על משמעות החיים והבסיס הרוחני של המוסריות – 03

הבסיס הרוחני של המוסריות

רודולף שטיינר

GA 155

תרגום מאנגלית ומגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 1

נורקופינג, שוודיה, 28 במאי 1912

עקב אימפולס שחוויתי ושעליו אולי נדבר עוד בהמשך, בימים אלה נדון באחד ההיבטים החשובים והמשמעותיים ביותר של השקפת החיים האנתרופוסופית שלנו. לא פעם מאשימים אותנו בכך שבהקשר של האדם אנו מעדיפים להתעמק בלימוד התפתחויות קוסמיות רחוקות, ולעלות לעולמות הרוח. נאמר שלעיתים קרובות מידי אנו מתמקדים בעיקר באירועים שהתרחשו בעבר הרחוק או בפרספקטיבה רחבה של עתיד רחוק מאיתנו, ושאנו מתעלמים מתחום שאמור להיות קרוב ביותר ללב האדם: תחום המוסר האנושי והאתיקה האנושית.

בכל מקרה, יש דבר אחד נכון בטענה שנגענו פחות בתחום חשוב זה של חיי הנפש וחיי החברה של האדם, בהשוואה לספֵירות רחוקות יותר: העובדה שיש לראות את תחום המוסר האנושי כחשוב מכולם. אך כתגובה לביקורות אלה, עלינו לומר שכאשר אנו חווים את משמעותם ועומק השפעתם של החיים האנתרופוסופיים וההשקפה האנתרופוסופית, אנו יכולים לגשת לנושא זה רק ביראת קודש עמוקה ביותר, כי אנו מודעים לכך שהוא נוגע באדם יותר מכל דבר אחר, וכדי לגשת אליו באופן הנכון, נדרשת הכנה רצינית ועמוקה ביותר.

את הביקורת שנשמעת בכיוונים אלה אולי ניתן לנסח במילים אלו: מה הטעם בכל התיאורים הארוכים שלכם אודות היקום? מה הטעם בסיפורים שלכם על התגשמויות חוזרות של ישויות שונות, או על יחסי הקארמה המורכבים, כאשר הדבר החשוב ביותר בחיים הוא מה שאיש חכם מסוים אמר שוב ושוב לתלמידיו, כאשר הוא הגיע לגיל מופלג, וכאשר, לאחר חיים מלאים בחוכמה עשירה, הוא נהיה כבר כה חלש וחולה שנאלץ לתת לאחרים לשאת אותו: "ילדים, אהבו זה את זה!"

כך דיבר, כידוע, השליח והאוונגליסט יוחנן בזקנתו. לעיתים קרובות נאמר שחמש מילים אלו, "ילדים אהבו זה את זה," מכילות את תמצית חוכמת החיים המוסרית העמוקה ביותר. לכן, נאמר גם: "מה עוד צריך, אם את הטוב, את האידיאלים המוסריים הנשגבים ביותר ניתן להגשים באופן כה פשוט במובן דבריו של האוונגליסט יוחנן?"

מי שמסיק מתוך דברים אלה שמספיק שאנשים ידעו שהם צריכים לאהוב אחד את השני, הוא למעשה
שוכח לקחת בחשבון עובדה מסוימת: העובדה שהאיש שאמר מילים אלה עשה זאת בסוף חיים ארוכים ועשירים בחוכמה, חיים שכללו את כתיבת הבשורה העמוקה והחשובה ביותר. כן, ידידיי היקרים, מי שיש לו מאחוריו חיים כמו אלה של השליח יוחנן, מותר לו לסכם במילים מעטות, כתמצית סופית של חוכמתו, את מה שנפשות בני אדם יכולות לחוות כשהם קוראות את האמיתות העמוקות שנכתבו בבשורה של יוחנן, שמתוך מעמקי נפש אינסופיים זורמות גם לתוך מעמקי ליבם ונפשם של אחרים. אך מי שלא נמצא במקום כזה, צריך קודם לחדור עמוק לסודות הטמונים ביסודות העולם כדי להרוויח את הזכות לבטא אמיתות מוסריות נשגבות ביותר בצורה כה פשוטה.

למרות שהמשפט המוכר "כאשר שני אנשים אומרים את אותו הדבר, שתי האמירות אף פעם אינן זהות" נשמע בנאלי, הוא נכון במיוחד בקשר למילים שציטטנו. כאשר אדם שפשוט מסרב לדעת או להבין משהו אודות סודות העולם אומר: "אבל קל מאוד לתאר את החיים המוסריים הגבוהים ביותר", ומשתמש במילים "ילדים, אהבו זה את זה," יש לדבר משמעות שונה לחלוטין מהאופן בו האוונגליסט יוחנן משתמש במילים אלו בסוף חייו שכה עשירים בחוכמה. מסיבה זו, מי שמבין את המילים האלה של יוחנן חייב להגיע למסקנה שונה לחלוטין מזו שאנשים בדרך כלל מגיעים אליה. המסקנה צריכה להיות שקודם כול עלינו לשתוק לגבי מילים בעלות משמעות כה עמוקה, ושניתן לבטא אותן רק אחרי שעברנו את ההכנות הנדרשות, והגענו לבגרות הנדרשת.

כעת, לאחר שאמרנו דברים אלה – ואין ספק שרבים ייקחו אותם לליבם ויתייחסו אליהם ברצינות – יעלה בנפשנו משהו שונה מאוד, משהו שיש לו חשיבות עמוקה ביותר. אולי מישהו יאמר: "יכול להיות שאת עקרונות המוסר ניתן להבין במשמעותם העמוקה ביותר רק לאחר שצעדנו בכל הדרך אל החוכמה והגענו ליעד, אך העובדה היא שאנו משתמשים בעקרונות אלה כל הזמן. איך היה אפשר לנהל קהילה או עבודה חברתית כלשהי אם, כדי לדעת את עקרונות המוסר הגבוהים ביותר, היינו צריכים לחכות עד שנרכוש את כל החוכמה? הדבר החיוני ביותר למען הקיום האנושי הוא המוסר, והנה מישהו אומר כעת שאת עקרונות המוסר ניתן לרכוש רק לאחר שמשיגים את החוכמה." אם זה המצב, אם את הדבר הנחוץ ביותר ניתן להשיג רק בסוף המאמץ האנושי, רבים יכולים להטיל ספק בכך שהעולם מתנהל בחוכמה.

עובדות החיים נותנות לנו תשובה למה שנאמר. עלינו רק להשוות בין שני מקרים בחיים, שבוודאי מוכרים לנו בצורה זו או אחרת, ומיד נראה שזה נכון שאנו מגיעים לעקרונות המוסר הגבוהים ביותר ולהבנתם רק בסיום המאמצים שלנו לרכוש חוכמה. נכון גם שקהילות ופעילויות מוסריות וחברתיות אינן יכולות להתקיים כאמור ללא מוסר. תבינו זאת מיד, אם תחשבו על שני מקרים, שאתם בוודאי מכירים בצורה זו או אחרת. אולי הכרתם אדם מפותח מאוד מבחינה אינטלקטואלית, שאולי הייתה לו תפיסה חדה לא רק במדעים החיצוניים, אלא אולי הוא הבין גם אמיתות אוקולטיות ורוחניות רבות הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה מעשית, ולמרות זאת, ידעתם שהוא איננו באמת אדם מוסרי. מי לא ראה אנשים בעלי יכולות אינטלקטואליות ורוחניות גבוהות שסטו מהדרך מבחינה מוסרית? ומי לא פגש את המצב השני, שניתן ללמוד ממנו הרבה: למשל, אולי הכרתם אישה שמטפלת בילדים, אישה שאיננה בעלת אופקים רחבים במיוחד, שלא מפותחת מאוד מבחינה אינטלקטואלית, שיש לה מעט מאוד ידע, ושגידלה לא רק את ילדיה אלא גם את ילדיהם של אנשים אחרים בזמן שהיו בעבודה. מימיהם הראשונים היא דאגה להם ותרמה לחינוכם ולהתפתחותם, וכנראה עד ליומה האחרון היא הקריבה את כל מה שהיה לה למען ילדים אלה, בדרך אוהבת, מתוך מסירות מוחלטת וחסרת כל אנוכיות. ואילו מישהו היה בא אליה ומדבר איתה על עקרונות המוסר שנרכשו ממקורות חוכמה גבוהים ביותר, סביר להניח שהיא לא הייתה מראה עניין. היא בוודאי הייתה חושבת שדיבורים אלה חסרי תועלת ובלתי מובנים. מצד שני, מה שהיא עשתה מבחינה מוסרית מחייב אותנו לא רק להכיר בערכה, אלא אף שנרכין ראש בהערצה בפני מה שזורם מתוך ליבה אל החיים ויוצר טוב אינסופי.

לעיתים קרובות עובדות כאלה יכולות לענות על חידות החיים הרבה יותר ברור מהסברים תיאורטיים, כי אנו אומרים לעצמנו שכדי ללמד את העולם מעשים מוסריים, התנהלות מוסרית, הבריאה החכמה של העולם, האבולוציה האנושית החכמה, לא חיכתה עד שאנשים יגלו את עקרונות המוסר. לכן עלינו לומר: אם נתעלם כרגע ממעשים לא מוסריים, שאת שורשיהם עוד נלמד להכיר בהרצאות אלה, קיים למעשה משהו בנפש האדם כירושה אלוהית, משהו שניתן לנו כמוסר מקורי, שאפשר לקרוא לו מוסר אינסטינקטיבי, וזה מה שמאפשר לאנושות לחכות עד שהיא תוכל להבין לעומק את עקרונות המוסר.

אבל אולי בכלל אין צורך לטרוח ולנסות להבין את עקרונות המוסר! האם אי אפשר לומר שהטוב ביותר זה אם בני האדם סומכים על האינסטינקטים המוסריים המקוריים שלהם, ולא מסתבכים בהסברים תיאורטיים על המוסר? הרצאות אלה אמורות להראות שאין זה כך. הן אמורות להראות שלפחות בתקופה הנוכחית של האנושות, עלינו להתאמץ לגלות את המוסר האנתרופוסופי, ושיש ליישם מוסר זה כמשימה שנובעת כפרי של מדע-הרוח וחיינו האנתרופוסופיים.

פילוסוף מודרני שבוודאי מוכר גם בצפון, שופנהאואר, למרות כל מה ששגוי בפילוסופיה שלו, אמר משפט מדויק לגמרי אודות עקרונות המוסר: "להטיף מוסר זה קל, אבל ליישם אותו זה קשה." יש אמת גדולה במשפט זה, מפני שבמובן מסוים כמעט ואין דבר קל יותר מאשר לפנות לעקרונות הנפוצים ביותר של הרגש והחוויה האנושית, ולומר מה צריך לעשות, או לא לעשות, כדי להיות אדם טוב. אולי יהיו כאלה שייעלבו אם נאמר שזה דבר קל. אך זאת האמת, ומי שמכיר את החיים, ומי שמכיר את העולם, לא יטיל ספק בכך שאולי אין נושא שאנשים מדברים עליו יותר מאשר העקרונות הנכונים של מעשה מוסרי. נכון גם שכאשר אתה מדבר על עקרונות מוסר כלליים, אתה לרוב זוכה להסכמה מלאה מצד כל הסובבים אותך. אפשר לומר שזה נעים מאוד לאלה שמקשיבים, כי הם מרגישים שהם יכולים להסכים ללא כל הסתייגויות למה שאומר הדובר כאשר הוא מציג את העקרונות הכלליים ביותר של המוסר האנושי.

אך עם זאת, אי אפשר לכונן מוסר בחיים דרך תיאוריות או הטפות מוסר. באמת שלא. אילו היה ניתן לעשות זאת, לא הייתה קיימת בימינו שום התנהגות בלתי מוסרית; כי כל האנושות הייתה מוצפת, אפשר לומר, בפעילות מוסרית, כי אין ספק שלכולם הייתה הזדמנות לשמוע אינספור פעמים עקרונות מוסריים יפים ביותר, שהם נושא כה יקר למטיפים. אך לדעת מה עלינו לעשות ומה נכון מבחינה מוסרית פחות חשוב בספֵירה של המוסר. הדבר החשוב ביותר הוא שיוכלו לחיות בתוכנו אימפולסים שבזכות כוחם הפנימי, בזכות העוצמה הטבועה בהם, יוכלו להפוך לפעולות מוסריות, כלומר שיבואו לידי ביטוי חיצוני מוסרי. ידוע היטב שהטפות מוסר אינן מובילות לתוצאה זו. בסיס מוסרי נבנה כאשר האדם מכוון למקורות שמהם הוא יכול לדלות את האימפולסים שיעניקו לו את הכוחות המובילים למעשה המוסרי.

ניתן לראות כמה קשה למצוא כוחות אלו מתוך העובדה הפשוטה שנעשו באמת אינספור ניסיונות, מההיבט הפילוסופי למשל, לבנות תיאוריה שיטתית של אתיקה או לייסד קוד מוסרי. אנו יודעים כמה תשובות שונות ניתנו בעולם לשאלה: "מה הוא הטוב?" או "מה היא סגולה או מידה טובה?" אם נאסוף את מה שאמרו הפילוסופים, החל מאפלטון ואריסטו, דרך תלמידי האסכולה האפיקוראית, הפילוסופים הסטואיים, הפילוסופים הניאו-אפלטוניים, וכלה בפילוסופים המודרניים, אם נשווה את כל מה שנאמר בתחום זה, מאפלטון ועד להרברט ספנסר (Herbert Spencer), על טבעו של הטוב והמידות הטובות, תראו כמה ניסיונות שונים נעשו כדי לחדור למקורות החיים המוסריים, למקורות האימפולסים המוסריים.

בהרצאות אלה עלי להראות שלמעשה רק דרך חקירה מעמיקה של הסודות האוקולטיים של החיים ניתן לא רק להבין תורות מוסריות, אלא לחדור לאימפולסים מוסריים, למקורות המוסריים של החיים עצמם.

אפילו מבט שטחי יראה לנו שהעיקרון המוסרי בעולם איננו דבר פשוט כפי שאפשר אולי לשער מנקודת מבט נוחה וּמסוימת. נתעלם כרגע ממה שנחשב כיום ל"מוסרי", ונתבונן בהיבטים מסוימים בחיי האדם, שדרכם נוכל אולי לגבש מושג אודות התפיסה המוסרית של החיים.

בין הדברים הרבים שלמדנו במדע הרוח ישנה הידיעה שבקרב עמים שונים בחלקים שונים של כדור הארץ, נחשבו לתקפים השקפות ואימפולסים רבים ומגוונים ביותר. ראשית נשווה בין שני אזורים מרוחקים מאד זה מזה. נתבונן בחיים הקדושים של הודו הקדומה, ונבחן את האופן בו הם התפתחו בהדרגה עד לימינו. כפי שאתם יודעים, אין מקום עלי אדמות שבו האלמנט המאפיין הקדום של החיים נשמר במידה רבה כמו בהודו. באף מקום אחר, חוץ מאשר בתרבות ההודית או במספר תרבויות אחרות באסיה, לא נשמרו עד לימינו הרגשות, המחשבות והשקפות החיים שהיו קיימים בזמנים הקדומים. מעניין מאוד שבתרבויות אלה נשמרה תמונה של הזמנים הבראשיתיים, וכאשר אנו מתבוננים במה שנשמר עד לימינו, אנו מתבוננים בו בזמן גם בעבר הרחוק.

לא נגיע רחוק בהבנת האזורים או העמים השונים על האדמה אם נתייחס אליהם רק על פי הסטנדרטים המוסריים שלנו. לכן לא נדון כעת במה שניתן לומר על הדברים המוסריים של הזמנים ההם, אלא נשאל: מה התפתח מתוך המאפיינים הללו של התרבות ההודית הקדומה הנשגבה?

קודם כול, אנו מוצאים כאן את מה שניתן לתאר כהתמסרות לרוח. התמסרות זו לרוח זכתה ליחס של כבוד והערכה גבוהה. ככל שהאדם הצליח להתמיד ולשקוע בהתבוננות עצמית, לחיות בשלווה בתוך עצמו ובנפרד מכל מה שניתן להשיג במישור הפיזי, כדי לכוון את הטוב ביותר שבו אל היסודות הבראשיתיים של עולמות הרוח, הוא זכה להערכה גבוהה יותר. מסירות נפש זו ליסודות הקיום הייתה חובתם הגבוהה ביותר של אלה שהשתייכו בעבר, או שייכים כיום, לקסטה הגבוהה ביותר של החיים בהודו, הברהמינים. כל מה שהם עושים וכל האימפולסים שלהם פועלים בהתאם להתמסרות זו. שום דבר לא עושה רושם כה עמוק על נפשם ועל הרגש המוסרי של אנשי הודו כמו השאיפה הזו לרוח ולמה שאלוהי, מתוך התמסרות שגורמת לאדם לשכוח מכל דבר פיזי, ולעסוק בהתבוננות פנימית עמוקה מאוד וויתור עצמי מוחלט. בייחוד בתקופות הקדומות יותר, עבור אלה שהיו שייכים לקסטות אחרות היה זה מובן מאליו לראות משהו יוצא מן הכלל וראוי להערצה בקסטה שניהלה חיים דתיים של התמסרות. אם כן, כל החיים של עם זה היו חדורים באימפולס התמסרות לרוח ולאלוהות, ושירתו נטייה זו השולטת בכל מחשבה ובכל מעשה. לא ניתן להבין מה טמון בדבר בעזרת עקרונות המוסר הרגילים שמתוארים בפילוסופיה, כי בתקופה שבה התפתחו רגשות ואימפולסים אלה בהודו הקדומה, הם לא היו יכולים לעלות על הדעת בקרב עמים אחרים. כדי שנטיות אלו יוכלו להתפתח בעוצמה כזו, היה נדרש טמפרמנט ואופי בסיסי כמו זה של העם ההודי. מכאן, דרך זרם התרבות החיצוני, אימפולסים אלה התפשטו לאחר מכן מהודו לשאר האזורים על האדמה. אם אנו רוצים להבין מה הייתה המשמעות של ההיבט האלוהי-רוחי, עלינו להגיע למקורות ראשוניים אלה.

כעת נפנה את מבטנו אל אירופה. נתבונן בעמים שחיו באירופה עוד לפני שהכריסטיאניות חדרה לתרבות האירופאית, כשהיא רק החלה להתפשט באירופה. כפי שכולכם יודעים, הכריסטיאניות שהתפשטה לאירופה מהמזרח ומהדרום פגשה אוכלוסייה בעלת נטיות ברורות מאוד, ערכים וכוחות פנימיים מובהקים. מי שבוחן באמצעים אוקולטיים את ההיסטוריה של כניסת הכריסטיאניות למרכז אירופה וגם לכאן לצפון, יודע באיזה קושי רב יכלו האימפולסים הכריסטיאנים למצוא משהו מקביל למה שפגש אותם במרכז וצפון אירופה.

וכעת נשאל, כמו במקרה של אנשי הודו: מה היו האימפולסים המוסריים העוצמתיים ביותר שאותם הביאו לכריסטיאניות העמים, שצאצאיהם הם בעצם האוכלוסייה הנוכחית בצפון ובמרכז אירופה ובאנגליה, כרכוש מוסרי, כמורשת מוסרית? עלינו לציין רק אחת מהסגולות העיקריות, ונדע מיד שהגדרנו את התכונה האופיינית ביותר של עמים אלה. במילה "גבורה", או "אומץ", אנו מתארים את הסגולה העיקרית שאיתה האירופאים פגשו את הכריסטיאניות. סגולה זו משקפת את כניסת האדם אל תוך העולם הפיזי בכל עוצמתו האישית, בכל כוחותיו האנושיים האישיים, כדי לממש בעולם זה את רצונותיו מתוך האימפולסים הפנימיים שלו. זאת הסגולה החשובה ביותר מכל הסגולות שהאירופאים הביאו לכריסטיאניות. שאר הסגולות הן בעצם התוצאות של סגולה עיקרית זו – אנו רואים זאת ככל שחוזרים לאחור בתקופות הקדומות.

אם נבחן את האומץ או הגבורה, מבחינת מאפייניה הבסיסיים של סגולה זו, נגלה שיש בה חיים בשפע כמעט בלתי נדלה, עודף חיים שדורש שישתמשו בו. זה הדבר הבולט ביותר בקרב אנשי אירופה בתקופות הקדומות. אדם שהיה שייך לאוכלוסייה זו היה מלא אומץ רב יותר ממה שהוא עצמו היה זקוק לו, ממה שהוא היה יכול להשתמש בו בעבור עצמו. באופן אינסטינקטיבי, הוא פעל מתוך אימפולס להשתמש באומץ המיותר שהיה ברשותו. אפשר אף לומר שהוא היה בזבזן מבחינת האופן שבו הוא הזרים את העודף המוסרי שלו, את האומץ שלו, את יכולתו לממש בעולם הפיזי את האימפולסים החיוניים הטמונים בו. זה היה כאילו בעמים הקדומים של אירופה כל אדם קיבל כוח עודף, יותר ממה שהוא היה זקוק לו לשימושו האישי, כוח עודף שהוא הזרים לתוך העולם החיצוני, כוח עודף שאותו הוא בזבז בפעולות מלחמה. על פי הרעיונות המודרניים, המעשים שנבעו מסגולה קדומה זו נחשבים כמידה רעה, אך אנשי אירופה הקדומה השתמשו בהם באופן אצילי ונדיב. מעשים נדיבים איפיינו את העמים של אירופה הקדומה, כשם שמעשים הנובעים ממסירות לרוח אפיינו את אנשי הודו הקדומה.

עקרונות מוסריים תיאורטיים היו חסרי תועלת מבחינת העמים של אירופה הקדומה, כי הם לא היו מבינים אותם. אילו מישהו היה מטיף מוסר לבני האדם של אותם זמנים, זה היה דבר לא חכם בדיוק כמו להמליץ למישהו שאינו אוהב לחשב שהוא ירשום את כל הכנסותיו והוצאותיו בצורה מדויקת. אם אינך אוהב לעשות זאת, האפשרות היחידה שיכולה לפטור אותך מהצורך לנהל ספרים מדויקים ומסודרים היא שתהיה מספיק עשיר כדי שתוכל להוציא כסף כמה שרק תרצה. אתה לא חייב לרשום את כל ההוצאות שלך אם יש לך מקור הכנסה בלתי נדלה. פרט זו אינו חסר חשיבות. מבחינה תיאורטית הוא נכון לגבי כל מה שהאדם מחשיב כבעל ערך בחייו, לגבי יכולותיו וכוחותיו האישיים. מבחינת האופן בו בנוי העולם, משמעותיות מאוד השאלות הקשורות לרגשות המוסריים של האוכלוסייה של אירופה הקדומה. אפשר לומר שכל אחד קיבל מלידה ירושה אלוהית; הוא חש מלא בירושה זו, והשתמש בה בשירות המשפחה, השבט או הקהילה הרחבה שלו. כך הוא פעל, כך הוא התנהל מבחינה כלכלית, כך הוא עבד.

תיארנו כעת שני אזורים באנושות, שהיו שונים לחלוטין זה מזה. חוש הקדושה והמסירות לרוח, כה טבעיים לאנשי הודו, היו חסרים לגמרי אצל האירופאים. מסיבה זו, היה כה קשה לכריסטיאניות להביא לאירופאים רגש של התמסרות לאלוהות, כי אופיים ונטיותיהם היו שונים לחלוטין. ועכשיו, אחרי שבחנו דברים אלה – תוך התעלמות מכל ההסתייגויות שעלולות לעלות מתפיסה מוסרית כלשהי – נוכל להתבונן בהשפעה המוסרית. אין צורך בחשיבה עמוקה מידי כדי לדעת שהשפעה מוסרית זו הייתה עוצמתית מאוד כאשר שתי השקפות עולם, שתי דרכי הוויה אלה, נפגשו בצורתן הטהורה ביותר. העולם קיבל תועלת אינסופית ממה שהיה ניתן להשיג רק דרך הקיום של עם כמו ההודים, שאצלם כל חיי הרגש היו מופנים למסירות ולשאיפה לנשגב ביותר. אך הייתה תרומה עצומה גם למה שנוצר הודות למעשי הגבורה של העמים האירופאים מהתקופות הטרום-כריסטיאניות, ואפשר להביא עדויות לכך. שתי איכויות אלה היו צריכות לפעול ביחד, ולשתיהן הייתה השפעה מוסרית. אנו נראה איך השפעה זו עדיין פועלת כיום, ומביאה תועלת לא רק לחלק מהאנושות אלא לאנושות כולה. אנו נראה גם איך השפעה זו של הלך הנפש הן של אנשי הודו והן של אנשי גרמניה הקדומה עדיין חיה בכל מה שהאנושות שואפת אליו כערך הנעלה והנשגב ביותר.

האם נוכל לומר בביטחון מלא שמשהו שיש לו השפעה מוסרית כזו עבור האנושות הוא טוב? אפשר לומר זאת ללא ספק. בשני הזרמים התרבותיים שדיברנו עליהם חייב שיהיה קיים הטוב, וזה שאנו קוראים לו טוב חייב להיות דבר מסוים. אך כאשר אנו שואלים: "מה זה טוב?" אנו שוב עומדים מול שאלה שקשה לענות עליה. מה הוא הטוב שפועל בשני מקרים אלה?

אינני מתכוון להטיף מוסר, כי אין זאת המשימה שלי. המשימה שלי היא להביא בפניכם את העובדות שיובילו אותנו למוסר אנתרופוסופי. מסיבה זו, הצגתי עד כה שתי מערכות של עובדות ידועות, שלגביהן אני מבקש רק שתשימו לב לכך שעובדת המסירות ועובדת האומץ יוצרות השפעות מוסריות מסוימות באבולוציה של האנושות.

כעת נפנה את מבטנו לתקופות אחרות. אם תתבוננו בחיים של תקופתנו עם האימפולסים המוסריים שבהם, תאמרו כמובן: "איננו יכולים ליישם היום – לפחות לא באירופה – את הדרישות של האידיאל הטהור ביותר של הודו, כי לא ניתן לקדם את התרבות האירופאית עם דתיות הודית. אך באותה המידה, אי אפשר לקדם את התרבות של היום עם הגבורה הקדומה הראויה לשבח של העמים האירופאים. זה מראה לנו באופן ברור שעמוק בתוך הרגש המוסרי של העמים האירופאיים טמון דבר נוסף. אם כן, עלינו להמשיך לחקור עוד היבטים נוספים כדי שנצליח לענות על השאלה: מה הוא הטוב? מה היא מידה טובה או סגולה?

ציינתי לעיתים קרובות שעלינו להבדיל בין התקופה שאנו מכנים תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית לבין התקופה שאנו קוראים לה החמישית, שבה אנו חיים כעת. מה שיש לי לומר עכשיו לגבי מהות המוסר נועד בעצם לאפיין את לידתה של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. נתחיל במשהו שאולי תחשבו שהוא שנוי במחלוקת, מאחר שהוא נלקח מעולם השירה והאגדה. אך הוא בכל זאת משמעותי מבחינת האופן שבו התחילו לפעול ולזרום אל תוך בני האדם אימפולסים מוסריים חדשים, ככל שהתקדמה האבולוציה של תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית.

בסוף המאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13 היה משורר, ששמו היה הרטמן פון אואה (Hartmann von Aue), והוא מת בשנת 1213. משורר זה כתב את הפואמה החשובה ביותר שלו, שנקראת "הנרי המסכן," בהתאם למציאות ולמנטליות של אותם ימים. הפואמה מבטאת את דרך החשיבה הרווחת בקרב חוגים מסוימים ובאזורים מסוימים מבחינת אימפולסים מוסריים מסוימים. הפואמה מספרת על אדם, הנרי המסכן, שלא תמיד היה מסכן, אלא פעם חי כאביר עשיר, שהתעלם מכך שהדברים השייכים לעולם הפיזי מתנוונים וחולפים. הוא חי רק את הרגע, ובכך יצר לעצמו במהרה קארמה שלילית. לכן הוא חלה במעין צרעת; הוא הלך לרופאים הידועים ביותר בעולם, אבל אף אחד מהם לא הצליח לעזור לו. הוא חש שחייו הגיעו לקיצם, ומכר את כל רכושו. מאחר שמחלתו מנעה ממנו כל קשר עם בני אדם אחרים, הוא נאלץ לחיות לבד בחווה בודדה, כאשר משרת זקן נאמן ובתו מטפלים בו. יום אחד, הבת ומשפחתה שמעו שיש דבר אחד בלבד שיכול לעזור לאביר מוכה הגורל. אף רופא ואף תרופה לא יכולים לעזור לו. רק בתולה טהורה שמקריבה את חייה למענו מתוך אהבה טהורה תוכל להחזיר לו את בריאותו. למרות כל האזהרות והתחנונים של משפחתה ושל האביר עצמו, הבת חוותה משהו שגרם לה להאמין שהיא זאת שחייבת להקריב את עצמה. היא נסעה עם האביר לסלרנו, לבית הספר לרפואה המפורסם ביותר באותה תקופה. היא לא נרתעה ממה שהרופאים יבקשו ממנה. היא הייתה מוכנה להקריב את חייה. אך ברגע האחרון האביר לא נתן לה להמשיך, ואילץ אותה לחזור הביתה איתו. אך הפואמה מספרת שכאשר האביר חזר הביתה, הוא החל להחלים, והוא חי עוד שנים רבות ומאושרות עם מי שרצתה להציל אותו.

כמובן, תוכלו לומר: זאת בסך הכול פואמה, ואין להבין את מה שמסופר פשוטו כמשמעו. אך הדברים משתנים כאשר אנו משווים את מה שתיאר הרטמן פון אואה, המשורר מימי הביניים, ב"הנרי המסכן" שלו עם משהו שקרה באמת, כפי שאנו יודעים היטב, בחייו של אדם מפורסם. אני מתכוון לחייו ומעשיו של פרנציסקוס מאסיזי, שנולד ב-1182 וחי באיטליה.

כדי לאפיין את מה שמרוכז באישיותו של פרנציסקוס מאסיזי כהיבט מוסרי, נתייחס לנושא כפי שהוא מתגלה בפני האוקולטיסט, למרות שרבים יכולים לחשוב שאנחנו דלֵי שכל ובעלי דעות קדומות. עלינו להתייחס ברצינות לדברים אלה, היות שבתקופת המעבר ההיא הם פעלו בצורה כה רבת עוצמה.

אנו יודעים שפרנציסקוס מאסיזי היה בנם של סוחר איטלקי בשם ברנדונה (Bernardone) ואישתו. ברנדונה נסע לעיתים קרובות לצרפת בענייניי עסקים. אנו יודעים גם שלאביו של פרנציסקוס מאסיזי היה מאוד חשוב הרושם והכבוד החיצוני. אימו של פרנציסקוס הייתה אישה מאמינה ובעלת איכויות לב גבוהות, אישה מסורה, שחיה על פי הרגשות הדתיים שלה. הדברים שמסופרים בצורת אגדות על לידתו וחייו של פרנציסקוס מאסיזי תואמים לגמרי את העובדות האוקולטיות. למרות שהעובדות האוקולטיות לעיתים קרובות מסתתרות בהיסטוריה מאחורי תמונות ואגדות, במקרה זה האגדות משקפות בצורה מדויקת את העובדות האוקולטיות. האמת היא שלפני לידתו של פרנציסקוס מאסיזי למספר רב של אנשים נודע דרך התגלות שהולכת להיוולד אישיות חשובה. התיעוד ההיסטורי מראה שהקדושה הילדגרד (Saint Hildegard) הייתה אחת מהרבים שחלמו – כלומר ראו בחיזיון נבואי – שהולכת להיוולד אישיות חשובה. בנקודה זו אני מדגיש שוב שעובדות אלה הן אמיתיות, וניתן לאמת אותן דרך חקירה בכרוניקה האקשית. בחלום שלה, הופיעה בפניה אישה שפניה פצועות, מכוסות בדם, ואישה זו אמרה לה: "לציפורים יש את הקינים שלהן כאן עלי אדמות, גם לשועלים יש את המאורות שלהם, אך לי אין כעת דבר, אפילו לא מקל שאני יכולה להישען עליו." כאשר הילדגרד התעוררה מהחלום, היא ידעה שאישיות זו מייצגת את הישות האמיתית של הכריסטיאניות. וכך חלמו עוד אנשים רבים. מתוך הידע שהיה ברשותם, הם ראו שהסדר החיצוני ומוסד הכנסייה אינם מתאימים להיות כלי קיבול המסוגל להכיל את הכריסטיאניות האמיתית. הם הבינו זאת.

יום אחד – וזאת שוב עובדה אמיתית – בעוד שאביו של פרנציסקוס מאסיזי היה בצרפת, הגיע צליין לביתה של פיקה, אימו של פרנציסקוס, ואמר: "הילד שאת נושאת לא צריך לבוא לעולם בבית זה, ששולט בו השפע! עליו להיוולד באורווה ולשכב על תבן, מפני שעליו ללכת בעקבות האדון שלו!" דברים אלה נאמרו באמת לאימו של פרנציסקוס מאסיזי. אין זאת אגדה, אלא עובדה אמיתית, שאימו הצליחה לעשות כנאמר לה, מאחר שאביו היה במסע עסקיים בצרפת, והתינוק פרנציסקוס אכן נולד בתוך אורווה ושכב על תבן.

גם העובדות הבאות הן אמיתיות. כאשר הילד היה עדיין צעיר מאוד, לעיר שבה גרה המשפחה, עיר שלא חיו בה תושבים רבים, הגיע פעם איש מוזר, שלא נראה במקומות אלה מקודם, וגם לא לאחר מכן. הוא צעד הלוך וחזור ברחובות העיר, וקרא שוב ושוב: "בעיר זו נולד איש חשוב". באותו זמן, אנשים מסוימים, שהיו עדיין מסוגלים לחוות חזיונות, שמעו את הפעמונים מצלצלים בזמן לידתו של פרנציסקוס מאסיזי.

יכולנו להוסיף עוד שורה שלמה של תופעות, אך נסתפק באלו שהזכרנו, שמראות לנו באיזו אופן משמעותי התרכזו אותות מעולם הרוח עם הגעתה של אישיות ייחודית מאוד באותה תקופה. הכול נראה מעניין מאוד אם זוכרים זאת.

לאימו של פרנציסקוס היה חשוב לקרוא לילד יוחנן. אך כאשר אביו חזר לאסיזי, הוא החליט לשנות את שמו של הילד לפרנציסקוס ("איש צרפתי"), לכבוד עסקיו המוצלחים בצרפת. אך בהתחלה, שמו של הילד היה יוחנן.

כעת עלינו לציין מספר פרטים מחייו של איש יוצא דופן זה, במיוחד משנות צעירותו. איזה מן אדם היה פרנציסקוס מאסיזי כאיש צעיר? הוא היה מישהו שהתנהג כמו צאצא של האבירים הגרמנים הקדומים, ואין זה דבר מוזר אם אנו חושבים על האופן בו התערבבו העמים לאחר נדידת העמים מהצפון. אמיץ, לוחמני, חדור באידיאל של לזכות בכבוד ובתהילה באמצעות נשקי מלחמה – זה מה שחי באישיותו של פרנציסקוס מאסיזי כמעין ירושה, כתכונה אופיינית של הגזע.

התכונות שהיו קיימות יותר כאיכות נפשית פנימית אצל הגרמנים הקדומים הופיעו אצל פרנציסקוס באופן חיצוני יותר, אפשר לומר. כי בתקופה ההיא פרנציסקוס היה מה שניתן לכנות בזבזן. הוא בזבז מרכושו של אביו, שהיה אז סוחר עשיר. בכל מקום שהלך, ולכל חבריו ולכל מי שחגג איתו נתן ביד נדיבה מפירות עבודתו של אביו. אין זה מפתיע שבכל מסעות הקרב הילדותיות חבריו בחרו בו כמנהיג, וכולם בעיר ראו בו לוחם אמיתי. בין בני העיר אסיזי ובני העיר פרוג'יה היו אז ריבים רבים. פרנציסקוס לקח חלק בכל הקטטות, ובאחד מהן הוא וחבריו נלקחו בשבי. במהלך השבי הוא לא רק נשא את גורלו בסבלנות ובצורה אבירית, אלא גם עודד את חבריו להתנהג כך, עד ששנה מאוחר יותר התאפשר להם לחזור שוב הביתה.

כאשר בני העיר היו אמורים לצאת לקרב נגד העיר נאפולי, בהשראת הרוח האבירית של התקופה, היה לפרנציסקוס הצעיר חיזיון בחלום. הוא ראה ארמון גדול ובכל מקום בו כלי נשק ומגינים. הוא ראה תמונה ממבנה שבו היו מאוחסנים סוגים שונים של כלי נשק. כמישהו שעד אז ראה רק כל מיני סוגים של בדים בביתו ובבית העסק של אביו, כעת הוא חלם חלום זה. לכן הוא אמר לעצמו: "זאת הזמנה שאתגייס כלוחם", והחליט להצטרף לקרב נגד נאפולי. כבר בדרך לשם, ועוד יותר לאחר שהתגייס, היו לו מספר חוויות רוחניות. הוא שמע מעין קול שאומר: אל תמשיך בדרך, לא פירשת נכון את החלום שהוא כל כך חשוב לך. חזור לאסיזי ושם יתגלה לך הפירוש הנכון.

הוא ציית לדברים אלה, חזר לאסיזי, ושם ניהל מעין שיחה פנימית עם ישות שדיברה אליו ברוח ואמרה לו: " את האבירות אל תחפש בשירות חיצוני. אתה נועדת להמיר את כל הכוחות שאתה מסוגל לפתח לכוחות נפש, לכוחות שעליך להשתמש בהם בנפשך. הנשקים שראית בארמון מסמלים את הנשק הנפשי-רוחני של רחמנות, חמלה ואהבה. כל המגינים מסמלים כוחות חשיבה שעליך להשתמש בהם כדי לעמוד איתן בכל המבחנים שתפגוש בחיים מלאים במעשים של רחמנות, חמלה ואהבה. לאחר מכן, פרנציסקוס חלה במחלה קצרה אך מסוכנת. הוא החלים מהמחלה, ובילה ימים רבים במעין התבוננות לאחור בכל חייו עד אז. האביר הצעיר, שבחלומותיו הנועזים ביותר כל מה שרצה היה להיות לוחם גיבור, הפך לאדם שכעת שאף בכנות וברצינות עמוקה ביותר לפעול מתוך אימפולסים של רחמים, חמלה ואהבה. כל הכוחות שבעבר רצה להשתמש בהם בשירות העולם הפיזי הפכו לאימפולסים מוסריים של החיים הפנימיים.

אנו רואים כאן איך מתעורר פתאום אימפולס מוסרי באדם ייחודי. חשוב שנתבונן באימפולס מוסרי גדול, כי למרות שהאדם האינדיבידואלי לא תמיד מסוגל להרים את עצמו לגבהים מוסריים הנשגבים ביותר, הוא כן יכול ללמוד עליהם במקום בו האימפולסים באים לידי ביטוי קיצוני, וניתן לראות אותם פועלים בעוצמתם הגדולה ביותר. דווקא כאשר אנו מפנים את מבטנו לגילויים הגדולים והקיצוניים ביותר של אימפולסים מוסריים, ואז מתבוננים לאורם בגילויים הפחות עוצמתיים, אז אנו יכולים לרכוש הבנה נכונה לגבי האימפולסים המוסריים שפועלים בחיים.

אך מה קרה לפרנציסקוס מאסיזי? מיותר לתאר את המלחמות שלו עם אביו, כשהוא עבר מצורה אחת של בזבזנות לצורה שונה לחלוטין. בית אביו היה מפורסם בזכות הכנסת האורחים הנדיבה והמפוארת של פרנציסקוס – את הפזרנות הזאת האב עוד יכול היה להבין. אך הוא לא הצליח להבין מדוע בנו, אחרי הטרנספורמציה הקיצונית שהוא עבר, חילק את בגדיו הטובים ביותר, השאיר לעצמו רק את הדברים הבסיסיים ביותר, ונתן את הכול לנזקקים. הוא לא הצליח להבין גם את הלך הנפש שהשתלט על בנו, כשזה אמר: "כמה מוזר שאלה שתרמו כל כך הרבה לכריסטיאניות במערב זוכים לכה מעט כבוד," ואז פרנציסקוס מאסיזי עלה לרגל לרומא והניח סכום כסף גדול על הקברים של השליחים פטרוס ופאולוס. את הדברים האלה אביו לא היה מסוגל להבין. אין צורך שאתאר את הוויכוחים ביניהם. אני רק אציין שבוויכוחים אלה התרכזו כל האימפולסים המוסריים של פרנציסקוס מאסיזי. אימפולסים מרוכזים אלה הפכו את האומץ שלו לכוח נפשי. הם התפתחו והתעצמו במדיטציות שלו, עד שהופיע בפניו הצלב ועליו המושיע. במצבים אלה, הוא חש קשר אינטימי ואישי עם הצלב ועם הכריסטוס, ומקשר זה הגיעו אליו הכוחות שבעזרתם הוא היה יכול להגביר במידה אינסופית את האימפולסים המוסריים שכעת זרמו דרכו.

הוא מצא שימוש מיוחד במינו למה שהתפתח בו כעת. בזמנים אלה הזוועות של הצרעת התפשטו בחלקים רבים של אירופה. הכנסייה החיצונית מצאה פתרון מוזר למצורעים האלה, שהיו רבים מאוד בתקופה ההיא. הכומר היה קורא למצורע לבוא אליו ואומר לו: חלית במחלה זו בחיים אלה, אך דווקא בכך שאתה אבוד מבחינת החיים האלה, אתה הרווחת את אלוהים, אתה מוקדש לאלוהים." והמצורעים נשלחו למקומות רחוקים, מקומות בהם היה עליהם לבלות את שארית חייהם בודדים ומנודים.

אינני מאשים את הכמרים על פתרון זה. הם לא הכירו פתרון אחר, פתרון טוב יותר. אך פרנציסקוס מאסיזי כן ידע משהו אחר. אני אומר זאת, מפני שחוויות ישירות, בלתי אמצעיות אלו, יכולות להוביל אותנו למקורות המוסר. בהרצאות הבאות תבינו מדוע אנו מתייחסים לדברים אלה. אם כן, האימפולסים המוסריים הובילו את פרנציסקוס מאסיזי לחפש ולאתר את כל המצורעים בכל מקום, ולא לפחד להיות בקשר איתם. ולמעשה, אינספור חולים בצרעת – מחלה שאף אחד לא ידע לרפא בימים ההם בשום אמצעי, ושגרמה לכך שאנשים אלה ינודו מהחברה האנושית – נרפאו על ידי פרנציסקוס מאסיזי, מפני שהוא התקרב לאנשים אלה עם הכוחות שהיו לו דרך האימפולסים המוסריים שלו, שגרמו לו לא להירתע משום דבר; להיפך, הם נתנו לו אומץ לא רק לנקות בזהירות את פצעיהם, אלא גם לחיות איתם, לטפל בהם במסירות, וכן, לנשק אותם ולעטוף אותם באהבתו.

הריפוי של הנרי המסכן על ידי בתו של המשרת הנאמן איננו רק אגדה פואטית, אלא הוא מבטא את מה שקרה באמת בזמנים ההם במספר רב של מקרים, דרך פרנציסקוס מאסיזי, אישיות ידועה היטב בהיסטוריה. נסו להבין מה קרה שם. בתוך אדם אחד, פרנציסקוס מאסיזי, היה מלאי גדול ועשיר של חיי נפש, שאצל האוכלוסיות האירופאיות הופיע בצורת אומץ וגבורה, ושלאחר מכן עבר מטמורפוזה והפך לאלמנט נפשי-רוחי, ופעל נפשית-רוחית. אותו הכוח שבעבר פעל כנדיבות ואומץ וגרם לכך שהאדם יבזבז את עצמו, ואצל פרנציסקוס מאסיזי הופיע בצורת נדיבות ופזרנות, כעת הוביל אותו להיות בזבזן של כוחות מוסריים. הוא היה מלא בכוח מוסרי, הכוח המוסרי עלה בו על גדותיו וזרם לאלה שהוא הפנה אליהם את אהבתו.

נסו להרגיש איך בכל מה שתיארנו מתבטאת מציאות ממשית, ממשית כמו האוויר שאותו אנו נושמים ושבלעדיו לא היינו יכולים לחיות. זו המציאות שהציפה את כל ישותו של פרנציסקוס מאסיזי, ושזרמה מתוכו לכל הלבבות שהוא התמסר להם, כי פרנציסקוס מאסיזי בזבז בנדיבות שפע של כוחות שהקרינו מתוכו. מציאות זו הציפה את כל החיים של אירופה הבוגרת, הפכה לאלמנט נפשי, ופעלה כך בעולם של המציאות החיצונית.

נסו להרהר בעובדות אלה, שבהתחלה אולי לא נראות קשורות ישירות לשאלת המוסר; נסו להבין מה נמצא בתוך המסירות של ההודים והגבורה של אנשי הצפון; הרהרו בהשפעה המרפאה של הכוחות המוסריים שפרנציסקוס מאסיזי השתמש בהם, ובהרצאה של מחר נדבר על אימפולסים מוסריים אמיתיים, ונראה שהמוסריות אינה מתבססת על מילים סתם, אלא על מציאויות שפועלות בנפש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *