מקריסטלים ועד קרוקודילים – 03

מקריסטלים ועד קרוקודילים

רודולף שטיינר

GA347    9.8.1922  דורנאך

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה והגהה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 3

האדם ביחס לתצורת העולם וביטולו

חבר מן הקהל הביא כמה סלעים מחופשתו. הוא שאל האם גם הם מכילים חיים מסוימים או שהיו בהם פעם חיים וכיצד נוצרו.

רודולף שטיינר: אולי אתייחס לסלעים אלה יותר מאוחר, אבל אולי אכלול אותם בשיחה של היום.

מה שרציתי לומר היום, רבותי, הוא הדבר הבא: ראינו שהחיים צריכים לבוא תמיד לסופם בתוכנו. גילינו גם שיש בנו אורגניזם אלה הצפים בדמנו, כדוריות הדם הלבנות, אשר נעות דרך העורקים עד למעלה לעורנו. אמרתי לכם גם שיצורים קטנים אלה, שבאופן נורמלי חיים בכל מקום בתוך האורגניזם שלנו, נהנים במיוחד כאשר הם מגיעים לפני השטח של הגוף. זה כמו תבלין בשבילם. אלו הם התאים החיים הנעים סביב בתוכנו.

בניגוד להם, התאים במערכת העצבים שלנו, במיוחד תאי המוח, מתים בהתמדה, כל הזמן על גבול המוות. הזמן היחידי שבו הם חיים במידה מסוימת הוא למעשה כשאנו ישנים. הם אינם יכולים לזוז ממקומם בגלל שכולם מצטופפים יחדיו. הם אינם יכולים להסתובב כמו תאי הדם הלבנים, אבל בלילה, כשאנו ישנים, הם מתחילים לחיות. אז הם מקבלים קצת יותר חיים ורוח רצון מהגוף, ולכן כדוריות הדם הלבנות דוממות יותר ופחות פעילות בזמן ההוא. כפי שהסברתי, כך מתרחשת החשיבה בכל הגוף.

בואו ונשאל כעת מניין באמת באות המחשבות למעשה. כידוע לכם, אנשים שרוצים לחשוב רק במונחים חומרניים, אם אפשר לומר כך, באופן מקובל ושטחי, אומרים שהמחשבות בבירור נובעות במוח או במערכת העצבים. שם המחשבות גדלות כמו ראשי כרוב בשדה. אם האנשים היו חושבים רק כך – תמונה זו של כרוב בשדה – הם היו מבינים ששום ראשי כרוב לא יצמחו בשדה עד שמישהו ישתול אותם תחילה. אינני מתנגד לכך שאנשים יציירו את המוח האנושי כסוג של שדה שבו גדלות מחשבות. אבל רק חישבו מה יקרה אם האיכר שתמיד טיפח שדה נפלא זה של כרוב ייסע משם ואף אחד לא ימשיך את עבודתו. טוב, שום כרוב לא יגדל יותר בשדה זה.

זה בדיוק כך כאשר אנו מניחים שמחשבותינו נובעות במוח ואנו צריכים תחילה למצוא מהיכן הם באו באמת. טוב, הם באות באותה דרך שראשי כרוב צומחים בשדה! במילים אחרות, אנו צריכים תחילה להשיג תפיסה נכונה של השאלה, ואז נבין שמה שאנו רואים בחוץ בטבע באמת התפתח שם. אני רוצה להסביר לכם בנקודה זו מה התפתח שם בטבע.

כפי שציינתי קודם, אנו יכולים להבין את הטבע הפנימי של בני האדם על ידי כך שנביט בעולם שמסביבנו. כשלמדנו את הצמחים, רכשנו גם קצת ראיה פנימית לתוך בני האדם. כעת הבה ונביט מקרוב יותר בסלע זה כאן. מבחוץ, למעלה, מאחור ומלמטה הוא מכיל חומר רך מאוד. אתם יכולים לגרד אותו בסכין. השכבות החיצוניות הן כמעט כמו אדמה מהודקת. אני אגרד רק את השכבה התחתונה עבורכם. כאן למטה יש לנו סוג זה של חומר סלע, וכמה גבישים צומחים החוצה ממנו. אני באמת צריך לצייר רבים מהם כמובן, אבל זה יספיק לעכשיו.

C:\Users\דניאל\AppData\Local\Microsoft\Windows\INetCache\Content.Word\002.bmp

שם למטה יש לנו קריסטלים קטנים רבים שנראים כאילו צמחו מתוך האחרים, חומר רך יותר, אבל הם קשים מאוד. אינכם יכולים לגרד אותם. סכין לא תשרוט אותם. אתם יכולים להזיז אחד כחתיכה שלמה, אבל לא לחתוך אותם. הגבישים שתקועים כאן קשים מאוד.

כיצד גבישים שכאלה חדרו לתוך החומר הרך יותר, אשר הוא למעשה רק אדמה דחוסה? הגבישים הם בעלי צורה יפה. הם מאורכים ומכותרים בגגון קטן. לצידם השני גם כן היה גג שכזה אם לא היה מתארך לתוך האדמה. לכל גביש יש צורה שכזו אבל הוא נהרס בהיכנסו עוד לתוך האדמה הדחוסה.

מהיכן באים גבישים אלה? אתם יודעים, האין זאת, שכדי שצמחים יגדלו שם הם צריכים פחמן דו-חמצני בסביבתם? הם אינם יכולים לגדול מבלי זה. שומרים את הפחמן ומשחררים את החמצן. זהו ההבדל בינינו לבין הצמחים: אנו שואפים חמצן ופולטים פחמן דו-חמצני, משמרים את החמצן. צמחים קשורים לאדמה, וכאשר הם מתים הפחמן חוזר לאדמה, וכעבור זמן מה הוא נהיה לפחם קשה, שאנו יכולים לכרות מאות רבות של שנים מאוחר יותר.

כמובן, יש חומרים רבים אחרים. למשל, אחד שמזכיר את הפחם בכמה אופנים אבל שונה למדי ממנו באחרים, והוא צורן דו-חמצני. אם יש לכם קרקע עשירה בצורן ויש לכם חמצן, שתמיד נמצא בכל מקום, הוא לא מייד משפיע על הצורן. אחרי שעובר זמן מה במהלך הטבעי של הדברים, אנו רואים שהחמצן התחבר עם הצורן. בדיוק כפי שפחמן דו חמצני מתפתח כשאנו נושפים החוצה, כך קוורץ או צורן מתפתחים כאשר חמצן מתאחד בדרך הנכונה עם צורן בקרקע. כך נוצרים גבישים אלה. כל שדרוש הוא שהצורן שבקרקע יתחבר עם החמצן.

אך החמצן אינו יכול להתחבר עם הצורן בעצמו. לא חשוב כמה צורן וחמצן יש, שני אלה בעצמם לא ייצרו דבר ביחד. כיצד מתפתחות צורות יפות אלה? הן מתפתחות משום שהאדמה קשורה ליקום, וכוחות מן היקום משפיעים עליה בקביעות. כוחות אלו פועלים על האדמה כל הזמן. הם נושאים את החמצן לתוך הצורן, וכך נוצרים הגבישים. כך, גבישים מתפתחים בזכות ההשפעה של כל שאר הכוכבים על האדמה. אם כן, אנו יכולים לומר שגבישים נוצרים כאן על ידי כוחות מהיקום כולו.

עכשיו בוודאי תתפלאו אם אני מספר לכם סיפורים. אתם עשויים לחשוב שהסלע שאחד מכם הביא מוכיח את ההיפך ממה שאמרתי. אולם כאלה הם הסלעים באמת. תנו לי לצייר זאת כעת עבורכם:

C:\Users\דניאל\AppData\Local\Microsoft\Windows\INetCache\Content.Word\003.bmp

בחלק התחתון יש עפר חופשי, וגם מלמעלה ומאחור. הסלע מוקף כולו על ידי אדמה תחוחה. הגבישים לא רק צומחים למעלה, כפי שתיארתי אותם, כמה מהם צומחים גם בכיוון ההפוך.

כעת אתם יכולים להתנגד לכך שתהליך זה לא יכול להיות מוסבר כתוצאה של כוחות קוסמיים המשפיעים על האדמה. בשביל זה הכרחי להניח שאותם כוחות שכאילו באים מן היקום צריכים גם לנבוע מתוך האדמה. כן, אתם רואים, זוהי סתירה גלויה לעין. צריך להיות בזה יותר ממה שפוגש את העין. הרשו לי לומר לכם מהו זה.

סלעים כמו זה שיש לנו כאן לא מתפתחים בכל מקום באדמה, אלא רק בהרים. אפילו אם הם מתפתחים במקום אחר ולא בהרים, יהיו שכבות של סלע מתחתיהם ומעליהם, בדיוק כמו בהרים. הבה ונניח שאנו מוצאים סלע זה כאן בהרים. דמיינו כעת הר ומדרון מתחתיו. כעת אתם הולכים שם למעלה ושם צריך לעבור השביל. העפר או הסלעים עשויים לבלוט החוצה מהשביל.

C:\Users\דניאל\AppData\Local\Microsoft\Windows\INetCache\Content.Word\003.bmp

לפני זמן רב עפר זה שקע למעלה על ההר בציור, ועפר אחר שקע למטה כאן על השביל. אם ההסבר שלי נכון, אזי כוחות שזרמו מטה מן היקום יצרו גבישים למעלה ולמטה. גם למעלה וגם למטה צמחו גבישים מתוך האדמה. זמן רב מאוחר יותר, החלק העליון של הסלעים (החלק העליון השמאלי של הציור) נשבר וכיסה את החלק התחתון. בתהליך עצמו, העפר כיסה את הגבישים, אשר פעם הצביעו מעלה אבל כעת מצביעים מטה ולחצו כנגד הגבישים שמתחתם, שעדיין הצביעו מעלה.

דברים שכאלה קורים בהרים כל הזמן. כאשר אתם לומדים גיאולוגיה, תמצאו שתמיד יש גלישות עפר בהרים, ובתהליך זה השכבות העליונות נשכבות מעל השכבות שמתחת להן. זה מה שעושה את לימוד ההרים לכה מעניין. במישורים, היכן ששינויים מתרחשים רק בתוך המילניום האחרון, אתם מקבלים שכבה אחת שתמיד שוקעת על גב השניה. זה מה שעושה את לימוד ההרים לכה מעניין. במישורים, היכן ששינויים מתרחשים רק באלף השנים האחרונות, אתם מקבלים את הרושם ששכבה אחת תמיד שוקעת על גב האחרת. איננו יכולים לומר אותו הדבר אודות הרי האלפים למשל. לפני זמן רב הם החלו להתפתח באותה דרך, אבל מאוחר יותר החלקים העליונים נפלו על פסגת החלקים הנמוכים והשכבות התערבבו כולן.

לכן זה קשה ללמוד את האלפים. אדם תמיד צריך לשאול אם השכבות שלמעלה למעשה נוצרו שם. במקרים רבים הם לא. שכבה נמוכה יותר, שכוסתה על ידי שכבות אחרות, לעיתים קרובות נדחתה לפני השטח על ידי רעידה סיסמית. מה שהיה למטה שוכב עכשיו על פני מה שהיה השכבה העליונה. כך מתהפכים הרים, כמו האלפים, ומתפתחים במשך אלפי שנים.

אם נחזור לציור שלנו, נוכל לומר שמשהו התפתח מתחת למדרון ומשהו דומה מעליו, ואז החליק למטה וכיסה את השכבה התחתונה. כך אנו יכולים להסביר את עניין הגבישים הצומחים בכיוונים מנוגדים על ידי שנצביע על קפלי ההרים ועל מוצאם בהיפוך וערבוב של שכבות.

יש מציאות שלמה של חומר חסר-חיים המושפע על ידי כוחות הפועלים לתוכו מתוך היקום, כוחות אלו פועלים גם עלינו, וכך אנו צריכים למעשה לעשות משהו למנוע את התערבותם. כי אנו נושאים גם בתוכנו את הצורן שאנו מוצאים לעיתים כה קרובות באדמה. אין לנו הרבה ממנו, אבל אנו נושאים בתוכנו את אותו חומר שממנו מתפתחים סלעים קשים מאוד. אבל אם סלעים קשים, כמו זה שהבטנו בו לא מזמן, מתפתחים בגופנו, נהיה בצרות! אם כילדים, כשיש עדיין צורן בתוכנו, איננו יכולים למנוע היווצרות גבישים קטנים מאוד בתוכנו, זה עניין רציני מאוד. זה מה שקורה לעיתים במחלות מסוימות.

כידוע לכם, סוכר יכול גם כן ליצור גבישים. סוכריות סלע, למשל, מכילות שכבות של גבישים, אחת על גבי השנייה. טוב, יש בתוכנו הרבה סוכר. הצריכה שונה. לדוגמא, בממוצע אנשים ברוסיה אוכלים מעט מאוד סוכר, אבל באנגליה הם צורכים המון. זה יוצר הבדל בין אנשים. האופי של העם הרוסי שונה מזה של העם האנגלי. הרוסים הם אנשים שונים מהאנגלים, בחלקו זה בגלל שהם צורכים פחות סוכר במזונם. קשר זה בין אוכל ואופי קשור לכוחות שונים שפועלים עלינו מתוך היקום.

ובכן, בני אדם יש בהם הרבה סוכר, והוא נוטה בהתמדה להפוך לגבישים. מה אנו עושים כדי למנוע התגבשות זו? אנו ממיסים את הסוכר. זה היה עניין רציני אם המים לא היו ממיסים בהתמדה את הסוכר! גבישים קטנים, כמו גבישי סוכר, מתפתחים, ואם הסוכר לא נמס בהתמדה, יש לנו המון גבישים כאלה בתוכנו. אנו צריכים סוכר במזוננו, אבל אנו משתמשים בו על ידי כך שאנו ממיסים אותו כל הזמן. אנו חייבים אותו. מדוע? כדי להמיס אותו! זה לא הדבר היחידי ששומר אותנו בחיים, אבל זה חלק מהותי של החיים שלנו להמיס סוכר. לכן אנו חייבים לצרוך אותו.

אם אין לנו מספיק כוח כדי להמיס אותו, ייווצרו גבישים קטנים מאוד, שאנו מפרישים עם השתן. זהו סימפטום של מחלה הקרויה סכרת. כאן יש לנו הסבר מדוע אנשים נכנעים למחלה זו. אין להם די כוח להמיס את הסוכר שהם אוכלים. הם צריכים לאכול סוכר, אבל אינם חזקים מספיק כדי להמיס אותו, הם יסבלו מסכרת. הסוכר לא צריך להגיע לנקודה שבה הוא מופרש בצורה של גבישים קטנים, אלא הוא צריך להיות מומס. בני אדם צריכים את הכוח לעשות זאת, כי חייהם מבוססים על כך.

כשאנו חושבים על כך, אנו מבינים שלא רק שאנו צריכים כוח להמיס את הסוכר, אנו גם צריכים כוח לשבור את הגבישים הקטנים ביותר של הקוורץ שנוטים להתפתח בתוכנו בהתמדה. אסור להם להיווצר. אם הם היו מתפתחים בילדים, הם היו באים ומתלוננים בפנינו על כאבים שעוקצים אותם בכל מקום.

מה קורה כשילד מרגיש כאבים עוקצים שכאלה בכל מקום? אתם רואים, במקרה כזה גבישי הצורן הזעירים שמתפתחים בעצבים אינם נמסים. הם נשארים ללא פגע. אל לכם לדמיין שהם גדולים. הם קטנים מאוד, כך שבקושי אפשר לראות אותם אפילו במיקרוסקופ. כאשר גבישים זעירים רבים שכאלה מצטברים במערכת עצבים אחת, החולה מתחיל לסבול מאין ספור עקיצות זעירות שאינו יכול להבין. הוא חש בהם בכל מקום. תהליך זה בתורו מוביל לדלקות קלות. החולה נהיה אז ריאומטי, או שהוא גם מפתח צינית, מה שאומר בפשטות שגבישים זעירים אלה שוקעים לבטח. זה מאוד כואב. התמצקות נגרמת על ידי דלקות כמו שמקבלים כששוברים את האצבע ברגל. החניתות הזעירות הרבות הלוחצות לקראת פני הגוף. זה מייצר דלקות קטנות אשר בתורן מובילות להתמצקות.

אלה הם כמה מן התהליכים שיכולים להתרחש בגוף האנושי. אתם רואים שאנו תמיד צריכים בתוכנו כוחות הפועלים כנגד דברים כמו התקרשות והתמצקות. אם אין לנו כוחות כאלה, תמיד נכנע להתקרשות ולהתמצקות. אבל לא צריכה להיות לנו התקרשות כל הזמן. לכן אנו צריכים תמיד משהו שיעזור לנו לפעול כנגדה. אתם רואים, כוחות מסוימים מתוך היקום פועלים עלינו. הם רוצים ליצור גבישים זעירים בתוכנו. מכיוון שהם חודרים אותנו תמיד, אנו מצידנו צריכים תמיד לפתח את הכוח להתנגד להשפעות אלו. אנו צריכים להתנגד לכוחות אלו כל הזמן. זה נכון במיוחד במערכת העצבים שלנו, היכן שחומרים מינרליים יתפתחו כל הזמן אם לא נתנגד להם.

אמת, חומרים מינרליים אלה צריכים להתפתח. הם נחוצים. ניתוח לאחר המוות של תינוקות מפגרים שמתו צעירים מגלה לעיתים קרובות שלילדים אלה לא היה מספיק ממה שמכונה 'חול-מוח'. כולנו צריכים מעט מזה. חול-מוח צריך להתפתח, אבל הוא צריך גם להתמוסס כל הזמן.

אם אין לנו מספיק כוח להמיס חומר זה, יותר מידי ישקע ממנו. למעשה חול-מוח שוקע כל הזמן במוח כפי שאנו סופגים מזון דרך דמנו. וחול-מוח זה הוא נושא להשפעות של כוחות היקום כמו כל דבר אחר שם בחוץ בטבע. כתוצאה מכך לחול-המוח גם כן יש נטיה ליצור גבישים. אבל אסור שזה יתרחש. ללא חול-מוח נהפוך למפגרים, אבל אם ייווצרו בו גבישים נהיה תמיד חלשים משום שנסבול מסוג מסוים של ראומטיזם או צינית של המוח. יצירת גבישים זו רק גורמת לכאב בחלקים אחרים של הגוף, אבל אם הגבישים מתפתחים במוח, אנו נהיים חסרי אונים וחיוורים. במילים אחרות, אנו צריכים חול-מוח, אבל אנו צריכים גם להמיס אותו כל הזמן. יצירת חול-מוח והמסה שלו הם תהליך מתמשך.

כמות גדולה מידי של משקעים יכולה להיווצר ולקרוע כלי דם במוח ולגרום לדם לזרום החוצה. זה לא רק יגרום להתעלפות, אלא גם לשבץ מוח. כשאנו לומדים מחלות אנו יכולים לראות את החיים שבתוך האדם. כי כאשר אנו חולים יש בנו כל מה שיש באנשים בריאים, אבל יש לנו זאת בעודף. אם לומר זאת בפשטות, מחלה אינה אלא פיתוח משהו בעודף.

זה נכון באופן כללי בחיים, רבותי. אם אתם נוגעים בעדינות בלחי של ילד קטן, אתם מלטפים אותה ברכות. אם העוצמה של המחווה שלכם נהיית מופרזת, אתם סוטרים לילד. אתם רואים, כאלו הם הדברים בחיים. בכל פעם ליטוף יכול להתפתח לסטירה. באופן דומה, אם הפעילות העדינה ביותר של שיקוע חול-מוח נהיית גדולה מידי, אם אין לנו די כוח להמיס את החומר המינרלי הזה שבתוכנו, הוא יהפוך לסטירה שניתנת על ידי החיים, אם אפשר לומר כך. כי אנו נתעלף כל הזמן. או בשלב מתקדם יותר, אם גבישים קטנים אלה יחדרו לכלי הדם שלנו, אנו נסבול משבץ. זוהי הסיבה מדוע אנו צריכים להמיס אותם כל הזמן, התהליך הזה מתרחש כל הזמן בתוכנו.

הרשו לי לומר לכם משהו אחר. לעשות את הדברים קלים יותר להבנה, הבה ונצייר אדם. אצייר כאן ציור. כאן המוח והעין. כאן אצייר משהו שאיש זה מסתכל עליו, הבה ונאמר שזה צמח.

C:\Users\דניאל\AppData\Local\Microsoft\Windows\INetCache\Content.Word\004.bmp

כעת הביטו בצמח זה – כמובן, אנו יכולים לעשות זאת רק ביום, כשיש אור – אנו רואים שצמח זה מואר על ידי השמש, ואור זה מגיע כל הדרך לתוך עינינו. דרך עצבי הראיה, שנפרשים לאחור מהעין אל המוח, האור מגיע אל המוח. כך, כאשר אנו מתבוננים בצמח, עינינו מתמקדות בו, וקרני אור מתקדמות מהצמח דרך העיניים על המוח.

רבותי, כאשר אתם מתבוננים בצמח, לדוגמא בפרח, בדרך זו, אתם שמים לב אליו. לומר שאתם שמים לב לפרח זה למעשה לומר הרבה. כי כשאתם מתבוננים בפרח, אתם שוכחים את עצמכם. אתם יכולים לשים לב אליו כל כך שתשכחו לחלוטין את עצמכם. ברגע שאתם מתחילים לשכוח את העובדה שאתם מביטים בצמח, מתפתח בכם הכוח להשקיע קצת חול-מוח במוח. במילים אחרות, להביט במשהו זה אומר להשקיע חול-מוח.

שיקוע זה הוא תהליך אופייני וחלק מהיות אנושי. כידוע לכם, אתם מזיעים לא רק כשאתם מתאמצים, אלא גם, לדוגמא, כשאתם מאוד מפוחדים. אז אתם מפרישים לא רק חול-מוח, אלא גם מינרלים אחרים ומים דרך עורכם. זה מה שידוע כהפרשה. התבוננות במשהו מובנו הפרשה תמידית של חול-מוח, כי אם איננו עושים זאת המינרל הזה יתפתח לפרח זעיר במוחנו! התבוננות בפרח מובנה למעשה שחול-המוח בתוכנו יוצר פרחים קטנים. אבל אלו פרחים מבולגנים, בדיוק כפי שהתמונה בעין של אובייקטים היא מבולגנת.

כשאנו מביטים בכיסא – זה לא צריך להיות נחמד כמו פרח – דרך הפעולה של מבט מרוכז נוצרת כמות מסוימת של חול-מוח בראשנו. אם כעת אנו נותנים עצמנו לחלוטין לפעולה זו של התבוננות, תמונה קטנה מאוד של כיסא, אפילו יותר קטנה מזו שאתם רואים תחת מיקרוסקופ, תתפתח בחול-המוח. אם חיזקנו את יכולתנו למבט מרוכז, ונסתכל סביב בחדר, החדר כולו יופיע בראשנו כדימוי הפוך המכיל גרגרים קטנים של צורן. זה נפלא מה שצומח בנו בהתמדה. אך אין אנו נותנים לזה להשלים את עצמו. מבלי להיות מודעים לכך, אנו ממשיכים להרוס את המבנה.

מבחינה זו, אנו יצורים מיוחדים. כשאנו מביטים בדברים שמסביבנו, הם רוצים בהתמדה ליצור בתוכנו העתקים שלהם, אבל העתקים מבולגנים. אפילו אם איננו מתעניינים בעולם ולא מתבוננים בדברים, צורות שכאלה ייווצרו בתוכנו על ידי מה שקורה ביקום, אפילו בלילה כשאנו ישנים ואין בנו כוח פנימי להמיס צורות אלו. צורות אלו מתפתחות גם כאשר האדמה אינה מוארת על ידי אור השמש, אלא מושפעת מכוחות שבאים ממרחקים גדולים בהרבה. אנו תמיד פגיעים, רגישים, ניתנים להשפעה על ידי כוחות אלו.

כאשר אנו ישנים, הקוסמוס רוצה ליצור כל מיני צורות של מינרלים, ממלכות חסרות-חיים בתוכנו. וכאשר אנו מביטים בדברים, אז רוצות להתפתח בתוכנו צורות שהן בדיוק כמו הסביבה שלנו. כך, כאשר אנו ישנים אנו מעתיקים את הקוסמוס, כשהכל מאורגן באותה דרך כמו בגבישים. גבישים נראים כפי שהם נראים בגלל שכוחות קוסמיים מאורגנים באותה דרך כמו הגבישים. כמה מכוחות אלו נעים בכיוון אחד, ואחרים בכיוון אחר, כך שהגבישים מקבלים צורתם על ידי היקום כולו. תהליכים אלה רוצים למלא מקום גם בתוכנו. כאשר אנו מתבוננים בעולם שסביבנו, הצורה של סביבתנו הקרובה נוטה להתמקם גם בתוכנו. אנו צריכים כל הזמן למנוע מהם מלהתמצק. אנו צריכים להמיס אותם בהתמדה.

טוב, רבותי, זה תהליך מוזר למדי שמתרחש שם. רק חישבו, הפרח רוצה ליצור דימוי חסר-חיים של עצמו בתוכנו. אבל אסור לנו לתת לזה להתרחש. כי אם זה יקרה, לא נדע דבר אודות הפרח, אבל נסבול מצינית בראש. לכן הדימוי צריך להיהרס לפני שהוא מתמצק.

תנו לי לומר זאת באופן שונה. הבה ונניח שיש סיר של מים פושרים לפניכם. ואז מישהו קושר את עינכם ומביא משהו שנמס במים. אתם מתבקשים כעת לשים את ידיכם בסיר. אינכם יכולים לראות את הדבר שבמים, בגלל שעינכם קשורות. אתם נשאלים אם אתם מרגישים משהו, ואתם עונים שכל מה שאתם מרגישים זה מים פושרים. לשאלה אם אתם מרגישים משהו אחר, אתם עונים שאתם מרגישים שהמים נהיים קרים יותר מסביב לאצבעות עכשיו.

כיצד זה קורה? איש אחר שם במים משהו שנמס, ובתהליך זה הטמפרטורה של המים ירדה. אתם יכולים להרגיש את תהליך ההמסה סביב אצבעותיכם ואתם יכולים לומר שמשהו נמס בנוזל זה.

זה מה שקורה בקביעות כשאנו יוצרים אובייקט בתוכנו ואיננו ממיסים אותו שוב. אנו מרגישים שהוא נמס, ואנו יודעים שהאובייקט קיים בסביבתנו משום שהוא יוצר תמונה בתוכנו, שאנו בתמורה ממיסים אותה. ובגלל שאנו ממיסים את הדימוי אנו יודעים גם כיצד נראה החפץ המסוים. אנו יכולים לחשוב אודות החפץ בגלל שתחילה המסנו את הדימוי שלו. כך צצות מחשבות אודות אובייקט. אם היה לנו רק את הדימוי היינו מתעלפים. אם אנחנו חזקים דיינו כדי להרוס דימוי זה, אז אנו יכולים לדעת אודות האובייקט. זה ההבדל שבין התעלפות כאשר אנו רואים משהו לידיעה אודות מה שאנו רואים.

הבה וניקח מקרה של מישהו בעל בריאות לקויה. כשיש פתאום רעם פתאומי וכביר, מה שעלול להתרחש לפתע זה שרעם מתקבל באוזניים, לא בעיניים אלא באוזניים, אשר מוליכות את חול-המוח אשר שוקע בתוך האיש, ואז מופיעה תמונה. כעת, אם אדם זה אינו יכול להרוס את הדימוי באופן מהיר למדי, הוא מתעלף, מאבד את תודעתו. אם הוא בריא זה לא יקרה, משום שאז הוא ממיס את חול-המוח מספיק מהר. במילים אחרות: התעלפות משמעה אי-המסת חול-המוח מספיק מהר. בזמן שאנו מקבלים את סביבתנו, אנו צריכים להמיס את חול-המוח במהירות.

זה מוביל אותנו לשאלה על יחסינו לכוחות הקוסמיים. אמרתי לכם בפעם האחרונה שאם יחסינו לכוחות אלו הם כאלו שתאי המוח שלנו נמצאים כל הזמן על גבול המוות, ואז תאים אלה בבירור חסרי-חיים, ואנו צריכים להשתמש בהם נכונה. אנו משתמשים ושולטים בהם בעזרת היסוד הנפשי-רוחי שלנו. כעת אנו מוצאים את הכוח שהורס בהתמדה את תאי המוח שלנו. זהו חול-המוח שהורס אותם בהתמדה. התערבות חול-המוח בתאי המוח הורגת אותם. אנו צריכים להתנגד לתהליך זה.

אתם רואים, זוהי הסיבה מדוע אנו בני אדם: כך שבדרך מסוימת נוכל לפעול כנגד ההשפעות של חול-המוח. המצב שונה בחיות. הן אינן יכולות לפעול כנגד חול-המוח כמו בני אדם. לכן לחיות אין ראש כמו שלנו. היוצא מהכלל היחיד במצב זה הם המינים המפותחים. הראש האנושי יכול להמיס בהתמדה כל דבר שנכנס לתוכו. יכולת זו להמיס כל דבר שנכנס פנימה מאפשרת לנו לקבל את עצמנו וכך לומר 'אני'. ההמסה של חול-המוח היא אופטימלית כאשר אנו יכולים לומר 'אני'. ברגע זה אנו מחדירים את שפתנו בהכרה מודעת.

הכל בסדר אם כך, חול-המוח וכל חול-העצבים נמס. לא כך הדבר בבעלי חיים. לכן החיות רק נוהגות לבטא יללות וצרחות וקולות דומים, אבל לעולם לא דיבור. לכן גם לחיות אין חוש של עצמיות ואינן יכולות לומר 'אני'. אבל בני אדם יכולים, משום שהם יכולים להמיס את חול-המוח במידה הרבה יותר גדולה.

אם כך אנו יכולים לומר שאנו יכולים לנטרל לא רק את מה שנמצא על האדמה, אלא גם את מה שמגיע אלינו מהקוסמוס. אם לא היינו עושים זאת, כוחות אלו מהיקום היו מתגבשים בתוכנו. היינו הופכים בפנימנו למבנה הררי של שכבות המונחות זו על גבי זו של גבישים. אנחנו מייצבים תהליך זה בפנימנו על ידי כך שאנו הורסים בהתמדה צורות מינרליות אלה. אנו לא רק ממיסים את חומצת הצורן בצורת גבישים אלה, אלא גם ממיסים כל מיני דברים אחרים. לדוגמא, אנו ממיסים את מרכיבי הסוכר ועוד דברים אחרים.

אנו יכולים אפילו לשרטט תהליך זה. גם אם איננו מודעים במלואם לדברים אלה משום שהם מתקדמים רק על בסיס אינסטינקטיבי, אנו חשים אותם במעורפל. כעת שערו שאתם חשים שיש לכם קשיים בחשיבה בהירה, בשמירת מחשבותיכם יחדיו, בריכוזן. סוג זה של הרגשה יכול בקלות לכבוש עיתונאי שצריך לכתוב מאמר בכל יום. טוב, רבותי, כתיבת מאמר בכל יום משמעה מהילה של כמות עצומה של חול-מוח. מה קורה במצב כזה – לפחות כך זה היה פעם – בכך אדם מעמיס על עצמו מבחן נורא של כתיבת מאמר בכל יום ומתחיל ללעוס את קצה העט שלו. זה משהו שעיתונאים אמורים לעשות יותר מאנשים אחרים כדי לאסוף אנרגיה. הם מכנסים את מאגריהם מכל הגוף ומכוונים אותם לתוך ראשם כדי להתגבר על חול-המוח שם. והרבה חול-מוח צריך להתמוסס.

כל זה מתרחש באופן אינסטינקטיבי. כמובן, עיתונאים אינם אומרים שהם שוקלים היטב כדי לאסוף מחשבות. הם עושים זאת מתוך אינסטינקט. כעת, מתוך אותו אינסטינקט עיתונאים עשויים ללכת לבית קפה ולשתות קפה שחור. הם אינם חושבים הרבה על כך משום שאינם ערים לתהליכים פנימיים אלה. אבל מרגע שיש להם קפה – מילה שלי, דברים באמת זזים! הם יכולים כעת לכתוב את הסיפורים שלהם.

מדוע זה כך? משום שהם בולעים קפאין, חומר רעיל שמכיל הרבה חנקן. חנקן נמצא גם באוויר. כשאנו נושמים אנו תמיד סופגים כמות מסוימת של חמצן וחנקן. כדי להמיס חול-מוח, אנו צריכים כוח מסוים שנמצא במיוחד בחנקן. מתוך החנקן אנו אוספים את הכוחות להמיס את חול-המוח.

זוהי הסיבה מדוע אנו יותר נוחים להשפעה של חנקן בלילה כאשר אנו ישנים מאשר ביום כשאנו ערים. כפי שאמרנו קודם לכן, אנו חיים מהר יותר כאשר אנו לוקחים פנימה יותר חמצן. אם אנו שואפים יותר חנקן, אנו חיים יותר לאט ואנו יותר ערים. אנו מסוגלים להמיס יותר חול-מוח.

העיתונאי ששותה קפה סומך באופן בלתי מודע על חנקן זה, המאפשר לו ליצור יותר חול-מוח ולהמיס אותו יותר בקלות. לכן מחשבותיו עולות בהתאם, ובמקום ללעוס את עפרונו הוא יכול עכשיו לכתוב את מחשבותיו.

אתם יכולים לראות עכשיו כיצד עובד האגו האנושי. כשהבטן מקבלת את הקופאין, שהוא עשיר בחנקן, האגו מזיז את החנקן לתוך המוח. כך הוא גורם לחול-המוח להיות דליל יותר ועוזר לנו לחשוב בבהירות.

מצד שני, מחשבות של כמה אנשים נוטות להיות קשורות מידי זו לזו. אנשים אלה אינם יכולים לשחרר עצמם ממחשבותיהם שלהם. יש להם נטיה לעבוד בקביעות על חול-המוח שלהם ומוטב שיעברו תהליך הפוך. בעוד כמה אנשים שומרים את מחשבותיהם ברצף הגיוני, אחרים צריכים עזרה של קופאין לצורך זה. אנשים אחרים שאינם רוצים לשמור את מחשבותיהם קשורות מידי ותחת שליטה, אלא רוצים אותן קצת מצוחצחות, מבריקות, כפי שאנו אומרים, לסנוור אחרים עם מחשבותיהם, אנשים אלה ישתו תה. כאן אנו מוצאים אפקט הפוך. התה מפזר את מחשבותיהם ותומך בהמסת חול-המוח בדרך שונה.

התהליך שמתרחש בתוכנו מעניין ביותר ומורכב. לכל סוג של מזון יש השפעה שונה, ואנו צריכים תמיד ליצור משקל שכנגד למה שנוטה להתפתח. אנו צריכים בתורנו להרוס את מה שמתפתח. למעשה בעזרת היכולת הרוחית הגבוהה ביותר שלנו אנו ממיסים את מה שנוטה להתפתח בתוכנו.

אם לזמן מה איננו מקבלים מספיק חנקן באוכל שלנו, אנו נגלה נטייה להיות ישנוניים מאוד. זה מה שאחד מכם שאל אותי מוקדם יותר, והישנוניות היא תוצאה של אי לקיחת די חנקן באוכל שלנו. לכן, אם אנו לעיתים קרובות ישנוניים אנו צריכים לאכול מזון עשיר בחנקן. יש דרכים רבות לעשות זאת, אבל אנו מקבלים חנקן במיוחד אם אנו אוכלים גבינה או ביצים. זה מעלה את רמת החנקן בגופנו. כך אנו צריכים לפעול לתהליכי שיווי משקל בתוכנו ולהרשות לאגו לפעול בתוכנו.

כפי שאמרתי לכם בתחילת השיחה של היום, יש שדות שגדל בהם כרוב. אבל הכרוב לא יגדל אם אנשים לא יעבדו אותו. והשדה גם צריך להיות מעובד כמו שצריך. באופן דומה, המוח שלנו צריך להכיל את החומרים הדרושים כדי שהאגו יוכל לפעול שם. האגו קשור גם עם כל הכוחות של היקום שפועלים בכיוונים שונים. כוחות קוסמיים אלה רוצים להפוך אותנו לסלעים קשים, ואנו צריכים לפעול כנגד השפעותיהם עלינו כל הזמן. אם איננו יכולים לעשות זאת, לא נוכל לחשוב או להגיע למודעות עצמית. פעילות זו של המסה זהה למה שאנו מכנים תודעת האגו שלנו.

אתם רואים, רבותי, אנו צריכים תחילה לענות על שאלות אלו בדרך הגיונית לפני שנוכל לרכוש תודעת עולם מדעית, לפני שנוכל להבין את יחסינו לעולם. המסה זו היא האספקט החשוב ביותר שאנו צריכים להבין אודות עצמנו. בואו ונחשוב לרגע על אדם שמת. כישות פיזית הוא הרוס לגמרי. אם איננו מבינים שבכל רגע עירות של חיינו מתרחש בתוכנו תהליך של הרס, לעולם לא נבין את ההרס באדם שמת. אנו יכולים להמיס בהתמדה חומרים בתוכנו בגלל שאנו מתנגדים לכוחות הקוסמיים בתוכנו. ההמסה מתקזזת שוב ושוב משום שאנו לוקחים פנימה את החומרים עבור פעילות זו עם מזוננו. אם אנו מגיעים לנקודה שבה איננו יכולים יותר להמיס את החומרים בתוכנו, אנו נמיס את עצמנו ונהיה לגוויות. נוסיף ונדבר על כך כשניפגש שוב.

מה שמצאנו היום הוא שיש תהליך המסה קבוע שמתרחש ושאנו לא מסוגלים להמיס את החומרים שהיקום נוטה ליצור בנו בגלל שאין בנו שיווי משקל מספק של חנקן. במקרה כזה האגו מתעלף או נהיה ישנוני. ישנוניות משמעה שאנו איננו יכולים להמיס מספיק, והעניינים מסתדרים על ידי כוחות של שקיעה.

כשאתם נרדמים אתם עדיין שם, בגלל שאתם יכולים להתעורר שוב. באותו עניין, אינכם צריכים להסיק מסקנות בקשר לעובדות רוחיות ממה שקורה בחוץ בגופכם. בדיוק כפי שמכונה אינה יכולה לעשות משהו כשאיש אינו מתפעל אותה, כך לא קורה דבר בבני אדם ללא נוכחות הרוח. זוהי השקפה מדעית, רבותי. כל דבר אחר הוא לא מדעי. אינני מספר לכם סיפורים. נהפוך הוא, כל מי שלוקח את העניין הזה ברצינות וחושב עליו באופן מדעי יגיע לאותה תובנה.

נמשיך בשיחה זו בתחילת ספטמבר. אתם תראו שגישה זו, למרות כמה סטיות, תעזור לנו להבין בני אדם בחיי היום יום. בגלל ההבנה הבסיסית יש בכם התפתחות חדשה, אתם תמצאו זאת קל יותר למעקב. זיכרו, האדם מורכב מחדש, ואז ממיס את עצמו, וכן הלאה. כשנלמד דברים אלה הלאה בעתיד, תגלו כיצד מדע אמיתי רואה את בני האדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *