הפרט והמדינה  החלוקה התלת-מגזרית של האורגניזם החברתי כצו השעה!

הפרט והמדינה החלוקה התלת-מגזרית של האורגניזם החברתי כצו השעה!

הפרט והמדינה החלוקה התלת-מגזרית של האורגניזם החברתי כצו השעה!

תרגם מגרמנית ותרם את המאמר לארכיב: בנימין בן-צדוק

ערך: אלכס פרידנטל

אודו הרמנסטורפר Udo Herrmannstorfer

https://www.dreigliederung.de/assets/images/6/herrmannstorfer_udo-9085e4b7.jpg

נולד ב-26 באוקטובר 1941 בברסלאו. תעשיין, כלכלן עסקים (HWL), תואר בכלכלה. מאז 1971 עובד כיועץ לניהול עצמאי עם דגש על ארגון והדרכה. עובד כיועץ לחברות ומוסדות בתכנון תהליכים חברתיים, מבנים והכשרת עובדים. ראש המכון לעיצוב כלכלי וחברתי עכשווי בדורנאך (CH). מעביר סימנרים במכון לנושאים חברתיים עכשוויים, בשטוטגרט. מלמד את האנתרופוסופיה והדחפים החברתיים הנובעים ממנה. מייעץ ותומך ביוזמות המחפשות צורות חדשות – על רקע רעיון השילוש של האורגניזם החברתי. נותן הרצאות וסמינרים בינלאומיים.

מוטו:

"מראשית התרבות שאף האדם ליצור מבנים חברתיים. למען קיומם הוקרבו צרכיו של האדם כפרט. מאוחר יותר הובילה ההתפתחות ההיסטורית לשחרור הפרט מן האינטרסים של המבנים החברתיים, ולטיפוח החופשי של צרכיו וכישוריו."

רודולף שטיינר, מתוך 'העיקרון החברתי'.

המצב כיום

במדינות הקומוניסטיות (בעבר) של אירופה מתחולל כיום שינוי יסודי בחברה ובמבנים החברתיים. הקשיים הכלכליים המתגברים בארצות אלה הובילו אותן לחיפוש פתרונות חדשים, ובהם הנטייה והכורח להתאים את עצמן לשיטת השוק הכלכלי-דמוקרטי המערבי. הסיוע הכלכלי המשולב של גורמים לאומיים ובינלאומיים, והדרישות להסתגלות מבנית, הגבירו נטייה זו.

אם יסתפקו מדינות אלה רק בחיקוי השיטות הכלכליות המערביות, הן עלולות להפוך למדינות נחשלות כלכלית, שיאכזבו מאוד את אזרחיהן. מאידך, התמוטטות הסדר החברתי בארצות הקומוניסטיות לשעבר, מהווה הזדמנות גדולה להתקדמות החברתית של האנושות, ואם ינוצלו האפשרויות, שנוצרו כעת, באופן יצירתי, אפילו סבלות העבר יקבלו משמעות עמוקה.

הדברים המובאים לפני הקורא תפקידם לכוון את המבט לכמה עקרונות של עיצוב חברתי חדש, אשר עשויים להתאים למצב הנוכחי של מגמות ההתפתחות.

בחינת השינויים המהירים בארצות הקומוניסטיות לשעבר, מגלה שגם בארצות המערב קיימות בעיות דומות, הדורשות פתרון חדש, אם כי מסיבות שונות. נכונים דבריו של גורבצ'וב,[1] כי גם למערב דרושה פרסטרויקה – בנייה מחדש. אין שום הצדקה לעמדה הנוכחית של המערב כצופה פסיבי מן הצד. אילו היינו אנו, במערב אירופה, פותרים את הבעיות, שנדון בהן להלן, היה כל הדיון שלנו מיותר, והמציאות היתה מדברת בעד עצמה.

האדם העצמאי והחברה

במרכז הדיון הציבורי עומד כיום האדם הבוגר העצמאי. עצמאות זו מובטחת על ידי זכויות-יסוד כלליות, שהן הבסיס לחוקה כמעט בכל מדינות העולם, וכן תנאי מפורז להצטרפות לארגון האומות המאוחדות. זכויות אלה תקפות לגבי כל בני האדם בחברה, שכן כולם שווים בפני החוק. מתן זכויות-יתר או שלילת זכויות מחייבים מתן אישור, למשל, מתוקף בחירות דמוקרטיות.

האדם נעשה בוגר ועצמאי, כאשר הוא רשאי ומסוגל ליצור לעצמו דעה עצמאית. הזכות לחופש מחשבה, השקפת עולם, דעה, דת, מדע, וכן זכות הציבור לדעת, מבטיחות את עצמאות היחיד, כמו גם התפתחותה החופשית של האישיות.

כל מי שדורש חופש על סמך שוויון בפני החוק, צריך לקחת על עצמו גם התחייבויות חברתיות, אם ברצונו שחופש זה יחול על כולם. אחווה וסולידריות כלפי בני אדם אחרים, הופכת ציבור של פרטים לחברה אנושית ראויה לשמה.

חירות, שוויון ואחווה – האידיאלים של המהפכה הצרפתית, צוינו בשנת 1989 ברחבי העולם, במלאת להם 200 שנה, כתנאי להתפתחות החברתית, וכצורות ההתנהגות של אנשים עצמאיים.

כאשר ניגשים לעיצוב סדרים חברתיים כיום, יש להתחשב במציאות חייו של כל פרט, ולא לתכנן שיטות חברתיות, השואפות לממש רעיונו כלליים, אידיאולוגיות או דוגמות של אמונה.

עם כל היופי שבניסוחי החוקה שלנו, עדיין רחוקה הדרך למימושם. אין לפוגע ב"כבוד האדם" – נאמר בחוק היסוד של מדינות המערב, אולם אסור ש"כבוד האדם" יישאר מליצה ריקה. כבוד האדם צריך להיות הכיוון החשוב ביותר ואבן-הבוחן למערכותיו של הגוף החברתי. אלא, שהדבר ניתן לביצוע רק כאשר אנו מתחשבים באדם מכל ההיבטים: מבחינה גופנית, נפשית ורוחנית. כלומר, תמונת האדם שלנו צריכה גם היא להתאים לכבוד האדם.

החומרנות, השוררת כיום הן בעולם המערבי והן בארצות מזרח-אירופה (הקומוניסטיות לשעבר), יצרה ניגוד טרגי. מצד אחד שואפים אנשים בכל ליבם לעצמאות אישית, לחירות ולסדרים חברתיים אמיתיים. מאידך, הם מכניסים לראשם כל מיני תיאוריות חומרניות-מדעיות, השוללות את אנושיותם הנעלה, והופכת אותם ליצורי-טבע, הנקבעים באופן דטרמיניסטי (ללא חופש בחירה). גישתנו לאדם כאל חיית-טבע, או כאל ישות בעלת אחריות בוגרת ועצמאית, תשפיע גם על ההסדרים החברתיים. וזאת, משום שמערכות החברה הן תוצר של תרבותו, ונובעות מהשקפותיו ונטיותיו הנפשיות של האדם.

המדינה הדמוקרטית

החל מן המהפכה הצרפתית סולקו צורות השלטון שהסתמכו על "חסד האל". במקומן הופיעה בימינו המדינה הדמוקרטית "בחסד העם". גם במדינות הקומוניסטיות הפכו הדיקטטורות של המפלגה, מאז סיסמת הפרסטרויקה של גורבצ'וב, למערכות דמוקרטיות, אם כי הן כרוכות בתהליכים בעייתיים. (גורבצ'וב הצהיר: האידיאה של הסוציליזם בימינו היא קודם כל האידיאה של החירות).

השאלה היא: האם הדמוקרטיות המערביות, הרב מפלגתיות, המתגאות בעליונותן לעומת הקומוניזם, ורואות את עצמן כתרופה כלל-עולמית, יכולות להוות סביב למימוש האידיאלים של חירות, שוויון ואחווה?

הרי מוסדות השלטון הישנים לא סולקו עם כינון הדמוקרטיה, אלא אומצו על ידי המדינה. יתרה מזאת, במהלך הדמוקרטיזציה הוטלו על המדינה יותר ויותר משימות, או שהמדינה עצמה לקחה אותן על עצמה. המדינה הדמוקרטית קיבלה סמכות שלטונית על חיי האדם מינקותו עד מותו, כפי שמוכיח באופן ברור מבול החוקים והתקנות. המדינה הפכה להיות האפוטרופוס שלנו, במלוא מובן המילה.

