מחזות מיסתורין בזמנים מודרניים

מאת: גלאדיס מאייר

תרגם: דניאל זהבי

אודות המחברת

גלאדיס מאייר היתה אמנית ורואה רוחית, שהמפגש עם רודולף שטיינר באנגליה שינה את כל חייה האישיים והמקצועיים (כציירת מקצועית). היא הגיעה ללמוד בדורנאך שבשוויץ כששטיינר היה עדיין חי, ולאחר מכן היתה מבין המייסדים של בית הספר ללימוד ציור אנתרופוסופי באנגליה. בספריה הרבים בנתה גלאדיס מאייר דרך של התפתחות רוחנית דרך עולם הצבעים. רגישותה המיוחדת הכשירה בה את היכולת לתת לתלמידיה את הכלים לעבודה הפנימית ולעבודה האמנותית. בעברית יצאו לאור מפרי עטה מספר ספרים:

אמנות ביחס לחיים החברתיים

צבעים ונפש האדם

צבעים – גישה חדשה לציור

כולנו מכירים במידה זו או אחרת את מחזות המיסתורין של העבר. המחזות האלה – אשר מקשרים באופן סמלי את העולמות הגלויים והנסתרים של החוויה האנושית, אשר מעניקים משמעות עמוקה יותר לחיינו מאשר מה שמקובל כיום, כלומר לראות את החיים כמאבק קיומי גרידא – הם המורשת שלנו מימים קדומים. בהקשר זה אפשר להזכיר את המחזה שמעלים באוסטריה, באוברמרגאו מידי עשר שנים ובו כל הכפר נוטל חלק במחזה המציין את חג ההודיה, ומושך אליו המוני צופים. בימי הביניים נהגו להעלות מחזות מיסתורין בכנסיות של בריטניה, למשל מחזות קריסמס בקובנטרי, אשר שגשגו במקור על רקע האמונה הנוצרית. בשלב מאוחר יותר יצאו המחזות מהכנסייה למבואה ושם הוצגו מחזות קטנים יותר כגון "מריה" או "מריונטה", ועתה משהתעמעמה האמונה הפשוטה, ירדה קרנם של המחזות האלה והם נחשבים למיתוסים השייכים לתקופה שקדמה לנצרות. העריסה והאבוס הם השריד הנוכחי של מחזות כריסמס אלה.

לאווירה הנוכחית של ספק וחוסר ודאות, כמו גם למהימנות שרוחשים אנשים רבים לקיום העל-חושי שנמשך פרק זמן גדול בהרבה מחיינו הקצרים והחולפים בעולם הזה ולכן גם נחשב למשמעותי יותר, טרח האמן והרואה הרוחני רודולף שטיינר לצרף לנו ארבעה מחזות מיסתורין מודרניים, אשר מציגים את ההגות הרוחנית המעוררת של האדם בדיוק כפי שהמחזות הקדומים הציגו את האמונה של האדם.^[1]

טווח הזמן שמכסים ארבעת המחזות מסתכם בעשרים ושש שנים, והם מתארים את ההתקדמות הרוחנית שעשה הפרט לקראת בגרות. מחזות אלה מוצגים כיום בגיתהאנום, בשוויץ בפסטיבלים העונתיים כמחזות בודדים, והמקבץ כולו מידי שנתיים באמצע הקיץ. מי שרואה את כל ארבעת המחזות בזה אחר זה זוכה לחוויה אדירה, אך אם תראה אותם לראשונה ללא הכנה אתה עלול לשקוע בדיכאון.

ביולי ובאוגוסט 1971 היו שני מופעים בהם הוצג כל המקבץ. למופע הראשון קדמו הרצאות בגרמנית, ולשני הרצאות באנגלית. בכל אחד מהמופעים נכחו כאלף איש אשר הלכו במחשבה תחילה בעקבות הסדרה הזאת של מחזות מיסתורין מודרניים ושימרו ידע מסורתי קדום של חיי אדם בין ספירת החוויה הנראית והבלתי נראית, אך מעבר לכך נתרמו גם בכך שפיתחו בגרות רוחנית בראייתם את הפרט בימינו. בהשוואה לניסיונות השטחיים של הפסיכולוגיה לחדור לנבכי נפש האדם, האנתרופוס-סופיה מדגישה יותר את זרע-הכוח הטמון בנפש האדם המגדל את עצמו לקראת בגרות. המחזות האלה חושפים דברים יותר ממה שהם מלמדים. הקהל משתתף בתהליך הגדילה באמצעות חוויה ויזואלית דרמטית.

נוסף לספרים הרבים שפרסם רודולף שטיינר, הוא נשא כ-6000 הרצאות. הרבה לפני שמילא מכסה זו הוא הצהיר, שלו בני האדם היו מבינים את תוכנם של מחזות המיסתורין האלה, לא היה צורך עוד בהרצאות. ועם זאת לא רבים קוראים ומבינים את המחזות האלה, ובהם גם תלמידיו באנגליה, למרות שהם תורגמו לאנגלית ולשפות אחרות. את ספריו העיקריים – כיצד קונים דעת עולמות עליונים, מדע הנסתר ו-הפילוסופיה של החרות לומדים יותר בהשוואה לצפייה במחזות, אולי רק משום שקשה יותר להבין מחזה המוצג על במה מאשר טקסט כתוב, ונוסף לכך, כמו בכל שירה כמעט בלתי אפשרי להגיע לתרגום מדויק שישקף נכונה את המקור.

ההפקה שהועלתה לאחרונה היתה יוצאת דופן ומרשימה. ההדר הפשוט של התפאורה, המסירות של השחקנים, שעמלו שנים על חיתוך דיבורם ועל יפי תנועתם, תשומת הלב הכרויה של הקהל – כל אלה יצרו אווירה של אחדות רוחנית אשר ליכדה את הבמה והאולם למכלול אחד חיוני, שאי אפשר לתארו במילים. היה אפשר לחוש בכוחות ריפוי באוויר, שחרגו הרבה מעבר לתחומי הבניין, ואפילו מעבר למרפסות הרחבות שבהן נפגשו, טיילו ושוחחו ביניהם הצופים חרש, בהפסקות בין מערכות המחזה. נראה היה שהם זורמים החוצה לסביבה הכפרית המקיפה את הגיתהאנום, שבתיה הושפעו מהסגנון הארכיטקטוני הייחודי שלו ויוצרים סביבה של יופי ופשטות ההולמת את צורות החשיבה שמשרה האנתרופוס-סופיה.

מעבר לכל האביזרים החיצוניים האלה, המחזות עצמם מתארים סוג של התפתחות אנושית שהיא תוצאה של מודעת גוברת כלפי יעדיו של המין האנושי, בגילוי הטבע השמיימי של נפש ורוח האדם, בתוך העצמי שלו. חיי האדם בעולם הזה וחייו בעולמות הרוחניים מתמזגים בחוויות היומיומיות שלו, בשינה, בחלום ובהקיץ, במדיטציה, במעשה ובחוסר מעש עצל; הקשר בין בעיות העבר הרחוק שלו לבעיות ההווה והעתיד מוצג בצורה מלאת חיים דרך תיאור חיי הדמויות במחזה, אשר מתמודדות עם המשימות הגורליות שלהן, ביודעין ושלא ביודעין.

הדרכים שבהן נשזרים הגורלות של הפרט ויוצרים מכלול אחד גדול, הגדלים ומתרחבים בזמן ובמקום עד שהם הופכים למעין גוף קוסמי, המואר על ידי רוח נשגבת מאוחדת של האנושות, מוצגות במערכה הראשונה במחזה הראשון במין גרסה מודרנית של "חזון דמשק", אשר עובר כחוט השני בכל שאר המערכות והסצנות הבאות. היתה תכנית להעלות מחזה נוסף, חמישי במספר, אשר יתאר את הדחף הזה, דמוי-זרע, אשר הופך לסדר חדש של חיים חברתיים, אך התכנית הזאת לא הושלמה מעולם בגלל המלחמה והאסונות שהביאה עמה, כמו השריפה של הגיתהאנום הראשון, וכן בגלל מותו של רודולף שטיינר.

המחזות לא הוסברו, הם דיברו בעד עצמם. בהרצאות שנישאו בימים שקדמו להצגת המחזות, הציג רודולף שטיינר בהרחבה ובצורה מעמיקה רק את הרקע ההיסטורי שהיווה השראה ליצירה. דבר זה סייע לקהל להבין את המשמעות שיש למחזות לגביו. כל אחד מהצופים ניגש אל המחזה בדרכו הוא: אחדים התבוננו בעיקר באופן שבו הידע הרוחני מאיר את הבעיות בחיינו; אחרים הזדהו עם המאבקים המוסריים המתנהלים עם כוחות רוחניים מנוגדים; יש מי שהוקסם מהתיאור של התהוות המחשבה האנושית כמרכז פעיל של שדה קרב רוחני; צופים מסוימים התרגשו מהדמויות הבלתי נראות של עוזרי הנפש, שהוצגו כיצורים מלאכיים של חשיבה, רגש ורצון. המחזה הציג בצורה יפה ומרשימה ותיאר בקווים ברורים, כיצד כל הרעיונות האלה עשויים לצוף ולעלות אל התודעה שלנו בשעת משבר בחיים.

כיצד המאמץ של נפשות המאוחדות ע"י קשרי-גורל, קשרים שבתנאים רגילים אנו ערים להם רק בחיים הלא מודעים של השינה, יכול להוביל לבסוף להתעוררות, לנפשות המאוחדות בחופש בעשייה מודעת בחיים החיצוניים. כך שהמקדש התת-קרקעי מהאגדה של גיתה, המסמל את חווית השינה, יכול להיהפך למקדש האנושות על הארץ שנוצר בתודעה ערה. התמונה הזאת עוצבה בהדרגה, לא כרעיון בלבד, אלא כחיי אדם אידיאלים ומלהיבים, לא כהישג אלא כמטרה, אשר ההישג התכליתי המדורג שלה יבנה את עולמנו העתידי.

העובדה שהתגשמויות חוזרות הם בסיס הכרחי ליצירת מחשבות של אידיאל כזה הופכת למובנת מאליה ככל שמחזות המיסתורין מתקדמים, ובמעבר מחיים לחיים אנו רואים את כוחות הנפש מתפתחים. ועם זאת במימד של פרק חיים אחד בלבד אנו רואים את נפש האמן מתפתחת מפנטסיה אימגינטיבית לחזון חודרני של גאון; ההוגה, שרוחו צמאה לרענון מהאינטלקט הארצי שלו, מחפש מקורות חדשים של חידוש של כוחות החיים באימגינציה הרוחית של נפש פשוטה יותר; איש המדע, המתענה על ידי התפיסות שאין לחלוק עליהן של מציאות רוחנית שהוא אינו יכול להתאים לדפוסים החומריים של מחשבתו, חש בספקות, מבוכה ואולי אף ייאוש לנוכח המציאות בה הוא נתקל. כל הנפשות המעורות זו בזו יוצרות תבנית של גורל, שלתוכה שוזרים הכוחות המנוגדים את הגוונים הכהים או המבריקים של היוהרה הרוחנית או האגואיזם, ומולה לומד האדם את המשמעות של המנטרה עתיקת היומין "דע את עצמך, אדם! בכניסה למקדשו של אפסוס מוקמו המילים האלה לפני מאות שנים, והן עדיין משמשות להאיר תבנית בעלת משמעות שאין צורך להכביר מילים ולתארה – משבר, ספק, סבל, ייאוש, תקווה, שמחה והבנה הם הצעדים שבעזרתם מתקרב האדם ליעד הנשגב שלו, לקראת התגלות מתמדת של העולם.

עצם העובדה שכל זה יכול להתרחש על במה הוא פלא בפני עצמו אשר מתחדש שוב ושוב כאשר אלפים נאספים בגיתהאנום כדי לשאוב ממנו עוצמה ואומץ לאין סוף המטלות המגוונות שהחיים מספקים להם: אמנים, משוררים, סופרים, רופאים מורים ובעלי מקצועות חשובים וצנועים, כולם כאחד מעידים על הכוח של ההתחדשות הרוחנית שנותנים להם המחזות האלה.

אפילו ידידנו דוברי האנגלית, שכמעט לא מבינים דבר מהנאמר בגרמנית על הבמה, מסוגלים לחוש את ההתחדשות הרוחנית. כך שלמרות המכשולים שמערימה המערכת הכספית העולמית המטורפת בימינו, אנו עדיין עושים את המאמץ הגדול להגיע בדרך לא דרך, ולקחת מכאן את המתנות שמעניק עולם-הרוח, ואנו מודים על כך מעל ומעבר ממה שמילים יכולות לבטא.

——————————————————-

1. המחזות יצאו לאור בעברית בהוצאת סופיה. ↑