מתוך ‘מי הייתה איטה ווגמן?’

כרך ראשון מאת: יוהנס עמנואל זיילמנס פאן אמיהופן

J. E. Zeylmans van Emmihoven

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

איטה ווגמן עצמה דיברה מעט מאוד על השריפה. ברשימות האוטוביוגרפיות שלה לא נמצא דבר לגבי שהותה בעת השריפה בגתאנום. אבל 12 שנים מאוחר יותר, ב-1935, כשהיא עמדה במרכז המשבר של החברה האנתרופוסופית, חזרו מחשבותיה לאותו ערב ראש השנה בשנת 1922:

“הרצאתו של מר אימרי [Imrie] התקיימה בשעה 10 בבוקר ב-31 בדצמבר 1922, במסגרת כנס בנושא מדעי הטבע. […] ההרצאה עוררה תמיהה רבה בקהל כי היא השאירה רושם מאוד מבלבל. כך שהלך הנפש באותו יום היה מדכא. לא יכולנו להשתחרר מתחושת הסכנה המאיימת.

בערב התקיימה הרצאה של רודולף שטיינר לכבוד השנה החדשה. אני זוכרת היטב שרבים היו חסרי מנוחה. אף על פי כן, ההרצאה נמשכה ללא הפרעה ובשעה 10 בערב הגתאנום היה ריק מאנשים. שומר הערב העביר את משמרתו לשומר הלילה. לפני כן, גברת באואר [Bauer], שהייתה אחראית על תלבושות האוריתמיה האמנותית, ערכה סיור יסודי אחרון בחדר התלבושות, וגם זאת בגלל תחושת אי שקט. היא הבחינה שיש ריח חזק בחדר המדרגות, אך היא קישרה זאת לשירותים הממוקמים באותו אזור. לאחר מכן היא נתקלה בשומר הלילה והתריעה בפניו על הריח. הוא המשיך מיד בסיבובים שלו בבניין, נכנס לחדר הלבן וגילה שהחדר מלא בעשן. מיד הוא הפעיל את האזעקה עם צופר האש. זה היה בערך בשעה 10:15.

מיס מריון [Maryon] יצאה מדירתה ורצה אל הנגרייה משם היא התקשרה לד”ר שטיינר. הוא הגיע מיד ונתן כל מיני הוראות. בינתיים הגיעו כוחות הכיבוי מבאזל והסביבה. אנשים הגיעו בריצה מהבתים מסביב ועד מהרה היה האזור מלא באנשים.

אנשים רבים נכנסו לבניין כדי לעזור לכבות את הלהבות או כדי להציל את התכולה שעוד ניתן היה להציל. אך למרות כל המאמצים לא ניתן היה להשתלט על האש. בשעה 23.00 פרצו הלהבות דרך הגג. עשן כבד מאוד מילא את הבניין, ד”ר שטיינר נתן הוראה לכל מי שעדיין נמצא בתוכו לצאת ממנו. לאחר מכן הוא הקריא מספר שמות, כדי להבטיח לעצמו שכולם בחוץ. קוליסקו [Kolisko] היה חסר ולא נמצא בסביבה. ולרגע אחד הייתה תדהמה עצומה כשחיפשנו אותו בכל מקום וחשבנו שאולי הוא התעלף מהעשן בתוך הבניין. בדיוק אז הוא הגיח, האחרון שיצא החוצה, מותש.

מספר אנשים היו נפגעי עשן, אחרים נפצעו, כך שהיה צריך להקים תחנת עזרה ראשונה והרופאים שהיו שם היו מאוד עסוקים. בגלל חום השריפה הנגרייה שדי קרובה לגתאנום, החלה להתחמם מאוד ומכיוון שהיא בנויה מעץ היא עמדה כעת בסכנה אמיתית. כשהבנו שאי אפשר להציל את הגתאנום, לאחר שהאש השתלטה על הבניין כולו שהפך לים של להבות העולה לשמיים, באופן כה מפואר ואדיר שדבר כזה לא נראה מעולם, אז כל תשומת הלב שלנו הופנתה להגנה על הנגרייה מפני השריפה. הנגרייה נשמרה רטובה ללא הרף. כעת, בנוסף לכאב שהיה לנו על כך שנאלצנו לראות את הגתאנום מושחת בלהבות, החרדה הגדולה ביותר שלנו הייתה לשמר את הנגרייה שהייתה באמת המפלט היחיד שנותר לעבודתנו.

כל דבר בעל ערך הוצא מהנגרייה. הסטודיו של ד”ר שטיינר וכן הארכיון התרוקנו. היה מטלטל לראות כיצד למען המשך העבודה, כל מאמציו של ד”ר שטיינר והסובבים אותו הופנו כעת אל הנגרייה הפשוטה, כדי לשמר את המקלט האחרון. ניתן היה לראות את ד״ר שטיינר בכל מקום; רגע הוא היה בשטח שהוא חצה לכל הכיוונים, וברגע אחר בנגרייה, תמיד עם הבעת צער עמוק ורצינות, בלי פאניקה, מודע לחלוטין למה שאבד לאנושות בגלל אובדן העבודה הזו שנעשתה בגתאנום. בניין זה היה ייחודי; בצורותיו ובתמונותיו הוא הסתיר את כל האבולוציה של העולם והאנושות. להיות בתוכו זה לקבל עוררות לאזורים העמוקים ביותר של הכוח היצירתי-אמנותי בכל מי שיש לו יכולת קליטה לכאלה תחושות.

עם צורותיו הפנימיות והחיצוניות, ציורי הקיר שלו על הקירות והתקרות, חריטות חלונות הזכוכית, עמודיו העשויים מעצים שונים ומכותרות שונות, יחד עם הפסל המשמעותי של נציג האנושות שהיה אמור להיות מוצב בכיפה הקטנה, ולמזלנו לא הועבר עדיין מהנגרייה, הבניין הזה היה, במיוחד למי שהבין מה ראה, אבן-דרך משמעותית בחייו.

סמויים בתוך הבניין, אך חשופים מכיוון שכל אחד יכול היה לראותם, היו הסימנים שדיברו על מסתורי העבר, ההווה והעתיד.

לכן, לכל אלו שהיה להם את המזל והם זכו לשהות בו, חווייה זו נשארה בנפשם ולעולם לא נשכחה. בלילה אחד הושמדה עבודה של 10 שנים.

בשעה 8.00 בבוקר עמד ד”ר רודולף שטיינר פעם נוספת לפני ההריסות, שעדיין בערו ועישנו. רוב האנשים הלכו הביתה, השטח היה ריק, בעוד מספר נפשות נאמנות החזירו את הסדר בסטודיו והכינו את הנגרייה לעבודה.

שם עמד רודולף שטיינר לבדו והסתכל על ההרס. בענווה העזתי לגשת אליו והצלחתי לבטא רק את המילים: זה נורא לגבינו. כן, הוא אמר, עכשיו הכול נכתב לתוך האתר העולמי.”^[1]

“שם הוא עמד לבדו”, האם אפשר למצוא דרך קצרה ומדויקת יותר לומר כיצד התייחס רודולף שטיינר לכול מה שקרה, לנוכח החורבה המעשנת שלפניו? האם הוא עצמו לא הביע זאת, כאשר אמר מאוחר יותר שהריסות השריפה הן עבורו תחושה מורגשת המתאימה בקשר הדדי לחברה האנתרופוסופית ששכבה בחורבות? האם איטה ווגמן הבינה את המהות של כל זה באותו רגע?

למחרת אמר רודולף שטיינר לרוזן פון פולצר-הודיץ [Ludwig von Polzer-Hoditz]:

“ההבדלים בין הנפשות גדול מדי. אכן, כולם רוצים לראות ולשמוע הכול, להיות נוכחים בכל דבר, אך הם לא רוצים להתעורר. ולכן עליהם להתעורר עם כאב קטסטרופלי ואישי. הנה כאן זוהי לא פסיקת קארמה אלא חוסר ההתעוררות של החברים, וקנאה של האנשים העובדים כל הדרך אל הפיזי. ניתנה לנו האפשרות שיהיה בית של המילה, של ה’דבר’. בית המילה יכול להתקיים רק אם הוא מוצא את ההשתקפות החיה המקבילה שלו בלב, במצפון העולמי – אם האדם לא רק יקשיב, אלא גם מוכן ומסוגל להיות אחראי כאדם ל’מילה של העולם’. משמעות הבניין: מילה ותגובה, לוגוס ובני אדם.

במקדש באפסוס הייתה לפנינו מיסטריית התגלמות המילה. היה צריך להרוס אותו כי אחרת כוחות הנגד היו מצליחים לפתח שם מרכז משמעותי, שכן קנאת האלים הייתה יעילה עד לאטמוספירה עצמה.

אולם כאן (בדוראנך), יש לנו מהפך. האלים צפו בבית המילה בציפייה מלאת תקווה, אבל לא היו אנשים שרצו להגן עליו. האפשרות ניתנה, אך הייתה חסרה התשובה של האדם, הקנאה לבדה לא הייתה אילמת”.^[2]

*******

חודש לפני שריפת הגתאנום בתאריך 5.11.1922, אמר רודולף שטיינר:

“…… ידידיי היקרים, העובדה היא שמאז שהחלה בניית הגתאנום, והוא הושלם ברובו, יש להמשיך ולהשלים אותו. מה יקרה אם לא ניתן היה לעשות זאת? העניין קשור לעצם העובדה שהיום הגתאנום הזה הוא סמל לאותה תנועה רוחנית שעתידה להיוולד לעולם באמצעות האנתרופוסופיה. אם מעולם לא היה קיים מעגל חברים שדרכו ניתן היה להביא את תחילת בנייתו של הגתאנום, אזי האנתרופוסופיה הייתה צריכה למצוא דרך אחרת לבוא לידי ביטוי. כיום אי אפשר פשוט להפסיק את בניית הגתאנום ללא נזק. וזה, חבריי היקרים, מה שמכביד על נפשי; שכן, אם התוצאות ממה שאמרתי בעניין זה יישארו כפי שאמרתי עד כה, לא יעברו חודשים, אלא רק שבועות עד שיגיע הרגע שבו נגיע לעצירה מוחלטת בדורנאך…”^[3]

*******

בהרצאה הראשונה שניתנה לפועלים לאחר שריפת הגתאנום,^[4] כהפגנת אהדתם, כל הנוכחים עמדו כאשר רודולף שטיינר נכנס.

ד”ר שטיינר: “קשה לתאר במילים את הצער שאני חש. אני יודע על האהדה העמוקה שלכם, אז הרשו לי לקצר. הרשו לי לנצל את ההזדמנות להפנות את תשומת הלב לכך שכבר ב-23 בינואר 1921, כאן באולם הזה, קראתי מתוך חוברת הצהרה של יריב, אכן, כבר אפשר לומר אויב, שהתנהלה כך:

“יש המון ניצוצות אש רוחניים שמכים כמו ברק במלכודת העכברים מעץ. זה ידרוש לא מעט פיקחות מצידו של שטיינר לעבוד בצורה מפייסת כדי למנוע יום אחד מניצוץ אש אמיתי להביא את הפאר של דורנאך לסוף לא מפואר.”

*******

באחת ממחברותיו של רודולף שטיינר מאפריל 1923, כתב שטיינר:

“עשוי מחומרי הטבע,

הגתאנום רצה לדבר דרך צורותיו

הנצחיות לעיני בני אדם.

הלהבות הצליחו לכבות את החומר.

מעתה ואילך אנתרופוסופיה –

המבנה שלה נוצר מהרוח –

תדבר אל הנפש הפנימית של האדם

במילים של אש, שחושלו על ידי הלהבות –

להבות הרוח.”

————————————————————————-

1. איטה ווגמן, מחברת 74. ↑
2. מתוך כתב העת שלא פורסם מאת לודוויג פון פולצר-הודיץ. ↑
3. GA218 יצא לאור בעברית בלקט: עיונים אזוטריים כרך 4 – הוצאת תלתן. ↑
4. הרצאה שנייה מתוך: בריאות וחולי – הרצאות לעובדי הגתאנום. – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