כיצד הפכה המדינה להיות האפוטרופסית שלנו? (מוכרת הדרישה המתמדת: "על המדינה לעשות סוף סוף משהו!"). אנו, במו ידינו, מצדיקים תהליך זה, שהרי כל החוקים, ההופכים אותנו לילדים קטנים, נוצרים על סמך בחירות כלליות, שבהן מבטא כל אזרח את האינטרסים שלו בקולו הבוחר.

גם כאשר האזרחים שותפים פה ושם במערכות השלטון, אין זה משנה את אופיה של המדנה כאפוטרופסית של אזרחיה. מאחר שהמעשה המדיני נקבע על ידי הרוב, מתלווה לצהלת הרוב המנצח הקינה של המיעוט השונה והמדוכא. למיעוט זה אין ברירה אחרת אלא לפעול בניגוד להשקפתו לשם מימוש החלטות הרוב.

למעשה, המיעוט האמיתי בכל חברה הוא האדם כאישיות עצמאית, כפרט בעל דעה אישית. לאדם היחיד, השונה מן הרוב, אין זה משנה, אם הדיכוי מקורו בדיקטטור או בבני האדם ממפלגת הרוב.

על כן, עלינו להגיע למסקנה, שיש לבטל את מערכות הכוח, ולא להצטרף אליהן. מערכות-כוח אלה מתקיימות כל עוד סבור האדם שעליו להכתיב לאנשים אחרים את עקרונותיו. הפלורליזם הדמוקרטי הוא, למעשה, מאבק-כוח להגיע לשלוטון באמצעים דמוקרטיים, אך אין הוא משחרר את הפרט מצבת הכפייה החברתית, כי אם שואף להפוך את חוק הטיראנים לחוק האדם. מכאן נובעת המסקנה, כי התהליך הדמוקרטי בלבד, אינו יכול להוות בסיס חיוני של אנשים עצמאיים.

כנגד דבריי אלה נשמעת הטענה, שלא לכל אדם יש אופקים רחבים וכושר שיפוט, כדי להחליט נכונה בנושאים חברתיים מסובכים. לכן, כך טוענים, יש לבחור את המוכשרים ביותר, על מנת שתתקבלנה ההחלטות הטובות ביותר. על פניו זה נשמע הגיוני, אך בפועל מדובר בשלילת העצמאות של הפרט. היא תתבטא אך ורק בשעת ההצבעה בבחירות, ואילו אחריהן ישוב האדם למצב של כפייה. גם אם המדינה הדמוקרטית תפעל לתפארת, כבוד האדם לא יתגשם בה, משום שכבודו של אדם מותנה בפעילות מתוך שכנוע פנימי. המדינה יכולה, אומנם, להעניק פרסים ומדליות, אך את כבודו ירכוש האדם רק בעצמו.

המאבק נגד הדיכוי

ישנן סיבות מוצדקות לתקנות רבות של המדינה, אך לא לשלילת זכויות-היסוד של הפרט, כאילו היה בלתי-בוגר. השאיפה לחירות הפרט עומדת בניגוד לשאיפת הכפייה של המדינה. כאשר רוצים לשמר סדרי-חברה ישנים, נאלצים להפעיל כוח שלטוני הולך וגובר, גם אם זה מנוגד להשקפות מפעילי-הכוח. כך מתחיל תהליך ממושך של שלילת זכויות, המערער את סביב הדמוקרטיה. מאידך, מי שטוען אך ורק לחירות האישית שלו, מתנתק מן החברה, והורס את הבסיס המשותף שאליו הוא קשור כל ימי חייו. שתי העמדות האלה הן חד-צדדיות ואינן יכולות לשמש יסוד לפיתרון של המתח הסוציאלי.

במדינות המערביות הוקצתה לזכויות האזרחיות פעילות חופשית במסגרת המפלגות, הבחירות והפרלמנטים, כאשר במרכז הוויכוחים עמדו הבעיות הכלכליות, כלומר, מטרתם העיקרית של המדינה וגופיה היא לשרת את האינטרסים הכלכליים. אופי הפעילות החברתית שונה כיום ממדינה למדינה. כך למשל, בארצות הברית שאיפתו של הפרט "לעשות כסף" ולהתעשר, נחשבת ליסוד אגואיסטי בריא של הכלכלה, ואילו בארצות כמו שוודיה, נבנתה מערכת רווחה שבה מציעה המדינה פיתרון לכמעט כל בעיות החיים. אף על פי כן מדיניות זו או אחרת, לא הובילה את הפרט לעצב בעצמו את שאיפותיו החברתיות. לפיכך, מסתמן חוסר-אונים כלפי הממשל הפוליטי, וניצול פסיבי של מקורות הרווחה. התוצאה הנפשית היא ייאוש, כעס על המדינה ומוסדותיה, אובדן הרצון לעבוד, או תוקפנות ויצר-הרס. המצב הזה דומה להלך רוחם של בני-הנוער. הורים, שמנסים לבלום את יצר העצמאות של ילדיהם מזיקים להם בהתפתחותם, וגורמים לכך שהילד יתמרד ויחפש דרכים אחרות כדי להתפתח בהן. הרי ידוע, שחוויות מסוימות יכול אדם לחוות רק כאשר הוא עצמאי לגמרי. כך גם המדינה, שאינה מעניקה לאזרחיה עצמאות, הורסת אותם מבחינה נפשית, גם כאשר היא שופכת עליהם מענקי-רווחה לרוב.

במדינות הקומוניסטיות לשעבר ראינו, שהמדינה, באמצעות המפלגה השלטת, כפתה את עצמה כליל על היחיד, ושללה ממנו את זכויותיו האזרחיות. הטענה שהאינטרסים של המדינה זהים לאינטרסים של העובדים, יצרה גוש קולקטיבי, הפכה את האדם לחסר אינדיבידואליות, ומחקה אותו כליל. בעוד שבמערב המדינה נגררה לתוך מערבולת האינטרסים הכלכליים, הרי במזרח (הקומוניסטי) נשלטה הכלכלה על ידי האידיאולוגיה של המדינה. כנגד שלילת-זכויות זו מרדו בני האדם, וסילקו את שלטון המדכאים. כאן התברר, כי קיימים שלושה תחומים שונים של הגוף החברתי, שבהם התקיימו העיוותים החברתיים. התחום הראשון היה מערכת החינוך והתרבות. בתחום זה התנהל חינוך כפוי לשם יצירת אזרחים צייתנים, טיפוח סטודנטים נאמנים לשלטון, טיפוח ספורטאים, תוך הרס בריאותם, למען תפארתה של המדינה, אמנות לשם האדרת השיטה הקומוניסטית, אפליה ודיכוי חופש הביטוי.

אם ברצוננו לשנות את המצב הזה באופן עקרוני, עלינו ליטול מן המדינה את השליטה בתחומים אלה, ולאפשר להם להתפתח באופן חופשי. לבני האדם צריכה להינתן חירות בניהול עצמאי של מוסדות חינוך ותרבות, וזאת תהיה ההגנה הטובה ביותר כנגד ניצול-לרעה מטעם המדינה.

התחום האחר של הכפייה היה התחום הכלכלי. במדינות הקומוניסטיות שלטו פעילי המפלגה על המפעלים, על המחירים, על שכר העבודה, ההשקעות, הייצור והשיווק. כל זה הוביל לפְקעת של אינטרסים סותרים ולמחסור תמידי. אזרחי המדינות האלה דרשו בצדק, כי המדינה (דהיינו המפלגה) תיסוג מתחום זה ותשאיר את ההחלטות ליזמים. מה שנשאר בידי המדינה הוא התחום המשפטי בלבד, שבו מוצדקות פעילות השלטון לחלוטין.

מה שלמדנו מן הדיכוי הקומוניסטי מתבטא בדרישות הבאות:

חירות בתחום התרבות

עצמאות בתחום הכלכלה ואספקת צורכי האוכלוסייה

שלטון החוק שנקבע באופן דמוקרטי

זו המסקנה המתבקשת משלטון הכפייה הקומוניסטי. רודולף שטיינר הגיע למסקנה זו כבר בתקופת המחסור שאחרי מלחמת העולם הראשונה, מתוך אבחון מעמיק של שאיפות החברה האנושית המודרנית. הרעיון של חלוקה תלת-מגזרית, אשר כלל ויתור על שליטת המדינה בשני התחומים הראשונים (תרבות וכלכלה), נדחה בשעתו על ידי מעמד הביניים, שהיה מוכן לחלק את השלטון באופן דמוקרטי, אך לא לוותר עליו כליל. 14 שנה אחרי תוכניתו של שטיינר, נמסר כוח השלטון של המדינה הגרמנית לידי הדיקטטור הנאצי.

גם הקומוניסטים דחו את תוכניתו של שטיינר, כי גם הם היו זקוקים לשלטון כדי לממש את האידיאולוגיה שלהם. 70 שנה אחרי תפיסת השלטון על ידי הקומוניסטים, נראות התוצאות בבירור, והאזרחים מכריחים את המשטר לוותר על כוחו. הלקח הנלמד מן ההיסטוריה של המאה ה-20 מסתכם בכך, שיש להגביל את כוחו של השלטון הפוליטי, ולא להסתפק בחלוקתו, כפי שנהוג במשטרים דמוקרטיים.

חיי התרבות והרוח בשירות המדינה הדמוקרטית

צחוק הגורל – שנים מועטות אחרי הקריאה לחירות של המהפכה הצרפתית, שיעבד נפוליאון לחלוטין את מערכת החינוך ואת חיי התרבות לשלטונה של המדינה. מאז עד ימינו אלה הם לא הצליחו להשתחרר מצבת השלטון ברוב המדינות. מערכות חינוך כאלה מאפשרות אומנם לחנך אזרחים מוכשרים ויעילים, אשר יפעלו ויחשבו בהתאם לשלטון, אולם במידה פחותה יצמחו מהן אנשים חופשיים ואחראים, אשר יפעלו לשינויים במערכת השלטונית.

נציגי המדינה חושבים, שקביעת תכני הלימוד היא צעד לגיטימי מצד השליטים. הם מסתמכים על חוקים, שהם עצמם חוקקו, ויש בכך סתירה פנימית. המאבק על תוכן הספרים והשידורים חורץ למעשה את התומכים העתידיים של המפלגות. במדינות רבות מאשר הממשל, בדרך כלל, רק מוסדות חינוך המתאימים ברוחם למוסדות הממלכתיים, כולל תכני הלימוד. גם הכרת המדינה בתעודות הגמר של מוסדות חינוך פרטיים, שהיא תנאי-קבלה לאוניברסיטאות, למכוני מחקר או לרישוי מקצועי, היא למעשה אמצעי נסתר להכתבת תכני הלימוד.

ההשפעה הגדולה ביותר של המדינה מתבטאת באמצעות המימון. מאחר שרוב המימון של החינוך והתרבות נובע ממיסי הממשלה והרשויות המקומיות, הרי למראית עין יש הצדקה להתערבותו של השלטון בהוצאות של אמצעים כספיים "ממלכתיים" אלה. הדבר הזה מורגש היטב בהקצבות לחינוך, לאמנות, לחינוך הגבוה, למערכת הבריאות, טיפול במוגבלים ובספורט. מאחר שהמדינה הדמוקרטית כפופה לעיקרון השוויון, הריהי טוענת, שכל תמיכה ביוזמה פרטית (בתחום התרבות) מהווה אפליה, שאין להרשותה. על מנת להוציא כספי-ציבור נזקקות הרשויות לבסיס חוקי. באופן מעשי, הנוהג הזה מוביל לכך שרק מוסדות שמזדהים עם הרוב הפרלמנטרי זוכים לתמיכה כספית. השלטון קובע את התנאים והתקנות שעל פיהם זוכים המוסדות למימון. בדרך כלל מעדיף השלטון הן לבנות את המוסדות והן לממן אותם, כדי להימנע מוויכוחים מיותרים לגבי סכומי התמיכה.

חיי רוח חופשיים

במסגרת תוכניות הרווחה של המדינה צמחו, ללא ספק, יוזמות מבורכות רבות. בראש וראשונה הובטחו הזכויות האישיות של הפרט. זהו הישג בולט במשטרים הדמוקרטיים, אשר גם מבקרי השיטה הקיימת נהנים ממנה. כל אדם נהנה כיום מחופש האמונה והמצפון, הדת, השקפת-העולם, חופש הביטוי, גישה חופשית למידע, חופש ההתכנסות וההתאגדות. גם בעתיד יהיה זה תפקיד המדינה לערוב לזכויות-יסוד אלה.

עלול להיווצר הרושם, כאילו חיי התרבות והרוח זוכים למילוי כל דרישותיהם, מה גם שתמיד יש אפשרויות פתוחות לשיפורים. האם התקציב הענק של החינוך והתרבות, המהווה את מרבית תקציב הרווחה, אינו מוכיח שאנו נמצאים בפסגת ההתפתחות האנושית? בהשוואה לעבר, אין ספק, שיש פה התקדמות אדירה. עם זאת, ככל שמתעורר כוח השיפוט שלנו, הוא מוביל לשינוי בדעותינו. האדם העצמאי והבוגר בדעתו מחפש נקודת ראות אישית, שונה מדעת הרבים. הוא רוצה לבחור בעצמו מה שנחוץ לו, הוא רוצה לעשות מה שנראה לו הכרחי. מנקודת-ראות אישית זו, צריכים גם חיי הרוח לעבור שינוי ייחודי.

המכנה המשותף של החירויות המעוגנות בחוקה מתבטא בחופש כוח-השיפוט האישי. למרות שאי אפשר להשיג את השקיפות והביטחון במלואם, הרי הזכויות הבאות שוות להם מבחינה משפטית: חירות השקפת-העולם, האמונה, הדעה, השכנוע והמצפון. בהביעו את שיפוטו האישי, מוכיח הפרט שהוא עצמאי ובוגר. כאשר מרטין לותר התנגד לאפיפיור, הוא קרא: "פה אני עומד, איני יכול לפעול אחרת." בכך העיד על עצמו שהוא אדם עצמאי. הבעת דעה מבוססת על יחס ברור בין האדם לבין האובייקט של שיפוטו ואינה זקוקה לאישור מבחוץ. האדם העצמאי יכול, על כן, לקבל דעה של אחרים, אם היא נראית לו. העובדה, שרוב בני האדם במדינה חולקים דעה משותפת, אין לה יותר משקל מאשר דעה של אדם יחיד. אמיתותה של דעה אינה נקבעת על פי הרוב. משום כך אין זה אידיאל חינוכי נכון, לספק לחניך דעות מוגמרות, אלא לפתח בו כושר-שיפוט עצמאי.

חירות הרוח והתרבות משמעה, לפתח באדם דעה עצמאית, שלא תיקבע על ידי החברה ומוסדותיה. נציגי השלטון כיום חוששים ממצב שבו אחידותם של חיי התרבות תוחלף במיגוון רחב מידי של פעילויות תרבותיות, אולם האדם העצמאי שואף דווקא למיגוון תרבותי רחב כביטוי של עצמאותו. ההסתמכות על הדעה הכללית נתפסת בעיניו כדיכוי. זכויות-היסוד של האדם הן זכויות אישיות ולא זכויות של ציבור רחב.

מנקודת מבטו של הפרט, המדינות הן חברות-כפייה, מעצם העובדה שהן כוללות בתחום שיפוטן את כל האנשים החיים בהן. כאשר מנסים ליישם את האחידות המשפטית על חשיבתם והרגשותיהם של היחידים, הדבר מוביל לבעיות המיעוטים בחברה האנושית. התערבות המדינה ביצירת תרבות לאומית היא רק ביטוי לבעיה זו. מאחוריה מסתתרת העובדה, שהתערבות זו כבר מהווה בעיה לגבי כל יחיד. מכאן ברור, שהתרופה למצב זה של מתחים לאומיים, הקיימים במדינות רבות, היא מתן חירות גמורה לפעילות תרבותית רוחנית. (האלטרנטיבה עלולה להיות דרישת המיעוטים להתערבות בענייני המדינה או היבדלות).

בתחום חיי הרוח החופשיים לא יהיה קיים רוב ומיעוט, אלא רק שאיפות לגיטימיות, שמעוניינות להגשים את עצמן. שאיפות אלה צריכות גם להוכיח את עצמן, כי כשם שאסור שתתקיים אפליה לרעה, כך גם אין להרשות אפליה לטובה. כך ייווצר מצב, שכל שאיפה תוכל להתממש, אם היא, אכן, ראויה לכך. המדינה והחברה החיה בתוכה, אינה מפסידה דבר משיטה זו. רק מי שחושב שזכותו לכפות על אחרים את דעתו, ייצא מופסד. מה גם שכפייה כזו פוגעת בזכויות היסוד של האדם.

מחירות ההשקפה לחירות היוזמה

מי שאינו מקבל את דעת הרוב, ורואה שהעניינים מתנהלים שלא על פי דעתו, ניצב בפני הבעיה כיצד לנהוג ולפעול. כאן יש מרחב פעולה לאחריותו של הפרט, שגוברת עם הזמן, עד כדי רצון לפעולה. האדם העצמאי זכאי להביע את דעתו באוזני אנשים אחרים. חופש הביטוי והעיתונות מבטיחים זכות זו. אם ברצונו לפעול, הוא אינו מעוניין שאחרים יכתיבו לו מה לעשות, אך אסור שהחירות האישית תביא לשלילת חירות הזולת. לפיכך, תשובתו של האדם החופשי היא יוזמה אישית. למשל, מי שאינו מרוצה מן החינוך הניתן לילדיו, יכול, אם אינו מצליח לשכנע את חבריו, ליזום חינוך אחר לילדיו. האדם התלותי דורש ומבקש, ואילו האדם החופשי נעשה יזם ופעיל. חופש היוזמה הוא ההשלמה הנחוצה לחופש הדעה.

בעוד שזכויות-היסוד מוגנות על ידי החוק, הרי היוזמה החופשית של היחיד אינה מקבלת עידוד מן המדינה, אלא כלולה בזכויות הרוב. בכך הופכים אנשים אחרים לשופטי היוזמה האישית של היחיד. משמעות הדבר עלולה להיות דיכוי היחיד ויוזמתו. דיכוי זה אינו נובע בהכרח מרצון האזרחים האחרים, אלא מן המבנה החברתי בדמוקרטיה. חשוב לציין הבדל זה, כדי להימנע מהאשמות בלתי-מוצדקות. הרי כל נציג שלטון שנבחר באופן דמוקרטי, ידחה באופן נחרץ כל האשמה של דיכוי הפרט. אולם מי שבוחן היטב את היחסים החברתיים, ייווכח שככל שנמסרים למדינה יותר תפקידים, יפַתֵח האדם התלותי פחות ופחות יוזמה אישית, ויהפוך יותר ויותר לאדם הדורש מן החברה ולא מעצמו. היוזמה והפעילות הן התרופה הטובה ביותר לתיקון מצבי קיפוח, אך רק אם יש לאדם במצוקה גם כושר שיפוט עצמאי.

עצמאותו של הפרט בעל הדעה האישית, אינה שוללת יצירת קבוצות חברתיות, הדרושות למימוש יוזמות רבות. כך, למשל, הורה, שילדיו מתקשים בלימודיהם, ייתן להם שיעורים פרטיים, אך לא יוכל להקים בית-ספר ללא סיוע הורים אחרים בעלי אותן דעות.

מה החידוש בקהילת ההורים הזו לעומת קהילת ההורים של בית ספר עירוני? בקהילת ההורים של בית ספר עירוני, הגוף המשפטי המפעיל את בית הספר ומפקח עליו, הוא העירייה, הפועלת על פי קונצנזוס של הרוב, שאינו מתחשב במיעוט. לעומת זאת, בבית ספר, שמוקם ביוזמת ההורים, הדיעה האישית משותפת לכולם. בפועל אנו רואים, שהורים של הזרם הממלכתי פחות מעורבים בענייני בית הספר, לעומת ההורים בבתי הספר שהם עצמם הקימו.

יוזמה וניהול עצמי

כאן מתגלה תוצאה נוספת של עיקרון היוזמה. מי שרוצה להגשים יוזמה כלשהי, צריך לדאוג לכך שיוכל לנהל אותה בעצמו, ושיהיה לה בסיס כלכלי. רק ניהול עצמי מבסס את המוסד היזום באופן הנכון, וכמו כן מונע מן הפעילים להעריך את הצד הרוחני מעבר להקשר החברתי שבו הוא נמצא. שני הצדדים האלה (הרוחני והסוציאלי) מהווים יחידה אחת. ייתכן שאנשים רבים ייזכרו בגעגועים באפוטרופסות של המדינה, שפטרה אותם מעבודות רבות. עם זאת, אין דרך אחרת להגיע לעצמאות, אלא לקחת על עצמנו תפקידים שהמדינה מילאה בשבילנו. עצמאות ועצלנות סותרות זו את זו. אנשים תלותיים מחפשי נוחיות סובלים מכך, משום שלא חוו עדיין את הסיפוק שיש בעצמאות.

הניהול העצמי אינו יכול להסתפק ביוזמה האחת, אלא חייב להתחשב גם ביוזמות דומות במסגרת העיר או המדינה. יש לזכור, כי כל המוסדות של הניהול העצמי, הם בעלי מעמד שווה, לא גבוה יותר או נחות יותר. עיקרון זה מוביל לקשר, המבוסס על הסכם הדדי במקרה של בית-ספר, למשל. גם המורים יישאו באחריות חברתית. דבר זה מבטיח שהפדגוגיה תקשיב לדרישות הנובעות מחיי החברה.

ייתכן מצב של צורך להקים מוסדות חינוך, למרות שאין לכך יוזמה מצד האזרחים. במקרה כזה, המדינה תקים מוסד חינוכי מתוקף דאגתה לרווחת התושבים, אבל גם כאן, חובת המדינה לאפשר ניהול עצמי של המוסד מתוך חירות, ולא מתוך כפייה.

מימון חיי הרוח החופשיים

נשאלת השאלה הנכבדה, מהיכן יקבלו חיי הרוח החופשיים את המימון, שיוכל להבטיח את קיומם? מה שהמדינה שילמה בעבר, צריך כעת להתבצע בצורה אחרת. עיקרון חשוב בחיי הרוח והתרבות החופשיים אומר שאת עלויות חיי הרוח צריך לכסות מי שנזקק להם. כלומר, הצרכים של האזרחים הופכים לכוח המניע של מפעלי הרוח והתרבות. אם אין ביקוש למשהו, אין לו גם זכות קיום מבחינה חברתית, והוא יכול להתקיים רק באופן פרטי. אם רוצים לקיים מפעל תרבותי, אך רוצים לממן אותו מכיסם של אלה שאינם מעוניינים בו, הרי נשוב לעמדה הישנה של הכפייה.

על פי העיקרון הנ"ל, יש לדאוג לכך שהמימון יבוצע על פי הכנסות האזרחים. בסטטיסטיקות של הוצאות משקי-הבית, התואמות את הכנסותיהם, ההוצאה עבור חינוך ותרבות היא מרכיב קבוע, אלא שאי אפשר להכריח את בעל ההכנסה להוציא את הכסף (שנחשב להוצאה עבור חינוך ותרבות) עבור חינוך ותרבות דווקא, משום שחיי רוח חופשיים, המבוססים על כפייה כספית, הם תופעה גרוטסקית. יזמי התרבות החופשית צריכים לדאוג לכך שייווצר ביקוש לפועלם. ללא ביקוש, אין למפעלי חינוך ותרבות כל ערך חברתי. להלן נדון בכמה דוגמאות על פי העיקרון: מפעלים העונים לביקוש האזרחים.

יש קבוצות באוכלוסיה, שאינן יכולות כלל לשאת בנטל הכלכלי של מימון מפעלי התרבות. לדוגמה: ילדים, חולים, נכים, זקנים וכד'. עבור אנשים אלה צריכים אזרחים אחרים לממן את צורכי התרבות והחינוך, והם יעשו זאת על פי הכנסותיהם, כשהמדד יהיה שונה מקבוצה לקבוצה. למשל, בבית-ספר ייקבע סכום כללי מחייב עבור חינוך ילדים ונוער. הסכום הזה ייקבע על ידי משא ומתן בין נציגי התרבות ונציגי הכלכלה, וייקבע כחוק על ידי המדינה. הסכום הזה ישולם ישירות להורים, או שיופקד בחשבון נאמנות "בתי-ספר", ברשות המדינה.

גם סכומי הגבייה יהיו שונים בקבוצות אזרחים שונות, החל מהשלמת הכנסה ועד גביית המס. חשוב מאוד שהכסף הזה לא יגיע, בסופו של דבר, לקופת המדינה. המדינה חייבת לשמור על ניטראליות, ולהיות מונהגת על ידי רצון יזמי החינוך. ברגע שההורים בוחרים בית-ספר, הרי כל הכסף שנקבע כהוצאה לחינוך, ילך לקופת בית הספר. אם כי, אין גבול לתרומות נוספות מבחינת גודל הסכומים.

אסור לצמצם את מספר נזקקי התרבות באופן דרסטי מידי. למשל, חובבי תיאטרון אינם רק אלה שהולכים להצגות באופן קבוע, משום שקהל חובבי התיאטרון הוא רחב הרבה יותר. יש לזכור גם שבחיי הרוח החופשיים יכולה להיות תחרות חופשית של יוזמות שונות.

מי ידאג להכשרתם של השחקנים בתיאטרון, המורים או המדריכים בלימודי היסוד באוניברסטיטאות? הדבר נקבע על ידי הקצבת כספים, שנועדו להכשרת אנשים אלה. גם מוסדות אחרים, שיש להם תועלת מן המחקר, יכולים להתגייס כספית. למשל, בתי-הספר, שמפיקים תועלת מן המחקר הזה. רק כך ניתן להבטיח שלא ייווצר פער בין הפעילות בשטח לבין המחקר הטהור.

בסיכום נוכל לומר, שחיי התרבות והרוח ייעשו חופשיים, רק כאשר ישתחררו מחסות המדינה, ויתבססו בליבם של אנשים רבים ככל האפשר, כצורך אמיתי. אזרחים אלה כבר ידאגו לכך שדרישותיהם יתגשמו במציאות. תהליך זה יביא לדחיקת רגליהם של פטרוני התרבות בסגנון הישן, שהם, למעשה, תעשיינים, המזרימים את רווחיהם למוסדות תרבות ואמנות, לפי בחירתם או נטייתם. פטרונים אלה גרמו לפער בין מופעי התרבות לבין הקהל. חירות חיי הרוח היא זכותו של כל אדם, והיא תתגשם רק אם יתאפשר לכל אדם לקיים חיי-רוח לפי צרכיו.

ייתכן שבהגשמת חיי-הרוח לפי עיקרון זה, ייעלמו כמה תופעות תרבותיות מהחיים הציבוריים שלנו. שינוי זה ישקף את המצב החברתי הריאלי. מחיי הרוח ייעלמו כל המרכיבים שאבד עליהם הכלח, ורק היסודות החיוניים יתקיימו ואף יתחזקו. למימוש תהליך כזה, אכן, נחוץ אומץ-לב כחלק חיוני של חיי הרוח.

כלכלה ומדינה: שאלת הצדק החברתי

כבר הדגשנו לעיל, שהמדינה אינה רשאית להתערב ישירות בחיי הכלכלה, משום שדרושים לשם כך כישורים, שלא ניתן להשיגם על פי עיקרון השוויון. ראינו זאת בהתמוטטות המשטרים הקומוניסטיים, שגילו גם את כישלון ההשפעה המפלגתית-שלטונית. אולם כדי שהכלכלה לא תגדל פרא, ללא סדר, ותיהפך למטרה בפני עצמה, עליה ללמוד לנהל את עצמה. תפקיד המדינה הוא לקבוע את תנאי הכלכלה לפי אמות המידה של חיי הרוח. התנאים (או החוקים) האלה, אותם אנו רוצים לממש, לא יכולים להיקבע על ידי הכלכלה עצמה.

ניקח לדוגמה את העבודה בשבתות (בחו"ל, בימי ראשון). ניתן בקלות לחשב את תוספת הייצור כאשר עובדים בשבתות, כמו גם את הגברת פריון העבודה, הפחתת העלויות, וכן את ההשפעה על השכר ועל המחירים. אולם, השאלה אם לעבוד בשבתות, שייכת לתחום חיי הרוח הכלליים ולאיכות החיים, ועל כן היא צריכה להידון בהקשר לחיי הרוח, ולא על ידי הסכמי שכר.

טענת התעשיינים, בדבר תחרות כלכלית עולמית, המושפעת מארצות שבהן תנאי-העבודה ירודים לעומת ארצות המערב, שברה את כוח התנגדותם של העובדים, ופגמה בחיי הרוח והחוק בארצות רבות. כיום נעשים שינויים חברתיים בטענה המפוקפקת של כורח כלכלי. אך עלינו לעשות מאמץ ולשלוט ביד חזקה בלחצים הכלכליים, במקום להתכופף בפניהם.

הבעיות המכריעות בתחום הכלכלה נקבעות על סמך עיקרון חלוקת העבודה והייצור, הן במדינה עצמה והן ברמה הבינלאומית. במדינות המפותחות אין האדם מתקיים ישירות ממה שהוא מייצר. כל ייצור משרת את הלקוח, וכל מה שהאזרח נזקק לו, מיוצר על ידי אחרים. קיים זרם-ייצור, שעובר בכל המערכת הכלכלית, שנראית כמו מערבולת של ייצור נכנס ויוצא. בכלכלה המודרנית נעשים חילופים אלה של קנייה ומכירה באמצעות הכסף. החשיבות כאן אינה בפעולת החילופים עצמה, אלא ביחס המוצרים המוחלפים לבין עצמם. יחס זה מתבטא במחיר המוצרים. גובה המחיר מבטא את כמות המוצרים, שחייב אדם אחד לתת לאדם אחר. היחס בין המוצרים, המתבטא במחיר, קובע את מצבו הכלכלי של האזרח. יחס זה יכול להיות צודק או בלתי-צודק.

נושא זה של מחירים צודקים וחלוקתם בין גופים כלכליים (שכר צודק), הביא לצמיחת הקומוניזם, ולהפרדה בין המערב למזרח. הדרישה למחירים צודקים מאיימת כיום להביא לפילוג העולם בין אזורי הדרום לאזורים הצפוניים. זו, למעשה, הבעיה המרכזית של הכלכלה כיום. על פי ההתייחסות לבעיית המחירים, צמחו שתי מערכות כלכליות, שנתאר אותן על פי מאפייניהן העיקריים. שתי השיטות הן חד-צדדיות, ועלינו להתגבר עליהן, אם ברצוננו שהכלכלה תתקדם בניהול עצמי, על פי העיקרון של החלוקה התלת-מגזרית.

תשובת כלכלת השוק

נקודת המוצא של כלכלת השוק, שהתפתחה במשך מאתיים השנים האחרונות לשיטה מסועפת, היא בעיה אקטואלית. חלוקת העבודה במפעל מביאה ליעילות מקסימאלית ולפיתוח רחב של כוחות כלכליים. אולם, היא גם יוצרת יחסי-אספקה הדדיים, שמוסדרים על ידי מחירים. בד בבד נוצרה ההשקפה הפילוסופית, לפיה האגואיזם של האדם הוא המניע היחיד לפעילותנו הכלכלית. אולם חלוקת העבודה במפעל מצד אחד, ומניע האגואיזם מאידך, יוצרים ניגודי אינטרסים, שכן הייצור דורש פעילות למען אחרים, ואילו פרנסתו של היצרן דורשת פעילות למען עצמו (בצורת תשלום כספי). מגמת הכלכלה היא להגיע לרווחת הכלל, ואילו היצרן מגמתו היא רווחתו האישית. הצרכן רוצה לקנות בזול, ואילו היצרן – למכור ביוקר. מכאן הובן, שאין לדרוש מן היחיד התנהגות חברתית. אולם, הדרך להגיע לרווחה כלכלית, אינה יכולה לנבוע מתודעתם של הפעילים כלכלית, כי אם מגוף גבוה יותר. גוף זה הוא השוק על חוקיו האובייקטיביים, הניתנים לחישוב. נוצר מכניזם כלכלי-חברתי של ניגודי ההיצע והביקוש. מחד, הוא מניע את האגואיזם לפעילות על ידי סיכויי-רווח, אך מאידך, נוטל מן הפרט חלק גדול מן הרווח לטובת החברה, על ידי כוחות השוק והתחרות. המכניזם השיווקי הזה פועל רק כאשר כל אחד כפוף לתנאיו:

  • כל אחד רוצה להרוויח לעצמו את המקסימום (אגואיזם כמניע יחיד של הפעילים הכלכליים, הן כיצרנים והן כצרכנים).
  • אסור שהמחיר יושפע באופן ישיר מהאגואיזם, אלא על פי היחס בין ההיצע והביקוש. המשמעות החברתית של המחירים אינה מעניינו של היצרן או הצרכן.
  • לכל אדם גישה חופשית לשוק.
  • רצוי שאפשרות המכירה והרווח יהיו מוכרים לרוב האנשים.
  • ככל שגדל מספרם של יצרנים וקונים, הפונים למוצר מסוים, כן גוברת התחרות ביניהם.
  • לאף משווק אין רשות להגיע להסכם עם משווק אחר.

אם כל המשווקים פועלים על פי חוקי שוק אלה, נוצרים בהשפעת ההיצע, הביקוש והתחרות ההדדית, המחירים הנמוכים ביותר. מחירים נמוכים הם גורם חברתי, משום שהם מגדילים את כוח הקנייה. בדרך עקיפין זו הופכים אנשים אגואיסטים למעניקי רווחה כלכלית. אחרי שהאדם כפף את עצמו לחוקי השוק, הוא הופך בעל כורחו לאלטרואיסט. אולם חוקי השוק אינם מתייחסים לבעיית הצדק החברתי, שהרי הכוחות המניעים אותם זורמים למקום שבו רווחי ההון הם הגדולים ביותר.

כאשר התברר, שפעילותם של כוחות הרגולציה של השוק אינה מסדירה כיאות את הסְדרים בשוק, ומביאים לידי הכנסות בלתי-שוויוניות, עוני בעולם השלישי, הרס הסביבה, חיסול המשאבים וכדומה, לקחו על עצמם גופי השלטון לתקן את עיוותי הכלכלה. כך נוצר הניגוד, שבו מצד אחד, סבורים שהמודל של כלכלת שוק הוא הדבר הטוב ביותר, ומאידך, הגיעו למסקנה שהשווקים המקוריים אינם קיימים עוד למעשה. בוויכוח הקיים היום על מידת התערבותו של השלטון בכלכלה, אין מתחשבים בפרט. אומנם מטיפים לפעילות אחראית ולסולידריות, אך אין מבצעים אותה בפועל. מי שמטפח את היצר האגואיסטי בתוכנו, אל לו לצפות להתנהגות אלטרואיסטית. אין לצפות לכך, שאגואיזם יצטמצם לתחום אחד בלבד, כי אחרת הוא ייחשב למעלה.

גורמי הייצור אינם עומדים למכירה

למרות שהשוק, כמסדיר בלעדי של הכלכלה, הוא בהחלט מפוקפק, אל לנו להטיל ספק בנחיצות קיומם של שווקי סחורות ותשלומים, שבהם נפגשים הביקוש וההיצע. אולם יישום מושגי השוק על גורמי הייצור – עבודה, קרקע והון, הוא משגה הרה-סכנות, וזאת משום שהמסחר בשלושה אלה מביא את בני האדם לתלוּת, והופך אותם לעבדים. זה קורה באופן ישיר בעבודה, משום שעבודה קשורה לעובדים. כאשר משלמים עבור העבודה, הופך האדם עצמו למושא כלכלי (במקום הסחורות והתשלומים). ניתן לקנות אך ורק את תוצאות העבודה. השכר אינו יכול לשמש כמחיר העבודה, אלא רק להוות זכות לחלק צודק ברווח הסחורות, המיוצרות והנמכרות.

ברכוש קרקעי, שלא נוצר על ידי פעילות אנושית, יש לראות אך ורק זכות שימוש המוענקת על ידי החברה. אם זכות השימוש אינה מנוצלת, אפשר להעביר זכות זו לאדם אחר, שישתמש בקרקע לפי תנאים המוכתבים על ידי החברה. בניגוד לכך, אם הקרקע נמכרת, הרי היא עוברת מיד ליד תמורת מחיר קנייה. עבור הבעלים החדשים המצב מורע, כי הבעלים הקודמים, שלא השתמשו בנכס, מקבלים במחיר הקנייה חלק ברווח העתידי של הבעלים החדשים. פירוש הדבר, שהבעלים הפעילים של הנכס מפסידים לטובתם של הבעלים, שלא היו פעילים. בדומה לכך, הכנסותיהם של מובטלים (קצבת אבטלה) מזיקים לכלל. העלייה הענקית במחירי הקרקע היא אומנם דבר נעים למוכרים, אולם עבור הקונה השימוש נעשה קשה יותר, משום שהוא אינו יכול להחזיר את מחיר הקנייה באמצעות ריביות.

הדברים אמורים גם לגבי גורמי-הייצור וגם לגבי הכסף. בשני המקרים מדובר, למעשה, בזכות שימוש. האפשרות למכור מפעל יחד עם עובדיו מנוגד להיגיון החברתי. כמו כן, חשוב לא לקפח את היזם החדש לטובת הבעלים הקודמים. הוא הדין לגבי הכסף. על מנת למכור או לקנות כסף, יש להפוך את הכסף לסחורה.

כאשר נמכרים גורמי הייצור, נהפכות זכויות לסחורות. אבל מאחר שהזכויות אינן פעילויות כלכליות, הרי למעשה "מחירי הקנייה" במקרה זה מהווים כעין שוחד לכוחם של בעלי הזכויות, והמכירה הופכת לביטוי של כוח.

העברת גורמי הייצור (ללא מכירה) היא הכרח חברתי. שאם לא כן, הופכים העובדים לעבדים מודרניים. הבעלות על אמצעי הייצור חייבת להישאר בידי החברה, המפעילה אותם. לשם כך נחוץ, שנכס יעבור לרשות מפעיליו, ללא מחיר. חובתה של המדינה לדאוג להעברת נכסים כזו מבלי שתהפוך להיות הבעלים, כי תמיד יהיה מי שמשתמש בגורמי הייצור. הבדיקה, כיצד נעשה השימוש באמצעי הייצור, אינה עניינה של המדינה, אלא של הגופים הכלכליים.

על ידי סילוקם של גורמי-הכוח בכלכלה, ייכנסו לתוקפם חוקים לפתרונות כלכליים כמו:חוק חברתי חדש ליזמים כלכליים. חוק חדש לקרקעות. סדר חדש למערכת הכספים. תיאור מפורט יותר ניתן למצוא בספרים.[2]

תכנון כלכלי קומוניסטי כטענה נגדית

הקומוניזם נולד כתוצאה מעיוותי כלכלת השוק בעבר, ובעיקר עקב קור ליבם של יזמים רבים, שהסתמכו על תיאוריה ומעשה של כלכלת-שוק תחרותית, והוכיחו את עצמם כבלתי אמינים. אפשר, על כן, להבין זאת כקיצוניות הפוכה, כאשר המפלגות הקומוניסטיות, בהגיען לשלטון, ביטלו את היוזמה החופשית ואת הבעלות על גורמי הייצור, וכן את המחירים בתיפקודם המוביל. במקום כוחות-שוק אנונימיים, בלתי-אנושיים, המבוססים על כלכלה מדעית, הן רצו להגשים צדק חברתי. הכל נעשה בשם החברה הקומוניסטית. אבל מאחר שהפרט אינו מכיר את משחק הכוחות החברתי, נשלל ממנו שיקול הדעת הכלכלי, ובמקום זה בא תכנון כלכלי מגבוה. נוצרו שיטות כלכליות שהתפתחו מעצמן לניהול צנטרליסטי מתוכנן. ועקב שחיתות אישית, הועמדו האינטרסים המפלגתיים מעל לחישובים הכלכליים.

ככל שהתכנון הכלכלי נעשה מפורט ומושלם יותר, כך נשללה העצמאות מן היחיד, והוא הפך לגלגל קטן במערכת קולקטיבית גדולה. אולם ללא המחירים, שאמורים לשקף את התהליכים הכלכליים, איבד התכנון יותר ויותר את המגע עם התהליכים הכלכליים, ובמקומו הופיעה מציאות-מדומה של תכנון פורמאלי. הייתה זו תוכנית כלכלית מתוכננת, שתכניה ומטרותיה לא נבעו מרצון היחיד, אלא נחוו ככפייה.

אחווה בחיי הכלכלה

מן התיאור הזה ניתן להבין מדוע האידיאל השלישי של המהפכה הצרפתית, האחווה, נשכח ונמחק. משום שבשני הניגודים האלה, בשיטת השוק החופשי והכלכלה המתוכננת – אין האחווה יכולה להתפתח כלל.

  1. בכלכלת השוק מניחים שהאדם אינו יצור חברתי, ואילו בקומוניזם מניחים שהאדם עדיין אינו בשל לחיי החברה.
  2. בכלכלת השוק מותר לאדם להגשים אך ורק את רצונו האגואיסטי. מתוך כך שמונעים ממנו את הבנת הקשרים החברתיים, הופכים אותו למעין חיה. לעומת זאת, בכלכלה הקומוניסטית משמש המדע אומנם כנקודת מוצא, אך לא האדם עצמו. בכך מגיעים אומנם לרעיון חברתי באופן תיאורטי, אך האדם הממשי הולך לאיבוד. התכנון אינו משרת את בני-האדם, אלא בני האדם משרתים את התוכנית הכלכלית.
  3. בכלכלת השוק מתחשבים באגואיזם האנושי ככוח-מניע את החיים הכלכליים. מוותרים על תודעה חברתית אישית, משום שחוששים מהחלשת המניע הכלכלי. במשק הקומוניסטי המתוכנן, הדגש היה לתת ליחסים הכלכליים חותם של תודעה חברתית. התוצאה הייתה שהחיים הכלכלים גוועו.
  4. בכלכלת השוק הייתה השאיפה, שהחוקיות הטבעית של השוק תקבל על עצמה את המשימה לתאם בין דרישות הפרט לבין דרישות החברה. נקודת המוצא הייתה האינטרס האישי האגואיסטי של היחיד. בכלכלה המתוכננת דאג התכנון הכלכלי להתאמה זו, כשנקודת המוצא הייתה האינטרסים הכלכליים, ומהם נבע חלקו הכפוי של היחיד.
  5. בכלכלת השוק נוצרת בהירות לגבי מצב הכלכלה בהווה ובעבר, משום שהשפעתה מתבטאת במחירים. אך לפרט אין רשות לקחת חלק בקביעת מחירים צודקים. התכנון הכלכלי הקומוניסטי שאף להגשים עתיד רצוי באופן מודע, מבלי שתהיה לו תמונה ברורה על המצב הכלכלי הנוכחי. בדיקת העובדות נעשתה רק לאור המשבר הנוכחי, ומאוחר מידי.
  6. שתי הגישות מוליכות בעקביות לשלילת עצמאותו של הפרט, ובסופו של דבר למילוי חובה, ולמעשה, לכפייה. כלכלת השוק דורשת שיעבוד היחיד לחוקי השוק. מאחר שחוקי השוק הם חוקי-מסגרת בלבד, הרי הם יוצרים תחושה של חופש מדומה. הכלכלה המתוכננת דורשת כניעה לתוכנית הכלכלית, אשר קובעת מה יש לעשות, ונחווית, למעשה, ככפייה.

מהי, איפוא, אחווה בחיי הכלכלה? שחרור היחיד ניתן להגשמה בזמננו רק כזכות אנושית כללית. כאשר אנו דורשים חופש אישי, ובד בבד מתרחקים מן החברה, אנו מניחים מראש חברה, שמאפשרת חופש כזה. אולם אם כוונתנו לחופש של האחרים, הרי עלינו לסייע לתנאי החופש שלהם. התנאי לחופש חברתי הוא קיומו הכלכלי של כל יחיד. דבר זה מובטח על ידי פעילות גומלין הוגנת (מחירים). הדאגה לרווחתם של בני האדם האחרים שייכת, אם כן, לתחום דאגותיו של היחיד. חופש ואחווה שייכים זה לזה באופן פנימי. אחווה נוצרת כאשר דואגים לרווחתם של כל האנשים העובדים יחד בחברה. לכך התחייבו כמעט כל בני האדם בעולם, כאשר הכירו בזכויות-יסוד של כל אדם. אם אין ביכולתנו או ברצוננו לכבד זכויות-יסוד אלה, הרי הן תהפוכנה לזכויות-יתר של יחידים וקבוצות.

כלכלה אסוציאטיבית (מאוגדת)

אם החירות היא צורת ההגשמה של האדם העצמאי, אזי היא צריכה להתקיים גם בתחום חיי הכלכלה. זה נוגע תחילה ליחסו של היחיד לחברה, הפועלת על פי חלוקת-עבודה: רק האדם עצמו יכול לבטא את צרכיו ואת הרצון לפעילותו. צרכים וכישורים הם ביטוי של האדם החופשי. הם אינם שייכים לתחום הכלכלה, ויש להגן עליהם בפני איום כלכלי.

חיי הכלכלה שואפים להחליף את המשפט: "יש לייצר את מה שדרוש לבני האדם", במשפט: "יש לעורר את הצרכים עבור כל מה שניתן לייצור". באופן דומה נוטים חיי הכלכלה להכשיר אנשים אך ורק לקראת השימוש שנעשה בהם בחיי הכלכלה. לאמיתו של דבר, הצרכים והכישורים צריכים להיבחן ולהיות מוסדרים על ידי חיי הרוח.

הצבענו על כך, שעצמאותו של האדם מבוססת על יכולתו לשפוט ולהבין באופן עצמאי. אם איני מבין משהו, חוסר-ההבנה עלול לשעבד אותי. פעילות מתוך הבנה היא הסיסמה שצריכה להוביל את האדם החופשי. שרשרת ההקשר החברתי משתרעת מן הצרכים, דרך הייצור, ועד לצורות השונות של השיווק. אבל, הפעילות, המבוססת על חלוקת-עבודה, הביאה לידי כך שכל אדם יכול להכיר כראוי רק מקטע קטן של תחומי העבודה. כאשר אומרים, השרשרת נמשכת מן היצרן, דרך הסוחר עד לצרכן, מציינים רק את התחנות הראשיות של תהליך זה. אולם למעשה, קשה ליצור תמונה של התהליך בשלמותו, כאשר אנו מהווים רק חלק ממנו.

על מנת לקבל תמונה ברורה של התהליכים הכלכליים, על נציגי התחומים השונים, בעלי ניסיון וידע, להיפגש ולהתכנס על מנת להיוועץ ביחס למצב. גופים אלה, שתחילה יהיו אזוריים, ובהמשך יפעלו כנציגי ענפי המשק השונים, ניתן לכנותם 'אגודות כלכליות'. כאן ייפגשו נציגי היצרנים, הסוחרים והצרכנים.

באגודות אלה ידווח על ניסיונם של נציגי ענפי המשק השונים, וכך תיווצר תמונה חיה של המצב הקיים. מתוך היוועצות הדדית, יצמחו הצעות לשינויים הדרושים. זה ישמש בסיס להחלטות אישיות והסדרים חוזיים של הנציגים השונים.

בעזרת האגודות האלה ניתן יהיה לגשר על פני התהום, שעד כה לא טופלה, דהיינו: בין היצרנים והצרכנים. התהום הזו אינה כורח המציאות, משום שהן היצרן והן הצרכן שייכים לחברה אנושית אחת. רק חלוקת העבודה במשק המודרני היא אשר הרחיקה את האחד מן השני, עד שכמעט הפכו לניגודים. באגודות יפסיק הצרכן להיות אובייקט הכלכלה ויהפוך להיות מקבל החלטות שווה-זכויות. האדם ייעשה שוב אחראי בתחום, במקום שיבוא בתלונות למדינה או ליזם.

אחווה יכולה לצמוח רק על ידי פעילות הדדית, ולא על ידי שיטה חברתית תיאורטית. אחווה, המהווה גם צדק חברתי, אי אפשר לכפות על ידי סעיפי חוקים, כי אם על ידי כך, שמכוונים את תנאי החברה המשתנים בכיוון הסוציאלי. הגופים. שבאמצעותם יתאפשר דבר זה, הם האגודות שתיארנו.

אין לדעת מראש כיצד ומה יחליטו אגודות אלה. אך חשוב להתחיל את התהליך באמצעותן. רק בצורה זו יכולים חיי החברה להתפתח כראוי. מדע הכלכלה אינו יכול לקחת על עצמו משימה זו, משום שהמבט שלו הוא חיצוני, והוא אינו יכול לבוא במקום ההחלטות הפנימיות של הגופים החברתיים.

המדינה החדשה

כאשר החברה במדינה דמוקרטית מחליטה לטפח את עצמאות חיי הרוח והכלכלה, צריכה גם המדינה להשתנות, ויחול צמצום ניכר של סמכויותיה לטובת ניהול-עצמי של הפעילים החברתיים. על המדינה יוטלו שלושה תפקידים:

  1. חקיקה של חוקי-יסוד, המגנים על זכויות האדם ושמירתם. יהיה צורך לסלק תקנות אחדות מתוך ספר החוקים, משום שבהן משתקף הלך-רוח ישן. למשל: חובות מסוימות המוטלות על האזרחים. זכות החינוך, המוקנית להורים, היא זכות וחובה בסיסית כאחד. העובדה, שהמדינה בונה בתי-ספר, היא רק אחת הצורות האפשריות של מימוש חוק זה. וזאת משום שהמדינה עלולה לדבוק בצורות-חינוך מיושנות, ולהתנגד לכל רפורמה בחינוך. הוא הדין לגבי הכללים הנהוגים בכלכלה, בפרלמנט, במעמד האיגודים המקצועיים וכדומה. יחד עם הגנת זכויות היסוד, נוטלת על עצמה המדינה גם את ההגנה על חיי הרוח החופשיים. זה יכול להיות אתגר עבור המדינה לקדם ולטפח את חיי הרוח עקב כך, שבשאר התחומים סמכויותיה קוצצו. המדינה גם צריכה לקבוע את התקנות, שינהיגו את הכלכלה, בהתחשב במבנה המיוחד שלה. לדוגמה: זכויות העובדים, תקנות לאיכות הסביבה וכדומה.
  2. חוקים ותקנות יחולו על תחומי-החיים, הקשורים בחיי החברה, כמו: תחבורה, משטרה וצבא. ביחסי-החוץ תהיה המדינה רשאית לייצג את עצמה באופן מוגבל, משום שהכלכלה והתרבות יבנו יחסי-חוץ עצמאיים. התקנות והחוקים האלה יתבססו על הסכמה כללית רחבה, מאחר שהם נוגעים לכל האזרחים. כלומר, הם יתבססו על דעת הרוב. גרעין הפעילות של המדינה יתבטא בתחום שבו הרוב והשוויון מוצדקים במלואם.
  3. המדינה תצטרך לבטא בחוקים את היחסים המוסכמים, שבין שלושת המגזרים: תרבות, כלכלה ומדינה. בתוך התחום המיוחד של המדינה יש לכלול גם צורות של דמוקרטיה-ישירה, כמו משאלי-עם וכדומה. התחום המדיני מתחלק בחלוקה פנימית לחקיקה, שלטון ואכיפת החוק. מובן, שגם פה דרושים שינויים רבים בצורת השלטון הנוכחית.

טענות נגד החלוקה התלת-מגזרית

ניתן להעלות טענה לגבי תכליתה של החלוקה התלת-מגזרית. התשובה לכך היא שמטרת דבריי הייתה דווקא להראות, שאם מתייחסים ברצינות לזכויות היסוד של האדם העצמאי, הרי העיצוב מחדש של חיי החברה נובע מכורח פנימי. עלינו להבין, כי חופש, שוויון ואחווה מתנגשים ביניהם, אם לא מכוונים אותם לתחומיהם. למשל, שוויון אינו אפשרי בתחום הרוח, ואף לא בתחום הכלכלה. החופש עלול להוביל בתחום המשפטי להתגברות הסמכותיות השלטונית, ובתחום הכלכלי לאי-צדק, שמתבטא בכוחו של החזק יותר. הקומוניזם היה צריך לשלול את החופש, כדי לשעבד את הפרט לתוכניתו הכלכלית.

טענה שנייה אומרת שהחלוקה התלת-מגזרית היא מסובכת מדי. תשובתנו היא, שהתיאוריה נשמעת מסובכת יותר מאשר הגשמתה בחיים. לדוגמה, הכלכלן מבצע חישובים מסובכים מאוד כדי לקבוע מחירים של סחורות, ואילו עקרת הבית מחליטה ברגע איזה מחירים מתאימים לה.

טענה שלישית מתייחסת לבני האדם המעורבים בשלושת המגזרים הללו. האם לא מוטל עליהם עול כבד מידי? לכך יש להשיב, כי הגישה הפטרנליסטית של המדינה הובילה ליצירת מבנים חברתיים, המונעים מן האזרח נטילת אחריות, ניסיון ועיצוב חברתי, והופכים אותו לצרכן בלבד. מלבד זה, יש כאן בלבול בין סדרים פרטיים לבין סדרים חברתיים. חשוב מאוד להגיע למצב שבו היחסים בין היחיד לחברה יובילו להתנסות ממשית בבני אדם. כך למשל, הוצע להקים את ההתאגדויות שהזכרנו לעיל, משום שהקמתן היא מסקנה מעשית מחיי החברה. מנגד, סידורים אלה מאפשרים מגע עם אינטרסים של בני אדם אחרים, וכך גדל האופק האישי הצר של האזרח, והוא מבין את ההשלכות הכלכליות של פעילותו.

בדיוק שלנו, אין אנו לוקחים בחשבון את האדם ה"טוב", אלא את האדם שמסוגל ורוצה להתפתח. מי שסובר שהאדם אינו מסוגל להתפתח, צריך לוותר על חברה צודקת של אזרחים עצמאיים. אולם, מי שמודע לאפשרות של התקדמות האזרחים לרמה של אנשים עצמאיים, לא יתמסר לאשליה, שהחלוקה התלת-מגזרית תוביל אוטומטית לשיפור חברתי. נכון שאי אפשר למנוע התנהגות בלתי-סוציאלית, כאשר מעניקים לאדם חופש-פעולה. אבל החלוקה התלת-מגזרית בולמת את התפשטות האי-צדק, ומעניקה לאנשים במגזרים האחרים סמכות להפעיל אמצעים נגד ניצול לרעה של החופש.

הטענה האחרונה נוגעת לחשש בפני אנרכיה חברתית. אם המדינה תעביר לידי האזרחים חלק גדול מתפקידיה, עלול להיווצר כאוס. דבר זה ראינו כאשר הקומוניזם התמוטט בשנת 1989. ההמונים דרשו את סילוק השלטון הקיים, בלי שהיו להם כלים ליצור סדר חדש. נוצר חלל-ריק שאליו נכנסו גורמים אינטרסנטיים שליליים.

קל יותר לבצע מעבר כזה, אם המדינה עצמה מעבירה את סמכויותיה בצורה מסודרת. למשל, אין לדרוש את סילוק החינוך הממלכתי, אלא את שחרורו מזרועות השלטון והעברתו לניהול עצמי. וכן, יש לדרוש חופש להקמת בתי-ספר אלטרנטיביים. המדינה, כנציגת החברה, רשאית להתערב רק כאשר אין לה ברירה אחרת, וגם אז רק כאשר יוזמת האזרחים אינה מספקת. המדינה תפעל אז כעין ממלא-מקום (במקום האזרחים) זמני. לדוגמה: הסיוע הממשלתי יינתן רק כאשר פעילות האזרחים תוכיח את עצמה כיעילה. וכך, ייסוג שלטון המדינה מסמכויותיו בהדרגה, בהתאם לרצון וליכולת האזרחים. כך לא ייווצר הוואקום המסוכן שנוצר בארצות הקומוניסטיות לשעבר.

המבנה החדש ייווצר על ידי סילוק הדרגתי של הישן. אולם אם השלטון יסרב לוותר על מעמדו, הוא יגרום ללחץ חברתי, או ייצור את הרקע למהפכה חברתית בעתיד. ואילו הלחץ החברתי, שנובע מיוזמה אחראית, יגרום לשינוי מהותי של המבנה השלטוני הישן לכיוון של חלוקה תלת-מגזרית.

התגברות על כוחנות חברתית

אפשר לראות כי בחלוקה תלת-מגזרית, עוצמתה של החברה מצטמצמת, ובמקומה באה יוזמתו של היחיד. מאחר שהיחיד פועל מתוך חירות, הרי שאי אפשר להנחית עליו הוראות מלמעלה. עם זאת, ניתן לעודד פעילות זו של היחיד. בכל צו של השלטון ראוי שיינתנו פיתרונות, שאינם מצטמצמים בבעיה כלשהי, אלא מעודדים אחריות עצמית של האזרח. על כן, על הוראות השלטון להשאיר תמיד פתח צר ליוזמה חופשית, שתוכל להתחיל לפעול ולשנות את המצב.

מילת המפתח של ההתפתחות היא – שינוי. מובן, שמול הרצון לשינוי עומד כוח ההתמדה של הסדר הישן. הפיתוי הוא לקחת חלק בעמדות-כוח, והוא ממומש על ידי קבוצות אינטרסנטים או מפלגות. המפלגות בנויות על השוני הקיים בין בני האדם, והן מתחרות על רוב בפרלמנט, שבאמצעותו יוכלו לכפות את דעתן. לעומת זאת, הדגש בחלוקה התלת-מגזרית מושם על האדם היחיד ועל הגרעין הרוחני שבו. על מנת לתת לפרט להתפתח כראוי, חייבת המדינה לסגת ולהישאר ניטראלית. סוג זה של ניטראליות שלטונית יכול לתרום לפיתרון בעיות מערב אירופה כתנועת שלום אמיתית.

————————————————————————————–

  1. מיכאיל סרגייביץ' גּוּרְבָּצ'וֹב (נולד 1931) הוא מדינאי סובייטי; מנהיגה האחרון של ברית המועצות. הנהיג רפורמות פוליטיות וכלכליות במטרה להפריח את יחסי החוץ ואת מצב הכלכלה הדועך.
  2. ראו את ספרו של רודולף שטיינר: עיקרי הבעיה החברתית ופתרונה: הגוף החברתי התלת-איברי. – הוצאת מיכאל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.