מאת: ארמן טאוגו

מפגש שנערך ברחובות, 18 באוקטובר שנת 2008.

תרגום משפה הרוסית לשפה העברית: רימה טפר

תיקונים: דניאל זהבי

ארמן טאוגו, נשוי ואב לארבעה ילדים, נולד בארמניה, ירוואן.חי בעיר טלין שבאסטוניה. בא מתחום הפיזיקה התיאורטית שבה עבד עד שנת 1990. ב-1996 סיים לימודיו כתיאולוג והיה כומר בקהילה כריסטיאנית בגרמניה. ועד 2007 היה כומר בקהילות כריסטיאניות באסטוניה וליטא. משנת 2007 עבר שוב לגרמניה יחד עם אשתו וילדיו להיות כומר בקהילה כריסטיאנית. תמיד התעניין בתמונה הכללית של האדם והעולם וכבר בצעירותו הכיר את האנתרופוסופיה שנתנה לו כלים לחשיבה אינטואיטיבית.

מזה מספר שנים עובד עם הקהילה האנתרופוסופית בטלין, לפני כן עבד כמורה שיעורי דת בבי"ס בשטוטגרט, כיום הוא מבקר רבות בערי רוסיה, במדינות הבלטיות, ארה"ב, גרמניה וישראל (בישראל מבקר כבר מספר שנים ברציפות את הקהילה ברחובות וברחבי הארץ). מרצה ונותן יעוץ לקבוצות ויחידים בנושאים: ילדי אינדיגו, חינוך, חינוך מבוגרים, פועל להקמת אקדמיה רוחנית ללימודי לוגיקת החשיבה, לוגיקת הרגש ולוגיקת הרצון. פיתח טכניקת "דרמה אינטואיטיבית" המבוססת על הרעיונות של שטיינר – להעלאת רמת התודעה של קבוצת אנשים מעל ומעבר ליכולותיו של אדם אחד, ומדיטציה דיאלוגית. בעברית יצא ספרו: ילדי האינדיגו – הדור החדש? בהוצאת חירות.

ארמן טאוגו Armen Töugu

אני אדבר היום בעיקר על החלק הראשון של הספר "כיצד קונים דעת העולמות העליונים". הוא מתחיל כבר מהפרק הראשון "תנאים מקדימים" והולך עד הפרק שבו מדובר על התנאים של הלימוד. בעצם אפשר להגיד, שהספר בנוי משני חלקים: החלק הראשון מתחיל ב"תנאים מקדימים", והחלק השני ב" תנאי הלימוד", ולמה כך, אני כבר עכשיו רוצה לספר.

העניין הוא שהחלק השני נותן תרגילים בעיצוב של "פרחי הלוטוס", והחלק הראשון, נותן תרגילים בהזנת ה"פרחים" הללו. זאת אומרת, שכל גוף מתעצב מצד אחד דרך המזון, דרך הסובסטנץ, ומצד שני דרך צורות אשר הסובסטנץ הזה מקבל. והאופי של התרגילים הוא שונה. החלק השני, אלה תרגילים לעיצוב צורות, והחלק הראשון אלה תרגילים הנותנים מזון. ובכן, ה"דיאטה", השאלה הזאת של המזון, היא מורכבת יותר, כך נדמה לי, מהשאלה של הצורות. לכן מכיוון שזה נימצא כבר בהתחלה, הרבה פעמים אנשים מתחילים כבר מזה, מה"דיאטה", שמים לב שזה לא הולך להם והשאלות לגבי הצורות פשוט כבר לא נשאלות. נשאלת השאלה איך בצורה נכונה להזין את הגוף האסטרלי? אל כך אנו נדבר היום. שני הפרקים הראשונים, הם בעצם פרקי מפתח. הפרק הראשון נקרא "התנאים המקדימים", ב"תנאים המקדימים" מדובר בעצם על הדרך שבה צריך לעבוד עם הסימפטיות והאנטיפטיות שלנו. בפרק השני, "השלווה הפנימית", זהו פרק המשך. בהרדוף אני נתתי הרצאה שלמה בנושא הזה, דברתי על לוגיקת / הגיון הלב. וגם כאן נתתי את ההרצאות בנושא לוגיקת הלב, בגלל שזה מופיע כמבוא, כתנאים מקדימים כדי לתרגל תרגילי "דיאטה".

ובכן, ניקח את התרגיל ראשון, שם נאמר: שימו לפניכם צמח, אשר נמצא בתהליך צמיחה ותנסו מתוך שלווה פנימית להתבונן בצמח הזה. בהמשך תיאור התרגיל נאמר: אם תעשו זאת בתשומת לב, במידה מספקת, אזי תגלו רגש, אשר בדרך כלל בא ונעלם בנפש בלי שנשים לב אליו. לאמיתו של דבר התרגיל הזה מהווה ריכוז על הרגש הזה. לתת לו להצטלצל בנפש באופן כזה שמחשבות ורגשות לא יפריעו. לאחר מכן שטיינר מצביע על מהות הרגש הזה, על מה צריך לשים לב. הרגש הזה, הוא אומר, יהיה דומה לרגש אשר מופיע אם נסתכל על זריחת השמש. ושוב, אם תתבוננו מתוך שלווה פנימית על צמח קמל או מת, אז שוב בתוך הנפש יופיע רגש, ואם נצליח לשים לב אליו ולהחזיקו, אז הוא יתגבר ויהיה דומה לרגש אשר מופיע כשאני מתבונן בירח שבשמיים. זהו תיאור די קצר של שני התרגילים הללו, אשר מהווים תרגילי מפתח.

אם תתחילו לעשות זאת, תשימו לב שלאמיתו של דבר מחשבות ורגשות שונים מופיעים בנפש תוך כדי התבוננות בראשון ובשני. וכבר מופיע ספק פנימי: מהו הרגש מכל אותם הרגשות, הרגש שצריך להשאיר בנפש ולהתבונן בו. כמובן אפשר הרבה פעמים לעשות זאת, ומתישהו באמת אפשר יהיה להגיד: זה אכן הרגש הזה. אבל ישנה כאן נקודה חשובה מאוד – שטיינר אומר: צריך להגיע למצב של שלווה פנימית ומתוך המצב של שלווה פנימית לתת להצטלצל לאותו הרגש הנכון. ובדרך כלל אין אנו מגיעים לאותו מצב שלווה פנימית בתחילתו של התרגיל הזה. זאת אומרת, אנחנו כבר מתחילים בתרגיל עם איזשהו רגש ומנסים להוסיף עוד כל מיני רגשות, אשר נוצרים מהתבוננות, ויחד עם כל זאת להשיג תוצאות. לכן הפרק "שלווה פנימית", משתייך עדיין לתנאים המקדימים של כל אותם התרגילים. בהתחלה צריך ללמוד לפתח בתוך עצמי את המצב של שלווה פנימית לפני התרגילים האלה. ועכשיו איך לפתח את זה, כאן עוזרת לנו לוגיקת הלב.

נגיד, את התרגיל הזה אפשר לעשות כך: אני פשוט אפרט כל צעד. אתם לוקחים ושמים לפניכם צמח כלשהו.

1. אתם מנסים תחילה לראות רק את מה שבעצם העיניים רואות: להתבונן בצורתם של העלים, צורה, צבע. תנסו לקבל מזה רושם בנפש.
2. כשנוצר הרושם, עכשיו אתם צריכים לשים לב איזו תחושה נוצרת בנפש, אשר יצרה את הרושם הזה.
3. עכשיו לפי עיקרון של לוגיקת הלב צריך להחצין, להפריש את הרגש הזה מתוכך. על ההחצנה הזאת דובר כבר הרבה. זה אומר שאני בונה לעצמי את הרושם הבא: אני מתבונן על עצמי, איך שאני יושב על הכיסא, ומתבונן על עצמי מהצד. תוך כדי אני צריך ללמוד להחצין מתוך עצמי את הרגש הזה. תוך שימוש בשיטת לוגיקת הלב. אפשר לומר כך: אני מחפש לאותו רגש צבע וצורה. בתוכי נוצר איזשהו רגש ואני שואל: איזה צבע הרגש הזה יוצר, אילו הייתי משתקע בו? זה יכול להיות צבע אחד או תערובת של צבעים. ואם הצלחתי להתאים, אז אני אומר, הנה עכשיו אני מתבונן על עצמי מהצד, ואני רואה את עצמי על הכיסא יושב ומתבונן בתוכי באותו מקום היכן שאני מתבונן בתוכי על אותו הרגש, בתוך הדמות שלי, אני יוצר צבע מסוים, והצבע הזה זהה לרגש הפנימי. אם אני עושה זאת בצורה אינטנסיבית לפי היכולת, אני אשים לב שאם אתבונן בדימוי הזה שתים שלוש דקות, בדימוי של עצמי, אז אגלה שהרגש ההוא אשר היה בתוכי, הוא כאילו זורם מתוכי. הוא מתאחד עם הדימוי הזה והצבע הזה. באיזשהו מובן אני משתחרר מהרגש הזה.
4. במשך שלוש דקות לנסות בצורה כזאת להחצין את הרגש הזה, להשתחרר ממנו. אז אשים לב שבתוכי עולה רגש אחר, הרגש הבא. זהו רגש מסוג אחר מזה שהיה בהתחלה.
5. אליו צריך לגשת באותה צורה: שוב לחפש, אילו צבעים וצורות תואמות לרגש החדש הזה.
6. אם נמצאו, אני מתבונן שוב על הדימוי של עצמי ועכשיו אני רואה לא רק את הרגש הראשון, אלא גם את הרגש השני בצורה של צבע וצורה. וזה דומה לשכבה אחת שעולה על השנייה. אני מתבונן על הדימוי של עצמי, ושם אני רואה בתוך הדימוי הזה בצורה של צבע, שני סוגים של רגש.
7. אם ננסה עכשיו להמשיך לשתים שלוש דקות את ההתבוננות הזאת ומחדש לכוון את תשומת הלב לתוך עצמי, אז יכול להיווצר עוד רגש. יכול להיות, שנצטרך לחזור על צעדים אלה כמה פעמים, לעיתים פעמיים יספיקו. באיזשהו שלב תהיה תחושה: עכשיו נוצרת שלווה בתוכי. אין שם יותר תחושות מובהקות בצורה של סימפטיה ואנטיפטיה. נוצר בתוכי פחות או יותר מצב נפשי נטרלי. כביכול אני עומד בפני עצמי, וכל אותם תחושות של צער מצד אחד ושימחה מצד שני, מחשבות למיניהם, כל זה מתברר נמצא מחוצה לי. וזאת נקודת מוצא, אשר ממנה צריך להתחיל את התרגיל.

מהמצב הזה התרגיל נעשה באופן הבא: אני מסתכל שוב על מה שרואות עיניי, ועכשיו אני מנסה לקבל את הצורה של הדבר אותו אני רואה. אני מנסה כאילו להחיות את עצמי בצורה הזאת. אבל את צורתי אני מכיר בדרך כלל: יש לי שתי ידיים, שתי רגליים, ראש, עיניים ואוזניים. עכשיו צריך לעשות מאמץ פנימי ולהמיר את צורתי בצורה שאני רואה אותה. ולזמן מה לנסות להישאר בצורה החדשה הזאת. אם נשארים בצורה הזאת, מתעורר בנפש רגש זר, רגש שמקודם לא היה, אשר ביחס אליו אני יכול להגיד: זה לא הרגש שלי. הוא כאילו בהדרגה ממלא את הנפש, אם היא נמצאת בתוך צורה אחרת. כל עוד אני נשאר בצורה הזאת, ישנה מעין תחושה, שהרגש הזה, הוא כאילו מתחייה בנפש, חודר לתוך הנפש, מתעורר בתוכה. אתם מחכים ובתוככם, בהדרגה, חודר ומתחייה הרגש הזה. צריך זמן מה, כדי שהרגש הזה לאט לאט יתחזק. וזה מתרחש רק כשאתם מצליחים להחצין או להפריש את הצורה של עצמכם ומתמידים להישאר בצורתו של אובייקט ההתבוננות שלכם, לדוגמא: צמח, להחזיק במחשבה-צורה (formidea) זרה לכם של הצמח הזה. בעיקרון זהו הרעיון של התרגיל הזה. שנית – עם צמח קמל או מת נעשה אותו הדבר.

הטעות הנפוצה היא, שלפני שאני עושה את ההכנה הזאת, ההחצנה מתוכי של רגשות רגילים, אני כבר מנסה להתבונן על הצמח ולהסתכל על מה שאני מרגיש. ואז מה אני יחווה? אני יחווה את מה שאני בדרך כלל חווה. את עצמי. ולכל מה שקשור לצמח, בדרך כלל לא נצליח לשים לב. כל האומנות היא בהתחלה לשים את עצמך בצד. ואיך לעשות את זה, כל זה מתואר באותם שני הפרקים, הנקראים "תנאים מקדימים" ו" שלווה פנימית". ובכן מה שאני קראתי "לוגיקת הלב", מתאר בצעדים קטנים, איך להגיע לשלווה פנימית. מהמצב הזה של שלווה פנימית כבר אפשר לעשות כל תרגיל, אשר מתואר בספר הזה.

אפשר לחזור על ארבעת השלבים של "לוגיקת הלב" בקצרה. השלב הראשון הוא: אני מתרשם מחפץ ובתשומת לב מסתכל איך זה משפיע עלי. זה יכול להיות צמח מסוים, אשר צומח או יכול להיות גם בתהליך קמילה או מת, חתיכת עץ. זה יכול להיות גם כל אובייקט אחר. בעתיד זה יכול להיות – כאן נלקחים האובייקטים הבאים – למשל, אני שומע צעקה של חיה או שאני מקשיב לדיבור האדם – אותו דבר. הנה אדם אמר משהו, זה השפיע עליי. בכל זאת נקודת מוצא – קרה משהו, זה השפיע עליי, ואני שם לב לפעולה הזאת. היא יוצרת בי איזשהו רגש, תנועה של הנפש, מחשבה כלשהי – כל זה אפשר לייחס לתחום הסימפטיה ואנטיפתיה. אני אמרתי כרגע משהו, שימו לב, איפה בתוכי נוצרה תנועה, ונוצרו מחשבות, כל זה קומפלקס אחד, זו הייתה איזו שהיא התרשמות. ובכן, ההתרשמות הזאת עדיין לא שייכת כלל לתרגיל הזה. זאת אומרת, צריך ליצור מאמץ, כדי להחצין אותה מתוכי, כדי לא לגשת יחד עם הרושם הזה לצמח או לגשת עם ההתרשמות הזאת כדי להקשיב לדיבור האדם, וכך הלאה – צריך לנטרל אותה. אולם הקשבה לצלילים, זה פשוט הולך כתרגיל הבא, כי צליל, הוא תמיד משתנה. כתוצאה מכך גם התרשמות משתנה כל הזמן. לתפוס אותו ולנטרל מהר, להחצין מתוכי – בשביל זה דרושה רמה גבוהה יותר, מלקבל רושם מצמח, אשר לא משתנה, ההתרשמות ממנו כביכול נשארת קבועה. ובגלל זה הוא מציע להתחיל לא מהצלילים, מדיבורו של האדם ומהתרשמות הנוצרת מזה, אלא דווקא ממה שעיניים רואות פחות או יותר יציב. ועכשיו הוציאו את ההתרשמות הזאת, תחצינו אותה מתוככם. איך עושים את זה – זה כבר הפרק הבא ה"שלווה הפנימית": הנה, אתה יושב במרחב הזה; ועכשיו תבנה דימוי של העצמי; תסגור עיניים, דמיין לעצמך את המרחב הזה; דמיין את עצמך יושב במרחב הזה, בחולצה לבנה ובמכנסיים כהים (אני אומר לעצמי, אצל מישהו אחר זה יהיה משהו אחר); מסתכל על זה כאובייקט חיצוני לגמרי. אתה יכול לגשת אליו, למשש ותהיה לך תחושה, כאילו אתה מיששת משהו חיצוני, לא את עצמך; ואתה יכול שוב להתרחק. ההתרשמות צריכה להיות, שנגעת במשהו זר, ראית משהו זר, אתה יכול להתבונן פנימה לתוך הזר הזה, ואז מה אתה תראה שם? אתה תראה שם את אותו רושם אשר נימצא באובייקט הזה. וכמו שאמרתי תנסו לחפש צבע וצורה לאותו רושם, אשר חיי בתוככם. ואם תצליחו להתבונן בצבע ובצורה בתוך הזר הזה, אז תשימו לב לאחר שתים שלוש דקות בערך, שמתוככם זורם הכוח הזה ונשאר בדימוי הזה. אתם משתחררים מהרושם האישי. מה שאני מתאר עכשיו, זאת שיטת הבדלה מרגש כלשהו.

כמו שאמרתי כבר, אם אתם מחצינים רגש ראשון, אז עדיין בדרך כלל אתם לא מגיעים ישר למצב של שלווה. למשל אתם עכשיו מסתכלים: הנה שם אני רואה את עצמי, ואם אני מסתכל לתוכי, רואה אני ואומר: מה שהיה בי מתוך מצב רוחי ומתוך מצבי הרגשי, זה היה יכול להיות אולי בצבע כתום. אז, אני רואה את עצמי ורואה בתוכי את הצורה הכתומה הזאת. מישהו אחר אולי יגיד כחולה ואחר-אדומה. אך צריך להתבונן על זה שתים שלוש דקות. אז אם שוב אשים לב לעצמי, אגלה שהרגש הזה, מצב רוח השתנה.

את הלך-הרוח החדש שהשתנה שוב אפשר להביע בעזרת איזשהו צבע וצורה. אתם חוזרים על אותה שיטת החצנה. אתם עוד פעם מתבוננים על עצמכם כעל אובייקט. וכעת בתוך האובייקט הזה ישנו הלך-רוח ראשון, נגיד צבע כתום, הלך-רוח אחר יכול להיות בצבע אחר, אולי זה יהיה צבע כחול או סגול. אך תמיד צריך לחפש מחדש, תמיד צריך להתחיל מחדש לחפש איזה צבע זה. כשאתם עשיתם את זה, שוב תסתכלו שתים שלוש דקות על העצמי כעל אובייקט. ובתוך האובייקט אתם תראו את הכתום הזה ויכול להיות גם את הסגול.

• ומה בנוגע לצורה? לא נאמר כלום אודות הצורה.
• למשל אתם מציירים כל מיני מצבי רוח, אז מה אתם עושים? אתם שואלים מה אני מרגיש עכשיו? ואם אתם לא אומרים באופן ישיר "פחד" או "שימחה", אך אומרים: אני מעביר לפני עיניי לוח צבעים; כתום – לא מדויק; כתום-אדום – זה קרוב יותר; אולי מופיע שם עוד צבע אפרפר – עוד יותר קרוב. מבינים למה אני מכוון? כלומר, אתם מתחילים לצייר, ובכל מקרה נוצרת לכם צורה כלשהי כזאת או אחרת. לזה התכוונתי תחת המילה צורה.

ותישארו בתוך זה. הנה, אתם צופים בעצמכם כעל אובייקט, ובתוך האובייקט הזה אתם רואים איזשהו צבע. בעוד זמן מה תהיה תחושה: מצב הרוח השתנה. אם אתם כבר תפסתם את השינוי, אז תנסו לעלות לתודעה שוב את מצב הרוח שהשתנה, באופן כזה, כדאי להגיד עכשיו: כתום מתאים לזה; והפעם אולי כבר איזשהו כחול, או כחול ירוק… אתם מחפשים ומחפשים ואז אומרים: אהה: הנה עכשיו יותר קרוב, עוד יותר ועוד… בצורה הזאת! אולי זה, זה…

עכשיו אתם שוב מסתכלים על עצמכם כעל אובייקט, באובייקט הזה היה כתום, אל תשכחו את זה, ועכשיו קיים בו גם כחול-ירוק, תוסיפו את זה. מתבוננים דקה-שתיים ושמים לב: הלך-רוח עוד פעם משתנה. וכעת אם אתם אומרים: אני מתבונן, אך אין שינוי, אז אתם הגעתם לשלווה פנימית. אז תפתחו עיניים, ותתבוננו בצמח הזה, ותתחילו לשנות את צורתכם. אם אתם מרגישים, אם אתם מרגישים שעכשיו יש לכם את האיזון הפנימי הזה, אז אתם מתבוננים על הצמח הזה שוב מתוך שלווה פנימית ואומרים: הנה יושב מישהו, יש לו ראש עגול וכך הלאה, ותנסו מתוך תחושה פנימית מאוזנת להתחיל ליצור את הצורה של הצמח הזה, אשר אתם רואים.

• מתוך עצמך?
• מתוך עצמך, מהמרכז החוצה.
• הכוונה היא – הצורה של הצמח המדובר או צמח בכלל?
• הכוונה היא, שאתם לוקחים תמיד משהו מאוד קונקרטי, לא ממציאים אלא מה שרואים עם עיניים פקוחות, מתחילים ליצור מבפנים, וככל שזה מדויק כך יותר טוב. אתם יוצרים אימגינציה עם עיניים פקוחות… זו פעולה טהורה של מחשבה, וטוב יותר לעשות אותה מהמרכז של עצמי, לא לאבד את המרכז, ממנו להתחיל ופשוט לעשות, לעשות מחשבתית. אני מתכוון להבא: כל עוד יש לכם צמח לא גדול, אז אין כאן הבדל רציני, אבל אם תתחילו לעשות תרגיל אחר, יכול להיות שלפני עיניכם יהיה עץ גדול מאוד, ואז זה יהיה הבדל רציני: אתם ממורכזים כאן במרכז של עצמכם או שמושפעים תחת השפעה אנרגטית של העץ הגדול. אז יכול להיות כך, שאתם במלואו תאבדו… תהיה לכם סחרחורת. את זה אל תנסו. אל תצאו מתוך עצמכם, כי… אפשר ללכת לאיבוד… בכל מקרה, ההיפך, אתם צריכים להגיע לנקודת איזון פנימית, לא ללכת לשום מקום ולא לחפש כלום בשום מקום אחר. ראשית, מה שאתם צריכים זה להגיע למצב מלא של איזון פנימי: זה כאן, בתוככם נמצא, לא איפה שהוא שם. ואיך אתם מגיעים אליו? פשוט בונים דימוי מחשבתי. דימוי מחשבתי כאן. בדימוי מחשבתי הזה אתם רואים: אהה, שם יושב אדם בצורה כזאת וכזאת וכך הלאה… ואני אנסה בנוסף למלא את הצורה עם מצב רוח, אני ממלא אותה בצבע – אך את זה אני עושה מכאן, מהמרכז שלי נעשה מאמץ, מכאן אני יוצר דימוי מחשבתי. זהו.

כל השאלה היא בכך, שאם אתם מגיעים לאיזון פנימי, אז בעיקרון, רק החל מהנקודה הזאת, אתם מתחילים לחפש את הרגש, אשר מדבר עליו שטיינר. אני אקריא שלושה משפטים מהספר "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?"

"תחילה צריך להתבונן בדברים כמה שיותר מדויק וחי – לזה אני התכוונתי – ורק אחר כך להתמסר לרגש המתעורר בנפש, למחשבה הנוצרת. כאן חשוב לכוון תשומת לב בצורה שווה גם לזה וגם לזה, תוך כדי שמירה על איזון פנימי מלא. אם האדם יצליח להיכנס למצב הדרוש של שלווה ולהתמסר למה שמתעורר בנפש, אז לאחר זמן מסוים הוא יצליח לחוות את הדבר הבא: הוא ישים לב איך בתוכו מתעורר זן חדש של רגשות ומחשבות, אשר הוא לא ידע לפני."

זה בעיקרון מה שניסיתי לספר, את שלושת המשפטים האלה.

כלומר, באילו צעדים טכניים אפשר להגיע לזה. הכוונה היא שאנחנו צריכים להסתכל על חוויות פנימיות אישיות כך, כאילו מישהו אחר היה חווה אותם. ולא אנחנו בעצמנו. אני רק ניסיתי לתאר את זה טכנית.

• אולי כאן צריכים ליישם טכניקה הדומה לדרמה אינטואיטיבית. ברגע שמופיע איזה שהוא צבע, הוא מיידית נעשה מעורפל ונעלם, יכול להיות שברגע הזה אני צריכה לשאול: אתה הצבע הזה או לא? אחרת, התחושה של הצבע הזה נעלמת.
• מה שאני אמרתי – להתאים צבע לרגש – זה, בעיקרון נעשה על מנת שנוכל להכיר את הרגש הזה טוב יותר.
• ההכרה האובייקטיבית לא יכולה להיות בבת אחת, בגלל זה אנחנו עושים את זה כמה פעמים?
• נגיד כך: מה זה אומר למצוא שם? אם אתם רוצים מהמילים להתאים שם נכון, אז מסתבר, שיש מעט מילים.
• לא מילים, אלא איזושהי הכרה.
• כן, אם אתם יכולים בלי מילים, אז זה יותר טוב. בדרך כלל צבע, גם הוא עוזר, משום כך הרגשות הראשונים שמתחילים לעלות, זה סימפטיות ואנטיפטיות, עולם אלמנטרי. ובשביל עולם אלמנטרי צבעים זה האופציה המתאימה ביותר, כדי להכיר בתודעה. אם אדם הצליח להחצין מתוכו רגשות של סימפטיה ואנטיפטיה, להפריד את עצמו מהם, אז הוא עולה לעולם של אמפטיה. זה כבר לא עולם אלמנטרי, זה עולם גבוה יותר. את העולם הזה שטיינר כינה בהתחלה עולם אסטרלי. מאוחר יותר הוא קרא לו דווכאן (Devahan) התחתון. ויש רגשות עדינים יותר, להם קשה להתאים צבע, להם יותר קל להתאים צליל, השמעת צליל. זאת אומרת, אתם צריכים פשוט להסתכל, מה מתאים יותר לרגש הזה.
• אולי יש עוד אמצעי משלים: לעשות את זה עם נייר וצבעים כמה פעמים. אז אפשר לראות, למשל, תמונה ולשאול: האם זה זה? הטכניקה הזאת עוזרת בהתחלה מאוד. זה יעזור לקבל ביטחון.
• האם העבודה הזאת עם העולם הפנימי של עצמי, מהווה מן מפגש עם שומר הסף הקטן?
• אכן כן, אם עושים זאת בצורה הנכונה, אז בהדרגה האדם מתחיל להתמצא בעולם האסטרלי. ומתישהו מגיע הרגע, כשכל חלקי הנפש מוחצנים ועומדים לפניו. אם מגיע השלב הזה, אז בעיקרון, הוא עומד בפני שומר הסף הקטן.

יש עוד שאלות? אם אין אני יכול לעשות עוד כמה הבהרות טכניות.

בעיקרון לתרגילים, שנותן שטיינר, בנקודת המוצא שלהם קיים מצב זה של שלווה פנימית. שני התרגילים הראשונים – עם תהליכי צמיחה וקמילה. ואז אפשר יהיה לשים לב, שתהליכי צמיחה הם מעוררים בנפש רגש, אשר אפשר יהיה לקרוא סימפטיה אובייקטיבית, סימפטיה עולמית. כלומר, זה… אנחנו יודעים, מה זה סימפטיה, שמהווה סימפטיה אישית, אך זו סימפטיה פנימית, היא פועלת על תהליכים פיזיולוגים. והרגש ההוא שאני חווה, כאשר אני רואה פרח פורח, הוא גם דומה לסימפטיה, אך הרגש הזה מעורר תהליכי צמיחה. וההיפך: רגש, אשר נחווה מקמילה, הוא דומה לאנטיפתיה אובייקטיבית. ואצל שטיינר ישנם הוראות, אם מישהו למד להחצין אובייקטיבית מתוך עצמו סימפטיות ואנטיפתיות, אז הוא יכול עם הכוחות האלה של סימפטיה ואנטיפתיה להשפיע על צמיחה וקמילה. אלו הם כוחות אובייקטיביים. בצמחים הם פועלים על צמיחה וקמילה, ואנחנו חווים אותם כסימפטיה ואנטיפתיה. אלו כוחות מהסוג האתרי.

לקומפלקס הבא של תרגילים, אשר שטיינר מציע, יש קשר עם כוחות מדרגה גבוהה יותר, הקרוי אסטרלי. הם קשורים בשמיעה. שם בתור ההתחלה הוא מציע להקשיב לצעקה של איזושהי חיה. אך שם שוב פעם – צריך ליצור בתוכך מצב של שלווה פנימית. כלומר, הנה צועקת חיה, וזה בדרך כלל מעורר בנפש סימפטיה או אנטיפתיה אישית – אותה צריך להחצין. צריך קודם להחצין את זה, להגיע לאיזון פנימי ולאחר מכן להמשיך להקשיב לצעקתה. ואז יהיה אפשר ללמוד, מקולה של החיה הזאת, לחוות את מה שחווה הנפש שלה. זה נחווה, ככאב או שימחה של החיה.

ואז הצעד הבא – כשאדם לומד להקשיב ולשמוע לאדם אחר ללא סימפטיות ואנטיפתיות. כלומר, צריך להקשיב אז לדיבור של אדם אחר, אך שוב, לעקוב ולראות שאם בנפש מתעוררת תנועה אישית, אז צריך להחצין אותה שוב, להגיע לשלווה פנימית ולהמשיך להקשיב. התרגילים האלה קשים יותר מתרגילים של צמיחה וקמילה, מהבחינה הזאת ששם למשל, דיבור חי הרי הוא בתנועה משתנה כל הזמן, לכן כל הזמן משתנים בנפש סימפטיות ואנטיפתיות. שם צריכים תמיד להשגיח על הנפש שתהיה במצב של שלווה פנימית. וזה דורש מאמץ.

ובמיוחד שטיינר מציע בתרגיל האחרון הזה להיות קשוב לדעתם של אנשים, כמו שהוא אומר, הנמצאים באיזשהו אופן במעמד נמוך משמעותית מכם ולדכות תוך כדי זה כל תחושה של עליונות. מבחינה זאת, אומר שטיינר, מועיל להקשיב בדריכות לילדים, כי מילדים אפשר ללמוד הרבה. ובכן הייתי רוצה לסיים בשאלה: למה מילדים יש מה ללמוד אפילו לחכם? אני שאלתי את השאלה הזאת, כי אם לעשות את התרגיל האחרון הזה, אז המשמעות שלו לא נמצאת בהבנת מה האחר אומר, המשמעות לא בכך, מה ילדים אומרים. המשמעות היא בכך, שכאשר אנחנו מקשיבים לילדים, אז הרבה פעמים מתעורר רגש של עליונות. ובכן את הרגש הזה צריך תחילה להחצין מתוככם. ובשביל זה דרוש מאמץ נפשי. וכאשר אנו עושים את המאמץ הזה, אז דרך שיכלול הרוחני הזה אנחנו בדרך לשלם. כלומר, אנחנו משתכללים לא דרך דבר חכם אצל ילדים והבנת משהו, אלא משתכללים מהקשבה לילדים, דרך זה שאנחנו נדרשים להפעיל מאמץ מאוד גדול כדי לדכא תחושת עליונות. וזהו המאמץ, אשר נדרש לעשותו בפנים, כדי להתגבר על רגש מסוים של סימפטיה או אנטיפתיה, או יהירות, במקרה הזה עליונות. הכוונה היא כששטיינר אומר: "החכם יכול ללמוד לאין שעור הרבה מילדים" – הוא לומד להתגבר על יהירותו, הוא לא לומד דרך זה שילדים מודיעים לו על משהו חשוב. התרגיל הזה מתייחס לחלק, הנקרא "הכנה להתקדשות". החלק הבא, נקרא "הארה", הוא נותן תרגילים, אשר מאפשרים לראות אותם,לא רק לחוות, אך גם לראות. לראות את אותם הכוחות האסטרלים ולא רק להרגיש. שם התרגילים לא רק על חוויות, תחושות ורגשות, אלא מתווספת לשם גם חשיבה, אשר מאפשרת להאיר את הכוחות האלה, לעשותם נראים. אך כל התרגילים האלה מתחילים מנקודת מוצא, אשר אני ניסיתי לתאר עכשיו טכנית, איך להשיג אותה – משלב הזה של איזון פנימי. זאת אומרת, אפשר יהיה לעשות כל תרגיל מהתרגילים האלה, אם נלמד איך להגיע לנקודת המוצא הזאת. וזה יביא לתוצאות נראות.