חידת המציאות – אור וצבע

מתוך הספר

חידת המציאות

מאת: יצחק בר יונה

אור וצבע

לספר ראו כאן

אני הוא שיווה שטבעו המהותי הוא אור של תודעה טהורה המאירה את עצמה, הוא מציית לאור האמתי מאחורי כל האורות, היינו האור הטרנסצנדנטי של המציאות המבטא את עצמו כאור פנימי וחיצוני.

(אדוויטה וודנטה, מדע היוגה העתיקה)

כאשר מביטים בו באובייקטיביות, יסוד החשיבה נראה כמו אור, או מוטב לומר נחווה כמו אור. זאת כיוון שכבני אדם חושבים אנו חיים באור. אנו רואים אור חיצוני באמצעות החושים הפיסיים; איננו רואים את האור שהופך למחשבה כיוון שאנו חיים בתוכו. כהוויות חושבות אנו מחשבה[…] חשיבה היא להיות פעיל באור. אתם הוויות של אור, אבל אינכם יודעים זאת כיוון שאתם חיים בתוכו. חשיבה היא הדרך שבה אתם חיים באור.

(רודולף שטיינר, "אור וחושך: שתי ישויות עולמיות")[1]

אור וצבע כתופעות ייחודיות, העסיקו את בני התרבויות העתיקות לא רק כמופע חושי אלא גם בקשר להיבט הפנימי המייחס את האור למהות המקודשת. במאות השנים האחרונות הופנתה תשומת הלב החוקרת למופע החיצוני של האור, ואילו ההיבט הפנימי של האור והצבע נותר באפלה.

אור, או אור בתחום הנראה, הוא קרינה אלקטרומגנטית בעלת אורך גל הנראה לעין האדם (400–750 ננומטר לערך). במובן רחב יותר אור הוא קרינה אלקטרומגנטית בטווח שבין התת־אדום לעל־סגול, או כל סוג של קרינה אלקטרומגנטית.

כך קובעת אנציקלופדית ויקיפדיה, ולא נותר לנו אלא להתבונן בתופעה ולשאול: הייתכן שמהות יסודית זו של המציאות תהיה לא יותר מאשר עניין טכני פיזיקלי – קרינה חסרת חיים כזו או אחרת? השאיפה להבין את תופעת האור התממשה בעולם המערבי באינספור ניסיונות שנועדו להבין את ביטויו בעולם החושים, לא את מהותו, כיוון שזו אינה נגלית לעין החושית, אלא את ביטויו החיצוני, כפי שהוא נתפס בעולם המופעים.

ניסיונות מוקדמים, כמו אלו הקשורים לפעילותו של אוקלידס, אבי הגיאומטריה המודרנית, מתוארים בספרו של ניוטון – אופטיקה שנושאו המרכזי – חוקי ההחזרה של האור הנראה, וכן בפעילותו המאוחרת הרבה יותר של גלילאו גלילי. בספרו של גלילאו גלילי, מתוארת שיחה בין מורה לתלמידיו בנושא מהירות האור, במהלכה שואל התלמיד סגרידו:

מה טיבה של מהירות האור ומה שיעור הגודל שעלינו ליחס לה? האם היא מידית, כהרף עין, או שמא, ככל תנועה אחרת, זקוק גם האור לזמן לצורך תנועתו? האם ייבצר מאתנו לקבוע את מהירות האור באמצעות ניסוי?

משיב על כך המורה סימפליציו:

הניסיון היום־יומי מלמדנו שהתפשטות האור היא מידית, כהרף עין; שכן אם מסתכלים בתותח יורה ממרחק גדול, מגיע ברק האור לעינינו בן רגע, ללא רווח זמן, ואילו הקול מגיע לאוזנינו לאחר רווח זמן ניכר.

התלמיד אינו משתכנע ומקשה:

המסקנה היחידה שאני יכול להסיק מניסיון זה הוא שמהירות הקול קטנה ממהירות האור. הדבר אינו מלמד שהאור מגיע תיכף ומיד, ללא רווח זמן.

תלמיד אחר, סלוויאטי, תורם את הצד המעשי של הסוגיה ומציע שיטה ניסיונית, הכוללת נסיין אנושי המשגר הבזק אור לנסיין אנושי אחר העומד במרחק רב ממנו. ברגע שהנסיין השני רואה את קרן האור, הוא מבזיק לנסיין הראשון קרן משלו באופן שמתוך רווח הזמן שחלף אפשר לחשב את מהירות האור. לנוכח המהירות העצומה של האור, ברור היום מה תמימה הייתה ההצעה של סלוויאטי שאינו אלא משקף את קולו של גלילי.

במחקר שהופיע בימי הביניים, בתקופה המכונה כיום "תור הזהב של האסלאם", לצד בחינת חוקי ההחזרה והשבירה של האור, נעשו ניסיונות להבין את מהות האור. בתקופה זו מופיעה לראשונה ההנחה שהאור מורכב מחלקיקים הנעים במהירות סופית; רעיון שיופיע, מאוחר יותר, אצל אייזק ניוטון כתורה החלקיקית שלו.

עד לניסויים הראשונים של מייקל פאראדיי, מדען בן המאה התשע־עשרה, ששיער שהאור הוא סוג של קרינה אלקטרומגנטית, הייתה הגישה הגלית תיאוריה מקובלת באופן כמעט בלעדי. רעיון הקרינה האלקטרומגנטית, שאותו אישש מאוחר יותר ג'יימס קלארק מקסוול, הוכח באמצעות משוואות מתמטיות שתיארו באלגנטיות וללא סתירות את חוקי ההחזרה, השבירה, העקיפה וההתאבכות, ארבע התופעות המאפיינות את המהות הגלית של האור.

הזעזוע הדרמטי הקשור לתופעת האור אירע בעקבות ניסוי שערך בשנת 1801 הפיזיקאי תומאס יאנג ברצותו להכריע בשאלה: האם האור הוא גל או חלקיק? הדי הדרמה שהתחוללה סביב הניסוי מהדהדים גם כיום, כיוון שתוצאות הניסוי אינן עומדות בקריטריונים הגיוניים והשאלה המהותית – "מהי מהות האור?" נותרה ללא מענה.

הניסיונות המתוחכמים למדידת מהירות האור תרמו להבנה יתרה של תופעת האור, אך גם הם לא יכלו לסייע בהבנת אופיו המהותי. כמישור ייחוס למדידת מהירות האור שמשה ההנחה העתיקה שהיקום מלא בחומר בלתי נראה – אתר,[2] ואת מהירות האור יש למדוד ביחס אליו. בניסוי מדעי חדש נמדדה מהירות האור, פעם בכיוון משיקי לתנועת כדור הארץ סביב השמש ופעם בכיוון משיקי הפוך (איור 20). אילו נהג האור כמו כדור משחק הנזרק בתוך רכב נוסע, פעם בכיוון הנסיעה ופעם בכיוון הפוך, התוצאה הנמדדת ביחס לאתר הייתה אמורה להיות שונה בכל כיוון; ערך אחד כולל את סכום מהירות האור ומהירות הארץ, וערך שני כולל את מהירות האור פחות מהירות הארץ. בשנת 1887, לאחר מדידות חוזרות ונשנות, התברר מניסוי מייקלסון־מורלי, שמהירות האור בשני הכיוונים זהה – 299,792,458 מטרים לשנייה בדיוק.[3]

איור 16. מדידת מהירות האור

תוצאה בלתי צפויה זו תרמה, ככל הנראה, להיווצרות תיאוריית היחסות של אלברט איינשטיין, אשר קובעת שמהירות האור היא חוק טבע שאינו משתנה בעת המעבר בין מערכות אינרציאליות, ושאת הקבועים המסורתיים, כמו זמן ומרחב, יש לקבוע על פי הקבוע הזה ולא להפך.

אף כי תיאוריית היחסות של איינשטיין זכתה לאישוש באחדות מהמדידות המעשיות, חלק ממסקנותיה, כמו תהליך ההזדקנות הבלתי סימטרית של ניסוי התאומים, נראה, לכאורה שנוי במחלוקת, ובעיני רבים – בלתי מתקבל על הדעת. כך או כך, הפרדיגמה הקשורה להבנת מהות האור לא קיבלה עדיין התייחסות ממצה.

אור פנימי ואור חיצוני

במקביל למדידות המקובלות, אפשר אולי לבחון את השאלה באמצעות התנסות ישירה. אם ננקוט גישה רדוקטיבית של מה שאנו יודעים על האור באמת, ניאלץ להודות שחוץ מתחושה של כתמי אור צבעוניים המתהווים בתודעתנו בערבוביה, איננו יודעים עליו הרבה.

תינוק בן שבוע ימים אינו רואה דמויות. אפשר להניח שהוא רואה כתמי צבע בתנועה. רק בהמשך חייו, כאשר גורם תבוני יארגן את כתמי הצבע לדמויות מובחנות, תושלם תמונת מציאות משמעותית. את השלב הזה שאנו עורכים כאן, נוכל לסכם בכך שכל מה שאנו "יודעים" על אודות האור אינו תוצאה של התנסות ישירה בלבד, אלא צירוף של התנסות ושל עיבוד מנטלי.

אך גם התובנה הזו משאירה את העניין בלתי פתור מדעית, כיוון שהאור המגיע לעין מופיע באורח פלא כתמונה בתודעה ואיננו יודעים כיצד הפכה זרימת האור החיצוני לחוויית אור נפשית, פנימית. המרווח בין אימפקט האור על הרשתית לבין תמונת האור הצבעונית בתודעתנו הוא חידה בלתי פתורה, ואין לנו שום בטחון מה מידת המתאם בין תמונת האור הנוצרת בתודעתנו לבין אופיו של אובייקט הראייה.[4]

אך תחום ההתנסויות האנושיות אינו מוגבל למה שהעין קולטת דווקא. בספרות הרפואית יש עדויות של אלה שבנסיבות הרות גורל התנסו במה שמכונה בעגה המקצועית near death experience. רגע לפני מה שנראה להם כמותם הקרוב, חוו אנשים אלו תחושה של חציית מנהרת אור בדרך לעולם עילאי, מואר כולו. במקרים אחדים, כך העידו, חשו שניתנת להם אפשרות לבחור בין שתי אופציות: לחזור לעולם המוכר או להמשיך הלאה לעולם של אור.

עדויות אלו נהדפות לפעמים בטענה שמדובר בהזיות של דמיון כוזב ותו לאו. אך מדוע איש מהמפקפקים באמינות הדיווח אינו שואל את עצמו – אם בשיפוט לקוי מדובר, כיצד להסביר את הדמיון הרב בין תיאורי המתנסים השונים שלא הכירו זה את זה וחלקם לא קרא טקסטים אזוטריים מעולם?

חווית האור הפנימי אינה נסמכת רק על מקרי קיצון של אלה שעמדו בפני המוות. תלמיד מדע הנסתר עשוי לשכלל את תודעתו לרמה שבה הוא מתנסה בקרינות אור המבזיקות לתודעתו ממקור פנימי גם כשעיניו עצומות. סיפורי "האור הגנוז" בספרו המפורסם של מרטין בובר ותיאורי חוויות ההארה של תלמידי מדע הנסתר, עוסקים בהתנסות נדירה שבה קולטת הנפש האנושית רשמים משני כיוונים לסירוגין: רשמי אור המגיעים אליה באמצעות העיניים ורשמי אור המגיעים לנפש ישירות, באופן בלתי אמצעי, מבפנים.

לכן, יש להכיר בכך שפגישה עם האור הפנימי אינה מאורע מיסטי גרידא, אלא גילוי מדעי המלמד משהו על אודות מהות האור עצמו. פגישה כזו מבשרת את מציאותו של מישור קיום ממשי, שבו שולטים חוקים שונים מאלה של המישור הפיזי. במדע־הרוח יש התייחסות למישורי קיום שאינם מתגלים לעין החושית, אך מתגלים לנפש ישירות כאור – מציאות של אור.

אך לא רק בכך חשיבותה של ההתנסות באור הפנימי. אם שדה התודעה של התלמיד רחב ויציב מספיק מתגלה למודט אופייה הייחודי של התודעה הסובייקטיבית המשמשת אותו בחיי היום־יום. זו מבוססת על מעין איבר פנימי, חלק מההוויה האנושית, שנבנה כמסך פנימי המשקף לתודעה את כתמי האור המגיעים מהעין. איננו ערים לכך שמה שמגיע לתודעתנו אינו אלא השתקפות של עולם התופעות, כיוון שתשומת ליבנו נשאבת, כל כולה, לתוכן המוקרן מהמסך הפנימי. תוכן זה הוא עבורנו ייצוג של המציאות. את אור המציאות עצמו איננו תופשים כלל. זוהי מהותו של עולמנו הפנימי, עולם של מחשבות, מאוויים, אכזבות ושמחות, עולם שמופרד מהמציאות באמצעות מסך משקף.

את המצב הבלתי מתקבל על הדעת הזה תיאר באופן אמנותי אפלטון,[5] ואפשר למצוא אותו גם בכתביהם של המורים המודרניים. תלמיד מדע־הרוח יכול להתנסות בו בימינו, אם הוכשר לכך.[6]

ברגע שתלמיד מדע־הרוח נעשה בשל דיו הוא עשוי להתנסות, בדרך כלל במהלך המדיטציה, בקרינות אור המבזיקות אליו מתוך עולם שלא ידע. הוא חש את האור החי, המרכיב המהותי של המציאות, חודר לישותו וממלא אותה.[7] המתנסה טובל באור החי והופך להיות חלק ממנו, לפחות לרגעים אחדים, בעת המדיטציה. את ההתנסות עצמה קשה לתאר במילים, כיוון שהשפה הרגילה אינה ערוכה לעולם ייחודי זה, אך אפשר לאפיין באופן מילולי, לפחות חלק מהתובנות המבשילות בעקבות ההתנסות:

  • מה שאנו מכירים כמחשבות אינו אלא היבט חיצוני של האור החי הממלא את המציאות והוא המהות האמתית של המציאות עצמה.[8]
  • המציאות הרוחנית זוהרת באור מסנוור. באמצעות עיניו קולט האדם את ההיבט החיצוני של האור כיוון שאברי החישה העילאיים שלו רדומים עדיין, אך ברגע שאלה יותקנו על מכונם ייווכח כי מדובר במציאות אחת המדברת אליו בשני קולות.
  • ההתנסות אינה מבהירה את הסוגיה: "האם האור מורכב מחלקיקים או מגלים?" כיוון שמהות האור נחוות כמשהו ראשוני, חסר זמן ומקום, והיא קודמת לכל תצורה או התעבות חומרית.

טבעו של הצבע

הצבע הוא מרכיב חשוב של האור והבנת מרכיב הצבע חשובה להבנה עמוקה יותר של האור עצמו. כמו האור נחקרת גם מהות הצבע בכלים חשיבתיים בלבד. לפיכך, רק טבעי הדבר שהחקירה המדעית תעסוק באובייקטיביזציה של שאלת הצבע, ולא במה שהוא עבור העין והנפש הקולטת.

בשנת 1665 ערך ניוטון את ניסוי הנפיצה המפורסם שלו כשהעביר קרן אור לבנה דרך פריזמת זכוכית, וקיבל על גבי קיר לבן הקרנה צבעונית של ספקטרום צבעי הקשת (איור 17).

איור 17. נפיצת האור במנסרה[9]

בספרו "מאמר על תופעות ההחזרה, השבירה, והעקיפה של האור", מסר ניוטון דוח מפורט על ניסיונותיו, מסקנותיו והקושיות שנותרו בלתי פתורות. תנועת האור בקווים ישרים הובילה אותו למסקנה שהאור אינו אלא זרם "גופים זעירים", כדבריו, הנעים בקו ישר. אף שחלקיקים אלו שונים בגודלם, כשהם מתקיימים כתערובת הטרוגנית ובמזיגה הנכונה, הם מתהווים כאור לבן. הצבע, לדעתו, אינו אלא זרם חלקי של מרכיבי האור הלבן.

דבר אינו נחוץ יותר ליצירת כל מגוון הצבעים ודרגות השבירתיות, לבד מזה שקרני האור תהיינה חלקיקים בגודל שונה, אשר הזעירים ביותר ביניהם, הנושאים את הצבע הסגול, החלש והכהה ביותר בין הצבעים, יוסטו ביתר קלות מהכיוון הישר על ידי המשטחים השוברים; וכל השאר, ההולכים וגדלים יותר ויותר והמוסטים מהכיוון הישר בקושי הולך וגדל, יישאו את הצבעים החזקים והבוהקים יותר, כחול, צהוב, ואדום.[10]

את שבירת האור מסביר ניוטון ברוח התורה החלקיקית כדלהלן:

הצבעים בקרני האור אינם אלא הנטייה להעביר למרכז החישה תנועות כאלה ואחרות, ובמרכז החישה הן הופכות לתחושות של אותן התנועות בלבוש של צבעים. הצבעים קיימים אפוא רק בתחושה הסובייקטיבית במוחם של יצורי האנוש.

———————————————————————————————————-

  1. הרצאה בדורנאך, 5 בדצמבר 1920.
  2. אין להחליף את המונח המדעי "אתר" בהקשר הנוכחי עם מושג הכוחות אתריים שהוזכר בקשר לשאלת מהות החיים.
  3. לכן אנו נוהגים לומר שמהירות האור היא 300 אלף קילומטרים בשנייה (בקירוב).
  4. זו הייתה אחת משאלות היסוד שעליה ביסס הפילוסוף קאנט את תורת ההכרה שלו, ובה טען שאיננו יודעים דבר על המציאות כשלעצמה.
  5. משל המערה בספרו של אפלטון – המדינה.
  6. העיקרון המתואר כאן אומת על ידי יחידים ואין להסיק ממנו שכל מי שנמנה עם תלמידי בית הספר הרוחני מגיע בהכרח לדרגת מודעות כזו.
  7. הקליטה החושית נעשית באמצעות העיניים. איבר הקליטה העל־חושי הוא עצמו סוג של חוש מיוחד ואי אפשר לגלותו במבט שטחי.
  8. המושג מחשבה מתייחס כאן לחשיבה החיה ולא לזרם האסוציאטיבי של הדימויים החולפים בתודעה באורח מכני.
  9. קרן האור הלבנה מצד שמאל של המנסרה נשברת פעמיים: פעם כשהיא חודרת למנסרה ופעם כאשר היא יוצאת ממנה מצד ימין. כאשר הקרן היוצאת מוטלת על קיר לבן, מבחינים בסקלת הצבעים המוכרים לנו כשלל צבעי הקשת.
  10. אופטיקה. אייזק ניוטון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *