הרצאות לרופאים וסטודנטים לרפואה – מחזור חג המולד – 01

הרצאות לרופאים וסטודנטים לרפואה – מחזור חג המולד – 01

הרצאות לרופאים וסטודנטים לרפואה

עיונים והנחיות מדיטטיביים להעמקת אמנות הרפואה

רודולף שטיינר

8 הרצאות שניתנו בדורנאך

9 – 2 בינואר 1924

5 הרצאות שניתנו בדורנאך

25 – 21 באפריל 1924

מגרמנית: אלישע אבשלום

www.Tiltanbooks.com

Rudolf Steiner

Meditative Betrachtungen und Anleitungen

zur Vertiefung der Heilkunst

Gesamtausgabe (GA) 316

תודה לאלישע אבשלום ולהוצאת תלתן על תרומת ההרצאה לארכיב!

 

סדרת ההרצאות יצאה לאור גם בתרגום מאנגלית בהוצאת כחותם – ראו כאן

 

מחזור ההרצאות של חג המולד

הרצאה ראשונה

דורנאך, 2 בינואר 1924

תקציר

האשליה של תמונת האדם המתוארת בקווי מתאר חדים. האדם בקווי המתאר הפיסיים. אדם הנוזלים נאחז בגוף האתרי; אדם האויר פועל בגוף האסטרלי; אדם החום חודר את המערך האנושי. עליו פועל האני, בעוד שעל יתר המערך פועל אדם החום, ועל מערך האני באופן בלתי ישיר. בכך נוצר מבט נכון על היחס בין הנפש לגוף, מאחר שהאירועים הנפשיים פועלים על אתר החום ודרכו אל האיברים. האפשרות למחלה נעוצה במערך האנושי. האפשרות לריפוי נמצאת בתהליכי הטבע, המסוגלים ליטול על עצמם את התהליכים באדם: הגוף האתרי, הגוף האסטרלי, האני. התעוררות מרכיבי ישות גבוהים יותר לצורך הבריאות. במדעי הטבע חייבות להתבצע התבוננויות אחרות, המקבילות ליסוד הקוסמי החי; דוגמה לחומצה פורמית והבשלת תאנים וייצור דבש. ההכרח לפתח חוש לטבע, גם תחת המיקרוסקופ. התבוננות ביחסי גודל שאינם יחסיים. מבט על עיצובה של כוורת הדבורים.

********

ידידי היקרים!

הדבר הראשון שעליו ברצוני לדבר אתכם נוגע ללימודי הרפואה עצמם. לימודי הרפואה נלמדים כיום באופן כזה שהם נבנים על השקפת עולם של מדעי הטבע, או מוטב לומר, על אינטרפרטציה של מדעי הטבע, שאינה מובילה אל האדם, אשר אינה מסוגלת כיום לומר דבר כלשהו אודות האדם. וכך ניגשים למעשה הרופאים הצעירים אל האדם החולה כשהם חסרים דימוי אמיתי כלשהו על האדם הבריא. שכן, רואים אתם, כשלומדים פשוט בצורה אנטומית ופיסיולוגית, תוך קבלת הדימוי שאת העניין המהותי באורגניזם האנושי יש לראות באיברים ובמערכות האיברים בעלי קווי המתאר החדים כמו מערכת העצמות או מערכת השרירים, וכאשר מתרגלים לראות מערכות אלו באותם קווי מתאר חדים שבהם מציינים אותם באופן הרגיל, מקבלים השקפה מוטעית לחלוטין על האדם. שהרי מה שמדמים בדרך זו בצורה של ציון ושרטוט, מה שיש לו לאדם כתוכן הכרת-הידע שלו, נמצא בתהליך התהוות מתמשך, בבנייה והרס מתמשכים, בהתהוות מתמשכת, בהיווצרות והתפוררות מתמשכות. וכשאנו מתחילים לתפוס היווצרות והתפוררות אלו, מתברר מיד שבכל הנוגע לאורגניזם האנושי עלינו לעבור מן הקווים החדים אל האלמנט הנוזלי, שאינו מוגדר בחדות; אנו חייבים לדמות לעצמנו את האדם כתוצאה כביכול של זרם, הנשאר לשהות בנקודות מסוימות. כך איפוא לחלק המוצק יותר של האדם, שהוא קטן יותר, עלינו להוסיף את אדם הנוזלים, אם אתבטא כך, את האדם שאינו נתון עוד לחוקים שאליהם כפופים גופים בעלי קווי מתאר חדים. מן הדימויים האנטומיים-פיסיולוגיים מקבלים כיום באופן הרגיל את הדעה, שכאשר נוטל אדם לתוך עצמו נוזלים כדי להרוות את צימאונו, ונוטל בהמשך עוד ועוד מאותם נוזלים, כאשר בעקבות כוס מים אחת שותה האדם עוד ארבע או חמש כוסות, הרי שנוזלים אלו ששתה בהמשך עוברים באורגניזם את אותו תהליך שעברה הכוס הראשונה. אך אין זה נכון. הכוס הראשונה עוברת תהליך מסובך עד לשיכוך הצמא, הכוס השניה – אם הצימאון אינו גדול כל כך – עוברת דרך האורגניזם ללא תהליך זה, הרבה יותר מהר מן הראשונה. היא אינה עוברת את הדרך המסובכת שעברה הכוס הראשונה; בכוס המים השניה מדובר הרבה יותר במעין זרם המשך פשוט יותר באדם-הנוזלים, אם אבטא זאת כעת בצורה גסה.

עלינו לקבוע איפוא שהכרת אדם אמיתית חייבת אמנם להסתכל קודם כל על האיברים בעלי קווי המתאר החדים, אולם לאחר מכן גם על כל האלמנט הנוזלי הנמצא באורגניזם. כמובן שגם באופן הרגיל מתייחסים לאלמנט הנוזלי, אך מתייחסים אליו באופן זה שמבקשים לתפוס את החומרים המצויים במצב נוזלי, את הקונפיגורציות הנוזליות באורגניזם האנושי, רק על פי מה שנתון לחוקי הדינמיקה או המכניקה. ההתייחסויות מתאימות למציאות רק ברגע בו תופסים את אדם הנוזלים בתור מה שמכונה הגוף האתרי של האדם.

הציונים האנטומיים שתמצאו באטלסים האנטומיים ובספרי האנטומיה מתייחסים רק לגופו הפיסי של האדם. אולם כאן אתם חייבים להתעלם מכל הזרמים הנוזליים באורגניזם האנושי. הזרמים הנוזליים באורגניזם האנושי אינם תלויים בכוחות הארציים; כוחות ארציים אכן מעורבים גם בהם, אולם בישותם שלהם הם אינם תלויים בכוחות ארציים, אלא באותם כוחות פלנטריים שעליהם דיברתי בהרצאה. עלינו לקבוע איפוא שכל עוד מדובר באיברים ובמערכות איברים בעלי קווי מתאר חדים, מדובר באופן בלעדי בכוחות של האלמנט הארצי. ברגע בו מדובר בגורם הנמצא בסירקולציה, ותהא זו סירקולציה של נוזלי תזונה או נוזלי תזונה שהשתנו כבר בדם, אנו עוסקים, בכל האמור בכוחות שולטים, לא בכוחות ארציים אלא בכוחות פלנטריים. עוד ניכנס לעניין זה ביתר דיוק. כעת נדבר על העקרון בלבד.

כך באדם הבנוי בצורה מוצקה מדובר באופן מהותי בגוף הפיסי, ובאדם הנוזלי מדובר בגוף האתרי. וכעת נוטלת חלק באורגניזם האנושי גם תצורת האויר, תצורת הגז – ולמעשה יותר מכפי שמשערים בדרך כלל. במידה בה מורכבת תצורת הגז באורגניזם שלנו באורח מחיֵה, היא תלויה בגוף האסטרלי, כך שאת נשימת האדם, למשל, בהתגלותה הפיסית, יש לתפוס כפונקציה של הגוף האסטרלי.

ודווקא בנוגע לאדם הרביעי, אדם-החום – דיברתי איפוא על האדם הפיסי הבנוי מגוף פיסי, על אדם הנוזלים הבנוי מגוף אתרי, על האדם של תצורת הגז, כלומר האדם עם הפעילות של כל תצורות הגז או האויר, הבנוי מגוף אסטרלי – בנוגע לאדם החום אין ספק לרגע שבחלל שתופס האדם הפיסי, ואפילו מעבר לו, נמצא חום משתנה. אם נמדוד את החום מאחורי האוזן או מתחת למפרקים, נמצא אורגניזם חום שונה לגמרי. דרגת החום משתנה בכל מקום. כפי שתוכלו לדבר על כך שבמקום מסוים באדם מצוי הכבד, כך תוכלו לדבר על כך שהמעיים נמצאים במקום מסוים מאד; לשניהם יש טמפרטורה שונה לגמרי. טמפרטורת הכבד שונה לגמרי, מאחר שלכבד יש מערך חום מיוחד במינו. מערך החום נקבע במקורו בידי מערך-האני. כעת יש לכם לראשונה האפשרות לדמות את האדם, עד כמה שהוא נושא בתוכו את החומרים הקיימים באופן הרגיל על האדמה, כמוצק, נוזל, תצורת-גז ותצורת חום. תצורת-החום נשלטת בידי מערך האני.

וכעת, כאשר גורם כלשהו נושא בחובו מצב חום מסוים, פועל מצב החום על מה שחודר את מצב החום הזה, וכאן מגיעים למצב האמיתי של מערך האני. מה שעושה מערך האני באופן הרגיל באורגניזם האנושי, מתרחש בדרך העקיפין של מערך החום. הבה נניח למשל שאני הולך; אני פשוט הולך. כשאני הולך אני נאחז מתוך מערך האני שלי במערך החום של האורגניזם שלי. מה שעושה החום ברגליים – במידה בה מכילות הרגליים נוזלים הממלאים את המרכיבים המוצקים של הרגל – מה שעושה בהם החום מהווה אמנם באופן עקיף תוצאה של מערך האני, אך באופן ישיר נאחז מערך האני רק במערך החום. עלינו לראות איפוא במכלול האורגניזם – במערך המוצק, הנוזלי, בתצורת הגז ובמערך החום, את אחיזתו של מערך האני, אך רק בדרך העקיפין של מערך החום. כך גם עלינו לראות במכלול האורגניזם את אחיזתו של הגוף האסטרלי, אולם באופן ישיר נאחז הגוף האסטרלי רק במערך האויר שברשותנו, וכך הלאה. את השאר תוכלו לתאר לעצמכם.

אך באופן זה אתם מקבלים עוד את האפשרות לדבר-מה שונה לגמרי. אם תטלו את מה שמוצע לכם כיום בפיסיולוגיה ובאנטומיה, המאייר כה יפה ותקף לאדם כולו, לא תרכשו לעולם אצל אדם זה, שבמציאות אינו קיים כלל, את האפשרות לעבור אל היסוד הנפשי או הרוחי שלו. היכן בעולם כולו אמור משהו נפשי או רוחי להיות קשור באופן כלשהו לאדם זה, אותו מתארות כיום הפיסיולוגיה או האנטומיה? לכן נוצרו גם כל התיאוריות, המתכוונות לכאורה לטובה, אודות יחסי הגומלין של הנפשי-רוחי והגופני. התיאוריה המלאה ביותר בשאר-רוח, ויחד עם זה האווילית ביותר – בזמננו שני הדברים הולכים לרוב יחד – היא התיאוריה על ההקבלה הפסיכו-פיסית. הטענה היא ששני גורמים אלו מתנהלים בו-זמנית כשהם הולכים במקביל זה לזה, בלא שניתן למצוא ביניהם שום גשר. אולם ברגע בו אתם מגיעים מעלה אל השתנויות החום שבאורגניזם ונוכחים באחיזתו של האני בהשתנויות החום הללו שבאורגניזם, תאמרו לעצמכם: אכן, הסבירות שמערך האני יאחז באתר החום, ובכך, בדרך העקיפין של מערך החום, הוא יאחז באדם כולו עד למערך הפיסי בעל קווי המתאר החדים, היא ברורה כשמש.

הסיבה היחידה שלא ניתן למצוא את הגשר בין הפיסי לנפשי באדם, היא משום שאין מביאים בחשבון שלאדם יש מערך מדורג-עוקב זה, שבו נאחז מצדו המערך הרוחי-נפשי. למעשה מצב העניינים הוא כזה, שכאשר אתם פוחדים, למשל, עשויה העובדה הנפשית הפשוטה לפעול על טבע-החום שלכם. אינכם יכולים לחשוב כמובן שהעובדה הנפשית של חוויית הפחד תגרום לאיבריכם לרעוד; דבר זה לא יעלה על הדעת. לכן עליכם למצוא דבר-מה כמו ההקבלה הפסיכו-פיסית. אולם תוכלו לחשוב שעקב הפחד מושפע המערך הנפשי, המעוגן באתר החום, ובשינוי זה של מצב החום מתבטא הפחד. בזאת מועבר מערך החום אל נשימת האויר, אל הנוזל, ומטה עד לאדם המוצק. רק בדרך זו תמצאו את האפשרות להקים גשר מן הפיסי אל הנפשי.

אך אם אין ברשותכם מבט זה על האדם, לא תוכלו לעולם לעבור מן המבט אל האדם הבריא למבט אל החולה. שכן אם ניקח איבר כלשהו באורגניזם האנושי, הבה נניח כבד או כליה, המקבל בדרך מסוימת במה שמכונה מערך נורמלי את האימפולסים ממערך האני, כאשר אימפולסים אלו של מערך האני נתפסים תחילה באורגניזם החום ואז יורדים עד לכבד או הכליה בעלי קווי המתאר החדים, אם אנו מתבוננים בכך, קיימת כמובן אפשרות שהיאחזות זו של מערך האני בדרך העקיפין של מערך החום מעצימה בתוך עצמה את התנאים היומיומיים או מחלישה אותם, כך שמערך האני מפעיל את מערך החום ביחס לכבד או הכליה חזק מכפי שהוא אמור להפעיל אותו. וכאשר הסידור החייב להתקיים באורגניזם האנושי כדי שמערך האני יוכל לפעול בו, מופיע בדרך שגויה, כשסידור זה אינו ממוקם נכון, תיווצר האפשרות שהאורגניזם יחלה. פירושו של דבר, שאם אתם מדמים את האורגניזם האנושי כפי שמדמות אותו כיום האנטומיה או הפיסיולוגיה, הוא אינו מסוגל ליפול למחלה. שהרי מהיכן אמור מצב המחלה להגיע? באופן כלשהו חייבת להתקיים באורגניזם האפשרות שתיווצר המחלה; מערך האני חייב למשל להשפיע בדרך מסוימת חזק מדי על הלב – כלומר, להשפיע על הלב בדרך העקיפין של מערך החום. אם עקב נסיבות כלשהן קורה הדבר – גם בעולם החיצוני ניתן לכוון את מצב החום למקום אחר בדרך בלתי רצויה או דיסהרמוניות – אם קורה איפוא באמצעות נסיבות כלשהן שהדבר שאמור להתרחש בדרך העקיפין של מערך החום בלב יתרחש בכליה או בכבד, אז יקרה באורגניזם דבר-מה שאמור אמנם לקרות, אלא שדבר זה מוזח ומוסט, ותתקיים האפשרות למחלה.

רק כאשר תביאו דבר מעין זה בחשבון, תגיעו להבנה של אפשרות המחלה, ובלעדיו לא תגיעו להבנה זו. עליכם לומר לעצמכם: כל המתרחש באורגניזם האנושי הינו תהליך-טבע. אולם המחלה מהווה גם היא תהליך-טבע. מתי נעצר תהליך טבע? היכן מתחיל תהליך מחלתי, כיצד עובר תהליך בריא לתהליך מחלתי? שאלות אלו נותרות פשוט בלתי ניתנות למענה אם נשארים במה שמתקבל בפיסיולוגיה ובאנטומיה הרגילות. רק אם אתם יודעים שדבר מסוים שהינו חולה בכבד, הוא בריא בלב וחייב להתקיים בו אם האדם כולו אמור להתקיים, רק אז תקבלו דימוי על האפשרות ליפול למחלה. שכן לולא יכול היה האורגניזם האנושי ליצור ממערך האני את מערך החום החייב להתקיים באיזור הלב, לא יכול היה למשל האורגניזם האנושי הזה לחשוב או להרגיש. אך אם הוא נאחז במערך הכבד או הכליות, נוצר ההכרח לסלק אותו משם, כלומר להעבירו חזרה כביכול אל גבולותיו המקוריים. רואים אתם, ידידי היקרים, לשם כך קיימות בטבע שבחוץ סובסטנציות ופעילויות חומריות, שבעבור כל איבר ואיבר מסוגלות ליטול על עצמן את פעילותו של הגוף האתרי, את פעילותו של הגוף האסטרלי ואת פעילותו של מערך האני. הבה נניח איפוא שמערך האני נאחז בדרך בלתי נכונה בכליה – כל זה אמור לשמש כיום כקו מנחה בלבד, נדבר על העניין באורח מקצועי יותר בימים הבאים – הבה נניח שמערכי האני והכליות אחוזים זה בזה בדרך אינטנסיבית מדי. באמצעות נטילת צמח השבָטבַט (equisetum arvense) בדרך מסוימת מתאפשר לתת לכליות לבצע את מה שבמצב הבלתי נורמלי המחלתי הזה עושה בדרך כלל מערך האני. אתם עומדים איפוא בפני העובדה שבמצב מחלה במערך הכליות נאחז בהן מערך האני, אולם בצורה בה הוא אמור להיאחז רק בלב ולא באופן בו הוא אמור להיאחז בכליות. נעוצה כאן פעילות שאינה אמורה להימצא במקום זה, המופעלת עקב כך שמערך האני מתמסר באינטנסיביות יתר לפעילות שלו. ניתן לסלק אותה רק כאשר מכניסים אל הכליות בצורה מלאכותית פעילות המאזנת פעילות זו של מערך האני. השבָטבַט הוא הדבר שתוכלו להביא, בדרך הנכונה, אל הכליה, ואם העניין צולח בידכם הוא יוכל להתווסף לכליה בתפקודו ופעילותו. לכליה יש משיכה (אפיניות) גדולה לשבָטבַט. באותו רגע פורצת פעילותו אל הכליה, ומערך האני מוּצא ממנה. אולם אז, כאשר האיבר החולה יכול לסלק בדרך אחרת את הפעילות החולה שלו ולמערך האני ניתנת שוב משימתו שלו, יחזור מערך האני הזה לפעולתו הבריאה. תוכלו לעורר את אלו המכונים גופים גבוהים לפעילות בריאה, אם אתם מוציאים אותם מן האיבר החולה ומחזירים אותם שוב למשימתם. אז, באמצעות כוח ריאקטיבי שמופיע, פועל גוף זה על האיבר החולה בצורה בריאה. אך אם מבקשים לחדור אל הכוחות הקיימים כאן, אם רוצים ללמוד להכיר את המערך האנושי על הקשר שלו למבנה הקוסמוס, למבנה של שלוש ממלכות הטבע המקיפות את האדם על האדמה, יש לייסד מדע-טבע שונה מזה ששגור כיום לעתים קרובות.

ברצוני להביא לכם דוגמה. כולכם ראיתם תל נמלים; אתם יודעים שנמלים יכולות להפיק תל נמלים. כיום מדברים על תל נמלים כפי שמדבר כימאי, אפילו כימאי שעוסק ברוקחות, אך אין יודעים את העובדה שלהלן. אין יודעים למשל שביער בו אין נמלים המבצעות את עבודתן, נגרמים עקב כך נזקים איומים בכל הקשור לרובד של שורשי העצים, העשוי להירקב. משמעות הדבר נזק עצום להתפתחות האדמה. האדמה מתפוררת כביכול עקב השאריות האורגניות הנרקבות שלה. תארו לעצמכם – מדובר כאן בהדגמה בצורה גסה – כפיס עץ שהחיים הצמחיים הוצאו ממנו, שעבר למעין מצב מינרלי, כשהוא מוצף במים ונרקב. הודות לכך שהנמלים מתנהלות על פי ישותן, מתקיים תמיד פוטנציאל גבוה מאד של חומצה פורמית בקרקע ובאויר בתחום היערות. חומצה פורמית זו חודרת את הרקב, וממה שנוצר כתוצאת הקשר בין פעילות החומצה הפורמית והרקב, מתאפשרת ההצלה של המשך ההתפתחות, כך שהאבק לא מרחף בחלל העולם אלא יכול להימסר כחומר להמשך התפתחותה של האדמה, וכך איפוא חומרים אלו, המהווים לכאורה רק חומרי הפרשה של חרקים או בעלי חיים אחרים, כאשר מכירים נכונה את תפקידיהם, הינם למעשה המצילים של המשך התפתחות האדמה.

רואים אתם, חקירה פשוטה של סובסטנציות, כפי שחוקרים כיום הכימאים, לעולם לא תביא להכרת משימתן הקוסמית. אך ללא הכרת משימתן הקוסמית של סובסטנציות, בלתי אפשרי להכיר את משימתן כאשר הן מוכנסות לפנימיות האדם. התהליך שעובר ללא כל תשומת לב עם חומצה פורמית בחוץ, מתנהל כל הזמן באורגניזם האנושי. הדגשתי כבר בהרצאה אחרת שהאורגניזם האנושי חייב להכיל בתוכו תמיד כמות מסוימת של חומצה פורמית, מאחר שחומצה פורמית משקמת תהליך הזדקנות של החומרים באדם שהיה מתרחש לולא כן. העניין הוא בכך שבמקרים מסוימים יש לקבוע שלאדם יש מעט מדי חומצה פורמית באורגניזם שלו. הדבר שחייבים לדעת הוא שאיברים מסוימים מכילים בתוכם כמויות שונות של חומצה פורמית. כאן קורה שלאדם יש מעט מדי חומצה פורמית באיבר מסוים; אז יש להוסיף חומצה פורמית לאורגניזם. נוכל למצוא מקרים שבהם מוסיפים חומצה פורמית במקום בו היא אינה עוזרת כלל, ומקרים אחרים בהם היא תעזור מאד. במקרים מסוימים האורגניזם נלחם כנגד נטילה ישירה של חומצה פורמית, אך אם מגדילים בו את כמות החומצת האוקסלית, הוא ייצר חומצה פורמית מחומצה אוקסלית. במקרים בהם חומצה פורמית אינה מספקת, נחוץ לעתים קרובות להשתמש בחומצה אוקסלית, משום שהחומצה האוקסלית הופכת באורגניזם האנושי לחומצה פורמית. זוהי רק אינדיקציה עד כמה נחוץ ללמוד להכיר לא רק את האיברים בעלי קווי המתאר החדים, אלא גם את תהליכי הנוזלים והמיצויים הנוזליים, בחוץ בקוסמוס כמו גם בפְנים האורגניזם האנושי, על כל פרטיהם.

רואים אתם, אפשר להתבונן בתהליכים מסוימים בטבע שבחוץ שמעורר האדם, אך לא להכיר באמצעות הפירוש של מדעי הטבע את מלוא משמעותם.

אציג לכם תופעה פשוטה מאד. באזורי הדרום יש עצי תאנה. קיימים עצי תאנה המייצרים תאני בר, ועצי תאנה המניבים תאנים מתוקות שטופחו במיוחד. האנשים שם ערמומיים מאד בייצור התאנים המתוקות. הם עושים את הדבר הבא: הם נותנים לזן צרעות מסוים להטיל ביצים בפרי תאנה אחד, שגדל בצורה רגילה. מן הביצים בוקעים זחלי הצרעה, המתגלמים לאחר מכן. תהליך זה נחסם בידי המגדלים, ומתאפשר לצרעות הצעירות להטיל ביצים בפעם השניה בשנה. בדרך זו, בה מוטלות ביצים בפעם השניה בשנה בידי דור הצרעות שנולד באותה שנה, נוצרת בתאנה שבתוכה הטיל הדור השני ביצים, מתיקות מיוחדת במינה. אותם מגדלים בדרום מגיעים למטרתם כשהם נוטלים קודם כל תאנים הקרובות כבר להבשלה, קושרים עם סרט שתי תאנים יחד ותולים אותם על ענף. הם נותנים איפוא לצרעות לדקור את התאנים, ומשום שהפרי נחתך כבר, מואצת הבשלתו. הודות לכך מתפתח גם דור הצרעות הראשון מהר מאד, עובר אל התאנים האחרות שלא נקטפו, והללו מקבלות כך מתיקות מיוחדת.

זהו תהליך חשוב מאד, ידידי היקרים, משום שבתוככי הטבע עצמו, בסובסטנציית התאנים, מתרחש – כשהוא מכווץ – אותו דבר עצמו המתרחש בפרטים הנפרדים זה מזה כאשר הצרעה או הדבורה קולטות את הצוף מן הפרחים, נושאות אותו לכוורת ומייצרות את הדבש. למעשה, מה שמתפצל אצל הדבורה לתהליכים המתחילים מן הפרחים, שאת הצוף שלהם מוצצת הדבורה, ועד לייצור הדבש בכוורת, מתרחש בתאנה עצמה. כאשר אנשי הדרום מאפשרים לדורות הצרעות לדקור את התאנה, הם מעוררים בה תהליך של יצירת דבש. תאנה זו, הנדקרת בידי הדור הצעיר, מקבלת לתוכה תהליך של ייצור דבש. כאן לפניכם הטרנספורמציה של שני תהליכי טבע, שבהם האחד מתנהל בפרטים נפרדים כאשר הדבורים אוספות את הצוף מן הפרחים הרחוקים ומייצרות ממנו דבש בכוורת, בעוד התהליך האחר מתנהל כולו באותו עץ עצמו: נתלות בו שתי התאנים המבשילות מהר יותר, דור הצרעות נוצר מהר יותר, ותאנה אחרת נדקרת. כאשר נדקרת התאנה השניה מופיעות בעץ כולו תאנים מתוקות. תהליכים כאלה חייבים ללמוד, משום שאלה הם תהליכי הטבע החשובים כאן. באדם מתרחשים תהליכים, שעליהם פשוט אין לפיסיולוגיה ולאנטומיה בנות זמננו כל מושג, משום שהן אינן מרחיבות את התבוננותן אל תהליכי טבע כמו אלה שתיארתי כעת. יש להתבונן דווקא בתהליכים העדינים יותר של הטבע, ואז נגיע להכרת ידע אמיתית של האדם.

אולם חלק מכל זה הוא חוש-טבע פנימי אמיתי, יכולת ראיה מאוחדת של חום, זרמי אויר, חימום אויר, קירור אויר, משחק של קרני השמש בחימום וקירור האויר ובעיבוי מים באטמוספירה, ראיה של המשחק המופלא של הטל על הפרחים בבוקר, ראיה של כל הצמחים, של התהליכים המופלאים המתרחשים, נאמר, בבלוט האלון, הנוצר גם הוא באמצעות דקירת צרעה והטלת ביצים. חייבים להסתכל על כל אלה במבט מקרוקוסמי. לכך דרוש חוש-טבע. וחוש-טבע לא קיים כאשר, כפי שהדברים נעשים בהתבוננות כיום, עושים הכל בתלות ובצמידות לתכשירים המושגים באמצעים מיקרוסקופיים; אז מוציאים את הדברים מן הטבע. רואים אתם, כאן נעוצה אשליה נוראה. מה מבקשים להשיג למעשה כאשר משתמשים במיקרוסקופ? מבקשים לראות את מה שלא רואים בעין הרגילה. כאשר מגדילים את האובייקט למימדי ענק, מאמינים שמקבלים את התוצאה המתרחשת בקנה מידה קטן. אך כאן מסתכלים על אובייקט מוטעה לגמרי, על אובייקט לא אמיתי. למיקרוסקופיה יש משמעות רק כאשר לה עצמה יש כה הרבה חוש-טבע, עד שהיא מסוגלת – לאחר שהתבוננה במיקרוסקופ – לעצב את האובייקט באופן פנימי עד לקנה המידה הקטן המתאים. אז שונים לגמרי פני הדברים; אז תראו דבר-מה שונה לגמרי. כשאתם רואים אובייקט בצורה מוגדלת, אתם חייבים להקטין אותו בתוככם, פשוט באמצעות ההפנמה שלכם. זאת אין עושים בדרך כלל. לרוב אין לאנשים כל מושג על כך שיחסי ההגדלה של אובייקטים מן הטבע אינם יחסיים. תיאוריית היחסיות היא תיאוריה יפה וגדולה מאד, אך למרבית התחומים היא פשוט בלתי ניתנת ליישום. אולם האורגניזם האנושי! לפני שלוש שנים השתתפתי בויכוח בין פרופסורים. האנשים לא הבינו אפילו מעט כשנאמר להם שהאורגניזם האנושי אינו יכול למשל להכפיל את גודלו פי שניים מכפי שהוא; הוא פשוט לא יוכל להתקיים; גודלו נקבע בידי הקוסמוס לא יחסית אליו, אלא באופן אבסולוטי. ובגודל שמעל לנורמלי – כמו אצל ענקים – או קטן מדי כמו אצל גמדים, אנו נכנסים כבר למצבי מחלה. כך ניתן לומר שכאשר מסתכלים על אובייקט כלשהו תחת המיקרוסקופ, רואים קודם כל שקר, ויש להוריד אותו אל האמת. אך נוכל להוריד אותו אל האמת רק אם יש לנו חוש-טבע למה שקורה בטבע שבחוץ.

כאן חשוב להסתכל על כוורת הדבורים, וללמוד כי הדבורה הבודדת היא טיפשה. יש לה אינסטינקטים, אך היא טיפשה; אולם מכלול הכוורת הינה חכמה באורח יוצא מן הכלל. רואים אתם, היו שיחות מעניינות מאד בין הפועלים המקבלים ממני, כאשר הזמנים סדירים, שתי הרצאות בכל שבוע[1]. דיברנו על ממלכת הדבורים, ואז עלתה שאלה מעניינת מאד, שכל דבוראי מכיר היטב את משמעותה. כאשר מטפל שאהוב על אוכלוסיה של כוורת נופל למשכב או מת, נכנסת כל הכוורת לחוסר סדר. אלו הן העובדות. כעת טען מישהו שחושב לגמרי במובן של ההשקפות בנות זמננו: אבל הדבורים הרי אינן מבחינות בדיוק כזה; אין להן מושג על הדבוראי, על המטפל בכוורת. כיצד נוצרת איפוא תחושת שייכות אליו? אך עוד הרבה יותר מכך. הבה נניח שמטפל מסוים דואג בשנה זו לכוורת, ובשנה אחרת יש אוכלוסיה שונה לגמרי בכוורת, והשינוי מגיע עד למלכה; כל הדבורים שם צעירות. מהיכן תיווצר כאן תחושת השייכות? תשובתי היתה כלהלן: מי שמכיר את האורגניזם האנושי יודע שמדי פרק זמן מוגדר מתחלפים כל החומרים באורגניזם. הבה נניח שמישהו מכיר כיום אדם מסוים אשר נסע לאמריקה וחזר לאחר עשר שנים. הוא מוצא לפניו אדם אחר לגמרי מזה שהיה כאשר הכירוֹ לפני עשר שנים. הוא מוצא שכל החומרים שלו התחלפו, הוא רואה לפניו מרקם אחר לגמרי. אין זה שונה מכוורת הדבורים, בה התחלפו הדבורים, אך נשארה השייכות בין הכוורת למטפל. שייכות זו נובעת מכך שבכוורת הדבורים חיה חכמה עצומה, אלא שאין זה אותו קומץ של דבורים בודדות, אלא שלכוורת עצמה יש באמת נפש עצמית מוחשית.

זהו הדבר שעלינו לקלוט בחוש-הטבע שלנו – ראיה זו שלכוורת הדבורים יש נפש. אז נוכל להעביר לכמה דברים אחרים ראיה זו, שנוצרה מחוש-טבע אמיתי. ורק עם ידיעה כזו, שנוצרת מתוך חוש-טבע המסוגל לא רק להתבונן דרך מיקרוסקופ אלא לראות דרך מיקרוסקופ, אם אשתמש בביטוי זה, אנו חודרים אל האדם הבריא והחולה. זאת נעשה בימים הבאים, ובזאת נביא בחשבון את מה שברצוני לכנות “המוסר של לימוד הרפואה ושל מדע הרפואה”. זאת נעשה בימים הבאים.

———————————————————————————

  1. הכוונה לפועלים שעבדו בהקמת בניין הגיתאנום בדורנאך. סדרת ההרצאות על הדבורים שבה מדובר יצאה בספר, שתורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת תלתן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *