטן האם במשך עשרה חודשי ירח ובמקום זה מדברים על תשעה חודשי שמש, שזה בערך אותו פרק זמן. אבל למעשה אורך זה של זמן הוא עשרה חודשי ירח, ולא תשעה חודשי שמש. יש לזה קשר לירח והעובדה שבזמן מסוים האדמה נשאה את הירח בתוכה, ואז ילדה אותו והשליכה אותו החוצה לחלל.

באופן בסיסי, מה שאני מספר לכם עכשיו אינו שונה בהרבה ממה שכמה אנשים אומרים אודות הערפילית הקוסמית הבראשיתית, מין אד, שממנה האדמה נפרדה לבסוף, מאוחר יותר הירח נפרד מן האדמה. אבל כל זה הוא תוצאה של חשיבה מכנית ומטריאליסטית! לא משנה כמה חומר עף החוצה מתוך הערפילית, הוא לעולם לא יהיה חי. לא משנה כמה אדים אתם מייצרים בקומקום ואז אתם נותנים לכמה חומרים להיפרד ממנו – זה לא חשוב. מה שאני מספר לכם עליו, גם כן, זה לא אד עתיק. מה שאני מדבר עליו מוליך אותכם בחזרה למציאות.

כן, זוהי המציאות. לא הערפילית שממנה יופיטר והאדמה אמורים היו להיפרד, והאדמה כביכול פלטה את הירח כאשר היתה עדיין כמו יופיטר. הירח האמיתי קשור לצמיחה, התפתחות ואפילו לרבייה אנושית, כפי שאמרתי. למעלה מזה, לאדמה בזמן מסוים היתה אנרגיה של רבייה והיא הופרתה על ידי השמש ועל ידי חיות עצומות אלו. כוחות הירח באדמה הופרו על ידי אור השמש.

אתם רואים כיצד הגדלנו בהדרגה את מרחב הפעולה שלנו בהרצאה זו מן האדמה אל היקום. אני מודע לכך שתבעתי משהו מתשומת הלב שלכם. אבל מצד שני אתם תראו שכתוצאה מכך אפשר ללמוד משהו בעל ערך רב.

————————————————————————————————–

  1. אליה איליף מכניקוב, (1916-1885), זואולוג ובקטריולוג רוסי. עבד בפריז.
  2. יוהן וולפגאנג גיתה, (1832-1749), משורר מחזאי וסופר גרמני. אחד ממובילי התרבות של זמנו.

    פאוסט (1832-1808), דרמה בחרוזים, אחת מהעבודות החשובות ביותר של גיתה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *