היוולדות חוזרת וחוק הגורל

היוולדות חוזרת וחוק הגורל

היוולדות חוזרת וחוק הגורל

רודולף שטיינר

תרגם: בן-ציון בננו וולקוביץ

תודתנו נתונה להוצאת מיכאל (שעברה לידיה של יוטקה ממסעדת הרדוף) על ההסכמה לשחרר ספר זה לארכיב העברי.

התוכן

חיים – מוצאם מחיים; נפש – מוצאה מנפש

מדע הטבע – מדע הרוח

מדע הטבע הוא מדע רוח בסיסי

הרכב נפש האדם

הבהמי-נפשי (נמוך הערך) – ירושה מן האדם עצמו

המשמעות של הביוגרפיה

האמונה החדשה והישנה

האמונה החדשה: סילוק הפלא מתחום החיים – אמונה בפלא בתחום הנפש

הרחבת תורת ההתפתחות של מדע הטבע על התפתחות נפש-האדם – מחוייבת המציאות מנקודת המבט של מדע הטבע המודרני

היוולדות חוזרת וחוק הגורל

חוק הגורל – מהי דרך פעולתו?

כיצד קשורים ביניהם מהלכי החיים רבי הפנים של האדם עלי אדמות

האדם – ישות משלושת: גוף, נפש, רוח – תפקודיהם ותכונותיהם המהותיים

חיי האדם אחרי המוות – אספקט העבר והעתיד בהם

ייעודו של האדם.

היוולדות חוזרת וחוק הגורל

חיים – מוצאם מחיים; נפש – מוצאה מנפש

בחוגי המלומדים נותני הטון במאה ה-17, נחשב חוקר הטבע האיטלקי, פרנציסקו רידי,[1] לכופר מסוכן מפני שקבע כי גם בעלי החיים הנמוכים ביותר, מוצאם מבני מינם. בדרך נס ממש ניצל מגורלו של קדוש מעונה שהיה מנת חלקם של ד’יורדאנו ברונו[2] וגליליי.[3] כי המלומד האורתודוכסי בתקופה ההיא היה סבור, שתולעים, חרקים ואפילו דגים עשויים להיווצר מתוך אדמת בוץ חסרת חיים. רידי לא קבע דבר שונה מן הדעה הרווחת בזמננו: חיים – מוצאם מחיים. חטאו הגדול היה, שהקדים את זמנו במאתיים שנה בגילוי אמת אחת, לפני שהמדע הצליח לבסס אותה ב’הוכחות חותכות’. מאז ערך פאסטר[4] את ניסוייו המפורסמים אין עוד מקום לספק כלשהו, כי טעות גדולה היתה בידי החוקרים שחשבו כי החי נוצר מתוך חומר חסר-חיים בדרך היווצרות מאליה (היווצרות ספונטאנית). לפני כן היו נבטי החיים, שחדרו לתוך חומר חסר-חיים כזה, מעבר ליכולת התצפית של החוקר. רק משהצליח פאסטר למנוע באמצעים בדוקים את חדירתם של נבטים כאלה לתוך החומר, שבו מופיעים בדרך כלל יצורים זעירים, הובהר לחלוטין, שחדלו להיווצר בו סימני חיים כלשהם. חיים נוצרים רק מתוך נבטי חיים. רידי צדק בהחלט.

האנתרופוסוף בימינו[5] נמצא במצב דומה לזה של חוקר הטבע האיטלקי בזמנו. על סמך ידיעותיו עליו לומר על הנפש מה שאמר רידי על החיים. מחובתו לקבוע כי נפש – מוצאה מנפש. ואם מדע הטבע יוסיף להתפתח בכיוון שבו הלך החל מהמאה ה-17, לא ירחק היום ואף המדע הזה יגיע, מכוח עצמו, לכלל דעה זו. שכן יש להדגיש חזור והדגש, כי ביסודה של ההשקפה האנתרופוסופית מונח בדיוק אותו הלך-המחשבה המונח גם ביסודו של מדע הטבע, לפיו נוצרים החרקים, התולעים והדגים לא מתוך אדמת בוץ אלא מתוך נבטי חיים. והיא חורצת את משפטה: “נפש – מוצאה מנפש”, באותו מובן ובאותה משמעות כפי שחוקר הטבע חורץ את משפטו: “חיים – מוצאם מחיים”.[6]

מנהגי החברה בזמננו שונים מן המנהגים ששררו במאה ה-17, אולם רוחם כמעט שלא נשתנתה במהותה. במאה ה-17 נרדפו דעות אפיקורסיות באמצעים הנראים בעינינו כבלתי הומניים. בזמננו לא נשקפת עוד לאנתרופוסופים סכנה של העלאה על המוקד; די בכך שמשתדלים לעשותם נטולי-השפעה על ידי שמדביקים להם כינויי גנאי של הוזי הזיות ובעלי מוחות מעורפלים; ואף המדע הרווח מוקיע אותם כאנשים נבערים מדעת. בימינו תפסה שיטה חדשה של הוצאה להורג באמצעות העיתונות את מקומה של ההמתה בשיטות האינקוויזיציה. אף על פי כן, האנתרופוסופים עומדים איתן. נחמתם היא הוודאות שיבוא יום בו יקום וירכוב[7] אחר וישמיע דברו: “היו זמנים – והם חלפו, לאושרנו, ללא שוב – כשהאדם האמין כי הנפש נוצרת מעצמה – בהיווצרות מאליה – תוך כדי התרחשות תהליכים מסובכים בעלי אופי כימי ופיזיקלי בחלל הגולגולת. אך בזמננו נדחית דעה ילדותית זו על ידי כל חוקר רציני מפני ההכרה: נפש – מוצאה רק מנפש.” גם מקהלת הכתבים ה’נאורים’, ללא הבדל מעמד וזרם, תישא קולה ברמה: “החוקר הגאוני פלוני הניף בעוז את דגל מדע הנפש המתקדם, אחרי שהנחיל תבוסה ניצחת לאמונות התפלות של השקפת העולם המכנית, אשר חגגו עוד את מלוא ניצחונן בכנס חוקרי הטבע בשנת 1903, על ידי לאדנבורג, הכימאי הנודע מהעיר ברסלאו.”

מדע הטבע – מדע הרוח

מדע הטבע הוא מדע רוח בסיסי

ברם, חלילה לנו להיתפס לטעות, כאילו מדע הרוח (אנתרופוסופיה) שואף להוכיח את אמיתותיו על יסוד מדע הטבע, אלא עלינו להדגיש, כי מדע הטבע האמיתי ומדע הרוח – הלך רוח אחד להם. רק שהאנתרופוסוף מבצע בתחום חיי הנפש, מה שחוקר הטבע חותר להשיג בתחום הניתן לתפיסה על ידי חושי הראיה והשמיעה. אין כל מקום לניגוד בין מחקר אמיתי בטבע לבין מדע הרוח. האנתרופוסוף מוכיח כי החוקים שהוא קובע בשביל חיי הנפש, כוחם יפה בצורה מתאימה גם לגבי תופעות-טבע חיצוניות. הוא עושה זאת מתוך ידיעה כי יצר הדעת של האדם אינו יכול לבוא על סיפוקו אלא אם כן הוא מגיע לידי הכרה כי בין תחומי התופעות השונים של ההוויה שורר תיאום מלא. הרי בימינו נעשו דעות מסוימות של מדע הטבע לנחלתם של רוב האנשים שוחרי דעת ואמת. אמיתות מסוג זה נקלעות לו לאדם ממש בדרכו יום יום. המדורים למדע פופולרי של העיתונים מגלים למשכיל ולחסר ההשכלה כאחד, כיצד בעלי החיים גבוהי הדרגה התפתחו מתוך בעלי החיים נמוכי הדרגה, וכמה הדוקה הקירבה הקיימת בין האדם ובין הקופים בדרגת התפתחותם הגבוהה. וכתבי שבועונים זריזי-עט אינם נלאים מלהחדיר בליבות קוראיהם את אשר עליהם לחשוב בדבר ה’רוח’ בתקופת ‘דרווין הגדול’. רק לעיתים רחוקות מאוד הם מוסיפים את ההערה, כי בספרו העיקרי של דרווין[8] נמצא גם המשפט: “אני סבור כי כל היצורים האורגניים בצורותיהם השונות שהיו אי-פעם על פני האדמה הזאת, מקורם באיזו צורה אחת, בראשיתית, שהבורא הפיח בה רוח חיים.”

בתקופתנו נחוץ במיוחד להדגיש כל פעם מחדש, שהאנתרופוסופיה אינה מקילה על עצמה בדבר הבנת ‘מלאכת הפחת החיים והנפש’, כי שעושים זאת דרווין ואי-אלו מחסידיו, ואולם בכל זאת אין אמיתותיה עומדות בשום ניגוד לתוצאותיו של המחקר האמיתי בטבע. אין האנתרופוסופיה מתכוונת לחדור אל תוך מסתרי חיי הנפש והרוח, כשהיא נשענת על מדע הטבע בן זמננו כעל קביים. ברצונה רק לומר זאת: “הכירו את החוקים הנעלים מאומתים בצורה מתאימה כאשר תרדו לתחום שבו ניתן לכם לראות בעיניכם ולשמוע באוזניכם. לא זו בלבד שמדע הטבע של זמננו אינו מנוגד כלל וכלל למדע הרוח, אלא שהוא עצם מעצמו ובשר מבשרו – הוא עצמו הנו מדע רוח בסיסי. היקל[9] הגיע בתחום חקר החיים של החיות לתוצאות כה מזהירות רק הודות לעובדה, שנקט לגבי התפתחות חיי החיות בחוקים שבהם משתמשים חוקרי הנפש כבר מזמן. ואפילו הוא עצמו אינו חדור הכרה זאת, הרי לגבינו דבר זה אינו מעלה ואינו מוריד. הוא, פשוט, אינו מכיר את חוקי הנפש, וכן אין לו מושג על המחקרים שניתן לבצעם בתחום הנפש. אך אין זה גורע מחשיבות התוצאות שהשיג בתחומו שלו. אנשים גדולים – חסרונותיהם מעוגנים במעלותיהם. מתפקידנו הוא להראות כי היקל אינו אלא אנתרופוסוף בתחומים הנהירים לו.”

אמצעי עזר נוסף ניתן בידי מדען הרוח על ידי התייחסות לתוצאות המחקר של מדע הטבע המודרני. תופעות הטבע החיצוני ניתנות, כביכול, למישוש בידיים ממש. לפיכך נקל להסביר ולהבהיר את חוקיהן. כך, למשל, אין כל קושי להמחיש לעצמנו את דבר השתנותם של צמחים, המועברים מסביבתם לסביבה אחרת; וכן מסוגלים אנו, ללא קושי, לדמות בנפשנו כי סוגים מסוימים של בעלי חיים מאבדים את כושר ראייתם אם ייאלצו לחיות זמן ממושך בתוך מערות אפלות. אם נגלה אילו חוקים פועלים בתהליכים אלה, ייקל הדבר לעמוד על החוקים מתחום חיי הנפש הניתנים פחות להמחשה ולתפיסה.

להמחיש, ותו לא, רוצה האנתרופוסוף בקראו לעזרה את מדע הטבע. עליו להראות כי האמיתות האנתרופוסופיות מתגלות בתחום מדע הטבע בצורה מתאימה לו, לאחרון, וכי מדע הטבע אינו אלא מדע רוח בסיסי. וכן עליו להשתמש במושגי מדע הטבע בתור שלב מעבר אל מושגיו שלו, המשתייכים לקטגוריות מחשבתיות גבוהות יותר.

ואולם כאן יש אולי מקום לטענה כי כל נטייה לשימוש במושגים העכשוויים של מדע הטבע עלולה להביא את מדע הרוח במיצר, כבר מטעם זה שמושגים אלה עצמם חסרים בסיס נאמן ואיתן. נכון הדבר, שיש חוקרי טבע הסבורים כי עקרונות מסויימים של תורת דרווין הם אמיתות שאין לערער עליהן; ולעומתם יש המדברים על ‘משבר הדרווניזם’. הראשונים מוצאים ב’כוח הכל-יכול של הבירור הטבעי’ וב’מלחמת הקיום’ יסודות להסבר מקיף של התפתחות היצורים, ואילו האחרונים מצביעים על ‘מלחמת הקיום’ כעל אחת ממחלות הילדות של תורת הטבע החדשה, ומדברים בגלוי על ‘אזלת היד של הבירור הטבעי’.

אילו היו הדברים תלויים בנקודות אלו השנויות במחלוקת, לא היה נותר לו, לאנתרופוסוף, אלא להסיח בינתיים את דעתו מהן ולחכות לרגע נוח יותר להשגת תיאום עם מדע הטבע. אלא שלא זה העיקר. העיקר במגמה מסוימת, בהלך מחשבה מסוים בתחום המחקרים של מדע הטבע בזמננו; החשיבות היא בקווי הנחייה כלליים, הנשמרים על ידי הכל, אף אם לגבי שאלה זו או אחרת חלוקות הדעות בין החוקרים והוגי הדעות.

נכון הדבר שהשקפותיהם של ארנסט היקל ושל וירכוב על ‘מוצא האדם’ רחוקות זו מזו מרחק רב, אולם בעל ההשקפה האנתרופוסופית היה שמח בחלקו אילו דעות החוקרים החשובים על נקודות עיקריות מסוימות בדבר חיי הנפש היו מתגבשות באותה מידה של בהירות שבה חושבים היריבים הללו על אותם הדברים הנראים בעיניהם כמוחלטים, על אף חילוקי הדעות שביניהם. חסידי היקל כחסידי וירכוב אינם מחפשים היום את מוצא התולעים באדמת בוץ חסרת חיים. איש מהם אינו מפקפק באמיתות המשפט: “חיים – מוצאם מחיים.”

הרכב נפש האדם

הבהמי-נפשי (נמוך הערך) – ירושה מהאבות הפיזיים

הרוחי-נפשי (גבוה הערך) – ירושה מהאדם עצמו

בתורת הנפש טרם הגענו למצב כזה. כאן חסרה עדיין בהירות לגבי נקודת מבט שניתן היה להשוותה אל הכרות-יסוד כגון אלה שבמדע הטבע. כל הרוצה להסביר את צורתה ואורח חייה של תולעת, יודע שעליו לחפש את שורשיהם בביצת התולעת ובאבותיה. שכן כיוון המחקר ברור לו מראש, אם גם חלוקות הדעות בכל יתר הדברים, ואף יש הטוענים שטרם הגיעה השעה לחוות דעה בנקודה זו או אחרת.

היכן תמצא בתורת הנפש גישה ברורה כזאת? עובדה היא, שלנפש[10] תכונות רוחיות, כשם שנכון הוא שלתולעת תכונות פיזיות. אך העובדה הראשונה עדיין לא הניעה את אנשי המדע, כפי שהדבר היה צריך להיות, לגשת למחקרה מתוך אותה גישה מחקרית הנדרשת על ידי העובדה השניה. אכן, תקופתנו עומדת תחת השפעתם של הרגלי חשיבה שכתוצאה מהם אין חוקרים מרובים העוסקים בבעיות אלו, מוכנים אפילו להיענות לדרישה כזאת בצורה מתאימה. אמנם, יש מודים בעל כורחם, שגם התכונות הנפשיות של האדם יש להן איזה מקור שהוא בדומה לתכונותיו הפיזיות. מוקדשים עיונים לשאלה מה היא סיבת השוני בנפשותיהם של קבוצת ילדים הגדלים באותם תנאי חיים ומדוע נבדלים אפילו תאומים זה מזה בתכונות מהותיות, למרות שהם חיים כל הזמן באותו מקום ובחסותה של אותה אומנת. מסופר, למשל, על התאומים הסיאמיים[11] בארצות הברית, כי שנות חייהם האחרונות עבור עליהם מתוך מריבות וחיכוכים מתמידים בגלל עמדותיהם המנוגדות לגבי הצדדים שהיו מעורבים במלחמת האזרחים שם.

אין להכחיש כי תופעות אלה זכו לתשומת לב מרובה ולהסתכלות ערה שהניבו עבודות מחקר ראויות לשמן. אולם, התייחסותם של חוקרים אלה אל חיי הנפש אינה שונה במהותה, בדרך כלל, מהתייחסותם אל בעיות החיים של אותם חוקרי טבע המאמינים במוצא החיים מאדמת בוץ חסרת חיים. אין ספק, כי מוצדק לחפש את מקור תכונות הנפש הנמוכות באבותיו של הצאצא ולתלותן בתורשה, כפי שהדבר נהוג לגבי סימני היכר גופיים. אלא, דא עקא, שאנשי המדע רוצים להתעלם מהעיקר, אם הם הולכים באותו הכיוון, כדי לחפש את מקור תכונות הנפש הגבוהות, היינו – את הרוחי שבאדם. מקובל, משום מה, לראות בתכונות הנפש הגבוהות מעין הגברה ודרגה גבוהה יותר של התכונות הנמוכות. וכך מגיעים לדעה המוטעית, כי הסבר הניתן לתופעות נפשיות של חיות, דיו גם לגבי תכונות נפשיות גבוהות של האדם.

אמנם יש להודות, כי הסתכלות בתופעות נפשיות מסוימות של בעלי חיים בדרגת התפתחות גבוהה, עשויה לפתות אותנו לקבל דעה זו. כך, למשל, מספקים כלבים הוכחות מעניינות על מהימנות הזיכרון אצלם, וסוסים מסוגלים ללכת בעצמם אל הפרזל, המפרזל את פרסות רגליהם, משהם מבחינים כי פרסת הברזל אבדה להם. אף היו מקרים שבעלי חיים שנכלאו בחדר פתחו בעצמם את בריח הדלת ויצאו משם. אפשר היה להביא עוד דוגמאות כהנה וכהנה. אכן, גם האנתרופוסוף לא יימנע מלהכיר בעובדה, כי מצויות אפשרויות רבות להגברת כשרים נפשיים אצל בעלי חיים ולפיתוחם. ואולם, האם משום כך רשאים אנו לטשטש את ההבדל המהותי בין תכונות הנפש הנמוכות, המשותפות לאדם ולבעלי החיים, לבין התכונות הרוחיות הגבוהות, המיוחדות רק לו בלבד?

למלאכת טשטוש זו מסוגל רק אדם שעיניו סומאו לחלוטין על ידי משפטים קדומים ודוגמטיים של ‘מדע’ הרוצה להיות צמוד אל התופעות המוחשיות הגסות בלבד. ניקח את העובדה הפשוטה, הידועה לכל, שבעלי חיים, אפילו בדרגת התפתחות גבוהה ביותר, אינם מסוגלים לספור, או ללמוד חשבון. כבר באולפני החכמה העתיקים ייחסו חשיבות גדולה למשפט: האדם נבדל מבעלי חיים על ידי כך שהוא יודע לספור. הספירה היא הפשוט והרגיל שבכושרי הנפש הגבוהים. על כן יש לראות בה את גבול המעבר בין הנפשי-בהמי ובין הנפשי-רוחי, שהוא האנושי הנעלה.

ואולם גם כאן אפשר לטעון בקלות יתרה: 1) הן ההיסטוריה לא הגיע עדיין לקיצה, ואולי עוד יצליח האדם ביום מן הימים להקנות לבעלי חיים אינטליגנטיים את יכולת הספירה; 2) ואשר ליכולתו של האדם לבצע פעולות נפשיות גבוהות, הרי היא פשוט באה לו הודות לעובדה שמוחו השתכלל בהדרגה במרוצת הימים בהשוואה למוחם של בעלי חיים. אכן, אין לכפור כלל וכלל בנכונותן של טענות אלה, אלא שהטוענים את הטענות הללו דומים לאותם האנשים אשר לגבי העובדה: חיים – מוצאם מחיים, חוזרים וטוענים: אבל בתוך התולעת שוררים אותם חוקים כימיים ופיזיקליים השולטים גם באדמת הבוץ, אף אם בצורה יותר מורכבת. הרוצה לחשוף את סודות הטבע על ידי דיבורים נדושים ומובנים מאליהם, אין לעזור לו. יש החושבים כי השיגו כבר את הדרגה השכלית הגבוהה ביותר, ולכן אינם מסוגלים להעלות בדעתם כי גם אחרים היו יכולים לטעון בלבם את טענותיהם הטריוויאליות, לולא הכירו בהבלותן של טענות אלה.

אין לערער כלל וכלל על הקביעה כי המערכות הגבוהות בעולם אינן אלא צורות משוכללות של המערכות הנמוכות, וכי החוקים השוררים בגופה של התולעת אינם אלא צורה משוכללת של החוקים הקיימים באדמת הבוץ. אך כשם ששום בר-דעת לא יגיד כיום כי מוצא התולעת הוא מאדמת הבוץ, כך שום אדם בעל חשיבה צלולה לא ימזג את הרוחי-נפשי עם הבהמי-נפשי בדפוס מחשבה אחד. וכדרך שעלינו להישאר בתחום החיים בבואנו להסביר את מוצא החיים, כך עלינו להישאר בתחום הנפשי-רוחי, כדי שנוכל להתחקות כראוי על מוצאו של זה האחרון.

המשמעות של הביוגרפיה

ישנן עובדות רגילות שאדם נתקל בהן בחיי יום-יום בלי לתת את דעתו עליהן, והנה בא מישהו ומנצל עובדה יום-יומית כזאת לגילוי אמת כבדת-תוצאות. לפי המסופר, גילה גליליי את החוק החשוב של טלטול המטוטלת בהסתכלותו בנברשת מיטלטלת שבכנסיה. הרבה אנשים לפניו ראו נברשות כנסייתיות מיטלטלות בלא לתת דעתם עליהן ובלא שתאמרנה להם דבר. חשוב הוא לא רק לראות את הדברים, אלא להסיק מהם את הרעיונות הנכונים. והנה בידינו עובדה הידועה אף היא לכל, ואשר יש בה לזרוע אור על טיבו של הנפשי-רוחי אם מסתכלים בה בדרך הנכונה. הרי זו האמת הפשוטה שכל אדם יש לו ביוגרפיה (תולדות חיים) משלו, מה שאין כן לבעלי חיים. ואם ישאל השואל: וכי לא ניתן לתאר את תולדות חייו של כלב או חתול? יש לענות לו: אכן, אפשר ואפשר, אבל יש גם שילדים נדרשים לספר בחיבוריהם על גורלו של עט. אך העניין בכך, כי לגבי האדם היחיד נודעת לביוגרפיה אותה המשמעות המהותית-עיקרית הנודעת לתיאור של המין (הסוג) של החי. שעה שאני מתעניין באריה, מעניין אותי תיאור מין האריה, בעוד שאצל האדם מעניינת אותי הביוגרפיה האישית שלו. שילר,[12] או גיתה,[13] או היינה,[14] אינם מתמצים בשבילי בתיאור המין האנושי המשתקף בכל אחד מהם; ואילו האריה היחיד מתמצה בשבילי, לאחר שהכרתיו, כדוגמה של מינו. האדם היחיד הוא יותר מאשר דוגמה של המין האנושי. יש לו אמנם סימני היכר של כל בני מינו, המשותפים לו ולאבותיו, כשם שהדבר קיים גם אצל בעלי החיים. אולם במקום שם נפסק הכללי והמשותף לבני מינו, שם מתחיל אצל האדם הדבר המייחד את מעמדו ואת תפקידו בעולם. ובמקום שייחוד זה מתחיל, ניטלת כל אפשרות להסביר את הדברים לפי חוקי התורשה הפיזית-בהמית. בידינו להסביר את צורת האף ואת צבע השערות ואולי גם תכונות מזג מסוימות של שילר על יסוד השוואה אל אבותיו, אולם לא נוכל לעשות זאת בשום פנים ואופן לגבי רוחו הגאונית. הדברים אמורים לא רק בשילר, כוחם יפה גם לגבי גברת פלונית בכפר פלוני. גם אצלה ניתן לגלות, אחרי התבוננות נאותה, את הנפשי-רוחי, שבשום פנים אינו ניתן להבחנה אצל אבותיה, כפי שניתן ביחס לאפה ולעיניה הכחולות. אמנם אמר פעם גיתה שהוא ירש מאביו את קומתו והנהגת החיים הרצינית שלו, ואילו מאמו את עליצות הרוח ותשוקת הסיפור, ועל כן לא נותר בו, ב’ברנש זה’ דבר שניתן לכנות כמקורי… אלא שהאיש, החותר לקראת תוצאות המניחות את הדעת, לא ינסה להסיק כי כישרונותיו של גיתה באו לו מאביו ואמו כדרך שיסיק על צורתו ועל אורח חייו של האריה מתוך צורתם ואורח חייהם של אבות האריה. זו הדרך שעל תורת הנפש ללכת בה, כדי שיהיה בכוחה להעמיד ליד התיזה של מדע הטבע: “חיים מוצאם מחיים” את התיזה המקבילה לה: “נפש – מוצאה מנפש”. להלן נלך בדרך זו ונַראה כיצד החוקים של היוולדות חוזרת וגורל, הם מחויבי המציאות מנקודת המבט של מדע הטבע המודרני.

מוזר הדבר, מה רבים הנמנעים מלעסוק בשאלת מוצאה של הנפש, רק מתוך פחד שמא יגיעו לתחומי ידע שאין בהם ודאות וביטחון. להם יש להזכיר את אשר אמר על הדרוויניזם קרל גיגינבאואר, חוקר הטבע הגדול: “אף אם קביעותיו הישירות של דרווין אולי אינן נכונות לגמרי, הרי הוליכו הן לתגליות, אשר לא היו מתאפשרות בלעדיהן. דרווין הוכיח באופן משכנע כי צורות החיים מתפתחות זו מזו ובכך עודד ודירבן אחרים לחפש את הקשרים בין צורות אלה. גם אלה שעמדו על השגיאות שבמשנתו של דרווין נאלצים להודות כי משנתו הביאה בהירות וביטחון לתחום מחקר ההתפתחות של החי והצומח, והאירה פינות אפלות במעשי הטבע. הדרוויניזם עצמו סופו להתגבר על שגיאותיו. לולא נוצר, לא היינו זוכים בתוצאותיו.” הוא הדין גם לגבי ההשקפות האנתרופוסופיות, אשר הן נוגעות לתחום חיי הרוח – לידי המסקנה הזאת חייב להגיע אף מי שמרגיש אי-ביטחון בעמדו מולן. אפילו לולא היו נכונות לגמרי, עשויות הן לזרוע אור על בעיות הנפש ולהוליך בעקבותיהן לפענוח חידותיה. גם להן יכירו תודה על הבהירות והביטחון שזכו להן דרכן. ומכיוון שהן נוגעות בגורלנו הרוחי, בייעודנו כבני אדם, במשימותינו הנשגבות ביותר, מן הדין הוא שנהפוך את השגת הבהירות והביטחון האלה לעניין המרכזי בחיינו. השאיפה לדעת ולהכרה בתחום זה היא כורח מוסרי וחובה מצפונית מוחלטת כאחד.

האמונה החדשה והישנה

בשנת 1872 פירסם דוד פרידריך שטראוס[15] את ספרו ‘האמונה הישנה והחדשה’, שבו התכוון לתת מעין ‘תורה מסיני’ לאדם ‘המשכיל’ בן זמננו. על ‘האמונה החדשה’ להתבסס על ההתגלויות של מדע הטבע בניגוד להתגלויות של האמונה ‘הישנה’, שנתיישנו לדעתו של אפוסטול-השכלה זה. יוצר ה’תורה מסיני’ החדשה, שנכתבה תחת השפעת הדיעות הדרווניות, אומר לנו: כל המשתייך כמוני לחוגי המשכילים לא האמין מזמן, עוד מלפני דרווין, ב’התגלות העל-טבעית’ ובנפלאותיה. ברור היה לו כי בטבע שוררים חוקים קבועים שאינם ניתנים לשינוי ומעשי הפלא המסופרים בכתבי הקודש מהווים עירעור והפרה של חוקים אלה, דבר שלא יתכן במציאות. אנו יודעים, למשל, כי בהתאם לחוקי הטבע אין המת יכול לקום לתחייה ועל כן לא יתואר כי ישוע, איש נצרת, החייה את אלעזר. ואולם, ממשיך המשכיל שלנו, היתה קיימת פירצה בהסברתנו של הטבע. למדנו להכיר את תופעות עולם הדומם באמצעות חוקי טבע שהביאו להיווצרותם של הצומח והחי למיניהם השונים ושל האדם עצמו, אם כי תיארנו לעצמנו כי גם כאן קיימים ופועלים חוקי טבע הכרחיים בלבד. אך לא ידענו אלו הם החוקים וכיצד הם פועלים. כל כמה שהשתדלנו, לא עלה בידינו להפריך את דבריו של קרל פון ליניי, חוקר הטבע הגדול של המאה ה-18, אשר אמר כי “מספר המינים, כיום, בעולם החי והצומח הוא כמספרם בעת בה נבראו עקרונית כמעשה בראשית.” עמדנו פנים אל פנים מול פלאי הבריאה, שמספרם כמספר המינים בעולם הצומח והחי. מה הועילה לנו השקפתנו כי אלוהים אין בידו להחיות מתים על ידי התערבות על-טבעית בסדרי בראשית, על ידי מעשה פלא, נאלצנו להודות במציאותם של מעשי פלא כאלה לאין ספור. והנה בא דרווין והורה לנו כי המינים בעולם הצומח והחי נוצרים לפי חוקי טבע בלתי משתנים, הסתגלות ומלחמת הקיום, כמו התופעות בעולם הדומם. בזאת נסתמה הפירצה בהסברתנו של הטבע.

ובעקבות הלך רוח, שנבע מהשקפתו זו, כתב דוד פרידריך שטראוס את הדברים הבאים בספרו ‘האמונה הישנה והחדשה’: “אנו הפילוסופים והתיאולוגים הביקורתיים היינו בחינת נאה נואמים שעה שהכרזנו על סילוק הפלא מן העולם. גזר דיננו, הדיו נדמו ללא השפעה, מפני שלא הצלחנו לעשות את הפלא לדבר מיותר בעיני הבריות, ולא עלה בידינו להוכיח את מציאותו של כוח טבע, שהיה עשוי לשמש לו תחליף בכל אותם המקרים, שבהם לא היה ניתן לבטל את תוקפו של מעשה הפלא; עד שבא דרווין והביא את הוכחותיו לקיומו של כוח טבע כזה, של תהליכי טבע כאלה, ועל ידי כך פתח לפני הדורות הבאים את השער לעולם מאושר יותר, אשר ממנו גורש הפלא לבלי שוב. כל היודע מה פירושה של תלות במעשה פלא, ישבח אותו על כך ויעריצו כאחד מגדולי האישים שהפליאו לעשות למען המין האנושי.”

קול ניצחון בוקע ועולה מדברים אלה וכל מי שהוא שותף להרגשתו זו של שטראוס, רשאי לשאת את נפשו אל ‘אמונה חדשה’ כדלקמן: אי פעם קרה הדבר וחלקיקי חומר נעדר חיים התקבצו והתלכדו עקב פעולת הכוחות הטמונים בהם, וכך הפכו לחומר חי. בתוקף חוקים קבועים התפתחו ממנו הפשוטים והבלתי משוכללים שביצורים החיים, ולאו השתנו, לפי חוקים קבועים גם הם, והיו לתולעים, לדגים, לנחשים, לחיות כיס ולבסוף לקופים. ומשהוכיח הקסלי, חוקר הטבע האנגלי הגדול, כי האדם קרוב יותר במבנהו לקופים בדרגת התפתחות גבוהה, משקרובים אלה לקופים הנמוכים, כלום ניתן עוד לערער על ההנחה, כי גם האדם עצמו התפתח לפי אותם חוקי טבע מקופים גבוהי דרגה? זאת ועוד, וכי אין אנו מוצאים מה שקרוי בפינו מוסר ופעילות ברמה גבוהה של רוח אנושית כבר אצל בעלי חיים, אף אם בדרגה בלתי משוכללת? האם נטיל ספק בכך, שבעלי חיים, לאחר שמבנה גופם השתכלל וקיבל דמות אנושית – וזאת בתוקף חוקים פיזיים בלבד – פיתחו והעלו לרמה אנושית גם את ניצני הפעילות השכלית והמוסרית שהיו מצויים כבר בהם?

האמונה החדשה: סילוק הפלא מתחום החיים –

אמונה בפלא בתחום הנפש.

דומה כי הכל הולך כאן למישרין. אמנם איש לא יחלוק על כך, כי מידת הכרת הטבע שבידינו אינה מספקת עדיין כדי להסביר את התרחשותם של התהליכים הללו לפרטיהם. אלא שכנגד זה אפשר לטעון כי עוד עתידים להיחשף עובדות וחוקים חדשים, שיהיה בהם כדי לספק בסיס איתן יותר ל’אמונה החדשה’.

והנה לא זו בלבד שהמחקרים והעיונים של הזמן האחרון לא סיפקו לאמונה החדשה בסיס זה, אלא שבדרכים שונות אף סייעו לערעורה. עם זאת היא מוסיפה להתקיים בחוגים נרחבים ומשמשת מכשול רציני בדרך לכל הכרה אחרת.

אין ספק, שאם צודקים דוד פרידריך שטראוס וחסידיו, הרי כל הדיבורים על חוקים רוחיים-עילאיים של ההוויה אינם אלא פיטפוטי סרק; ולא נותר כי אם להשתית את ‘האמונה החדשה’ על אותם היסודות, שהם, לדעתם, תוצאות ישירות של הכרת הטבע.

לעומת זאת מזדקרת עובדה מעניינת לעיני כל מי שעוקב ללא פנייה ומשוא פנים אחרי הסבריהם של חסידי ה’אמונה החדשה’ ומטה אוזן לדעותיהם של אנשים שלא השתחדו ולא רק במידה מועטה, מהצהרותיהם חדורות-הביטחון של המשכילים האורתודוכסיים. עובדה היא, שמצויות פינות סתר בהשקפותיהם של ה’מאמינים החדשים’, ולאחר שחושפים את החבוי בפינות הללו, יזהר זוהר התוצאות האמיתיות של מחקר מדע הטבע המודרני, אך דעותיהם של בעלי ‘האמונה החדשה’ על האדם תחוורנה.[16]

הבה נטיל אור על כמה מפינות ספר אלה וניתן תחילה את דעתנו על החשוב והנכבד שבאישים נושאי האמונה החדשה. בספרו של היקל ‘תולדות הבריאה הטבעית (עמוד 804 במהדורה התשיעית) אנו קוראים:

“התוצאה הסופית (של השוואת בעלי החיים לאדם) היא, כי בין נפש בעל החיים בדרגת התפתחות הגבוהה ובין נפש האדם בדרגת התפתחותה הנמוכה ביותר אין הבדל איכותי אלא הבדל כמותי מועט בלבד: הבדל זה קטן בהרבה מן ההבדל הקיים בין נפש האדם בדרגתה הנמוכה ביותר ובין נפש בן מינו בדרגתה הגבוהה ביותר, או מן ההבדל שבין נפשות בעלי חיים נמוכי דרגה לבין גבוהי דרגה.”

איך מתייחס איש האמונה החדשה לעובדה זו? הוא אומר: עלינו להסביר את ההבדל הנפשי בין החיות הנמוכות לבין הגבוהות מתוך חוקים הכרחיים שאינם ניתנים לשינוי. אנו חוקרים חוקים אלה ושואלים את עצמנו: כיצד קרה הדבר שבעלי חיים בדרגה נפשית נמוכה התפתחו לבעלי חיים שדרגתם הנפשית גבוהה? בחפשנו בטבע את התנאים הקובעים את המעבר מן הנמוך לגבוה, אנו מוצאים, למשל, כי בעלי חיים שנכנסו למערות קנטוקי ממקומות אחרים, לקו בעיוורון. מתברר לנו כי הישיבה בחשיכה הוציאה אצלם את חוש הראייה מכל שימוש. עיניהם חדלו לפעול ולכן חדלו להתרחש בתוכן התהליכים הפיזיקליים והכימיים, שפעלו בזמן הראייה. זרם המזון שהגוף השתמש בו לצורך תהליכים אלה, מופנה מעתה לאיברים אחרים, וכתוצאה מכך משנים בעלי החיים הללו את צורתם. בדרך זו עשויים להתפתח מינים חדשים מתוך מינים ישנים של בעלי חיים. אם אכן השינויים המתחוללים באותם המינים ביד הטבע, יהיו גדולים ורבי גוניים די הצורך.

מה בעצם מתרחש כאן? הטבע מחולל שינויים ביצורים מסוימים, השינויים הללו מתקיימים גם בצאצאיהם ואנו אומרים שהם עוברים בירושה. בזה ניתן הסבר להתהוותם של מינים חדשים בעולם החי והצומח.[17]

וכך קולחים בקלילות הסבריהם של בעלי האמונה החדשה: ההבדל בין נפשות אדם שדרגת התפתחותן נמוכה ובין נפשות בעל חיים מדרגה גבוהה, אינו גדול כל כך, שכן ניתן להניח כי תנאי חיים מסוימים, שלתוכם נקלעו נפשות בעלי חיים גבוהות הדרגה, חוללו בהן שינויים, שהפכו אותן לנפשות אדם נמוכות. באופן כזה גורש לבלי שוב – אם להשתמש בלשונו של שטראוס – הפלא בדבר התפתחות נפש האדם מתוך מקדש האמונה החדשה, והאדם שובץ במערכת עולם החי בתוקף חוקי טבע ‘קבועים ועומדים’. המאמינים החדשים פורשים מעתה, שבעי נחת, לשנת ישרים. ואין להם עוד עניין וצורך בחקירה נוספת.

ברם, חשיבה נאמנה ועקבית מן ההכרח שתטרוף את שנתם, כי על חשיבה זו לשמור על קיום אותו הלך רוח שהם עצמם עוררוהו לחיים.

הבה נתבונן מקרוב במשפטו של היקל, שצוטט לעיל: “ההבדל (בין בעלי חיים גבוהי דרגה ובין בני אדם) קטן בהרבה מן ההבדל בין נפש האדם בדרגה הנמוכה ביותר ובין נפש בין מינו בדרגה הגבוהה ביותר.” אם המאמינים החדשים מכירים בקביעה הזאת – האם רשאים הם, אז, לפרוש לשנת הישרים, לאחר שהסבירו – לדעתם – את התפתחות האדם נמוך הדרגה מתוך בעלי החיים גבוהי הדרגה?

לא ולא. שאם כן יעשו, הם מתכחשים לכל היסודות שעליהם נבנתה השקפתם. כי, מה יענה בעל האמונה החדשה לאיש שיאמר: הוכחתי כיצד דגים מתהווים מתוך יצורים נמוכים ודי לי בכך. הראיתי כי הכל מתפתח, ולפיכך מסתבר, כי גם המינים שמעל לדגים התפתחו בדומה להם. נעלה מעל לכל ספק, כי ישיב לו ה’מאמין החדש’: מחשבתך, ידידי, בדבר כלל ההתפתחות אינה מספקת. עליך גם להבהיר כיצד נוצרו היונקים, כי ביניהם ובין הדגים המרחק רב מזה הקיים בין הדגים ובין היצורים הנמוכים מהם בדרגה אחת בלבד בסולם ההתפתחות.

ומהי המסקנה המתחייבת מזה לגבי המאמין החדש, אם הלה יישאר באמת נאמן ל’אני מאמין’ שלו? הוא יודה ויאמר לעצמו: ההבדל בין נפשות אדם גבוהות דרגה לבין נמוכות דרגה גדול מן ההבדל בין נפשות נמוכות הדרגה הללו לבין נפשות בעלי החיים, הנמצאות תחתן בסולם ההתפתחות. על כן עלי להודות, כי ביקום קיימות סיבות המחוללות בנפש האדם נמוכת הדרגה שינויים מסוימים שיש בהם כדי לגרום לה לפשוט צורה וללבוש צורה בדומה לסיבות שהוכחו על ידי, הקובעות את ההתפתחות מהצורות הנמוכות לצורות הגבוהות בעולם החי. שאם לא אודה בכך, אז נשארת התהוות הסוגים של נפשות בני האדם בשבילי בגדר מעשה פלא, כשם שנחשבת לפלא התהוות בעלי החיים לסוגיהם בעיני מי שאינו מאמין בהשתנות החי בתוקף חוקי הטבע.

ואכן, נכון הדבר בהחלט: המאמינים החדשים, המתיימרים להיות משכילים מפני שסבורים הם שהצליחו לסלק את הפלא מתחום התהוות צורות החיים, הם עצמם מאמינים בפלא, ולא עוד אלא שהם סוגדים לו ממש, בתחום התהוות צורות חיי הנפש. ורק בזאת הם נבדלים מהמאמינים במעשי ניסים הבזויים בעיניהם, שאלה, האחרונים, מודים בגילוי באמונתם, בעוד שהם – המאמינים החדשים – אינם משערים אפילו, עד כמה הם שקועים באמונה טפלה חשוכה ביותר.

הרחבת תורת ההתפתחות של מדע הטבע על התפתחות נפש האדם – מחוייבת המציאות מנקודת המבט של מדע הטבע המודרני.

וכעת נפנה את אלומה האור לפינה אחרת של ‘האמונה החדשה’. בספרו ‘אנתרופולוגיה’ מסכם ד’ר פאול טופינרד בצורה נאה את תוצאות החקירה המודרנית בבעיית מוצא האדם. בסיום הספר הוא חוזר בקצרה על התיאור, הניתן על ידי היקל, להתפתחות צורות החי הגבוהות בתקופות השונות על פני האדמה. “בראשית עידן הארץ, המכונה בפי הגיאולוגים העידן הלאורנטי, נוצרו – בדרך מקרה – בתנאים שהיו קיימים, כנראה, רק בעידן זה, גושישי חלבונים ראשונים מהיסודות: פחמן, חמצן, מימן וחנקן. מתוכם יצאו על ידי היווצרות מאליה (ספונטנית) ‘מונירות’, יצורים זעירים ובלתי משוכללים. יצורים חד-תאיים אלו התרבו על ידי חלוקה ונערכו לאיברים, אשר מהם נוצרו, אחרי שורה של תמורות וגילגולים (לפי היקל תשעה במספר) מינים אחדים של בעלי חוליות מסוג: אמפיאוקסוס לנציאולטוס (דגיג האיזמל).” אנו מדלגים על התיאור, העוקב אחרי התפתחותם של סוגי בעלי חיים נוספים באותו כיוון, ועוברים מיד לחתימת דבריו של טופינרד, וזו לשונה: “בשלב העשרים (של גילגולי הצורות) חי האנתרופואיד (קוף דמוי אדם) ומתקיים בערך במשך כל העידן המיאוזיני; ואילו בשלב העשרים ואחד קם האדם-קוף, שאין לו עדיין שפה, ומוחו אינו מפותח די צרכו בשביל כושר הדיבור. לבסוף, בשלב העשרים ושנים, מופיע האדם, כפי שאנו מכירים אותו, לכל הפחות בצורותיו הפחות משוכללות.” ומשהבהיר טופינרד מה צריך להיחשב ל”יסודות הנובעים ממדע הטבע של האמונה החדשה” מתוודה הוא לבסוף באוזנינו במילים מעטות וידוי רב-משקל והוא אומר: “כאן נפסק פירוט השלבים. היקל שוכח את השלב העשרים ושלושה שבו מזהירים אישים כמו לאמארק[18] וניוטון.[19]

בזאת הארנו פינה באמונתם של המאמינים החדשים, אשר בה הם עצמם מצביעים במלוא הבהירות על עובדות אשר ביחס אליהן הם פונים עורף לאמונתם זו. אין הם רוצים לעלות לתחום האנושי-נפשי בעזרת אותם המושגים שבהם הם מסתייעים בהתמצאותם בשאר תחומי ההוויה.

אילו עשו זאת, אילו היו עולים, כשהם מצוידים באותה הגישה המדעית שרכשו בחקר הטבע החיצוני, לתחום הנקרא בפי טופינרד השלב העשרים ושלושה, אז היו אומרים לעצמם: כשם שאנו מסיקים כי צורת החי גבוהת הדרגה התפתחה מתוך הצורה הנמוכה, כך עלינו להסיק כי צורת הנפש גבוהת הדרגה התפתחה מתוך הצורה הנמוכה של הנפש. אי אפשר להבין את נפשו של ניוטון אלא אם כן נעלה במחשבתנו שצמחה מתוך ישות נפשית שקדמה לה. ישות זו אי אפשר בשום פנים ואופן לחפש באבותיו הפיזיים; שכן אילו נהגנו כך, היינו פוגמים ברוחו המדעית של חקר הטבע עד כדי הפיכת הקערה על פיה. כי הרי כיצד זה יעלה על דעתו של חוקר טבע, כי מין אחד של בעלי חיים עשוי להתפתח ממין אחר, אילו זה האחרון היה שונה מבחינה פיזית מהראשון באותה מידה שבה שונים אבותיו של ניוטון מניוטון מבחינה נפשית? הרי סבורים אנו שמין חדש של בעלי חיים מוצאו ממין דומה, הנמוך ממנו בדרגה אחת בלבד. אמור מעתה, כי נפשו של ניוטון מוצאה מנפש הדומה לה, הנמוכה ממנה בדרגה אחת. חיי הנפש של ניוטון כלולים בביוגרפיה שלו. לומד אני להכיר את ניוטון מתוך הביוגרפיה הזאת, כפי שאני לומד להכיר את האריה מתוך תיאור מינו. ועומד אני על אופיו של מין האריה כשאני מתאר לעצמי שהתפתח מתוך מין הנמוך בהשוואה אליו. לכן אני עומד על התוכן הכלול בביוגרפיה של ניוטון, אם אתאר לעצמי כי תוכן זה התפתח מתוך היסודות הביוגרפים של נפש, הדומה לנפשו של ניוטון וקרובה אליה.

הווה אומר: נפשו של ניוטון כבר היתה קיימת קודם בצורה אחרת, כדרך שמין האריה היה קיים בצורה אחרת בשלב התפתחותו הקודם.

החשיבה הבהירה, אין לה מנוס מהשקפה זו. אולם מכיוון שהמאמינים החדשים אינם מוצאים עוז בנפשם לרדת לסוף מחשבתם, לפיכך אינם מגיעים למסקנה הזאת שהיא מופת חותך להופעתה החוזרת של הישות הכלולה בביוגרפיה. לפנינו הברירה: או לבטל את כל תורת ההתפתחות של מדע הטבע כולה, או להודות שיש להרחיבה גם על ההתפתחות של ישות הנפש. אחת מן השתיים: או כל נפש נבראה על ידי מעשה פלא, בדומה למיני החי אילולא התפתחו זה מזה; או הנפש התפתחה וכי היתה קיימת קודם בצורה אחרת, כמו שהמין החי לבש קודם צורה אחרת. אחדים מהחוקרים החדשים, ששמרו עדיין על מידה מסוימת של בהירות המחשבה ואומץ הלב להסיק מסקנות עקביות, משמשים הוכחה חיה לנכונות עובדה זו. אמנם אף הם בדומה למאמינים החדשים, אין ביכולתם לסגל לעצמם את הרעיון, הבלתי מקובל בימינו, של התפתחות הנפש; אך הם, לפחות, אינם נרתעים מלקבל את ההשקפה האפשרית-האחת-והיחידה הנותרת מן השתיים: שהנפש נבראה על ידי מעשה הפלא.

וכך אנו קוראים בספרו על הפסיכולוגיה של יוהנס ריהמקה, אחד מגדולי הוגי הדעות של תקופתנו, פרופסור בעיר גרייפסוואלד (גרמניה): “רעיון הבריאה… נדמה לנו… רק הוא עשוי לחשוף משהו מסודות התהוות הנפש.” ריהמקה מגיע לידי הכרה בישות כל-מקיפה בעלת תודעה, ועל ישות זאת הוא אומר: “בהיותה התנאי הבלעדי להתהוות הנפש, מן הראוי לקרוא לה בשם: בורא הנפש.”

כך מדבר הוגה דעות, שאינו רוצה לפרוש לשינה רוחנית שלווה ועריבה, לאחר שעמד על תהליכי החיים הפיזיים, ועם זאת אינו מסוגל להודות בהשקפה לפיה התפתחה הנפש מצורת קיומה הקודמת. ריהמקה יש לו, על כן, העוז להכיר בפלא, מאחר שחסר לו האומץ, לקבל את הדעה האנתרופוסופית בדבר הופעתה החוזרת, או כניסתה החוזרת לגוף פיזי (היוולדות חוזרת) של הנפש. אבל הוגי דעות, המפתחים בקרבם בעקיבות את המאמץ המחשבתי של מדע הטבע, מגיעים בהכרח לידי ההשקפה הזאת. והנה מה שכותב יוליוס באומן, פרופסור לפילוסופיה בעיר גוטינגן (גרמניה) בחיבורו על ‘נצרות חדשה ודת ריאלית’. בין שלושים ותשעה המשפטים שבהם מנוסחת “תכנית תמציתית של עיקרי הדת המבוססת על המדעים הריאליים”, אנו מוצאים גם את המשפט הבא (העשרים ושנים במניין): “…כשם… שבטבע האי-אורגני אין הכוחות הפיזיקליים-כימיים כלים ונעלמים, אלא רק משנים את צירופיהם, כך יש להניח זאת – לפי השיטה הנהוגה במדעים הריאליים – גם לגבי הכוחות האורגניים והאורגניים-רוחניים. נפש האדם בתור יחידה צורנית (פורמלית), בתור ‘אני מרַכז’, חוזרת שוב ושוב לתוך גופי אנוש חדשים, ועל ידי כך היא מסוגלת לעבור את כל השלבים של התפתחות האנושות.”

השקפה זו מן ההכרח שתהא נחלתו של כל מי שיש לו מלוא אומץ הרוח ל’אני מאמין’ של מדע הטבע בן-זמננו. אך אל נא יפורשו דבריי שלא כהלכה, כאילו מתכוון אני לומר כי האישים הבולטים שבין המאמינים החדשים הם חסרי אומץ פשוטו כמשמעו. אומץ לב לא יתואר דרוש היה לנאבקים למען ניצחונה של השקפת מדע הטבע על הכוחות היריבים של המאה[20] ה-19. אולם אומץ זה שונה מהאומץ הנעלה הדרוש לחשיבה עקבית. חשיבה עקבית כזאת חסרה דווקא אצל חוקרי טבע בזמננו בבואם לבנות השקפת עולם מתוך הידע שבתחומי התמחותם.

אכן, מייאש הדבר כי בהרצאתו במסגרת כנס חוקרי הטבע אמר אלברט לדנבורג הכימאי מברסלאו: “וכי מכירים אנו איזה יסוד מהותי שהוא של הנפש? אני אינני מכיר.” ואחרי הודאה זו הוסיף ואמר: “ומה בדבר הישארות הנפש? דומני כי בשאלה זו יותר מבכל שאלה אחרת המשאלה היא אבי הרעיון. שכן איני יודע אף עובדה אחת, שהוכרה כמדעית, שעליה אנו יכולים להסתמך באמונה זו.”

מעניין מה היה המלומד הנכבד אומר, אילו שמע מפי נואם אחר את הדברים: “אין לי מושג מהעובדות הכימיות. לפיכך אני כופר בחוקי הכימיה, כי אינה ידועה לי אף עובדה אחת, שהוכרה כמדעית, שעליה היינו יכולים להסתמך בקביעת חוקים אלה.”

נראה כי הפרופסור היה עונה לו: “מה מעניינת אותי בורותך במדע הכימיה. למד תחילה פרק בכימיה ואחר תדבר.” מאחר שפרופסור לדנבורג אינו מכיר כל יסוד מהותי של הנפש, מוטב לו שלא ינסה ‘להפיץ אור’ על העולם בעזרת אי-ידיעתו.

היוולדות חוזרת וחוק הגורל

כשם שחוקר הטבע פונה לצורות החי, שמהן התפתחו צורות חי אחרות, על מנת להבין את אלה האחרות, כך מצווה חוקר הנפש, העומד על קרקע מחקר טבע זה, לתת דעתו על צורת הנפש ממנה התפתחה צורת נפש אחרת, כדי להבין את זו האחרת. הלא את צורת הגולגולת של בעלי החיים הגבוהים מסבירים חוקרי הטבע מתוך שינוי צורת הגולגולת של בעלי החיים הנמוכים. בדומה לכך יש להסביר את כל השייך למכלול הביוגרפי של הנפש, מתוך הפרטים הביוגרפיים של אותה הנפש, שממנה התפתחה הנפש המשמשת נושא לתצפיתנו. המצבים המאוחרים הם תוצאות פעולתם של מצבים קודמים, בין אם הם בעלי אופי פיזי ובין אם הם בעלי אופי נפשי. זהו תוכן חוק הגורל האומר: כל מה שאני עושה או מסוגל לעשות במהלך חיי הנוכחי, אינו עומד כפלא תלוש ונפרד לעצמו, אלא קשור הוא כתוצאה בצורות ההוויה הקודמות של נפשי, וכסיבה – בצורות ההוויה שלה בעתיד.

המתבונן בעיניים פקוחות בחיי אנוש בלי שידע חוק מקיף זה, או בלי שירצה להכיר בו, יעמוד תמיד בפני חידות חיים שאין לפענחן. הנה דוגמה אחת מיני רבות: בספרו של מוריס מטרלינק ‘המקדש הקבור’ מדובר על חידות כאלה, המופיעות לעיני הוגי הדעות בני זמננו בצורה מעוותת, מפני שזרים להם החוקים הנשגבים של סיבה ותוצאה בתחום הרוח של הוויה, כלומר: מפני שזר להם חוק הגורל (קרמה). כל מי שנפל קרבן לדוגמות צרות האופק של המאמינים החדשים, אין לו כיום, חוש לחידות חיים כאלה. מטרלינק מתאר בין השאר אחת מהן: “אם אני, בשעת קור עז, קופץ לתוך המים כדי להציל את חברי, או אם אני נופל לתוך המים, שעה שאני מנסה להפילו לתוכם – בכל אחד משני המקרים האלה תוליד ההצטננות את אותה תולדה, ושום כוח בשמיים או בארץ, זולתי וזולת האיש (אם הדבר ביכולתו), לא יגדיל את סבלי בשל הפשע שביצעתי, ולא יפחית את כאבי בגלל המעשה הטוב שעשיתי.” אכן, נראות התולדות זהות בשני המקרים הנדונים בעיני המגביל את הסתכלותו בהם על העובדות הפיזיות בלבד. אך כלום תהא זאת הסתכלות מעמיקה ומושלמת? מי שיחשוב כך, הרי תהיה נקודת מבטו דומה לזו של אדם, המבחין בשני נערים הלומדים מפי שני מורים שונים – אך אינו רואה אלא זאת, כי שני הנערים מקבלים אותו מספר של שעורים בהם עושים המורים בערך אותו הדבר. אילו התעמק המסתכל שלנו בעובדות, היה ודאי מבחין גם בשוני הגדול שבין שני המקרים ואז היתה מתבררת לו הסיבה בגללה אחד הנערים עתיד להיות אדם לא יצלח, והאחד – אדם מצוין.

כל מי שברצונו לתת דעתו על סמיכות הפרשיות בתחום הנפשי-רוחי ולהתבונן בתולדות, אותן יולידו המקרים הנ”ל לגבי הנפשות של האנשים העומדים לדיון, מן ההכרח שיאמר לעצמו: מה שמתרחש כאן, אי אפשר להשקיף עליו כעל משהו תלוש, העומד בפני עצמו. התולדות, אותן תוליד ההצטננות, הן חוויות נפשיות, ועלי לראות בהן יחסי סיבה ותוצאה בחיי הנפש, אם לא אניח שיש כאן מעשה פלא. התולדות לגבי המציל נובעות מסיבות אחרות מאשר לגבי הפושע, ותוצאותיהן בכל אחד משני המקרים תהיינה שונות. ואם אין בידי לגלות במהלכי החיים הנוכחיים של האנשים האלה את הסיבות והתוצאות הללו, ואם לגבי מהלכי חייהם הנוכחיים הכל מתאזן אצלם, הרי עלי לחפש את הגורם המאזן לתולדות (לחוויות הנפשיות) הנ”ל – את הסיבה המאזנת או התוצאה המאזנת – במהלך החיים הקודם או העתידי. בעשותי כך, נוקט אני אותה שיטה עצמה הנקוטה בידי חוקר הטבע בתחום עובדות הטבע החיצוניות: אף הוא מסביר, למשל, את העדר הראייה אצל בעלי החיים שבמערות חשוכות מתוך חוויות קודמות, ומניח, כי החוויות הנוכחיות תפעלנה את פעולתן בעיצוב גזעים ומינים חדשים לעתיד לבוא.

רק מי שמכיר בעיקרון התפתחות זה גם בתחום הנפשי-רוחי, זכאי לדבר על התפתחות בתחום הטבע החיצוני. ברור כי הכרה זו, שיש בה משום הרחבה של ידיעת הטבע אל מעבר לטבע, הינה יותר מאשר ידיעה בלבד, שכן היא הופכת את הידיעה לחיים, לכוח מעצב חיים; היא מעשירה את אוצר ידיעותיו של האדם, ולא עוד אלא מכשירה אותו לצעוד בצעדי און בדרכי חייו. היא מראה לו, מאין בא ולאן הוא הולך, ובכוחה להראות לו את ‘מאין’ זה ו’לאן’ זה, אשר מעבר ללידה ומוות, כל עוד יהא נאמן לכוון אשר הכרה זו מתווה לו. מעתה מחוּור לו, כי כל מעשיו משתלבים בזרם אינסופי, המתמשך מעולם ועד עולם. וכך מתעלה והולכת נקודת מבטו, ממנה הוא מכוון את חייו. דומה האדם למגשש באפלה, עד שלא הגיע לידי הכרה זו; שכן אין לו מושג מישותו האמיתית, ממוצאה ומיעודה. הוא הולך אחרי דחפי טבעו, בלא שמבטו יהא מסוגל לחדור למהותם. אילו האיר אור ההכרה את דרכו, היה ודאי הולך אחרי מניעים אחרים. בהשפעת השקפה זו גובר והולך בלבו חוש האחריות כלפי החיים. אולם, בלעדי פיתוחו של חוש אחריות זה בקרבו, מתכחש האדם לאנושי הצרוף שבו. ידיעה לשם ידיעה, שאינה מיועדת לעידון האדם ולאיצולו אינה אלא סיפוק יצר סקרנות ‘מתורבת’. צו החובה, במשמעותה הנעלה, הוא: להעלות את הידיעה לדרגה, בה תוכל לתפוס את הרוחי – לשם הפיכתה לכוח מניע בחיים. אי לכך מחובתו של כל אדם לחפש דרכים כדי להגיע לידי הבנת ה’מאין’ ו’לאן’ של הנפש.

כיצד פועלים החוקים האלה של תחום הרוח של ההוויה – חוק היוולדות חוזרת של הנפשי-רוחי של האדם, חוק הגורל – בירור זה ישמש נושא לדיון בפרק הבא.

חוק הגורל – מהי דרך פעולתו?

כיצד קשורים ביניהם מהלכי החיים רבי-הפנים של האדם עלי אדמות

השינה נקראת לעתים: אחותו הצעירה של המוות. השוואה זו יש בה כדי להמחיש את דרכיה של רוח האדם הרבה יותר משאפשר להניח על יסוד התבוננות שטחית. כי ההשוואה הזאת מקנה לנו מושג באיזה מובן קשורות ביניהן ההתבשרויות רבות-הפנים (התבשרות: התלבשות בגוף בשר ודם – אינקרנציה; היוולדות חוזרת) העוברות וחוזרות ועוברות על רוח האדם. בפרק הקודם הוסבר כי הלך המחשבה של מדע הטבע בן זמננו מוליך, אם הוא מבין את עצמו כדבעי, אל התורה הקיימת-מעולם על התפתחותה של רוח האדם הנצחית דרך מהלכי חיים רבים. מהכרה זו נובעת בהכרח השאלה: כיצד קשורים ביניהם מהלכי החיים רבי הפנים אלה? באיזה מובן ניתן לראות במהלך חייו של האדם את התוצאה של התבשרויותיו הקודמות של מהלכי החיים הקודמים שלו; כיצד הופך מהלך חייו הנוכחי לסיבה, הקובעת את מהלכי חייו העתידים? משל השינה נותן לנו תמונה על הקשר בין הסיבה ובין התוצאה בתחום זה.[21] הנה אני קם בבוקר. במשך הלילה חלה הפסקה בפעילותי השוטפת. אין בידי להמשיך פעילות זו עם בוקר ככל העולה על רוחי, אלא אם כן – לא יהיה עוד מקום בחיי לשלטון של סדר ורציפות. מה שעשיתי אתמול משמש תנאי הקובע את מה שעלי לעשות היום. עלי לקשור את פעילותי היום בתוצאות פעילותי מאתמול. יש לקבל פשוטו כמשמעו את המשפט: מעשי מאתמול קובעים את גורלי היום. במו ידי יצרתי אתמול את הסיבות לפעולותיי היום. ואני נתקל בסיבות אלה לאחר שהתרחקתי מהן לזמן מה בשעת השינה, שכן הן שייכות אלי, אם גם נפרדתי מהן לתקופה קצרה.

גם במובן אחר שייכות לי התוצאות של חוויותיי מאתמול, שהרי אני עצמי השתניתי על ידן. נניח כי ניסיתי לעשות משהו שעלה בידי רק למחצה. הרהרתי בדבר, מנין בא לי כישלוני החלקי. אם אצטרך מעתה לעשות דבר דומה, אשתדל, כמובן, להימנע משגיאות שגרמו לכישלוני. ובכך סיגלתי לי כושר חדש. הנה כי כן נהפכו חוויותיי מאתמול לסיבות כשרַי מהיום. עברי (התוצאות של חוויותיי מאתמול) נשאר קשור בי; הוא חי בתוך ההווה ויוסיף ללוותני גם בעתיד. על ידי עברי יצרתי לעצמי את המצב שבו אני נמצא כעת. מהיגיון החיים מתחייב שאשאר קשור למצב זה גם להבא. שהרי יהיה הדבר חסר-היגיון, אם למשל בתנאים תקינים לא אכנס לגור בבית אשר בניתי לי.

לא היתה זאת יקיצה בבוקר, אלא היבראות מחדש מתוך האין – אילו התוצאות של מעשַי מאתמול לא היה בהן כדי לקבוע את גורלי היום. ורוח האדם צריכה היתה להיברא מחדש מתוך האין – אילו התוצאות של מהלכי חייה הקודמים לא היו נשארות קשורות אל מהלכי חייה שלאחריהם. אכן אין האדם מסוגל לחיות אלא במצב אשר נוצר על ידי חייו הקודמים, כמו שהחיות, למשל, אשר איבדו את כושר ראייתן, לאחר שנכנסו לתוך המערות של קנטוקי, אינן מסוגלות עוד לחיות בסביבה אחרת. על ידי מעשה זה של כניסתן לתוך המערות יצרו הן בעצמן את התנאים לחייהן המאוחרים.

על כן – כל ישות, שהיתה פעילה פעם, אינה עומדת עוד אחר כך מבודדת בעולם; שכן היא קשרה את נפשה אל מעשיה. וכל מה שהיא תהיה בעתיד קשור מעתה בתוצאות מעשיה. התקשרות זאת בין הישות לבין תוצאות מעשיה היא חוק הגורל (קרמה) השולט ביקום ומלואו. הפעילות הופכת להיות חורצת גורל.

מטעם זה מהווה השינה השוואה מתאימה למוות, מפני שהאדם בשנתו נעדר למעשה, משדה הפעולה שבו מחכה לו גורלו. בשעה שאנו ישנים נמשכות ההתרחשויות בשדה הפעולה הזה. בפרק זמן זה אין לנו ההשפעה על מהלך ההתרחשויות. אף על פי כן מוצאים אנו שוב עם יקיצתנו את התוצאות של מעשינו מאתמול, ועלינו לקשור בהן את מעשינו היום. למעשה נולדת אישיותנו, וחוזרת ונולדת, עם כל בוקר את תוך עולם המעשים שלנו. מה שהיה מנותק מאישיותנו במשך הלילה, חוזר ומקיף אותנו שוב במשך היום.

הוא הדין לגבי מעשינו במהלכי החיים הקודמים שלנו. תוצאותיהם של מעשים אלה חרותות וכלולות במכלולי החיים של הדורות, בהם התרחשו מהלכי החיים שלנו. אולם הם עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, הם שייכים לנו כמו שהחיים במערות שייכים לאותן החיות שאיבדו על ידי חייהן שם את כושר ראייתן. כשם שחיות אלה מסוגלות לחיות רק אם ימצאו שוב אותה סביבה עצמה אשר אליה הסתגלו כבר, כך מסוגלת רוח האדם להתקיים רק באותה סביבה אשר יצרה לעצמה על ידי מעשיה ואשר מתאימה לה.

האדם – ישות משולשת: גוף, נפש, רוח –

תפקודיהם ותכונותיהם המהותיים

עם כל בוקר מתרחשת כעין חדירה מחודשת של נפשו של האדם אל תוך גופו. מחקר מדע הטבע מודה, כי כאן מתרחש משהו שאין להשיגו לאור החוקים שמחקר זה גילה בעולם הפיזי. מן הראוי שנזכיר לעצמנו את דבריו של חוקר הטבע די בואה-ריימון בהקשר לכך, בהרצאתו ‘הגבולות בדבר הכרת הטבע’: “מוח, שהוא חסר הכרה מאיזו סיבה שהיא, כגון מוח הנתון בשינה ללא חלום, אינו מהווה עוד מבחינת מדע הטבע (די בואה-ריימון אומר “מבחינה אסטרונומית”) כל חידה; ובתוספת ידיעה מבוססת על מדע הטבע בשאר חלקי הגוף, מפוענח היה מכל וכל – פרט למהות החומר והכוח – כל מנגנון-המכונה של האדם: נשימתו, פעולת דופק ליבו, חילוף החומרים, החום שבו ושאר תהליכיו. האדם הישן ללא חלום ניתן להבנה כמו גם העולם בטרם היתה בו תודעה. ואולם כמו שהעולם נעשה בלתי מובן שבעתיים עם הופעת ניצוצות התודעה הראשונים, כך חוזר האדם הישן ונעשה סתום ובלתי מובן עם דמדומי תמונת החלום הראשונה.” ואף לא יתכן שיהא אחרת. שכן מה שחוקר הטבע מתאר כאן במילים “האדם הישן ללא חלום”, הרי זה אותו חלק של ישות האדם, שהוא בלבד כפוף לחוקים הפיזיים. ואולם ברגע שהנפש חודרת שוב לחלק ישות זה, בו ברגע הוא מקבל על עצמו את מרות החוקים של חיי הנפש. לשון אחר: בשנתו מציית הגוף לחוקים הפיזיים; כיוון שמתעורר האדם, מיד מבריק בו אור העשייה התבונתית ומתיז את ניצוצו אל תוך הישות שקודם לכן היתה פיזית בלבד. ניתן לומר בעקבות דבריו של חוקר הטבע די בואה-ריימון: כל כמה שנערוך חיפוש מדוקדק בכל חלקי הגוף הישן, לא נצליח למצוא בו דבר מהמהות הנפשית. אולם מהות זו ממשיכה ברגע היקיצה בפעילותה התבונתית במקום שם הפסיקה אותה עם השינה. – האדם משתייך, גם לאור השקפה זו, לשני עולמות. באחד מהם הוא חי חיים גופיים, שבידינו להתחקות אחריהם בעזרת החוקים הפיזיים; ואילו בעולם השני הוא חי חיים רוחניים-תבונתיים, שעליהם לא נוכל לדעת דבר באמצעות החוקים הפיזיים. בבואנו לחקור את החיים מהסוג הראשון נצטרך להסתמך על החוקים הפיזיים של מדע הטבע, בעוד שאם נרצה לעמוד על החיים מהסוג השני, יהא עלינו להכיר את החוקים של הפעילות התבונתית, היינו – תורת ההיגיון, תורת המשפט, תורת הכלכלה, האסתטיקה ועוד.

גוף האדם הישן, הכפוף אך ורק לחוקים הפיזיים, לא יוכל לבצע לעולם דבר המתאים לרוחם של חוקי התבונה. אך רוח האדם שותלת חוקי תבונה אלה אל תוך העולם הפיזי, וככל אשר תשקיע מהם בעולם זה, כן תשוב ותמצא אותם חוקים, כשתמשיך בפעילותה, לאחר שהופסקה לזמן מה.

הבה נתעכב עוד רגע על משל השינה. על האדם לקשור את מעשיו מהיום באלו מאתמול – אחרת לא ישרור הגיון בחיים. קשירה זו היא בגדר האפשר רק אז, אם האדם חש את עצמו קשור למעשים אלו. כי איך יכולתי להמשיך בתוצאות של פעילותי מאתמול, אילו לא נשאר בתוכי משהו מפעילות זו. אילו שכחתי לגמרי, ולא היה בידי לקשור דבר במה שקדם לו. הווה אומר – הזיכרון הוא המאפשר לי לקשור את פעולותי מהיום באלו מאתמול, והוא המצמידני אל תוצאות פעילותי. מה ששייך לעצם חיי התבונה שלי, כמו ההגיון למשל, עומד בעינו אתמול והיום. חוקי ההיגיון חלים גם על דברים אשר אתמול או מעולם לא חדרו לאופקים שלי ואילו זכרוני מקשר את עשייתי ההגיונית היום בזו מתמול שלשום. אילו היה הכל תלוי בהיגיון בלבד, יכולנו למעשה להתחיל כל בוקר את חיינו מחדש. אולם בזיכרון שמור כל אשר קושר אותנו לגורלנו.

יוצא, איפוא, כי מדי התעוררי בבוקר מוצא אנו את עצמי, לאמיתו של דבר, כישות משולשת. אני מוצא שוב את גופי, אשר היה כפוף במשך השינה למרותם הבלעדית של החוקים הפיזיים. אני מוצא שוב את עצמי – את רוח-האדם שלי – אשר היא היום אותה הישות שהיתה אתמול, ואשר היא בעלת כושר פעילות תבונתית היום, כשם שהיתה אתמול. ואני מוצא שמור בזיכרוני את כל מה שאתמול – ואף גם כל עברי – פעל למען עיצוב אישיותי.

ובזאת מצטיירת לנו תמונה של מהות האדם המשולשת. בכל מהלך חיים חדש (התבשרות חדשה) מוצא האדם את עצמו בתוך גוף פיזי, הכפוף לחוקי הטבע החיצוני. וכן שוכנת בכל התבשרות אותה רוח האדם, היינו – הנצחי שבכל ההתבשרויות החולפות רבות-הפנים. גוף ורוח עומדים זה מול זה. וביניהם קיימת בהכרח חוליה מקשרת, בדומה לזיכרון הקושר את מעשַי מאתמול באלו מהיום. וזאת היא הנפש. היא השומרת תוצאות מעשַי במהלכי החיים הקודמים. היא מביאה לידי כך שהרוח מופיעה בהתבשרות חדשה בדמות שעוצבה על ידי מהלכי החיים הקודמים. וכך קשורים זה בזה גוף, נפש ורוח. הרוח היא נצחית, בעוד שבגוף שולטים לידה ומוות לפי חוקי העולם הפיזי. ואילו הנפש מפגישה את הגוף והרוח שוב ושוב – בשזרה מן המעשים את הגורל.

גם בדבר השוואת הנפש לזיכרון ניתן להסתמך על מדע הטבע בן-זמננו. בשנת 1870 פירסם חוקר הטבע איוואלד הרינג את מחקרו ‘על הזיכרון כפונקציה כללית של החומר המאורגן’. ויש להקדים ולומר כי החוקר ארנסט היקל מסכים לדעותיו של הרינג. במאמרו (של היקל) ‘על יצירת הגלים של חלקיקי-החיים’ אנו קוראים: “כל עיון מעמיק עשוי, למעשה, לשכנענו כי אין להסביר כלל את פעולות החיים העיקריות, אם לא נניח שהחומר החי טומן בחובו זיכרון בלתי מודע. הכושר של דימוי ויצירת מושגים, של חשיבה ותודעה, של תירגול והרגל, של תזונה ורבייה – כל אלה מקורם בפעולת הזיכרון הבלתי מודע, שחשיבות פעילותו גדולה לאין ערוך מזו של הזיכרון המודע. ובצדק אומר הרינג: כי כמעט על כל מה שיש לנו ומה שהננו, אנו חבים תודה לזיכרון.” בהמשך דיונו מנסה היקל להסביר על ידי הזיכרון הבלתי מודע את תהליכי התורשה אצל היצורים. העובדה שהצאצאים דומים להוריהם, וכי אלה, האחרונים, מורישים את תכונותיהם לראשונים, מקורה – לפי היקל – בכך שכוחות החיים נושאים בחובם את הזיכרון הבלתי מודע, בו שמור לדורות הבאים זכר הצורות הקודמות. לא כאן המקום לבחון מה מדבריהם של הרינג והיקל קיים ועומד בפני הביקורת מנקודת מבט מדע הטבע. לדיוננו חשובה רק העובדה כי חוקר הטבע – בשעה שהוא דן במה שנמצא מעבר ללידה ולמוות, במה שיש להניח כממשיך להתקיים אחרי המוות – נאלץ להודות בקיומה של מהות מסויימת, הנראית בעיניו דומה לזיכרון. וכך הוא מגיע מאליו אל כוח על-חושי, על-פיזי, במקום שחוקי הטבע הפיזי אינם מספיקים עוד.

יש לשים לב, כי ה’זיכרון’ משמש כאן רק לשם השוואה. אל נא נטעה לחשוב שאפשר לזהות את הנפש עם הזיכרון המודע. גם בחיי יום-יום אין זה תמיד הזיכרון המודע שבעזרתו מפיקים תועלת מחוויות העבר. פירותיהן של חוויות אלה אנו נושאים בחובנו. אף אם איננו זוכרים עוד באופן מודע את החוויות עצמן. מי מסוגל להיזכר למשל, בכל פרטי החוויות בעת שלמד קרוא וכתוב? יתרה מזו, מי האיש שכל הפרטים האלה הגיעו בכלל לתודעתו? ההרגל, לדוגמא, אינו אלא סוג מסוים של הזיכרון הבלתי מודע. ההשוואה לזיכרון לא נועדה, איפוא, אלא לרמוז אל הנפש, הנכנסת בין הגוף והרוח, כדי להוות חוליה מקשרת בין הנצחי ובין מה שכפוף – בתור פיזי – לתהליך של לידה ומוות.

רוח האדם המתבשרת מחדש (הלובשת מחדש גוף של בשר ודם), מוצאת, אם כן, בתוך העולם הפיזי את תוצאות מעשיה הקודמים בתור גורלה; והנפש, הכרוכה בה, מקשרת את הרוח לגורל זה. נשאלת, איפוא, השאלה: כיצד ניתן לרוח למצוא סביבה את תוצאות מעשיה, והרי התבשרותה החדשה מכניסה אותה לעולם שהשתנה לגמרי בהשוואה לעולם שבו היתה קיימת בהתבשרותה הקודמת? שאלה זו מקורה במושג שטחי על תשלובת הגורל. כשאני עוקר, למשל, את מקום מגורַי מאירופה לאמריקה, הריני נמצא בסביבה חדשה לגמרי, ואף על פי כן תלויים חיי באמריקה בחיי הקודמים באירופה תלות מוחלטת. אם הייתי מכונאי באירופה, יתעצבו חיי באמריקה בצורה אחרת לגמרי מאשר אילו הייתי שם פקיד בנק. ייתכן שבמקרה הראשון אהיה מוקף מכונות באמריקה, ואילו במקרה השני אהיה מוקף ניירות בנק. בכל מקרה קובעים חיי הקודמים את הרכב סביבתי החדשה; הם מושכים אליהם, כביכול, מכל מה שסובב אותי עכשיו, את הקרוב להם. הוא הדין לגבי החלק הרוחי-נפשי שלי. הוא מקיף את עצמו בהכרח באותם הדברים שהיו קרובים לו במהלך חייו הקודם.

כל זה אינו עומד בסתירה להמשלת השינה למוות, אם רק ברור לנו שהמדובר הוא רק במשל בלבד – ואמנם קולע ביותר. כשאני מוצא לפני עם בוקר אותו מצב, שיצרתי בעצמי יום קודם – הרי נגרם הדבר על ידי המהלך הבלתי אמצעי של ההתרחשויות. וכן כשאני מוצא לפני עם התבשרותי מחדש, סביבה אשר מתאימה לתוצאות של מעשַי במהלך חיי הקודם, הרי זה נגרם על ידי הזיקה של חלקי הרוחי נפשי – שנולד מחדש – לדברים הנמצאים בסביבה הזאת.

מה קושר אותי לסביבה הזאת? במישרין – התכונות של החלק הרוחי-נפשי שלי, כפי שהן בנמצא בעת התבשרותי החדשה. אך תכונות אלה הן קנייני, רק משום שהן הוטבעו לתוך חלקי הרוחי-נפשי כתוצאה ממעשַי במהלכי החיים הקודמים. מעשים אלה הם הסיבה האמיתית לכך שאני נולד לתוך נסיבות חיים מסוימות, ומה שאני עושה היום יפעל אף הוא כסיבה לכך שבמהלך חיי הבא אפגוש מערכת של נסיבות חיים זו או אחרת.

כך יוצר לו האדם – לאמיתו של דבר – בעצמו את גורלו. עובדה זו מובנת, אם לא נשקיף על מהלך החיים היחיד כעל דבר בפני עצמו, אלא כעל חוליה בשרשרת מהלכי החיים הבאים בזה אחר זה.

וכך ניתן לומר שאדם אינו יכול לפגוש בחיים אלא מה שקיים כתוצאה של הגורמים שהוא יצרם במו ידיו. רק מתוך התבוננות בחוק הגורל (קרמה) יובן פשר התופעה: “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו”. הדיסהרמוניה המדומה הזאת במהלך החיים היחיד נעלמת, כשאופק המבט מתרחב ומקיף את מהלכי החיים המרובים. אך אל נא נתאר לעצמנו את חוק הגורל בצורה פשטנית, בדמותו של שופט בשר ודם, או של הליכי שיפוט ממלכתיים. הרי זה כאילו תיארנו לעצמנו את אלוהים כאיש בא בימים בעל זקן שיבה. רבים נכשלים בטעות זו, ובעיקר משמשות הנחות מוטעות אלו נקודות מוצא למתנגדי רעיון חוק הגורל. הם נלחמים במושגים שהם עצמם מגניבים לתוך השקפתם של חסידי חוק הגורל, ולא במושגים אשר הם קניינם של בעלי ההבנה האמיתית.

חיי האדם אחרי המוות – אספקט-העבר והעתיד בהם.

באיזה יחס נמצא האדם אל סביבתו הפיזית, בשעה שהוא חוזר ללבוש גוף של בשר ודם, בשעה שהוא נכנס להתבשרות חדשה? יחס זה נובע מצד אחד מן העובדה שבתקופת הביניים בין שתי ההתבשרויות לא היה לו כל חלק בעולם הפיזי, ומצד שני מותנה יחס זה בהתפתחות שעברה על חלקו הרוחי-נפשי באותה תקופת ביניים. מובן מאליו שלתוך התפתחות זו לא חדר ולא כלום מהעולם הפיזי, שהרי החלק הרוחי-נפשי נמצא אז מחוץ לעולם הפיזי, ועל כן יכול הוא לשאוב את המתרחש בו אך ורק מתוך עצמו ומתוך העולם העל-פיזי. היה הוא נתון בתוך עולם העובדות הפיזיות בתקופה שלבש גוף בשר ודם – הרי אחרי שפשט לבוש זה – בתקופת היותו נטול גוף בשר ודם – ניטלת ממנו ההשפעה הבלתי אמצעית של עולם עובדות זה ונשאר לו, לחלק הרוחי-נפשי, מן העולם הפיזי רק זאת שהשווינו לזיכרון. שארית זו – השארית הזיכרונית – מן החיים בעולם הפיזי, מורכבת משני חלקים. אפשר לקבוע את טיבם אם נעיין במה שהביא להתהוותה. הרוח, בעודה בתוך הגוף הפיזי, קשרה באמצעותו יחסים עם דברים גופיים-פיזיים שסובבו אותה. יחסים אלה מצאו את ביטויים בהתהוות דחפים, תשוקות ותאוות למיניהם; ואלה שוב גרמו לביצוע פעולות חיצוניות שונות. בגלל טבעו הגופי-פיזי פועל האדם בהשפעתם של דחפים, תשוקות ותאוות. ואלה משפיעים בשני כיוונים: הם מטביעים את חותמם על הפעולות החיצוניות של האדם מצד אחד, ומעצבים את אופיו האישי מאידך.

הפעולה שאני מבצע היא תוצאה של תשוקתי ואני עצמי, אישיותי, הנני ביטוי לתשוקה זו. הפעולה עוברת לעולם החיצוני, בעוד שהתשוקה נשארת בתוך נפשי – בדומה לדימוי (מושג) הנשאר חרות בזיכרוני. וכשם שכל דימוי (מושג) מתחזק בזיכרוני על ידי כל רושם נוסף בן-סוגו, כן מתחזקת כל תשוקה על ידי כל פעולה נוספת שאני מבצע בהשפעתה. כך חי בנפשי, כתוצאה מהווייתי הגופית-פיזית, סכום מסוים של דחפים, תשוקות ותאוות. סכום זה רגילים לכנות בשם ‘גוף האיוויים’. ‘גוף איוויים’ זה קשור קשר הדוק בהווייתו הפיזית של האדם, שהרי הוא נוצר בהשפעת הגוף הפיזי. מאותו רגע שהרוח חדלה לחיות בגוף הפיזי אין עוד ביכולותו של ‘גוף האיוויים’ להמשיך בגידולו. על הרוח להשתחרר ממנו, במידה שהייתה קשורה באמצעותו למהלך החיים הפיזי היחיד. השתחררות זו מתבצעת בתוך חיים הבאים אחרי החיים הפיזיים והשונים מהם בצורתם. אפשר לשאול: וכי לא ייהרס על ידי המוות גם ‘גוף איוויים’ זה? התשובה היא לא; במידה שבכל משך החיים הפיזיים האיווי גדול מסיפוקו המופק, בה במידה מוסיף האיווי להתקיים אחרי שנפסקה האפשרות לספק אותו. רק מי שאינו מתאווה כלל וכלל בעולם החושי, אין לו גם עודפי איוויים שלא באו על סיפוקם. רק אדם נטול-איוויים לא נותר ברוחו עם מותו סכום כלשהו של איוויים. סכום זה של איוויים חייב להימוג ולהיעלם בהדרגה אחרי המוות. מצב זה, בו מתרחשת היעלמות האיוויים, נקרא שהייה ב’אתר האיוויים’ (שהייה בקמלוקה) והוא יימשך, כמובן, זמן רב יותר ככל שהאדם היה חש עצמו קשור יותר לחיים בעולם החושי.

החלק השני של ‘השארית הזיכרונית’ נוצר בדרך אחרת. כשם שהחלק הראשון, האיוויים, מושך את הרוח אל החיים בעבר, כך מפנה אותה חלק שני זה אל החיים בעתיד. על ידי פעילותה בתוך הגוף עשתה הרוח היכרות עם העולם שאליו משתייך גוף זה. היכרותה זו מתעמקת על ידי כל מאמץ חדש ועל ידי כל חוויה חדשה. שכן, בדרך כלל, עושה האדם כל דבר טוב יותר בפעם השניה מאשר בפעם הראשונה. ההתנסות, החוויה, נחרתת ברוח ומגבירה את כשריה. כך פועלת התנסותנו על עתידנו. וכשאין עוד באפשרותנו לצבור התנסות נוספת, נשאר סכום התוצאות של ההתנסויות הקודמות בצורת ‘שארית זיכרונית’.

אולם שום התנסות לא היתה יכולה לפעול עלינו, לולא כישרוננו להפיק ממנה תועלת. כיצד נקלוט את ההתנסות, איך נעכל אותה – בכך תלויה משמעותה לגבי עתידנו. גתה, למשל, הגיב על חוויה בדרך אחרת מאשר המשרת שלו. תגובתו של הראשון הביאה לידי תוצאות שונות לגמרי מאשר תגובתו של השני. על כן, הכושר שאנו רוכשים לעצמנו על ידי חוויה, מותנה בעבודה הרוחנית שאנו מבצעים עקב התנסותנו בה. בכל רגע של חיי אצור בחובי סכום מסוים של תוצאות התנסויותיי. והסכום הזה מקנה לי את הזכות לרכישת כשרים העשויים להופיע בעתיד.

סכום כזה של התנסויות טמון ברוח האדם ברגע שהיא פושטת את גופה הפיזי ועוברת לקיום נטול גוף פיזי. היא לוקחת עמה את סכום התנסויות זה אל תוך החיים העל-חושיים. ועתה לאחר ששום קשר גופי אינו קושר אותה עוד אל הקיום הפיזי, והיא השתחררה גם מהאיוויים והמשאלות שכבלו אותה לקיום הזה – אזי מה שנשאר לה הוא פרי התנסויותיה. ועל פרי זה אינה פועלת עוד כל השפעה בלתי אמצעית של החיים הארציים שחלפו. הרוח מסוגלת עתה לתת דעתה אך ורק על מה שניתן להפיק מהפרי הזה למען העתיד. וכך נמצאת הרוח, אחרי שעזבה את ‘אתר האיוויים’, במצב בו הופכות חוויותיה במהלכי החיים הקודמים לנבטים – תכונות, כישרונות וכו’ – בשביל העתיד. את חייה של הרוח במצב זה מכנים: שהייה ב’אתר של אושר עליון’ (דוואכן). (אושר עליון מציין מצב המשכיח כל דאגה הנובעת מן העבר, ומלהיב למען העתיד בלבד). מאליו מובן, כי מצב זה יימשך, בדרך כלל, זמן רב יותר, במידה שגדולה יותר ברגע המוות הזכות לרכישת כשרים חדשים.

אין כאן המקום, כמובן, להסביר את כל המתייחס לרוח האדם. ברצוננו רק להראות כיצד פועל חוק הגורל בחיים הפיזיים. לשם כך מספיק שנדע, בעיקר, מה הדבר אשר הרוח לוקחת עמה מהחיים הפיזיים-חושיים הללו אל תוך המצבים העל-חושיים, ומה מדבר זה היא מביאה בחזרה בשעת התבשרותה החדשה, בשעה שהיא נולדת שוב לתוך גוף בשר ודם. היא מביאה אתה את התוצאות של חוויותיה במהלכי החיים הקודמים, תוצאות שנהפכו לתכונות ישותה – כדי לעמוד על היקף משמעות הנאמר זה עתה, דיינו שנבהיר לעצמנו את התהליך על יסוד דוגמא אחת בלבד. קאנט[22] אומר: “שני דברים ממלאים את רוחי התפעלות גוברת והולכת: שמי-הכוכבים שמעלי והחוק המוסרי שבקרבי.” כל אדם בר-דעת מודה כי כוכבי השמים לא נוצרו יש מאין, אלא התפתחו בהדרגה. בחיבורו היסודי משנת 1755 מבקש קאנט עצמו להסביר התפתחות מודרגת זו של היקום. אכן, גם את עובדת קיומו של החוק המוסרי אין לקבל בלי הסבר. אף הוא לא קם יש מאין. החוק המוסרי לא פעל ברוחו של האדם במהלכי חייו הראשונים באותה הצורה בה פעל ברוחו של קאנט. האדם הפרימיטיבי פועל לפי תשוקותיו בלבד, והוא לוקח איתו את החוויות הנובעות מפעולות אלה אל תוך המצבים העל-חושיים, וכאן הן נהפכות לכשרים גבוהים יותר. ובמהלך החיים החדש לא תפעל עוד בתוכו התשוקה בלבד, אלא היא תהיה מונחית ומכוונת על ידי התוצאות של ההתנסויות שנרכשו קודם. ודרושים מהלכי חיים רבים כדי שהאדם, שתחילה התמסר כולו לתשוקותיו, יציב אל מול סביבתו את החוק המוסרי הצרוף, שאליו – כדבריו של קאנט – אנו נושאים את עינינו מתוך אותו רגש של התפעלות שמעוררים בנו שמי הכוכבים.

ייעודו של האדם

הסביבה, שלתוכה נולד האדם עם היוולדותו החדשה, מקדמת פניו בתוצאות מעשיו הקודמים המהוות גורלו. הוא עצמו בא לסביבה זו כשהוא מצויד בכשרים אשר פיתח במצבים העל-חושיים כתוצאה מחוויותיו הקודמות.

ולפיכך תעמודנה, בדרך כלל, חוויותיו בעולם הפיזי על דרגה גבוהה יותר, ככל שמהלכי חייו הקודמים היו גדולים יותר. ומכאן נמצאנו למדים שמסע האדם דרך מהלכי חייו מהווה התפתחות כלפי מעלה. תוך שמתעשר והולך האוצר שאוגרות התנסויותיו ברוחו, מתייצב האדם אל מול סביבתו – גורלו – מתוך בגרות גדלה והולכת. וכך הוא נעשה יותר ויותר אדון לגורלו. וזה ובדיוק מה שהוא רוכש מתוך חוויותיו: הוא לומד לדעת את חוקי העולם שבו מתרחשות חוויות אלה. בעוד שבתחילה אין רוח האדם מתמצאת בעולם הסובב אותה והיא כמו מגששת באפלה, מתגבר האור סביבה עם כל מהלך חיים חדש. היא רוכשת ידיעה והכרה ביחס לחוקי סביבתה. במילים אחרות: הרוח מבצעת כל פעם מתוך תודעה בהירה יותר מה שביצעה קודם מתוך מצב של עירפול ודימדום. כוח הכפייה של גורמי הסביבה פוחת והולך, והרוח מסוגלת יותר ויותר לקבוע את דרכה מכוחה היא. רוח זו, הקובעת את דרכה מכוחות עצמה, היא רוח עצמאית, רוח ספוגת חירות. ופעילות באור הבהיר והמלא של התודעה היא פעילות מתוך חירות (את מהותה של רוח האדם החירותית ניסיתי להסביר בספרי ‘הפילוסופיה של החירות’[23] החירות המוחלטת של רוח האדם הינה התכלית האידיאלית, שיא השלמות של כל התפתחותה. אין מקום לשאלה: האם האדם הוא ישות חירותית או לאו? הפילוסופים, אשר מציגים את שאלת החירות בצורה כזאת, אינם מסוגלים להגיע לעולם למחשבות ברורות בעניין זה. כי האדם, בשלב התפתחותו הנוכחי אין לראותו לא כחירותי ולא כבלתי חירותי; אלא כמי שנמצא בדרך לחירות. הוא חירותי בחלקו – ובחלקו בלתי חירותי. הוא חירותי באותה מידה שבה רכש לו ידיעה והכרה על טבע עולם ומלואו.

העובדה שגורלנו מתייצב לפנינו בצורת הכרח בלתי נמנע, אינה משמשת מכשול בדרך לחירות. שכן אנו מתייצבים בעת פעילותנו אל מול הגורל באותה מידה של עצמאות אשר רכשנו לעצמנו. לא הגורל הוא הפועל, אלא אנו הננו הפועלים במסגרתם ולפי טבעם של חוקי גורל זה.

כשאני מדליק, למשל, גפרור – נוצרת האש לפי חוקים הכרחיים, אך אני הוא שהבאתי חוקים הכרחיים אלה לידי פעולה. בדומה לכך, יש ביכולתי לעשות מעשים רק במסגרת ולפי טבעם של החוקים ההכרחיים של הגורל שלי, אלא שיחד עם זה אני הוא המפעיל חוקים הכרחיים אלה. ועל ידי הפעולה שפעלתי נוצר גורל חדש, כשם שהאש מוסיפה לפעול לפי חוקי טבע הכרחיים, לאחר שהצתי אותה.

בכך הוסר, בעת ובעונה אחת, גם ספק אחר העשוי להתעורר בלב ביחס לפעולתו של חוק הגורל. שהרי אפשר לטעון: אם בגורל פועל חוק שאינו ניתן לשינוי, האם לא יהא בכך משום מעשה סכלות להגיש עזרה לזולת? הן מה שקורה לזולת הוא תוצאה בלתי נמנעת של פעולת החוקיות שבגורלו, ופשוט הכרחי הוא שדבר זה או אחר יקרה לו. נכון שאין בידי לבטל את תוצאות הגורל אשר יצר לו האדם במהלכי חייו הקודמים, אולם חשוב הדבר כיצד הוא מוצא את דרכו בתוך נסיבות הגורל מן העבר. אם אני עוזר לזולת הרי בידי להביא לידי כך שיהא מסוגל לתת כיוון חיובי לגורלו על ידי מעשיו, בעוד שאם אמנע ממנו עזרה זו, עלולים הדברים להתפתח בכיוון הפוך. מכל מקום, תלוי הדבר בכך אם עזרתי היא נבונה או לאו.

התפתחות רוח האדם כלפי מעלה – זוהי משמעות הליכתה דרך התבשרויותיה החוזרות ומתחדשות על אדמות. התפתחות כלפי מעלה זו באה לידי ביטוי בזה שהעולם, אשר בו מתרחשות ההתבשרויות של רוח האדם, יובהר לה יותר ויותר. עולם זה כולל, כמובן, את ההתבשרויות עצמן. גם ביחס אליהן עוברת הרוח ממצב בלתי מודע למצב מודע. בדרך ההתפתחות כלפי מעלה מגיע האדם לנקודה בה הוא מסוגל להשקיף לאחור על התבשרויותיו מתוך תודעה מלאה. זו השקפה אשר קל מאוד להלעיג עליה ולדון אותה לכף חובה. אך מי שיעשה כן, אין לו מושג מסוג זה של אמיתות, וגם הלעג וגם השלילה חוסמים את הפתח למקדש, אשר בין כתליו הן מתגלות. כי על כן ברור, שאין האדם מסוגל בהווה למצוא כעובדה את האמיתות אשר הגשמתן בידי האדם היא עניין לעתיד. יש רק דרך אחת להיווכח בקיומן והיא – לעשות מאמצים כדי להשיג אותן.

———————————————————————————————————

  1. Francesco Redi (1698-1626)
  2. Giordano Bruno (1600-1548) פילוסוף ומשורר איטלקי. הועלה לגרדום על המוקד ברומא על ידי האינקוויזיציה.
  3. Galileo Gailiei (1642-1564) המדען האיטלקי הנודע – גילה את חוקי הנפילה וחוקי המטוטלת: נרדף על ידי האינקוויזיציה.
  4. Louis Pasteur (1895-1822) כימאי צרפתי נודע – ממייסדי הבקטריולוגיה המודרנית.
  5. רודולף שטיינר ייסד בראשית המאה ה-20, בעת שכתב את המסה הזאת, את מדע הרוח המודרני, החוקר את תחום הרוח בעולם ובאדם כשם שמדע הטבע חוקר את תחום החומר שבהם. מדע רוח זה כונה בשם: אנתרופוסופיה. אי לזאת הוא מכנה כאן בשם: אנתרופוסוף את האיש שהוא מסוגל להיות חוקר פעיל לפי המגמה האנתרופוסופית. השם הזה נכנס במרוצת הזמן לשימוש כדי לציין גם את האנשים אשר אינם לוקחים חלק במחקר הפעיל בשטח האנתרופוסופיה, אך נמצאים בשלב הלמידה – בדרגים ויחסי התעניינות שונים – לגבי מדע רוח זה
  6. יש להדגיש את הנאמר לעיל בכל לשון של הדגשה, שכן מרובים בזמננו הקוראים השטחיים המוכנים בכל עת ליחס להוגה דעות דברי הבל רבים מתוך הבנה מוטעית של עיוניו, אף אם זה משתדל לנסחם ניסוח מדויק. על כן ברצוני לציין במיוחד כי לא עולה כלל על דעתי להתפלמס עם אלה העוסקים בבעיית ‘ההיווצרות הספונטנית’ מתוך הסתמכות על הנחות יסוד במדע הטבע. ואולם גם אם יתכן הדבר, שחומרים ‘חסרי חיים’ עשויים להתמזג איך שהוא לחלבונים חיים, הרי אין להסיק מכך – אם מבינים את העניין לאשורו – כי השקפתו של רידי מופרכת.
  7. Rudolf Virchow (1902-1821) הפתולוג הגרמני הגדול, ממייסדי הפתולוגיה (תורת המחלות) המודרנית.
  8. Charles Darwin 1882-1809) חוקר הטבע האנגלי הגדול. מייסד תורת ההתפתחות המודרנית, שעיקרה ‘הבירור הטבעי’, הפועל בהסתגלותם של יצורים לסביבתם וב’מלחמת הקיום’.
  9. Ernst Haeckel (1919-1834) זואולוג גרמני נודע – אבי ‘החוק הביואגנטי’.
  10. נאמני האסכולה מיסודו של וונדט, ירגישו עצמם אולי נפגעים ביותר על שאני מדבר על ‘נפש’ בלשון הדור הישן, באשר בעיניהם מקודים דברי רבם, שהושמעו לא מזמן לפיהם אין לדבר כלל על ‘נפש’. שכן, לדעתו, לא נשאר מהישות ה’על מציאותית’ של הנפש אלא ‘התרחשות רצופה’, אחרי ש’המיתולוגיזציה של התופעות התנדפה לעבר הטרנסצנדנטי’. אכן דבר חכמה זה של וונדט ניתן לדמותו לקביעה שאין לדבר על ‘חבצלת’ מאחר שיש לנו עניין רק עם צבעים, צורות, תהליכי צמיחה וכו. (וונדט ‘מדע הטבע והפסיכולוגיה’ לייפציג 1903)
  11. תאומי סיאם – תאומים שנולדו כשגופיהם צמודים באופן אורגני זה לזה, בסיאם (תאילנד) 1811-1874.
  12. Friedrich von Schiller (1805-1759) מגדולי המשוררים והוגי הדעות הגרמניים.
  13. Goethe (1832-1749) גדול המשוררים והוגי הדעות הגרמניים. גם מדען טבע.
  14. Heinrich Heine (1856-1797) משורר גרמני נודע. יהודי.
  15. David Friedrich Struss (1874-1808) תיאולוג ופילוסוף גרמני.
  16. אפשר לשער שבזמננו מרובים הבריות המבקשים ללמוד את תורת מדע הרוח על רגל אחת. אלה ירגישו לא בנוח כשמציגים לפניהם בצורה בלתי פשטנית את עובדות מדע הטבע תחילה באור הבא להוכיח שבתוקף עצם מהותן משמשות הן יסוד לבניית השקפה אנתרופוסופית. הם טוענים: אנו מעוניינים לשמוע משהו על מדע הרוח, ואתה מספר לנו על דברים הנוגעים למדע הטבע והידועים לכל משכיל. טענה זו יש בה כדי להוכיח עד כמה אין בני זמננו רוצים לחשוב ברצינות. לאמיתו של דבר אין האנשים הטוענים את הטענה הזאת, מסוגלים כלל לעמוד על עומק משמעותן של ידיעותיהם. האסטרונום אין לו מושג ממסקנות האסטרונומיה, והכימאי – מאלה של הכימיה וכו’. כולם אין להם תקנה אלא לנהוג בענווה ולהאזין בשקט, כשמבהירים להם עד כמה נעלמו מידיעתם – מחמת שטחיות מחשבתם – דברים שלדעתם כבר נדלו והתמצו בשבילם. האנתרופוסופים, אף הם סבורים לעתים שאין כל צורך לבסס את ההכרה בדבר חוק הגורל והיוולדות חוזרת על תוצאות המחקר של מדע הטבע, ואינם מבינים כי דווקא ביסוס זה הוא תפקידם של דורות המין האנושי, שאליהם משתייכים תושבי אירופה ואמריקה. ובלי ביסוס זה לא יגיעו לעולם בני הדורות האלה לידי הבנה אמיתית במדע הרוח. מי שרוצה רק לחזור על דברי המורים הגדולים של המזרח, לא יוכל להיות אנתרופוסוף במסגרת התרבות האירופית-אמריקנית.
  17. נגד ההסברים הנ”ל ניתן לטעון: הלא מדע הטבע בצורתו הנוכחית עומד בסתירה לתורת האנתרופוסופיה. כך, למשל, אנו מוצאים ב’תורת הנסתר’ של ה.פ. בלאוואצקי תורת התפתחות אחרת מזו המיוצגת על ידי היקל. ענין זה יובהר עוד במקום אחר. אין בכוונתי לעמוד כאן על יחסה של ה’אמונה החדשה’ אל ‘תורת הנסתר’ ברצוני רק להראות, כיצד היתה זו, הראשונה, צריכה להתייחס אל עצמה, אילו הבינה כראוי את הנחותיה שלה.
  18. J/B de Lamarck (1829-1744) חוקר טבע צרפתי דגול.
  19. Isaac Newton (1727-1643) ממנחי המדע המודרני.
  20. אין להאשים את מחבר מאמר זה בהתעלמות מזכויותיהם הגדולות של המאמינים החדשים. כי על כן הוא עצמו עמד עליהן במפורש בספרו ‘השקפות על חיים ועולם במאה ה-19’ והעריך שם את חשיבותן בקשר להתפתחות חיי הרוח של זמנם (הספר הופיע בצורה מורחבת יותר בשם ‘תולדות חידות הפילוסופיה – בקווים עיקריים’).
  21. יכול אני לתאר לעצמי, שרבים הם המתיימרים לעמוד על פסגת המדעיות, וחושבים את הסברי כ’בלתי מדעיים לחלוטין’. מסוגל אני להבינם מאחר שברור לי כי לדעה זו נדחק בהכרח כל אדם שאין לו ניסיון בתחום העל-חושי והחסר יחד עם זאת גם את המידה הדרושה של צניעות וענווה כדי להודות שעליו עוד ללמוד משהו. מן הראוי היה שאנשים אלה יימנעו לכל הפחות מלומר דבר אחד והוא: כי התהליכים המתוארים כאן סותרים את השכל, וקיומם אינו ניתן להוכחה באמצעות השכל. השכל אינו מסוגל אלא לצרף עובדות ולערוך אותן בשיטה. בעובדות מתנסים: הן אינן ניתנות ל’הוכחה באמצעות השכל’. אף קיומו של הלוויתן, למשל, אינו ניתן להוכחה באמצעות השכל. אותו צריך לראות או להכירו מתוך תיאוריהם של אחרים, אשר ראו אותו. הוא הדין לגבי עובדות על-חושיות. מי שלא הגיע עדיין לדרגה שיוכל לראותן בעצמו, צריך לסמוך על תיאוריהם של אחרים. אני יכול להבטיח כי העובדות העל-חושיות שאני מתאר כאן, הן מציאותיות – בדיוק כמו עובדת קיומו של הלוויתן – לגבי כל מי שחושיו העילאיים מפותחים.
  22. Immanuel Kant (1804-1724) הפילוסוף הגרמני הגדול.
  23. הפילוסופיה של החירות – יצא בעברית בהוצאת ‘ניצת השחר’.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *